קטגוריה: חופש ביטוי

"איפה אנה פרנק?", פסטיבל קאן 2021

מחר (7.7.21) זה קורה. הפתיחה החגיגית של פסטיבל שרבים חיכו לו, פסטיבל קאן 2021. אחד מסרטי הקולנוע המעניינים והמקוריים שנכלל בקטגוריה "מחוץ לתחרות" הוא סרט אנימציה לצעירים, "איפה אנה פרנק?", של הבמאי ארי פולמן. זאת חשיפה ראשונה שלו בהקרנת בכורה עולמית. מעניין איך הוא יתקבל על ידי קהל עולמי רב-גוני.

בדומה לסרטו הקודם, פורץ הדרך, של פולמן, "ואלס עם באשיר", "איפה אנה פרנק" הוא סרט אנימציה המתבונן בנושא רציני. הוא מתייחס ליומן שאנה פרנק ניהלה במשך שנתיים, שבהן הסתתרה מפני הנאצים בדירת מסתור באמשטרדם. באוגוסט 1944 נחשף מקום מחבואה של המשפחה והם נשלחו על ידי הנאצים לאושוויץ ואחר כך אנה ואחותה נשלחו למחנה הריכוז ברגן-בלזן, שם אנה מתה. היומן שכתבה אנה נתגלה לאחר המלחמה. ביומנה, אנה פרנק תעדה רשמים מחוויותיה בתקופה זו. היומן הפך לקלאסיקה עולמית – תזכורת רבת עוצמה לזוועות המלחמה ועדות רהוטה לרוח האנושית. הדמות הראשית בסרטו של פולמן היא קיטי, חברה דמיונית של אנה פרנק שהיומן שכתבה מוקדש לה. הסרט הדמיוני מתייחס ליומן דרך עיניה של קיטי ועוקב אחר מסעה של קיטי בעולם בחיפוש אחר אנה, מאחר שקיטי אינה מאמינה שאנה מתה.

כאשר הודיע ב- 2013 כי בכוונתו להפיק סרט על אנה פרנק, פולמן, בנם של ניצולי שואה, אמר בראיון לעיתונות הזרה ש"להביא את יומנה של אנה פרנק לכל המסכים הוא הזדמנות ואתגר פנטסטים. הסרט יענה על צורך אמיתי בחומר אמנותי חדש שיישמר את הזיכרון וינחילו  לצעירים בדורות הבאים."

"איפה אנה פרנק". קרדיט: טיימאאוט, צילום: יחסי ציבור.

פולמן ידוע כאדם בעל מוטיבציה וחזון. וכמי שנולד להורים ניצולי שואה הוא החל לפני שנים רבות להגשים חלום של הנצחת זכר השואה והעברת המסר לדורות הבאים. תחילה הוא עשה זאת באמצעות ספר קומיקס המספר את סיפורה של אנה פרנק, ושעל בסיסו יצרו מפיקים יפנים סרטון אנימציה. בהמשך, פולמן הצליח לגייס מפיקי סרטי אנימציה מרחבי העולם שסייעו בידו להפיק את "איפה אנה פרנק?".

סרטו של פולמן הצטרף "ברגע האחרון" לרשימת הסרטים שיוקרנו בפסטיבל. הסרט לא נכלל בקטגורית הסרטים המתחרים על פרס הסרט הטוב ביותר. הוא נכלל בקטגוריה הנקראת "סרטים מחוץ לתחרות" ולא רק זה. הסרט הצטרף לפסטיבל באיחור רב, ולאחר שאימו של פולמן צפתה בסרט כולו. רק אז החליט פולמן להגיש את הסרט לוועדת הפסטיבל, שמיד קיבלה אותו. זאת תהיה הקרנת בכורה עולמית של הסרט.

מה תהיינה התגובות?

העניין שכל סרט מעורר בקהל, בין אם הוא סרט טלוויזיה או קולנוע, תלוי ברלבנטיות שלו לקהל הצופים. חוקר התקשורת ג'ון פיסק, טוען שקהל הנחשף למדיה הטלוויזיוני יפענח אותו לפי ראות עיניו. והסיבה לכך היא שהטקסט הטלוויזיוני הוא פוליסמי, רב-משמעי. באותו אופן קהל הצופים הוא פלורליסטי – הוא מורכב ממגוון קבוצות, ותרבויות בעלות מטענים ערכיים מגוונים. ומה שעשוי להבטיח את הצלחתו של הטקסט ודירוגו הוא ריבוי המשמעויות המובלעות בו, משום שהדבר מאפשר לקבוצות חברתיות שונות להזדהות עם חלקים שנתפסים כמשמעותיים עבורן. כמו כן, קהלים שונים עשויים להעניק לטקסט משמעויות חדשות על-פי דרכם.

מתוך כרזת הסרט "איפה אנה פרנק". קרדיט: אתר טיימאווט. צילום: יחסי ציבור

לפיכך אין לי דברי נבואה וחזון. אבל כאשר סיפרתי לחברתי האמריקאית (גיורת) על התקווה של פולמן להנגיש לדורות הבאים, ובמיוחד לדור הצעירים הבא והבאים אחריו, את זכרה של אנה פרנק ותחושותיה במהלך הזמן שבו הייתה כלואה במסתור, חברתי הגיבה כאישה "חסודה" הדבקה בערכים שמרניים. לא ממש הופתעתי. וכך היא אמרה: "מבחינתי, כל סרט המבוסס על יומנה של אנה פרנק, לרבות סרט אנימציה, אינו ראוי להיחשף בפני קהל של צעירים. קראתי את היומן של אנה פרנק", היא הסבירה, "ומה שמטריד אותי הוא הגסויות שבו שגרמו לי שאט נפש. אני סבורה שההכרזה של פולמן על רצונו להנציח את סיפורה של אנה והשואה בהסתמך על יומנה, היא שאיפה הזויה". היא מיהרה להוסיף: "ייתכן שאני 'תקועה' בעידן קדום ושמרני ואינני 'מבינה עניין'. אבל אני מזדהה לגמרי עם הורים שלא ירשו לילדיהם הצעירים לצפות בסרטו של פולמן. מבחינתי אין מצב שאלך לצפות בסרט שיש בו גסויות". זאת דוגמה להסתייגות חד משמעית מתכני הסרט, ויהיה דמיוני ככל שיהיה. (וכל זה בגלל שני עמודים ביומן שנמצאו מוסתרים ביומן ונחשפו ב- 2018).

למען האמת, לא ציפיתי לתגובה זאת. במובנים רבים חברתי נחשבת לאדם נאור, אקדמאית, ובעלת תואר פרופסור אמריטוס. המחשבות שהציקו לה מאז שנחשפה ל"גסויות" שכותבת אנה פרנק, נערה בגיל ההתבגרות, הדליקו אצלי נורה אדומה. ואף-על-פי-כן, היו לי תקוות.

במחשבה שנייה

הרי העולם נחלק ליהודים ואחרים שזכר המשטר הנאצי שמור בליבם לדיראון עולם. ויש גם קהל עצום הכולל את מי שאינם יודעים דבר על השואה, ומי שמכחישים אותה או ספוגים דעות אנטישמיות. סיכוייו של סרט לזכות באהדה והערכה מותנים לא רק ביכולות האומנותיות, שככל הנוגע לפולמן, הוא כבר הוכיח אותן בסרטו "ואלס עם באשיר". מה גם שהעולם לא בהכרח יתרגש מעוד סרט הקשור לשואה.

אבל הנקודה שיש לחזור ולהדגיש כאן היא שהסוד טמון ברבדים העמוקים, כמו אלו של חברתי הגיורת האמריקאית המוזכרת לעיל. בני אדם נוטים להגיב גם למה שאינו נוגע ישירות להם ולסביבתם, בהתאם להבנתם את הטקסט והסבטקסט. בני אדם יודעים להעניק לכל מה שהם נחשפים אליו, בהתאם למשמעות שהם עצמם מעניקים לטקסט. יש להביא בחשבון אפשרות נוספת, שפולמן הסיר את הקטעים ה"סקסים" מהסרט. אבל כדי לגרום לקהל ולביקורת העולמיים להזדהות עם "איפה אנה פרנק?", ועם חשיבותו לדורות הבאים (שכן זאת המטרה העיקרית של פולמן) נחוץ דבר מה נוסף, סממן אוניברסלי. שנקרא "ריבוי משמעויות".

תנאים מיטביים שיועילו לביקורות חיוביות ואהדת הקהל

טרם צפינו בסרט "איפה אנה פרנק?". איננו יודעים באיזו מידה הוטמנו בו אלמנטים אוניברסליים, הכוללים קטעים שאינם בהכרח חשובים כמורשת לאנושות. אלמנטים אוניברסליים עשויים להיות מחשבות של נערה מתבגרת. נערה שכל דבר מעניין אותה, כולל מין. נערה ששואלת את עצמה האם המחזור הוא סימן לכך שאת בשלה לקיים יחסי מין. נערה שתוהה מדוע נשים מוכרות את גופן לזנות, נשים שאבא שלה אולי קיים איתן יחסים. דווקא אלמנטים אוניברסליים בהחלט חיוניים להצלחתו העולמית של הסרט. בצד הפחות קיצון, אלמנטים אוניברסליים יכולים להיות גם, יחסי חברות בין נערות או בין נערה ואחאיה או הוריה. המונח המקצועי "פוליסמיות" (ריבוי משמעויות) ובעיקר השימוש בו עשויים להבטיח שהטקסט יהיה פופולרי. יוצר ומפיק סרטים מנוסה יידע להשתמש בטריגר כזה כדי להגביר (ולא להמאיס) את הפופולריות של הטקסט ולהרחיב את קהל אוהדיו.

בהצלחה ל"איפה אנה פרנק?" וארי פולמן !!

אל תפגעו בטוקבק אנונימי

מהו האיזון הראוי בין ״זכות הציבור לדעת״ ו״חופש הביטוי״ ובין החשיפה למסרים לא רצויים או ללשון הרע, ובאילו כלים – אם בכלל – אפשר להשפיע על תרבות השיח של טוקבקיסטים ברשתות החברתיות ובמדיה המקוונת?

לעניות דעתי, חקיקה בעניין טוקבקיסטים אנונימיים וחשיפת זהותם בשל חשד ללשון הרע חייבת להיות חלק ממכלול ולבוא יחד עם הסדרה חוקתית של חופש הביטוי על פניו השונים.

מה התחדש ב-13.12.2010 עם אישור הצעת חוק הטוקבקים על ידי ועדת השרים לענייני חקיקה והקביעה שבהצעת החוק, לפיה ספקיות אינטרנט ייאלצו למסור פרטים מזהים של טוקבקיסטים אנונימיים "יודע דבר", החשודים בהוצאת דיבה?

אולי נכון יותר לשאול מה לא התחדש? לדעתי, חקיקה שתיאלץ חשיפת זהותם של טוקבקיסטים בשל חשד שהוציאו דיבה חייבת להוות חלק ממכלול חוקתי שיסדיר את פניו וצדדיו השונים של חופש הביטוי בישראל. הסדר כזה עדיין לא נראה באופק.

הצעת החוק שאושרה על ידי ועדת שרים לענייני חקיקה (13.12.2010) מתיימרת להיטיב עם הפרט, כל אימת שבחסות האנונימיות יוציאו טוקבקיסטים את דיבתו רעה. החשיבה שמאחורי הצעת החוק נכונה וצודקת ברמה העקרונית, אלא שבדרך היא גם מגבילה את חופש הביטוי, שכן שהיא מסירה מסיכות מעל מי שיודע משהו שאחרים אינם יודעים אך חשוב שיידעו. בעייתי במיוחד הוא המצב כשאין ביסוס חוקי לחופש הביטוי כערך באותה חברה.

חשוב להבין שהיוזמה לחייב ספקיות אינטרנט למסור פרטים מזהים של טוקבקיסט או בלוגר שחשוד בהפצת לשון הרע דורשת דיון בפורום שירחיב את היריעה ויכלול לא רק בירור האיסורים אלא גם ההיתרים שיהיו מוגנים על ידי חקיקה. חופש הביטוי זוכה להגנה משפטית והועלה לדרגה של ערך מקודש בפסיקה בהקשרים שונים. במרוצת השנים הלך והתגבש אצלנו קודקס של פסיקה מבית היוצר של בית המשפט העליון. מי שמכיר את הפסיקה יסכים שההגנה על ערך זה הפכה אותו לפרה קדושה כמעט, וטוב שכך. ומאידך, מי שנפגע מלשון הרע ומהחירות שמאן דהוא לקח לעצמו כששחרר אמירות מבזות ולא מבוססות על אחרים, ידע שבית המשפט יעמוד לצידו ויפסוק לו לפחות פיצוי כספי ו/או יטיל אשמה פלילית על הפוגע, הכל לפי ההקשר. את המצב הרי אי אפשר להחזיר לקדמותו, לא תמורת סכומי כסף ולא על ידי ענישה אחרת. על כל פנים, בחופש הביטוי נהגו עד היום בכפפות של משי. במיוחד חשוב להגן על חירות זאת בהקשר של פרסום תחקיר עיתונאי החושף פרטים על התנהגות פסולה של אישי ציבור (והיו לנו כמה כאלו….) וגם כדי לשמור על מינהל ציבורי תקין.

אז מה התחדש ב-13.12.2010 כאשר הצעת חוק הטוקבקים שאושרה בוועדת השרים לענייני חקיקה קובעת מפורשות כיצד יש לנהוג ולמה צפוי טוקבקיסט אנונימי "יודע דבר"? אולי נכון יותר לשאול מה לא התחדש?

לעניות דעתי, חקיקה בעניין טוקבקיסטים אנונימיים וחשיפת זהותם בשל חשד ללשון הרע חייבת להיות חלק ממכלול ולבוא יחד עם הסדרה חוקתית של חופש הביטוי על פניו השונים.

במדינה של תשעה מיליון תושבים פלוס מינוס, כשהכל מכירים זה את זה "מלפני חמישים שנה", "מבית ספר יסודי, ומהגן" או מ"השכונה", קיים חשש גבוה שהפצת לשון הרע, לכאורה או בפועל, תהפוך לאבן נגף בדרכם של נפגעים. מטבעה של לשון הרע שהיא מתפשטת כמו האש שהפכה במהרה לשריפת ענק ברכס הכרמל. במיוחד במדינתנו ובהשאלה, מדינת "כל ישראל חברים" או "כל ישראל ערבים זה לזה". יש חוק לשון הרע והסדרים אחרים בחוק הבאים לעזרתו של צד נפגע, במישור האזרחי וגם במישור הפלילי. אין חקיקה שתסדיר מקרים שבהם מנצל טוקבקיסט את האנונימיות בכדי להוציא דיבה שלא בתום לב נגד אחרים. כולנו מסכימים לאסור שחרר לחץ נפשי בזמני מצוקה לא כנגד אישיות ציבורית ידועה, שלא בתום לב ולהפיץ מידע פוגעני וחסר יסוד. במיוחד חשוב לאסור על הפצת מידע כוזב כנגד פלונית או אלמונית שמיד עם הפרסום במדור הטוקבק הופכת להיות אישיות ציבורית, ידוענית וסלב… (כנ"ל לגבי פלוני-אלמוני).

אך כל זה הוא פרט קטן ושולי שאליו יש להוסיף דיון נרחב בגורלו העתידי של השיח הציבורי. מי שרוצה להגן על פלונית, אישיות ציבורית וסלבס ולוודא ששמם לא יוכתם במזיד בחסות אנונימיות דיגיטלית חייב להלחם בלא פחות להט ולהתגייס להצלת השיח הציבורי מדעיכה.

שרי ממשלתנו הנוכחית, לרבות יוזמי חוק הטוקבקים לדורותיהם, יודעים לעשות הרבה אך לצערי נוטים להסתפק בעשייה חלקית. אין האג'נדה שלהם כוללת תכנון לטווח ארוך והנטייה היא תמיד לפעול נקודתית. "אחר כך נראה מה אפשר או מה עוד נדרש לעשות" כך ובדברים דומים הם נוהגים לפטור עצמם בדרך כלל. נדמה שהם מעלימים עין מעניינים הדורשים השקעה ומאמץ יחסית למה שהם מוכנים לעשות. והתוצאה היא שאסטרטגיה לטיפול מקיף בחופש הביטוי נדחקת הצידה והדיון באנונימיות הדיגיטלית ומגרעותיה זוכה לכותרות בכל פעם מחדש. למה משול הדבר? להעמדת העגלה לפני הסוס .

הרעיון לדון מחדש בסוגיית חשיפת זהותם של טוקבקיסטים אנונימיים צף ועלה בכל פעם מחדש מאז שח"כ ישראל חסון העלה אותו לראשונה ב-2006. גם בתחילת 2010 נשמעו קולות התומכים בחקיקה כזו. זה מהלך נבון אך לא מספיק נבון. הבה נודה בצדקת המהלך ונתעלה מעל הזוטות הללו בכדי שנוכל להשקיע במאמץ חשוב באמת – בחתירה להסדר חוקתי כולל של חופש הביטוי על היבטיו השונים כדי שהשיח הציבורי רק ילך וישגשג במקום שיידעך לאחר שהצעת חוק הטוקבקיסטים תתקבל!!