Category Archives: חברה

"גם לרוצחים מותר לצאת לחופש"

אחותו הגדולה של אורון ירדן ז"ל, ליאורה ירדן, והאח רועי, באים ממשפחה נהדרת. לאחר מות האב, שניהם והאם פנינה ממשיכים לשאת את האבדן הטרגי של האח והבן, אורון, שהיה בן 8 במותו ב-1980. רבות נכתב על פרשת הילד בן ה-8 מסביון, אורון ירדן ז"ל (1980). השבוע נודע כי צבי גור, רוצחו ומי שחטף אותו כבן ערובה בשל בצע כסף, עומד לצאת לחופשי בקרוב, לאחר שוועדת השחרורים הורתה לשחררו בטרם ריצה את מלוא עונשו.

רועי הודיע לתקשורת שהוא מצטרף למחאה נגד שחרורו המוקדם של הרוצח, צבי גור. מעניין כיצד ליאורה תגיב כעת לידיעה. במיוחד בהסתמך על העצומה נגד השחרור שדפנה, חברה טובה של המשפחה, מריצה כעת. גם הראיונות שהעניקה האם, פנינה ירדן, ל- ynet, ב- 2010, וגם ב-14.9.2017, מחדדים את הבעייה, "אני מקווה שצבי גור לא ישתחרר לעולם, ומצטערת על כך שהחוק לא קבע עונש מוות לרוצחי ילדים".

אורון ירדן ז"ל. צילום: רפרודוקציה, באדיבות וואלה.

אורון ירדן ז"ל. צילום: רפרודוקציה, באדיבות וואלה.

במהלך השנים מאז החטיפה והרצח של אורון ירדן ב-1980, העניקו בני המשפחה ראיונות לתקשורת ובעיתונות פורסמו כתבות על הפרשה מדי פעם, במיוחד בימי השנה של הרצח. תמצית הפרשה תועדה גם באנציקלופדיה של ynet, "יידע-עם".

בראיון שהעניקה ב-2010 לכתב ynet , אמרה פנינה, אמו של אורון: "אנשים  חושבים  שאיבדתי את השפיות, מפני שלא התנגדתי שרוצח בני לפני 30 שנה יוכל לצאת לחופשה ראשונה זה שנים". יחד עם זאת היא הביעה תקווה שהרוצח לא ישתחרר לעולם מהכלא, ובראיון ל-ynet ב-14.9.2017 אמרה, "זו הבעיה של המדינה ולא שלי".

פנינה ועמוס ירדן. צילום: רפרודוקציה

פנינה ועמוס ירדן. צילום: רפרודוקציה

פנינה ועמוס ירדן היו מאותם תושבי סביון שכולם הכירו. הנשים שבינינו הכירו את פנינה כאישה מאוד אצילית וחיננית, בעלת מבטא דרום אפריקאי כבד. לפנינה ועמוס היו חברים רבים ביישוב. גם אנחנו הכרנו אותם היטב, למרות שלא היינו בחוג המכרים שלהם.

מי שהתגורר בסביון באותן שנים (כמונו), לא ישכח לעולם איך כולם עצרו את נשימתם וחיכו לבשורות הטובות, שלא הגיעו.

בכתבתה של שרה דר-ליבוביץ (nrg,  ב-7.6.2013) – "הקיץ השחור: תיק החטיפה והרצח של אורון ירדן",  – צוינו תושבי סביון לטובה על שהיו מוכנים לתת הכל כדי להציל את הילד מיד חוטפו.

"תושבי סביון, צוטט מאיר כרמון בכתבה, היו יעילים יותר. הם התגייסו לעזרה מכל הלב. נשות סביון העליזות, חברות, שכנים, נתנו את הלב. הם אמרו לנו שהם יגייסו כל סכום כסף שיידרש. הם היו מוכנים לתת הכל. אם היינו צריכים עשרה מיליון דולרים הם היו מביאים גם את זה. מעולם לא נחשפתי עד אז לתושבי סביון, אבל התברר שמעבר לדימוי שלהם הם אנשים עם לב ונשמה, לא נובורישים אלא אצולה של כסף".

לאחרונה, ב-2015, הונצחה פרשת אורון ירדן בסרט שהפיקו תלמידים בבית הספר המקיף יהוד. הסרט משחזר את המקרה ומשלב ראיונות עם פנינה ירדן – אימו של אורון ומאיר כרמון-שוטר שחקר את הפרשה.

המבוגרים שבינינו עדיין זוכרים בהלם את הפרשה ודי לצפות ביוטיוב כדי לקבל שוב צמרמורת. הסרטון ממחיש את הקלות הבלתי נסבלת שבה אורון בן ה-8 נחטף מהמרכז המסחרי של היישוב הרגוע. הוא יצא מביתו לטיול עם הכלבה כשהוא רוכב על אופניו, ובתמימות רבה נכנס לרכב של צבי גור שרצח אותו בדם קר. יהי זכרו של אורון ירדן ז"ל ברוך.

לחתימה על העצומה נגד שחרורו של הרוצח, צבי גור לחצו כאן

כן בבית ספרנו

כיתות לימוד, קירות שקופים בבית הספר "יהודה המכבי" . צילום: תרצה הכטר

כיתות לימוד קירות שקופים בבית הספר "יהודה המכבי" . צילום: תרצה הכטר

התקשורת והרשתות החברתיות הפכו את מה שהיה אנונימי עד כה, למוסד שאפשר ללמוד ממנו איך ללמד ובכל זאת לא לתת שיעורי בית, מבחנים, ציונים ועונשים.  הדיווחים המריצו אותי לספר את הידוע לי אישית על בית ספר זה, מתוך סיפוריו של י'.

 

~~~~~~~~~~

 

למרות שעקבתי בפליאה רבה במשך שנה אחר דיווחיו של י' על בית הספר המדובר ביותר – "יהודה המכבי" בתל אביב, עד כה לא עלה בדעתי לכתוב פוסט. והנה זה קרה.

על שנה אחת במחיצתם של מנהל, מורים, תלמידים ואב-בית בבית הספר היסודי המדובר ביותר לאחרונה – "יהודה המכבי" בתל אביב.

י' שהינו מהנדס במקצועו ובעל ניסיון רב כמנתח מערכות וכבעלים של חברות מחשוב, חוזר יום-יום הביתה עם רשמים מבית הספר "יהודה המכבי" בתל אביב. מעולם לא ביקרתי בבית ספר זה. אני נהנית כאשר י' חוזר הביתה מהעבודה ובפיו שיר הלל.

י' אחראי על מיחשוב בית הספר. הוא עבר סדנא מתאימה, מטעם עיריית תל אביב, להשמה חוזרת של הגיל השלישי במעגל העבודה. אני רק מתעדת מה שסיפר לי. כאדם "מבחוץ", אני בבחינת "מה שרואים משם", בשלט-רחוק. למרות שעקבתי בפליאה רבה אחר דיווחיו של י' על בית הספר המדובר ביותר – יהודה המכבי בתל אביב, עד כה לא עלה בדעתי לכתוב פוסט.

בשבוע שעבר הזדמן לכולנו להיחשף לכתבה מפורטת בדה-מרקר (קירות שקופים, בלי מבחנים, בלי ציונים, בלי עונשים: בית הספר שבו הכל נראה אחרת), המבוססת על ראיון עם המנהל, אׇדר אׇרד, ועם מורות וכמה מתלמידי בית הספר. גם בערוץ 10 שודר מספר פעמים אייטם על בית הספר, והרשת החברתית גועשת בעקבות הכתבות.

קשה עדיין לדבר על מהפכה בחינוך בישראל. יספיק להתרשם מהעובדה שבעלי חזון כמו אדר, מנהל בית הספר "יהודה המכבי", עושים ימים כלילות, בשקט ובלי אגו נפוח, כדי שיצמח כאן דור אחר. דור מפרגן, יוזם, יוצר, תורם, מקשיב, מכיר תודה למה שנופל בחלקו, בעל מוטיבציה ורצון בלתי נדלים להתפתח ולתרום לחברה בכללותה.

י', תודה שאתה עוזר לנו עם המחשבים"; (תלמיד בכיתה ג') "י', כל פעם שאנחנו נתקלים בבעיה אנחנו קוראים לך ואתה בא ומצליח לפתור אותה. כולם בכיתה שלי כל-כך אוהבים אותך. אין לי מילים להגיד לך. אתה פשוט מלך (תלמידה בכיתה ד'); "י', תודה רבה לך שאתה כל-כך מתאמץ לעבוד קשה רק בשבילנו, תודה שכל פעם שצריך אותך אתה בא לעזור. תודה שאתה בא מכיתה לכיתה להביא את המחשבים" (תלמיד בכיתה ד'); "י', אתה אלוף המחשבים." (תלמיד בכיתה ג') "ל-י', שתמיד מביא מחשבים שצריך. אתגעגע מאוד!" (תלמיד בכיתה ד'); "ל-י', אני מאחלת לך חופש גדול נעים! אני מקווה שתחזור לבית הספר גם בשנה הבאה. תמשיך להיות מי שאתה. חופשה נעימה!" (תלמידה בכיתה ה'); "ל-י' היקר, תודה על כל הפעמים שעזרת לנו כל פעם שהיינו צריכים עזרה. י' הכי טוב. באהבה גדולה. (תלמיד בכיתה ג').

חבילה של דברי תודה רבים, בכתב ידם של ילדים בכיתות א' עד ה' שמפרגנים ומוקירים עבודה שנעשית למענם על ידי אחרים (כנראה, בעידוד המורה), נמסרה ל- י' כהוקרה כנה על שירותיו בתחום המיחשוב בבית הספר בשנה החולפת.

פתיחת שנת הלימודים. צילום: באדיבות בית ספר יהודה המכבי

פתיחת שנת הלימודים. צילום: באדיבות בית ספר יהודה המכבי

כאשר י' החל את תפקידו כאחראי על המיחשוב, לא ידענו איך זה יתפתח. בדומה לרבים מאיתנו, המידע שלנו על בתי הספר בישראל לא הכין אותנו לרשמים מרגשים, כמו אלו שעליהם דיווח לי י', מדי יום ביומו. אילו תיעדתי את מרבית הסיפורים המרגשים שלו על המתרחש בין כותליו (השקופים) של בית הספר, היה יוצא מכך ספר עב-כרס. הרשמים הראשונים על בית ספר "יוצא דופן" זה, סיפרו על קבלת הפנים שמנהל ביה"ס ערך בתחילת השנה לכבוד י', והצגתו בפני צוות ההוראה. כמה מרגש היה לשמוע על הברכות והאיחולים ש-י' קיבל מכל צוות ההוראה לקראת תחילת התפקיד. בדיעבד, התברר שזאת דרך חיים שגרתית, פירגון, שצוות ההוראה סיגל ושאותה הוא מעביר לתלמידים. כך שומרים על צביון אנושי, אוירה נינוחה להתפתחות הילדים וצוות ההוראה, ורגישות בין-אישית בכל הנוגע למישור החברתי, החינוכי והלימודי.

כן בבית ספרנו

לא זכור לי שילדים התגעגעו אי-פעם, ועד כדי-כך, לבית הספר. לקראת פתיחת שנת הלימודים הנוכחית, טקסט של תלמידה שעולה לכיתה ד' הועלה לווטסאפ. יש בו הבעת געגועים ורצון לחזור במהרה ללימודים.

די להיחשף לפרויקטים ולעבודות התלמידים, כדי להשתכנע שגם בלי מבחנים ושיעורי בית, ואולי דווקא בגלל שאין דברים כאלו בבית הספר, הם משיגים תוצאות מפתיעות בחינוך ובלימוד גם יחד. הרבה מעבר למה שתועד עד היום בבתי הספר היסודיים בארץ. מכאן, ברור מדוע זכתה הכתבה בדה-מרקר לעשרות אלפי לייקים בפייס, וגם מדוע מנהל בית הספר זכה לסיקור של רשתות התקשורת והעיתונות, ומה הסיבה שנוהרים אל בית הספר "יהודה המכבי" תלמידים רבים, עד כי היה צורך השנה להוסיף כיתות לימוד נוספות.

אז מה יש לנו כאן?

מנהל וצוות מורים החיים בהרמוניה אלו עם אלו ועם התלמידים. תלמידים שלומדים לחשוב לבד ולפרגן זה לזה מבלי לשפוט אחד את השני. ילדים שלומדים להכיר את עצמם ולדווח על הישגים וכישלונות, בלי פחד, הן למורה והן להורה. מקום שבו לא חייבים לשבת על כסא ליד שולחן כדי להקשיב ולפתור תרגילים או לכתוב, אלא אפשר גם לשכב על מזרן בזמן השיעור. אין ספק שהסביבה יוצאת נשכרת מכך. מי שבא במגע עם ילד שמפגין יוזמות, חשיבה יוצרת, רצון טוב, חשק ללמוד ולהתפתח ולחיות עם כולם בהרמוניה, זוכה בגדול.

בכירי צלמי העיתונות מספרים

האמירה שלהם, כבר בפתיח, הסגירה כיצד הפכו לצלמים ברמ"ח אבריהם: "צילום הוא דחף פנימי, כמו שיגעון" – כך תיארו ארבעה מבכירי צלמי העיתונות בישראל מהו צילום. "צלם הופך להיות משוגע לדבר. הוא נתקף  בדחף בלתי נשלט לתעד באמצעות המצלמה את מה שרואות עיניו ומה שליבו חש כשהוא נחשף למתרחש סביבו, עיניו אינן חדלות להתבונן בסביבה ולתפוס זווית ראייה מעניינת."

~~~~

"שבת סיפור" של יוסי אלפי בתיאטרון רמת-גן. ארבעה צלמי עיתונות בכירים, מאלו שצילומיהם הופיעו במשך עשרות שנים על גבי עמוד השער ו/או העמוד השני בעיתוני היום שלנו, השתתפו באירוע שהתקיים באולם התיאטרון החביב שברמת גן. האירוע נערך לכבודו של צלם העיתונות הרמת-גני, מיכה בר-עם – חתן פרס ישראל לצילום (2000). על הבמה ישבו: יוסי אלפי, מיכה בר-עם ורעייתו אורנה, אלכס ליבק, "קפיטן" אבי הזאב ומשה שי. קטעי הקישור לוו בנגינה ושירה בכיכובו של מל רוזנברג.

                             שבת סיפור עם יוסי אלפי. צילום: תרצה הכטר

מיכה בר-עם: מאז '67 לא הסכמתי להיות צלם חצר…

כמי שזכה בפרס ישראל לצילום בשנת 2000, מיכה בר-עם האיר את עיני כשהצביע חד משמעית על הצילום כיוצר ו/או תומך בנראטיב הלאומי.

מיכה בר-עם מתקרב כיום ל-90 והוא עדיין חדור רוח של שליחות. בשנים 57'-66' עבד כצלם עיתון "במחנה". כרבים מהקולגות שלו, בר-עם צילם דימויים שתאמו את רוח התקופה ההרואית, הנאמנה לנראטיבים הלאומיים. במלחמת ששת הימים (1967) החל לעבוד כצלם עצמאי ובאחת ההזדמנויות אמר: "למרות הידידות האישית שלי עם אנשים שהפכו לראשי ממשלה, לא הסכמתי להיות צלם חצר".

רבים מתצלומי המלחמות שתיעד, הפכו לסמל. זאת פרט לתצלום הצנחן ליד הכותל בירושלים במהלך הקרבות של מלחמת ששת-הימים. הוא הסביר שזאת הייתה "תמונה מוזמנת" על ידי הממסד, ושמאז הוא סירב להיות צלם החצר. היה זה דויד רובינגר שמסר לעיתונות את התצלום שלו של הצנחן ליד הכותל.

עבודותיו של בר-עם פורסמו במגזינים חשובים בעולם, כגון לייף וניו יורק טיימס, הוא תעד אירועים לאומיים היסטוריים כמו מבצע קדש ומשפט אייכמן. התצלומים של בר-עם מספקים מבט על חיי החברה, הכלכלה והתרבות בישראל לפני ולאחר מלחמת ששת-הימים. ה"אני מאמין" שלו (מתוך כתבתה של העיתונאית דליה קרפל שהתפרסמה ב-2011 ב"הארץ"):

"… אין דבר כזה שאתה לא מפחד, אבל יש מבנה נפשי של אדם, שיודע שהוא מוכרח להתגבר על הפחד. … בקו הראשון בתעלת סואץ, ב-73', הפגיזו וירו ועוד איך. לא הייתי בחזית בגלל פקודה. גם כשהייתי איש מילואים וצילמתי, ההחלטה איפה להיות ואיזו דרגת סיכון לקחת, זו הכרעה של הצלם. הצלמים המעטים שאני מעריך, כמו שלמה ערד ואברהם ורד, היו שם מתוך החלטה מודעת שזה סיכון קיצוני. זה סוג של אנומליה".

פנינים מדבריו של בר-עם: "מצלמה היא כמו עט, תנו לאדם מצלמה ביד, האם ייטיב לצלם? תנו לאדם עט ביד, האם ייטיב לכתוב?" ועוד אחת: "אדם מקבל פרס צילום על צילום אסונות של אחרים".

והאישה שאיתו: אורנה בר-עם: על פי הרגשתי והרחש שעבר בקהל כשאורנה עלתה לבמה, היה ברור שמדובר באישיות יוצאת דופן. אורנה התיישבה על כיסא לצד מיכה וכל תנועות הגוף שלה שידרו הערכה לבעלה. היא דאגה שלא יסתבך בכבל המיקרופון, היא הזכירה לו שמות של אישים ומקומות כשנתקע בדיבורו ושלחה אליו מבטי הערצה. מרגע שהתיישבה לצד מיכה היא הקפידה לתת לו "ספייס". הוא קודם לכל. וכל זאת, תוך שהיא שומרת על חזות של אדם העומד בזכות עצמו.

"היה לי ברור שמרגע שאתחיל להגביל אותו, אני דופקת את מערכת היחסים בינינו", משפט מפתח בחייהם של בני זוג החיים בהרמוניה מלאה 57 שנה. ובכל זאת אורנה כבשה את לבו של הקהל לא פחות ממיכה, בעלה.

מדברי אורנה בר-עם בראיון שהעניקה ב-2011 לעיתונאית דליה קרפל:

"אני אדם טוטלי ומאז ומתמיד ידעתי שלהיות אישה זה ניסיון נואש במהלך החיים להתכסות בשמיכה קטנה. או שקר לך בכתפיים או שהרגליים בחוץ, אלא אם הצלחת להתכווץ. הייתי צריכה לבחור אם להיות עם המשפחה ולעשות מה שאני צריכה, או שאני נכנסת לסטודיו ועובדת ושהבית יישרף וכולם ייחנקו. החלטתי שאני לא אהיה אם במשרה חלקית או אשת פרברים שמציירת פעמיים בשבוע להנאתה."

מלבד היותה ציירת ופסלת בזכות עצמה, מסתבר אורנה ומיכה בר-עם תמיד פעלו יחד, בבית, במטבח, בארכיון אך לא ביציאה לחזית, למלחמה. הוא יצא למסעות "ציד" כשעל צווארו תלויות לפחות ארבע מצלמות והיא שמרה על העורף כשהיא מלווה אותו בעצות ובמחשבות.

אורנה הייתה שותפה מלאה להשלכות של תוצרי המצלמה של מיכה בר-עם. היא אישרה במנוד ראש ובמילים שאינם משתמעות לשתי פנים ששניהם סרבו למסור את תצלום ה"צנחן בכותל" לתקשורת ה"מגויסת".

רגעים היסטוריים

אי אפשר לסיים את הסקירה מבלי להזכיר שלושה שמות של צלמי עיתונות ותיקים ומיומנים שתעדו רגעים היסטוריים:

אלכס ליבק, שמרבית צילומיו הוצגו  בגיליונות עיתון ה"ארץ" במשך שנים ארוכות, ידוע כמי שצילם דרמות מהאינתיפאדה ה-1. אחד הצילומים הידועים ביותר שלו משנת 1984 הוא תיעוד של המחבל מהפיגוע בקו 300, (בעיתון "חדשות") וחשיפת הפרשה. הצילום הצליח לטלטל את מערכת הביטחון, להקים ועדת חקירה, ולגרום לצנזורה לסגור עיתון "חדשות" למספר ימים. המחבל נראה כשהוא מובל החוצה מהאוטובוס על ידי שני שב"כניקים, בעודו חי (ראו: "מי חשף את פרשת קו 300?").

פיגוע בקו 300 1984. צילום: אלכס ליבק

מעניינת הטענה של ליבק ב-2015 במבט לאחור: "היום התמונה הזו הייתה נכנסת לעמוד 3 בעיתון ולא היה לה רבע מהאימפקט שהיה לה אז… בצילום משנת 1984, היינו עם מאוד טהור מבחינה אתית. היה טאבו על ניטרול מחבלים." ובאמת כשצופים בתמונה בלווי הסבר, מבינים עד כמה התיעוד של המחבל המובל על ידי שב"כניקים בעודו בחיים היה משמעותי אז.

הצלם אבי הזאב (המכונה, "קפיטן") סיפר שמטבעו נמשך אל הצד "ההומוריסטי" של החיים. הוא "מכור" לצילומים אלו, וכשהגיע לקובה, לפני שנים רבות, נשאר שם ותיעד באמצעות מצלמתו סיטואציות בעלות גוון הומוריסטי.

הצלם משה שי: "צלם חייב להיות דרוך כדי לתפוס את אותה אלפית השנייה שמקפיאה את הרגע הנכון."

דייגו מראדונה 1986. צילום: משה שי

הוא חדור תחושה של שליחות והיא מניעה אותו לתעד מראות מהעולם הבלתי מוכר, שרבים אינם מעזים להסתכן ולהגיע אליהם. במהלך מסעות הצילום שלו שי הגיע לצפון קוריאה. מטרתו הייתה להראות לעולם איך נראים החיים במדינה דיקטטורית זאת, הידועה לשמצה. למרות שהוזהר שלא לצלם, הוא לקח סיכון, התחכם וצילם באמצעות מצלמה נסתרת ומושתקת שהצמיד למותניו. התמונות התפרסמו מעל גבי דפי עיתונות העולם. כמי שאינו בוחל בלקחת סיכונים, כשמטרה נשגבת עומדת מול עיניו, הוא יצא לסקר את דייגו מרדונה ב-1986 במשחק בינלאומי. מסתבר שהמקריות זימנה לו מפגש בלתי אמצעי, פרטי לגמרי, עם מרדונה, והלה איים עליו שאם יצלם אותו במעמד זה, הוא יהרוג אותו. ובכל זאת הצליח להנציח קטע בלתי נשכח במשחק, כשמרדונה בועט בכדור מגובה רב. הצילום הופיע למחרת כתמונת שער בעיתון "חדשות" (ראו גם: "בזכות אלפית השנייה").

התובנה שעלתה מהשיח, לקראת סיום האירוע, נשמעה כמו הספד לעידן שבו עבודתו של צלם עיתונות הייתה שליחות. החל מעידן ה"תמימות" והתקשורת ה"מגויסת" לנראטיב לאומי קולקטיבי, וכלה בעידן של סירוב להתחפש לליצן החצר, ולשרת את הנראטיב הלאומי ה"רצוי". אקורד הסיום של האירוע היה גם סוג של הספד לחלקם ההולך ופוחת של צלמי העיתונות המיומנים והותיקים, לטובת בעלי הסמארטפונים.

יהודי ספרדי – דמות מופת בספרות אשכנז

משפחת ד'אגילאר: סיפור על גבורה יהודית בתקופת האינקוויזיציה הספרדית, (2016), מאת הד"ר והרב מאיר מ' להמן (1890-1831). עיבוד מחדש בעברית, מבוא ואחרית דבר: תרצה הכטר. הספר ראה אור לראשונה בגרמנית (1873) בביטאון "איזראליט", במיינץ (מו"ל: להמן):

Die Familie y Aguillar – Eine Erzählung von Jüdischem Heldenmut zur Zeit der Spanischen Inquisition. Marcus M. Lehmann, Mainz, 1873


אם כיום יש ואקום בספרות, ובתחומי ידע נוספים הנלמדים בבתי הספר בנוגע למורשת יהדות ספרד, אין לנו את מי להאשים בכך, אלא את עצמנו. רשימה קצרה על הרומן  – משפחת ד'אגילאר, מאת מרכוס מ' להמן והסיבות שהובילו אותי לעבד את הספר מחדש בעברית.


להמן: סופר יהודי-גרמני מתקופת ההשכלה

מחקרים העוסקים בספרות העממית בגרמניה, מהמחצית השנייה של המאה ה-19, מצביעים בעיקר על תרומתה של הספרות העממית היהודית לגיבוש תודעה קהילתית. מסתבר שהסופרים שכתבו בסגנון עממי באותה תקופה, בחרו במכוון בדמויות מופת מהמורשת היהודית, וסביבן טוו את העלילה. מבין הדמויות שבהן בחרו לעסוק בלטו אנוסים שחיו בתקופת האינקוויזיציה הספרדית.

אימוץ הסטריאוטיפ של יהודי ספרדי והפיכתו לגיבור יהודי עממי קרה תחילה בגרמניה. מאוחר יותר, במחצית השנייה של המאה ה-19, תורגמו רוב הסיפורים הללו ליידיש ורוסית, וזכו להצלחה עצומה במזרח אירופה. שם חברו הסיפורים לרומנים כדוגמת אלה שפרסם אברהם מאפו בעברית. הדבר העיד יותר מכל על הצורך הבסיסי והדחוף ביצירת דימויים חדשים להזדהות ומגוון חדש של גיבורים עממיים.

מ' להמן בחר אף הוא לכתוב רומן על דמות מאנוסי ספרד. בן-ארי במאמרה, "עלייתו ונפילתו של הספרדי הגא" (2005), טוענת שהבחירה בדמויות מופת מתקופת האינקוויזיציה בספרד הייתה מכוונת להעצמת הזהות היהודית של יהודי אשכנז בעת ההיא. ואכן – בחירתו של להמן להציב במוקד הרומן העממי דמויות ממשפחת ד'אגילאר זיכתה אותו בהצלחה רבה.

הסיבות שהובילו אותי לעיבוד מחדש בעברית של הרומן משפחת ד'אגילאר

הסיבה העיקרית לעיבוד מחדש בעברית של משפחת ד'אגילאר מאת הרב והד"ר מאיר להמן הוא העיסוק בן ימינו ביחסי ספרדים-אשכנזים בישראל.

אם כיום יש ואקום בספרות ובתחומי ידע נוספים בבתי הספר בנוגע למורשת יהדות ספרד, אין לנו את מי להאשים בכך אלא את עצמנו. לדידי, צודקים הטוענים כי אם נחדש ונרענן את חומרי הלימוד בשיעורי האזרחות, ההיסטוריה והספרות, ניתן יהיה להפיג במידת מה את המתח הבין-עדתי ולהשיב ליהדות ספרד את עטרתה.

לפי קטלוג הספרייה הלאומית בירושלים יש בה עותקים של הרומן משפחת ד'אגילאר בתרגום לעברית, שראו אור בהוצאות שונות ובגרסאות שונות: בעברית צחה (שלא לומר מיושנת), בעברית קלה, עם ניקוד, עם איורים ובלי איורים. יש לציין שהוצאת "נצח" היא שהייתה אחראית לתרגומם לעברית ולהדפסתם של רוב ספריו של להמן.

חשוב לציין שהעיבוד מחדש בעברית מאפשר קריאה שוטפת של הרומן בעברית עדכנית.

בדברים שנשא בחידון התנ"ך העולמי (12.5.2016) סיפר שר החינוך על היוזמה ל"מהפכה" חינוכית ולהעשרת חומרי הלימוד בבתי הספר במורשת יהדות ספרד והמזרח. השר הודיע על מינוי ועדה בראשות המשורר חתן פרס ישראל ארז ביטון (2.2016), שתפקידה לבחון אפשרויות "להעמיק ולהעצים תכנים לימודיים שעוסקים בהיסטוריה ובתרבות של הקהילות היהודיות במזרח, צפון אפריקה וספרד". ועדת ביטון הקימה לה תתי-ועדות בתחומים שונים, והמלצותיה, שהוגשו ב-26 ביוני 2016, כוללות הוספת פרקים ל"עמוד האש", עיבוי לימודי האזרחות, הספרות וההיסטוריה בבתי הספר והמלצה למסד משלחות תלמידים לספרד.

כולי תקווה שהעיבוד הנוכחי בעברית של משפחת ד'אגילאר ינגיש את הספר לרבים ובכלל זה לתלמידי תיכון, ויתרום למפעל הנפלא של ועדת ביטון ולהמלצותיה בנוגע לחינוך בני ובנות הנוער בישראל להיכרות עם ה"אחר".

משחק זיכרון

משחק זיכרון [צילום: תרצה הכטר]

נבירה בזיכרונות אישיים כרוכה בהתרגשות, התמוגגות או חלילה, זעזוע. אולי משום כך אנו נוטים לעשות זאת בדחילו ורחימו, ורק כאשר הנסיבות מחייבות זאת. ויש גם משחק בין זיכרון לנוסטלגיה.

**********************

נסו לנער את זיכרונכם האישי. לדלות מתוכו סיטואציות נשכחות ולהפיק תובנות שיבהירו לכם מי אתם ביחס לאחרים. מערכות יחסים במשפחה הן חלק מאיתנו. הן טבועות ב"אני" שלנו, נחרטות עמוק בזיכרון ומשפיעות על חיינו. נסו להיזכר אל מי נקשרתם יותר – אבא או אמא? השתעשעתם או רבתם עם אחיכם? אחד האתגרים הוא לבחון זאת ממבט אישי. ולא רק לבחון אלא גם להיחשף לביקורת.
אעשה כאן ניסיון לשרטט קווים לדמותן של מערכות היחסים שלי עם אמי, אחותי ואחי כשאני נצמדת לשני פרמטרים: האחד, תובנות ושאלות שדליתי מהספר "שומרת אחותי" של ג'ודי פיקו, והשני, המשחק בין הזיכרון האישי שלי ל"נוסטלגיה".

שומרת אחותי – ג'ודי פיקו

"שומרת אחותי" של ג'ודי פיקו, העלה בי תהיות על מערכות יחסים במשפחה, בדגש על יחסי אם-בת ואחות-אחאים. העלילה בוחנת את מערכות היחסים בין הורים ושתי בנותיהן ובין הבנות, ומטפלת במשבר שפוקד את המשפחה. באמצעות העלילה נבחנת משמעותם של מושגים פופולאריים כגון: הורה טוב, בת או אחות טובה, ואדם טוב. תהיתי לאיזו דרגה של כנות אגיע אני כשאציף עצמי בזיכרונות על יחסי עם אמי, אחותי ואחי. האם החשיפה העצמית וגילוי האני האמיתי שלי יחזקו או יערערו אותי?

ניסוי אישי

לקחתי פסק-זמן מעיסוקי וענייני והתחברתי לזיכרונות במטרה לדלות מנבכי העבר סיטואציות, או מה שנקרא, "תמונות מן החיים". ניסיתי לברור מתוך הזיכרונות את אלו שקשורים במשפחתי הגרעינית. הרשיתי לעצמי להתמכר לרגשות שהציפו אותי. שאלתי את עצמי האם הייתי בת טובה? האם אני אחות טובה? ומכאן עברתי לשאלה – איזה אדם אני?

תחילה התמקדתי במה שזכור לי ממערכת היחסים שלי עם אמי, ויולט צ'רניאק, תוך ניתוק מוחלט ממה שידוע לי על יחסי אם ובת. זה היה השלב הקשה ביותר בניסוי שערכתי עם עצמי. התבוננתי בסיטואציות רבות ונשכחות והרגשתי שלא עם כולן נוח לי, שיכול היה להיות אחרת. דווקא הזיכרונות האלו דרבנו אותי להמשיך לחפור.

האם הייתי אחות טובה והאם השתנה משהו במהלך השנים? גם ההתבוננות באופי היחסים ביני לבין אחותי ואחי מאז ימי הילדות עד היום, חשפה בפניי הן את הסיטואציות הנעימות והן את הפחות נעימות. אבל ככל שהמשכתי בתהליך, התארכה רשימת הזיכרונות ה"נעימים" ואילו ה"בלתי נעימים" נדחקו הצידה.

שחזור העבר

הזיכרונות הטובים קשורים לתקופה שבה גרתי עם בעלי וילדיי ביוהנסבורג, דרום אפריקה. הסביבה התרבותית והחברתית שם השפיעו על כולנו לטובה. גם מערכות היחסים שלי באותה עת עם בני המשפחה הקרובים והרחוקים זכורים לי לטובה.

באותה תקופה התעורר בי רצון עז לשתף את בני משפחתי בכל סוגי החוויות שלי שם, שהיוו חידוש מבחינתי. תחילה סיפרתי ודיווחתי עליהן ארוכות בכתב, בתמונות ובעל פה. לא עבר זמן וגעגועי למשפחה גברו. הצעתי שיגיעו אלינו לביקור. האורחת הראשונה הייתה אמי. היא שהתה איתנו מספר שבועות, שאותם ניצלנו לטיולים והיכרות עם מכרים וידידים מקומיים. בין היתר ביקרנו בשמורת הטבע הידועה "הקרוגר פארק" ובערים היפות של דרום אפריקה. השהייה אצלנו הנעימה לאמי את החופשה. היא הללה במיוחד את האווירה ה"אנגלו-סכסית" השורה בכל מקום – סגנון חיים שעליו היא גדלה בילדותה. האווירה הרגועה ששררה בכל מקום חדרה גם למערכת היחסים ביני ובינה ואני זוכרת לטובה את שיחות הנפש שניהלנו לעתים די קרובות במהלך השהייה. שיחות שכמותן לא ניהלתי איתה קודם לכן. היה מרגש להיזכר בכל זה כעת.

גם אחי, דן, התארח אצלנו ואף איתו ערכנו טיולים מדהימים כולל ביקור בשמורת הטבע. זה היה זמן איכות לכולנו, ובמיוחד לי ולו. הוא שהה אצלנו ואצל מכרים לסירוגין וכולם הרעיפו עליו מכל טוב. וכשהגיע העת להיפרד הוצפנו בהתרגשות גדולה, אבל התגברנו.

את אחותי, דפנה צמחוני, ומשפחתה לא יצא לנו לארח ביוהנסבורג. לאחר ששבנו ארצה, החלה תקופה יפה במערכת היחסים והקשר בינינו התהדק. הילדים של שתינו היו צעירים. דפנה ומשפחתה נהגו להגיע אלינו מחיפה, בדרך כלל בשבתות. ואנחנו ביקרנו אצלם בהזדמנויות שונות. הקִרבה בין הילדים צמצמה את החיכוכים הטבעיים ששררו ביחסי עם אחותי. כל ביקור הביא בעקבותיו רוממות רוח והיטיב עם כולם, כולל אמי שבהיותה בת יחידה העריכה מאוד קיומו של קשר בין ילדיה. למרות שאנחנו טיפוסים שונים זה מזה, במהלך השנים מצאנו לשון משותפת והזדמנויות לחשוף רגשות חיוביים האחד כלפי השני.

בסופו של דבר יצאתי בהרגשה חיובית ומעודדת מהתהליך, וטוב שכך.

נוסטלגיה 

נוסטלגיה

אני קוראת את הרשמים שהעליתי כאן ומתחזקת בי התחושה שהזיכרונות הפחות נעימים קיימים ובה במידה גם אינם קיימים. להיכן נעלמים הזיכרונות הפחות נעימים? האם מדובר בהכחשה עצמית? אני מציינת זאת בידיעה שיהיו כאלו שיטענו שאכן זה כך. האדם שואף בדרך כלל לעטוף את עצמו באווירה חיובית ומשתדל למנוע מעצמו "דיסוננס". הכחשה עצמית היא הכלי הפופולארי למטרה זאת.

תוך כדי הניסוי הבנתי שהזיכרון משול לפלסטלינה. פועל עליו כוח חיצוני שנקרא "נוסטלגיה"; לטוב או לרע. (כאן בדקתי כוחה של נוסטלגיה במישור האישי בלבד. אילו הייתי גולשת למישור הכללי- חברתי או מדיני , הייתה נפתחת בפניי תיבת פנדורה מלאה שרצים וזה קצת יותר מסובך).

השאלה איזה אדם אני, והאם הייתי בת טובה אינה עומדת בפני עצמה. כדאי לזכור זאת (!). הנוסטלגיה מנתבת את הזיכרון האישי לכיוונים של בניית זהות אישית שתאפשר לנו לזרום עם החיים. במילים פשוטות, נוסטלגיה היא מצב של תשוקה עזה לשוב לתקופה "זוהר" בעבר, לערכים המזוהים עמה או לאובייקטים המייצגים את אווירתה (מתוך האנציקלופדיה של הרעיונות). נוסטלגיה מגבירה את הגעגועים אל העבר ה"טוב" עד כדי התרפקות עליו ותוך אידיאליזציה שלו.

אם לשפוט לפי המקרה האישי שלי, אני ממליצה בחום לנבור בנבכי העבר. לקחת פסק זמן ולצאת לדרך. אני מודה שמבחינה רגשית, התהליך היזום שלי לא היה פשוט, אבל הוא שווה. הניסיון שלי מראה שבסוף הדרך עשוי לצמוח נרטיב מיטיב המאפשר לשאת בגאווה את ה"אני".
האם אני אוהבת כעת את עצמי פחות? אני משיבה בשלילה. לנוסטלגיה יש משקל רב בעיבוד הזיכרון לטובתנו, לטובתי. היא צובעת את הזיכרונות בגוונים בהירים, משפרת ואף משביחה את מערכות היחסים בהן אנו מעורבים, כולל אלו שמעצם טיבען נוטות להצמיח מתחים. אפשר להתווכח על כך, ואפשר גם ללמוד על השפעות הנוסטלגיה על הזיכרון הקולקטיבי.

לא אגדה

הקיץ בעיצומו והסביבה כבר מזמן אינה ירוקה, פרט לגינות הנוי הציבוריות שזוכות למנה מכובדת של מי השקיה. ואני ממשיכה להאמין באג'נדה הירוקה. מחפשת אות וסימן ל"קָיימוּת סביבתית ועירונית" מקווה שכאשר הקיץ יחלוף, הירוק הטבעי ימלא את הנוף השומם. לאחרונה חוויתי שיתופי פעולה בין הממסד לאזרח שמבטיחים שהירוק הזה יתפשט במרכז הארץ. ועל כך בהמשך.

בשלהי חודש מאי (2017), נחשפתי לפרויקטים של קיימות סביבתית ועירונית כשהצטרפתי לסיורים של "בתים מבפנים". קטונתי מלהגדיר "קיימות עירונית". אבל אפשר להבין במה דברים אמורים כשמבקרים בגינות קהילתיות.

גינת השחמט [צילום: בתים מבפנים]

גינת השחמט [צילום: בתים מבפנים]

כמה שקשה לנו להאמין, העובדה היא שגם בצפון תל אביב מתפתחת "קיימות עירונית".

דוגמאות רבות לכך. הנה שלוש: "קהילה סביב גינה" ברחוב אברהם בויאר 8, רמת אביב. כאן טיפחו גינה שמנוהלת על ידי תושב השכונה ורכז "הגינה הקהילתית" ברמת אביב ג'. התושבים מתפארים בכך שהם מגדלים "מזון בתוך העיר" ומספרים על שיתוף פעולה בינם לעירייה. העירייה מאשרת שטח לפעילות, ומספקת הדרכה וליווי מקצועי, כמו גם מקור מים להשקיה וצמחייה בהתאם למלאי המשתלה העירונית, וכלי עבודה וקומפוסטר ליצירת זבל אורגני. איזו חגיגה לנשמה!
דוגמא אחרת לקהילה עירונית מקיימת היא "גינת השחמט" בסמטת טאגור, נווה אביבים. תושבי השכונה מגדלים כאן ירקות וצמחי תבלין, וגם צמחייה מושכת מאביקים ועצי פרי.
גם הדר יוסף מתהדרת בגינת יער. במקרה נכחתי בחנוכת מרכז הקיימות השכונתי של בית פרנקפורט והתמוגגתי רק מלשמוע לשמוע על כל הפרויקטים המקודמים בנושא של "שכונות מקיימות" בעיר תל אביב.

(כנסו גם לפורום הישראלי לתזונה בת קיימא ולדף הפייסבוק של קבוצת "גרילה ירוקה").

ויש דוגמאות יפות גם ל"קיימות סביבתית":
"עם הגב לים" היא אחת מהן. מדובר בשיקום ושימור רכס הכורכר לאורך חופי תל ברוך.

רכס הכורכר [צילום: ויקיפדיה]

דוגמא נוספת היא מה שעתיד להיות פרוייקט "פארק החוף", ברצועת החוף המשתרעת בין תל ברוך ופרוייקט סי-אנד-סאן. אדריכל הנוף ליאור לווינגר מסטודיו אורבנוף תכנן וזכה במכרז פארק החוף 3700. כעת מחכים לביצוע.

אלו מכם שמגיעים לחוף הרחצה בתל ברוך ומפנים מבט לכוון צפון יוכלו לצפות בגבעות החול ופשוט לדמיין שתוך מספר שנים לא גדול תקום כאן שכונה. בתוך השכונה ישתלב פארק המבוסס על עקרונות של שיקום הסביבה הטבעית. היום אפשר להסתובב באזור ולצפות בצפורים ובשרקרקים המסתובבים בשטח באין מפריע.

שרקרק

פרוייקט עתידי: פארק החוף [צילום: תרצה הכטר]

לא הרחק מתל אביב, קרוב לנתניה, נמצא הדובדבן שבקצפת: אגמון עמק חפר.

אגמון זה הנו פרויקט שהושלם לא מזמן. הוא תוכנן על-ידי סטודיו אורבנוף. מהכביש המגיע אל נחל התנינים פונים אל שביל עפר המוביל אל האגמון. אחת ההפתעות של עירוניים כמוני היא הנוף הפראי לאורך נחל אלכסנדר המשוקם. ספגתי לקרבי מנה גדושה של אופטימיות.

אגמון עמק חפר הוא תוצר של שיתוף פעולה בין הממסד והאזרח, ששאפו למנוע הישגים "קלים" מכרישי הנדל"ן. וכך נכתב ב Xnet :

… קשה שלא להתרגש בישראל של 2017, כאשר קרקע חקלאית של קיבוץ במישור החוף הופכת לפארק פתוח לציבור ולא לפרויקט נדל"ן . אמנם בהשוואה לאגמון החולה המשתרע על אלף דונם לפחות, מימדיו של אגמון עמק חפר מצומצמים – 300 דונם בלבד – אבל הוא מעניין פי כמה מאחיו הוותיק. אגמון עמק חפר יועד לחקות במידה רבה את הטבע ולדמות את הנוף הביצתי שאפיין בעבר את האזור.

אחת האטרקציות שבאגמון היא גשרי העץ המובילים אל ביתני עץ ובהם פתחים קטנים המיועדים לצפייה נסתרת בעופות וחיות המים.

אגמון עמק חפר

 

האגמון מתוכנן להכיל בעלי חיים שונים מלבד עופות. יש בתוכו חמישה בתי גידול שונים, ששולבו באגם באמצעות גבהים משתנים של המים. מסביבם שתלו צמחייה שמתאימה לעומק המים, במטרה לספק לעופות מסתור, מזון ומקומות לקינון…

 

 

בינתיים התבשרנו על פארק צפרות חדש בירקון. הוא משתרע על שטח של 60 דונם, ויש בו כ-500 מיני צמחים (עצים, שיחים, צמחייה עשבונית וצמחי מים), עם שלוליות חורף וציפורים, מסתורי תצפית מחופים עץ. זאת בשורה טובה, לא?

בתמצית, במרכז הארץ מתפשטת מודעות לשימור הסביבה ושחזור הנוף הטבעי. כמו שנאמר: אם תרצו אין זו אגדה! שיתופי הפעולה בין הממסד והאזרח אחראים לכך. כך מקדמים פרויקטים של קיימות עירונית וסביבתית. כן ירבו!

מסכה, או – אפשר גם אחרת

לא מזמן הגעתי לבדיקה במוקד שירותי בריאות של מכבי. המתנתי בתור לרופא. אולם ההמתנה היה עמוס. מן הסתם רוב הממתינים היו חולים. הייתי היחידה שעטתה על פניה מסיכת פנים סטרילית. זה "מאסט" שהולך אתי לכל מקום כחלק מהז'אנק שאני מכניסה לתיק. אני כזאת, נזהרת בצוננים. כך אפשר למזער התפרצויות של מגיפות, לא עלינו. לשם כך דרושה תעמולה ברשת ובתקשורת.

אפשר גם אחרת. [צילום: פרנק אוגוסטיין/ AP

אפשר גם אחרת. [צילום: פרנק אוגוסטיין/ AP]

הורים וילדים
התמקמתי בפינת האולם ועקבתי אחר התקדמות התור כשעיניי דבוקות למספרים החולפים על גבי הלוח האלקטרוני, וחישבתי את הזמן שעוד נותר עד שיכריזו על המספר שלי.

מולי ישבו אב ובתו. ילדה חמודה כבת שש. אני מביטה בה והיא לוחשת משהו באוזנו של אביה ותוך כדי, היא מכסה את הפה. כמו כל הילדים שרוצים שרק אבא או אמא ישמעו מה שהם אומרים. היה לי קשה לנחש מה לחשה לו. בפינת האולם הייתה מכונה אוטומטית עמוסה מכל טוב. אולי היא רוצה שאבא יקנה לה מיץ או את החטיף שהיא אוהבת. אבל לפי תגובת האב הבנתי. האב התבונן סביבו ועיניו נחו עליי. התגובה הנוספת שלו הייתה הנהון. הוא אישר לילדה שאיתו שהוא מבין על מה היא מדברת. ואז השיב לה תשובה מפורטת שנאמרה בלחש ובסבלנות רבה. הילדה הסתפקה בהסבר שקיבלה. ההתלחשויות פסקו והיא לא שאלה יותר שאלות. הבנתי שנשוא ההתלחשויות הוא מסכת הפנים שלי.

אילו הדבר היה מתרחש בנסיבות אחרות הייתי פונה אל הילדה החמודה ומתעניינת מה שמה ואולי מספרת לה סיפור. אולי היינו משוחחות על מסכת הפנים… זה לא קרה.

בפינה אחרת של אולם ההמתנה ישב גבר ולידו ילדה קטנטונת. הערכתי שהיא בגיל של גן חובה. היא שיחקה בצעצועים שהיו מונחים בפינת המשחקים ועיניה קלטו את מבטי. חייכתי אליה מבעד למסכה. היא הביטה בי. אחר כך הזיזה אוטומטית את ידיה וכיסתה את פיה ואת האף. חיקתה את אפקט המסכה. היא לא שאלה שאלות ורק המשיכה להתבונן בי.

לפתע נתקפתי בפרץ של שיעול. לא ניסיתי לבלום אותו. הרי לשם כך קיימת מסכת הפנים. השיעול חלף מעצמו. ואז תקף אותי גל נוסף של שיעול, חזק מקודמו. אבל מצפוני היה שקט. המסכה כבר תעשה את שלה.

קוד "אתי-רפואי"
זמן ההמתנה התארך. יום שני בערב. המוקד של מכבי פתוח משבע לפנות ערב ואני הגעתי לכאן בסביבות השעה תשע, היישר מהקליניקה של רופא המשפחה שלי. תהיתי איך בעידן הטרום-אנטיביוטיקה היה מקובל לבודד את החולה. היה נהוג אז קוד מעין "אתי-רפואי". רבים העדיפו להזמין את רופא המשפחה הביתה. היו "כללים" ברורים איך לנהוג באדם חולה.היו נהלים לגבי יציאה מהחדר לשירותים ולמקלחת. הכללים חלו גם על כמות השתייה, הטמפרטורה וסוג המזון. המצאת האנטיביוטיקה טרפה את הכלים.

מסכת פנים כאמצעי הגנה בסיסי? הצחקתם אותי
הגיע תורי להתייעצות עם הרופא. נשלחתי למעבדה. עברתי דרך כמה פרוזדורים. שמתי לב שמסיכת פנים איננה בדיוק הדבר המקובל כאן. אולי כי היא לא מוסיפה למראֶה… אולי איננו רגילים לזה. מי בכלל משתמש במסכת פנים ביציאה מן הבית כשהוא או היא חולים? הדיאגנוזה שלי קבעה: דלקת ריאות בקטריאלית מלווה בחום. אני הייתי מוגנת על ידי מסכת הפנים, שמנעה הידבקות של הנמצאים בסביבתי.
ואני עדיין תוהה מדוע השימוש באמצעי הגנה בסיסי זה איננו באג'נדה של כולנו? מדוע אנחנו נוטים להיות אפאתיים ולזלזל באמצעי הגנה כל כך פשוט וחיוני. מדוע דווקא השימוש בחומרי חיטוי לידיים מקובל בכל בית ונמצא בכל מסדרון ובחדרי האשפוז בבתי החולים? לא מזמן בכל תיק של ילד או מבוגר בקבוקון עם נוזל חיטוי לידיים היה פק"ל. נכון, אלו היו זמנים אחרים. פרצה מגפת שפעת. התקשורת התגייסה להפיץ מידע והטיפה לשימוש יומיומי בנוזל החיטוי. ובזה יצאנו כנראה ידי חובה.
כידוע, במזרח הרחוק ורואים את המקומיים עוטים מסכת פנים ברחוב, בתחבורה ציבורית, בחנויות, במוסדות חינוך ובמוסדות ממשלתיים ופרטיים? ולמרות זאת – אצלנו, נאדה. אין.

אפשר גם אחרת
מעצם טבעם ילדים שואלים הרבה שאלות על הנעשה סביבם כדי לספק את סקרנותם, הם צמאים ליידע ומנסים להבין את העולם. ילדים לומדים על העולם באמצעות שירים וחרוזים. במיוחד כשאינם יודעי קרוא וכתוב. מאז ומעולם נוצרו שירים "חינוכיים" ו"הסברתיים" שכל ילד ידע לדקלם את המילים שלהם. אם נעשה מאמץ נוכל להחזיר משהו מהגלגל הזה אחורנית.
זה מזכיר לי שיר ילדים ישן-נושן, " ישׁ יָדִיד טוֹב לְכֻלָּנוּ/ נִקָּיוֹן הֵן זֶהוּ שְׁמוֹ/ הוּא תָּמִיד שׁוֹמֵר אוֹתָנוּ/ אָנוּ, אִם נִשְׁמֹר אוֹתוֹ"

פארק אריאל שרון – עדות לחברה "מקיימת"?

פארק אריאל שרון [צילום: טרופיקל פיש]

פארק אריאל שרון [צילום: טרופיקל פיש]

אלו חוויות מעצימות אתכם? אלו רגשות מעורר בכם ריקוד של פרפרים צבעוניים, מעוף ציפורי שיר, שטיח של פרחי בר, רפרוף חרקים, קולות של זוחלים ויונקים למיניהם? ומה על הדורות הבאים? איזה סיכוי יש להם ליהנות מנכסי הטבע?
*******
אני מתגוררת ברמת גן מזה כשבע עשרה שנים. בצעירותי התגוררתי בסביבות ירוקות לגמרי – הר הכרמל וסביון. בהמשך – בקריית אונו וגבעת סביון. יופייה ונוכחותה של הסביבה הטבעית היו מבחינתי נתון קֶבע, מובן מאליו. שוטטות בטבע הייתה חלק בלתי נפרד מחיי.
הר הכרמל היה הסביבה הטבעית הראשונה שלי. סביבה שזימנה לי מגע ישיר עם מגוון של חי וצומח. בלימודי הביולוגיה בתיכון (בית בירם, הריאלי) יצאנו לעתים קרובות לסיורים בסביבה הירוקה. יחד הגדרנו צמחים וסיווגנו אותם לפי משפחות. נהנינו לערוך פרויקטים על מינים שונים של צמחיה ובעלי חיים.

ספרו של מרטין וייל, חירייה: על צחנה ויופי, יומן אישי.

המעבר הראשון אל עיר הגדולה, תל אביב, התרחש בשנים הסטודנטיאליות שלי. מבחינתי זה היה מעין פסק זמן בלבד. החיים בעיר קסמו לי. הייתה לי הזדמנות לטעום את רעשי העיר, הססגוניות והעושר התרבותי המצוי בה בשפע. האידיאל נמשך עד שהתחלתי לחוש בְּחִיסרון. הטבע הפראי והטבעי כאילו נעלם מן היקום. מרבית ה"סביבות הירוקות" הופיעו בדמות גינות נוי מעוצבות. וכמי שהייתה רגילה לשוטט בין צמחי הבר שעל הכרמל, החיסרון העיב על היתרון של חיי העיר.

מאוחר יותר שבתי לסביבות מרוחקות מהעיר הגדולה. יחד עם השינוי באה ההקלה. שוב יכולתי להתבשם בריחות השדה, להאזין לחי וליהנות מזמרת הציפורים. העיר על מגוון הפעילויות שבה היו במרחק נסיעה. הרגעתי את עצמי. הרי תמיד אוכל לקפוץ להצגה טובה או לקונצרט בהיכל התרבות.

המעבר האחרון, לפרויקט ברמת גן, היה שוב כרוך בוויתור מסויים על הסביבה הטבעית שכה אהבתי. אך עודדתי את עצמי. חוף הים, נופי הטבע, החול, הסלעים והים עצמו נמצאים בקרבת מקום. הם ישמשו כתחליף לא רע לסביבה הטבעית הירוקה, לנוף ולשקט. אלא מה? התברר שמה שנראה כמו אוצר טבע אינו כזה טהור. אל הים זורמים מדי פעם מי שפכים והוא נעשה מזוהם והמתרחצים משליכים אליו פסולת.

אנחנו והדורות הבאים
תהיתי לאן כל זה מוביל? מה התועלת בחיי העיר התוססים ומה יקרה לכל אוצרות הטבע שמזדהמים ונכחדים?

בשנים 2006-2001 פעלה בכנסת ישראל נציבות הדורות הבאים. הנציבות פעלה רבות כדי להבטיח שלדורות הבאים יהיו אותם משאבי טבע להם זכינו אנחנו.
המוטו של הנציבות היה "העולם הוא פיקדון עבור ילדיני". חלף עשור מאז בוטלה הנציבות כגוף ואין יוזמה לחדש אותה.

יש תקווה
לאחרונה, נזדמנו לי מספר חוויות שהודות להן פיתחתי מבט אופטימי יותר. באחת השבתות יזמתי ביקור היכרות בפארק אריאל שרון לזוג חברים קרובים שתיירו בארץ ולא בפעם הראשונה. כארבע שנים קודם לכן, הפארק היה בגדר תכנית על הנייר. חשבתי שכתיירים שביקרו כאן פעמים רבות, חברינו ישמחו לגלות את הפרוייקט שהפך הר של פסולת לפארק בעל מוניטין בעולם.

כשהגענו לאזור החניה שממנו ממשיכים אל מרכז המבקרים ושבילי הפארק, הפיות נפערו בהתפעלות. איזו הפתעה! איזה פיתוח סביבתי אדיר! הפארק משתרע כיום במלוא הדרו על שטח עצום. הצמחייה מורכבת משיחי בר ועצים, המשמשים מקומות מסתור לבעלי חיים ואזורי קינון לציפורים נודדות. האגם משמש כבית גידול אקולוגי. שוחים בו דגי זהב וצומחים בו פרחי מים. את הביקור התחלנו דווקא בסרטון שמוקרן במרכז המבקרים, שיש בו קצת על ההיסטוריה של המקום מאז ימי המנדט הבריטי. הסרטון מזכיר נשכחות: פעם נקרא המקום ה"מסריח" שצבר אשפה מכל יישובי בקעת אונו, בשם חירייה. ומי שמכיר את הסביבה יודע שבערבי הקיץ החמים הגיעו יחד עם משבי האויר הצוננים גם ריחות של ריקבון.

עובדה נוספת בהיסטוריה של המקום שיש לציין כאן היא המאבק שניטש סביב הסבת ייעודו של הר הזבל לפארק חורש טבעי המשקיף על רדיוס רחב מתוך ערי גוש דן. על התפתחויות אלו מספרים למבקרים שמגיעים לכאן בקבוצות מאורגנות. אנחנו היינו קבוצה קטנה יחסית ולא מאורגנת. את המידע סיפקנו מתוך יידע אישי. אי אפשר שלא לציין לטובה את מר מרטין וייל, שהשתתף אישית במאבק ואף פרסם ספר/יומן על המאבק להקמת פארק של חורש טבעי.

אורחינו האמריקאים שבו הביתה כשבפיהם דברי שבח והלל על נפלאות "הר הזבל" ("The rubbish dump"), וייעודו כשמורת טבע ומרכז מידע חינוכי.

בסופו של יום, יש תקווה. לפחות בתחום האקולוגיה, עצם קיומו של פארק שרון הוא אות וסימן לכך שישראל מתפתחת בכיוון הנכון –היכולת להיות "חברה מקיימת" לאורך זמן.

על נדידה ששינתה כיוון

אני בין התומכים באג'נדה "ירוקה". תהיתי עד כמה רומן מסוגל לגעת בסוגיה כל כך טעונה ושנויה במחלוקת. אלא שכבר בעמודים הראשונים של "כיוון הנדידה", של ברברה קינגסולבר, התחוור לי שהסיפור על ההתחממות הגלובלית מככב בעלילה אך אינו במוקד הספר. העלילה מרתקת ומטפלת בעיקר בדמויות בשר ודם וביחסים שביניהם.

הרומאן הנפלא של ברברה קינגסולבר, "כיוון הנדידה", מילא את זמני במהלך חופשת הפסח. הביקורת שיבחה את הספר ודיווחה שהסופרת ויתרה על קריירה כחוקרת טבע, לטובת כתיבת פרוזה. "תקראי אותו", יעצו לי ידידי הקרובים. "את תמצאי בו עניין רב", אמרו חובבי טבע והוסיפו, "האג'נדה שבספר הייתה יכולה להיות מאוד מנדנדת, אילו סופר פחות מוכשר היה כותב אותו". גורם משכנע נוסף בהחלטה לקרא את הספר הייתה העובדה שהוא "כיכב" שבועות רבים בראש רשימת רבי המכר בארה"ב. ונוסיף לכך את דברי הביקורת שחלקה שבחים לסופרת בשל איכות הכתיבה, ולמתרגמת, יעל סלע שפירו, שעשתה נפלאות לגרסה העברית של הספר.

אג'נדה "ירוקה"

אני בין התומכים באג'נדה "ירוקה". תהיתי עד כמה רומן מסוגל לגעת בסוגיה כל כך טעונה ושנויה במחלוקת. אלא שכבר בעמודים הראשונים של "כיוון הנדידה", של קינגסולבר, התחוור לי שהסיפור על ההתחממות הגלובלית מככב בעלילה אך אינו במוקד הספר. העלילה מרתקת ומטפלת בעיקר בדמויות בשר ודם וביחסים שביניהם.

העלילה מתרחשת במאה ה-21 , ומתמקדת בדֶלֵרובּיָה – עקרת בית ואם צעירה לשני ילדים קטנים. ענייני זוגיות, הורות ויחסי כלה-חמות ממלאים לא מעט עמודים בספר. המשפחה חיה בתנאי עוני, בחווה שבמדינת טנסי, ארה"ב. בבית הספר המקומי אין פיקוח על תכנית הלימודים והמורים חסרי מוטיבציה. דלרוביה מצטיינת בניהול כלכלת החווה ויודעת לנצל הזדמנויות לקניית חפצים משומשים ב"סייל". היא התברכה בסקרנות טבעית וצימאון להרחבת הדעת וקשרי ידידות. אין בביתה מחשב וההשתוקקות למידע מובילה אותה בלית-ברירה אל בית חמותה, השנואה עליה. בדרך כלל, היא נוטלת עימה לשם את בנה בן החמש ויחד הם גולשים באינטרנט.

מעל לכל, דלרוביה מודעת היטב לפער בינה לבין בעלה – החיים בחווה אינם מעניקים לה סיפוק, בעוד שבעלה מוכן "לחיות עם זה". לבעלה, בניגוד לדלרוביה, אין הרבה יומרות. טוב לו כפי שהוא. אם הפרנסה מצויה מה טוב, ואם לאו – מצטמצמים.

בעצם, דלרוביה מנהלת את חייה בצורה מוכנית וחסרת עניין ולכן היא מרגישה מתוסכלת – מה שמוביל אותה מדי פעם לחפש מפלט בין זרועותיו של גבר זה או אחר.

יום אחד, כאשר דלרוביה מתכוננת לצאת כדי להתראות עם מאהב חדש בפסגת ההר שבבעלות המשפחה, היא בוחרת לא להרכיב משקפי הראייה, כדי שתיראה במיטבה. במעלה ההר היא מזהה עננים בצבע כתום עז. אך בלי משקפי הראייה היא אינה מסוגלת לראות את הפרטים ולהבין שלפניה ענן של פרפרים. רק בהמשך מתברר לה הדבר.

Monarch butterfly on swamp milkweed in Michigan. Photo by Jim Hudgins/USFWS

Monarch butterfly on swamp milkweed in Michigan. Photo by Jim Hudgins/USFWS

השלכות אפשריות של תהפוכות סביבתיות

התופעה איננה שכיחה ולכן היא מושכת לאזור מדען וצוות מחקר. העיירה מקבלת את פניהם בחום והם מוזמנים לנצל את חצר ביתם של דלרוביה ובעלה. הצוות מקים מעבדה בקרוואן שבחצר ומגלה לבני העיירה שנדידת ה"דנאית המלכותית" מאזורים קרים בצפון אמריקה לדרום החם הינה תופעה ידועה לחוקרים. אלא שהפעם הניווט כשל. כיוון הנדידה של הדנאית השתבש. במקום להגיע להרי מכסיקו הגיעו הפרפרים לאזור הררי בארה"ב.

מכאן ואילך מתחולל מהפך בעיירה. אורח החיים כולו משנה כיוון.

ברמת הקולקטיב, החשיפה של בני העיירה השלווים לכוחות חיצוניים כמו ראיונות תקשורת וקהל רב של מבקרים יוצרת אפקט מתמשך. כולם מדברים על התופעה. מתברר לכולם שמה שהיה נכון אתמול עשוי להשתנות לבלי הכר, ושהזמן אינו עומד מלכת. ברמה הפרטנית, חייה של דלרוביה עוברים תפנים חדה. הבגידות נעלמות מחייה ואת מקומן תופס העניין במדע והעיסוק בו. המרחב האישי שלה, ה"לבד", מקבל משמעות והיא דורשת שיכבדו את פרטיותה לשם שינוי. לראשונה בחייה מוצע לה תפקיד מחוץ למעגל עיסוקיה השגרתיים בחווה. מעתה היא מועסקת כעוזרת מחקר (בתשלום). ה"צמיחה" שלה כבר בלתי נמנעת. לעומתה, בעלה נותר בשולי הסיפור. הוא אינו חלק מהעניין.

דלרוביה "מצמיחה כנפיים".
יצירה זאת היא ספרות יפה. וכמו כל ספרות יפה, קינגסולבר מצליחה לרקום עלילה מרתקת על דמויות בשר ודם ובה בעת לשלב בה עובדות ומסר ברור. גם אלו שאינם מזדהים עם האג'נדה של ארגוני הסביבה יברכו על ההזדמנות ליהנות מרומן ובה בעת לזהות את ההשלכות של הבלתי-צפוי, על מערכות יחסים. לא זו בלבד שכיוון נדידת הדנאית השתנה כתוצאה משינויים סביבתיים. יש לכך השלכות הרות גורל, בין היתר, על עתידה של דלרוביה ומשפחתה.

(הרשימה סוקרת את הספר כיוון הנדידה של ברברה קינגסולבר, 2015).

לא לדתיים בלבד? מנהג החלאקה

בין המנהגים שחלקים מבני עמנו נוהגים כבוד כלפיהם, ומקיימים אותם בולט מנהג החלאקה. מדובר במנהג עדתי ואף בעל גוון דתי בולט. בספר "פרי עץ חיים" של האר"י הקדוש, נאמר שרצוי לקיים את מנהג החלאקה ליד קבר הרשב"י במירון. 

ובאתר "כיפה" ניתן למצוא מידע מן המקורות ההלכתיים בנוגע למנהג:

\שער הכוונות\. ונוהגים להשאיר שער הילד לגדול עד לגיל שלוש וגוזרים רק את השער המפריע \שנתלכלך או שמפריע לראיה וכד'\. ובגיל שלוש מספרים אותו בקבר הרשב"י במירון ומשתדלים שיהא בל"ג בעומר אף אם יהיה קודם גיל שלוש. ובירושלים היו שנהגו לילך לקבר שמואל הנביא. וטוב ליתן באותו יום צדקה לענים או לתלמידי חכמים \והיו שנתנו זהב או כסף כמשקל שער הילד\. ואח"כ מברכים על מזונות וכד' ושרים בהודאה לה'.
(מתוך: אתר "כיפה" – שאל את הרב: תספורת לקטנים, חלאקה)

משום מה, סקרים שמטרתם לסייע לחוקרים לדרג את "מידת הדתיות/מסורתיות/חילוניות" של אזרחי ישראל היהודיים, אינם מציגים לנבדקים שאלה בדבר מנהג החלאקה בל"ג בעומר. המנהג היה מקובל עוד טרם זמנו של האר"י הקדוש, שנהג לפיו. מה גם שהמנהג נתפס כסמל להשתייכות למגזר הדתי.

מאידך, חיפוש נוסף אחר מידע מהותי ורלוונטי למנהג מראה שגם משפחות המגדירות עצמן כ"חילוניות" נוהגות להפנות שאלות אל רב זה או אחר, כדי לקבל מהם הנחיות כיצד עליהן לקיים את המנהג.

באתר של הרב שרקי, לדוגמא, תוכלו למצוא שלל שאלות כאלו המופנות אליו, וגם תשובות.

האם החלאקה מתוייג כמנהג דתי, מסורתי, או כללי?
באופן כללי, האמירה ש"מנהג התספורת הראשונה בגיל 3 מקובל בקרב דתיים" מייצגת את הדעה הרווחת. אבל לא נדיר למצוא סיפורים על משפחות חילוניות, שאינן שומרות מצוות באדיקות, ובכל זאת בודקות אפשרות לקיים את המנהג, ואף, לערוך טקס חלאקה בל"ג בעומר ליד קברו של רבי שמעון בר יוחאי במירון.

ליקטתי מהאינטרנט סיפורים על משפחות חילוניות המקיימות את המנהג, אם בדרך המקובלת ביותר, כשהטקס של גזיזת השיער נערך ליד קבר הרשב"י במירון או ליד קברו של הנביא שמואל בירושלים, או ליד הכותל וכיוצ"ב, ואם בחיק המשפחה, באווירה שיש גם בה מן הטקסית של המנהג.

בדוגמא הבאה, מדובר בסיפור המתמקד בהורים לילד מהעיר מודיעין, נאמר שהם אפשרו לשער ראשו של בנם לצמוח עד גיל 3, במתכוון. ובדיוק כשמלאו לו 3, הם חגגו את התספורת הראשונה שלו ליד קבר הבבא סאלי, בנתיבות. הטקס נערך בעזרת גברים, והסבא בירך את הנכד. משם המשיכו אל הספירה המשפחתית והאירוע נערך כמו כל חגיגת יום הולדת. הילד זכה אפילו ל"בוק" – אלבום צילומים של לפני ואחרי.

בדוגמא נוספת מדובר בסיפור שמפרט כיצד אם המשפחה הכריעה את הכף בעניין קיום המנהג. בסיפור בולטת הסמליות של הגיל שבו ילד עובר ממצב "בוסר" למצב של "בשלות" את המעבר מציינים על ידי טקס החלאקה.
המשפחה, חילונים שמתגוררים בגבעת שמואל. ההורים אקדמאיים. בתחילה, לא הייתה ביניהם תמימות דעים בנוגע לקיום המנהג. לאם היה חשוב לקיים אותו. היא השתדלה למצוא צידוק במקורות, כדי שתוכל לשכנע בכך את בעלה, והצליחה בכך. ההסבר שלה היה די משכנע: היא סיפרה שהרצון לקיים את המנהג בא לה אחרי שקראה על המשמעויות השונות שיש למנהג. מה שדיבר אליה במיוחד היה הפסוק "שלש שנים יהיה לכם ערלים ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש" (מתוך: אתר אמאבא). והואיל ונאמר שהאדם דומה לעץ – "כי האדם עץ השדה" – אנו מבינים שהפסוק לא מדבר רק על עצי פרי אלא גם על התהליך שעובר כל ילד קטן: בשלוש השנים הראשונות לחייו הוא עדיין לא שייך למצוות, ורק בשנה הרביעית הוריו מתחילים לחנוך אותו וללמד אותו תורה. לכן, אם הילד דומה לעץ צעיר, הרי כשם שלא נהנים מפירות העץ אלא רק לאחר 3 שנים, כך אין לספר את שיערותיו של הילד עד לגיל שלוש. ההקבלה שכנעה את האם, ואחר כך את בעלה. אם על פי ההלכה פירות העץ נחשבים לעורלה (בוסר) בטרם הגיעו לגיל 3 – הגיוני שגם הבן עדיין בגדר "בוסר" עד גיל 3. כשהוא בשל, מציינים זאת בטקס החלאקה.
בעניין הטקס בני הזוג הגיעו לפשרה. הם קיימו אותו בחיק המשפחה למרות שהאישה שאפה במקור לקיימו במירון. באירוע המשפחתי, כל משתתף גזר בתורו תלתל משיער הילד ובירך אותו.

הדוגמא האחרונה היא סיפור מרגש המגיע מרמת גן. ההורים מחליטים, בכוונה תחילה, לא לגזוז את שיער בנם עד שיגיע לגיל 3. כשמגיע המועד לקיים את טקס החלאקה, הם מחליטים לערוך אותו בחיק המשפחה. לקראת הטקס הקדימו ההורים להסביר לבנם שלכבוד האירוע וחגיגת יום הולדתו השלישי יגיע רב נחמד, שיגזוז את שיערו ויברך אותו. בנם בן השלוש הביע שמחה גדולה והודיע להוריו, שסוף-סוף השיער כבר לא יפריע לו, ושהוא ישמח לתספורת כמו של המבוגרים.

ועדיין אני שואלת: האם מנהג החלאקה אינו פריט שאם ייכלל בסקר ישפיע על תוצאות אחוזי ה"דתיים/מסורתיים/חילוניים" באוכלוסיה?