קטגוריה: חברה

"שלום, חבר." – נרטיב ושברו

שלום, חבר. הנרטיב

בהספד שנשא הנשיא לשעבר, ביל קלינטון (6.11.1995), בהלווייתו של ראש ממשלת ישראל דאז, יצחק רבין, הוא ציין צמתים בחייו של רבין והזכיר לעולם שרבין היה שוחר שלום. המילה "שלום" הופיעה בהספד שש עשרה פעמים.

להלן קטעים מההספד:

"יצחק רבין חי את ההיסטוריה של מדינת ישראל- המאבק לעצמאות, מלחמות ההישרדות, המאבק על השלום – ותמיד היה בקווים הראשונים. בן זה של דוד ושלמה אחז בנשק כדי להגן על עצמאות ישראל, ונתן את חייו כדי להבטיח את עתידה של ארצו.

לפני שישה שבועות, כפי שהמלך חוסיין והנשיא מובארק יזכרו, היינו בבית הלבן, כדי לחתום על ההסכם הישראלי-פלסטיני. הרבה אנשים נאמו…. רק לקראת הסוף עלה לנאום ראש הממשלה יצחק רבין, ומילותיו הראשונות לקהל היו, "קודם כל החדשות הטובות – אני הנואם האחרון". אבל הוא הבין את כוחן של מילים וסמלים. "הביטו במעמד", הוא אמר בוושינגטון, "מלך ירדן, נשיא מצרים, היושב ראש ערפאת ואנחנו – ראש ממשלה ושר חוץ מישראל – על במה אחת. הביטו טוב.  המראה שאתם רואים לפני עיניכם היה בלתי אפשרי ולא ייאמן רק לפני שלושה חודשים".  

היום גם אני קורא לכל אזרחי העולם להביט היטב בתמונה. הביטו במנהיגים מכל המזרח התיכון ומכל העולם שנסעו הנה היום בשביל יצחק רבין, ובשביל השלום. אף שלא נשמע עוד את קולו העמוק והמהדהד, הוא זה שכינס אותנו יחד שוב, במילה וברצון לשלום…. רוחו מלווה את השלום המתפתח בין ישראל ושכנותיה. השלום חי בעיניהם של הילדים היהודים והערבים,  המשאירים מאחוריהם את העבר, עבר של פחד – ומתקדמים לעבר עתיד של תקווה. השלום חי בהבטחה לביטחון אמת.

ראש הממשלה שלכם היה לוחם למען השלום אבל הוא היה קורבן של השנאה. אנו צריכים ללמוד מקורבנו שאם אנשים אינם יכולים להשתחרר מהשנאה לאויביהם, הם מסתכנים בזריעת זרעי השנאה בתוכם. ארצות הברית ידעה שורה של קורבנות משלה, מאברהם לינקולן ועד לנשיא קנדי ומרטין לותר קינג. אני קורא לעם ישראל, בשם הניסיון שלנו, לא  לתת לשנאה להשתלט עליכם. הישארו על הנתיב הנכון…. אני מתחייב כי אמריקה לא תכזיבכם…. "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו, ועל כל ישראל, ויאמרו אמן". שלום, חבר".

ההספד של ביל קלינטון (באדיבות כאן חדשות, ומרכז יצחק רבין):

"שלום, חבר." – נרטיב ושברו

מפלגת העבודה הוציאה סטיקר בעקבות נאום ההספד שנשא הנשיא ביל קלינטון (נוב' 1995): שלום, חבר.

מה יש בו בסטיקר ואיך מגיבים על הרעיון עיתונאים, חברי כנסת ואקדמיה? האזינו ל"שירת הסטיקר – שלום, חבר":

באדיבות: כאן חינוכית 4.6.2018

גל גבאי (עיתונאית): "ככל שאנחנו מתרחקים מהפרידה הזאת, מהשלום ומיצחק רבין, שרצה להביא את השלום, השלום עצמו כאופציה מזרח תיכונית הולך ומתרחק". קשה לי עם המשפט הזה "שלום, חבר.", שמכבס את החיברות ברצח של תקווה לשלום.

ח"כ איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): "רבין – מנהיג יוצא דופן, שהיה מוכן פוליטית, לוור על הרבה מאוד דברים לטובת העתיד".

ד"ר עמית לביא דינור (החוג לתקשורת, המרכז הבינתחומי): "בהספד שלו, ביטא קלינטון בצורה ברורה למדי את המילה "שלום".

ד"ר אבי שילון (אוניברסיטת בן גוריון): "הקלישאה הזאת של קלינטון – שלום, חבר. – נגעה בכולם.

להב הלוי (מעצב): הסטיקר כל-כך הצליח שעשו עליו המון טייקים – "חבר, אתה חסר" "חבר, אני זוכר" ועוד וריאציות. זה סימן שמשהו הפך לאייקון.

יהודה נוריאל (עיתונאי): "שלום, חבר." עם הנקודה הזאת בסוף, הלא קשורה, זה, אם תרצו, התמצית של הכישלון של השמאל הישראלי. רצח רבין – זה פחות או יותר הפיכה שהתבצעה במדינת ישראל. ומהי התגובה של השמאל? סטיקר שמשדר ההתבכיינות, זיכרון. מדוע לא סטיקר, "רצחתם אותי", "לא נשכח",.. זה היה הרגע שבו אפשר היה להגיב בצורה אחרת !!

נרטיב קם – נרטיב נופל.

ביום מן הימים, בעתיד הקרוב, מורשת רבין תחדש ימיה ותשרור באזורנו נורמליזציה מלאה.

גם במצרים הצעירים מתרחקים ממורשת מלחמת אוקטובר 73'- בהבדל קטן אחד

בעליו של ערוץ יוטיוב מצרי יצא לאחרונה לרחובות קהיר כדי לראיין באקראי את צעירי מצרים ולשמוע מפיהם מה ידוע להם על מלחמת אוקטובר 73'. הוא הופתע לגלות שרבים מהם בקושי ידעו פרט כלשהו, מלבד השנאה היוקדת שמצרים רחשה כלפי שכניה היהודים. גם בישראל, אלמלא מבחני הבגרות והחובה להבחן בכל הקשור למלחמות ישראל, הדור הצעיר היה מעדיף להתרחק ממורשת מלחמת 73' ומהאיבה ההיסטורית בין שני העמים.

באדיבות אתר סימניה

במצרים ובישראל, הדור הצעיר הוא גורם מפתח בשימור ו/או דחיקת מורשת מלחמת אוקטובר 73'. אולם בינתיים, הדור הצעיר במצרים הוא מחנה מזערי באפיזודה של התרחקות ממורשת מלחמת אוקטובר, ושאיפה לנורמליזציה כלל אזורית. ואילו בישראל השתנה ההרכב הדמוגרפי בעשורים האחרונים עד כדי כך שרבים ממילא אינם מכירים את מלחמת יום הכיפורים, ואינם מתעניינים במורשתה.

עוד בימי שלטונו של מובארק היה נהוג להאדיר את חודש אוקטובר, להזכיר ולהנציח את "הניצחון" במלחמת הרמדאן, כפי שכינו את מלחמת  73 במצרים. המדיה נהגה לציין בחודש זה את הניצחון ההיסטורי נגד ישראל ולנצל את האירוע כאמצעי להפצת דעות לאומניות בקרב הציבור. גם סרטי הקולנוע בתקופתו הבליטו את הניצחון בזיכרון הקולקטיבי המצרי. במצרים לא מכחישים שהלגיטימציה של מובארק במהלך שלושה עשורי שלטונו נשענה על הניצחון, מעצם העובדה שבמלחמת 73 מובארק שירת כמפקד חיל האוויר.

נימה זו נתונה בתהליך של שינוי מאז שהנשיא עבד אל-פתאח א-סיסי עלה לשלטון (2018). בנאום השנתי שנשא ביום השנה למלחמה, ה -6 באוקטובר 2020, הנשיא סיסי אמנם לא הזכיר מפורשות את ישראל, אבל הדגיש את המשמעות ההיסטורית של המלחמה: היא השיבה לצבא מצרים את כבודו ועודדה את הציבור המצרי להביט קדימה בתקווה. גם כלי התקשורת שבבעלות המדינה נמנעו מלכנות את ישראל כ"אויב". הם הסתפקו בכך שהדגישו את חשיבות הניצחון במלחמה נגד "היריב הישראלי". לדוגמה, ערוץ הטלוויזיה הממלכתי המצרי הרשמי עודד את הציבור להפיק לקחים מהמלחמה ולהיאבק בטרור. קולות שונים מאלו היו גם היו. לדוגמה, דובר הצבא המצרי, הקולונל טאמר אל-ריפאי פרסם סרט תיעודי שהציג את ישראל כאויב שהותקף על ידי הצי המצרי. אמצעי תקשורת פרטיים התנהלו באופן דומה והציגו את ישראל כ"אוייב". לדוגמה, אחמד מוסה מתחנת הטלוויזיה סאדה אל-בלד אירח באולפן חייל קרב מצרי ותיק. השיחה עסקה במלחמת אוקטובר והבליטה את העובדה שהחייל הרג חיילים ישראלים. בנוסף, במהלך השידור פנה מגיש התוכנית לראש הממשלה נתניהו, הציג בפניו מכנסיים מוכתמים בדם של הרוג ישראלי, והציע לו אותם כמזכרת. גם אוניברסיטת אל-אזהר הצטרפה למגמה זו. היא ארגנה תערוכה לחוג של סטודנטים להנדסה, שנועדה לייצר מומנטום בהעברת המורשת של מלחמת אוקטובר 73' מדור לדור. השתתפו בה עשרות סטודנטים ופרופסורים, והוצגו בה פרטים רלבנטיים ממלחמת אוקטובר. נשיא האוניברסיטה, ד"ר מוחמד אל-מרסאווי, שיבח יוזמה זו ותיאר אותה כ"אמצעי להשראה" לסטודנטים שלא חוו את המלחמה, ו/או אלו שעדיין לא נולדו אז.

נימה שונה עלתה מערוץ יו טיוב פרטי. בעליו של הערוץ יצא לרחובות קהיר כדי לראיין באקראי את צעירי מצרים ולשמוע מפיהם עובדות בסיסיות שידועות להם על מלחמת אוקטובר 73'. הוא הופתע לגלות שרבים מהם התקשו לספר לו משהו על המלחמה, פרט לשנאה היוקדת שרחשה מצרים כלפי שכניה היהודים. אבל בכך לא די. במצרים, החשיבות המתמשכת של מלחמת אוקטובר בזיכרון המוסדי והתפקיד המרכזי שהיא עדיין ממלאת במרחב הציבורי, מצביעים על כך שבעתיד הקרוב מצרים אינה צפויה ללכת בעקבות מגמת הנורמליזציה החלוצית בין ישראל ומדינות המפרץ. מחנה האנטי-נורמליזציה במצרים – המתודלק על ידי פקידי הממשל המצרי ו/או אינטלקטואלים – נותר על כנו, לעומת מחנה קטן השואף לנורמליזציה. זאת על אף שמורשת מלחמת אוקטובר חדלה להיות רלבנטית בכל הקשור לנשיא סיסי שכן, הוא לא השתתף באף אחת ממלחמות מצרים.

מנגד – המסרים של ממשלת ישראל בהקשר למלחמת יום הכיפורים מתמקדים בכל שנה בסיפורי גבורה, קרבות, ותפקוד החילות במהלך המלחמה. מלבד המסרים הללו, שרובם מתפרסמים סביב יום הכיפורים, בולטת בישראל תופעה גורפת של התרחקות ממלחמה זו ולקחיה. כידוע, הנרטיבים שנוצרו סביב מלחמת יום הכיפורים שימשו זמן רב כעוגן פוליטי לעמדות בעד ונגד מדיניות זו או אחרת בהקשר לסכסוך הישראלי-ערבי. עם זאת, מאז שנות התשעים הם בתהליך של נסיגה טוטלית מהזיכרון הציבורי. אלו כבר אינם מהווים גורם מרכזי בפוליטיקה של הסכסוך הישראלי-ערבי.  

קרוב לוודאי שהמניע הכלכלי הפך לגורם מרכזי בתודעה הציבורית בישראל, כחלק ממגמה כלל עולמית, והוא מתדלק תהליכי נורמליזציה עם מי שנחשבו בעבר כ"אויבי ישראל". היות וכך, או בזכות זאת, ישראל צועדת לכיוון של כינון יחסים דיפלומטיים וכלכליים עם מדינות אלו.

להשלמת התמונה: סמדר פרי, "בין סאדאת לא-סיסי" וואינט 6 אוקטובר 2021

יום השוויון

יום השוויון הסתווי מתייחס ל- 23-22 בספטמבר. המונח האסטרונומי נקרא EQUINOX. ומקורו בלטינית. פירושו המילולי הוא, "לילה שווה".

EQUINOX – WIKIPEDIA

ביום השוויון הסתווי, שהוא גם היום הרשמי הראשון של "מזל מאזניים", השמש עוברת ישירות מעל קו המשווה והימים מתחילים להתקצר. הם ממשיכים להתקצר עד ליום נקודת השוויון SOLSTICE שבה מתחיל החורף (21-22 בדצמבר). ביום השוויון הסתווי רבים נושאים עיניים למלתחת הסתיו, לביגוד הנעים שבקרוב מאוד יוכלו להנות ממנו. אין פלא שזה תאריך אהוב על רבים המבקשים פסק זמן מחום הקיץ. למרות זאת כדאי לבדוק היטב: האם העדפה עונתית זו מבוססת על מיתוס או על עובדות אמיתיות?

סביב יום השוויון הסתווי (22-23 בספטמבר) נרקמו מיתוסים, וכידוע מיתוסים הם בלתי נמנעים. מדוע שלא נאמין שמה שעבר אלינו מפה לאוזן, הן עובדות? יש מי שיטען  שמה ששמע הוא לגמרי אמין, אני בטוחה בזה. בדיוק לכך מכוון הביטוי "אל תאמינו לכל מה שאתם שומעים". זו הסיבה שאני מתכוונת להציג שלושה מיתוסים המתייחסים ליום השוויון הסתווי (23-22 בספטמבר), שלגביו רבים טועים לחשוב שהשוויון הוא עובדה כלל עולמית. לכולנו מגיע הסבר מניח את הדעת לגבי מה שעומד להתרחש במעבר בין 23-22 בספטמבר, במיוחד באזור שנמצא צפונית לקו המשווה.

3 מיתוסים על Equinox

להלן שלושה מיתוסים על יום השוויון הסתווי – מיתוסים שמן הסתם נחשבים אמיתיים:

מיתוס הביצה שעומדת על חודה:

רבים מאמינים שבנקודת השוויון שבה מתחיל הסתיו ניתן לאזן ביצה כך שתתייצב על הקצה הצר שלה בלי תמיכה, הודות לכוח הכבידה. עם זאת, זהו מיתוס. שכן עם הרבה  סבלנות, וכמובן עם הביצה ה"מושלמת", ניתן לבצע זאת בכל עת במהלך השנה.

על פי מספר מקורות, פעולת "איזון הביצה" היא מנהג סיני מסורתי שעל-פי-רוב קשור לאביב. שכן, בעיני הסינים הביצה מסמלת חיים חדשים. מעניין, לא?

מיתוס השוויון בין היום והלילה

EQUINOX שכאמור, פירושו "לילה שווה", הוא מונח אסטרונומי. לפיו, בכל נקודה על פני כדור הארץ יהיו 12 שעות אור יום ו -12 שעות חושך. עם זאת, עד כמה שהרעיון נשמע מעניין, הוא אינו לגמרי נכון, ואסביר מדוע.

לפי מצפה חיל הים של ארה"ב, מקובל שזריחה ושקיעה מתייחסים לזמנים שבהם הקצה העליון של דיסק השמש נמצא באופק. כלומר הזמנים בהם השקיעה והזריחה מתרחשים, משתנים לפי המיקום. אז אל תאמינו לכל מה שאתם קוראים. דבר אחד בטוח: החל מה -22 בספטמבר, הימים יתחילו להתקצר עד ליל ה- 22-21 במרץ, תאריך שבו מציינים את תחילת החורף.

מיתוס היעלמות הצל שלנו

מיתוס מעניין שלישי בנוגע לנקודת השוויון של הסתיו, הוא שהמיקום העונתי של השמש משנה באופן אוטומטי את אופן הטלת הצל של גופנו. למעשה, יש הסבורים כי צלו של האדם ייעלם לחלוטין ביום זה בעת שמחוגי השעון ייפגשו בספרה 12.

עליי לאכזב אתכם שוב. אבל גם זה מיתוס. כדי שזה יקרה, השמש תצטרך להיות בנקודה שבה היא בדיוק מעל מישהו שעומד על קו המשווה, בשעה 12 בדיוק, ב -23 בספטמבר.

העצה שלי אליכם היא: אל תלכו על המדרכה בצהרי היום, בתקווה לחזות בתופעה של היעלמות הצל שלכם. זה כן יקרה אם אתם מתכננים לעמוד ממש על קו המשווה, בדיוק בשעת הצהריים. אחרת, לא תוכלו להיפטר מהצל שלכם, הוא כנראה יעקוב אחריכם לכל מקום שתלכו.

בשלב זה, לאחר שהבהרתי מה מסתתר מאחורי שלושה מיתוסים (פופולריים) שנרקמו סביב יום השוויון הסתווי, אני בטוחה שתחשבו פעמיים לפני שתצאו מגדרכם כדי לאזן ביצה על הקצה החד שלה, או אולי במטרה לראות איך הצל שלכם נעלם.

תודה ל- eliteDaily

אל תזלזלו בפרובוקציה

במאמר שפרסם ב"הארץ" יום אחרי הפגישה של נפתלי בנט עם הנשיא ביידן, תחת הכותרת [הפרובוקטיבית]: "קצין תחזוקה ראשי חוזר מביקור ראשון בוושינגטון", מבהיר העיתונאי גדעון לוי שראש ממשלתנו נפתלי בנט הוא לכל היותר מנהל טוב.   

ציטוט: "קצין תחזוקה ראשי של מדינת ישראל יחזור היום ארצה עם עוד הישג מוכח – הפגישה בבית הלבן עברה בשלום ואפילו הייתה מוצלחת". ובהמשך לוי מפרט, "בנט עמד יפה במשימתו. שום כישלון לא נרשם… הדקלומים הצפויים נישאו.. ההבטחות הגדולות הופרחו".

אנו זקוקים לפרובוקציות

ראשית, בלי פרובוקציות לא נעשה חושבים ולא נשאף ליותר. מדובר בפרובוקציות ברמת החברה והפרט, כאלו שמופיעות על גבי מסך הכסף, בתמונות צבעוניות כמובן, וגם פרובוקציות מילוליות ללא תמונות. אמני הפרובוקציה מושכים אש. זאת מטרתם. הם מוזמנים לראיונות בנישות אירוח טלוויזיוניות, ובשידורי רדיו פופולריים. הם מתייצבים מול המראיין, מגיבים בנונשלנטיות למאזינים לשידור: "מה, עשיתי משהו? אמרתי משהו חדש? מה זה העליהום הזה?". בסוף הם משיגים את המטרה ואנחנו נהנים מהאפטר אפקט של הפרובוקציה. אין מנגנוני הגנה יעילים מספיק שמסוגלים לדחוק הצידה את הפרובוקציה כך שלא נשים לב אליה. למרות שמדובר באותו מסר, בלבוש קצת שונה, למרות שמה שמסתתר מתחת לפרובוקציה דומה להפליא לסגנון ולחשיבה של יוצרה, ואפשר להוסיף עוד ועוד לרשימת ה"למרות", אנו נמשכים לפרובוקציה.

credit: canstockphoto.co.il

שנית, קריאת ההשכמה [הפרובוקטיבית] של לוי לנפתלי בנט מבהירה עד כמה ניהול הוא דבר טוב, בעיתוי הנכון. בעיתוי הנוכחי, מפגש ראשון בין בנט וביידן הקובע כיצד יתנהלו המפגשים הבאים, אנו נדרשים לחשוב על ההבדל בין מנהל ומנהיג. בין הפיגורה ששולטת במנגנון ביד רמה לבין הציפיות שאותה פיגורה תנהיג, תנווט, ותחשוב מחוץ לקופסא. הפרובוקציה גורמת לנו לחשוב.

פרובוקציה קטנה – גדולה

ניהול ראוי כולל אחריות להצלחת פרויקט תוך עמידה בלוח זמנים ותקציב; הוא מחייב רתימה של הצוות למטרה הנכספת. אפשר לראות בניהול עשייה לינארית, קו ישר העובר במבנה ארגוני ברור. גם בנט, לדעת לוי, ניחן ביכולות אלו, אך לא יותר מכך. המנהל הטוב בנט, מוודא שנקבל חיסון שלישי, שאחריו ישרור שקט בגזרת המגפה, לא יהיה סגר ושנת הלימודים אולי תיפתח כסדרה. בנט המנהל שואף לצמצום האלימות בחברה הערבית, ליחסי תן וקח בין שרי הממשלה, להעברת תקציב. אולי גם עזה תשתתק. ככל שהמשימות יבוצעו על הצד הטוב ביותר, ישרור שקט, ותגדל האהדה לבנט ולממשלה החדשה.

אז זה הדבר: פרובוקציה, קטנה ככל שתהיה, היא קריאת השכמה לכולנו. גירוי שידרוש מכולנו לשאול את עצמנו, הייתכן שהאשם טמון גם בנו, "היהודים הישראלים"? – כינוי [פרובוקטיבי נוסף] שלוי מדביק לכולנו. לוי אומר בעצם שנדמה לנו שההווה הוא בסך הכל מצוין. וזאת תחושה מוטעית ואף מזיקה, כיוון ש"אין כמו הסטטוס-קוו הזה כדי להנעים את זמנה של ישראל ולהמתיק את שנתה."  

יש תקווה

המעבר מתפקיד של "קצין תחזוקה" לתפקיד של מנהיג שמתמסר לניווט צאן מרעיתו הוא תהליך לא פשוט. אבל הבשורה הטובה היא שרוב התכונות הנדרשות לשם כך הן כמו שרירים שניתן לפתח. עד כה בנט הוכיח כח עמידה ושליטה בביצה הפוליטית המסוכסכת שלנו. חזקה עליו שיידע להנהיג את המדינה, אם ירצה.

להנהיג פירושו, בתמצית, הרבה פחות שליטה והרבה יותר הנעה ויצירת מוטיבציה. זו רתימה ממריצה ומחזקת ששמה את האגו בצד. מנהיגות דורשת חשיבה מחוץ לקופסה כדרך חיים, ובמיוחד – הכרה בכך שהמציאות אינה הדבר הנכון והסופי בשום רגע.  

האמירה של הנשיא ביידן, "נלך קודם כל בדרכים של דיפלומטיה" משולה לכפפה שנזרקה לכיוונו של בנט. הפרשנות אומרת שאמירה זו של ביידן נועדה לסדוק את הקונצפציה המקובלת הנשלפת מהכובע חדשות לבקרים, שלפיה "מה שלא הולך בכח, הולך בעוד יותר כח". גיבוי לכך הוא הסיפא של מאמר המערכת בהארץ (29.8): "ההצהרה (של בנט) כי ישראל לא תספח שטחים, אינה יכולה להחליף את הצורך הדחוף במהלכים אקטיביים, שיכללו מו"מ עם מחמוד עבאס, שיקום עזה, בלימת ההשתלטות על אדמות ומבנים של פלסטינים ויצירת אופק מדיני שבלעדיו אין תוחלת לביטחונה ולעתידה של ישראל". שר הביטחון נשלח כבר למשימה. האם יעלה בידו לשכנע את אבו מאזן שפנינו מועדות לטוב ושכוונותינו כנות? שאפשר לחיות בהרמוניה לפי התנאים שלנו? האם ממשלת השינוי מחליפה את הדיסקט השחוק ש"אין עם מי לדבר"? יש לבנט סיכוי להתקדם מ"איש תחזוקה ראשי" למנהיג. פרובוקציות רק יביאו לו תועלת.

כוחו של נרטיב אידיאולוגי – אפגניסטן

מדוע כשלה מעצמת העל הצבאית האמריקנית באפגניסטן? ביטוי עממי אומר "מה שלא הולך בכח הולך במוח". כוחה הצבאי של ארה"ב נכשל בכל הנוגע לכינון ממשל יציב באפגניסטן. הטליבאן תפסו את השלטון כמעט ללא התנגדות מבפנים. מצד אחד, האפגנים עייפו ממצב של מלחמה ממושכת. מצד שני, הטליבאן עמלו רבות על החדרה רחבת היקף של אמונה בנרטיב אידיאולוגי: "המנהיגות האפגנית מושחתת".

****

המהירות והיעילות שבה הצליחו כוחות הטליבאן להשלים כיבוש חלק נכבד מאפגניסטן, כמו גם  הקריסה המהירה של הממשל האפגני, עוררו ביקורת על החלטת הנשיא ג'ו ביידן להביא את נוכחותה הצבאית של ארה"ב באפגניסטן לסיומה ולתכנן את הנסיגה מבחינה לוגיסטית.

למרות שהביקורת מוצדקת במידת מה, היא לא ממש לעניין. כך טוען פרופ' אריה פרליגר (Arie Perliger), חוקר ישראלי לשעבר, מומחה לקונפליקטים ותנועות טרור. פרליגר מספר שמניסיונו המחקרי לאורך השנים, "האסטרטגיה שניהלה ארצות הברית במלחמת עשרים שנה באפגניסטן נגועה בבעיות בסיסיות ומהותיות". לטענתו, הכאוס הנוכחי הוא רק הביטוי האחרון שלהן, כאשר מקור הבעיות טמון בגישה שלפיה "השתלטות צבאית על שטחי מדינה תדכא אידיאולוגיות ותנועות קיצוניות בינלאומיות, באפגניסטן ובמקומות אחרים".

סיכוי דל לבניית אומה באמצעות משטר צבאי – המעורבות הצבאית של ארה"ב באפגניסטן ובעיראק הייתה מוצדקת בתחילה, כצורך לסלק איומים ביטחוניים לאומיים חמורים מיידיים: אל-קאעידה והחשש  מנשק להשמדה המונית.

מה שקרה בהמשך נבע מגישה מוטעית, ונכשל. היעדים שנועדו לטווח הקצר הוחלפו תוך זמן קצר במטרה ארוכת טווח: מניעת איום עתידי על מדינות אלה, לרבות איום של קבוצות קיצוניות חדשות. בפועל, כיבוש שתי המדינות, אפגניסטן ועיראק, והניסיון לספק לשתיהן יציבות וביטחון, כך שתהיינה מסוגלות להקים ממשלות משלהן, הוכחה כחשיבה מוטעית.

PERESTROIKA – Credit: Wikipedia

המשוואה שלפיה כינון דמוקרטיה במדינות זרות כבושות הוא דרך יעילה ומוצדקת מבחינה מוסרית לשיקום הביטחון והיציבות, מוטלת בספק לאור ההתרחשויות האחרונות.  הפרסטרויקה בברית המועצות לשעבר בשלהיי המאה העשרים, היא דוגמה לרפורמה פוליטית מצליחה שצמחה מלמטה (grassroots politics), מתוך העם והתרבות הפוליטית המקומית. במקרה הספציפי של אפגניסטן, ארגונים בינלאומיים, כמו האו"ם, לצד מלכ"רים וסוכנויות סיוע עצמאיות, הוציאו מיליוני דולרים והשקיעו שעות עבודה רבות בניסיון לכונן דמוקרטיה, לנסח חוקה, ומנשר זכויות, ובאופן כללי, בניסיון לבנות חברה פוליטית חדשה. בפועל, ההיסטוריה של התערבויות צבאיות באזורים כגון הגדה המערבית, עזה, לבנון, סומליה ועיראק מראה שכאשר מנהיגים מקומיים תלויים בכוחות צבא זרים כדי לשמור על השלטון, קשה לזכות בלגיטימציה עממית או לשלוט ביעילות ולבנות זהות לאומית משותפת. אין פלא שהשלטון האפגני נפל שדוד לרגלי הטליבאן.

הסכסוך באפגניסטן כמו גם בשטחים כבושים אחרים בעולם, לא מתייחס רק ל"מי שולט באילו שטחים", אלא לשאלה "הנרטיב של מי מהצדדים הוא המשפיע ביותר".

כוחות צבא הפזורים בשטח אינם יעילים בבניית אומה או בטיפוח ערכי דמוקרטיה. הם גם אינם יעילים בלוחמה בקרב על נרטיבים. שני עשורים של עליונות צבאית מערבית באפגניסטן לא הצליחו לעקור את הנרטיב האידיאולוגי של הטליבאן המגדיר את "אופיים המושחת של מנהיגים אפגנים ובני בריתם ובגידתם במסורות ובשיטות האסלאם". בנוסף, עליונות צבאית לא הצליחה לחזק סנטימנט לאומי מאוחד מספיק כדי לשחוק את הקשר השבטי, קשר שהטליבאן ידעו לנצל באופן די מוצלח.

לקחים

נוכחותה הממושכת של ארה"ב באפגניסטן לא הצליחה לכונן במדינה מבנה פוליטי קוהרנטי בר קיימא, הנסמך על לגיטימציה עממית. ניסיון זה, וניסיונות דומים לו במדינות ובנסיבות אחרות, מלמדים שתהיה זאת טעות גסה לקוות שנוכחות ממושכת של כוחות צבא תצליח להוביל שינוי פנים מדיני משמעותי.

תנועות פוליטיות מקומיות המבקשות לכונן דמוקרטיה וחירויות אזרחיות – באפגניסטן או במקומות אחרים – עשויות אמנם להפיק תועלת מתמיכה חיצונית אמריקאית, אבל לא תצמח תועלת משמעותית מכוח צבאי. יתרה מזו, כאשר כופים על חברה לאמץ עקרונות דמוקרטיים, התוצאה עלולה להיות חוסר יציבות פוליטית, קונפליקט והידרדרות הביטחון האזרחי.

מעורבות צבאית צריכה להתמקד ביעדים צבאיים, ולא להתפרס על פני תחומים פוליטיים או חברתיים. מהיכרותי המחקרית רבת השנים עם כוח האמונה בנרטיבים פוליטיים, צר לי לסכם באמירה שכח צבאי לא יצלח בהשגת מטרות מדיניות, כמו בניית אומה, כאשר הוא פועל בנסיבות של נרטיב אידיאולוגי מושרש.

מקור:

מדוע נכשלה מעצמת העל הצבאית באפגניסטן?

בחירתה של יפעת

בסוף תמיד נשמעות טענות שמתחילות במילה "אילו…" – "אילו שרת החינוך יפעת שאשא ביטון הייתה בדעה שיש לחסן תלמידים בבתי הספר היינו יכולים להגיע לחיסון עדר", וכן הלאה. מדוע בכל זאת, חלק מהציבור תוהה שמא יש דברים בגו ושמשהו בזרימת המידע אליו משתבש בדרך ומקבל צורה של "מידע לא אמין ואף מגמתי"?

הפוסט שלפניכם הוא ספונטני לחלוטין. הוא מבטא נימה ספקנית ולא רק שלי. אני מזהה בסביבתי חברים אובדי עצות בנוגע לאופן שבו משווקים את המשך המאבק נגד מגפת הקורונה על המוטציות השונות שלה.

הבה נודה בעובדות.

בראש ובראשונה, אנחנו כציבור, וגם חלק מבכירי מערכת הבריאות ובכירים נוספים שמנהלים את חיינו, איננו נהנים ממעמד של "זבוב על הקיר". ובמקרה זה, מדובר בקבלת החלטות גורליות כמו חיסון שלישי נגד קורונה. רוצה לומר שעד היום לא נחשפו תמלילי קבינט הקורונה כפי שהובטח שייעשה. אף מילה לא נחשפה מתוך תמלילי קבינט  הקורונה שהתנהל בחשאיות מוחלטת בתקופת ממשלתו של נתניהו.

עובדה נוספת, מטרידה לא פחות, היא שכולנו ממשיכים לקבל הוראות באמצעות התקשורת. תקשורת שעושה מאמץ לראיין בעלי תפקידים מתחום הבריאות. ולמרות זאת, רב הנסתר על הגלוי. בראיונות שהעניקה ח"כ יפעת שאשא ביטון לערוצים המסחריים – 12 ו- 13 בשבוע שעבר, היא טענה שהמידע שמגיע לתקשורת, מתוך דיוני ועדות הכנסת וישיבות הממשלה, עובר סינון ועיוות. ושלכל המידע המסונן התקשורת מרשה לעצמה להוסיף תבלינים משלה. בראיון שמענו מפיה של יפעת דברים שבוודאי לא נמצצו מן האצבע. ולמרות זאת התקשורת כולה התגייסה להטיל ספק בדבריה ולצטט (באופן מכוון לדעתי) חלק מהדברים שאמרה בראיון ולפמפם אותם מדי יום, כמובן במנותק מכל הקשר. מקהלת הערוצים המסחריים יחד עם העיתונות היומית, לרבות העיתון "לאנשים חושבים", עדיין בוחשת במידע שבסך הכל מגיע אליהם דרך צינורות עיתונאיים כמו "כתבנו לענייני חינוך". מעטים אומרים לעצמם כבדהו וחשדהו. ובמקום לחשוב על המידע שהוסתר מהציבור ומחברי כנסת שאינם חברי קבינט הקורונה של ממשלת נתניהו, נוצרת סביבנו מקהלה, בניצוחם של "יודעי דבר", שיורדת על ח"כ, שרת החינוך, על אף שהיא נמצאת בסוד העניינים וגם זה לא לגמרי. יפעת לפחות משתדלת לחשוב בהגיון ולשקול את הדברים על סמך מידע מהימן יחסית הנמצא בידיה. כבר היו מי שבלי מחשבה הרשו לעצמם לומר שיפעת היא שרה "פופוליסטית", שהיא "בעלת אגו מנופח", שהיא "פועלת שלא בתום לב", ושבעניין חיסון התלמידים בבתי הספר "יש לה מניעים שאינם טהורים" ומה לא.

אני ושכמותי (אמנם במיעוט) מעוניינים להיחשף לתמלילי הדיונים שהתנהלו בקבינט הקורונה לפני כשנה. קודם לכל. היה די זמן לאפשר לנו, הציבור במדינת ישראל שדוגלת בחופש מידע, לעיין בתמלילים כל כך משמעותיים מתוך ישיבות אותו קבינט קורונה. זהו מידע קריטי עבור מי שרגיל לשקול דברים, להחליט כיצד לנהוג ובאיזה אופן להתנהל.

חוסר המידע מונע מ"אנשים חושבים" לקבל החלטה מושכלת. כל אחד מאיתנו זכאי למידע שהוסתר מאיתנו עד כה. היה די זמן לכך. אני בכל מקרה רוצה לדעת מאיפה באנו ולאן פנינו מועדות. מה שנוי במחלוקת ומה לא.

Curiosity killed the cat

לשבור שגרת חיים או בלשוננו: "להחליף דיסקט", נשמע לא רע. אבל מה לגבי החלפת דיסקט באופן יזום ולחזור ולעשות זאת שוב? – זאת השאלה.

"שגרה מתוקה" הוא ביטוי חביב על רבים. שמעתי את הביטוי לראשונה מבת דודתי שממנה כדאי לקחת דוגמה לחיים. אבל בינינו, גם היא יודעת לשבור את השגרה ואף ליהנות מכך.

למעשה, לא קיים יצור כזה: שגרה מתוקה. נסיבות החיים הם גורם עיקרי, על-פי-רב גורם חיצוני לשבירת השגרה והחלפתה באחרת, וחוזר חלילה. אנחנו נוטים לחשוב ששבירת השגרה היא בדרך כלל פועל יוצא של אילוצים שעלינו לקבל ולהסתגל אליה כי אין ברירה. רבים יאמרו ששגרה קבועה מקנה ביטחון. ומה לגבי שבירת שגרה באופן יזום, "החלפת דיסקט" יזומה?

להחליף דיסקט?

לשבור שגרת חיים או בלשוננו: "להחליף דיסקט", נשמע לא רע. אבל מה לגבי החלפת דיסקט באופן יזום ולחזור ולעשות זאת שוב? – זאת השאלה.

יש הבדל בין שבירת שגרה כתוצאה מאילוץ ומכורח הנסיבות שאינן תלויות בנו, לבין שבירת השגרה באופן יזום לחלוטין.

אחדד אבחנה זאת כך: אחד ההבדלים הבולטים הוא חוסר השליטה שלנו בנסיבות חיצוניות ובלתי תלויות בנו שגורמות לשבירת שגרת חיינו, לעומת שבירת שגרה והחלפת דיסקט באופן יזום. ואם תשאלו אותי מה הטעם להתעסק בנושא, אומר בפשטות: שבירת מצב או אורח חיים סטטי כרוכה בלימוד להיות נועז ולבדוק בכל יום מחדש מה טוב לנו ובמה אנחנו מאמינים. אפילו בקטנה. למה הכוונה? יש מסביבנו היצע גדול מאוד של נושאים, חידושים, והתפתחויות החל מתחומים גדולים כמו מדע וכלה בהיצע של עיסוקים ומסגרות חברתית. אפשר לנהל שגרה בנאלית נטולת אתגרים וחוויות בלתי צפויות שבולמות צמיחה אישית. ואפשר להעשיר את החיים עד כדי חציית גבולות. איך נדע מה יותר טוב לנו אם לא נתייחס ונהרהר במה שנמצא מחוץ לסדר היום הקבוע שלנו. אינני מאמינה בהסתגרות בד' אמת ובסגידה סטטית למסורות מקובעות. אני מאמינה ששינוי מפתח מנגנוני הסתגלות למסגרות שונות במידה זו או אחרת.

סקרנות ופתיחות

אמנם באנגלית נהוג לומר, "Curiosity killed the cat", מה שאומר שמוטב להיזהר ולהגביל את הסקרנות אחרת ניפגע. מאידך, החלק שמשלים את המשפט אומר, "and satisfaction brought it back". דווקא הסיכון והסקרנות עשויים לייצר סיפוק ורווח אישי. המקרה של החתול הא הפשט, שכן נהוג לומר עליו שיש לו תשע נשמות, הוא תמיד נופל על הרגליים. אבל זה נכון גם לגבי בני האדם. קחו לדוגמא את אלו ש"חושבים מחוץ לקופסא" וגם מתנהלים בהתאם. לוקחים סיכונים, מצד אחד, ומצד שני הם מגבירים את הסיכויים להפיק מכך תועלת אישית.

"חישוב מסלול מחדש"

"חישוב מסלול מחדש" משמש אותנו כביטוי שמצביע על כדאיות. מסלול שונה יניב רווח. מה שהחל כהמלצה למסלול נסיעה טוב יותר הפך לחכמת חיים להמונים. אל תיתקעו בתבנית חיים מוגדרת וקבועה. החיים מזמנים מסלולי חיים מגוונים פחות או יותר. תחשבו על הסיכוי להפיק תועלת מהיציאה מאזור הנוחות.  

נחזור אל שבירת השגרה שלא ביוזמתנו. התקופה הנוכחית של מגיפת הקורונה. נסיבות שלא אנחנו יזמנו. גם אז הרווחנו משהו חשוב, אם אפשר לומר כך, התנסינו בהסתגלות למצב חדש, ברמת הפרט והחברה. ההתמודדות עם משבר הקורונה הוכיחה שאפשר להסתגל למצב חדש. אם כך, מדוע שלא ננצל את הלימוד העצמי הזה כמומנטום, ונמנף אותו לצורך חישוב מסלול מחדש מיוזמתנו ?

סדר יום קבוע של משפחה כולל: עבודה, גידול ילדים, פנאי. גם בילוי הפנאי עשוי להתקבע. בקיץ – שחייה בבריכה הציבורית הקרובה או ספורט נוסף כמו טניס. זו "שגרה מקובעת" שאין בה פסול. אלא מה? – אליה וקוץ בה. השגרה נשמרת כפי שהיא,  וכל עוד שזה נמשך מעטים הסיכויים לצאת מאזור הנוחות הזה.

שבירת השגרה, יציאה מהבועה של מועדון ספורט ושחייה בבריכה השכונתית, לטובת השחייה בים, מצריכה יוזמה, ויציאה מאזור הנוחות. מה עדיף על מה? במידה מסוימת שני המצבים טובים. אבל השוני בין השניים גדול. לדוגמה, גיוון ושינוי הסביבה האנושית, האווירה, הזדמנויות חברתיות וקשרים חדשים.

ניסיתי זאת לאחרונה. עקב סמס שהגיע בדקה ה-90, יצאנו לפארק הלאומי ברמת גן במוצאי ט' באב, כדי לצפות על גבי מסך ענק באמפיתיאטרון המאובזר במאות כיסאות ישיבה, בסרט "אגדת החורבן" מאת הבמאי גידי דר. סרט מצויר שהופק בטכניקה חדשנית של תמונות סטטיות. גרסה "מחוץ לקופסא" של ימי המצור על ירושלים וחורבן הבית. העיקר התרחש אחרי הסרט. גילינו חידוש מרענן כשיצאנו מאזור האמפיתיאטרון אל מרחבי הפארק. סימולציה מדוייקת של חוף ים: כיסאות ומיטות שיזוף שמעליהן שמשיות קש הוצבו על מצע של חול-ים ודשא, לסירוגין, לאורך חלק משפת האגם שבפארק. לצידם הותקנו מתקן מים (קולר), מקלחות וברזים לשטיפת רגליים. מי היה מאמין? השתרענו על מיטות השיזוף בחצות הלילה. לא היינו לבד, ואני בטוחה שכמונו יהיו "אמיצים" אחרים שינצלו את המקום כאפשרות נוספת לבילוי שעות הפנאי ומפגש חברתי שונה.

הדוגמאות שהצגתי בקיצור נמרץ, מתייחסות לשבירת שגרת הפנאי כתוצאה מסקרנות לגבי הזמנה שקיבלנו. התנסינו במשהו שונה ונהנינו. חידדנו את האנטנות לנעשה מחוץ לתבנית הפנאי המקובלת. כאמור: הסקרנות הרגה את החתול, ההנאה השיבה לו את רוחו ואף מעבר לכך.

Iggy Pop: Curiosity Lyrics. Credit: Valentina Clemmer YouTube 2016

"התכשיט של ברנדנבורג"

מפתיע ככל שיהיה, בחודש מאי 2021 מנכ"ל חברת טסלה, אילון מאסק Elon Musk, צייץ בטוויטר שלו והודיע למעריציו שהוא מזמין אמני גרפיטי מכל העולם לשלוח אליו רעיונות לעיצוב קירות מפעל ג'יגה ברלין GIGA BERLIN, שבבעלותו. וזה נוסח הציוץ:
"אם רצונך לעזור לצפות את קירות ג'יגה ברלין באומנות גרפיטי מדהימה, שלח את עבודתך אל …"

If you want to help cover Giga Berlin in awesome graffiti art, send us your work at  

9:53 PM · May 26, 2021

תכשיט תרתי משמע

המגה-מפעל הוא גאוותו של אילון מאסק, בעל יצרנית הרכב טלסה. השאיפה שלו לקשט את קירותיו החיצוניים באמנות הגרפיטי הוזכרה במפגש בלתי פורמלי ובחליפת הציוצים בינו לבין שר הכלכלה, אנרגיה ועבודה של ברנדנבורג, ב- 18 במאי 2021. מאסק צייץ דברי תודה לשר על תמיכתו באישור הקמת ג'יגה ברלין, והוסיף, "אני מקווה שהמפעל יהפוך לתכשיט של ברנדנבורג". I hope it will be considered a jewel of Brandenburg (מקור הידיעה כאן). המשמעות אליה התכוון מאסק – המפעל יהיה ענק וחדיש מסוגו ובנוסף, עיצובו יהיה ענק – ייחודי ומשעשע! בהמשך נבין את היתרון שזה מקנה למאסק.

כמה מילים על ג'יגה ברלין

מגה-מפעל ג'יגה ברלין של חברת טסלה בברלין, הוקם במרחק 35 ק"מ בלבד ממרכז העיר ברלין, והוא משתרע על פני 3 קמ"ר. המפעל מיועד לייצר ולהפיץ באירופה מכונית חשמלית של חברת טסלה מדגם  Y.

המגעים להקמתו החלו ב- 2015. בנייתו הושלמה השנה, תוך עשרה חודשים מיום שהחלה. ההחלטה היכן למקמו התקבלה לאחר מספר שנים בהן ניטשה תחרות עזה בין מדינות אירופה, כאשר כל אחת מהן שאפה שהמפעל יוקם בתחומה. שכן תרומתו הצפויה לכלכלה משמעותית ביותר. המפעל, שאמור להיות אחד מקווי הייצור הגדולים באירופה, יזדקק למספר לא מבוטל של עובדים למרות שהוא מבוסס בעיקר על תהליכי ייצור אוטומטיים. כאמור, המפעל יאפשר לטסלה לייצר ולהפיץ באירופה רכב חשמלי TESLA, MODEL Y. בתמונה: מודל של ג'יגה ברלין. (לחצו על התמונה והתרשמו מממדי המפעל).

פטרון של אומנות מסוג ספציפי

מאסק אינו ידוע כמי שתרם תרומה משמעותית לתחום האמנות הקלאסית, כפי שמיליארדרים אחרים נוהגים לעשות. זה לא אומר שהוא לא מראה נטיות מובהקות כלפי עולם האמנות. ובמקרה זה, אמנות הגרפיטי לגווניה השונים. עוד בפברואר 2021 כאשר מאסק גילה למעריציו שבכוונתו לכסות את קירותיו החיצוניים של מפעל המגה החדש בברלין, בכתובות גרפיטי, רבים התייחסו לדבריו של איש העסקים האקסצנטרי כבדיחה. אך הציוץ מחודש מאי השנה, הבהיר למעריציו מקרב אמני הגרפיטי שכוונותיו אלו הפכו למציאות. והיות שלמאסק יש מעריצים בכל רחבי העולם, הגיעו אליו עד כה שלל רעיונות ובוודאי יזרמו עוד בהמשך.

הגדילו לעשות אמנים המתמחים ביצירת ממים. וזה אינו מפתיע. שכן כיום הכל מבוסס על האינטרנט ומם הוא עיבוד הומוריסטי של מצב נתון. אם נוסיף לכך שיודעי דבר טוענים שמאסק ניחן בהומור ייחודי ומעורר השראה, ורבים סבורים שזה מקנה לו ייתרון, יש הגיון באופי היצירות שהוצעו לו. מה מייחד הומור יוצא דופן זה?

רבים מבין האמנים שהקדימו להגיב לציוץ של מאסק שלחו תמונה של יצירת אמנות בהשראת דוגקוין (Dogecoin), מטבע חליפין החביב במיוחד על מיליארדר הטכנולוגיה. ובגלל המוניטין שלו יש סיכוי שג'יגה ברלין יהיה מכוסה באחד מצדדיו בציורי קיר בהשראת ה- Dogecoin. הצעות נוספות מרמזות בברור על הרפתקאותיו של מאסק שהפכו ויראליות ברשתות החברתיות. אחד האמנים שהגיב לציוץ, שלח למאסק תמונה של ציור קיר שיצר בהשראת ביקורו של מאסק במופע של הקומיקאי האמריקני ג'ו רוגן, המארח של תוכנית הפודקאסט הפופולרית  The Joe Rogan Experience. (ראו כאן רשימת האורחים המפורסמים בתוכניתו. ציור הקיר הציג מם של מאסק כשהוא מעשן גראס.) שימוש בממים מהסוג הזה על גבי קיר המפעל עשוי להביך את בעליו, בשל הנגיעה האישית שבו. אבל מאסק מבין מהם היתרונות של הומור עצמי ורוצה לנצל אותם לטובתו. יש המגדירים הומור עצמי כסוג של הומור, מהבשלים והמורכבים ביותר. הומור שמתפשט מהכל ואומר, "הנה אני, עשו מה שאתם רוצים. אני בעצמי מודה שאני כזה וכזה. מה תעשו עכשיו?" לאמור, הומור שמקנה לבעליו חוזק וחוסן חברתי. 

יש לשבח את מאסק על יוזמתו המפתיעה, ועם זאת גם מבריקה. הסיכויים שמרבית הרעיונות לציפוי ג'יגה ברלין באמנות גרפיטי, שיגיעו אליו, יהיו ממים אישיים, היו גבוהים מלכתחילה. אחדים כבר הגיעו אליו.

גם במקרה זה מתבלט מאסק כאדם מבריק. פרט להיותו מליארדר ובעלים של עסקי טכנולוגיה חובקי עולם, מאסק עשוי להיות ראשון מסוגו גם בתחום האמנות. אלא שמדובר בסוג אמנות ספציפי, כזה שמעלה חיוך על הפנים ולא בהכרח חיוך מחמיא. לטעמי, המהלך הזה של מאסק נעשה מתוך שיקול מעמיק כראוי לאדם במעמדו שיש מה להפסיד. נראה שמאסק מבין היטב את התועלת שבשימוש בהומור, במיוחד הומור עצמי.

הערה: לחצו על התמונות כדי להגדילן.

Credit for memesinstagram elonmaskmemes

תרומה והשתלת איברים – פוסט לזכרו של יגאל יהושע ז"ל

אני מצטרפת למילות התנחומים של הנשיא רובי ריבלין, "הדעת אינה תופסת כיצד נגדעו חייו של איש נתינה, אהוב על הכל ומסור למשפחתו" (ריבלין, טוויטר), ושולחת חיבוק אמיץ למשפחתו של יגאל יהושע ז"ל.

יגאל יהושע בן ה-56 נפגע בעירו, לוד, (10.5.21) מלבנה שנזרקה ופגעה בראשו. הוא פונה במצב אנוש למרכז הרפואי שמיר אסף הרופא. ביום שני 17.5.21 הוועדה לקביעת מוות מוחי במרכז הרפואי שמיר אסף הרופא קבעה את מותו. צוות המחלקה לטיפול נמרץ עשה את כל שלאל ידו על מנת להציל את חייו, אך כאמור, לצערנו, בשעות הבוקר נאלצנו לקבוע את מותו.

יהושע, תושב שכונת גני אביב בעיר, עבד כחשמלאי וסייע רבות לקשישים ולניצולי שואה. תושבי לוד היהודים והערבים הכירו אותו, ידעו שהוא זה שמתקן ועוזר וזה שמסייע לכל אדם שמבקש ממנו עזרה. תרומת איברים הייתה המשאלה שלו, המוטו שלו – קודם כל לחיות ואם כבר לא חיים, אז לתת חיים לאחרים. משפחתו הסכימה לתרום את איבריו. והם הושתלו בגופם של חמישה אנשים שונים, שלושה מהם היו חתומים על כרטיס אדי, ומסיבה זו זכו לקידום בהשתלה.

תרומות והשתלות איברים בישראל

סיכום שנת 2020 : שמרנו על 60% שעורי הסכמה של משפחות לתרום איברים, והצלחנו לבלום ירידה משמעותית במספר התורמים הנפטרים, כפי שקרה במדינות המערביות. במהלך שנת 2020, הושתלו 244 איברים מתורמים שונים. אלו האברים שהושתלו בישראל בשנה החולפת: כליה, לבלב, ריאות, לב, כבד.

השתלות איברים בעולם – קיצור תולדות

למעט אגדות וסיפורי ניסים, ההיסטוריה של השתלת איברים בבני אדם התרחשה במשך 60 השנים האחרונות. הצלחות קודמות לא היו ! מבלי להיכנס לדיון פילוסופי בנושא תרומה, השתלת איברים, וחתימה על כרטיס אדי, להלן קיצור ההתפתחויות בעולם, בתחום השתלת איברים:

  • עידן האגדות והניסים – פרה היסטוריה

הרעיון והמשאלה להחליף חלקי גוף חולים או פגומים קיים כבר אלפי שנים. בעבר הרחוק היו השתלות מורכבות כמו השתלה "מוצלחת" של רגל שלמה על ידי הרופאים הקדושים, קוסמס ודמיאן במאה ה- 3, המתוארת בכמה ציורים מפורסמים.

להלן אחת מהן. רואים בציור כיצד קוסמס ודמיאן עוסקים בהחלפת רגל של אדם לבן ברגל שנתרמה מאדם אתיופי.

בשנת 600 לפנה"ס נכנסו לשימוש כפות עור אוטוגניות להחלפת אפים חסרים, ובמאה השש-עשרה הצליחו מנתחים פלסטים חלוצים בהליכים כאלה וכך התפתחה תעשיית הניתוחים הקוסמטיים. ההתקדמות הטכנית הגדולה הראשונה בהשתלות עור (סוג של "ציון דרך") התרחשה רק בשנת 1869, כאשר ז'אן ז'אק לואי רוורדין גילה כי שתלים קטנים ודקים של עור עשויים להיקלט. "השתלות הצביטה" האוטוגניות שלו כיסו בהצלחה כוויות, כיבים או פצעים פתוחים. אבל, רק במאה העשרים דווח לראשונה שהשתלות עור עלולות להיכשל. במחצית האחרונה של המאה העשרים הייתה מודעות ברורה וידועה לכל שהשתלה של פיסת עור חי עלולה להיכשל.

  • חלוצי השתלות איברים – השתלות כליות בבני אדם (המאה ה- 20)

Alexis Carrel היה מנתח וביולוג צרפתי, מפורצי הדרך להשתלת איברים ולחקר תאי גזע. הוא זכה בפרס נובל לפיזיולוגיה ורפואה לשנת 1912 על טכניקה שפיתח לתפירת כלי דם – הבסיס לכל השתלות האיברים.

בשנת 1906, בוצעו שתי השתלות הכליה הראשונות בבני אדם באמצעות תורם חזיר עבור אחד ותורם עז עבור השני (Jaboulay 1906). השתלת האדם השלישית והרביעית בוצעה בשנת 1909 על ידי ארנסט אונגר (Unger), לאחר שביצע לראשונה יותר מ- 100 השתלות כליה בבעלי חיים (אונגר 1910). ההשתלה הייתה מקוף לאדם. אף אחת מהשתלות הכליה המוקדמות הללו לא פעלה יותר מכמה ימים, וכל החולים מתו במהרה.

ציון הדרך הבא היה בבוסטון. ב- 23 בדצמבר 1954 עקף ג'וזף מאריי (Murray) את מחסום הדחייה באמצעות תאום זהה של המטופל כתורם להשתלת כליה אנושית. לאחר השתלת הכליה המוצלחת הראשונה בשנת 1954, בארצות הברית, נעשתה השתלת כליה מוצלחת בישראל על ידי פרופ' מוריס לוי בשנת 1964, ובדרום אפריקה, באוקטובר 1967, על ידי ד"ר כריסטיאן ברנרד, הדרום אפריקאי.

  • השתלות לב

ב- 23 בינואר 1964, ג'יימס הארדי, מהמרכז הרפואי באוניברסיטת מיסיסיפי בג'קסון, מיסיסיפי, ביצע את השתלת הלב הראשונה בעולם וההשתלה הלבבית הראשונה בעולם מבעל חי לאדם, על ידי השתלת לב שימפנזה באדם חולה ונוטה למות. לב זה אכן פעל בחזהו של המטופל במשך כ- 60 עד 90 דקות. המטופל נפטר מבלי שחזר להכרה. ד"ר כריסטיאן ברנרד השתיל ארבעים ושמונה לבבות לכלבים במהלך הניסויים שערך. הכלבים לא שרדו יותר מעשרה ימים.

עם זמינותן של פריצות דרך חדשות, צוותים כירורגיים שפעלו במקומות שונים בעולם התכוננו לשכלול השתלת לב באדם.

במהלך עידן האפרטהייד בדרום אפריקה, אזרחים לא לבנים לא נהנו מהזדמנויות שוות במקצועות הרפואה. בבית החולים גרוטה שור Groote Schuur, אדם בשם המילטון נאקי (Naki) עבד באופן בלתי-פורמלי כסטודנט-מנתח. את הקריירה שלו בבית החולים הוא החל כגנן וכמנקה. יום אחד התבקש לעזור בניסוי שבוצע על ג'ירפה. מנקודה זאת ואילך, נאקי הועסק כטכנאי מעבדה ראשי שהנחה מאות מנתחים.

כריסטיאן ברנרד מינה אותו לאסיסטנט האישי שלו בתכנית להשתלת איברים. ברנרד הודה בכישוריו המעולים של נאקו בצד הטכני. נאקו היה מוכשר במיוחד בתפירה והיו לו ידיים טובות בחדר הניתוח.

לברנרד היה מטופל בשם לואי וושקנסקי בן 55, שסבל מסוכרת ומחלת לב חשוכת מרפא. בפני וושקנסקי עמדה ברירה: להמתין למוות בטוח או להסתכן בניתוח השתלה עם סיכויי הצלחה של 80 אחוז בלבד. הוא בחר בניתוח. בספר הזיכרונות שלו ברנרד כתב על כך, "לאדם גוסס לא קשה להחליט במקרה כזה. שכן הוא יודע שהוא בסוף הדרך. אם אריה רודף אחריך עד גדות נהר ששורצים בו תנינים, בוודאי תבחר לזנק למים בהיותך משוכנע שיש לך סיכוי לשחות לצד השני. האם היית עושה זאת אלמלא היה שם אריה?"

בעודם ממתינים לתרומת לב, הגיעה לבית החולים בתחילת דצמבר 1967, דניס דרוואל, אישה באמצע שנות העשרים לחייה. היא הייתה פצועה אנושות כתוצאה מתאונת דרכים. היה לה סוג דם זהה לזה של וושקנסקי. דרוואל נפטרה זמן קצר לאחר שהגיעה לבית החולים, אבל לבה היה עדיין בריא. ב -3 בדצמבר, בניתוח שארך חמש שעות, החליף ברנרד בהצלחה את הלב החולה של וושקנסקי עם הלב הבריא של דניס דרוואל. ברגע שברנרד הריץ אלקטרודות והלב המשיך לפעום הוא ידע שהניתוח הצליח. וואשקנסקי חי 18 יום נוספים בלבד. הוא מת מדלקת ריאות כפולה כתוצאה ממערכת החיסון המוחלשת שלו. אבל זה היה ציון דרך בתחום חדש של ניתוחים מאריכי חיים.

"ביום שבת הייתי רופא-מנתח אלמוני שבקושי שמעו עליו. וראו זה פלא, ביום שני זכיתי בפרסום עולמי," סיפר ד"ר כריסטיאן ברנרד (1922-2001) על האירוע שהתרחש בבית החולים "גרוטה שור" ביום ראשון, ה-3 בדצמבר 1967, כאשר התפרסם בין לילה למנתח הראשון שביצע השתלת לב בבן אדם.

מאז השתלת הלב הראשונה בשנת 1967 על-ידי ברנרד, בוצעו ברחבי העולם למעלה מ – 25,000 השתלות לב.

השתלה כפולה של לב-ריאה ראשונה בהיסטוריה

מושתלת הלב-ריאה הראשונה בעולם, ילדה בת שש ושמה סטורמי ג'ונס, אושפזה בבי"ח לילדים בפיטסבורג, ב- 14.2.1984. לאחר המתנה של למעלה מחודש, שני צוותים רפואיים ובראשם ד"ר תומאס שטרזל Thomas Starzl וד"ר רועי קלן, ביצעו את הניתוח הכפול שארך 16 שעות. תחילה הוחלף הלב ואחריו הכבד. פרס לסקר (Lasker Award) הוענק ב- 2013 לתומס סטארזל ורועי קלן, וכך שמם מתווסף לרשימת הזוכים בפרסים היוקרתיים של השתלות או עבודה הקשורה בהן.

חלוץ השתלות כלייה ולב בישראל

חלוץ ההשתלות בישראל הוא פרופ' מוריס לוי. לוי היה מחלוצי ניתוחי הלב הפתוח להשתלת מעקפים, הראשון שעשה השתלת כליה בישראל (1964), והראשון שעשה ניתוח להשתלת לב בישראל (1968). אציין גם את תלמידו וממשיך דרכו, פרופ' ברנרד וידנה.

מידע נוסף (מתוך: פורום "נותנים חיים"):

"חוק תרומת איברים" בישראל. והסיבה לתיקון החוק לאחר 1968:

כאמור, בשנת 1968 נעשתה בישראל השתלת הלב הראשונה על ידי פרופ' מוריס לוי, כשנה לאחר השתלת הלב הראשונה בעולם שנעשתה על ידי כריסטיאן ברנרד בדרום אפריקה. אף שההשתלה ב- 1968 הצליחה, החולה מת כעבור כשבוע מזיהום. הלב המושתל נלקח מאברהם סדגת, אדם בן כארבעים שנה שנפטר ממוות מוחי לאחר שלקה באירוע מוחי. הלב נלקח ללא בקשת רשות מהמשפחה. אמנם הדבר נעשה על פי החוק דאז, אבל הוא עורר תרעומת בקרב המשפחה, והוויכוח הציבורי בעניין הגיע לדיונים בכנסת. החוק תוקן בשנת התשמ"א-1981, אז נוספו לחוק תקנות שמחייבות הסכמה מראש של הנפטר לתרומת איברים או הסכמה של קרוביו לאחר מותו.

דילמת גבורתו של בר כוכבא

לרגל חגיגות ל"ג בעומר אנו שבים מחדש לשאלות הבסיסיות: האם בר-כוכבא ראוי להיחשב כ"גיבור" לאומי? משכמו ומעלה? או שמא, חשיבותו של רבי עקיבא עולה עשרות מונים עליו? האם תורתו ואמונתו של רבי עקיבא, דהיינו – האל שייחד את עמו ישראל כעם סגולה, יגן עליו ואין בכח הזרוע בלבד להושיע – הן אמת? 

היהדות האורתודוכסית בגרמניה של שלהי המאה ה-19, האמינה שאין לצאת למלחמה יזומה. בתוך כך גם האדירה את דמותו של רבי עקיבא על פני דמותו ומורשתו של בר כוכבא. ההבדל התהומי בין שני אישים אלו הפך מזמן לסמל המחלוקת בין האוכלוסייה האולטרה-אורתודוכסית בישראל לבין ציבור שהאמונה באל וקיום מצוותיו הם ממנו והלאה.

לאחרונה השגתי תרגום משנת תשט"ו (1956), מגרמנית לעברית, של הספר "רבי עקיבא", מאת ד"ר רב מאיר להמן שראה אור בגרמניה בשלהי המאה ה-19. זה אחד מתוך ספרים רבים נוספים מפרי עטו של להמן, אותם כתב, על מנת שבני הנוער בקהילה היהודית יכירו את גדולי וחכמי כל הדורות בתולדות העם היהודי, ובעזרת הספרים ילמדו פרטים חשובים על גדולי הדור ההוא.

רבי עקיבא

יש לציין כי מטרתו העיקרית של להמן, בכתיבת ספרות עממית, הייתה לחזק את הזיקה ללימוד תורה בקרב יהדות גרמניה בפרט ובאירופה בכלל ולהגביר בקרבם את האמונה באל. שכן בתחילת דרכו, כרבה הראשי של מגנצא/מיינץ, נוכח להמן, למורת רוחו, כי רבים מקרב יהודי מיינץ לא רק סיגלו אורחות חיים זרים ליהדות כדי להידמות לסביבה החברתית שלהם. יהודים אלו חסרו יידע בסיסי על עיקרי היהדות וחכמיה. ואכן, באמצעות ספריו, להמן הצליח לשקם את מה שנחשב בעיניו כהידרדרות המורשת היהודית.

שנים לאחר מותו אף זכה להמן שספריו יתורגמו מגרמנית לעברית (בשנות ה-60), ויהפכו לנכס רוחני בקרב ילדי הציבור האורתודוכסי בישראל.

בסיפרו רבי עקיבא, להמן מיטיב לתאר את המפגש בין בר-כוכבא – שנולד בשם מנחם, אומץ על ידי לוי מכזיב וקיבל את השם שמעון – לבין רבי עקיבא. כשבר-כוכבא הופיע באופק חייו של רבי עקיבא, והוכר על ידי חכמי הדור כ"משיח" וכ"מלך", התגנב החשש ללבו של רבי עקיבא, שבעקבות ההכרה הזאת בבר כוכבא, ירים הלה את נס המרד נגד שליטי רומי. וכך אכן קרה.

המתח שנוצר בין בר כוכבא לבין רבי עקיבא נסב סביב השאלה: האם להכריז על מרד של יהודי ישראל בשליטי רומי, ולהקים צבא גדול כדי לנצח בכוח הזרוע?

לפי להמן, ולפי גרסת יהדות גרמניה האורתודוכסית, באותה עת, ערכו הרוחני של רבי עקיבא עלה עשרות מונים על זה של בר כוכבא. הוא מוצג על ידם באור חיובי. בעוד בר כוכבא מייצג בעיניהם את כל מי שפנו עורף למסורת היהודית. בין פרטי הוויכוח שהתנהל ביניהם בנדון, שאותם מגולל לפנינו להמן, בולטת נחישותו של בר כוכבא להגדיל את היקף מערך הצבא היהודי, וזאת אף במחיר של כריתת ברית עם ה"כותים", שנחשבו מאות בשנים כאויביי היהודים ובעלי כוונה לקעקע את יהדותו של הציבור היהודים בישראל ובגולה.

סיפור ה"כותים" – שלפי המסורת, הביא אותם סנחריב מלך אשור אל ארץ-ישראל על מנת ליישב את ממלכת ישראל לאחר שתושביה הוגלו – הוא סיפור מרתק כשלעצמו. אציין רק זאת: ה"כותים" הם לא אחרים מאשר ה"שומרונים", כך מבהיר לנו גם להמן. מעוזם היה הר גריזים שבשומרון, ובעקבות אירוע מסוים הקשור ליוזמה להקים מחדש את בית המקדש, הם נטרו לציבור היהודי והיו מוכנים לתמוך בכל מי שרצה ברעתו ובהשמדתו.

רבי עקיבא, מאת הרב ד"ר מאיר להמן, הוא עדות לחשיבה אולטרה-אורתודוכסית, הנמשכת גם בימינו אנו. ואילו דמותו של בר-כוכבא וחשיבתו המיליטנטית, שהפכו לנכס צאן ברזל של המגזר החילוני הלא-מאמין, כפי שעולה מספר זה, נתקבעה בנוף הלאומי של הציבור החילוני, כ"עובדה בעלת חשיבות עליונה" על כל המשתמע מכך.

עובדת קיומן של שתי אמיתות אלו בכפיפה אחת, אמורה לאותת לכולנו שחלוף הזמן לא עמעם את המתח גם בקרבנו. המתח הבולט בא לידי ביטוי בימים אלו בחגיגות ל"ג בעומר. אי לכך, הציבור החילוני נוהג להתקין לילדים חץ וקשת, ולשבת עמם סביב המדורה, כפי שבר-כוכבא נהג לעשות, לפי הנרטיב. מנגד, רבים מקרב ציבור היהדות האורתודוכסית עולים לקברו של הרשב"י, תלמידו של רבי עקיבא, ומתחזקים באמונתם.

ולעניין מלחמות וצבא אוסיף, שהאורתודוכסיה רואה ברבי עקיבא את התגלמות האמונה בהשגחה האלוהית ומטיפה להימנעות משפיכות דמים ותקיפת האויב בכוח הזרוע. ואילו את בר כוכבא הם מציגים כהיפוכו של דבר. מנגד, הציבור החילוני ממשיך להעמיד את הנרטיב הציוני מעל אמת היסטורית אחרת זו. מאז שהנצו ניצני הציונות, הקפידו להצמיד לבר כוכבא דימוי של "גיבור לאומי", וטווה סביבו סיפורים שהפכו לנכסי צאן ברזל שלו בעת החדשה בישראל (כפי שכתבתי ברשימה קודמת).

לפי הנרטיב הציוני, כל אימת שעם ישראל נקלע למצוקה פיזית, משליך הציבור החילוני את יהבו על כוח הזרוע כפי שעשה בר כוכבא, המושיע הלאומי שחירף נפשו למען עמו, והצליח (לזמן מה) לקעקע את מזימותיו של קיסר רומי להשמיד כל זכר ליהדות ולעם היהודי באשר הוא.

הנרטיב המתחרה – הנרטיב של הציבור האולטרה-אורתודוכסי

הציבור האולטרה-אורתודוכסי נוקט עמדה שונה. עמדתם מבהירה שאין סוטים מדרכו של רבי עקיבא ושל תלמידו רבי שמעון בר יוחאי (הרשב"י). שכן אלו הם הגיבורים בעיני הציבור המאמין. בכל שנה חוגג ציבור זה את ל"ג בעומר בטקס לציון יום מותו של מי שנחשב לעילוי רוחני, וזוכר את מורשתו הרוחנית של מי שהנחיל לנו את ספר ה"זוהר".

לרגל חגיגות ל"ג בעומר אנו שבים מחדש לשאלות הבסיסיות:

האם בר כוכבא ראוי להיחשב לגיבור לאומי, אדם משכמו ומעלה? או שמא האם חשיבותו של רבי עקיבא עולה עשרות מונים עליו? שאלות נוספות באותה רוח הן: האם תורתו ואמונתו של רבי עקיבא – האל, שייחד את עמו ישראל כעם סגולה, יגן עליו ואין בכח הזרוע בלבד להושיע – הן אמת? או שמא האמת טמונה בתורתו ואמונתו של בר כוכבא, דהיינו – בכוח הזרוע בלבד ייוושע העם?

כפי שכבר כתבתי, נרטיב אינו מייצג "אמת היסטורית" בעיני כולי עלמא, אלא בעיניי המאמין בו, ורק הוא מתייחס אליו כאמת היסטורית; אמת שהיא מעל לכל ויכוח. עלינו להבין שנרטיב קולקטיבי נוצר חדשות לבקרים בימינו וגם בימי בר-כוכבא ורבי עקיבא. זאת מתוך צורך השעה, ועבור הדורות הבאים. נרטיב קולקטיבי מככב במיוחד בעיתות מצוקה או בעקבות אירועים היסטוריים דרמטיים. או אז עולה קרנו של נרטיב והוא נתפס כאמת היסטורית בעיני קולקטיב מובחן או לאומי. ובמקביל, יכול שיעלה קרנו של נרטיב מתחרה בעת ובעונה אחת, ויזכה לאמונם של ציבורים מובחנים ו/או לאומיים. ויש לזה מחיר. כמו העמקת הקרע והחרפת היריבות בין המחנות בתוך הציבור הרחב.

במובן האובייקטיבי, אין עוררין על כך שנרטיב בר-כוכבא נתפס כאמת היסטורית בקרב הציבור החילוני בישראל ואילו נרטיב רבי עקיבא, כגדול הדור שהלך ראש בראש נגד נטיותיו הכוחניות של בר כוכבא, הלך ונחלש בקרב ציבור זה במשך השנים. בקרב האורתודוכסיה המצב הפוך לחלוטין ולא רק זה. ילדי ישראל החילוניים מזדהים טוטלית עם גבורתו של בר כוכבא וסיפור המרד ברומאים, בעוד ילדי הציבור האורתודוכסי מזדהים טוטלית עם מורשתו של הרשב"י ותרומתו וגדולתו של רבי עקיבא שזכה להעמיד תלמידי חכמים ובראשם הרשב"י.

עליונות הכח מול האמונה באל

בל"ג בעומר ניטיב לעשות אם נרד לעומקו של הויכוח ההיסטורי בין רבי עקיבא לבין בר-כוכבא, ונשאל את עצמנו שאלה בסיסית בדבר עליונות כח הזרוע על פני כוחה של אמונה באל. כפי ששאל רבי עקיבא את בר-כוכבא:

למה לנו עזרת בני אדם אם האלוקים איתנו, יאמרו האולטרה-אורתודוכסים. האם שומה עלינו לרכז כוחות רבים ולייחס חשיבות יתירה לדרכי המלחמה או לבטוח בעזרתו של האלוקים? האם כוחנו ואומץ ידינו יעשו לנו חיל? או אלוקים יהיה בעזרנו ובו נבטח.

גם כעבור מאה וחמישים שנה מאז נכתב סיפורו של רבי עקיבא בשפה הגרמנית עבור יהודי גרמניה ואירופה, השאלה הזו עדיין רלבנטית, שכן היא משליכה בין היתר על סוגיית גיוס אברכים לצה"ל.