קטגוריה: חברה

בחירתה של יפעת

בסוף תמיד נשמעות טענות שמתחילות במילה "אילו…" – "אילו שרת החינוך יפעת שאשא ביטון הייתה בדעה שיש לחסן תלמידים בבתי הספר היינו יכולים להגיע לחיסון עדר", וכן הלאה. מדוע בכל זאת, חלק מהציבור תוהה שמא יש דברים בגו ושמשהו בזרימת המידע אליו משתבש בדרך ומקבל צורה של "מידע לא אמין ואף מגמתי"?

הפוסט שלפניכם הוא ספונטני לחלוטין. הוא מבטא נימה ספקנית ולא רק שלי. אני מזהה בסביבתי חברים אובדי עצות בנוגע לאופן שבו משווקים את המשך המאבק נגד מגפת הקורונה על המוטציות השונות שלה.

הבה נודה בעובדות.

בראש ובראשונה, אנחנו כציבור, וגם חלק מבכירי מערכת הבריאות ובכירים נוספים שמנהלים את חיינו, איננו נהנים ממעמד של "זבוב על הקיר". ובמקרה זה, מדובר בקבלת החלטות גורליות כמו חיסון שלישי נגד קורונה. רוצה לומר שעד היום לא נחשפו תמלילי קבינט הקורונה כפי שהובטח שייעשה. אף מילה לא נחשפה מתוך תמלילי קבינט  הקורונה שהתנהל בחשאיות מוחלטת בתקופת ממשלתו של נתניהו.

עובדה נוספת, מטרידה לא פחות, היא שכולנו ממשיכים לקבל הוראות באמצעות התקשורת. תקשורת שעושה מאמץ לראיין בעלי תפקידים מתחום הבריאות. ולמרות זאת, רב הנסתר על הגלוי. בראיונות שהעניקה ח"כ יפעת שאשא ביטון לערוצים המסחריים – 12 ו- 13 בשבוע שעבר, היא טענה שהמידע שמגיע לתקשורת, מתוך דיוני ועדות הכנסת וישיבות הממשלה, עובר סינון ועיוות. ושלכל המידע המסונן התקשורת מרשה לעצמה להוסיף תבלינים משלה. בראיון שמענו מפיה של יפעת דברים שבוודאי לא נמצצו מן האצבע. ולמרות זאת התקשורת כולה התגייסה להטיל ספק בדבריה ולצטט (באופן מכוון לדעתי) חלק מהדברים שאמרה בראיון ולפמפם אותם מדי יום, כמובן במנותק מכל הקשר. מקהלת הערוצים המסחריים יחד עם העיתונות היומית, לרבות העיתון "לאנשים חושבים", עדיין בוחשת במידע שבסך הכל מגיע אליהם דרך צינורות עיתונאיים כמו "כתבנו לענייני חינוך". מעטים אומרים לעצמם כבדהו וחשדהו. ובמקום לחשוב על המידע שהוסתר מהציבור ומחברי כנסת שאינם חברי קבינט הקורונה של ממשלת נתניהו, נוצרת סביבנו מקהלה, בניצוחם של "יודעי דבר", שיורדת על ח"כ, שרת החינוך, על אף שהיא נמצאת בסוד העניינים וגם זה לא לגמרי. יפעת לפחות משתדלת לחשוב בהגיון ולשקול את הדברים על סמך מידע מהימן יחסית הנמצא בידיה. כבר היו מי שבלי מחשבה הרשו לעצמם לומר שיפעת היא שרה "פופוליסטית", שהיא "בעלת אגו מנופח", שהיא "פועלת שלא בתום לב", ושבעניין חיסון התלמידים בבתי הספר "יש לה מניעים שאינם טהורים" ומה לא.

אני ושכמותי (אמנם במיעוט) מעוניינים להיחשף לתמלילי הדיונים שהתנהלו בקבינט הקורונה לפני כשנה. קודם לכל. היה די זמן לאפשר לנו, הציבור במדינת ישראל שדוגלת בחופש מידע, לעיין בתמלילים כל כך משמעותיים מתוך ישיבות אותו קבינט קורונה. זהו מידע קריטי עבור מי שרגיל לשקול דברים, להחליט כיצד לנהוג ובאיזה אופן להתנהל.

חוסר המידע מונע מ"אנשים חושבים" לקבל החלטה מושכלת. כל אחד מאיתנו זכאי למידע שהוסתר מאיתנו עד כה. היה די זמן לכך. אני בכל מקרה רוצה לדעת מאיפה באנו ולאן פנינו מועדות. מה שנוי במחלוקת ומה לא.

Curiosity killed the cat

לשבור שגרת חיים או בלשוננו: "להחליף דיסקט", נשמע לא רע. אבל מה לגבי החלפת דיסקט באופן יזום ולחזור ולעשות זאת שוב? – זאת השאלה.

"שגרה מתוקה" הוא ביטוי חביב על רבים. שמעתי את הביטוי לראשונה מבת דודתי שממנה כדאי לקחת דוגמה לחיים. אבל בינינו, גם היא יודעת לשבור את השגרה ואף ליהנות מכך.

למעשה, לא קיים יצור כזה: שגרה מתוקה. נסיבות החיים הם גורם עיקרי, על-פי-רב גורם חיצוני לשבירת השגרה והחלפתה באחרת, וחוזר חלילה. אנחנו נוטים לחשוב ששבירת השגרה היא בדרך כלל פועל יוצא של אילוצים שעלינו לקבל ולהסתגל אליה כי אין ברירה. רבים יאמרו ששגרה קבועה מקנה ביטחון. ומה לגבי שבירת שגרה באופן יזום, "החלפת דיסקט" יזומה?

להחליף דיסקט?

לשבור שגרת חיים או בלשוננו: "להחליף דיסקט", נשמע לא רע. אבל מה לגבי החלפת דיסקט באופן יזום ולחזור ולעשות זאת שוב? – זאת השאלה.

יש הבדל בין שבירת שגרה כתוצאה מאילוץ ומכורח הנסיבות שאינן תלויות בנו, לבין שבירת השגרה באופן יזום לחלוטין.

אחדד אבחנה זאת כך: אחד ההבדלים הבולטים הוא חוסר השליטה שלנו בנסיבות חיצוניות ובלתי תלויות בנו שגורמות לשבירת שגרת חיינו, לעומת שבירת שגרה והחלפת דיסקט באופן יזום. ואם תשאלו אותי מה הטעם להתעסק בנושא, אומר בפשטות: שבירת מצב או אורח חיים סטטי כרוכה בלימוד להיות נועז ולבדוק בכל יום מחדש מה טוב לנו ובמה אנחנו מאמינים. אפילו בקטנה. למה הכוונה? יש מסביבנו היצע גדול מאוד של נושאים, חידושים, והתפתחויות החל מתחומים גדולים כמו מדע וכלה בהיצע של עיסוקים ומסגרות חברתית. אפשר לנהל שגרה בנאלית נטולת אתגרים וחוויות בלתי צפויות שבולמות צמיחה אישית. ואפשר להעשיר את החיים עד כדי חציית גבולות. איך נדע מה יותר טוב לנו אם לא נתייחס ונהרהר במה שנמצא מחוץ לסדר היום הקבוע שלנו. אינני מאמינה בהסתגרות בד' אמת ובסגידה סטטית למסורות מקובעות. אני מאמינה ששינוי מפתח מנגנוני הסתגלות למסגרות שונות במידה זו או אחרת.

סקרנות ופתיחות

אמנם באנגלית נהוג לומר, "Curiosity killed the cat", מה שאומר שמוטב להיזהר ולהגביל את הסקרנות אחרת ניפגע. מאידך, החלק שמשלים את המשפט אומר, "and satisfaction brought it back". דווקא הסיכון והסקרנות עשויים לייצר סיפוק ורווח אישי. המקרה של החתול הא הפשט, שכן נהוג לומר עליו שיש לו תשע נשמות, הוא תמיד נופל על הרגליים. אבל זה נכון גם לגבי בני האדם. קחו לדוגמא את אלו ש"חושבים מחוץ לקופסא" וגם מתנהלים בהתאם. לוקחים סיכונים, מצד אחד, ומצד שני הם מגבירים את הסיכויים להפיק מכך תועלת אישית.

"חישוב מסלול מחדש"

"חישוב מסלול מחדש" משמש אותנו כביטוי שמצביע על כדאיות. מסלול שונה יניב רווח. מה שהחל כהמלצה למסלול נסיעה טוב יותר הפך לחכמת חיים להמונים. אל תיתקעו בתבנית חיים מוגדרת וקבועה. החיים מזמנים מסלולי חיים מגוונים פחות או יותר. תחשבו על הסיכוי להפיק תועלת מהיציאה מאזור הנוחות.  

נחזור אל שבירת השגרה שלא ביוזמתנו. התקופה הנוכחית של מגיפת הקורונה. נסיבות שלא אנחנו יזמנו. גם אז הרווחנו משהו חשוב, אם אפשר לומר כך, התנסינו בהסתגלות למצב חדש, ברמת הפרט והחברה. ההתמודדות עם משבר הקורונה הוכיחה שאפשר להסתגל למצב חדש. אם כך, מדוע שלא ננצל את הלימוד העצמי הזה כמומנטום, ונמנף אותו לצורך חישוב מסלול מחדש מיוזמתנו ?

סדר יום קבוע של משפחה כולל: עבודה, גידול ילדים, פנאי. גם בילוי הפנאי עשוי להתקבע. בקיץ – שחייה בבריכה הציבורית הקרובה או ספורט נוסף כמו טניס. זו "שגרה מקובעת" שאין בה פסול. אלא מה? – אליה וקוץ בה. השגרה נשמרת כפי שהיא,  וכל עוד שזה נמשך מעטים הסיכויים לצאת מאזור הנוחות הזה.

שבירת השגרה, יציאה מהבועה של מועדון ספורט ושחייה בבריכה השכונתית, לטובת השחייה בים, מצריכה יוזמה, ויציאה מאזור הנוחות. מה עדיף על מה? במידה מסוימת שני המצבים טובים. אבל השוני בין השניים גדול. לדוגמה, גיוון ושינוי הסביבה האנושית, האווירה, הזדמנויות חברתיות וקשרים חדשים.

ניסיתי זאת לאחרונה. עקב סמס שהגיע בדקה ה-90, יצאנו לפארק הלאומי ברמת גן במוצאי ט' באב, כדי לצפות על גבי מסך ענק באמפיתיאטרון המאובזר במאות כיסאות ישיבה, בסרט "אגדת החורבן" מאת הבמאי גידי דר. סרט מצויר שהופק בטכניקה חדשנית של תמונות סטטיות. גרסה "מחוץ לקופסא" של ימי המצור על ירושלים וחורבן הבית. העיקר התרחש אחרי הסרט. גילינו חידוש מרענן כשיצאנו מאזור האמפיתיאטרון אל מרחבי הפארק. סימולציה מדוייקת של חוף ים: כיסאות ומיטות שיזוף שמעליהן שמשיות קש הוצבו על מצע של חול-ים ודשא, לסירוגין, לאורך חלק משפת האגם שבפארק. לצידם הותקנו מתקן מים (קולר), מקלחות וברזים לשטיפת רגליים. מי היה מאמין? השתרענו על מיטות השיזוף בחצות הלילה. לא היינו לבד, ואני בטוחה שכמונו יהיו "אמיצים" אחרים שינצלו את המקום כאפשרות נוספת לבילוי שעות הפנאי ומפגש חברתי שונה.

הדוגמאות שהצגתי בקיצור נמרץ, מתייחסות לשבירת שגרת הפנאי כתוצאה מסקרנות לגבי הזמנה שקיבלנו. התנסינו במשהו שונה ונהנינו. חידדנו את האנטנות לנעשה מחוץ לתבנית הפנאי המקובלת. כאמור: הסקרנות הרגה את החתול, ההנאה השיבה לו את רוחו ואף מעבר לכך.

Iggy Pop: Curiosity Lyrics. Credit: Valentina Clemmer YouTube 2016

"התכשיט של ברנדנבורג"

מפתיע ככל שיהיה, בחודש מאי 2021 מנכ"ל חברת טסלה, אילון מאסק Elon Musk, צייץ בטוויטר שלו והודיע למעריציו שהוא מזמין אמני גרפיטי מכל העולם לשלוח אליו רעיונות לעיצוב קירות מפעל ג'יגה ברלין GIGA BERLIN, שבבעלותו. וזה נוסח הציוץ:
"אם רצונך לעזור לצפות את קירות ג'יגה ברלין באומנות גרפיטי מדהימה, שלח את עבודתך אל …"

If you want to help cover Giga Berlin in awesome graffiti art, send us your work at  

9:53 PM · May 26, 2021

תכשיט תרתי משמע

המגה-מפעל הוא גאוותו של אילון מאסק, בעל יצרנית הרכב טלסה. השאיפה שלו לקשט את קירותיו החיצוניים באמנות הגרפיטי הוזכרה במפגש בלתי פורמלי ובחליפת הציוצים בינו לבין שר הכלכלה, אנרגיה ועבודה של ברנדנבורג, ב- 18 במאי 2021. מאסק צייץ דברי תודה לשר על תמיכתו באישור הקמת ג'יגה ברלין, והוסיף, "אני מקווה שהמפעל יהפוך לתכשיט של ברנדנבורג". I hope it will be considered a jewel of Brandenburg (מקור הידיעה כאן). המשמעות אליה התכוון מאסק – המפעל יהיה ענק וחדיש מסוגו ובנוסף, עיצובו יהיה ענק – ייחודי ומשעשע! בהמשך נבין את היתרון שזה מקנה למאסק.

כמה מילים על ג'יגה ברלין

מגה-מפעל ג'יגה ברלין של חברת טסלה בברלין, הוקם במרחק 35 ק"מ בלבד ממרכז העיר ברלין, והוא משתרע על פני 3 קמ"ר. המפעל מיועד לייצר ולהפיץ באירופה מכונית חשמלית של חברת טסלה מדגם  Y.

המגעים להקמתו החלו ב- 2015. בנייתו הושלמה השנה, תוך עשרה חודשים מיום שהחלה. ההחלטה היכן למקמו התקבלה לאחר מספר שנים בהן ניטשה תחרות עזה בין מדינות אירופה, כאשר כל אחת מהן שאפה שהמפעל יוקם בתחומה. שכן תרומתו הצפויה לכלכלה משמעותית ביותר. המפעל, שאמור להיות אחד מקווי הייצור הגדולים באירופה, יזדקק למספר לא מבוטל של עובדים למרות שהוא מבוסס בעיקר על תהליכי ייצור אוטומטיים. כאמור, המפעל יאפשר לטסלה לייצר ולהפיץ באירופה רכב חשמלי TESLA, MODEL Y. בתמונה: מודל של ג'יגה ברלין. (לחצו על התמונה והתרשמו מממדי המפעל).

פטרון של אומנות מסוג ספציפי

מאסק אינו ידוע כמי שתרם תרומה משמעותית לתחום האמנות הקלאסית, כפי שמיליארדרים אחרים נוהגים לעשות. זה לא אומר שהוא לא מראה נטיות מובהקות כלפי עולם האמנות. ובמקרה זה, אמנות הגרפיטי לגווניה השונים. עוד בפברואר 2021 כאשר מאסק גילה למעריציו שבכוונתו לכסות את קירותיו החיצוניים של מפעל המגה החדש בברלין, בכתובות גרפיטי, רבים התייחסו לדבריו של איש העסקים האקסצנטרי כבדיחה. אך הציוץ מחודש מאי השנה, הבהיר למעריציו מקרב אמני הגרפיטי שכוונותיו אלו הפכו למציאות. והיות שלמאסק יש מעריצים בכל רחבי העולם, הגיעו אליו עד כה שלל רעיונות ובוודאי יזרמו עוד בהמשך.

הגדילו לעשות אמנים המתמחים ביצירת ממים. וזה אינו מפתיע. שכן כיום הכל מבוסס על האינטרנט ומם הוא עיבוד הומוריסטי של מצב נתון. אם נוסיף לכך שיודעי דבר טוענים שמאסק ניחן בהומור ייחודי ומעורר השראה, ורבים סבורים שזה מקנה לו ייתרון, יש הגיון באופי היצירות שהוצעו לו. מה מייחד הומור יוצא דופן זה?

רבים מבין האמנים שהקדימו להגיב לציוץ של מאסק שלחו תמונה של יצירת אמנות בהשראת דוגקוין (Dogecoin), מטבע חליפין החביב במיוחד על מיליארדר הטכנולוגיה. ובגלל המוניטין שלו יש סיכוי שג'יגה ברלין יהיה מכוסה באחד מצדדיו בציורי קיר בהשראת ה- Dogecoin. הצעות נוספות מרמזות בברור על הרפתקאותיו של מאסק שהפכו ויראליות ברשתות החברתיות. אחד האמנים שהגיב לציוץ, שלח למאסק תמונה של ציור קיר שיצר בהשראת ביקורו של מאסק במופע של הקומיקאי האמריקני ג'ו רוגן, המארח של תוכנית הפודקאסט הפופולרית  The Joe Rogan Experience. (ראו כאן רשימת האורחים המפורסמים בתוכניתו. ציור הקיר הציג מם של מאסק כשהוא מעשן גראס.) שימוש בממים מהסוג הזה על גבי קיר המפעל עשוי להביך את בעליו, בשל הנגיעה האישית שבו. אבל מאסק מבין מהם היתרונות של הומור עצמי ורוצה לנצל אותם לטובתו. יש המגדירים הומור עצמי כסוג של הומור, מהבשלים והמורכבים ביותר. הומור שמתפשט מהכל ואומר, "הנה אני, עשו מה שאתם רוצים. אני בעצמי מודה שאני כזה וכזה. מה תעשו עכשיו?" לאמור, הומור שמקנה לבעליו חוזק וחוסן חברתי. 

יש לשבח את מאסק על יוזמתו המפתיעה, ועם זאת גם מבריקה. הסיכויים שמרבית הרעיונות לציפוי ג'יגה ברלין באמנות גרפיטי, שיגיעו אליו, יהיו ממים אישיים, היו גבוהים מלכתחילה. אחדים כבר הגיעו אליו.

גם במקרה זה מתבלט מאסק כאדם מבריק. פרט להיותו מליארדר ובעלים של עסקי טכנולוגיה חובקי עולם, מאסק עשוי להיות ראשון מסוגו גם בתחום האמנות. אלא שמדובר בסוג אמנות ספציפי, כזה שמעלה חיוך על הפנים ולא בהכרח חיוך מחמיא. לטעמי, המהלך הזה של מאסק נעשה מתוך שיקול מעמיק כראוי לאדם במעמדו שיש מה להפסיד. נראה שמאסק מבין היטב את התועלת שבשימוש בהומור, במיוחד הומור עצמי.

הערה: לחצו על התמונות כדי להגדילן.

Credit for memesinstagram elonmaskmemes

תרומה והשתלת איברים – פוסט לזכרו של יגאל יהושע ז"ל

אני מצטרפת למילות התנחומים של הנשיא רובי ריבלין, "הדעת אינה תופסת כיצד נגדעו חייו של איש נתינה, אהוב על הכל ומסור למשפחתו" (ריבלין, טוויטר), ושולחת חיבוק אמיץ למשפחתו של יגאל יהושע ז"ל.

יגאל יהושע בן ה-56 נפגע בעירו, לוד, (10.5.21) מלבנה שנזרקה ופגעה בראשו. הוא פונה במצב אנוש למרכז הרפואי שמיר אסף הרופא. ביום שני 17.5.21 הוועדה לקביעת מוות מוחי במרכז הרפואי שמיר אסף הרופא קבעה את מותו. צוות המחלקה לטיפול נמרץ עשה את כל שלאל ידו על מנת להציל את חייו, אך כאמור, לצערנו, בשעות הבוקר נאלצנו לקבוע את מותו.

יהושע, תושב שכונת גני אביב בעיר, עבד כחשמלאי וסייע רבות לקשישים ולניצולי שואה. תושבי לוד היהודים והערבים הכירו אותו, ידעו שהוא זה שמתקן ועוזר וזה שמסייע לכל אדם שמבקש ממנו עזרה. תרומת איברים הייתה המשאלה שלו, המוטו שלו – קודם כל לחיות ואם כבר לא חיים, אז לתת חיים לאחרים. משפחתו הסכימה לתרום את איבריו. והם הושתלו בגופם של חמישה אנשים שונים, שלושה מהם היו חתומים על כרטיס אדי, ומסיבה זו זכו לקידום בהשתלה.

תרומות והשתלות איברים בישראל

סיכום שנת 2020 : שמרנו על 60% שעורי הסכמה של משפחות לתרום איברים, והצלחנו לבלום ירידה משמעותית במספר התורמים הנפטרים, כפי שקרה במדינות המערביות. במהלך שנת 2020, הושתלו 244 איברים מתורמים שונים. אלו האברים שהושתלו בישראל בשנה החולפת: כליה, לבלב, ריאות, לב, כבד.

השתלות איברים בעולם – קיצור תולדות

למעט אגדות וסיפורי ניסים, ההיסטוריה של השתלת איברים בבני אדם התרחשה במשך 60 השנים האחרונות. הצלחות קודמות לא היו ! מבלי להיכנס לדיון פילוסופי בנושא תרומה, השתלת איברים, וחתימה על כרטיס אדי, להלן קיצור ההתפתחויות בעולם, בתחום השתלת איברים:

  • עידן האגדות והניסים – פרה היסטוריה

הרעיון והמשאלה להחליף חלקי גוף חולים או פגומים קיים כבר אלפי שנים. בעבר הרחוק היו השתלות מורכבות כמו השתלה "מוצלחת" של רגל שלמה על ידי הרופאים הקדושים, קוסמס ודמיאן במאה ה- 3, המתוארת בכמה ציורים מפורסמים.

להלן אחת מהן. רואים בציור כיצד קוסמס ודמיאן עוסקים בהחלפת רגל של אדם לבן ברגל שנתרמה מאדם אתיופי.

בשנת 600 לפנה"ס נכנסו לשימוש כפות עור אוטוגניות להחלפת אפים חסרים, ובמאה השש-עשרה הצליחו מנתחים פלסטים חלוצים בהליכים כאלה וכך התפתחה תעשיית הניתוחים הקוסמטיים. ההתקדמות הטכנית הגדולה הראשונה בהשתלות עור (סוג של "ציון דרך") התרחשה רק בשנת 1869, כאשר ז'אן ז'אק לואי רוורדין גילה כי שתלים קטנים ודקים של עור עשויים להיקלט. "השתלות הצביטה" האוטוגניות שלו כיסו בהצלחה כוויות, כיבים או פצעים פתוחים. אבל, רק במאה העשרים דווח לראשונה שהשתלות עור עלולות להיכשל. במחצית האחרונה של המאה העשרים הייתה מודעות ברורה וידועה לכל שהשתלה של פיסת עור חי עלולה להיכשל.

  • חלוצי השתלות איברים – השתלות כליות בבני אדם (המאה ה- 20)

Alexis Carrel היה מנתח וביולוג צרפתי, מפורצי הדרך להשתלת איברים ולחקר תאי גזע. הוא זכה בפרס נובל לפיזיולוגיה ורפואה לשנת 1912 על טכניקה שפיתח לתפירת כלי דם – הבסיס לכל השתלות האיברים.

בשנת 1906, בוצעו שתי השתלות הכליה הראשונות בבני אדם באמצעות תורם חזיר עבור אחד ותורם עז עבור השני (Jaboulay 1906). השתלת האדם השלישית והרביעית בוצעה בשנת 1909 על ידי ארנסט אונגר (Unger), לאחר שביצע לראשונה יותר מ- 100 השתלות כליה בבעלי חיים (אונגר 1910). ההשתלה הייתה מקוף לאדם. אף אחת מהשתלות הכליה המוקדמות הללו לא פעלה יותר מכמה ימים, וכל החולים מתו במהרה.

ציון הדרך הבא היה בבוסטון. ב- 23 בדצמבר 1954 עקף ג'וזף מאריי (Murray) את מחסום הדחייה באמצעות תאום זהה של המטופל כתורם להשתלת כליה אנושית. לאחר השתלת הכליה המוצלחת הראשונה בשנת 1954, בארצות הברית, נעשתה השתלת כליה מוצלחת בישראל על ידי פרופ' מוריס לוי בשנת 1964, ובדרום אפריקה, באוקטובר 1967, על ידי ד"ר כריסטיאן ברנרד, הדרום אפריקאי.

  • השתלות לב

ב- 23 בינואר 1964, ג'יימס הארדי, מהמרכז הרפואי באוניברסיטת מיסיסיפי בג'קסון, מיסיסיפי, ביצע את השתלת הלב הראשונה בעולם וההשתלה הלבבית הראשונה בעולם מבעל חי לאדם, על ידי השתלת לב שימפנזה באדם חולה ונוטה למות. לב זה אכן פעל בחזהו של המטופל במשך כ- 60 עד 90 דקות. המטופל נפטר מבלי שחזר להכרה. ד"ר כריסטיאן ברנרד השתיל ארבעים ושמונה לבבות לכלבים במהלך הניסויים שערך. הכלבים לא שרדו יותר מעשרה ימים.

עם זמינותן של פריצות דרך חדשות, צוותים כירורגיים שפעלו במקומות שונים בעולם התכוננו לשכלול השתלת לב באדם.

במהלך עידן האפרטהייד בדרום אפריקה, אזרחים לא לבנים לא נהנו מהזדמנויות שוות במקצועות הרפואה. בבית החולים גרוטה שור Groote Schuur, אדם בשם המילטון נאקי (Naki) עבד באופן בלתי-פורמלי כסטודנט-מנתח. את הקריירה שלו בבית החולים הוא החל כגנן וכמנקה. יום אחד התבקש לעזור בניסוי שבוצע על ג'ירפה. מנקודה זאת ואילך, נאקי הועסק כטכנאי מעבדה ראשי שהנחה מאות מנתחים.

כריסטיאן ברנרד מינה אותו לאסיסטנט האישי שלו בתכנית להשתלת איברים. ברנרד הודה בכישוריו המעולים של נאקו בצד הטכני. נאקו היה מוכשר במיוחד בתפירה והיו לו ידיים טובות בחדר הניתוח.

לברנרד היה מטופל בשם לואי וושקנסקי בן 55, שסבל מסוכרת ומחלת לב חשוכת מרפא. בפני וושקנסקי עמדה ברירה: להמתין למוות בטוח או להסתכן בניתוח השתלה עם סיכויי הצלחה של 80 אחוז בלבד. הוא בחר בניתוח. בספר הזיכרונות שלו ברנרד כתב על כך, "לאדם גוסס לא קשה להחליט במקרה כזה. שכן הוא יודע שהוא בסוף הדרך. אם אריה רודף אחריך עד גדות נהר ששורצים בו תנינים, בוודאי תבחר לזנק למים בהיותך משוכנע שיש לך סיכוי לשחות לצד השני. האם היית עושה זאת אלמלא היה שם אריה?"

בעודם ממתינים לתרומת לב, הגיעה לבית החולים בתחילת דצמבר 1967, דניס דרוואל, אישה באמצע שנות העשרים לחייה. היא הייתה פצועה אנושות כתוצאה מתאונת דרכים. היה לה סוג דם זהה לזה של וושקנסקי. דרוואל נפטרה זמן קצר לאחר שהגיעה לבית החולים, אבל לבה היה עדיין בריא. ב -3 בדצמבר, בניתוח שארך חמש שעות, החליף ברנרד בהצלחה את הלב החולה של וושקנסקי עם הלב הבריא של דניס דרוואל. ברגע שברנרד הריץ אלקטרודות והלב המשיך לפעום הוא ידע שהניתוח הצליח. וואשקנסקי חי 18 יום נוספים בלבד. הוא מת מדלקת ריאות כפולה כתוצאה ממערכת החיסון המוחלשת שלו. אבל זה היה ציון דרך בתחום חדש של ניתוחים מאריכי חיים.

"ביום שבת הייתי רופא-מנתח אלמוני שבקושי שמעו עליו. וראו זה פלא, ביום שני זכיתי בפרסום עולמי," סיפר ד"ר כריסטיאן ברנרד (1922-2001) על האירוע שהתרחש בבית החולים "גרוטה שור" ביום ראשון, ה-3 בדצמבר 1967, כאשר התפרסם בין לילה למנתח הראשון שביצע השתלת לב בבן אדם.

מאז השתלת הלב הראשונה בשנת 1967 על-ידי ברנרד, בוצעו ברחבי העולם למעלה מ – 25,000 השתלות לב.

השתלה כפולה של לב-ריאה ראשונה בהיסטוריה

מושתלת הלב-ריאה הראשונה בעולם, ילדה בת שש ושמה סטורמי ג'ונס, אושפזה בבי"ח לילדים בפיטסבורג, ב- 14.2.1984. לאחר המתנה של למעלה מחודש, שני צוותים רפואיים ובראשם ד"ר תומאס שטרזל Thomas Starzl וד"ר רועי קלן, ביצעו את הניתוח הכפול שארך 16 שעות. תחילה הוחלף הלב ואחריו הכבד. פרס לסקר (Lasker Award) הוענק ב- 2013 לתומס סטארזל ורועי קלן, וכך שמם מתווסף לרשימת הזוכים בפרסים היוקרתיים של השתלות או עבודה הקשורה בהן.

חלוץ השתלות כלייה ולב בישראל

חלוץ ההשתלות בישראל הוא פרופ' מוריס לוי. לוי היה מחלוצי ניתוחי הלב הפתוח להשתלת מעקפים, הראשון שעשה השתלת כליה בישראל (1964), והראשון שעשה ניתוח להשתלת לב בישראל (1968). אציין גם את תלמידו וממשיך דרכו, פרופ' ברנרד וידנה.

מידע נוסף (מתוך: פורום "נותנים חיים"):

"חוק תרומת איברים" בישראל. והסיבה לתיקון החוק לאחר 1968:

כאמור, בשנת 1968 נעשתה בישראל השתלת הלב הראשונה על ידי פרופ' מוריס לוי, כשנה לאחר השתלת הלב הראשונה בעולם שנעשתה על ידי כריסטיאן ברנרד בדרום אפריקה. אף שההשתלה ב- 1968 הצליחה, החולה מת כעבור כשבוע מזיהום. הלב המושתל נלקח מאברהם סדגת, אדם בן כארבעים שנה שנפטר ממוות מוחי לאחר שלקה באירוע מוחי. הלב נלקח ללא בקשת רשות מהמשפחה. אמנם הדבר נעשה על פי החוק דאז, אבל הוא עורר תרעומת בקרב המשפחה, והוויכוח הציבורי בעניין הגיע לדיונים בכנסת. החוק תוקן בשנת התשמ"א-1981, אז נוספו לחוק תקנות שמחייבות הסכמה מראש של הנפטר לתרומת איברים או הסכמה של קרוביו לאחר מותו.

דילמת גבורתו של בר כוכבא

לרגל חגיגות ל"ג בעומר אנו שבים מחדש לשאלות הבסיסיות: האם בר-כוכבא ראוי להיחשב כ"גיבור" לאומי? משכמו ומעלה? או שמא, חשיבותו של רבי עקיבא עולה עשרות מונים עליו? האם תורתו ואמונתו של רבי עקיבא, דהיינו – האל שייחד את עמו ישראל כעם סגולה, יגן עליו ואין בכח הזרוע בלבד להושיע – הן אמת? 

היהדות האורתודוכסית בגרמניה של שלהי המאה ה-19, האמינה שאין לצאת למלחמה יזומה. בתוך כך גם האדירה את דמותו של רבי עקיבא על פני דמותו ומורשתו של בר כוכבא. ההבדל התהומי בין שני אישים אלו הפך מזמן לסמל המחלוקת בין האוכלוסייה האולטרה-אורתודוכסית בישראל לבין ציבור שהאמונה באל וקיום מצוותיו הם ממנו והלאה.

לאחרונה השגתי תרגום משנת תשט"ו (1956), מגרמנית לעברית, של הספר "רבי עקיבא", מאת ד"ר רב מאיר להמן שראה אור בגרמניה בשלהי המאה ה-19. זה אחד מתוך ספרים רבים נוספים מפרי עטו של להמן, אותם כתב, על מנת שבני הנוער בקהילה היהודית יכירו את גדולי וחכמי כל הדורות בתולדות העם היהודי, ובעזרת הספרים ילמדו פרטים חשובים על גדולי הדור ההוא.

רבי עקיבא

יש לציין כי מטרתו העיקרית של להמן, בכתיבת ספרות עממית, הייתה לחזק את הזיקה ללימוד תורה בקרב יהדות גרמניה בפרט ובאירופה בכלל ולהגביר בקרבם את האמונה באל. שכן בתחילת דרכו, כרבה הראשי של מגנצא/מיינץ, נוכח להמן, למורת רוחו, כי רבים מקרב יהודי מיינץ לא רק סיגלו אורחות חיים זרים ליהדות כדי להידמות לסביבה החברתית שלהם. יהודים אלו חסרו יידע בסיסי על עיקרי היהדות וחכמיה. ואכן, באמצעות ספריו, להמן הצליח לשקם את מה שנחשב בעיניו כהידרדרות המורשת היהודית.

שנים לאחר מותו אף זכה להמן שספריו יתורגמו מגרמנית לעברית (בשנות ה-60), ויהפכו לנכס רוחני בקרב ילדי הציבור האורתודוכסי בישראל.

בסיפרו רבי עקיבא, להמן מיטיב לתאר את המפגש בין בר-כוכבא – שנולד בשם מנחם, אומץ על ידי לוי מכזיב וקיבל את השם שמעון – לבין רבי עקיבא. כשבר-כוכבא הופיע באופק חייו של רבי עקיבא, והוכר על ידי חכמי הדור כ"משיח" וכ"מלך", התגנב החשש ללבו של רבי עקיבא, שבעקבות ההכרה הזאת בבר כוכבא, ירים הלה את נס המרד נגד שליטי רומי. וכך אכן קרה.

המתח שנוצר בין בר כוכבא לבין רבי עקיבא נסב סביב השאלה: האם להכריז על מרד של יהודי ישראל בשליטי רומי, ולהקים צבא גדול כדי לנצח בכוח הזרוע?

לפי להמן, ולפי גרסת יהדות גרמניה האורתודוכסית, באותה עת, ערכו הרוחני של רבי עקיבא עלה עשרות מונים על זה של בר כוכבא. הוא מוצג על ידם באור חיובי. בעוד בר כוכבא מייצג בעיניהם את כל מי שפנו עורף למסורת היהודית. בין פרטי הוויכוח שהתנהל ביניהם בנדון, שאותם מגולל לפנינו להמן, בולטת נחישותו של בר כוכבא להגדיל את היקף מערך הצבא היהודי, וזאת אף במחיר של כריתת ברית עם ה"כותים", שנחשבו מאות בשנים כאויביי היהודים ובעלי כוונה לקעקע את יהדותו של הציבור היהודים בישראל ובגולה.

סיפור ה"כותים" – שלפי המסורת, הביא אותם סנחריב מלך אשור אל ארץ-ישראל על מנת ליישב את ממלכת ישראל לאחר שתושביה הוגלו – הוא סיפור מרתק כשלעצמו. אציין רק זאת: ה"כותים" הם לא אחרים מאשר ה"שומרונים", כך מבהיר לנו גם להמן. מעוזם היה הר גריזים שבשומרון, ובעקבות אירוע מסוים הקשור ליוזמה להקים מחדש את בית המקדש, הם נטרו לציבור היהודי והיו מוכנים לתמוך בכל מי שרצה ברעתו ובהשמדתו.

רבי עקיבא, מאת הרב ד"ר מאיר להמן, הוא עדות לחשיבה אולטרה-אורתודוכסית, הנמשכת גם בימינו אנו. ואילו דמותו של בר-כוכבא וחשיבתו המיליטנטית, שהפכו לנכס צאן ברזל של המגזר החילוני הלא-מאמין, כפי שעולה מספר זה, נתקבעה בנוף הלאומי של הציבור החילוני, כ"עובדה בעלת חשיבות עליונה" על כל המשתמע מכך.

עובדת קיומן של שתי אמיתות אלו בכפיפה אחת, אמורה לאותת לכולנו שחלוף הזמן לא עמעם את המתח גם בקרבנו. המתח הבולט בא לידי ביטוי בימים אלו בחגיגות ל"ג בעומר. אי לכך, הציבור החילוני נוהג להתקין לילדים חץ וקשת, ולשבת עמם סביב המדורה, כפי שבר-כוכבא נהג לעשות, לפי הנרטיב. מנגד, רבים מקרב ציבור היהדות האורתודוכסית עולים לקברו של הרשב"י, תלמידו של רבי עקיבא, ומתחזקים באמונתם.

ולעניין מלחמות וצבא אוסיף, שהאורתודוכסיה רואה ברבי עקיבא את התגלמות האמונה בהשגחה האלוהית ומטיפה להימנעות משפיכות דמים ותקיפת האויב בכוח הזרוע. ואילו את בר כוכבא הם מציגים כהיפוכו של דבר. מנגד, הציבור החילוני ממשיך להעמיד את הנרטיב הציוני מעל אמת היסטורית אחרת זו. מאז שהנצו ניצני הציונות, הקפידו להצמיד לבר כוכבא דימוי של "גיבור לאומי", וטווה סביבו סיפורים שהפכו לנכסי צאן ברזל שלו בעת החדשה בישראל (כפי שכתבתי ברשימה קודמת).

לפי הנרטיב הציוני, כל אימת שעם ישראל נקלע למצוקה פיזית, משליך הציבור החילוני את יהבו על כוח הזרוע כפי שעשה בר כוכבא, המושיע הלאומי שחירף נפשו למען עמו, והצליח (לזמן מה) לקעקע את מזימותיו של קיסר רומי להשמיד כל זכר ליהדות ולעם היהודי באשר הוא.

הנרטיב המתחרה – הנרטיב של הציבור האולטרה-אורתודוכסי

הציבור האולטרה-אורתודוכסי נוקט עמדה שונה. עמדתם מבהירה שאין סוטים מדרכו של רבי עקיבא ושל תלמידו רבי שמעון בר יוחאי (הרשב"י). שכן אלו הם הגיבורים בעיני הציבור המאמין. בכל שנה חוגג ציבור זה את ל"ג בעומר בטקס לציון יום מותו של מי שנחשב לעילוי רוחני, וזוכר את מורשתו הרוחנית של מי שהנחיל לנו את ספר ה"זוהר".

לרגל חגיגות ל"ג בעומר אנו שבים מחדש לשאלות הבסיסיות:

האם בר כוכבא ראוי להיחשב לגיבור לאומי, אדם משכמו ומעלה? או שמא האם חשיבותו של רבי עקיבא עולה עשרות מונים עליו? שאלות נוספות באותה רוח הן: האם תורתו ואמונתו של רבי עקיבא – האל, שייחד את עמו ישראל כעם סגולה, יגן עליו ואין בכח הזרוע בלבד להושיע – הן אמת? או שמא האמת טמונה בתורתו ואמונתו של בר כוכבא, דהיינו – בכוח הזרוע בלבד ייוושע העם?

כפי שכבר כתבתי, נרטיב אינו מייצג "אמת היסטורית" בעיני כולי עלמא, אלא בעיניי המאמין בו, ורק הוא מתייחס אליו כאמת היסטורית; אמת שהיא מעל לכל ויכוח. עלינו להבין שנרטיב קולקטיבי נוצר חדשות לבקרים בימינו וגם בימי בר-כוכבא ורבי עקיבא. זאת מתוך צורך השעה, ועבור הדורות הבאים. נרטיב קולקטיבי מככב במיוחד בעיתות מצוקה או בעקבות אירועים היסטוריים דרמטיים. או אז עולה קרנו של נרטיב והוא נתפס כאמת היסטורית בעיני קולקטיב מובחן או לאומי. ובמקביל, יכול שיעלה קרנו של נרטיב מתחרה בעת ובעונה אחת, ויזכה לאמונם של ציבורים מובחנים ו/או לאומיים. ויש לזה מחיר. כמו העמקת הקרע והחרפת היריבות בין המחנות בתוך הציבור הרחב.

במובן האובייקטיבי, אין עוררין על כך שנרטיב בר-כוכבא נתפס כאמת היסטורית בקרב הציבור החילוני בישראל ואילו נרטיב רבי עקיבא, כגדול הדור שהלך ראש בראש נגד נטיותיו הכוחניות של בר כוכבא, הלך ונחלש בקרב ציבור זה במשך השנים. בקרב האורתודוכסיה המצב הפוך לחלוטין ולא רק זה. ילדי ישראל החילוניים מזדהים טוטלית עם גבורתו של בר כוכבא וסיפור המרד ברומאים, בעוד ילדי הציבור האורתודוכסי מזדהים טוטלית עם מורשתו של הרשב"י ותרומתו וגדולתו של רבי עקיבא שזכה להעמיד תלמידי חכמים ובראשם הרשב"י.

עליונות הכח מול האמונה באל

בל"ג בעומר ניטיב לעשות אם נרד לעומקו של הויכוח ההיסטורי בין רבי עקיבא לבין בר-כוכבא, ונשאל את עצמנו שאלה בסיסית בדבר עליונות כח הזרוע על פני כוחה של אמונה באל. כפי ששאל רבי עקיבא את בר-כוכבא:

למה לנו עזרת בני אדם אם האלוקים איתנו, יאמרו האולטרה-אורתודוכסים. האם שומה עלינו לרכז כוחות רבים ולייחס חשיבות יתירה לדרכי המלחמה או לבטוח בעזרתו של האלוקים? האם כוחנו ואומץ ידינו יעשו לנו חיל? או אלוקים יהיה בעזרנו ובו נבטח.

גם כעבור מאה וחמישים שנה מאז נכתב סיפורו של רבי עקיבא בשפה הגרמנית עבור יהודי גרמניה ואירופה, השאלה הזו עדיין רלבנטית, שכן היא משליכה בין היתר על סוגיית גיוס אברכים לצה"ל.

מקום קבורתו הלא ידוע, אך בכל זאת ידוע, של משה

חוקרים ברחבי העולם מנסים להתחקות אחר מקום קבורתו של משה רבנו. החיפוש עדיין לא תם. הוא מסתמך על מגוון תחומי יידע, שהעיקריים שבהם הם, המקרא, המדרש, הקבלה, דברי חז"ל וממצאים ארכיאולוגיים.

האתגר להבין את מסקנות החוקרים באשר למקום קבורתו של משה צף ועלה בעקבות קריאת ההגדה של פסח. לא די בכך שמשה רבנו אינו מוזכר כראוי בהגדה, סימן השאלה לגבי זה מעורר תהיות באשר למקום קבורתו, ומדוע לא הותר למשה להיכנס לארץ אבותיו. החומרים שעמדו לרשותי נחלקים לשניים: מקורות הטוענים שמקום קבורתו אכן לא נודע, או שאין וודאות לגביו, ואחרים שדבקים בגרסה שקברו נמצא במערת המכפלה.

ה"קבר" הריק בהר נבו. צילום: אופיר דיין. קרדיט: מקור ראשון

בקבוצה הטוענת שמקום קבורתו של משה לא ידוע נכלל ד"ר דויד בן גד הכהן מהאוניברסיטה העברית. המאמר שפרסם, "מקום קבורתו הלא ידוע, אך בכל זאת ידוע, של משה" (ניתן לקרא את המחקר בשלמותו כאן.) המאמר הינו אחד המעניינים שקראתי. בן גד הכהן מסתמך בעיקר על המקרא והמדרש ומסקנותיו האתגר להבין את מסקנות החוקרים באשר למקום קבורתו של משה צף ועלה בעקבות קריאת ההגדה של פסח. לא די בכך שמשה רבנו אינו מוזכר בהגדה, סימן השאלה לגבי זה מעורר תהיות באשר למקום קבורתו, ומדוע לא הותר למשה להיכנס לארץ אבותיו.

נקודת המוצא של בן גד הכהן היא תיאור המופיע במקרא בפרק האחרון של ספר דברים (פרק ל"ד, א'-ה'). משה טיפס על הר נבו וממנו ניתנה לו הזדמנות אחרונה להשקיף על הארץ המובטחת שאותה ייעד האל לבני ישראל, ופסוק ו' באותו פרק: וַיִּקְבֹּ֨ר אֹת֤וֹ בַגַּיְ֙ בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב מ֖וּל בֵּ֣ית פְּע֑וֹר וְלֹֽא־יָדַ֥ע אִישׁ֙ אֶת־קְבֻ֣רָת֔וֹ עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃  את מסקנותיו בנוגע למקום קבורתו של משה – מסקנות מחכימות – השארתי לסוף הפוסט.

מסמך שלפיו מקום קבורתו הוא מערת המכפלה, מצוי ב"ספר התמונה", ספר קבלה מימי הביניים, שם נכתב: "וה' זוגות נקברו במערה". לפי הנאמר כאן, במערת המכפלה נקברו "חמישה זוגות" שהם עשרה בני אדם. הפירוש מוסיף הבהרה: "מתוכם: ג' נגלות וב' נסתרות." ה"נגלות" הם: אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה. ו"הנסתרות" הם: אדם וחווה , משה וציפורה. הפירוש מבהיר כי לאחר מותו, הועבר משה אל מערת המכפלה על ידי מלאכים ונקבר שם.

המסמך עורר קושיות ורבים ניסו להבין את משמעותו. אחד מהם, דויד שפירא, פרסם מאמר, "ולא ידע איש"  (2014). בהסתמכו על דעות של חז"ל, ראשונים, ואחרונים הוא מסכם שאכן משה נקבר בעבר הירדן, ואחר כך הועבר על ידי מלאכים אל מערת המכפלה שבחברון. אבל קברו במערה נפרד מקברי האבות והאימהות, והוא קבור יחד עם אשתו ציפורה במערת אדם וחווה –  "ונקראו שני זוגות אלו (אדם וחוה, משה וציפורה) 'נסתרות'". ואם הקברים נסתרים מעיני העם, אין וודאות לגבי מקום קבורתם, ובמיוחד מקום קבורתו של משה. (אלעד דואני, 4.3.2020, ערוץ 2000).

גם הבלוג של "הישוב היהודי בחברון" מצטרף אל הקבוצה הטוענת שקברו של משה נמצא במערת המכפלה. זאת על סמך מובאות מתוך רשימה ארוכה של מקורות, הכוללת את: ספר דברים, תיקוני הזוהר, "ספר התמונה" של תנא הא-לקי רבי נחוניא בן הקנה שצוין לעיל, ר' דוד נכדו של הרמב"ם, בעל "מגלה צפונות", ר' חמא בר חנינא. המסקנה של "היישוב היהודי בחברון" היא שהאמירה: "ולא ידע איש את קבורתו" איננה מתייחסת אל קברו אלא לתהליך פטירתו של משה. ואילו מקום קבורתו ידוע ונמצא במערת המכפלה בחברון.

סיפור הקברים במערת המכפלה אפוף מסתורין, סודות ואגדות לאינספור, ואין כמעט מידע מדויק ואמין אודותיה. עדויות לגבי הקברים החלו לצוץ בתקופה הצלבנית והן נמשכות עד ימינו (ראו ערך "מערת המכפלה" בוויקיפדיה).

הר נבו – רצפת הפסיפס בכנסיה הביזנטית. קרדיט: ויקיפדיה

החשיבה הנוצרית בנוגע למקום קבורתו של משה מצטרפת אל הקבוצה המביעה חוסר וודאות לגבי מקום הקבורה. ואכן – בכנסיה שעל הר נבו, בעבר הירדן, ישנו קבר ריק חפור באדמה ומכוסה בזכוכית, שכמעט לא נראה למי שלא מחפש אותו. הקבר הריק מסמל את הגרסה שלפיה, חד-משמעית, "ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה." (מקור ראשון, 30.10.2019).

פסגת הר נבו והכנסיה הביזנטית. קרדיט: ויקיפדיה

גם ארכיאולוגים של המקרא ערכו חפירות על הר נבו מאז שנות ה-30 של המאה העשרים. הם לא איתרו עדיין את קבר משה. בשנות ה-30, ג'רום מיכאיק (Jerome Mihaic) הפרנציסקני וסילבסטר סאלר Sylvester J. Saller O.F.M. התמקדו בנקודה הגבוהה ביותר על הר נבו, הסיאגה (Syagha), שם נמצאו שרידים של כנסיה ביזנטית, ושרידים של מנזר ביזנטי. הכנסייה נבנתה לראשונה במחצית השנייה של המאה הרביעית. החפירות נמשכו עד 1935. בשנת 1963 נערכו חפירות נוספות בתוך הבזיליקה ובהמשך שוחזר הריצוף המקורי, הכולל שרידי רצפת מוזאיקה מתקופות שונות, שהקדומה שבהן היא רצפה המציגה צלב. הכנסייה הקימה אתר הנצחה לזכר משה, ובו מוזאיקה ביזנטית. קברו של משה לא אותר.

לסיכום: נכון לעת הזאת הדעות חלוקות באשר לקיומו ומיקומו של קבר משה. ד"ר דויד בן גד הכהן (ראו לעיל) שופך אור על התעלומה והבדלי התפיסות לגבי סוגייה זאת. לדבריו, הניסיון לאתר ולזהות את מקום הקבורה מוביל למסקנות שונות, מאחר ששיוך מקום הקבר למיקום מסוים הוא פועל יוצא של אידיאולוגיה ואמונה. כוהנים יזהו את מקום הקבורה של משה עם המקום בו עמד פעם בית המקדש. אחרים יטענו שקברו של משה מול מקדש עובדי אלילים – בבית פעור שבעבר הירדן – בא לסמל עמדה של התנגדות לאלילי השקר.

וישנה גם גרסה המפריכה את כל הטענות לגבי מיקום הקבר, ושיוכו אל מקומות קדושים אלו ואחרים. הגרסה "המפריכה" הינה, ככל הנראה, פועל יוצא של החשש שהמקום יהפוך לאתר של עבודת אלילים. אם כך, יכול להיות שההוראה בספר דברים (ל"ד, ו'): וְלֹֽא־יָדַ֥ע אִישׁ֙ אֶת־קְבֻ֣רָת֔וֹ עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה משקפת יראת כבוד למעמדו של משה בהיסטוריה של ישראל. ולפיכך לבני ישראל נותרה דרך אחת בלבד להתחבר אל משה: באמצעות תורתו.

צריך להחליט שאנחנו מצטופפים

מה עומד מאחורי העלייה החדה בפקקים? כאשר שואלים את עמדת הפיקוח על גשר איילון, שומעים את התשובות הצפויות: "הציבור איבד אמון בתחבורה הציבורית ומעדיף להגיע למחוז חפצו ברכב פרטי". "הרבה מאוד רכבים פרטיים עלו על הכביש בשנה החולפת". אבל אם נשאל מומחים לתחבורה בת קיימא ומתכנני ערים – התשובה שלהם "זו בעיה של עירוניות".

גלי פרוינד, מתכננת ערים ומומחית לתחבורה בת קיימא, טוענת כי "הפקקים הם הסימפטום, אבל הבעיה היא בעיה של עירוניות". כלומר – "אם הערים שלנו היו בנויות בצורה קצת פחות פרברית, אז יכול להיות שהיינו יכולים לייצר תחבורה הרבה יותר יעילה." לטענתה, "השכונות החדשות שנבנות הן בעצם שכונות שתוכננו במקרה הטוב בשנות ה-80, במקרה הפחות טוב, בשנות ה-60, ובעצם בגלל שהן לא צפופות, לא ניתן להעביר בהן תחבורה ציבורית יעילה, ואין בהן עירוב שימושים." פירוש הדבר שכאשר בשכונה שבה גרים אנשים, אי אפשר למצוא סופרמרקט ואתה חייב רכב כדי להגיע לסופר, אתה חייב רכב כדי להגיע לרופא ולעבודה, נוצרים פקקי תנועה.

לדברי פרוינד, הפתרונות פשוטים: "צריך להחליט שאנחנו מצטופפים. במקום שיש הרבה אנשים אפשר לייצר תחבורה ציבורית הרבה יותר יעילה. זה הדבר הראשון". דבר שני – והוא הדבר היותר מעניין שממעטים לדבר עליו הוא עירוניות, או "עירוב שימושים". כאן טמון הפתרון שבכל העולם לוקחים אותו בחשבון. (מתוך כתבתו של אסף זגריזק, וואינט 20.4.2021). לדוגמה: נניח שאני גרה בקומה השלישית, בלי מעלית. אבל אני יכולה לרדת למטה ולהפעיל חנות, ואני יכולה ללכת לרחוב המקביל ולשבת במשרד, ואני יכולה לקחת את הילד שלי לגן ברגל…

כמה טוב היה אילו זאת הייתה המציאות. בספירה הטכנית של מתכנני ערים יש למיקום שבו אני יכולה להתנייד למרבית צרכיי היומיומיים כותרת ייחודית: הליכתיות, ובאנגלית  Walkability – Live where you like.

WALK SCORE. Live where you like. Credit: walkscore.com

התיאוריה הכללית של הליכתיות, על פי ג'ף סֽפֶּק (ראה להלן) גורסת כי הליכה בעיר צריכה לענות על ארבעה צרכים של הולכי רגל: הליכה שימושית, בטוחה, נוחה ומעניינת. ארבעת הצרכים הללו הובילו את  סֽפֶּק לניסוח "עשרה צעדים להליכתיות" הכוללים עירוב שימושי קרקע, הגבלת שימוש ברכבים, הסדרת אזורי חנייה, ושיפור איכות התחבורה הציבורית. צעדים אלו עונים על הצורך של הליכה שימושית. הגנה על הולכי הרגל ושיפור מסלולי האופניים בעיר נותנים מענה על הצורך בבטיחות. עיצוב המרחב בקנה מידה אנושי ונטיעת עצים להצללה – נותנים מענה על הצורך בנוחות, ואילו עיצוב חזיתות רחוב ייחודיות וידידותיות ורשת רחובות עם נקודות עוגן מספק להולך הרגל עניין בהליכה. ( Jeff Speck, Walkable City: How Downtown Saves America, One Step at a Time, 2012)

שכונות עירוניות המעניקות לתושביהן רמת הליכתיות גבוהה הן סביבה בריאה וחסכונית יותר. אבל לא רק זה. סביבה כזו מציעה הרבה יותר – היא מגוונת יותר, גמישה, ברת קיימא, ידידותית וירוקה יותר. שכונות בסביבה כזו מושכות אליהן תושבים ממגוון רמות הכנסה. המחקרים מראים שתושבי ערים שחיים בסביבות קהילתיות מסוג זה, הם בריאים ומאושרים יותר.

הליכתיות מבטיחה בריאות פיזית – התושב הממוצע של שכונה עירונית כזו נהנה ממשקל גוף נמוך יחסית למי שחי בסביבה פרברית שברב המקרים עליו להסתמך על שימוש ברכב פרטי. סביבת מגורים המעניקה הליכתיות נהנית בדרך כלל מתחבורה ציבורית טובה. כך שבמקרה הצורך, קל להגיע למרכזים חיוניים כמו מכולת וסופרמרקט, בנק, מרכז קהילתי, מרכז רפואי, בתי ספר וגני ילדים וכי"ב.

הליכתיות פירושה שיש יותר אופציות תחבורתיות – לאורך ההיסטוריה האנושית, לפני שהמכונית הייתה מוצר שווה לכל נפש וחיוני, הליכה ברגל הייתה אמצעי התחבורה העיקרי. וחשוב מכך, הרחובות תוכננו בהתאם לכללי הבטיחות ונוחות הולכי הרגל. הם העניקו גישה נוחה למרכז המסחרי, לשירותים רפואיים ומרכזים קהילתיים.

הליכתיות מעניקה בריאות כלכלית – הליכתיות נמדדת הן באחוזים והן ברווח הכלכלי שנובע ממנה. מדובר במדד שנקרא WALK SCORE שמתבסס על מספר היעדים הנגישים במרחק קצר יחסית. Walk Score מופעל על ידי חברה פרטית.

ציון גבוה במדד ההליכתיות מכוון אותנו להבחין בין סביבת מגורים מתגמלת מבחינה כלכלית לבין סביבה בזבזנית. עלייה של נקודה אחת מתוך מאה בניקוד ההליכתיות תורמת לעלייה בערך הבית ומקום המגורים.

המצב בישראל

מימין: רשת רחובות בעלת קישוריות גבוהה המעודדת הליכתיות (העיר העתיקה, באר שבע), משמאל רחובות מפותלים ללא מוצא מעודדים תלות ברכב פרטי (שכונת נאות אילן באר שבע). קרדי: ויקיפדיה

בישראל אין מדד הליכתיות כלל ארצי נגיש לציבור אולם ישנם קבוצות הפועלות ליצירת מדד כזה ומקדמות שיח ציבורי לעידוד הליכתיות, כמו מראה מקום. מראה מקום מיועד למתכנני ערים או לעיריות ורשויות מקומיות. זה כלי המאפשר שיפור של תכנון המרחב באמצעות זיהוי ובחינה של מרכיבי המרחב אשר מעודדים הליכה ברגל.  מראה מקום מגדיר מהו מרחב המעודד הליכה, ממפה את המרכיבים שהופכים את הרחוב להליכתי ומאתר הזדמנויות לשיפור המרחב  במסגרת תהליכי פיתוח עירוני והתחדשות עירונית.  הכלי מספק באופן ברור ותמציתי תמונת מצב על פוטנציאל ההליכה בעיר וכן המלצות אופרטיביות לשיפורו.

אותו רעיון מגולם במיזם 360.. בשנת 2019 הוגש דוח מסכם של "תכנית אסטרטגית לאומית לתנועה מקיימת במרחב העירוני". השתתפו בו מיטב המוחות. הרעיונות יפים וטובים אבל כדי ליישם אותם דרוש בעיקר תקציב וכוח אדם וכמובן, מודעות לדחיפות ביישום ההמלצות ופרסומים נוספים בהתאם.

********

על מנת שלא נצא בהרגשה רעה, קחו את הזמן שלכם, וכנסו למדד WALK SCORE  כדי לדעת היכן אתם ממוקמים, או היכן הייתם מעדיפים לחיות. הכניסו נתונים בעברית – רחוב, מספר בית, עיר, מדינה. התוצאות באחוזים משקפות דרגות שונות של הליכתיות:

Credit: walkkscore.com

ציון 90-100 הוא "גן עדן" להליכתיות. מיקום שבו כל מקום חיוני נגיש בהליכה ברגל.

ציון 0-24 פירושו תלות מוחלטת ברכב פרטי כדי להגיע למקומות חיוניים בחיי היומיום.

בסוף, שכונה שניתן ללכת בה לכל מקום, נהנית ממינימום פקקים, וממוקדת בתושבים ובמקומות החיוניים עבורם. כדי שהשכונה תהיה כזאת, דרוש תמהיל נכון של שימוש בקרקע, סוגי דיור מגוונים במחיר סביר, גישה לפארקים ובתי ספר, עיצוב רחוב המותאם לצרכי התושבים (הליכה, אופניים, הובלת ילדים בעגלה, עגלת נכים וכי"ב).

משפט היסטורי

משפט אייכמן. גדעון האוזנר עומד. אייכמן יושב בתא זכוכית. קרדיט: ויקיפדיה

משפט אייכמן התנהל בירושלים 15 שנים לאחר משפטי נירנברג. הוא עסק רובו ככולו בפרשת "הפתרון הסופי לשאלת היהודים". הוא התרכז באדם שעסק בשילוחם של היהודים אל מותם והיה מעורב בכל צורות ההרג שפקדו את האומללים האלה. יש לשער שאילו נתפסו פושעי מלחמה נוספים היו אף הם מובאים לדין ירושלים, לפי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם.

היה זה מראשיתו משפט היסטורי. נחשפו בו המוני מסמכים שעסקו במישרין ובעקיפין במעשה הרצח. מאה ואחד-עשר עדים ששרדו מקרב הקהילות הנרצחות, העידו בפני בית המשפט. לצידם הופיעו היסטוריונים, משפטנים, מומחים וחוקרים מכל קצוות תבל שהקדישו את חייהם, כשרונם וניסיונם לחקר הפרק האפל הזה.

רבים מהשותקים עד אז פתחו את סגור ליבם, כשם שרבים מבני הארץ נחשפו אל מלוא ממדיו ואימותיו של "הפתרון הסופי".

מול תא הזכוכית, חיים גורי. קרדיט: הקיבוץ המאוחד

הסופר חיים גורי מספר את רשמיו היומיומיים מהמשפט בספרו, מול תא הזכוכית.

וכך פותח גורי בתיאור היום הראשון של המשפט. להלן קטעים מתוך התיאור:

הוא [אייכמן] נכנס אל תא-הזכוכית בשעה 08:55. הוא יושב כפסל.

"מה כאן?", שואל עצמו גורי. "רצון ברזל להישאר שקט או אטימות של איש שאיננו תופס מי הוא?"

"בית המשפט!" נשמעת שאגתו של שמש בית הדין.

כולם קמים על רגליהם כאיש אחד. הוא [אייכמן] מזדקף לדום. חייל מאומן. אינו נע… הפסל ניצב דום.

השופט לנדוי קורא פרט אחר פרט את כתב האישום… שעה תמימה נמשכת קריאת כתב האישום בעברית ובתרגום גרמני…. הפסל לא נע.

אני יודע כעת, כי אזכור את היום הזה כל ימי חיי.

אני רושם בפנקסי: 17 באפריל 1961.

הכתובת על הקיר

כיום אנו נוטים להשמיץ ציורים וכתובות גרפיטי ולהגדיר את חלקן כוונדליזם. מחקר פורץ דרך קובע, באופן מפתיע, שגרפיטי בעת העתיקה היה שימושי ונודעה לו חשיבות. על אחת כמה וכמה כשמדובר בגרפיטי יהודי.

*******

דמיינו שאתם נכנסים לבית כנסת ולמולכם נראה אלמוני משרבט מילים על הקיר. איך הייתם מגיבים אילו ביקרתם בבית קברות בזמן שפלוני חורט מילים על גבי מצבה עתיקה? אני הייתי מדווחת מייד למשטרה או לרשויות המקומיות. גרפיטי במקומות פולחן וקבורה נחשב כיום למעשה נבלה וחוסר כבוד, ואילו בעולם העתיק, יהודים ולא-יהודים נהגו לצייר ולהשאיר כתובות של מה שנקרא כיום גרפיטי, גם במקומות שמוגדרים כטאבו מוחלט בעידן המודרני, כגון בתי כנסת, בתי קברות ומקומות קדושים. הם לא זכו לגנאי, אדרבא, כתובות וציורים היו עניין מקובל ושגרתי.

זאת המסקנה העיקרית העולה ממחקר יפורץ דרך של פרופ' לארכיאולוגיה והיסטוריה, קארן שטרן Karen B. Stern . שטרן השתתפה בחפירות ארכיאולוגיות רבות באזורים נרחבים בין הים התיכון והים השחור: סוריה, יוון, איטליה, מלטה, סרדיניה, ובצפון אפריקה. שטרן בחנה כתובות גרפיטי שמקורם במאה השביעית או השמינית לפני הספירה והלאה, באתרים המיועדים לפולחן ולקבורה כגון בתי כנסת וכנסיות ובתי קברות. היא בחנה גרפיטי שנמצאו בשווקים ובמקומות בילוי, בשפות דומיננטיות כגון יוונית, ארמית, ערבית ועברית. היא בחנה רישומים של ספינות, לוחמים וחנוכיות, שנמצאו במרחבים מקודשים וגם במדבריות לאורך דרכי הסחר של מצרים, חצי האי סיני וערב הסעודית. הקדמונים הותירו עקבות בצורת גרפיטי גם סביב תיאטראות ציבוריים והיפודרומים, לאורך החוף בסוריה (לבנון המודרנית) ואסיה הקטנה (החלק האסייתי של טורקיה המודרנית), כמו לדוגמה: מקדשים של עובדי אלילים, בתי כנסת וכנסיות; בתי קברות.

מה כלול במונח "גרפיטי" בהקשר של העולם העתיק? 

כתובות הגרפיטי בעולם העתיק היו בדרך כלל חתימות והודעות כתובת בשפות שונות, בעיקר יוונית, ארמית, לטינית, עברית או ערבית, או סימנים מופשטים. לעתים נמצאו גם רישומים של תמונות, כגון שלדים, אובליסקים, ציפורים, ספינות, חנוכיות ורוכבי סוסים. יהודים השאירו הודעות וציירו תמונות, כולל תמונות של פרחים, בעלי חיים, שמש זורחת, ספינות וחנוכיות במערות וסביב הכניסות לבתי קברות ברומא, מלטה וצפון אפריקה. בהודעות ובציורים שהותירו שם לא צוינו שמות הנפטרים. חוקרים מסכימים ביניהם שאלו הם סוג של גרפיטי ולא קישוטים רשמיים על גבי קבר. חשוב לציין שמדובר בתיעוד, לא כתובת גרפיטי סתמית. לדוגמה, תיעוד פעילויות שיהודים קדמונים עסקו בהם במהלך ביקור קברי יקיריהם.

חלק מכתובות הגרפיטי היו שמות שהשאירו מטיילים או עולי רגל, בדומה לממצאים מהזמן המודרני. אלא שבדרך כלל גרפיטי שימש ככתובת "הצהרתית" שמכריזה על משהו – כמו ההודעה שנמצאה בתיאטרון: "כאן יושבים היהודים," או הודעה של ספק ללקוחותיו: "כאן אני מוכר את הסחורה שלי"  – מעין מקבילה לשילוט של ימינו.

דבר אחד די ברור – מה שהיה מקובל באותן שנים אסור בתכלית האיסור בימינו. אחדים מכותבי הגרפיטי ניסו לתקשר עם אלוהים על ידי רישום תפילותיהם במקומות ציבוריים. חלקם השאירו כתובות בתאי קבורה, החל מהודעות של נחמה ועד אזהרות, שהיו מיועדות להגן על המתים מפני החיים ועל החיים מפני המתים. בפתח בית כנסת מהמאה השלישית לספירה בדורה-יורופוס בסוריה הרומית, אדם בשם "אחיא" שרבט תפילות ובקשה לזיכרון-עד של היקרים לו על משטחים בבית כנסת, "זכר אחיא יעלה … לפני האדון שבשמיים!". באותו בית כנסת חרטו מבקרים אחדים תמונות של סוסים על גבי הקירות של אולם הכינוס. דוגמאות בלתי צפויות מגיעות אלינו ממקדשים ואתרי תפילה של עובדי אלילים, נוצרים ומוסלמים, ברחבי סוריה, מצרים וחצי האי ערב. גם יהודים השאירו שם כתובות גרפיטי המביעות נאמנות לשלטון.

באחת הקטקומבות היהודיות המפורסמות העתיקות – בית שערים, הנקרופוליס היהודי הגדול ביותר שנודע מארץ ישראל הרומית, נמצא גרפיטי שנועד להנציח נפטרים שעבדו בשירות הציבורי. נמצאה שם גם הצהרה: "בהצלחה בתחייתך!" לעולם לא נדע אם הצהרה זו הייתה סרקסטית או כנה. מעל ובתוך מתחמי קבורה נמצאו גם קללות ביוונית וארמית שנועדו להרתיע שודדי קברים. נמצאו גם כתובות אשר דנו לחיים של סבל את כל מי שיפריע למתים: "מי שמקים את המתים לתחייה [המחלל את הקבר!] אלוהים ישפוט אותו".

משמעות הגרפיטי בעולם העתיק

חלק מהמדענים עדיין סבורים שגרפיטי מהעת העתיקה הם שרבוטים אקראיים ומקריים. אבל שטרן, שבחנה מאות שרבוטים וגרפיטי של יהודים, ששרדו מהמאה השביעית לפני הספירה עד המאה השביעית לספירה, ופרסמה על כך ספר,  Writing on the Wall – Graffiti and the forgotten Jews of antiquity הגיעה לתובנות פורצות דרך על התנהלותם היומיומית של יהודים משכבות העמלים (פלבאים). בספרה, שטרן מסבירה שאוכלוסיות שלא נמנו על האליטות, כמו לדוגמה בעלי מלאכה, סוחרים, רועים, מלחים וסוחרים, שעבדו קשה לפרנסתם במסחר בדרך הים והמדבר, הותירו אחריהם "גרפיטי". זאת בדומה לשכניהם עובדי האלילים, הנוצרים והמוסלמים. כתובות גרפיטי אלו כוללות רישומים במהלך חייהם: בעת התפילה היומית או במהלך עלייה לרגל, או עלייה לקברי בני משפחה, בטיולי עבודה יבשתיים ובהפלגות, בהשתתפות בתחרויות ספורט ותצוגות תיאטרון, ואפילו בעסקאות בשווקים מקומיים. רישומיהם מתעדים פעילויות נלוות שבוצעו על ידם במונחים שלהם, ובקולם שלהם, ובכך הם מהווים תיעוד חשוב ומשמעותי על התנהלות יומיומית של מי שאינו חלק מהאליטה. אלמלא תובנה זאת, חייהם והתנהגותם של פשוטי העם היהודי היו חומקים מהתיעוד ההיסטורי.

שטרן משוכנעת שגרפיטי במקומות רבים, כולל מקומות קדושים, לא נועדו להשפיל, להשמיד או להשחית, כפי שאנחנו היינו סבורים. אלא להיפך –  פעילות זו נבעה מהצורך להביע אדיקות, יראת כבוד, מסירות נפש, הנצחה, אהבה וגאווה. הרישומים הותירו לדורות הבאים מידע על חיי היהודי בעולם העתיק – מידע שנפקד ממקורות אחרים, בעיקר כתביהם של האליטות. נכון להיום, התיעוד ההיסטורי מתבסס (כמעט אך ורק) על כתבים ורישומים של אליטות קדומות, כגון דברי יוספוס פלביוס אשר נכתבו בהשפעת העדפות המחברים. כך גם לגבי טקסטים רבניים מתקופות המשנה והתלמוד המשלבים דיונים על חיי היומיום היהודיים. רבנים (אליטות מלומדות מארץ ישראל ובבל) נהגו לערוך את יצירותיהם על פי תחומי העניין הספציפיים להם, שלעתים קרובות היו שונים לגמרי מאלה של היהודי שחי על פי רוב מחוץ להוויה הרבנית. אלו מיסכו פרטים על חיי היומיום של היהודי הקדמון שאינו נמנה על שכבת הרבנים.

לפיכך, אין זה יומרני לטעון כי ייתכן מאוד שמה שמתואר בתיעוד ההיסטורי כיחסי איבה בין יהודים לשכניהם הלא-יהודים לא לקח בחשבון את המידע העולה מכתובות הגרפיטי, שמהווים עדות לזיקה והרמוניה יומיומיות בין יהודים ללא-יהודים. כך שייתכן מאוד שהגרפיטי היהודי הקדום ישנה מקצה לקצה את התמונה העולה מהתיעוד ההיסטורי הידוע לנו כיום לגבי העת העתיקה.

חומר נוסף לעיון:

גרפיטי יהודי – הצצה לחיים נשכחים בעת העתיקה

https://www.atlasobscura.com/articles/ancient-jewish-graffiti

אפרופו הצבעה פמיניסטית בבחירות

קדחת ניפוץ מיתוס ה"גבר-צייד/אישה-לקטת" בעיצומה. גם אצלנו. ברקע, השתלשלות העניינים מובילה אל מחקרים אנתרופולוגיים וארכיאולוגיים לאורך השנים עד ימינו. גם כאשר נראה שהגענו לפריצת דרך בדבר שוויון בין המינים, מחקר אנתרופולוגי חדש על החברה הילידית במלזיה, מאתגר הנחה זאת. וכאן בא הפאנץ'-ליין – עלינו להבדיל בין סטטוס חברתי לבין שיוויון. עלינו לשאוף לכך שיכירו בכישורינו, ויאפשרו לנו לממש אותם. גברים ונשים כאחד. עלינו לשאוף לכך שיסמכו על חוות דעתנו בהתאם לניסיון וליידע שצברנו.

ומכאן אעבור לסקירה מפורטת

מיתוס ה"גבר-צייד/אישה-לקטת", הוא מיתוס מעצב בתרבות שלנו – הגברים שיצאו לצוד ראויים לכבוד בעבור הבשר שהביאו הביתה, התורם יותר קלוריות בצורת חלבונים, מוצר מבוקש בעולם שבו אין "וולט" או "תן-ביס", לעומת הנשים ש"רק תרמו את התוספת" – נשמע מוכר?

מחקר משנת 2020 שמתבסס על ממצאים שנתגלו בפרו, מאתגר את התפיסה הרווחת שבימים הפרה-היסטוריים חלוקת העבודה הייתה מגדרית – "נשים-לקטות וגברים-ציידים". הרבה מהתפיסות האלה "כנראה הונחו עקב התפיסות המגדריות של… החוקרים/ות עצמם" ("האישה הציידת: סוף המיתוס על החלוקה המגדרית בשחר ימי האדם", מאת אסף רונאל, הארץ 10.11.2020).

מאז חלו התפתחויות במחקר האנתרופולוגי

האנתרופולוגית ויבק ונקאטראמן Vivek Venkataraman –  – מאוניברסיטת קלגרי שבקנדה מאתגרת את המסקנות שעלו עד כה, כולל המסקנות מהמחקר האחרון בפרו (2020). בנוסף הנושא עומד בראש סדר היום של המצביעות הפמיניסטיות גם אצלנו, ומתוזמר על ידי יו"ר מפלגת העבודה, מירב מיכאלי. לפיכך מצאתי לנכון להביא את תמצית הממצאים והמסקנות שהאנתרופולוגית, פרופ' ונקאטראמן מאוניברסיטת קלגרי, קנדה.

אם קודמיה הניחו שמשום שנשים בחברות קדומות, אשר לא השתתפו בצייד חיות הבר כדי להביא בשר הבייתה, נדונו לסטטוס נמוך בחברה הקדומה, מסתבר שמי ששואל את השאלות שלא נשאלו עד כה, רואה את הדברים קצת אחרת.

על סמך החשיבה האחרת של ונקאטראמן, נוכל גם להבין איך זה שאין סוף פסוק במחקר האקדמי בכלל, ובנושא השוויון המגדרי בפרט.

במחקר שערכה היא הסתמכה על ממצאים שנתגלו בנוגע לחברת ציידים-לקטים המתגוררת ביערות הגשם ב- BATEK שבמלזיה. על פי מחקרים שערכו קודמיה, חברת ילידים זאת נחשבת לאחת השוויוניות ביותר בעולם מבחינה מגדרית. היא מקיימת שוויון בתחומים כמו שיתוף נכסים חומריים ומזון, היא מקיימת פיקוח על אלימות ומקדשת את האוטונומיה של הפרט. סדר-יום אופייני לחברה זאת מראה, שהגברים יוצאים לבדם למסע צייד במקומות מרוחקים. מטרתם היא לצוד קופים באמצעות "מוט נשיפה" (Blowpipes/ Gunpipes), מעין כלי קרקע-אויר שדרכו נושפים טילים, חניתות וחצים. הנשים יוצאות בקבוצות קטנות לשטחים בקרבת המחנה כדי ללקט ירק או פרי. צריך להדגיש שחברה זאת אינה אוסרת על נשים לצאת לציד. זאת בניגוד למה שקורה בחברות דומות של ציידים-לקטים, אשר אוסרות בדרך כלל על נשים לגעת בכלי נשק. לעתים רחוקות נשות באטק מצטרפות לקבוצות שיוצאות לצוד עכברושי-במבוק. אבל יש גם יוצאים מן הכלל: נערות בגיל ההתבגרות נמשכות לצייד באמצעות "מוט נשיפה", וממשיכות בכך עד גיל הבגרות. הילידים בבאטק טוענים שכתוצאה מחלוקת העבודה נוצרים הבדלים בכוח הפיזי, חוסר מיומנות בגידול ילדים, והבדלי מומחיות ויידע בין נשים וגברים. אבל אין מדובר באי-שוויון מגדרי בין ציידים ולקטים. הילידים עצמם מבינים את המשמעות התרבותית הנובעת מכך – הנשים מפתחות בקיאות במיקום מיני צמחי המאכל. בקיאות שהופכת אותן לגורם קריטי בקבלת ההחלטות הנוגעת לכלל. לדוגמה, ההחלטה להעתיק את המחנה כולו למיקום אחר, בעקבות מיקום מגוון רחב יותר של צמחי מאכל וכיו"ב. המודעות הזאת מובילה לסגנון חיים של שיתוף פעולה מלא ותלות הדדית בתוך הקבוצה. כל אדם בקבוצה נחשב כחיוני מתוקף מומחיותו למען השגת היעד הקבוצתי. פועל יוצא מכך: כל תפקיד עשוי להקנות סטטוס.

אם המחקר האתרופולוגי שנערך בפרו מנפץ את מיתוס ה"גבר-צייד/נשים-לקטות", המחקר המאוחר שם דגש על הבנת הסיבות לפיצול משימות הצייד והליקוט. המסקנה ברורה: חשוב לבדוק מדוע וכיצד מתבצעת חלוקת התפקידים.

בהחלט ייתכן שהמחקרים הקודמים, כולל המחקר על ילידים בפרו, אינם מנפצים את "מיתוס הגבר-הצייד". הציידים שחיו בפרו הצטיינו במיומנות זאת, ופיתחו טכנולוגיות משוכללות לירי קרקע-אוויר. נשים שהיו להן מיומנויות כאלו השתתפו אף הן בצייד ולפיכך, חלוקת העבודה הייתה גמישה.

בסיכומו של דבר, הקשר בין חלוקת תפקידים וסטטוס מאוד דינמי ומבוסס על מגוון גורמים. על דרך המטפורה עולה כאן התהייה: האם מי שמביא את הבשר הביתה הוא בהכרח בעל סטטוס ועוצמה גבוהה יחסית לאחרים?

ההשלכות הן שהצבעה פמיניסטית בבחירות, מבלי להבין מניין נובע "סטטוס חברתי", כיצד הוא קשור לכישורים ושיתוף פעולה חברתי – תחטיא את המטרה.