קטגוריה: חברה

פרדוקס הפרי הבשל

אחד הביטויים הפופולריים בהם השתמשנו בעבר – "זה נפל לידי כפרי בשל" – משמעותו, השגתי משהו באפס מאמץ. אבל הדימוי "פרי בשל" אינו חד-משמעי ולא תמיד חיובי.

צרכן שנכנס לחנות ירקות כדי לקנות בננות יעדיף בננה שקליפתה צהובה על פני בננה בשלה שעל קליפתה כתמים חומים-שחורים. בסוף היום, כל פרי בשל שלא נרכש עדיין עומד על סף ריקבון וסופו שיושלך לזבל. קיים גם תחום אפור בין שני המצבים שהביטוי "פרי בשל" מייצג. ולמען האמת, בשלנים יעדיפו פרי על סף ריקבון לצורכי המטבח אבל אלו הם זן נדיר. מרבית הצרכנים יפנו עורף לפרי בשל על סף ריקבון. סופו של פרי בשל שהוא מושלך לפח בכמויות אדירות (ראו נתונים) בעוד שהביטוי הפופולרי מתאר פרי בשל כהישג.

זני בננה שונים. קרדיט: ויקיפדיה

בעיה כלל עולמית

העובדה שלקוחות שנכנסים לחנות ירקות ופירות סולדים מפרי בשל מאוד עוררה דיון אקדמי. חוקרים שאלו עצמם מדוע זה קורה? מדוע בננה שקליפתה צהובה רצויה ואילו זו שקליפתה השחירה ממש לא רצויה? כאשר התברר לחוקרים שפרי דחוי מוצא את דרכו לזבל בכמויות אדירות בכל שנה הם החליטו לעשות מעשה – ראשית, למצוא סיבות לתופעה, ושנית, למצוא דרכים למנוע את התופעה.

הגיע לידיי דוח מחקר הנוגע בדיוק בשתי הסוגיות: מדוע, ואיך מונעים את התופעה. המחקר והניסוי נערכו בדנמרק.  תחילה, הראו ללקוחות פוטנציאלים תמונות של בננות שקליפתן מכוסה כתמים חומים ושחורים. רוב המשתתפים בניסוי הפגינו חוסר התלהבות, בלשון המעטה. אחר כך הביאו את המשתתפים אל דוכן הפירות בשוק ואמרו להם לבחור לעצמם מגוון מהפירות שלפניהם. התברר שהייתה למשתתפים בניסוי העדפה כמעט מוחלטת לבננות שקליפתן צהובה לחלוטין. וכך גם לגבי תפוחים, אגסים, אבוקדו, עגבניות ופירות נוספים שקליפתן לא הייתה מושלמת.

לכאורה, מדובר בתופעה שכיחה ביותר. אבל….

במחקר הוכח קשר סיבתי חזק בין התחושות שאנו מפתחים לבין ההעדפה הנלהבת מפרי "לא פגום". מדובר בהיפוך המשמעות שמציג הביטוי הקובע העדפה ברורה לפרי בשל מאוד.

בני אדם מפתחים דפוס רגשי שהופך לשיקול דומיננטי בהחלטה איזה פרי לקנות. החוקרים לא עסקו בביטוי הפופולרי, הם לא היו בלשנים. הם היו מומחים למדעי המזון מאוניברסיטת קופנהגן. כאשר נחשפו לתוצאות התופעה, בזבוז מזון שצובר תאוצה בעולם כולל דנמרק, הם נרתמו להמשך המשימה.

החוקרת הראשית, פרופ' קרין ונדין, הגדירה את המצב כך, "צרכנים בוחרים מזון על סמך ציפייה לזכות בטעם המסוים שהם מייחסים לו. הציפייה שפיתחו נשלטת על ידי הרגש. אם פיתחנו ציפיות שיש הבדלי טעם בין בננה עם קליפה מושחרת ובננה שקליפתה חלקה וצהובה, ושזו האחרונה טעימה והראשונה ממש דוחה, נבחר בצהובה". כאמור, ההשערה בדבר הקשר הרגשי עלתה לדרגה של סוגייה בעייתית. שכן התוצאות לטווח הרחוק כלל אינן משביעות רצון, ואף גובלות במפגע כלכלי של ממש. ואכן, כאשר גילו מה כמות הפרי שמושלך לזבל כפסולת, החוקרים נדהמו.

שייק ירקות. קרדיט: ויקיפדיה

איך מתמודדים עם המצב?

תחילה, יצאו החוקרים במסע פרסום לעידוד השימוש בפירות בשלים מאוד למטרות חלופיות מן המקובל. המסר שהפיצו נשען על בסיס ההיגיון הצרוף: "אם לדוגמה מונח בסלסילת הפירות שלכם תפוח שקליפתו אינה חלקה ומבריקה, או שהמרקם שלו מעט קמחי, עדיין תוכלו להשתמש בו למיץ, לעוגה, למחית או לפשטידה".

אריאל פלמון עגבניות מיובשות. ויקימדיה

גם באתר בא-במייל מופץ מסר שכזה: קבלו מספר עצות בחינם: מגוון של שתים-עשרה שיטות מפתיעות וטעימות לניצול פירות בשלים על סף ריקבון. בעזרת הטיפים הללו תוכלו ליהנות מחטיפים בריאים וטעימים, ולמנוע בזבוז של פירות שנראה שהם יהפכו לבלתי אכילים תוך זמן קצר.

לאחר פרק זמן החוקרים בדקו את כמויות הפרי שהושלך לזבל וגילו ירידה מזערית בלבד. היה ברור להם שקשה להיאבק בתופעה כאשר ברור שהיא מבוססת על רגש, במיוחד קשה להיאבק בתופעה באמצעות מסר המבוסס על היגיון. הם המליצו להתמקד בתחושות, וללמד את האוכלוסייה "כיצד מעצבים רגשות מחדש". לשם כך נדרש מומחה מסוג אחר: פסיכולוג של צריכת מזון. שכן, מסקנת הביניים של החוקרים הייתה שהרושם הראשוני שלנו ממזון כלשהו "נדבק" אלינו באופן שמקשה עלינו לשלוט בו.

מסקנת הביניים הזאת הוכחה שוב ושוב. כמו לדוגמה, במחקר שביקש מ- 130 משתתפים לדרג סדרת תמונות של תפוחים שלחלקם היה מראה חיצוני לא סטנדרטי. באופן לא מפתיע, תפוחים בעלי מראה לא סטנדרטי נראו להם פגומים ודורגו במקום הנמוך ביותר. זה מסביר גם מדוע מעט מאוד משתתפים היו מוכנים לאכול תפוחים כאלו שהנסיין הגיש להם בהמשך הניסוי. וכאשר הנסיין אילץ את המשתתפים לטעום תפוח לא-סטנדרטי, הבעת פניהם סיפקה הוכחה ברורה לקביעה, שהרושם הראשוני, הרע במקרה הנוכחי, נדבק ושולט בתחושותינו וציפיותינו. גם ההיפך מזה הוכח – כאשר המשתתפים טעמו תפוח שנראה ירוק ומושלם בתמונה, הם דבקו באמונה שהירוק טעים. לסיכום, מסקנת הביניים הייתה שבמפגש עם פירות לא-סטנדרטים, התחושות  קובעות ולא הטעם האמיתי. ועוד משהו – אנחנו זוכרים טוב יותר רגשות שליליים מאשר את החיוביים.

מה עושים?

לענייננו כאן  החוקרים לא המשיכו בכיוון פתרון בעייה הכרוכה ברגשות. מצאתי סוג של פתרון טוב בספר, "כולנו אנשים אמיתיים" מאת איילת קלטר. אמנם קלטר מתמקדת באובססיה למזון, או מה שנקרא "אכילה רגשית". אבל הדברים שהיא מציעה יפים גם לעניין שבו אנו עוסקים: תיעוב מזון מסוים – תחושה ש"נדבקת" אלינו באל-כורחנו.

להלן ציטוט מהספר, הלקוח מהאתר, "שפת האכילה":

הרגש ביסודו אינו טוב או רע, אלא הקטלוג המגדיר את ה”טוב” וה”רע”. רגשות בעייתיים הופכים לרגשות כרוניים אם נאבקים בהם ומתַחזקים אותם. אבל כאשר מפסיקים את המאבק, ומאפשרים לשחרר את הרגשות ולקבל אותם, קבלת הרגשות הבעייתיים מסייעת לשבור את המעגל האינסופי של המאבק בהם.

נניח שיום בהיר אחד דופקת על דלת ביתכם קרובת משפחה רחוקה שמעולם לא פגשתם. שמעתם עליה אינסוף סיפורים לא מחמיאים. אם אכן תאמינו לאותם סיפורים, היחס שלכם אליה יהיה מן הסתם בהתאם. לא תרצו לתת לה להיכנס לביתכם. ובוודאי שלא תרצו אותה בקרבתכם. מן הסתם תעשו כל שאפשר כדי להיפטר ממנה. באופן זה לא תוכלו לגלות אם הסיפורים ששמעתם עליה נכונים או שהם נבזיים ואין בהם ממש. הדרך היחידה היא להכניס אותה לביתכם, לארח אותה, לבלות זמן במחיצתה ולתהות על קנקנה.

מסקנה – אם תיתנו לרגשות שלכם הכרה ומרחב קיום – תצליחו לפוגג אותם ולהשתחרר מהם. וכל היתר יסתדר.

תנו לרגש להיות – העזו להתבונן ברגשות החבויים בבסיס האכילה או הסירוב לאכול, הכירו בהם ותנו להם פשוט להיות. ביכולת להרשות לרגשות להיות, טמונה גם היכולת להניח להם ואולי לעצב אתם מחדש.

אני בעד.

ב-1905 השאיר הילד פרנק אפרסון מניו ג'רזי, על מרפסת ביתו, כוס עם משקה ממותק שהכין ממים ואבקת שתייה. למרבה המזל, שכח הילד המפוזר את מקל הערבוב בתוך הכוס. למחרת בבוקר יצא למרפסת וראה שהמיץ שהכין קפא לגמרי. כשניסה להוציא את המקל מהכוס הוא גילה משהו שהדהים את חבריו לכיתה: מיץ קפוא על מקל. ב-1923, כשהוא כבר מוכר לימונדה מבוגר בקליפורניה, ניגש אפרסון לרשום פטנט על ההמצאה: קרטיב (באנגלית: popsicle), או כפי שהוא כונה בתחילה אפסיקל. (דורעם גונט, 18.7.2010, הארץ).

הם גנבו את ההצגה

במקומותינו קיימת תופעה נפוצה למדי, נטייה להפיץ ביקורת שלילית ולתת לה תשומת לב מרבית במדיה. רוב הידיעות מתמקדות באסונות ורק מעטות מפרגנות לשבחים. אומרים שזה הטבע האנושי.

משתלת מרכז רהט. קרדיט: פיקיוויקי

מצאתי לנכון לחלוק אתכם סיפור בעל גוון חיובי ומעודד. סיפור על ירקנים וחקלאים שבמשך שנה שלמה, למרות המגיפה ומגבלותיה, המשיכו בעיסוקיהם הרגילים וגם קצרו הצלחה מעל ומעבר למצופה. אז מה הסיפור שלהם?

********

למותר לציין שעד לפני שנה התקשורת ידעה לדווח על עשרות חקלאים המתקשים לגמור את החודש, ועל משקים ותיקים שפשטו את הרגל. שנה מאז פקדה אותנו מגפת הקורונה, התקשורת חדלה לעסוק בחקלאים. המדיה שותקת כאשר החקלאים עושים חיל. אבל אפשר לפנות ישירות אל החקלאים, כפי שעשיתי אני. הם יספרו לכם על יוזמות, על שגשוג ורווחה בלתי צפויים בענף שלהם, דווקא בשנה האחרונה.

מהלוקסוס הזה אנחנו נהנים זמן רב, למרות משבר הקורונה

מתוך סקרנות טבעית עקבתי אחר מה שנקרא בעבר, שיווק ישיר עד הבית, וכיום מדובר בשיווק ישיר לשכונה, לפינת רחוב, לרחבה מוסכמת ברחבי העיר וכי"ב. תחילה פניתי אל הירקנים שמגיעים אל השכונה הרמת גנית שלי עם טנדר עמוס בכמות נאה של פירות וירקות מאיכות גבוהה בהרבה מהתוצרת החקלאית שניתן להשיג בחנויות. אגב, גם המחירים שלהם תחרותיים. הפניתי אליהם שאלת גישוש בנוגע להתמודדות שלהם עם מגבלות השנה החולפת. מה ששמעתי תחילה מהם ואחר-כך מחבריהם לענף שהתנדבו להוסיף פרטים, מחייב פרסום רחב. שכן, כפי שכבר צוין לעיל, ביקורת שלילית ותלונות כובשים את המדיה החברתית והציבורית כאשר לסיפורי הצלחה כמעט אין זכר.

קבוצת ירקנים ספציפית עדיין איננה בגדר תופעה רחבת היקף. לכן התיחסתי לסיפור של הירקנים שלנו, כסיפור מסגרת. לדבריהם, הם התאגדו באופן ספונטני. ותוך זמן קצר הצליחו למצוא את הפתרון למשבר כלכלי שאחרת היה פוקד את הענף שלהם. בחושיהם החדים הם הבינו שאם יפעלו מיד יוכלו לעמוד מול אתגר של שיתוק עסקי. סיפור ההצלחה של הירקנים שלנו גרם לי התעלות נפש. לפני עמדו ירקנים חרוצים ובעלי תושייה – לא אנשים נואשים שהמציאות טפחה על פניהם.

מה כל כך יוצא דופן בחקלאים, האם הם זן מיוחד שיודע טוב יותר לצלוח משבר?

ההסבר שנתתי לעצמי היה שמשבר מוליד יוזמות. אבל עד כדי כך? כשמדובר במשבר כלל ארצי, כפי שעולה מדווחי התקשורת, מה מייחד אותם משאר הענפים, האם הם זן מיוחד שונה מכולנו?

ניסיתי לבדוק את היקף התופעה. אם זאת תופעה נרחבת, הרי אפשר ללמוד ממנה דבר או שניים. סיפורים כאלו עוברים מיד מפה לאוזן, כמידע שימושי. שכן הנטייה האנושית היא לכרוך יחד את הבעיות עם הפתרונות.

החקלאים שנידבו לי מידע לא היססו לשתף אותי גם בכישלונות בדרך אל ההצלחה. את חלקם המשבר תפס במצב של תלות כמעט מוחלטת במסעדות. וכאשר אלו נסגרו עקב המצב, החקלאים נאלצו להשליך לפח פירות בשלים. כך קרה גם לאחרים שסיפקו סחורה בעיקר למוסדות גדולים, שנסגרו בינתיים. אלו היו פחות או יותר סוג הבעיות שדווח עליהן.

במקום להתייאש ולהתבכיין חקלאים הבינו שעליהם פשוט לקחת אחריות. הדוגמאות מהשטח מדברות בעד עצמן –

התמודדות עם זיהום. העובדים בשטח למדו לחטא את מקום העבודה, אפשר לומר שהם הפכו את השטח ל"בית מרקחת" סטרילי. הם ניקו סככות וארגזים מספר פעמים ביום. החובה לעטות מסיכות הפכה לאתגר נוסף שדורש משמעת וסדר קפדניים. את ההנחיות בעניין זה הציגו על גבי שלטי ענק שהוצבו בשטח, שפנו הן לעובדים והן ללקוחות. שיכלול נוסף להגברת הסטריליות היה השימוש בכפפות במהלך איסוף הירקות והפירות והוספת נקודות מים ומיתקני אלכוג'ל. שלב נוסף בסדרת ההנחיות מונעות הידבקות, שדרש תשומת לב, הוא תרגול של ריחוק חברתי והגבלת מספר הלקוחות המגיעים בו זמנית אל השטח. אחר כך התפנו ללוגיסטיקה, כגון ריכוז התקבולים בקופה אחת, ונוהל של משלוחים אל בית הלקוח, תוך עידוד הלקוחות לבצע הזמנה טלפונית וקביעת מועדי איסוף התוצרת.

כשאין ברירה אחרת, יש שבוחרים להיאבק בשיתוק עסקי. הרושם הכללי נראה טוב למדי כאשר הגיעו ראשוני הדיווחים על שיפור כללי בענף מאז תחילת השנה, והעלייה המשמעותית בתקבולים. גם חקלאים שמכרו תוצרת בשיטה של שיווק ישיר בעבר, דווחו שבשנה האחרונה השיווק היה במגמת עלייה.  

אבל הפרט שהדהים אותי יותר מכל, הוא הלהיטות של החקלאים לשתף אותי גם בבעיות. כך שהרושם שקיבלתי מרמת ההצלחה הסופית היה חזק שבעתיים. לא אטעה אם אומר (ללא גרף סטטיסטי) שחקלאי האזור והירקנים שעבדו איתם הם זן מיוחד שופע יוזמות. זן שיודע לעבוד כנמלים חרוצות. מבחינות רבות הם אכן גנבו את ההצגה.

להרים את המורל הלאומי

הנשיא ג'ון פ. קנדי, הנהיג מסורת של קריאת פואמה בטקס ההשבעה לנשיאות ארה"ב. זאת כדי להרים את המורל הלאומי, לעודד תחושת פטריוטיות ולצאת מהדכדוך שפקד את ניו אינגלנד – שם הוקמה המושבה הראשונה של האנגלים ביבשת אמריקה. המסר הטמון בפואמה תאם להפליא אמירה ידועה של הנשיא קנדי, "אל תשאל מה המדינה שלך יכולה לעשות בשבילך, שאל מה אתה יכול לעשות למען המדינה שלך".

רוברט פרוסט קורא את הפואמה The Gift Outright. Credit: awetblackbough

צריך לומר שאצלנו מעולם לא הונהגה מסורת של קריאת פואמה בטקס הרשמי של השבעת נשיא המדינה. עם זאת יש לציין שקיים מן המשותף בין טקס ההשבעה של ג'ו ביידן ורובי (ראובן) ריבלין לנשיאות המדינה, למרות ששניהם הושבעו בתקופת משבר. ביידן הושבע לנשיאות ארה"ב בעיצומה של פאנדמיה, בצל מותם של כ-400,000 חולי קורונה. השבעתו של ריבלין לנשיא התקיימה בעיצומו של מבצע "צוק איתן", בצל הלוחמה. שני הטקסים היו מצומצמים ומוגבלים בזמן.

אבל קיים הבדל משמעותי ביניהם: בטקס ההשבעה של ביידן נכללה תכנית אמנותית (20.1.2021). משוררת צעירה בת 22 קראה פואמה פרי עטה. וברקע התקיימה אזכרה לחללי מגפת הקורונה של ארה"ב והודלקו משואות בגבעת הקפיטול לזכרם. בטקס הרשמי של השבעת הנשיא רובי ריבלין נישאו נאומים במליאת הכנסת (24.7.2014), התקיים טקס משמר כבוד ברחבת הכנסת, וכל מה שאמור היה להתרחש אחר כך, לפי הנהוג עד אז, בוטל.

בהצהרה משותפת אמרו רובי ריבלין ויולי אדלשטיין:  ״… עם זאת, בשעה שחיילי צה"ל נלחמים ואזרחי ישראל נמצאים תחת איום מטחי טילים, סברנו שיש מקום לקיים את האירוע במתכונת צנועה יותר ומצומצמת."

קריאת פואמה בטקס ההשבעה לנשיאות ארה"ב הונהגה לראשונה על ידי הנשיא הנבחר דאז, ג'ון פ. קנדי (דמוקרט) (1961).

הרקע: ב- 26 במרץ 1959, לפני ארוחת הערב שתוכננה לכבוד יום הולדתו השמונים וחמש של המשורר רוברט פרוסט, הוא ניצב בפני עשרות עיתונאים בחזית המלון וולדורף אסטוריה בניו יורק. בין היתר, פרוסט נשאל לדעתו על שקיעתה לכאורה של ניו-אינגלנד, ערש ההשראה שלו. וכך הגיב: "הנשיא הבא של ארצות הברית יהיה מועמד מבוסטון. האם זה נשמע לכם כאילו ניו אינגלנד מתפוררת?" פרוסט נשאל מיד על מי הוא מדבר, ועל כך השיב בגלוי, "פוריטני בשם קנדי".

ג'ון פ. קנדי שימש עדיין כסנאטור זוטר ממסצ'וסט, ומזה מספר חודשים נמנע מלהכריז רשמית על מועמדותו לנשיאות. מסתבר שקנדי התלהב מהקביעה המוקדמת של פרוסט ומיהר לכתוב לו מכתב תודה.

מרגע שפרוסט גויס לקמפיין הבחירות של קנדי לנשיאות ארה"ב, .הוא הקפיד לחזור על התחזית שלו לגבי ניצחונו של קנדי, בכל אירוע ציבורי שבו השתתף. ולאחר הניצחון הדחוק בעימות הטלוויזיוני של קנדי נגד ריצ'רד ניקסון בנובמבר 1960, קנדי הזמין את פרוסט להיות המשורר הראשון שיקרא משיריו בהשבעתו של קנדי לנשיאות. בתגובה הטלגרפית שבה השיב לקנדי, כתב פרוסט, "אם אתה מסוגל לשאת בגילך את הכבוד להיות הנשיא של ארצות הברית, אני צריך להיות מסוגל בגילי לשאת את הכבוד לקחת חלק כלשהו בהשבעה שלך… אני מוכן לקבל את התפקיד למען … האומנויות, והשירה – שגויסו היום לראשונה לשירותם של מדינאים."

קנדי שאל את פרוסט האם הוא מסכים לחבר פואמה חדשה לכבוד טקס ההשבעה. ולאחר שבקשתו נדחתה, קנדי ביקש מפרוסט לקרוא את "The Gift Outright", פואמה שפרוסט חיבר, שנותנת כבוד ל"מיוחדות" האמריקנית – American Exceptionalism. היא ראתה אור רק בשנת 1942 (מלחמת העולם השניה), ותוארה על ידי פרוסט, כ"היסטוריה של ארצות הברית בתריסר [למעשה, 16] שורות של שירה לא מחורזת." הפואמה קצרה אבל מעבירה מסר חשוב: בעלות על אדמה הוא אקט דו -כיווני; איננו יכולים להפיק יתרונות ממדינה ריבונית מבלי לתת גם מעצמנו בתמורה. וברגע שנבין זאת, ובאמצעות הנתינה "הגמורה" של עצמנו, רק אז אדמתנו תהפוך למה שהיא הייתה אמורה להיות ("such as she would become"), ותגיע למיצוי הפוטנציאל שלה: בית חזק ומקום בטוח במקום מקום מעורפל".

העיתוי של קריאת הפואמה –  ביום ההשבעה (20.1.1961) של ג'ון פ. קנדי  – הולם ביותר. המסר שלה תואם את נושא הנאום של הנשיא הצעיר המורה לאמריקאים: "אל תשאל מה המדינה שלך יכולה לעשות בשבילך, שאל מה אתה יכול לעשות למען המדינה שלך". הייתה זאת הפעם הראשונה שמשורר קרא פואמה בטקס השבעה של נשיא.

במאמר מוסגר ייאמר שלקראת אירוע ההשבעה לנשיאות פרוסט זכה להשראה ונרתם בכל זאת לכתיבת פואמה חדשה לכבוד השבעת ג'ון קנדי וכך חיבר את הפואמה בשם, "הקדשה" – הקדשה לנשיא ג'ון קנדי. רצה הגורל ודווקא ביום ההשבעה, בשיא החורף המושלג, קרני השמש השתקפו מערימות השלג שבחוץ וסנוורו את עיניו של המשורר בן ה – 86.  פרוסט החל לקרוא את "הקדשה", אבל התקשה להמשיך בשל הסינוור. במקום זאת הוא דקלם מהזיכרון את הפואמה: "The Gift Outright".

למחרת טקס ההשבעה, ה"וושינגטון פוסט" ציין שהפואמה שפרוסט קרא הייתה אחד משיאי הטקס: "רוברט פרוסט, בדרכו שלו, כבש את לב הקהל בטקס ההשבעה." היה זה רגע מכונן שציין את הקשר המיוחד שנוצר בין המשורר, רוברט פרוסט לנשיא הנבחר. ג'ון קנדי, אשר הפך תוך זמן קצר לאייקון – נשיא שייזכר לעד כמי שפתח פרק חדש בהיסטוריה האמריקאית.

הרמת המורל הלאומי הוא צו השעה

המגפה עודנה משתוללת ברחבי ארה"ב ותובעת את מתיה. ולמרות 400,000 מתים (בינתיים) מווירוס הקורונה – ביידן אימץ את המסורת של קודמיו הנשיאים הדמוקרטים, ג'ון קנדי, ביל קלינטון וברק אובאמה. הוא היה נחוש בדעתו לחזק את הרוח הלאומית. אמנם היקף המוזמנים לטקס ההשבעה צומצם, והקוקטייל המסורתי שלאחר השבעת הנשיא הנבחר בוטל. אבל התוכנית האמנותית התקיימה (חלקית). המשוררת בת העשרים ושתיים, אמנדה גורמן, הגיעה אל במת הנשיאות כמשוררת בזכות עצמה, שהולכת בדרכי משוררים עטורי פרסים, כמו לדוגמה מאיה אנג'לו ורוברט פרוסט. באמתחתה היו פרסי שירה: "משורר הנוער הראשון" של לוס אנג'לס (2014 ), ופרס "משורר הנוער הלאומי הראשון" (2017).

אמנדה גורמן בטקס השבעת הנשיא ביידן. קרדיט: ויקיפדיה

גורמן קראה בטקס ההשבעה פואמה פרי עטה, The Hill We Climb ("הגבעה להעפלה", ראו להלן). הפואמה זכתה לשבחים. לדוגמה, לין מנואל מירנדה, ברק אובאמה, הילארי קלינטון ואופרה ווינפרי. גם המיליונים שצפו בה על גבי המסכים, קוראת את הפואמה, התמוגגו.

ימים יגידו, ואולי בעתיד ייבחר במדינת ישראל נשיא שימליץ לאמץ קריאת פואמה בטקס ההשבעה הרשמי שלו לנשיאות. פואמה שתבליט את המסר "אל תשאל מה המדינה יכולה לעשות בשבילך, שאל מה אתה יכול לעשות בשביל המדינה". כך עשוי להיפתח פרק חדש בהיסטוריה שלנו; סיכוי להרמת המורל הלאומי, תוך הירתמות נבחרי העם למען המדינה.

______

למעוניינים בקריאת הפואמה "The Hill We Climb" היכנסו לקישור זה. כאן תוכלו לקרא גם את תרגום הפואמה לעברית על-ידי חגית בת אליעזר: "הגבעה להעפלה".

החופשה העתידית – רק לא סתלבט

אחרי שבר רפאלי בחרה לחגוג את סיום עידן הרווקות שלה באיים המלדיביים באוגוסט 2015, ישראלים רבים מיהרו להגיע לשם ולהכריז: "היינו באיים המלדיביים, באתר הנופש שבו שהתה בר רפאלי". האתר הקסום שנמצא בטווח של טיסה מזרחה מכאן אל אזור האוקיינוס ההודי ולא הרחק מסרילנקה, מספק חוויה מיוחדת במינה. חוויה מהסוג המוכר לנו: נופש שמתנהל במתכונת של בטן/גב, אוכל טוב, בילוי, חשיפה לשמש, טבילה בים, ובעיקר סתלבט (מצב של בטלה, חוסר מעש מוחלט). בעידן שאחרי הקורונה החופשות המבוקשות יהיו לגמרי שונות.

אירוח באיים המלדיביים – קרדיט: PATINA MALDIVES, FARI ISLANDS

להפוך מפגע סביבתי למקור של סיפוק והנאה

בראיון שהעניקה למיכל מנור, בבלוג "רואה עולם", דר' אסנת ברושי חן מתבססת על יידע מחקרי (דוקטורט) ומספקת הצצה על חדשנות בחשיבה על התיירות ביום שאחרי הקורונה. לדוגמה, היא ממליצה על "עיצוב חדשני של המוצר התיירותי" ו"אסטרטגיות חדשניות בשיווק המוצר התיירותי". לטענתה, יצירתיות היא תכונה שמאפשרת להפוך משבר ומטרד למקור של סיפוק והנאה. ובכל הקשור לעיצוב מחדש ושיקום התיירות בעולם שאחרי הקורונה, לא תהיה חדשנות בלי חשיבה יצירתית.  

הסיפור של הארי, צב הים

האוקיאנוס ההודי המקיף את 1,192 האיים של האיים המלדיביים עשיר בחיים תת ימיים. אבל, כמו ברבים מנתיבי המים בעולם, במים יש גם סכנות לבעלי חיים אלו. צבים נמצאים בסיכון מיוחד של הסתבכות ופציעה מציוד דייג שאבד וננטש ובעיקר רשתות נטושות. צבים שנלכדים ברשתות דיג נטושות מתים מתשישות או מהתייבשות כשהם מנסים להשתחרר מהן. אחרים נפצעים פציעות קשות כולל חתכים עמוקים או אובדן סנפירים. את הסיפור של הארי, צב-ים פצוע וחולה, מגוללת עיתונאית בכתבה שהכותרת שלה שונה מקו החשיבה העיתונאי הסטנדרטי, "הארי, צב הים המלדיבי, זקוק לעזרתכם". לא, לא מדובר באותה שבלונה של "בואו להתנדב במרכז להצלת צבי הים (ישראל)". הסגנון התיירותי המוצע או אם תרצו, עיצוב חדשני של המוצר הנקרא נופש, הוא החידוש כאן: "תיירות בת-קיימא".

צב ים מסוג Hawksbill קרדיט: ויקיפדיה

הארי הוא הכינוי שהוענק לצב מזן ההולך ונכחד (Hawksbill turtle). מדובר בצב ים זכר בוגר שנמצא כשהוא במצב של אפס כוחות כשהוא צף בקרבת אחד האיים המלדיביים. הארי התקשה להפעיל את שריריו ולא הצליח להתקדם אל יעדו. התמזל מזלו וצוות מצילי חיות תת-ימיות משה אותו מהמים וטיפל בו עד אשר התאושש לגמרי.

וכך הופכים מפגע סביבתי לאטרקציה תיירותית. על בסיס המקרה של הארי ששכיחותו צוברת תאוצה, נוצר שיתוף פעולה בין יזמים להקמת אתר נופש במקבץ האיים המלדיביים הצפוני לבין פרוייקט "אוליב רידלי" – ORP – שכל תכליתו היא הצלת צבי ים באזור האיים המלדיביים ולאחרונה גם בקניה, עומאן ופקיסטן.

להקת צבי ים באתר של ORP/ קרדיט:Olive Ridley Project

ד"ר מרטין סטלפוקס, ביולוג שהתעניין מאז ילדותו במצבם של צבי-ים פצועים באיים המלדיביים, וייסד את פרויקט ORP בשנת 2013 כארגון צדקה הרשום באנגליה ובוויילס. שם הפרוייקט, "אוליב רידלי", נגזר משם של אחד ממיני צבי הים שעוד נותרו באוקיינוס. וכאן החידוש הגדול. אין מדובר בעוד אתר נופש מסורתי ומפנק של סתלבט, אלא באתר הנופש בן חמישה הכוכבים בפארי איילנדס (FARI ISLANDS) ששמו, פאטינה מלדיבס העתיד להיפתח לאורחים במאי 2021. באתר הנופש יאפשרו לאורחים להרגיש קירבה משמעותית אל עולם הטבע וחיבור עם עצמם.

האורחים שישהו באתר יכירו דרכים לשימור ימי וילמדו כיצד להגן על החיים התת ימיים. התוכנית המפורטת מציעה התנסות בזריעת מושבות אלמוגים ויצירת בית גידול למגוון רחב של חיים תת-ימיים כולל הגנה עליהם. לילדים מציע האתר שיעורי צלילה ללא תשלום במטרה לקרב אותם לחיים התת-ימיים. מי שמעוניין יוכל "לאמץ" צב, ללמוד מה מאיים על קיומם של צבי הים, ולשמוע על מטרות ה- ORP.

ואם לא די בכך … המיזם פיתח אסטרטגיית שיווק חדשנית –

באתר של פרוייקט ORP כבר מציעים לתיירים הפוטנציאלים לבחור את צב הים שברצונם לאמץ, באופן סמלי בינתיים, תמורת סכום סמלי של 50 לירות שטרלינג. סכום נוסף יאפשר לאמץ צב ים שזקוק לעזרה. הסיפוק העצמי והקירבה אל הטבע מתחילים הרבה לפני היציאה לנופש. ואם אתר הנופש ב"פארי איילנדס" יוכל לעמוד בלוח הזמנים, אזי נוכל לתכנן ולהגשים חלום של ממש במאי 2021 ב"פטינה מלדיבס". יש תקווה.

רק אחד זוכה

"העץ הלאומי" כסמל [לא-רשמי]

****************

הגענו לשלב הסופי של ההצבעה לקראת בחירת "העץ הלאומי" שייצג את ישראל בארץ ובעולם. העץ שייבחר מתוך שבעה פיינליסטים יצטרף לרשימת סמלים אשר שאינם מעוגנים בחוק. מעצם הגדרתו גם העץ הלאומי יהיה סמל ייצוגי לא-רשמי. ואלו שבעת העצים שעברו את הסינון הקפדני מתוך עשרות עצים, והגיעו לקו הגמר: עץ הדקל, עץ הזית, אלון התבור, עץ הברוש, עץ האקליפטוס, עץ התאנה, עץ האלה,

כלב כנעני. קרדיט: ויקיפדיה

וכך, בזכותכם, מתארכת רשימת הסמלים הלאומיים (לא רשמיים)

מי ומי ברשימה:

"צבעים לאומיים" (תכלת לבן); "הפרח הלאומי" (כלנית מצויה, נבחרה כסמל במשאל ציבורי שנערך על ידי "החברה להגנת הטבע" ו YNET בשנת 2003); "כלב לאומי" (כלב כנעני, הכלב הגזעי הלאומי היחיד של ישראל, שהוכר ככזה על ידי ההתאחדות הישראלית לכלבנות ב-  1963); "הציפור הלאומית" (דוכיפת, נבחרה כסמל בזכות מיזם של "החברה להגנת הטבע", בקמפיין שהושק במסגרת חגיגות ה-60 למדינת ישראל,); "המאכל הלאומי" (פלאפל, אף-על-פי שמקורו במצרים, הפלאפל נתפס כמאכל לאומי ישראלי); "העקרב הלאומי" (נבו יריחו, הגדול שבעקרבי ישראל. הציבור בחר בו בהצבעה באתר YNET בספטמבר 2018.); "הנחש הלאומי" (צפע מצוי אשר מוכר בכינוי צפע ארצישראלי, בעקבות מיזם של לוכד הנחשים, אבי צובל, בנובמבר 2018 נערכה הצבעה בפייסבוק וב- YNET). 

להלן הנוסח הרשמי של ההזמנה להצביע, שהוציאה קק"ל לציבור הרחב:

בימים אלו, לרגל חגיגות ה-120 לקרן הקיימת לישראל, קק"ל משיקה את תחרות "העץ הלאומי" ומזמינה אתכם לבחור את העץ שלדעתכם מיצג את מדינת ישראל בצורה הטובה ביותר. ב-120 השנים האחרונות קק"ל, האחראית על הייעור בישראל, נטעה כ-250 מיליון עצים ברחבי המדינה, אשר הפכו לחלק בלתי נפרד מהנוף הישראלי- כולם יפים, כולם חכמים, אבל רק אחד זוכה!

עכשיו הכוח בידיים שלכם! הצביעו והשפיעו! להלן הקישור: 

https://www.israelhayom.co.il/article/836141

אני בחרתי בעץ האלה

קווים לדמותה: בעונת הפריחה, באביב, עץ האלה מכניס צבע אדום עז לנוף הישראלי, ובחורף, יש לו נשירה. העץ האלה הוא דו-ביתי, שכן עץ אחד נושא פרחים זכריים, ועץ שני – פרחים נקביים . בארץ קיימים ארבעה מינים שונים של העץ ותוכלו למצוא אותם מהצפון ועד מדבר יהודה בדרום. הצורה של עץ האלה היא שיחית, יש לו ריח מתקתק ומשתמשים בפירותיו ברפואה עממית נגד כאבים שונים. על שמו קרויות לא מעט בנות ברחבי המדינה, כולל אחת שכיכבה בשיר "אלה, תגידו לי מה קורה לה".

הבחירה שלי בעץ האלה לסוגיו (אלת המסטיק; אלה אטלנטית; אלה ארצישראלית) היא המשך ישיר של היכרותי רבת השנים עם העץ. בשנים המוקדמות לחיי על הר הכרמל חייתי בסביבה עתירת עצי אלת המסטיק, אשר גדלה בחורש הטבעי של הכרמל. ולאחרונה (2017) טיילתי מספר פעמים באזור עמק האלה. לא יכולתי שלא להתפעם מהטבע ונוף העצים הסבוכים. גולת הכותרת של הביקורים בעמק האלה הם שני אתרים ארכיאולוגיים ששמם מוזכר במקרא: תל עזקה ותל שוכה. במקרא מתואר הקרב בין הפלישתים וישראל שהתחולל בחבל ארץ זה. מחנה הפלישתים התבצר בתל שוכה, ומחנה ישראל, בתל עזקה כשעמק האלה ביניהם. (שמואל א', י"ז, 3 "וּפְלִשְׁתִּים עֹמְדִים אֶל הָהָר מִזֶּה וְיִשְׂרָאֵל עֹמְדִים אֶל הָהָר מִזֶּה וְהַגַּיְא בֵּינֵיהֶם: ")

את התמונה הזו צילמתי ממרומי תל עזקה אחרי הליכה מול הנוף המרתק של עמק האלה והצמחייה שמשגשגת שם בזכות מזג האויר החורפי של דצמבר (2017).

ולסיום תזכורת: לא לשכוח להצביע לעץ הלאומי לפי בחירתכם. על הדרך תבדקו ותכירו את כל אחד מהפיינליסטים שציינתי בראש הרשימה.

ואם תרצו, אני מציעה להציץ בחמש הרשימות שזכו עד היום למספר הצפיות הרב ביותר מאז הקמת הבלוג, ב- 2003:

מוזיאון יחיד מסוגו בעולם (1.10.2020). 

ביטון היה מעדיף אירוניה (1.6.2020).

הבהלה לזהב הלבן (1.6.2020). 

מה זה "אנרכיסט" (1.10.2020).

האמת העירומה (28.7.2020).

תודתי נתונה לכם – קוראי הבלוג היקרים.
מקווה שנהינתם.
אשתדל להמשיך לפרסם רשימות מעניינות גם בעתיד.

פורסם לאחרונה בישראל היום

הגולשים קבעו: עץ הזית הוא העץ הלאומי של ישראל.

מתך 147,720 הצבעות בסך הכל, שנרשמו במהלך ימי התחרות, 32,94% מהקולות בחרו בעץ זה. למקום השני הגיע עץ האלון ואת השלישייה הראשונה סוגר התמר.

פינת החי והצומח

מי שעוקב אחרי הבלוג קרא את הרשימה שפרסמתי על גינות קהילתיות, על יוזמות ירוקות בערים הגדולות, ועל ההתנדבות של תושבי רמת גן, כמוני, ב"אמץ עץ", משתלת העצים שבספארי רמת גן.

בהתקרב הרשימה ה- 500 שלי (הבאה בתור אחרי הנוכחית), אני מודה ומתוודה שאינני מרבה לכתוב באכסנייה זאת על נושא "החי והצומח". הצורך בכך עולה כעת, כאשר כולנו במצוקה, וזאת ההזדמנות להציג את מצוקת בעלי החיים והטבע שמאז שפרצה המגיפה נותרו מתחת לרדאר וההנחיות לציבור מדלגות עליהן. אחד ההסברים לכך יכול להיות שלוקחים את בעלי החיים ואוצרות הטבע כנתון מובן מאליו בעת הזאת: "יהיה בסדר". אבל כידוע, גני חיות ובמיוחד הספארי ברמת גן אינם נתון מובן מאליו. בסגר הקודם, השני במספר, גן החיות התנכ"י וגם הספארי נדרשו להתארגן להפגנה רבתי כדי להעלות לכותרות את מצוקת בעלי החיים במתחמיהם, ולקדם את רווחתם כסוגיה משמעותית באג'נדה הלאומית.

אגע בנושא בשני אופנים –

תחילה אתמקד ברוח ההתנדבות של הציבור בספארי רמת גן, בשמורות הטבע בישראל, ברשות הטבע והגנים וכיו"ב. כמובן שאת הארגונים הללו מאיישים בעלי משרות קבועות אבל עמוד השדרה שלהם מורכב בעיקר ממתנדבים.

בהמשך אספר על מה שנקרא חַיבּוּלַנס. אין זאת מילה שהומצאה על ידי האקדמיה ללשון העברית. המונח חיבולנס מחבר בין "חי" ו"אמבולנס". זאת יוזמה של רשות הטבע והגנים, שעוסקת גם בהצלת חיות הבר בישראל. פרט לסיפורים מרגשים שאפשר למצוא כאן על מבצעי התנדבות חסרי תקדים, אביא דוגמאות מהזמן האחרון שפורסמו גם בעיתונות. רצוי להקדים ולומר שבסוף שרשרת הפעילות המקצועית  של חיבולנס וההתנדבות להצלת בעלי החיים  – החל מעופות וכלה בזוחלים – נמצא בית החולים לחיות בר, בספארי רמת גן. ואין גבול למה שאפשר לספר על הישגיו.

אתחיל  ברוח ההתנדבות – רשות הטבע והגנים האחראית על שמורות טבע ופארקים לאומיים בישראל – מקבלת תקציבים מהמדינה. אנשי החברה להגנת הטבע הם עמותה ללא מטרות רווח. אנשיה מקדישים את חייהם לשמירה על הסביבה והטבע. כוחם כארגון שמירת טבע נובע מציבור גדול שהינו תומך, פעיל, תורם ומזדהה. כנ"ל, הספארי ברמת גן וגן החיות התנכ"י. השניים האחרונים זקוקים במיוחד למתנדבים. ומי שליבו חפץ מוזמן להתנדב. קטגוריה נוספת של מתנדבים הם אלו שמחפשים היכן יש צורך בעזרתם, חלקם יוצאים לחיק הטבע מיוזמתם כדי ל"נקות אחרי הישראלי המכוער", והמבין יבין.

מטבע הדברים, מאחר שגם אני מתנדבת בספארי רמת-גן (בתחום הצמחייה), אני מכירה מקרוב את פועלם ויחסם של המתנדבים בטיפול בבעלי החיים שבספארי. הם עושים את המיטב בשקט, בסבלנות, באחריות מלאה, בשמחה ובאושר. ייאמר לזכותו של מנכ"ל הספארי, אורן בן יוסף, שהוא נמצא תמיד בשטח. דואג לארגן אירועי גיבוש, מיידע את כולנו בנעשה ומשתף אותנו בשמחות ובמצוקות. ברגעי המצוקה הקשים שבהם הספארי נאלץ לסגור את שעריו, וכאשר לא הגיע קהל מבקרים לספארי במשך תקופה ממושכת, לא היו הכנסות –  רק לידיעה כללית, "תקציב הספארי לשנה עומד על 47 מיליון ש״ח, כאשר מרבית תקציבו , 98% הוא הכנסות ממבקרים." את הסגר האחרון במניין – הסגר השני – הצליח הספארי לפרוץ כאשר דוברות הספארי ביקשה מכלל עובדיה ומתנדביה וגם מהציבור, לתת כתף ולהפגין  מול משכן הכנסת בירושלים.

זיכרו – מי שמתנדב פעם אחת קונה את עולמו ובדרך-כלל נסחף לעשייה התנדבותית, בלי לצפות לפרס או לפרסום. אין באג'נדה של המתנדבים שאיפה לפרסום, או לתואר "סלב". התנדבות כמו שתוארה כאן נובעת מאהבה ומהידיעה שאם נשקיע, נמנע מהאזור שלנו להפוך לשממה, ולמדבר צחיח.

אעבור לנושא השני – היוזמה של רשות הטבע והגנים – "חיבולנס" – יוזמה שמבוססת, איך לא, על שיתופי פעולה עם מתנדבים.

האנקדוטה שאציג בפתיח, התרחשה לפני כשנה. הבנזוג ואני יצאנו להליכה בפארק הלאומי של רמת גן, ובעודנו צועדים, קלטו עינינו זוג שכאשר התקרבו, האיש והבנזוג שלי זיהו זה את זה. מסתבר ששניהם עבדו בעבר באותה חברת היי-טק. סיפרנו לשניים שאנחנו מחפשים את העצים שנשתלו בט"ו בשבט בפארק הלאומי, שמקורם בפרויקט "אמץ עץ", המשתלה שבספארי שאנחנו מטפחים יחד עם מתנדבים נוספים. שניהם התלהבו וסיפרו לנו על ההתנדבות שלהם בחיבולנס. למעשה, הייתה זאת הפעם הראשונה ששמענו על החיבולנס, שמטרתו הצלת בעלי חיים במצוקה – כאלו שננטשו, הלכו לאיבוד, נפצעו ונמצאו זרוקים בטבע באין מושיע. עליי לציין שבלי מתנדבים היזמה לא הייתה מחזיקה מעמד. אותם איכפתניקים, ברובם מתנדבים, מתודרכים איך לפעול בשעת חירום. עליהם להעביר מידע בטלפון חירום על מקום הימצא החיה שבמצוקה. כתוצאה מההודעה מגיע למקום מטפל, בודק במה העניין, ואם יש צורך מזעיק את החיבולנס – רכב דמוי משאית קטנה שעליה אפשר להעמיס כלובים. בני הזוג סיפרו בהתלהבות על דורבן שהם מצאו באותו שבוע, כשהוא במצב לא טוב. הודות לפרוצדורה הנ"ל הדורבן הובהל בעוד מועד לטיפול בבי"ח לחיות בר שבספארי, שם הוא השתקם. הם לא יכלו להסתיר את האושר שחוו, פניהם קרנו משמחה.

אסיים את פרק החיבולנס בשני מקרים מהזמן האחרון – הנחליאלי שעשה כברת דרך של 1,500 ק"מ אוויריים מבולגריה ונחת תשוש וחסר אונים ליד קיבוץ צאלים. מישהו מצא אותו ומיד הוא נשלח באמצעות החיבולנס לבי"ח בספארי. הווטרינר לקח את הפרטים שהיו מוטבעים על טבעת צמודה לרגלו ועזר לו להשתקם. הנחליאלי הצליח להתרומם ולהתעופף. במקרה השני מדובר באנפה, שנלכדה ברשת דייגים בעמק הירדן, ובמהלך הניסיון שלה להשתחרר מהרשת ניזוקו אצבעות רגליה. מי שמצא אותה הזעיק את החיבולנס. בבית החולים לחיות הבר האנפה נזקקה לטיפול שכלל הזנה מיוחדת, אינפוזיה ומנוחה. כאשר התחזקה  מספיק, הווטרינר אלתר לה סנדלים והצמיד אותם לכף רגלה. האנפה הצליחה לעמוד על רגלה בבטחה, והתמודדה עם המצב בהצלחה. מסתבר שהסנדל היה אלתור מוצלח.  

לסיכום –שאפו ליוזמות ולבעלי התפקידים בארגוני הגנת הסביבה והצלת בעלי חיים בישראל, ושאפו  גדול לכל המתנדבים. כמעט שכחתי להזכיר את המרכז הארצי להצלת צבי ים במכמורת (מבואות ים) שהוקם בשנת 1999 על ידי רשות הטבע והגנים, האמונה על הגנת חיות הבר בישראל. אני ממליצה לכל משפחה להגיע לשם עם הילדים, למען ילמדו מהי התנדבות, מה חשיבותה ואיזו סכנה טמונה לצבי הים, כתוצאה מהפסולת המושלכת לים.

ספורט בארץ הקודש

בשנים המוקדמות של המאה ה-20, תחום משחקי הספורט בארץ הקודש היה מצומצם. היו משחקי כדורגל וכדורסל בלבד. בשנת 1950 בעירי, רמת גן, הוקם מועדון כדורת דשא לאחר שהוקצה לכך שטח בשכונת "שיכון הוותיקים".

מה הטריגר לכתוב עכשיו על משחק הכדורת? אתמול יצאתי למסלול ההליכה הרגיל שלי. חלפתי על פני מגרש דשא מיותם עם שלט ענק שמכריז באותיות גדולות: "הצטרפו למועדון הכדורת, האביזרים חינם".

תצלום עכשווי של המרגש המיותם, מועדון הכדורת רמת גן

מישהו שם לב לזה? בקושי. אני מכירה את המשחק משהות של מספר שנים בדרום אפריקה. כדורת דשא משחקים היום בכ-30 מדינות בעולם.  המשחק פופולארי במיוחד בדרום-אפריקה, אוסטרליה ובריטניה.  אגודות כדורת דשא קיימות בין היתר בארה"ב, קנדה, הונג קונג, טונגה,סמואה, פפואה, ספרד וקפריסין. גם בישראל קיימת התאחדות לכדורת דשא המאגדת בתוכה שמונה מועדונים: רמת גן, רעננה, נתניה, רמת השרון, ירושלים, קריית אונו, סביון, חיפה. מועדון רעננה הוא הגדול בארץ.

למשחק הכדורת יש היסטוריה עולמית ארוכה. אבל בישראל של שנות הקמת המדינה לא הכירו את המשחק. באנגלית הוא נקרא "כדורת דשא" "Bowls". להבדיל מכדורת (באולינג) שאנחנו מכירים, שם מטרת המשתתפים לגלגל כדור עגול במסלול צר לכיוון פינים שמסודרים בקצה המסלול ולהוריד את כולם במכה אחת. כדורת דשא שונה במובנים רבים. ראשית, הכדור אינו עגול, שנית אין מסלול צר, שלישית, המשחק מתקיים באוויר הצח, על גבי מצע של דשא הדוק מסוג דק מאוד, שדורש טיפול מיוחד. רביעית, השחקנים לבושים לבן. חמישית, השופטים הם השחקנים עצמם. גם כדורת דשא הוא משחק תחרותי, אבל – וזה אבל הגדול  – בניגוד לספורט תחרותי כמו כדורת ועוד, השחקנים עצמם מעודדים ומשבחים זה את זה במהלך המשחק. מורגשת זרימה של אנרגיות חיוביות.

חיפשתי מידע על כדורת בישראל והצלחתי, תחילה די בעקיפין. מצוא קצה חוט באתר של מועדון כדורת הדשא ברעננה.

המשכתי לארכיון על שם ראש העיר הראשון של רמת גן – אברהם קריניצי. ארכיון משובח, יש לציין. נזקקתי למיומנות חיפוש און-ליין ומאמץ רב כדי לאתר את מה שלא דיברו עליו עד 1992. מדוע 1992? כמובן, אז הוזמנה משלחת מועדון הכדורת מרמת גן לניו ג'רסי שבארה"ב.

משלחת מועדון הכדורת לניו ג'רזי שתי תמונות (מתוך ארכיון אברהם קריניצי) – המשלחת וצבי בר עם ראש המשלחת צולם על ידי ענת סודאי. "משלחת מועדון הכדורת של רמת גן במדיה הרשמיים לקראת הנסיעה לארצות הברית באולם המועדון". "ראש העיר צבי בר ומנהל הקבוצה במסיבה לקראת הנסיעה".

איך הגיע משחק הכדורת לישראל, ובתחילה לרמת גן?

 70 Years of South African Aliya, by Philip Gillon 1992. עמ' 149-151.

כדורת דשא: מפלימות' עד לכדורת על גדות הירקון: המשחק שסר פרנסס דרייק שיחק בפלימות' רגע לפני שהביס את הארמדה הספרדית (1588), נראה מרוחק מישראל שלאחר מלחמת העצמאות, עוד יותר מנסיעה לירח. לאור המצב הביטחוני ומצבה הנואש של הכלכלה במדינה, כשאזרחי המדינה נתונים תחת משטר צנע מחמיר מזה שהוטל  על בריטניה הגדולה במהלך "הבליץ", והממשלה, שלא הייתה בטוחה אם תוכל להשיג חיטה עבור כיכר הלחם של יום המחרת, היו אנשים שחשבו שכדורת הוא משחק לעשירים בלבד ושהמדינה יכולה לוותר עליו בינתיים.

אבל, כמו סר דרייק, מקס שפיץ היה משוכנע שתמיד יימצא זמן למשחק כדורת, ולא משנה באיזו מצוקה נמצאים. תמכו בעמדתו שני דרום אפריקאים – פרסי מנהיים וג'ק רפאל. וכך, שפיץ יצא לדרך במטרה להשריש כדורת בישראל. הצעד הראשון שלהם היה לשכנע את לזר בראודו, הדואן של המתיישבים הדרום אפריקאים בישראל, שכדורת חיונית להישרדות בישראל. בראודו, איש עסקים מאוד מוכשר, יהודי וציוני מובהק, שכיהן באותה עת כיו"ר המועצה של בנק אנגלו-פלסטינה, מעולם לא חשב בכיוון, אבל שפיץ היה איש מכירות טוב. הוא זכה בתמיכתו של בראודו.

יחד הם הלכו לראש העיר הדינמי של רמת גן, אברהם קריניצי, שלא היה לו מושג כלשהו מה זה כדורת, אבל חיבב מאוד את המתיישבים הדרום אפריקאים. שפיץ הראה לקריניצי שקופיות צבעוניות של מגרש הכדורת בפארק בלפור ביוהנסבורג, מוקף בערוגות פרחים בפריחה מלאה. קריניצי היה מאושר, ואמר, "אז אתה רוצה פארק. מדוע לא אמרת כך? אני אוהב פארקים," ומיד סיפק נתן להם שטח אדמה על גדות הירקון.

בינתיים, בדרום אפריקה, אלפרד בלומברג, שחקן כדורת בינלאומי ונשיא מועצת מכבי דרום אפריקה, הקים ועדה מיוחדת של ידידי "כדורת ישראל". דייב מילין, מומחה למדשאות מיוהנסבורג, נשלח לרמת גן לייעץ בהנחת המדשאה הראשונה; הוא הביא איתו דשא ממועדון האוטון, יוהנסבורג, שעדיין נמצא במצב מושלם לאחר 40 שנה. בין אויבי המשחק הכל כך אהוב, היו תנים, נמלים, חפרפרות, ושטפונות בוץ. מועדון הבאולינג של רמת גן התפתח למרות הכל.

בהמשך, חברת השקעות אפריקה-פלסטינה בע"מ, חברת פיתוח שהוקמה על ידי דרום אפריקאים שבנו את היישוב סביון מחוץ לתל אביב, הקימה שם מועדון ספורט. בתחילת שנות ה- 50, משחק הכדורת הוכר כספורט מכביה על ידי המועצה העולמית של המכביה. במכביה הישראלית הראשונה, צוות שחקהי הכדורת הורכב משלושת מייסדי הספורט הדרום אפריקאים בישראל, שפיץ, מנהיים ורפאל – וגם וולסלי ארון, מייסד תנועת הבונים. הם שיחקו מול קבוצות מדרום אפריקה ורודזיה. משחקי היו חלק מתוכנית המכביה מאז.

אחת הדאגות העיקריות של שוחרי הכדורת הייתה האם הם יוכלו לגרום למי שאינם דרום אפריקאים להתלהב מהמשחק. לכן השמחה הייתה רבה כאשר באליפות הנשים 1955 זכתה רינה לבל ואליפות הגברים 1956 זכה בן קריבי, אף אחד מהם לא היה דרום אפריקאי. יותר ויותר צברים ותיקים ישראלים נמשכו למשחק. למרות שהשחקנים הדרום אפריקאים עדיין מהווים את עיקר השחקנים במועדונים.  

בשנת 1972 ישראל נכנסה לראשונה לזירת הכדורת העולמית. מאז יש קבוצות  של גברים וגם נשים שמשתתפות כל ארבע שנים באליפות העולם. הצוותים הם בעיקר דרום אפריקאים. הישג מיוחד היה הזכייה במדליית ארד Rinks על ידי נשות הכדורת של ישראל באליפות העולם בשנת 1980.

גברים דרום אפריקאים שייצגו את ישראל בהצטיינות כוללים את השמות הבאים: לן אוברבוך, לאון בלום, ססיל ברנסקי, ססיל קופר, סטיבן קופר, אירווין דרימן, הארי אסקוב, נתן לזרוס, אוקי רבינוביץ, ג'ף רבקין, גורדון סיף, סם סקודוביץ ', ג'ק טרפייר וצ'ונקי טרייסמן.

נשים דרום אפריקאיות שהפכו לשחקניות כדורת בינלאומיות ישראליות כוללות: טסה פוטרמן, הלן גורדון, מורין הירשוביץ, מרים ינקלוביץ, ברניס כץ, מייזי קיי, לילי מילשטיין, איזובל מאיירס, ברניס פילמר, לוריין רבמן, בסי רוזנברג, מולי סקודוביץ.

חידוש דרמטי בסוף שנות השמונים

הקמת מועדון כדורת דשא לנכים ועיוורים יצחק בראנס, ספורטאי פאראלימפי הוא יו"ר מועדון כדורת לנכים ועיוורים ברעננה.

ישראל הגיעה לשיא הישגיה הבינלאומיים בטורניר שבע האומות באי ג'רזי בשנת 1991. הם שיחקו מול שחקני כדורת מהאיים הבריטיים שהם אלופי עולם בכדורת, וישראל זכתה בגביע הכללי בזכות המשחק היוצא דופן של צוות בן חמישה השחקנים שלה, המורכב מססיל ברנסקי, ג'ף רבקין, ליאון בלום, ג'ורג ' קמינסקי ולורנס מנדלסון.

CARMEL SCOP – Masters 2001 winner.
Credit: Ra'anana Bowls Club.

הקהילה הדרום אפריקאית שעלתה לישראל עשתה רבות למען הרחבת אהבת משחקי ספורט בישראל. היו אלו אנשים שגדלו על ספורט והביאו לישראל גם את הטניס, שהיום אין מי שאינו מכיר את המשחק ומרכז הטניס הוותיק ברמת השרון, שהוקם על ידי איאן פרומן. כמו כדורת דשא, גם טניס אינו ספורט זול. אבל הטניס נפוץ יותר בעולם. התחרויות והשחקנים כולם ידועים ומדווחים, פדרר, ג'וקוביץ', שרפובה, ועוד. תחרויות היוקרה בטניס – הגרנד סלאם – כוללות את התחרות היוקרתית ביותר בווימבלדון שבבריטניה. מי אינו מכיר ומי מבין אוהדי הטניס לא מעוניין להגיע יום אחד לווימבלדון ולחוות שם לא רק את תחרות הטניס, אלא גם את מה שהולך איתה. רמז: לבוש לבן בלבד, הקינוח המסורתי – תות שדה ושמנת ובמיוחד העמידה המופתית בתור עד לכניסה אל המתחם. משום מה, בתחום כדורת הדשא אין הרבה הו-הה. מתקיימות תחרויות מקומיות ובינלאומיות. מדורי הספורט במדיה אינם מדווחים על מי שזכה באליפות. אני מכירה אישית דרום אפריקאית לשעבר – כרמל סקופ – שזכתה באליפות בתחרות שהתקיימה בשנת 2001 במועדון כדורת הדשא הגדול ביותר בישראל – רעננה. לא הייתי יודעת על כך אלמלא היכרתי כמה דרום אפריקאים חדורי אהבה לספורט. ובמיוחד, ענף הטניס.

לסיכום: אני מרגישה סיפוק רב בעקבות המידע שהשגתי על כדורת בישראל ועל הקמת מועדון הכדורת הראשון בעירי, רמת גן. הערה קטנה: הספר שממנו נלקח התרגום נכתב לפני 28 שנים וחסרים בו נתונים עדכניים על התפתחויות בענף הכדורת בישראל.

*********

הידעתם מועדון הכדורת העתיק ביותר הידוע באנגליה הוא המועדון בסאות'המפטון שפעל החל משנת 1299.  בתחילה לא היה זה ספורט של כולם.  המלך הנרי השמיני, שחקן כדורת בעצמו, אסר על משחק ספורט זה בשנת 1511 בקרב המעמדות הנמוכים.  הוא גם הטיל אגרת תשלום של 100 לירות על כל מועדון כדורת פרטי, כדי להבטיח שרק העשירים ישחקו.

היא ראויה לתואר "אשת השנה" שלנו

פגשתיה לראשונה בערב שארגנה תנועת בינ"ה: "דורשים תיקון: ליל שבועות תשע"ה". המפגש הותיר בי חותם בל יימחה. היא ח"כ כנסת לשעבר (2015-2019) וכיום עמיתת מחקר בכירה במכון למדיניות ואסטרטגיה במרכז הבינתחומי בהרצליה – קסניה סבטלובה.

תקוותי היא שסבטלובה תחזור לכהן כחברת כנסת. עם רזומה כמו זה שלה, ולאור העובדה שהיא לא טירונית פוליטית, כנסת ישראל תזדקק לה במיוחד בעת הזו.

קסניה סבטלובה – אתר הכנסת

בתום אירוע "דורשים תיקון – ליל שבועות תשע"ה (2015)" ורגע לפני שנסעה הבייתה, חטפתי שיחה עם ח"כ דאז קסניה סבטלובה (התנועה/המחנה הציוני). הייתה לי הזדמנות לשוחח איתה קלות, בארבע עיניים, לשבח אותה על דברי הטעם שהשמיעה באירוע, ולשאול מהן שאיפותיה כחברת כנסת. ציינתי בפניה שאישה דעתנית שכמותה, המבקשת לחולל שינוי, ופועלת ללא לאות להשגת המטרה, תמיד תצליח להוציא לפועל את יעדיה. הייתי בטוחה שעוד ניפגש, גם אם זה לא יהיה מפגש פיזי, פנים אל פנים. ואכן זה קרה.

אירוע תיקן ליל שבועות – קרדיט: בינ"ה, תשע"ה

סבטלובה, ילידת 1977 שעלתה מרוסיה לישראל ב- 1991, לא מהססת לספר בהרצאותיה ובראיונות שהיא מעניקה לתקשורת על שנות כהונתה בכנסת. בראיון שהעניקה לאחרונה ל"גלריה" (הארץ, 23 נובמבר) סבטלובה צוטטה כמי שמלינה על גזענות בכנסת ישראל: "מעולם לא חוויתי גזענות כמו בשנותיי בכנסת".

חברותה בכנסת הסתיימה ב- 2019. במהלך כהונתה הספיקה לפעול כחברה בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, וכן בוועדת העלייה והאינטגרציה. היא יזמה והובילה מספר שדולות פרלמנטריות, לרבות שדולת הנשים בתהליך השלום והביטחון, שדולה למען חופש הביטוי וחופש העיתונות, ושדולה למען חיזוק הקשר בין ישראל לעם הכורדי.

המזרח התיכון בראש מעייניה של סבטלובה

עוד בטרם נבחרה לכנסת, סבטלובה הייתה פרשנית בכירה וכתבת לענייני ערבים בערוץ 9. ב- 2003 בהיותה בת 26, היא סיקרה את המלחמה בעיראק מסיפונה של נושאת מטוסים אמריקאית במפרץ הפרסי, דיווחה באופן בלעדי מסוריה, לבנון, לוב ומדינות המפרץ הפרסי, ובינואר 2011 דיווחה מכיכר תחריר בעיצומה של ההתקוממות נגד משטרו של חוסני מובארכ. ביוני 2013 סבטלובה הייתה הכתבת הישראלית היחידה בעת ההתקוממות הנוספת כנגד הנשיא האיסלאמיסט מוחמד מורסי. היא ריאיינה מנהיגים ערבים רבים – יאסר ערפאת, שייח אחמד יאסין, אחמד ג'יבריל, נאיף חוואתמה, מוסה אבו מרזוק, והנסיך הירדני חסן בן-טלאל.

מוטיבציה והתמדה – לימודים תוך כדי עבודה עיתונאית

כמי שעלתה מרוסיה בתחילת שנות ה-90, סבטלובה מתדהרת ברזומה אקדמי שמעיד על מוטיבציה והתמדה. היא בעלת תואר ראשון ושני בתקשורת, לימודי אסלאם והמזרח התיכון מהאוניברסיטה הערבית בירושלים. את התזה "טלאיסלאמיזם: המקרה של עמרו חאלד" שלה שעסקה בדרשנים איסלאמיים מודרניים במצרים כתבה תחת הנחייתו של פרופ' עמנואל סיון. כיום היא דוקטורנטית בנושא יחסה של התקשורת המצרית לישראל בשנים 1979-2011.

כמי ששולטת בארבע שפות: עברית, ערבית, רוסית ואנגלית, סבטלובה מרבה להתראיין לתקשורת בכל אחת משפות אלו. פרסומיה בפייסבוק כתובים לרוב בשתיים עד ארבע שפות. סבטלובה פרסמה מאמרים רבים בענייני מזה"ת בג'רוזלם פוסט, ג'רוזלם ריפורט, אל-מוניטור,  BBC RUSSIAN ועוד כלי תקשורת בשפות שונות.

על עקבים במזרח התיכון, מאת קסניה סבטלובה. קרדיט: אתר "עברית".

ואם לא די בכך, סבטלובה עמיתת מחקר בכירה ב"מכון למדיניות ואסטרטגיה" במרכז הבינתחומי בהרצליה. לאחרונה הוציאה לאור ספר "על עקבים במזרח התיכון". בראיון לרגל הוצאתו לאור אמרה:

"הספר הזה מגולל את סיפורו של המזה״ת המשתנה ב-20 שנים האחרונות, דרך כל הצמתים החשובים של העידן שיצא לי להיות בהם ולסקר אותם בעצמי…. הספר הזה נולד מתוך סקרנות ואהבה גדולה ביחס למזרח התיכון וכולי תקווה שהוא יעורר עניין אצל כל מי שרוצה לדעת קצת יותר על מה שקורה שם אצל השכנים מעבר לגבול."

סבטלובה על הסכם הנורמליזציה עם מדינות המפרץ

בראיון ל"גם כן תרבות" (13.12) סבטלובה שיבחה את הסכם הנורמליזציה של ישראל עם מדינות המפרץ. היא רואה בו גשר כלכלי חשוב ביותר ואפשרות לפתח קשרי מסחר בין מדינות וגם בין עסקים פרטיים. היא מדגישה שאכן אפשר לבלות שם עד כדי טירוף חושים, אבל, וזה אבל גדול – "יש שם בעיה גדולה בתחום של זכויות האדם":

"איחוד האמירויות לא נודעת בזכויות האדם שלה. יש לזכור שהשלום אולי נובע מסיבות כלכליות ואינטרסים. מצד שני אנחנו צריכים לדאוג למדינה שלנו. התפקיד שלנו הוא לא לחנך את המדינות הזרות, אלא לשמור על המדינה שלנו, להיות מודעים לזה".

לכן היא ממליצה להזמין את התיירים ל"חצר האחורית" של אבו דאבי, "למען יראו מה קורה שם ויידעו שהאנשים שם הם קשי יום". פרט לכך, היא ממליצה מאוד ליידע את התיירים לגבי החוק והסדר באבו דאבי. שכן, מי שעובר עבירה שם צפוי לשבת בכלא גם 25 שנים. שכן "במדינות המפרץ רק בן אדם אחד קובע ומחליט עבור כולם." לאחר שנגעה בנושא הבוער בעצמותיה, זכויות האדם באזורנו –  היא נכנסת לעובי הקורה של הנושא, כשהיא מציינת את המצב במצרים, ומלינה על כך שאין התייחסות עולמית ומקומית מספקת לבעייה זו.  

סבטלובה – על המצב הביטחוני במזרח התיכון

כעמיתת מחקר בכירה במכון למדיניות ואסטרטגיה בבינתחומי, יש לה דעה מגובשת ועצמאית לגבי המצב הביטחוני במזרח התיכון. אחד הנושאים החמים שהיא מתייחסת אליהם הוא הסיכוי שאבו דאבי יחברו למדינות שמתנגדות לאיראן. בעניין זה היא "בטוחה שאין סיכוי":

"במאמרי בניוזוויק כתבתי על הסכם הנורמליזציה עם אבו דאבי ועל הסכסוך המתמשך עם הפלסטינים. ההסכם עם איחוד הנסיכויות חשוב מאוד, מדובר בציון דרך משמעותי ביחסים בין ישראל לאזור. אך מי שחושב שהבעיות שלנו עם איראן או עם הפלסטינים ייפתרו מעצמן רק בגלל שמטוס ישראלי טס בשמי אבו דאבי, שיחשוב שוב. אבו דאבי מנרמלים יחסים עם ישראל, אך גם מהדקים יחסים עם איראן, ואם יקבלו את F-35 (קרוב לודאי שיקבלו), הסיכוי לכך שהמטוסים הללו יופנו נגד הרפובליקה האיראנית – אפסי".

ולגבי הסכסוך עם עזה ורמאללה – "גם הסכסוך עם עזה ורמאללה לא הולך לשום מקום – השדות הבוערים והפיגועים בערים שלנו הם תזכורת יום-יומית לכך. אז במקום לנוח על זרי דפנה, כדאי שישראל תדע לעבוד עם השותפים החדשים על מנת ליצור כאן שלום בר-קיימא שיספק לתושבי ישראל ביטחון, שקט ושלום".

אחתום את הרשימה בציטוט מתוך מאמר של סבטלובה שהתפרסם במגזין "ליברל" (דצמבר 2020), "עשור לאביב הערבי: מה למדנו?" –

"סיפור עלייתו ונפילתו של האביב הערבי חשוב ומשמעותי גם עבור ישראל… הנרטיב של "אוטוקרטיה או כאוס", נמצא בתנופה אדירה כיום […] לא רק במזרח התיכון יודעים המשטרים להפעיל מניפולציות פוליטיות ורגשיות על מנת לגרום לציבור להאמין שהוא בוחר בסדר או בכאוס. ראו, הוזהרתם."

לסיכום – סבטלובה פעילה בשטח, פעילה במחקר, מפרסמת ומתראיינת: עקבו אחריה בפייסבוק והאזינו לראיון שהעניקה לאלוף (מיל.) עמוס גלעד לכבוד צאת ספרה החדש, "על עקבים במזרח התיכון".

תקוותי היא שסבטלובה תחזור לכהן כחברת כנסת. עם רזומה כמו זה שלה, ולאור העובדה שהיא לא טירונית פוליטית, כנסת ישראל תזדקק לה במיוחד בעת הזו.

מסלול הליכה בטבע העירוני

הסגר השלישי נכנס לתוקף היום, 27.12.2020 בשעה 17:00.

במסגרת המותר, העניקו לנו את הזכות לפעילות ספורטיבית במרחק שחורג מ- 1,000 מ' מהבית.

להלן מסלול הליכה מומלץ שאורכו כ-6 ק"מ, ומשך ההליכה כשעה וקצת (להליכה מהירה). ההמלצה מיועדת לכל מי שנמצא בנקודה כלשהי על גבי המסלול. השעה המומלצת היא לבחירתכם. אני מעדיפה שעה של שמש חורפית. ברב הימים שעת הצהרים בין 14:00 ל-15:00 עונה על הדרישה.

התמונה שלהלן מתארת את המסלול באופן גרפי – להגדלה יש ללחוץ על המפה.

הליכה בטוחה – ברחוב אבא הלל יש מדרכה רחבה ויפש. בהמשך, שביל יונתן הוא שביל סלול, חדש שמחולק לנתיב אופניים ולהולכי רגל. השביל מוביל את ההולכים בו בנוף ירוק, על שלל צבעיו, ריחותיו, וציוצי הציפורים שמזדמנות למקום.

נתיב המסלול: אורך 6 קמ' , כולל נקודות ביניים מכוונות.

צאו להליכה, בריאות טובה לכולכם !

פולחנים (פוליטים) וקורבנות אדם

פולחני אישיות בפוליטיקה המקומית והעולמית הם קדימון למחיקת אותם אישים שלרגע זכו לעמוד בקדמת הבמה הפוליטית. אבל כאשר מוחקים אותם אין מתירים להם לנוח בשקט. לעת הצורך מוציאים אותם, מפירים את שלוותם ומאמללים אותם, וחוזר חלילה. קחו לדוגמא את חיים רמון. אחרי שנים של עשייה, וכמי שנודע כאישיות נחשבת, פעילה ומוערכת, מי שזכה לחוש על בשרו את מגע פולחן האישיות, הוא הפך, בין לילה, לאובייקט שנועד להעלותו כקרבן, אובייקט לתדלוק הבצה הפוליטית, והמשך המומנטום, לטוב ולרע.

חיים רמון בימים הטובים. קרדיט: פיקיוויקי

בעבר הרחוק מאוד, פולחנים וקורבנות אדם נקבעו כפרקטיקה קבועה וכאמצעי תחזוקה של המצב הקיומי שמיטיב עם בני האדם. אם נלך אחורה במנהרת הזמן, ניווכח שעוד בעידן הברזל האמונה בחיוניות האלים ששולטים ביקום ובקיום על פני האדמה, הולידה פולחני הקרבה פיזיים של בני אדם. האמינו שכך תובטח המשכיות הקיום. בבחינת מה שהיה, חייב להימשך.

ההבדל בין פולחנים עכשוויים ובעיקר פולחני אישיות פוליטיים, לפולחנים בעידן הברזל, הוא שאפיזודת המוות הייתה ממשית, הוא או היא מתו מוות אלים. הטקס היה משולב בהאכלת הקורבן המיועד בתפריט עשיר במיוחד, וציוד המת באביזרי עזר כדי ש"חייו האחרים" יהיו כפי שהוא דמיין שיהיו. ולא רק זאת, הוא/היא קיבלו את הדין בשמחה ושיתפו פעולה. ואחר כך הניחו להם.

אמש צפיתי בראיון שחיים רמון העניק לרינה מצליח, בתכנית האירוח "פגוש את העיתונות". הדיון התמקד ברמון, כקרבן של מאבקים פוליטיים. אבל בניגוד לעידן הברזל, כאן ההרג אינו פיזי, אבל הקורבן נזרק לפח האשפה של ההיסטוריה, לבינתיים, עד שמתעורר הצורך לשלוף אותו מ"קברו". זה קרה בשבוע שעבר, רמון נשלף ונעשה מעורב ברגעי הגסיסה האחרונים של ממשלת האחדות שהוקמה בראשות הליכוד וכחול לבן. מדוע דווקא חיים רמון? מדוע לא מניחים לו? רמז – הוא טוען שבעליון עומדים למחוק לגמרי את עבירת ההטרדה המינית שסייעה ליריביו הפוליטיים להרחיק אותו מן הזירה הפוליטית. ואם חלילה הוא יזכה להרים ראש ולהכריז "הכשירו אותי בעליון" יש לדאוג בעוד מועד להוריד לו את הציפיות, תוך כדי שימוש רגעי בו לליבוי אש הסדר הפוליטי הרצוי. וחוזר חלילה.

אחת מאלו שהוגדרו כ"גופות בִּצָה" – גופות שנמצאו באזור הבצות של עידן/תקופת הברזל (גופות בני אדם שחיו לפני 2000 שנה ויותר והתגלו בביצות ובבורות ברחבי צפון אירופה, מאירלנד ועד פולין) – הינה גופה הידועה בכינוי "האיש מטולונד" (Tollund Man), שהוטמנה שם לפני כאלפיים שנה ויותר, והתגלתה במאה ה-20 על ידי כורי כבול שעבדו באזור. הגופה נשלפה מן הכבול והועברה דרך מספר תחנות ביניים עד שהונחה אחר כבוד במוזיאון באחת מערי דנמרק. שם היא נחה באין מפריע. עד היום חולפים על פניה מבקרים ותוהים איך זה שאדם שמצא את מותו בנסיבות אלימות, כאשר חבל התלייה עדיין מהודק אל צווארו, מונח מאחורי חיץ זכוכית כאשר סבר פניו השלוות מוכיח שהוא בסך הכל מרוצה. שאין לו שמץ של רצון להתעורר מתרדמת המוות.

Tullund Man – Credit: Smithonian Magazine online. Photography by Christian Als

לא כן חיים רמון. פולחן האישיות סביבו כאישיות פוליטית מוערכת סייע לקיים סדר פוליטי עירני ותוסס. לאחר שמילא את תפקידו הוא נזרק והוטמן "מחוץ לגדר", ושוב נשלף ממקומו, עדיין מיוסר, עדיין מחפש דרך להיחלץ מקלונו. אבל הזירה הפוליטית אינה מניחה לו. היא תובעת את שלה. היא שורצת תככים ומחפשת אחר קרבן אדם תורן כדי להמשיך לקיים את פולחן צייד המכשפות והתססת האווירה. רמון נשלף  לשם כך והפך לאייטם תקשורתי בכל המדיות האפשריות כשפניו  – יש לומר – אינם משקפים שלווה אלוהית ונפשו אינה מוצאת מנוח. פניו נראים כפני בר מינן, פנים מיוסרות שמלמדות על סבל רב ואי השלמה עם ה"מוות האלים". ללמדך, פולחני אישיות בזירה הפוליטית של ימינו הם דלק שמיטיב עם הכלל. דלק שעוזר להמשיך לקיים את הביצה המקומית/העולמית. כמו פולחני עידן הברזל, שם נבחר הקרבן, ושימש כאמצעי להמשיך את מה שיש, לשמור על הקיים. אבל בניגוד בולט לעידן הברזל, במאה ה-21 קורבנות אינם יודעים מנוח, ואינם משלימים עם גורלם. הזירה הפוליטית ממשיכה לסחור בהם לפי הצורך. תחשבו על העתיד – האם זה מה שמחכה לבני גנץ, לגדעון סער, וכעת גם לזאב אלקין? בני גנץ זכה לפולחן אישיות קצר טווח וכעת הוא נזרק החוצה. אבל עוד נראה אותו שוב בבצה הפוליטית, כאשר יתעורר הצורך לתדלק אותה – עתיד שהוא בבחינת "השתמש וזרוק", וחוזר חלילה. כנ"ל גדעון סער שכבר שנים הוא מדמיין את עצמו כמוביל הליכוד. בפריימריז של הליכוד  הוא הצליח לא רע, רק כדי למצוא עצמו חיוור-בעל-כורחו במובן הפוליטי, וכעת שוב הייתה לו עדנה. יש לשער שייסורים עדיין מצפים לו. והבאים בתור הם זאב אלקין, נפתלי בנט ועוד רבים וטובים. יש גם אישה אחת בחבורה, יפעת שאשא-ביטון, רחמנא ליצלן.

ימים יגידו.

אם תהיה לכם הזדמנות לעיין בספרות על "גופות בצות" בעידן הברזל, ופולחנים של הרג אלים, כחלק מסדר יום ציבורי שחייבים לקיים אותו כצו האלים השומרים עלינו, תבינו.  הקורבנות דאז קיבלו על עצמם את צו האלים. ולמרות המוות האלים, שהיה לב לבו של הפולחן הציבורי, הקורבנות השלימו עם המצב, והציבור הוקיר אותם על תרומתם לחברה ולהמשך מיטבי של קיומה. החברה דאז ציידה אותם בכל הדרוש להם. הקורבנות הקדושים זכו אחר מותם ל"חיים אחרים" טובים.

מקורות וקריאה נוספת:

P V Glob, The Bog People: Iron-Age Man Preserved 1965

BBC – A  2,000 years old unsolved mystery