ארכיון קטגוריה: חברה

קוריאנים ביפן: זאיניצ'י

כמו צעירים רבים מבני ארצה שהגיעו עם משפחותיהם לארצות הברית, גם מין ג'ין לי לא הייתה מודעת כלל להיסטוריה העגומה של בני ארצה הקוריאנים החיים ביפן. הייתה זאת יד המקרה בלבד שהובילה אותה לכך. היא שמעה סיפור מטלטל על בני עמה, סיפור ה"זאיניצ'י". ספר פרי עטה, פצ'ינקו, פותח צוהר לגורלו של עם שמזה דורות , מאז תחילת המאה ה-20, חווה חיי השפׇּלה ואי שיוויון מחפיר במקום מושבו, יפן.

שנים של מחקר ואלפי ראיונות עם קוריאנים החיים ביפן בעת הזאת, הולידו פרויקט ספרותי מן המעלה ראשונה – פצ'ינקו  (446 עמ'), מאת מין ג'ין לי, סופרת ממוצא קוריאני שמלאו לה שבע כאשר משפחתה הגרה מסאול לארצות הברית. הספר תורגם לעברית (אורה דנקנר) ופורסם על ידי הוצאת שוקן (2018). כתיבת ספר ופרסומו היוו בעיני מין ג'ין לי יעד שאין לוותר עליו. הצורך לפרסם דברים שפשוט נעלמים מתחת לרדאר, כגון העובדה שגם שחרור המולדת לא פתר את בעיית האפליה נגד הקוריאנים ביפן והגזענות כלפיהם, הפכו למשימת חייה של הסופרת.

הרומן פצ'ינקו מגולל את תולדותיה של מובלעת קוריאנית שנוצרה ביפן בתחילת המאה ה-20, בעקבות הסכם סיפוח בין ראש ממשלת קוריאה לבין המושל היפני של קוריאה, בשמו של קיסר יפן (29.8.1910). סיפוח חצי האי קוריאה על ידי יפן יצר צורת ממשל חדשה בקוריאה, שעיקרה ממשלת בובות. המושל שלט בקוריאה כשהוא כפוף לחלוטין למרותו של הקיסר היפני וקיבל הוראות מטוקיו. ההסכם נחשב עד היום בקוריאה כהסכם משפיל מאין כמותו. וכיוון שנחתם ב"שנת הכלב" לפי לוח השנה הקוריאני, הוא זכה לכינוי, "ההשפלה הלאומית בשנת הכלב". התאריך שבו נחתם ההסכם מסומן בלוח הקוריאני כ"יום ההשפלה הלאומי".

אזרחי קוריאה שהיגרו ליפן אחרי הסכם הסיפוח קיוו שבכך יקיץ הקץ על תלאות חייהם. בפועל הם סבלו מאפליה ואי שוויון מחפיר. חרפת הרעב אמנם נותרה מאחוריהם, בקוריאה. אבל בד בבד ביפן לא שכחו להם את מוצאם. חלפו מספר דורות מאז אבל הם נחשבים עדיין כקוריאנים אתנייםרובם חווים במהלך חייהם מצבים של השפלה אישית וקהילתית, הם מגונים, נלעגים וכפופים לגחמותיהם של היפנים ביפן. יש לציין כי גם אחרי שהקיץ הקץ על השליטה היפנית בקוריאה, בעקבות כניעתה של יפן לבעלות הברית בתום מלחמת העולם השנייה (15 אוגוסט 1945), אותם מהגרים קוריאנים וצאצאיהם עדיין נחשבים כקבוצה אתנית נחותה.

פצ'ינקו

כאזרחית אמריקאית, הייתה למין ג'ין לי ילדות נעימה בחיק משפחה חמה ומבוססת כלכלית. בני המשפחה השתלבו היטב במעמד הבינוני בארה"ב. איש מהם לא העלה על דעתו שמוצאו המשפחתי עלול להוות מכשול כלשהו עבורו בארצות הברית, בוודאי לא מכשול חברתי וכלכלי. באין סיבה נראית לעין להתעמק באופן מיוחד בהיסטוריה רחוקה של המשפחה, עצם החשיפה המקרית של מין ג'ין לי לסיפור האמיתי, הציבה אותה על פרשת דרכים בחיי הקריירה שלה. החשיפה המקרית להיסטוריה העגומה של הקוריאנים ביפן במאה העשרים, בהרצאה מפיו של היסטוריון באוניברסיטת ייל, הולידה פרויקט חשוב לא רק עבור קוריאנים החיים ביפן אלא כל מי שהספר תורגם לשפת עמו ויכול ללמוד ממנו מה פירושו להיות קרבן של עם כובש. בהרצאתו באוניברסיטת ייל ההיסטוריון גולל פרטים על אפליה בין תלמידי חטיבת ביניים ביפן. אחד התלמידים, צאצא למשפחת מהגרים מקוריאה, הושפל על ידי בני כיתתו במילות קללה שנכתבו בעמוד האחרון של ספר המחזור  שלו. ההלם והכאב הכו בו עד כי הגיב מידית בקפיצה אל מותו מגג בניין. המרצה הודה שאינו מסוגל לשכוח את הסיפור הטרגי.

כל זה התרחש ב- 1990, וב- 1996, כאשר מין ג'ין לי הייתה כבר סטודנטית בקולג'  היא קיבלה החלטה להעלות על הכתב פרטים היסטוריים על אפליה והשפלת בני עמה ביפן, מאז הסיפוח, בתחילת המאה ה-20.

אחרי מספר ניסיונות כושלים לחשוף פרטים ולגולל את האמת ברומן ספרותי, ההצלחה האירה פנים למין ג'ין לי. תחילה עם פרסום הסיפור, "מולדת", ב"מיזורי ריוויו" ב- 2002. ב"מולדת" התמקדה הסופרת בסיפורו של ילד קוריאני שביום הולדתו נלקחות ממנו טביעות אצבעות ורק אז הוא זוכה ב"מעמד של תושב זר" (זאיניצ'י) ביפן. סיפור דמיוני נוסף שלה נכתב בהשראת המקרה הטרגי שהובא לידיעתה על ידי ההיסטוריון מאוניברסיטת ייל.

שני הפרסומים זיכו את מין ג'ין לי במלגת כתיבה מטעם הקרן לאמנויות של ניו יורק. כעת היא שקדה על הרחבת הידע שלה בכל הנוגע לרקע החברתי/היסטורי של הקוריאנים ביפן במאה העשרים. ככל שהמשיכה בעיסוקה היא גילתה שזאת חבית ללא תחתית. היא לא אמרה נואש והמשיכה בכל הכוח לחפש פרטים אותנטיים על חייהם העלובים של קוריאנים אתניים ביפן שהושמו ללעג, שהוכחשו ונמחקו חלקית מהזיכרון ומדפי ההיסטוריה.

מוקד העלילה של פצ'ינקו, הוא מהלך חייהן של נשים ממשפחה אחת ממוצא קוריאני, לאורך ארבעה דורות. נשים שבזכות נחישותן ותושייתן, משפחתן שרדה במשך עשרות שנים כקוריאנים-יפנים. לאורך הרומן כולו, הקורא נחשף לשימושי הלשון השכיחים בהתייחסותם של יפנים לקוריאנים בני ארצם, שכך הם הנציחו את מצבם הנחות של הקוריאנים האתניים. אחד הסמלים הלשוניים בעלי הקונוטציה השלילית הוא לכאורה, קוד לשוני, zainichi, זאיניצ'י, שמשמעותו המקורית המילונית היא "אזרח זר המתגורר ביפן דרך קבע". אולם כאמור, הביטוי נטען חיש מהר בקונוטציה שלילית והפך לסמל, ביטוי גנאי המפלה את  הקוריאנים האתניים ביפן.

מין ג'ין לי נדהמה, הדבר נשמע לה חסר הגיון. בעת המחקר שערכה היא הייתה מודעת היטב לעובדה שביפן מתגוררים בני דור שלישי, רביעי וחמישי של הקוריאנים שהיגרו ליפן בתחילת המאה העשרים (ביפן חיים כיום כ-600,000 קוריאנים אתניים). ואם לא די בכך, רבים מבין אלו קיבלו אזרחות יפנית. אחרים אף התחתנו עם יפנים, וקוריאנים נוספים עדיין שומרים באופן חלקי על המסורת שלהם. על אף כל זאת החשש מפני אפליה גוררת עד היום רבים מצאצאי הקוריאנים האתניים להימנע מלחשוף את שורשיהם הקוריאנים, אף שזהותם האתנית מופיעה במסמכי הזיהוי וברישומים הממשלתיים.

פריצת הדרך של מין ג'ין לי בנוגע למחקר וכתיבת הספר, גם היא התרחשה במקרה, כאשר בעלה קיבל הצעת עבודה בטוקיו ב- 2007 ושניהם עברו לטוקיו. שם התאפשר למין ג'ין לי לראיין רבבות קוריאנים. ככל שמעגל הראיונות הלך והתרחב התברר למין ג'ין לי שבמעמד פנים-אל-פנים, נחשף עוד משהו, גדול יותר. התברר שאין המדובר ב"סתם קרבן ותו לא". הראיונות חשפו את מלא רוחב היריעה ומורכבותה של האפליה.

במובן המעשי הבסיסי, ביפן של ימינו עדיין קשה לקוריאנים מדור ההמשך להתפרנס ממקצועות פופולריים בקרב היפנים. ולכאן שייך כותר הספר "פצ'ינקו", כלומר, כדי לחיות ולהתקיים בכבוד מה שמושך רבים מהקוריאנים ביפן הוא פרנסה בעסקי ההימורים והקזינו ובעיקר מכונות המזל – הפצ'ינקו . יפנים לא יצטרפו בגלוי למצבת עובדי עסקי ההימורים אבל יחד עם זאת הם גם אינם מדירים רגליהם ממשחקי מזל. הקוריאנים שספגו לעג בדרך כלל בכל עיסוק שממנו התפרנסו, זוכים עד היום לקיתונות של בוז גם כעובדי הפצ'ינקו ולעתים קרובות הם אף נחשדים כשייכים למאפיה, ארגוני הפשע ביפן -היאקוזה Yakuza.

פצ'ינקו הוא הישג לסופרת שהלכה בעקבות צו מצפונה והזדהתה עם בני עמה וסיפור חייהם מאז תחילת המאה ה-20. מין ג'ין לי נחשבת כסופרת-חוקרת שהעזה לעשות מעשה. רבים מבני עמה ומובלעות אתניות אחרות העוברות משברים דומים במדינות הקולטות אותם, מעריכים אותה על כך. פצ'ינקו זיכה את מין ג'ין לי בפרס הלאומי לספרות בארה"ב לשנת 2017, מטעם הקרן הלאומית לפרסים והוא תורגם לשפות רבות.

 

 

 

יום כיפור בפריז

כשיהודי מגיע למדינה זרה לפני יום כיפור, כדאי שיצטייד בכתובות של בתי כנסת ויבקר בהם בערב יום כיפור, יישאר לתפילה ולשמיעת כל נדריי. ולהלן ההמלצה שלי לבתי כנסת,  שמבוססת על ביקורי האחרון בפריז.

לפני הנסיעה התקשרתי לחברה שמתמצאת היטב בבתי כנסת בפריז, וזו נתנה לי המלצה לכמה בתי כנסת ברובע היהודי. לחברתי יש משפחה ענפה בפריז והיא עצמה היסטוריונית שעבדה במחלקת ההיסטוריה של בית התפוצות. ההמלצה הייתה לבקר בשלושה בתי כנסת ספציפיים. חברתי הוסיפה שכדאי להיכנס לגדול מבין השלושה לתפילת כל נדריי – בית הכנסת הספרדי :Synagogue de la rue des Tournelles

הביקור שלנו בבית כנסת זה, המכונה גם "בית הכנסת הגדול", היה מלווה בחוויה בלתי צפויה. מרחוק כבר ניתן היה להבחין בכוחות אבטחה. אלו ערכו בדיקות קפדניות בכניסה הראשית לבית הכנסת, מה שגרם לתורים ארוכים וגם לכעסים. אנחנו היינו שני זוגות שהתקשו להבין צרפתית. אני עוד הצלחתי איכשהו להבין מה רוצים מאתנו. הם ביקשו פרטים אישיים, ואת המצלמות הגדולות נאלצנו להפקיד בכניסה.synagogue de tournelle

החוויה לא הסתיימה בכך. אני וחברתי עלינו ליציע המרווח והתבוננו מסביבנו. הקירות והתקרה עשויים פיתוחי עץ ובהם שקועים ויטראז'ים צבעוניים. הכל אומר פאר והדר. בית הכנסת התמלא במהירות למרות שהתפילות כלל לא נראו באופק. על הבמה התנהל משא ומתן שלא היה מובן לנו. משמאלי ישבה גברת צעירה, עם עיניים מלוכסנות. פניתי אליה בצרפתית (רצוצה) ושאלתי מה קורה. היא הסבירה לי שלפי הנוהג הקיים כאן, לפני התפילות מתקיימת "מכירה פומבית" של ה"כיבודים", כל מי שמעוניין לקבל תפקיד כלשהו – החל מקריאה בתורה וכלה בהכנסת ספר תורה לארון וכי"ב – יכול לקנות זאת בתנאים של מכירה פומבית. כשהסברתי לחברתי שהכל כשורה וכי זה הנוהג, שכנתי שמעה אותנו מדברות עברית והצטרפה לשיחה, אף היא בעברית. אילו רק ידעתי ! התברר לנו שהיא בת לאב תאילנדי ואם יהודייה, סיימה תואר ראשון באוניברסיטה העברית. לשאלתנו אם תמשיך להתגורר בישראל היא השיבה בשלילה, "כי אין כאן תרבות". היא זכתה במילגה ללימודי יידיש בסורבון. כך טענה. מכאן ואילך דיברנו עברית חופשי.

 

בית הכנסת הנוסף שביקרנו בו לאחר מכן, גם הוא ברובע היהודי,

 Synagogue de la place des vosgues –PENTAX Image

נקרא כיום Synagogue Charles Liché – הוא בית כנסת אשכנזי קונסרבטיבי, מאוד מפואר. צ'רלס ריש שעל שמו קרוי בית הכנסת, שרד את השואה ואת אושוויץ. לא נשארנו שם זמן רב. החום והדוחק העיקו עלינו ויצאנו החוצה.

המשכנו בדרכנו לבית כנסת שלישי ברובע היהודי:

Synagogue de la rue Pavee .     בית הכנסת הוקם עבור "אגודת הקהילות", אגודה של תשע קהיsynagogue rue da la pavee קהילות יהודיות רוסיות אורתודוכסיות. הבניין הוקם ב 1913 על ידי אמן הארט נובו, הארדיכל הקטור גוימארד. רבות נכתב על אסכולת הארט נובו ועל כך אין צורך להרחיב כאן. מה שכן, הייתה לנו חוויה יוצאת דופן. כשהתקרבנו לבית הכנסת, ולא היינו בטוחים שאכן זהו בית כנסת, ראינו שתי נשים בגיל העמידה. נשים צנועות ששתיהן הסתכלו עלינו בחשש רב. זה לא היה הדמיון שלנו. מאחר ובית הכנסת לא היה מאובטח, הן עמדו בחוץ כדי למנוע מזרים "לא רצויים" להיכנס פנימה. אגב: אין זה המקרה הראשון שבו בית כנסת לא נראה ככזה מבחוץ. גם בפרבר של אמשטרדם נתקלתי בבית כנסת שאינו מעיד על עצמו ככזה, ושהמתפללים בו בוחנים בעיניהם כל אדם זר שמתקרב. זאת המציאות ! לבסוף התקרבנו אל שתי הנשים והן שאלו (בצרפתית) מה רצוננו. סיפרתי שאנחנו תיירים מישראל ושאנו מבקשים להיכנס לבית הכנסת ביום הקדוש הזה. התגובה הייתה מידית. הן חייכו וקיבלו אותנו בכבוד רב. נכנסנו פנימה והשתתפנו בתפילות בנוסח אשכנז.

לסיכום: עשרות בתי כנסת פזורים בפריז . גם ברובע היהודי אפשר למצוא לא מעט מהם. לקראת יום כיפור, אם מי מכם נמצא בפריז ורוצה לטעום תפילות וכל נדריי בבית כנסת מקומי, קחו בחשבון את ההמלצה על שלושת בתי הכנסת שנמצאים ברובע היהודי. הביקור בהם מומלץ לא רק כיעד תיירותי אלא כמקום היסטורי שמלמד משהו על הקהילה היהודית בפריז, על הסגנון הספרדי המפואר ועל סגנון האר-נובו של בית הכנסת האורתודוכסי שאליו נוהרים מהגרים מרוסיה.

 

 

 

 

 

 

 

זה ייתכן, זה אפשרי – פרויקט "אמץ עץ" רמת גן

סיפור הצלחה על רוח התנדבות שתפסה את חבריי לפרויקט ואותי ללא הכנה מוקדמת. כיום אנו מציינים בסיפוק רב שעשינו את זה. התנדבנו והשתתפנו בהקמת משתלת עצים עירונית. משתלה פורחת ומשגשגת שעשתה היסטוריה ברמת גן.

IMG-20181005-WA0008

הכל התחיל אי-שם באביב 2018. קבוצה של תושבי רמת גן ואני בתוכם, סיימו קורס "מובילי בריאות וסביבה" שמתקיים בכל שנה מטעם מחלקת איכות הסביבה של העיר. הוצע לבוגרי הקורס להתנדב למען הקהילה בפרויקטים סביבתיים. אחד מהם הוא "אמץ עץ" – פרויקט התנדבותי חדשני, ייחודי לעיר רמת גן, במשתלת עצים המופעלת בחסות עיריית רמת גן והספארי ומיועדת לספק עצים וצל ברחבי העיר.

התמונה הראשונה שנגלתה לעיני המתנדבים בשטח המשתלה הייתה ערימה של קומפוסט פילים, וערימה נוספת, בשולי המשתלה, של מאות שתילי עצים. מרביתם נתרמו לעיריית רמת גן על ידי עיריית תל אביב המפעילה חווה חקלאית על גג דיזנגוף סנטר. השתילים היו נתונים בדליים שמידתם קטנה ומגובבים זה על גבי זה.

המתנדבים הם תושבי רמת גן שאכפת להם. הם הפכו לחלוצי הפרויקט. מבלי לדעת איך ומה עושים במשתלה, העבודה בשטח התקדמה תוך כדי הדרכה והמתנדבים זכו לטעום טעמה של עבודה חלוצית. הם הפכו שטח חקלאי למשתלה פורחת ומשגשגת ובה כאלף עצים. על-אף שחלקם עובדים במשרה מלאה ועושים לביתם, הם שמחים להתנדב למען הקהילה. אם תשאלו אותם, כל אחד מהם יספר לכם שהעבודה בשטח היא חוויה מיוחדת במינה ולא איזו אידיאולוגיה מופשטת. כולנו חשים כאן קירבה לאדמה ושמחים שניתנה לנו הזדמנות בלתי חוזרת לסייע בגידול עצים שיעניקו צל, יצבעו את העיר בירוק ויספגו כמויות גדולות של CO2 שנפלטות מרכבים הנוסעים בכבישי העיר.

ההתחלה לא הייתה שונה בהרבה מתהליך ה"עלייה לקרקע" של קיבוצים ויישובים חקלאיים בארץ. השיעור הראשון שמתנדבים אלו קיבלו התמקד בהעברת שתילים מדלי קטנטן לדלי גדול יותר, תוך ערבוב אדמה עם קומפוסט. בהחלט לא פשוט, ואפילו קצת מפרך.

IMG-20190606-WA0002

שלב "העבודה השחורה" חלף לו מזמן. מתקיימות כאן סדנאות קבועות שמעבירה אותן האחראית על כל הצמחייה בספארי, מומחית ובעלת יידע אינסופי בגידול עצים וצמחייה.

אלו עצים תפגשו כאן? עצי סיגלון, צאלון, ער אציל (עלי דפנה), אורן, ערבה בוכייה, צפצפה, אשל, חרוב, אלה, אלונים, שיטה קוצנית, תאנה, זית, רימון, דולב, שקד ואלת המסטיק.

בנטיעות ט"ו בשבט 2018 התקיים טקס מרשים ומרגש בפארק הלאומי ברמת גן, בהשתתפות כ- 400 ילדי העיר. ניטעו שם, לראשונה, כעשרים סיגלונים (Jacaranda) שגידלנו במשתלה. מתנדבי "אמץ עץ" היו נרגשים מהמראה. לא כל יום זוכים לראות ילדי גן ובי"ס יסודי, מצוידים באתים קצרים במיוחד ומסייעים בנטיעת עצים שגדלו בפרויקט חקלאי התנדבותי. העצים נקלטו יפה ובשנה הבאה יצמיחו פרחים עדינים בצבעי הלילך.

כשנתיים מאז השקת "אמץ עץ", כל המבקר בספארי ר"ג חולף על פני שלט גדול ומאיר עיניים הניצב בפתח המשתלה, וכל השאר הוא היסטוריה. המשתלה מתפקדת וקיימת כעובדה בשטח. גרעין מגובש של מתנדבים מתמידים להגיע למשתלה למשך מספר שעות בכל שבוע. כולנו מטפלים בעצים לפי הצורך ובהתאם להדרכה, ודואגים לצמיחתם התקינה. העבודה נעשית ברוח טובה ומתנדבים חדשים, שמצטרפים לקבוצה מדי פעם, "נדבקים" באווירת ההתנדבות והרוח החברית של הוותיקים.

 

 

מיזם חינוכי כלל עולמי למען סובלנות

משכימי קום בשבתות אשר שמים פעמיהם אל מסלולי הליכה לאורך קו החוף ובלב הפארקים היפים שבארצנו הקטנה, זוכים לשאוף אויר נקי ולנקות את הראש. לעתים נכונו להם הפתעות. אנחנו מגיעים לעתים קרובות אל נמל יפו וצועדים בטיילת משם עד מרכז פרס לשלום. היום חיכתה לנו הפתעה נעימה בתחום החינוך לסובלנות.

דווקא בתקופה זאת עם ההפגנות של יוצאי אתיופיה, ובלי להתחשב בסיבות שהביאו אותם עד הלום ושעליהן כתבתי באריכות לאחרונה, השבת יצא לנו לחזות במיזם חינוכי יוצא דופן, ששותפים לו עשרות אלפי תלמידים מרחבי העולם. המיזם החל לתפוס תאוצה לפני עשור, בפלורדיה ארה"ב. כדי שהציבור המבקר בנמל יפו יבין במה מדובר, מארגני תערוכת החוצות הזו הציבו פוסטר ענק ובו הסבר בשלוש שפות – עברית, ערבית ואנגלית – על המיזם חובק העולם שנקרא "שונים ביחד", ועל התערוכה המוצגת ברחבי הנמל שכל כולה הם פוסטרים ענקיים של ציורים שיצרו תלמידי בתי ספר יסודי בארץ. היוצרים ציירו את המושג "שונים ביחד",  ומתוך הציורים הרבים שתלמידי כיתות א'-ו' ברחבי הארץ שלחו לוועדה, נבחרו חלק שמאז 18.6.2019 הם מוצגים כפוסטרים ענקיים ברחבי נמל יפו.

שמתי לב שמעטים – אם בכלל – התעכבו ליד הפוסטרים. רבים פשוט חלפו להם על פני הציורים הענקיים בדרכם הלאה לארוחת בוקר בנמל או להליכה ברגל בטיילת. אולי בשעות מאוחרות יותר, כאשר השמש כבר אינה לוהטת, יהיו כאלו שיעמדו מול הפוסטרים ויתפעלו מהמסרים המשתקפים מהציורים ומהמילים שמופיעות על גבי חלק מהם עפ מסר של קבלת האחר.

הפסקאות הבאות לקוחות מהפוסטר המכריז על התערוכה :

שונים ביחד (18.6.2019-14.7.2019)

מציירים שונות מעודדים סובלנות

תערוכת הציורים המוצגת בנמל יפו – "שונים ביחד" – היא תוצר של פרויקט חינוכי אומנותי שמטרתו קידום ערכים של סובלנות, שוויון, קבלת האחר וקיום משותף במדינת ישראל.

הפרויקט הישראלי אשר פועל בארץ ביוזמתו של הרב מאיר עזרי, ראש מרכזי דניאל ליהדות מתקדמת, הוא שלוחה של המיזם Embracing our differences, שנוסד לפני למעלה מעשור בעיר סרסוטה שבפלורידה, ארה"ב. כיום משתתפים בו עשרות אלפי תלמידים מרחבי העולם.

היצירות המוצגות בתערוכה מלמדות אותנו שעל מנת לקבל את האחר, עלינו ללמוד קודם כל לקבל את עצמנו, ושמתוך קבלה עצמית זו נוכל לחגוג את השונות ואת הייחודיות של כל אחת ואחד מאיתנו.

אוצרת התערוכה: טל ישועה, סטודנטית לתואר שני באוריינות חזותית ואוצְרוּת, סמינר הקיבוצים.

 

כשהכל מסתיים והדברים מתבהרים

משפט מצויין שכל אחד מאיתנו חייב לאמץ. אני מתביישת ברגשות שחשתי בעת שהייתי תקועה בפקקי תנועה, כשכל רצוני היה שהנכדה תגיע לשיעור שחייה בזמן . הרי לא ייתכן להתעלם המדינה נוקטת אי-שיוויון כלפי קבוצות בגלל מוצאן. משהו מאוד רקוב אצלנו.

**********************

מקור: ATZUMA די לגזענות

המחאה של יוצאי אתיופיה הסתיימה. החוויה האישית שלי כ'קורבן המחאה', כפי שהתקשורת הגדירה אותי ואת כולנו, נבעה מפקקי התנועה שנוצרו מאזור הבורסה ברמת גן עד לרחוב דיזנגוף תל אביב, יום רביעי אחה"צ. כעת אני מתביישת בכך.

פרק א' – ביום רביעי האחרון הייתי אחראית להוציא נכדה מהגן ברבע לארבע ולהסיע אותה לשיעור שחייה ברבע לחמש באזור הבורסה ברמת גן. כולה נסיעה שאורכת חצי שעה לכל היותר, גם בפקקים של אחר הצהריים. כדי לא להיקלע לפקקים יצאתי מהבית לכיוון דיזנגוף בשעה שלוש אחה"צ. בדרך-לא-דרך הצלחתי להגיע בזמן לגן ולהסיע את הנכדה לשיעור שחייה שגם אליו הגענו ממש בזמן. התחושה שלי משעה שלוש עד רבע לחמש – כמעט שעתיים תמימות: הרגשתי כקרבן של פורעי חוק. התחושה התחזקה נוכח דיווחי התקשורת. למותר לציין שבשל הנוכחות של ילדה בת חמש במכונית, נמנעתי מלהביע בקול את מחאתי ורגשותיי השליליים נגד פורעי החוק ויוצרי הפקקים והשיבוש של מהלך החיים בתל אביב. החזקתי הכל בלב.

פרק ב' – אני מאזינה לתכנית בשידור חי ב"כאן רשת ב'", בשבת לפני הצהרים. המראיין מציג שאלות בפני המרואיין בנוגע לדמיון בין מחאת יוצאי צפון-אפריקה במה שזכור כ"אירועי ואדי סאליב" (1959), לבין מחאת יוצאי אתיופיה (שנות האלפיים). שתי המחאות הן יוזמה של קבוצות בני אדם הומוגניות שטוענות לקיפוח מצד ההגמוניה. הגמוניה במובן הסוציו-כלכלי-פוליטי, שכבה של בני אדם שקובעת את כלי המשחק ומכפיפה את כל השאר לתכתיביה. שתי קבוצות המחאה הביעו את מחאתם כנגד קיפוח מתמשך ובלתי מוצדק של הממסד כלפיהם.

פרק ג' –מרואיין עולה לשידור ומדבר על ההשוואה בין שני המקרים ושתי הקבוצות אשר חיות בתוכנו. הוא מציין שבשני המקרים, מאשימים את הקרבן עצמו במה שקורה לו.  המראיין מציין שבאותה עת, אירועי ואדי סאליב, זומנה ישיבת ממשלה דחופה ולוי אשכול מילא את מקומו של ראש הממשלה, דוד בן גוריון. הוא הכריז שהאירועים מחזקים את דעתו הקודמת בדבר הצורך ב"עלייה סלקטיבית". בן גוריון דגל בהקמת ועדות חקירה ובמקרה של אירועי ואדי סאליב, וכך הוקמה ועדת חקירה – "ועדת עציוני" (1959). הועדה בחנה את התנהגות המשטרה כלפי המפגינים ונקבע שלא ניתן למצוא פגם בהתנהלות המשטרה כלפיהם. מאוחר יותר, ראש הממשלה גולדה מאיר התבטאה כך, "הם לא נחמדים", וכך הגדירה לציבור את אופיים של יוצאי צפון אפריקה ומחאתם הלא-מוצדקת נגד הממסד (כאילו אין קיפוח של מפא"י, ההסתדרות ועוד). אז מה כל זאת שונה במקרה של האתיופים? איזה יתרון יש להם? מפגיני ואדי סאליב לא יכלו להוכיח שהמדינה נגועה בגזענות. ראשית לכל בשל צבע עורם הלבן שאינו שונה במאומה מצבע עורם של הממסד והמשטרה. במקרה של המפגינים האתיופים ברור לעין כל כי צבע עורם שונה, ולכן הטענה שהמדינה גזענית ומפלה אותם בשל צבע עורם היא טענה שקל מאוד להוכיח.

פרק ד' – המרואיין סיכם באמרו כי לא למדנו מאומה ממקרה ואדי סאליב. כמו אז גם כיום ה"הגמוניה" שולטת בכל החלטה ציבורית שמתקבלת במדינה. התוצאה בדרך כלל זהה: הופכים את הקרבן לאשם העיקרי. הווה אומר, הקרבן פורע חוק, הקרבן משבש את מהלך החיים במדינה, הקרבן הוא החשוד המיידי בכל התרחשות פלילית וכן הלאה.

פרק ה' – אני מתביישת ברגשות שחשתי בעת שהייתי תקועה בפקקי תנועה, כשכל רצוני היה שהנכדה תגיע לשיעור שחייה בזמן. וזאת איננה הפעם הראשונה שלי עם הנכדה ואחותה הצעירה ממנה שאנו תקועות בפקקים בשל מחאה של יוצאי אתיופיה. בכל מקרה, עולים בי הרהורי מחילה וסליחה כלפיהם. אם כל אחד מאיתנו יעשה חושבים, יציין לפניו מיהם באמת יוצאי אתיופיה, דוגמת אלו שפגשנו פנים-אל-פנים במקום העבודה ובמרחב הציבורי או הפרטי, אולי נוכל להרגיע ולהוביל לשינוי במנטליות הגזענית ובמקרים של אצבע מהירה על ההדק.

****

לקריאה נוספת:

על מוצאם של האתיופים מפרי אהבתם של שלמה המלך ומלכת שבא:  מלכת החידות, 2018, מאת חווה עציוני הלוי, הוצאת אריה-ניר-מודן, 315 עמ'.

חווה אלברשטיין – חוד החנית

חווה אלברשטיין – מקור: ויקיפדיה

ואם שאלתן עצמכן, האם כדי להיות מנצחת תזמורת, מעבדת ומפיקה של שירים נחוץ כוח, במיוחד כדי להשתלט על הגברים, קבלו את הדעה הרווחת בשיח הפמיניסטי-מוזיקלי בשנים האחרונות בדבר הדרת נשים מהמרחב המוזיקלי, קובעת אלברשטיין.

******

ואיך כל זה קשור, מן הסתם גם לטראומה של מלחמת יום הכיפורים (1973), המלחמה שתבעה 2,297 (2,569)[1] הרוגים במשך 19 יום בלבד, רובם לוחמים ומקצתן לוחמות.

חווה אלברשטיין, יוצרת וזמרת ישראלית פעילה מאז שנות ה- 60 של המאה העשרים,  מתראיינת לוויינט בעקבות הסינגל החדש שלה "יש לי אוקיינוס". אלברשטיין מפרטת ציוני דרך חשובים בהפקת הסינגל, מאז 1973 עד שהשיר עלה לאוויר, ומדברת על שיתוף הפעולה שלה עם נשים מוזיקליות, יוצרות ומוכשרות שאיתן עבדה במהלך שנות פעילותה: "התחלנו לעבוד עליו ואפילו שרנו אותו בהופעה פעם ואז פרצה מלחמת יום הכיפורים. עשינו הפסקה לכמה חודשים ואחר כך כשחזרנו להופיע, כבר הייתי פחות אמיצה ואת השירים חדשים החלפנו בשירים קצת יותר מוכרים. ככה, כדי להקל קצת על כולנו את המצב, לתת קצת נחמה, חמלה [ הדגשה שלי ת.ה.]".

באופן טבעי מסקרן אם כן לשמוע מאלברשטיין מה הטריגר שהחזיר בכל זאת את השיר לשולחן העבודה שלה? או, להבין איך שיר שנולד לפני שנים עולה לאוויר דווקא כעת? האם מדובר בייסורי לידה או בטריגר שרק אומנים ויוצרים יודעים להסביר אותו? חשוב לציין שהשיר נכתב על ידי תרצה אתר והלחן, על-ידי אלונה טוראל שהלכה לעולמה ממש לפני יום העצמאות האחרון. ב- 1973 הוא הועלה לדיסק ונשאר שם. והנה משהו קרה. כך זה מתרחש בדרך כלל: אמן נרתם למלאכת היצירה כשמשהו מדגדג אצלו בפנים והוא מרגיש בקצות אצבעותיו את הדחף ליצור, בלי יכולת להתנגד. כך גם הרגישה אלברשטיין, לדבריה, כאשר חפרה בארכיון הספרייה הלאומית ומצאה שם שיר ישן של חיים ברקני, וזה היה הטריגר שהזכיר לה שעדיין לא השלימה את מלאכת הפקת השיר שנולד עוד ב- 1973. נזכיר כמה מהשירים שברקני הלחין שעד היום הם מושמעים. לדוגמא: את תלכי בשדה, ביתי אל מול גולן.

כדי להתחיל את מלאכת סיום ההפקה, אלברשטיין הייתה צריכה לחשוב על הליווי לשיר, והיא בחרה ב"האורקסטרה – תזמורת הג'אז הישראלית". שילוב יחודי מאחר שזאת הפעם הראשונה שבה האורקסטרה ליוותה שיר מקורי. והתוצאה – יצירה קלאסית-חדישה. אלברשטיין מסבירה למה הכוונה, כך: "שיתוף הפעולה עם יאיר סלוצקי ורון אלמוג הוליד את הצליל המיושן שהולם את הטקסט של אתר [הדגשה שלי, ת.ה.]".

אחרי הכל, מדובר בזמרת ויוצרת ותיקה שיש לה גם מסר כללי. בראיון שלה לוויינט (חווה אלברשטיין: "עולם המוזיקה עדיין מאוד גברי") ישנה אמירה שממש הקפיצה אותי, כמאזינה קבועה לשירים ישראליים. וכך אמרה – "כמו בשיר, שמאחוריו עומדות שלוש נשים יוצרות, תופעה שהייתה מאוד נדירה בשנות ה- 70, כך גם כיום". אותו מצב, היא אומרת, אינו שכיח, נהפוך הוא. לדעתה "עולם היצירה המוזיקלית עדיין נגוע בגבריות יתר". "בסוגריים, היא אומרת, "אגיד לך שהוא עדיין עולם גברי".

כך אלברשטיין גם מסבירה מדוע היה קומץ קטן, ועדיין הוא קטן, של נשים שאיתן עבדה במשך השנים. הסיבה העיקרית היא שלא היו הרבה כאלה באותן שנים, וגם כעת אין. לא מנחם לשמוע שזאת אינה תופעה ישראלית ייחודית. ואם שאלתן עצמכן, האם כדי להיות מנצחת תזמורת, מעבדת ומפיקה של שירים נחוץ כוח, במיוחד כדי להשתלט על הגברים, קבלו את הדעה הרווחת בשיח הפמיניסטי-מוזיקלי בשנים האחרונות: יש בסיס אמיתי לטענה של הדרת נשים מהמרחב המוזיקלי של פסטיבלים והופעות פומביות, קובעת אלברשטיין.

בכל מקרה, כל הכבוד לאלברשטיין על הפתיחות והנועזות שלה. רצוי שהדברים הללו לא יתנדפו, יתאיידו או יתמסמסו באוויר, אלא יחלחלו למרחב המוזיקלי, בישראל לכל הפחות. כי הריאליה מוכיחה שישנן "המון בחורות מוכשרות ויצירתיות" שכותבות ומנגנות, אך קולן אינו נשמע.

ובנוגע לדברים שכתבתי בראשית הפוסט – מלחמת יום הכיפורים סיפקה נרטיבים לא מעטים. רבים זוכרים אותה כטראומטית. רוב הנופלים היו חיילים קרביים ומיעוטם, חיילות שלחמו בגבולות, הדרומי והצפוני, של ישראל. אין ספק שעליונות גברית, זו שקשורה לקטל בשדה הקרב, תורמת את חלקה לעצירת היצירתיות המוזיקלית. ובמקרה הנוכחי, היא היוותה גורם כלל לא זניח להכניס את השיר, שנולד ממש לפני המלחמה, למצב של "הולְד", עד היום. בכל מקרה, על השיר "יש לי אויקיינוס" עמלו שלוש נשים, מהיוצרות הגדולות ביותר שידעה ישראל: חווה אלברשטיין, תרצה אתר ז"ל ואלונה טוראל ז"ל. המלחמה הטראומטית הייתה גורם מכריע בחסימת מעיין היצירתיות המוזיקלית של רבים, ואת זו של הנשים במיוחד.

 

[1] עד הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה ב- 31 במאי, 1974.

המאבק האזרחי נגד "לוויתן", מזווית אישית

גוליית בסיפור המקראי הן השותפות בלוויתן, שעיקר עניינן הוא הרווח הכספי. הטענה המשכנעת  שהשותפות מפיצות, בתמיכת השלטון והארגונים הירוקים (החברה להגנת הטבע, אדם טבע ודין, רשות הטבע והגנים), היא שהשימוש באנרגיה מבוססת גז עדיף על פני שימוש בפחם.

*****

בדומה לסיפור המקראי על דויד הנער שיידה קליע אבן והביס את גוליית הפלישתי, כך עמותת "שומרי הבית," חברה אזרחית וולונטרית, נכנסת בימים אלו להילוך גבוה במאבקה על המיקום בו תוצב אסדת הגז של מאגר "לוויתן". המאבק נגד השותׇפוֹת בלוויתן: דלק, נובל אנרג'י, ורציו (להלן: השותפות) נבלע, דווקא בשלבו הקריטי, ברעש התקשורתי סביב האקטואליה (הרכבת הממשלה בראשות נתניהו), האירוויזיון והופעתה של מדונה.

כרוניקה של סיפור הצלחה

נא להכיר: זיכרון יעקב, המושבה השלישית של העלייה הראשונה הממוקמת בחוף הכרמל.

מה פתאום נזכרתי בהיסטוריה של זיכרון-יעקב? זהו אחד מיישובי חוף הכרמל שנאבקים על זכותם להמשיך לחיות בסביבה לא מזוהמת שאינה מהווה סיכון בריאותי. חשוב מכך – זיכרון יעקב עצמה משמשת עדות מוחשית לסיפור הצלחה שבבסיסו הקפדה על מיתאם בין פרויקט סביבתי לבין צרכי התושבים והסביבה. ההקפדה על מיתאם שכזה היא גרעין ההצלחה של הפרויקט.

על הקמתה של זיכרון יעקב והסיבות להיותה מודל לחיקוי שהועתק אחר כך למושבות נוספות מפרט התחקיר שפרסם יוסי בן ארצי (קתדרה 29 – תשמ"ד, עמ' 45-62). התחקיר מתבסס על שני מסמכים/חוזים שנכתבו בשלהי המאה ה-19 ונתגלו לאחרונה. מדובר בחוזים, המתווים תכניות מדויקות לבניית בתי מגורים ומבני משק במושבה זיכרון יעקב (אז, היא נקראה זָמרִין), שפקידי הברון רוטשילד טרחו על כתיבתם.

אם רבים נוטים לחשוב שזיכרון יעקב נבנתה באורח ספונטני, או שצורת הבנייה הועתקה ממקום מוצאם של המתיישבים, בני העלייה הראשונה, שני המסמכים שנתגלו מראים שלא כך היה. במקור זיכרון יעקב הוקמה כמושבה על גבעת זָמרִין אשר צופה על יקב שמבנהו הוקם מאוחר יותר. אלא שתוך זמן קצר התברר למתיישבים שהמיקום המיועד למושבה שתקום אינו ראוי. כבר אז חשבו על העתקת המושבה למיקומה הנוכחי, כפי שעולה מדווח לעיתון המגיד ב- 1883. ואכן באוקטובר 1883, היו אלו שליחי הברון, שייד ודגור, שנרתמו לערוך תכנית בנייה מחודשת, נחתמו חוזים בין הקבלן והמבצע והבנייה יצאה לדרך. בניית בתי המגורים התעכבה אך התחדשה כעבור כשנתיים וחצי. במרכז היישוב מוקמו מבני ציבור – בית כנסת, בית ספר ובית מרקחת, ובית העם נבנה רק ב- 1891.

עמותת "שומרי הבית" נגד אסדות הגז. באדיבות: עמותת "שומרי הבית"

תמצית המאבק בין "שומרי הבית" והשותפות בלוויתן

בעוד שתהליך ההקמה של זיכרון יעקב עוגן בחוזים שכל פרט בהם היה מחושב ומותאם היטב לסביבה ולצרכי המתיישבים, לא כך נראה המצב לצערנו ביחס לקביעת מיקום אסדת הגז של מאגר לוויתן. ולא רק זה – רצה הגורל וזיכרון יעקב, שתהליך הקמתה הניב תשתית מסודרת למתיישבים דאז ולתושביה כיום, דווקא היא זאת שנאלצת, יחד עם יישובי חוף הכרמל, להתמודד עם עתיד בלתי ידוע של זיהום סביבתי וסכנה בריאותית בשל חוסר תשומת הלב של השותפות בלוויתן לצרכים של תושבי האזור שבצמוד אליו תמוקם אסדת הגז.

גוליית בסיפור המקראי הן השותפות בלוויתן, שעיקר עניינן הוא הרווח הכספי. הטענה המשכנעת  שהשותפות מפיצות, בתמיכת השלטון והארגונים הירוקים (החברה להגנת הטבע, אדם טבע ודין, רשות הטבע והגנים), היא שהשימוש באנרגיה מבוססת גז עדיף על פני שימוש בפחם. כיוון שכך יצטמצם זיהום האוויר והנזק הסביבתי הנגרם כיום מהפחם. אין כל ויכוח על כך. אבל הגופים התומכים בהצבת אסדת הגז של מאגר לוויתן במרחק 9.7 ק"מ מקו החוף, משתמשים ברטוריקה שמטשטשת את העובדה שהסמיכות של האסדה לקו החוף תיצור מהר מאוד מפגע אקולוגי ובריאותי שיישאר איתנו לנצח נצחים. מי מאיתנו לא שמע על זיהום האוויר בחיפה הנגרם על ידי בתי הזיקוק שבמפרץ חיפה? כולנו מודעים למפגע זה ואף-על-פי-כן הוא תקוע כבר שנים כעצם בגרון והמאבק של תושבי חיפה על סילוקו עדיין נמשך. אסור שמצב זה יחזור על עצמו.

"שומרי הבית", שבראשה עומד מייסדה יוני ספיר, היא אחת העמותות החזקות הפועלות בנחישות ובצורה עיקשת ל"הרחקת אסדת הגז של מאגר לוויתן לעומק הים", לפי הכתוב באתרם, מופעלת על-ידי קומץ תושבים בזיכרון יעקב. העמותה ותומכיה פועלים כחברה אזרחית, ללא כל נגיעה לפוליטיקה הארצית. יחד עם עשרות אלפי פעילים מתנדבים, העמותה משקיעה מאמצים, מזה כשנתיים, לקידום הסדר ראוי עם השותפות. המטרות העיקריות של שומרי הבית הן:

ראשית, הפרדת גז גולמי למרכיביו בלב הים, מעל פי בארות הקידוח (כ-120 ק"מ מהחוף). שנית, מניעת שינוע, אחסון וטיפול בתוצרי לוואי מסוכנים של הגז הטבעי על אדמת ישראל. שלישית, הרחקת תעשייה פטרוכימית מריכוזי אוכלוסין בישראל.

נשק יום-הדין של שומרי הבית

לאחרונה העמותה השקיעה מאמצים כדי להשיג חוות דעת של מומחים חיצוניים בעלי מוניטין בינלאומי בתחום אסדות גז, על מנת לקבוע את מידת הסבירות לנזק עתידי, באם אסדת הגז של מאגר לוויתן תמוקם בקרבת חוף הכרמל. המומחים למדו את המסמכים שהשותפות בלוויתן הנפיקו כדי לקבל היתר להצבת האסדה בקרבת קו החוף. דוח המומחים קבע שהמסמכים הללו לוקים בחסרים משמעותיים בהתייחס לבטיחות התושבים והטבע.

התקשורת כן אשמה 

התקשורת עסקה ועדיין עוסקת בבעיות שעמותת שומרי הבית מתריעה עליהן, כגון זיהום סביבתי, פגיעה בדגת הים והסכנה הנשקפת לבריאות התושבים באם אסדת הגז תוצב בצמוד לקו החוף. אבל לאחרונה נדם קולה של התקשורת בשל נושאים פוליטיים וביטחוניים אקוטיים יותר לכאורה. אין הדים לאסון שעלול להתרחש גם בפוסטים של בלוגרים, ברשתות חברתיות וציוצי הטוויטר. כולם  טרודים למדי בפוליטיקה הארצית ובבעיות הביטחוניות בדרום המדינה. בעוד שאלו הם בהחלט נושאים שפתרונם דוחק ותובע את מלוא תשומת הלב, אי-אפשר לעבור לסדר היום בלי לתת את הדעת על נושאים בטיחותיים הנוגעים למיקום אסדת הגז של מאגר לוויתן. אייטם זה מופיע, אם בכלל, בשולי הדברים והציבור מדפדף הלאה. כך נדחק פועלה החשוב של העמותה לשולי האקטואליה.

החדשות הטובות הן שבג"ץ בחן לאחרונה את בקשתם של "שומרי הבית" להגיש עתירה כנגד השותפות בלוויתן ואישר את הגשת העתירה. מועד הדיון בבג"ץ נקבע ל- 4 ביולי, 2019 , ב- 9:00.

 

כָּל דִכְפִין

בהגדה של פסח (1914), מאת הרב ד"ר מאיר להמן, הוא מקדיש שני עמודים לביאור הקטע הפותח את ההגדה:

הָא לַחְמָא עַנְיָא דִי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם

כָּל דִכְפִין – יֵיתֵי וְיֵיכֹל, כָּל דִצְרִיךְ – יֵיתֵי וְיִפְסַח

הפירוש המילולי פשוט הוא –

זה הוא לחם העוני שאכלו אבותינו בארץ מצרים.

כל מי שרעב – יבא ויאכל, כל מי שצריך – יבא וישתתף בסעודת הפסח.

*****

מה המשמעות, מוסר ההשכל, התובנה החשובה והמסר החינוכי של הקטע הפותח את ההגדה?

אבי ז"ל ערך את הסדר בעזרת הפרשנות שלהמן, אבי סבו, הוסיף להגדה של פסח. הפרשנות להגדה הייתה כתובה גרמנית וברבות הימים תורגמה לעברית על ידי הוצאת נצח (1967). סביב המשפט הראשון שבפתיח, נרקמה מעשייה. להמן שיכתב אותה מבלי לציין מקור ספציפי. כנראה אגדה שעברה בין אנשי הקהילה היהודית במיינץ, גרמניה. עיקר העניין שבה, טמון בשאלה: מדוע בחלק מההגדות כתוב: "הא לחמא", ואילו בהגדות אחרות כתוב "כהא לחמא". זה לשון המעשייה וההסבר להבדל –

משלו משל לאדם אחד שחי חיי עוני ודחק. את כל מטלטלי ביתו מכר בעבור לחם, גם ילדיו נלקחו כבר אל הנושה לעבדים. והנה בא ידידו מנוער, עשיר מופלג, בצל קורתו, וכראותו את שפל מצבו של העני, ריחם עליו, לקח אותו ואת בני ביתו אליו, ומינהו להיות שומר אחוזותיו. מעתה התחילו חיי רווחה עבור העני ומשפחתו. ובכל שנה – ביום שידידו נדיב הלב הרים אותו משפל מצבו – לבש העני את הבגדים הקרועים מתקופת דלותו, כזכר לתקופה שבה היה עני ומרוד. באותו יום היה מחלק מתנות יקרות לבני ביתו, להגדיל את השמחה ולהאדירה.

לימים הכעיס האיש את ידידו העשיר. הלה פיטר אותו ממשרתו, גירשו מאחוזותיו, נטל ממנו את כל עשרו שנתן לו לפני כן, והלבישו שוב בקרעים ובלאים שלבש בימי דלותו. כראות הילדים את אביהם בבגדיו הקרועים, שמחו לקראתו, בחשבם כי שוב הגיע יום השנה – יום שמחתם. אך אביהם אמר להם בדאבון נפש: 'עד עתה היה לבוש זה יום זכרון לימי ענינו, הפעם זוהי שוב מציאות מרה. חזרנו שנית למצבנו השפל, כמקודם'.

הקב"ה הרים את ישראל משפל מצבם במצרים והביאם לארץ-ישראל – ארץ חמדה. אחת לשנה – בחג הפסח – אכלנו לחם עוני, זכר לזמן עבדותנו במצרים, ואמרנו : 'כהא לחמא עניא' – לחם כזה, לחם עוני, אכלו אבותינו במצרים.

ברבות הימים הכעסנו את ה' ומפני חטאינו גלינו מארצנו. שוב אוכלים אנו לחם עוני ממש – כי הננו עניים, עניים בדעת, עניים מחמת עול הגלות… ולכן אנו אומרים: הא לחמא עניא, זה לחם ענינו! (הערה של קורא: המשל הוא פרי עטו של ר' יעקב מדובנוב)

בחלקו השני של הקטע הנ"ל –  כל דכפין ייתי וייכול – טמון מסר נוסף, לא פחות חשוב. הרב להמן מסביר, שבמילים אלו טמון מסר חינוכי שאנו כבני אדם חייבים להפנים:

כל איש מישראל שהוא מיסב בליל הסדר, בין עני ובין עשיר, מכריז הכרזה זו: 'כל הרעב יבוא ויאכל'! קריאה זו נובעת ממידת הרחמנות הטבועה בלבם של ישראל – מה עז הרושם שיכולה קריאה זו לפעול בלב הילד! גם כי יזקין לא יסור ממנה, יפתח ידו לעני ויפרוט לרעב לחמו! לולא זאת, לולא החינוך לגמילות חסדים – כלום היה פותח את ידו על-מנת להשביע את הרעב?! הלא אין השבע יודע הרגשת רעבון – מהי?

*****

חברים, אנחנו תושבי העיר רמת-גן (מתחם הבורסה). לקראת סדר פסח 2019 תכננו ליישם את המסר הטמון בקטע הפתיחה, "כל דכפין ייתי וייכול", הלכה למעשה. הקצבנו שני מקומות בשולחן הסדר לשני אורחים והתחלנו לחפש. אלא מה? המשימה עדיין לא הושלמה. למרות שיחות טלפון עם ארגונים שונים, ביניהם "הוועד למען החייל", "בית החייל" בתל אביב ורמת גן, קהילות רפורמיות, "הפדרציה הציונית הדרום אפריקאית", השגנו עד כה אפס תוצאות. כל שנאמר לנו היה בערך כך: "יפה מצדכם. הפנייה שלכם מחממת את הלב". שמחנו לשמוע שחלקם עורכים סדר פסח רבתי לבודדים צעירים וחיילים ואחרים עושים זאת לנזקקים…

אם בכל זאת יימצאו האורחים/ות שישבו עימנו לשולחן ויקחו חלק בסדר הפסח, מה טוב.

 

צ'רלי צ'פלין (130 להולדתו)

הודות לעובדה שצ'פלין חשב מחוץ לקופסה, ובשל היותו משוחרר מכבלי הציוויליזציה וקיבעונותיה, הוא פיתח את כישוריו יוצאי הדופן.

****

השבוע נתקלתי במקרה בתחנת הרדיו של "כאן", בתכנית "שלושה שיודעים" (בהגשת דודו ארז, "כאן תרבות"- 104.9).

בבוקר, אחרי שהסעתי את אישי לתל-אביב, המשכתי בדרכי תוך כדי האזנה לגלגל"צ. היו הפרעות בשידור ומכיוון שכך, חיפשתי תחנה עם תוכן ומוסיקה. באופן בלתי צפוי הגעתי ל"גם כן תרבות" עם המגיש דודו ארז. הוא ראיין בתוכניתו מומחית לקולנוע – ד"ר זהר אלטמן-רביד על נושא ייחודי – צ'רלי צ'פלין וסוד הצלחתו בקולנוע.

ראשית, עליי להודות שבעברי לימדתי קורס לתואר ראשון שעסק בהומור ושימושיו. קורס משעשע וגם רציני. במסגרת הקורס הצגנו קליפים שונים, ניתחנו את ההומור לסוגיו ועמדנו על הייחודיות ועל שימושיו של כל אחד מסוגי ההומור. הסרט האילם של צ'רלי צ'פלין היה בין הקליפים המוצלחים ביותר. זכור לי שהתעכבנו במיוחד על קטעים מתוך "הנווד", ו"זמנים מודרנים". מלבד התובנה שההומור בסרט האילם נובע בעיקר ממה שנקרא "סלפסטיק" SLAPSTICK, כלומר משחק המלווה בתנועות גוף מוגזמות החורגות מהנורמה, עמדנו על כישוריו של צ'פלין בזירה הקולנועית. צ'פלין הוא יוצר הז'אנר הקולנועי של מה שמכונה "הסרט האילם", הוא ולא אחר. בראיון עם ארז, סיפרה ד"ר אלטמן-רביד על צ'פלין, הילד שנחשב כעילוי עוד בגיל 5. וכמו כל "סינדרלה", צ'פלין למד לעמוד על שתי רגליו למרות, או בגלל, המצב בבית והעובדה שגדל בשכונת עוני. אימו הייתה חולה בעגבת ואביו היה שיכור רוב הימים. צ'פלין, שגדל ברחוב ולא למד בבית ספר, גם לא ביסודי, הבין שהוא אאוטסיידר. בסוף, המחזאי והסופר שזכה בפרס נובל לספרות, ג'ורג' ברנרד שאו הכתיר את צ'פלין כ"גאון". בשיא הקריירה שלו, כאשר צ'פלין הוזמן לבריטניה על מנת לקבל תואר "סֵר" מהמלכה, מיליון איש קיבלו את פניו ברדתו מן האונייה Queen Mary וליוו אותו אל ארמון המלכה שהעניקה לו את התואר "סֵר".

ד"ר אלטמן-רביד הדגישה בראיון עם ארז שהודות לעובדה שצ'פלין חשב מחוץ לקופסא ובשל היותו משוחרר מכבלי הציוויליזציה וקבעונותיה, הוא פיתח את כישוריו יוצאי הדופן. רוצה לומר שלימודים מועילים מאוד כדי להבין את כל מה שיש בתוך הקופסא. אלא מה? הצד האחר שלהם הוא הסטגנציה, הקיבעון. לדעת אלטמן-רביד, מאז שנות ה-80 הקולנוע נותר סטטי. אין בשורה חדשה מאז. הטכנולוגיה התפתחה אבל אין שינוי משמעותי במשחק. לכן, היא טוענת, גדולתו של צ'פלין נבעה, אולי באופן מפתיע, מכך שלא למד ולא היה כבול לשום מסורת קולנועית.

ההכרה הציבורית בכישוריו של צ'פלין צמחה בארה"ב, לשם הגר ממולדתו, אנגליה. לכן, בתחילת הדרך, הסרט האילם היה מזוהה עם צ'פלין בארה"ב. שם הוא נחשב כעילוי. את הונו ואת הקריירה המפוארת שלו צ'פלין עשה בארה"ב, בעוד שבאנגליה, מקום הולדתו, התעשייה לא האמינה בו כנראה עקב הרקורד המעמדי-חברתי שלו: אדם ממעמד נמוך שהסתובב ברחובות ולא למד במסגרת חינוכית כלשהי. בקיצור, מעמד תרבותי-חברתי שנוי במחלוקת.

הראיון בנושא "צ'פלין" התגלגל לו לאורך שעה, בקירוב. לצערי, הנסיעה הגיעה לסיומה לפני תום הראיון. אבל עוד הספקתי לשמוע שצ'פלין הסריט וביים את סרטיו האילמים והמשיך בז'אנר הקולנועי הזה גם לאחר שהומצאה טכנולוגיית הקול בקולנוע. מדוע? אחת הסיבות לכך פשוטה למדיי: כשמסריטים עם קול אי-אפשר לתת הנחיות באמצעות  דיבור … הסרט האילם מתגבר על כך מסיבות מובנות מאליהן.

הדבר השני שעוד הספקתי לשמוע, הוא שהשיר SMILE, שהפסקול שלו מלווה את הסרט "זמנים מודרניים", הוא אחת היצירות של צ'פלין שהלחין את מוסיקת הרקע לסרטיו. בדקתי אצל ד"ר גוגל וגיליתי את הדברים הבאים: את המילים ללחן של SMILE הוסיפו, מאוחר יותר, ג'ון טרנטר וג'ופרי פרסונס. בהמשך, השיר זכה לתהודה עצומה. שרו אותו זמרים גדולים כמו – נט קין קול, טוני בנט, מייקל בבל, ג'וש קרובן, ג'סטין ביבר ואריק קלפטון וגם מייקל ג'קסון.

להלן השיר בגרסה מוקדמת:

והנה השיר בביצועו של נט קינג קול:

 

אותי זה לא מפחיד

DEMAGOGUE: Leader who exploits and the ignorance among common people for his own interests

מה ומי עשוי להיות הגורם שיעזור לציבור, שמזמן הפך לקרבן הדמגוגיה וההפחדה, להתגונן מפניהן? מה תפקידם של הקרובים ביותר לדמגוג, במערכת הבחירות הבלתי-שפויה הנוכחית?

*******

שכנוע באמצעות דמגוגיה נפוץ בכל תחומי החיים, ולא רק בפוליטיקה. הגיע העת לפוצץ את התיזה ש"רק הליכוד יכול" וגם לחשוף את האמת: "המלך עירום". אין זו משימה של מה בכך, לעמוד מול השימוש במניפולציה של הפחדה, ניצול הזיכרון הקצר של הציבור, "שתילת" מוסכמות מופרכות ושימוש בהן כדי להוכיח שיש רק אדם אחד נעלה מעל כולם בכישוריו שיודע לטפל בביטחון, במדיניות החוץ ובכלכלה של ישראל.

דמגוגיה

הגדרה מקוצרת של דמגוגיה מתארת מצב שבו הדמגוג עושה שימוש במלים בצורה בלתי הגיונית למטרות אנוכיות ולרכישת עמדת מנהיגות.

דמגוג מוצלח חייב להיות אומן של רטוריקה, דמגוג חייב לשלוט במילים ולהשתמש בהן בצורה יעילה. התבטאות בכתב או בעל-פה חייבת להעביר מסר בצורה מסודרת וברורה. המסר עצמו חייב להיות ברור לציבור שאליו המסר מכוון, ולעורר אצלו הקשבה והתעניינות. ומעל לכל, את המסר יש לחדד ולקשור לאירועים דומים מהעבר.

לרוע המזל, אותן שיטות התבטאות כשהן נתונות בידיו של הדמגוג, עלולות לשכנע אנשים להאמין לדברי שקר, לבלבל את החשיבה ההגיונית וללבות יצרים. במקרים רבים מה שנקרא שכנוע, אינו אלא "מניפולציה מילולית". אחת מדרכי השכנוע של הדמגוג היא "שימוש בהפחדה", כמו ההתבטאויות  ששמענו במערכת הבחירות האחרונה (2015) כאשר ביום הבחירות הופצו מסרים שלפיהם "הערבים נוהרים בהמוניהם לקלפיות".

מה למדתי מניסיון אישי

בינואר 2015, טופלתי על ידי מדקרת בעלת תואר דוקטור ברפואה פנימית, ומיד למחרת הבחירות כשהגעתי לטיפול שנקבע לי מראש, נשאלתי על ידה: "למי הצבעת?" הייתי נבוכה, חשבתי שאין זה מענינו של איש לדעת למי בחרתי להצביע. תשובה קצרה ביותר הקפיצה את המדקרת, כאשר אמרתי, "לא הצבעתי ביבי". מיד שפכה עליי את כל הפחדים שבעולם, בסגנון של, "איך לא הצבעת ביבי, את לא מפחדת שהערבים ישלטו כאן?" – הבטתי בה והזדעזעתי. אותי ביבי לא הצליח להפחיד כהוא זה והמילים שלו פשוט חלפו מעליי. היה תמוה בעיניי שמדקרת שהייתה רופאה קונבנציונלית, ושאת מירב שנותיה עשתה בטיפול בחולים בשיטות קונבנציונליות כמומחית במדע הרפואה, הולכת שבי אחרי ססמאות.

שימוש בהפחדה כמאפיין מרכזי של הדמגוג

אמר פעם נשיא חכם – "הדבר היחיד שעלינו לפחוד מפניו הוא הפחד עצמו – שכן פחד שאין לו שם, אין לו הגיון ואינו מוצדק, משתק את המאמצים שלנו להתקדם". תזכורת: זהו ציטוט מנאום רדיופוני שנשא הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט, במהלך מלחמת העולם השנייה, בעקבות המיתקפה על פרל הארבור. מיד אחרי שהצביע על הסכנה שבפחד אמר – "אתמול, השבעה בדצמבר 1941, יום שייזכר לדיראון עולם, ארצות הברית של אמריקה הותקפה בגלוי ובמכוון על ידי כוחות אוויריים וימיים של האימפריה היפנית." לרוזוובלט היה ברור – אנחנו לא מפחדים, היפנים לא ישתקו אותנו ואנו נתאמץ ונגיב בכוח.

אבל לדמגוג אין גבולות

דמגוג משתמש הן בהפחדה מפני סכנה אמיתית או אמיתית למחצה והן בהפחדה מפני סכנה שקרית. לאחרונה שמענו סיסמת בחירות שזועקת, "ביבי או טיבי" – זאת תעמולת הבחירות החדשה של הליכוד כנגד מפלגת "כחול לבן": ייזהר הציבור אחרת נקבל את טיבי בשלטון. אבל יש לכך סייג – דמגוגים זריזים ויעילים אינם מפריזים באימה שהם מטילים על שומעיהם. תגובה של "כחול לבן" להפחדה שקרית זאת? בינתיים נחשף רק מצע המפלגה, ובין היתר יש בו סעיף ברור שמדבר על טיפוח התנחלויות וגושי התיישבות בגדה. הווה אומר: אם נשב עם טיבי, נחטא למצע הבחירות שלנו. יועצי התקשורת של "כחול לבן" מאוד מאופקים ומשתדלים לאמץ תגובות שדורשות מהציבור מאמץ מחשבתי, זאת מול אותו דמגוג המסית את הציבור בעזרת טכניקת ההפחדה. התוצאה: בכירי מפלגת כחול לבן מצטיירים כדמויות מעולם אחר שבו מסתפקים בתגובה פושרת: "מי שצולל בסקרים – ממציא סיפורים".

שיטת ההפחדה אינה בוחלת בהצגת האויב – האמיתי או המדומה – כהתגלמות הרשע וכמי שמתכוון לפגוע בכולנו ולהשמיד את המדינה. האויב החיצוני שלנו הוא תמיד איראן. איראן מתכוונת להשמיד אותנו. אמיתי או לא? אכן, אמיתי. אבל, הדמגוג אינו מסתפק בכך. הוא משתמש במניפולציות מילוליות, מילים שנוגעות עמוק ברגשות הפחד שלנו מבלי שנרגיש. ההפחדה נוגעת במעמקי נפשם של ציבור הבוחרים של מפלגת הליכוד, ציבור נאמן ומאמין, כשנתניהו מתאר סכנה קיומית בדמותו של הגרעין האיראני. כולנו יודעים שהגרעין האיראני כשלעצמו הוא עובדה. אבל את הכוונות הזדוניות הדמגוג לא מאמת ולא מפרט עד הסוף. והפחד משתק את הציבור שגם הוא לא שואל שאלות. אבל קחו לדוגמא את המדענים שבינינו, אלו שמשתתפים בכנסים מדעיים בינלאומיים ופוגשים במדענים איראניים. המדענים מסוגלים להבחין בין אמת, אמת למחצה ושקר, בין הגיון והגזמה. המדען לא מקבל דברים כפשוטם. נוסיף לכך את זמנם המוגבל של העיתונאים ואת השיח המוגבל שהם מקיימים עם המדענים. כך יוצא שהציבור מקבל סיכום של "בדיקות מומחים", לך תדע מה שם הוכח ומה לא, והאם זה מצדיק אמירות של הפחדה מפני סכנה מיידית טוטלית, שמושמעות השכם והערב בכל הופעה ציבורית של האחד והיחיד, שמספר לנו שרק בזכותו נחשפה הסכנה ושהוא בלבד המנהיג שיושיע את העולם כולו מכלייה. מנהיג שמשתמש בשפה מדעית ובתרשימים מגמתיים ואת הכל הוא זוקף לזכותו. מנהיג שמה שמעסיק אותו הוא בעצם האתוס שלו עצמו; תעודת הכשרות שלו. "אני מומחה לטיפול בטרור", "הייתי הראשון שהתריע על פיתוח הגרעין האיראני וסכנותיו למדינה שלנו" – (לא, רק אל תאמרו מילה לגבי מפעל הטכסטיל בדימונה…)

הגיון לחוד והפחדה צרופה לחוד. מי מאיתנו שנוהג לחפש הוכחות משמעותיות ואובייקטיביות כאשר בר-סמכא מדווח על מה שנשמע כעובדות מוצקות, שיקום. וכך, לנוכח מילים כמו, "נשקפת סכנה לקיומה של המדינה; צפוי לה הרס וחורבן", בלי לספק פרטים מאומתים על החלטה מדינית להטיל פצצה על ישראל, אם וכאשר – הציבור שותק ולא שואל שאלות. מדוע? כיוון שהגירוי האמוציונאלי, הפחד והפאניקה משתקים את רובנו. המאזין עצמו מדמה שהוא ממלא תפקיד דרמטי מעל בימת החיים, ותומך בנפש חפצה, ללא עוררין, במנהיג הכל-יכול, הכל-יודע, המושיע. וכך השבויים במילותיו נרתמים למעשי גבורה ואף לאכזריות ורשעות.

המתוחכמים ביותר

דוברים מתוחכמים בונים דמגוגיה על בסיס של שכנוע הגיוני לכאורה, שמא ייתפסו בעיני הציבור החושב כחפיפניקים וככאלו שאין להם מושג על מה הם מדברים. דוברים מתוחכמים בונים טיעונים שמשלבים הגיון עם רגש, טיעונים הגיוניים לכאורה בלבד. דוגמא מובהקת כאן היא נתונים סטטיסטיים וסקרי דעת קהל. תגידו אתם – האם אפשר להסתמך על נתון סטטיסטי הבנוי על קומץ נבדקים – הרבה פחות מאלף, אלפיים איש ואישה, נער ונערה, יהודי ולא יהודי, חילוני ודתי? ברור שלא. ומי שם לב בכלל למילים הקטנות שמופיעות בתחתית הטבלה? המספרים, המצגת, העמודות והצבעים הם חזות הכל.

טקטיקה נפוצה בדמגוגית ההפחדה: התבססות על קוצר הזיכרון שלנו

תחילה הדמגוג "שותל" מוסכמה או הנחה ובינתיים, הוא עובר לדון בנושא אחר. אחר-כך הוא חוזר לדון בנושא הקודם כשהוא בונה על הזיכרון של המוסכמה (הבלתי מוכחת). ניקח לדוגמא את נאומו הטלוויזיוני של נתניהו, שבו דיווח על הביקור שלו במוסקבה. הוא ציין שם שפוטין הסכים עימו שיש למגר את כוחות איראן בסוריה. מיד אחר-כך מיהר לצטט מדבריו של טראמפ, "נתניהו מפגין מנהיגות חזקה, חכמה ונחושה שבה הוא מוביל את מדינת ישראל." הרי אין טוב יותר מציטוט דבריו של נשיא של מעצמה. זה כרטיס ביקור משכנע, אתוס ותעודת הכשר. אבל מיד אחרי דברים (עובדתיים) אלו נתניהו נוהג כמנהגו של הדמגוג המצוי. הוא מזדרז ל"שתול" מוסכמה באומרו: "אין זה דבר מובן מאליו (לזכות בשבחי מנהיגי מעצמות), אני בונה אותו במשך שנים ארוכות, והוא מסייע לי להבטיח את ביטחוננו ואת עתידנו. הוא מסייע לי לשמור על המדינה שלנו (מישהו זוכר בכלל שהדרום היה ועדיין נתון למתקפת בלוני נפץ?). זאת מניפולציה על קוצר הזיכרון שלנו, ובהמשך, "המדיניות שאני מוביל יחד עם חבריי המנוסים והמוכשרים בליכוד הביאה את מדינת ישראל לעשור הטוב ביותר בתולדותיה, בביטחון, במדיניות החוץ, בכלכלה ובעוד תחום". מישהו מתווכח על כך וזוכר מה היה בעבר? ספק אם מישהו זוכר היום את שר האוצר, לוי אשכול, שהוציא את ישראל ממיתון קשה ב- 1954, תמך בהזרמה מסיבית של הון מחו"ל וצמצום האבטלה? שר אוצר שהוביל לעלייה מסיבית לישראל ממדינות הרווחה? זה הישג היסטורי!

ולקינוח: דמגוגיה של מתקפה נגד היריב

מיתקפות הבנויות על פאתוס דביק שהולך וגובר, ממשיכות לצוץ בדבריו של ראש הממשלה והדמגוגיה צוברת תאוצה… ואפילו לא חלפו שלוש דקות מתוך השש-עשרה שבהן נאם וכבר אנו שומעים:

"השמאל פשוט יודע שעם הישגים כאלו הם פשוט לא יכולים לנצח אותנו בקלפי. ולכן במשך שלוש שנים הם מבצעים נגדנו רדיפה פוליטית, מסע צייד חסר תקדים … אלה הפעילו מכבש לחצים בריוני בלתי פוסק, הייתי אומר, כמעט בלתי אנושי על היועה"מ לממשלה, כדי שהוא יגיד שהוא שוקל להגיש נגדי כתב אישום".

אסתכן ואומר שתומכי הליכוד, כולל חברי המפלגה עצמם, בוודאי מודעים ומבינים היטב שבראשם עומד "קוסם" שמצטיין בדמגוגיה, עיוות, סילוף, מניפולציה והפחדה. מה שמבאס היא העובדה שהם גאים בו בשל כך. למעשה, לכל דמגוג מגיעים שבחים על כישוריו. אבל מכאן ועד "גניבת דעת הקהל על ידי מניפולציות של מילים מכוערות ובוטות" יש מרחק עצום. אפשר רק לקוות שהציבור ילמד לזהות את הטריקים, התכסיסים המילוליים והמניפולציות.

נקווה שבתוך תוכם גם חברי הליכוד יודעים שהכל בלוף אחד גדול שמטרתו לא לאבד את השלטון לידי השמאל. רק הם יכולים להציל את מדינת ישראל מהתהום המסוכן שאליו הידרדרה.

ביבליוגרפיה:

תמר ברוש, נאום לכל עת, 1993.

משה וולמן, דמגוגיה ורטוריקה, 1990.