קטגוריה: חברה

דילמת גבורתו של בר כוכבא

לרגל חגיגות ל"ג בעומר אנו שבים מחדש לשאלות הבסיסיות: האם בר-כוכבא ראוי להיחשב כ"גיבור" לאומי? משכמו ומעלה? או שמא, חשיבותו של רבי עקיבא עולה עשרות מונים עליו? האם תורתו ואמונתו של רבי עקיבא, דהיינו – האל שייחד את עמו ישראל כעם סגולה, יגן עליו ואין בכח הזרוע בלבד להושיע – הן אמת? 

היהדות האורתודוכסית בגרמניה של שלהי המאה ה-19, האמינה שאין לצאת למלחמה יזומה. בתוך כך גם האדירה את דמותו של רבי עקיבא על פני דמותו ומורשתו של בר כוכבא. ההבדל התהומי בין שני אישים אלו הפך מזמן לסמל המחלוקת בין האוכלוסייה האולטרה-אורתודוכסית בישראל לבין ציבור שהאמונה באל וקיום מצוותיו הם ממנו והלאה.

לאחרונה השגתי תרגום משנת תשט"ו (1956), מגרמנית לעברית, של הספר "רבי עקיבא", מאת ד"ר רב מאיר להמן שראה אור בגרמניה בשלהי המאה ה-19. זה אחד מתוך ספרים רבים נוספים מפרי עטו של להמן, אותם כתב, על מנת שבני הנוער בקהילה היהודית יכירו את גדולי וחכמי כל הדורות בתולדות העם היהודי, ובעזרת הספרים ילמדו פרטים חשובים על גדולי הדור ההוא.

רבי עקיבא

יש לציין כי מטרתו העיקרית של להמן, בכתיבת ספרות עממית, הייתה לחזק את הזיקה ללימוד תורה בקרב יהדות גרמניה בפרט ובאירופה בכלל ולהגביר בקרבם את האמונה באל. שכן בתחילת דרכו, כרבה הראשי של מגנצא/מיינץ, נוכח להמן, למורת רוחו, כי רבים מקרב יהודי מיינץ לא רק סיגלו אורחות חיים זרים ליהדות כדי להידמות לסביבה החברתית שלהם. יהודים אלו חסרו יידע בסיסי על עיקרי היהדות וחכמיה. ואכן, באמצעות ספריו, להמן הצליח לשקם את מה שנחשב בעיניו כהידרדרות המורשת היהודית.

שנים לאחר מותו אף זכה להמן שספריו יתורגמו מגרמנית לעברית (בשנות ה-60), ויהפכו לנכס רוחני בקרב ילדי הציבור האורתודוכסי בישראל.

בסיפרו רבי עקיבא, להמן מיטיב לתאר את המפגש בין בר-כוכבא – שנולד בשם מנחם, אומץ על ידי לוי מכזיב וקיבל את השם שמעון – לבין רבי עקיבא. כשבר-כוכבא הופיע באופק חייו של רבי עקיבא, והוכר על ידי חכמי הדור כ"משיח" וכ"מלך", התגנב החשש ללבו של רבי עקיבא, שבעקבות ההכרה הזאת בבר כוכבא, ירים הלה את נס המרד נגד שליטי רומי. וכך אכן קרה.

המתח שנוצר בין בר כוכבא לבין רבי עקיבא נסב סביב השאלה: האם להכריז על מרד של יהודי ישראל בשליטי רומי, ולהקים צבא גדול כדי לנצח בכוח הזרוע?

לפי להמן, ולפי גרסת יהדות גרמניה האורתודוכסית, באותה עת, ערכו הרוחני של רבי עקיבא עלה עשרות מונים על זה של בר כוכבא. הוא מוצג על ידם באור חיובי. בעוד בר כוכבא מייצג בעיניהם את כל מי שפנו עורף למסורת היהודית. בין פרטי הוויכוח שהתנהל ביניהם בנדון, שאותם מגולל לפנינו להמן, בולטת נחישותו של בר כוכבא להגדיל את היקף מערך הצבא היהודי, וזאת אף במחיר של כריתת ברית עם ה"כותים", שנחשבו מאות בשנים כאויביי היהודים ובעלי כוונה לקעקע את יהדותו של הציבור היהודים בישראל ובגולה.

סיפור ה"כותים" – שלפי המסורת, הביא אותם סנחריב מלך אשור אל ארץ-ישראל על מנת ליישב את ממלכת ישראל לאחר שתושביה הוגלו – הוא סיפור מרתק כשלעצמו. אציין רק זאת: ה"כותים" הם לא אחרים מאשר ה"שומרונים", כך מבהיר לנו גם להמן. מעוזם היה הר גריזים שבשומרון, ובעקבות אירוע מסוים הקשור ליוזמה להקים מחדש את בית המקדש, הם נטרו לציבור היהודי והיו מוכנים לתמוך בכל מי שרצה ברעתו ובהשמדתו.

רבי עקיבא, מאת הרב ד"ר מאיר להמן, הוא עדות לחשיבה אולטרה-אורתודוכסית, הנמשכת גם בימינו אנו. ואילו דמותו של בר-כוכבא וחשיבתו המיליטנטית, שהפכו לנכס צאן ברזל של המגזר החילוני הלא-מאמין, כפי שעולה מספר זה, נתקבעה בנוף הלאומי של הציבור החילוני, כ"עובדה בעלת חשיבות עליונה" על כל המשתמע מכך.

עובדת קיומן של שתי אמיתות אלו בכפיפה אחת, אמורה לאותת לכולנו שחלוף הזמן לא עמעם את המתח גם בקרבנו. המתח הבולט בא לידי ביטוי בימים אלו בחגיגות ל"ג בעומר. אי לכך, הציבור החילוני נוהג להתקין לילדים חץ וקשת, ולשבת עמם סביב המדורה, כפי שבר-כוכבא נהג לעשות, לפי הנרטיב. מנגד, רבים מקרב ציבור היהדות האורתודוכסית עולים לקברו של הרשב"י, תלמידו של רבי עקיבא, ומתחזקים באמונתם.

ולעניין מלחמות וצבא אוסיף, שהאורתודוכסיה רואה ברבי עקיבא את התגלמות האמונה בהשגחה האלוהית ומטיפה להימנעות משפיכות דמים ותקיפת האויב בכוח הזרוע. ואילו את בר כוכבא הם מציגים כהיפוכו של דבר. מנגד, הציבור החילוני ממשיך להעמיד את הנרטיב הציוני מעל אמת היסטורית אחרת זו. מאז שהנצו ניצני הציונות, הקפידו להצמיד לבר כוכבא דימוי של "גיבור לאומי", וטווה סביבו סיפורים שהפכו לנכסי צאן ברזל שלו בעת החדשה בישראל (כפי שכתבתי ברשימה קודמת).

לפי הנרטיב הציוני, כל אימת שעם ישראל נקלע למצוקה פיזית, משליך הציבור החילוני את יהבו על כוח הזרוע כפי שעשה בר כוכבא, המושיע הלאומי שחירף נפשו למען עמו, והצליח (לזמן מה) לקעקע את מזימותיו של קיסר רומי להשמיד כל זכר ליהדות ולעם היהודי באשר הוא.

הנרטיב המתחרה – הנרטיב של הציבור האולטרה-אורתודוכסי

הציבור האולטרה-אורתודוכסי נוקט עמדה שונה. עמדתם מבהירה שאין סוטים מדרכו של רבי עקיבא ושל תלמידו רבי שמעון בר יוחאי (הרשב"י). שכן אלו הם הגיבורים בעיני הציבור המאמין. בכל שנה חוגג ציבור זה את ל"ג בעומר בטקס לציון יום מותו של מי שנחשב לעילוי רוחני, וזוכר את מורשתו הרוחנית של מי שהנחיל לנו את ספר ה"זוהר".

לרגל חגיגות ל"ג בעומר אנו שבים מחדש לשאלות הבסיסיות:

האם בר כוכבא ראוי להיחשב לגיבור לאומי, אדם משכמו ומעלה? או שמא האם חשיבותו של רבי עקיבא עולה עשרות מונים עליו? שאלות נוספות באותה רוח הן: האם תורתו ואמונתו של רבי עקיבא – האל, שייחד את עמו ישראל כעם סגולה, יגן עליו ואין בכח הזרוע בלבד להושיע – הן אמת? או שמא האמת טמונה בתורתו ואמונתו של בר כוכבא, דהיינו – בכוח הזרוע בלבד ייוושע העם?

כפי שכבר כתבתי, נרטיב אינו מייצג "אמת היסטורית" בעיני כולי עלמא, אלא בעיניי המאמין בו, ורק הוא מתייחס אליו כאמת היסטורית; אמת שהיא מעל לכל ויכוח. עלינו להבין שנרטיב קולקטיבי נוצר חדשות לבקרים בימינו וגם בימי בר-כוכבא ורבי עקיבא. זאת מתוך צורך השעה, ועבור הדורות הבאים. נרטיב קולקטיבי מככב במיוחד בעיתות מצוקה או בעקבות אירועים היסטוריים דרמטיים. או אז עולה קרנו של נרטיב והוא נתפס כאמת היסטורית בעיני קולקטיב מובחן או לאומי. ובמקביל, יכול שיעלה קרנו של נרטיב מתחרה בעת ובעונה אחת, ויזכה לאמונם של ציבורים מובחנים ו/או לאומיים. ויש לזה מחיר. כמו העמקת הקרע והחרפת היריבות בין המחנות בתוך הציבור הרחב.

במובן האובייקטיבי, אין עוררין על כך שנרטיב בר-כוכבא נתפס כאמת היסטורית בקרב הציבור החילוני בישראל ואילו נרטיב רבי עקיבא, כגדול הדור שהלך ראש בראש נגד נטיותיו הכוחניות של בר כוכבא, הלך ונחלש בקרב ציבור זה במשך השנים. בקרב האורתודוכסיה המצב הפוך לחלוטין ולא רק זה. ילדי ישראל החילוניים מזדהים טוטלית עם גבורתו של בר כוכבא וסיפור המרד ברומאים, בעוד ילדי הציבור האורתודוכסי מזדהים טוטלית עם מורשתו של הרשב"י ותרומתו וגדולתו של רבי עקיבא שזכה להעמיד תלמידי חכמים ובראשם הרשב"י.

עליונות הכח מול האמונה באל

בל"ג בעומר ניטיב לעשות אם נרד לעומקו של הויכוח ההיסטורי בין רבי עקיבא לבין בר-כוכבא, ונשאל את עצמנו שאלה בסיסית בדבר עליונות כח הזרוע על פני כוחה של אמונה באל. כפי ששאל רבי עקיבא את בר-כוכבא:

למה לנו עזרת בני אדם אם האלוקים איתנו, יאמרו האולטרה-אורתודוכסים. האם שומה עלינו לרכז כוחות רבים ולייחס חשיבות יתירה לדרכי המלחמה או לבטוח בעזרתו של האלוקים? האם כוחנו ואומץ ידינו יעשו לנו חיל? או אלוקים יהיה בעזרנו ובו נבטח.

גם כעבור מאה וחמישים שנה מאז נכתב סיפורו של רבי עקיבא בשפה הגרמנית עבור יהודי גרמניה ואירופה, השאלה הזו עדיין רלבנטית, שכן היא משליכה בין היתר על סוגיית גיוס אברכים לצה"ל.

מקום קבורתו הלא ידוע, אך בכל זאת ידוע, של משה

חוקרים ברחבי העולם מנסים להתחקות אחר מקום קבורתו של משה רבנו. החיפוש עדיין לא תם. הוא מסתמך על מגוון תחומי יידע, שהעיקריים שבהם הם, המקרא, המדרש, הקבלה, דברי חז"ל וממצאים ארכיאולוגיים.

האתגר להבין את מסקנות החוקרים באשר למקום קבורתו של משה צף ועלה בעקבות קריאת ההגדה של פסח. לא די בכך שמשה רבנו אינו מוזכר כראוי בהגדה, סימן השאלה לגבי זה מעורר תהיות באשר למקום קבורתו, ומדוע לא הותר למשה להיכנס לארץ אבותיו. החומרים שעמדו לרשותי נחלקים לשניים: מקורות הטוענים שמקום קבורתו אכן לא נודע, או שאין וודאות לגביו, ואחרים שדבקים בגרסה שקברו נמצא במערת המכפלה.

ה"קבר" הריק בהר נבו. צילום: אופיר דיין. קרדיט: מקור ראשון

בקבוצה הטוענת שמקום קבורתו של משה לא ידוע נכלל ד"ר דויד בן גד הכהן מהאוניברסיטה העברית. המאמר שפרסם, "מקום קבורתו הלא ידוע, אך בכל זאת ידוע, של משה" (ניתן לקרא את המחקר בשלמותו כאן.) המאמר הינו אחד המעניינים שקראתי. בן גד הכהן מסתמך בעיקר על המקרא והמדרש ומסקנותיו האתגר להבין את מסקנות החוקרים באשר למקום קבורתו של משה צף ועלה בעקבות קריאת ההגדה של פסח. לא די בכך שמשה רבנו אינו מוזכר בהגדה, סימן השאלה לגבי זה מעורר תהיות באשר למקום קבורתו, ומדוע לא הותר למשה להיכנס לארץ אבותיו.

נקודת המוצא של בן גד הכהן היא תיאור המופיע במקרא בפרק האחרון של ספר דברים (פרק ל"ד, א'-ה'). משה טיפס על הר נבו וממנו ניתנה לו הזדמנות אחרונה להשקיף על הארץ המובטחת שאותה ייעד האל לבני ישראל, ופסוק ו' באותו פרק: וַיִּקְבֹּ֨ר אֹת֤וֹ בַגַּיְ֙ בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב מ֖וּל בֵּ֣ית פְּע֑וֹר וְלֹֽא־יָדַ֥ע אִישׁ֙ אֶת־קְבֻ֣רָת֔וֹ עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃  את מסקנותיו בנוגע למקום קבורתו של משה – מסקנות מחכימות – השארתי לסוף הפוסט.

מסמך שלפיו מקום קבורתו הוא מערת המכפלה, מצוי ב"ספר התמונה", ספר קבלה מימי הביניים, שם נכתב: "וה' זוגות נקברו במערה". לפי הנאמר כאן, במערת המכפלה נקברו "חמישה זוגות" שהם עשרה בני אדם. הפירוש מוסיף הבהרה: "מתוכם: ג' נגלות וב' נסתרות." ה"נגלות" הם: אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה. ו"הנסתרות" הם: אדם וחווה , משה וציפורה. הפירוש מבהיר כי לאחר מותו, הועבר משה אל מערת המכפלה על ידי מלאכים ונקבר שם.

המסמך עורר קושיות ורבים ניסו להבין את משמעותו. אחד מהם, דויד שפירא, פרסם מאמר, "ולא ידע איש"  (2014). בהסתמכו על דעות של חז"ל, ראשונים, ואחרונים הוא מסכם שאכן משה נקבר בעבר הירדן, ואחר כך הועבר על ידי מלאכים אל מערת המכפלה שבחברון. אבל קברו במערה נפרד מקברי האבות והאימהות, והוא קבור יחד עם אשתו ציפורה במערת אדם וחווה –  "ונקראו שני זוגות אלו (אדם וחוה, משה וציפורה) 'נסתרות'". ואם הקברים נסתרים מעיני העם, אין וודאות לגבי מקום קבורתם, ובמיוחד מקום קבורתו של משה. (אלעד דואני, 4.3.2020, ערוץ 2000).

גם הבלוג של "הישוב היהודי בחברון" מצטרף אל הקבוצה הטוענת שקברו של משה נמצא במערת המכפלה. זאת על סמך מובאות מתוך רשימה ארוכה של מקורות, הכוללת את: ספר דברים, תיקוני הזוהר, "ספר התמונה" של תנא הא-לקי רבי נחוניא בן הקנה שצוין לעיל, ר' דוד נכדו של הרמב"ם, בעל "מגלה צפונות", ר' חמא בר חנינא. המסקנה של "היישוב היהודי בחברון" היא שהאמירה: "ולא ידע איש את קבורתו" איננה מתייחסת אל קברו אלא לתהליך פטירתו של משה. ואילו מקום קבורתו ידוע ונמצא במערת המכפלה בחברון.

סיפור הקברים במערת המכפלה אפוף מסתורין, סודות ואגדות לאינספור, ואין כמעט מידע מדויק ואמין אודותיה. עדויות לגבי הקברים החלו לצוץ בתקופה הצלבנית והן נמשכות עד ימינו (ראו ערך "מערת המכפלה" בוויקיפדיה).

הר נבו – רצפת הפסיפס בכנסיה הביזנטית. קרדיט: ויקיפדיה

החשיבה הנוצרית בנוגע למקום קבורתו של משה מצטרפת אל הקבוצה המביעה חוסר וודאות לגבי מקום הקבורה. ואכן – בכנסיה שעל הר נבו, בעבר הירדן, ישנו קבר ריק חפור באדמה ומכוסה בזכוכית, שכמעט לא נראה למי שלא מחפש אותו. הקבר הריק מסמל את הגרסה שלפיה, חד-משמעית, "ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה." (מקור ראשון, 30.10.2019).

פסגת הר נבו והכנסיה הביזנטית. קרדיט: ויקיפדיה

גם ארכיאולוגים של המקרא ערכו חפירות על הר נבו מאז שנות ה-30 של המאה העשרים. הם לא איתרו עדיין את קבר משה. בשנות ה-30, ג'רום מיכאיק (Jerome Mihaic) הפרנציסקני וסילבסטר סאלר Sylvester J. Saller O.F.M. התמקדו בנקודה הגבוהה ביותר על הר נבו, הסיאגה (Syagha), שם נמצאו שרידים של כנסיה ביזנטית, ושרידים של מנזר ביזנטי. הכנסייה נבנתה לראשונה במחצית השנייה של המאה הרביעית. החפירות נמשכו עד 1935. בשנת 1963 נערכו חפירות נוספות בתוך הבזיליקה ובהמשך שוחזר הריצוף המקורי, הכולל שרידי רצפת מוזאיקה מתקופות שונות, שהקדומה שבהן היא רצפה המציגה צלב. הכנסייה הקימה אתר הנצחה לזכר משה, ובו מוזאיקה ביזנטית. קברו של משה לא אותר.

לסיכום: נכון לעת הזאת הדעות חלוקות באשר לקיומו ומיקומו של קבר משה. ד"ר דויד בן גד הכהן (ראו לעיל) שופך אור על התעלומה והבדלי התפיסות לגבי סוגייה זאת. לדבריו, הניסיון לאתר ולזהות את מקום הקבורה מוביל למסקנות שונות, מאחר ששיוך מקום הקבר למיקום מסוים הוא פועל יוצא של אידיאולוגיה ואמונה. כוהנים יזהו את מקום הקבורה של משה עם המקום בו עמד פעם בית המקדש. אחרים יטענו שקברו של משה מול מקדש עובדי אלילים – בבית פעור שבעבר הירדן – בא לסמל עמדה של התנגדות לאלילי השקר.

וישנה גם גרסה המפריכה את כל הטענות לגבי מיקום הקבר, ושיוכו אל מקומות קדושים אלו ואחרים. הגרסה "המפריכה" הינה, ככל הנראה, פועל יוצא של החשש שהמקום יהפוך לאתר של עבודת אלילים. אם כך, יכול להיות שההוראה בספר דברים (ל"ד, ו'): וְלֹֽא־יָדַ֥ע אִישׁ֙ אֶת־קְבֻ֣רָת֔וֹ עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה משקפת יראת כבוד למעמדו של משה בהיסטוריה של ישראל. ולפיכך לבני ישראל נותרה דרך אחת בלבד להתחבר אל משה: באמצעות תורתו.

צריך להחליט שאנחנו מצטופפים

מה עומד מאחורי העלייה החדה בפקקים? כאשר שואלים את עמדת הפיקוח על גשר איילון, שומעים את התשובות הצפויות: "הציבור איבד אמון בתחבורה הציבורית ומעדיף להגיע למחוז חפצו ברכב פרטי". "הרבה מאוד רכבים פרטיים עלו על הכביש בשנה החולפת". אבל אם נשאל מומחים לתחבורה בת קיימא ומתכנני ערים – התשובה שלהם "זו בעיה של עירוניות".

גלי פרוינד, מתכננת ערים ומומחית לתחבורה בת קיימא, טוענת כי "הפקקים הם הסימפטום, אבל הבעיה היא בעיה של עירוניות". כלומר – "אם הערים שלנו היו בנויות בצורה קצת פחות פרברית, אז יכול להיות שהיינו יכולים לייצר תחבורה הרבה יותר יעילה." לטענתה, "השכונות החדשות שנבנות הן בעצם שכונות שתוכננו במקרה הטוב בשנות ה-80, במקרה הפחות טוב, בשנות ה-60, ובעצם בגלל שהן לא צפופות, לא ניתן להעביר בהן תחבורה ציבורית יעילה, ואין בהן עירוב שימושים." פירוש הדבר שכאשר בשכונה שבה גרים אנשים, אי אפשר למצוא סופרמרקט ואתה חייב רכב כדי להגיע לסופר, אתה חייב רכב כדי להגיע לרופא ולעבודה, נוצרים פקקי תנועה.

לדברי פרוינד, הפתרונות פשוטים: "צריך להחליט שאנחנו מצטופפים. במקום שיש הרבה אנשים אפשר לייצר תחבורה ציבורית הרבה יותר יעילה. זה הדבר הראשון". דבר שני – והוא הדבר היותר מעניין שממעטים לדבר עליו הוא עירוניות, או "עירוב שימושים". כאן טמון הפתרון שבכל העולם לוקחים אותו בחשבון. (מתוך כתבתו של אסף זגריזק, וואינט 20.4.2021). לדוגמה: נניח שאני גרה בקומה השלישית, בלי מעלית. אבל אני יכולה לרדת למטה ולהפעיל חנות, ואני יכולה ללכת לרחוב המקביל ולשבת במשרד, ואני יכולה לקחת את הילד שלי לגן ברגל…

כמה טוב היה אילו זאת הייתה המציאות. בספירה הטכנית של מתכנני ערים יש למיקום שבו אני יכולה להתנייד למרבית צרכיי היומיומיים כותרת ייחודית: הליכתיות, ובאנגלית  Walkability – Live where you like.

WALK SCORE. Live where you like. Credit: walkscore.com

התיאוריה הכללית של הליכתיות, על פי ג'ף סֽפֶּק (ראה להלן) גורסת כי הליכה בעיר צריכה לענות על ארבעה צרכים של הולכי רגל: הליכה שימושית, בטוחה, נוחה ומעניינת. ארבעת הצרכים הללו הובילו את  סֽפֶּק לניסוח "עשרה צעדים להליכתיות" הכוללים עירוב שימושי קרקע, הגבלת שימוש ברכבים, הסדרת אזורי חנייה, ושיפור איכות התחבורה הציבורית. צעדים אלו עונים על הצורך של הליכה שימושית. הגנה על הולכי הרגל ושיפור מסלולי האופניים בעיר נותנים מענה על הצורך בבטיחות. עיצוב המרחב בקנה מידה אנושי ונטיעת עצים להצללה – נותנים מענה על הצורך בנוחות, ואילו עיצוב חזיתות רחוב ייחודיות וידידותיות ורשת רחובות עם נקודות עוגן מספק להולך הרגל עניין בהליכה. ( Jeff Speck, Walkable City: How Downtown Saves America, One Step at a Time, 2012)

שכונות עירוניות המעניקות לתושביהן רמת הליכתיות גבוהה הן סביבה בריאה וחסכונית יותר. אבל לא רק זה. סביבה כזו מציעה הרבה יותר – היא מגוונת יותר, גמישה, ברת קיימא, ידידותית וירוקה יותר. שכונות בסביבה כזו מושכות אליהן תושבים ממגוון רמות הכנסה. המחקרים מראים שתושבי ערים שחיים בסביבות קהילתיות מסוג זה, הם בריאים ומאושרים יותר.

הליכתיות מבטיחה בריאות פיזית – התושב הממוצע של שכונה עירונית כזו נהנה ממשקל גוף נמוך יחסית למי שחי בסביבה פרברית שברב המקרים עליו להסתמך על שימוש ברכב פרטי. סביבת מגורים המעניקה הליכתיות נהנית בדרך כלל מתחבורה ציבורית טובה. כך שבמקרה הצורך, קל להגיע למרכזים חיוניים כמו מכולת וסופרמרקט, בנק, מרכז קהילתי, מרכז רפואי, בתי ספר וגני ילדים וכי"ב.

הליכתיות פירושה שיש יותר אופציות תחבורתיות – לאורך ההיסטוריה האנושית, לפני שהמכונית הייתה מוצר שווה לכל נפש וחיוני, הליכה ברגל הייתה אמצעי התחבורה העיקרי. וחשוב מכך, הרחובות תוכננו בהתאם לכללי הבטיחות ונוחות הולכי הרגל. הם העניקו גישה נוחה למרכז המסחרי, לשירותים רפואיים ומרכזים קהילתיים.

הליכתיות מעניקה בריאות כלכלית – הליכתיות נמדדת הן באחוזים והן ברווח הכלכלי שנובע ממנה. מדובר במדד שנקרא WALK SCORE שמתבסס על מספר היעדים הנגישים במרחק קצר יחסית. Walk Score מופעל על ידי חברה פרטית.

ציון גבוה במדד ההליכתיות מכוון אותנו להבחין בין סביבת מגורים מתגמלת מבחינה כלכלית לבין סביבה בזבזנית. עלייה של נקודה אחת מתוך מאה בניקוד ההליכתיות תורמת לעלייה בערך הבית ומקום המגורים.

המצב בישראל

מימין: רשת רחובות בעלת קישוריות גבוהה המעודדת הליכתיות (העיר העתיקה, באר שבע), משמאל רחובות מפותלים ללא מוצא מעודדים תלות ברכב פרטי (שכונת נאות אילן באר שבע). קרדי: ויקיפדיה

בישראל אין מדד הליכתיות כלל ארצי נגיש לציבור אולם ישנם קבוצות הפועלות ליצירת מדד כזה ומקדמות שיח ציבורי לעידוד הליכתיות, כמו מראה מקום. מראה מקום מיועד למתכנני ערים או לעיריות ורשויות מקומיות. זה כלי המאפשר שיפור של תכנון המרחב באמצעות זיהוי ובחינה של מרכיבי המרחב אשר מעודדים הליכה ברגל.  מראה מקום מגדיר מהו מרחב המעודד הליכה, ממפה את המרכיבים שהופכים את הרחוב להליכתי ומאתר הזדמנויות לשיפור המרחב  במסגרת תהליכי פיתוח עירוני והתחדשות עירונית.  הכלי מספק באופן ברור ותמציתי תמונת מצב על פוטנציאל ההליכה בעיר וכן המלצות אופרטיביות לשיפורו.

אותו רעיון מגולם במיזם 360.. בשנת 2019 הוגש דוח מסכם של "תכנית אסטרטגית לאומית לתנועה מקיימת במרחב העירוני". השתתפו בו מיטב המוחות. הרעיונות יפים וטובים אבל כדי ליישם אותם דרוש בעיקר תקציב וכוח אדם וכמובן, מודעות לדחיפות ביישום ההמלצות ופרסומים נוספים בהתאם.

********

על מנת שלא נצא בהרגשה רעה, קחו את הזמן שלכם, וכנסו למדד WALK SCORE  כדי לדעת היכן אתם ממוקמים, או היכן הייתם מעדיפים לחיות. הכניסו נתונים בעברית – רחוב, מספר בית, עיר, מדינה. התוצאות באחוזים משקפות דרגות שונות של הליכתיות:

Credit: walkkscore.com

ציון 90-100 הוא "גן עדן" להליכתיות. מיקום שבו כל מקום חיוני נגיש בהליכה ברגל.

ציון 0-24 פירושו תלות מוחלטת ברכב פרטי כדי להגיע למקומות חיוניים בחיי היומיום.

בסוף, שכונה שניתן ללכת בה לכל מקום, נהנית ממינימום פקקים, וממוקדת בתושבים ובמקומות החיוניים עבורם. כדי שהשכונה תהיה כזאת, דרוש תמהיל נכון של שימוש בקרקע, סוגי דיור מגוונים במחיר סביר, גישה לפארקים ובתי ספר, עיצוב רחוב המותאם לצרכי התושבים (הליכה, אופניים, הובלת ילדים בעגלה, עגלת נכים וכי"ב).

משפט היסטורי

משפט אייכמן. גדעון האוזנר עומד. אייכמן יושב בתא זכוכית. קרדיט: ויקיפדיה

משפט אייכמן התנהל בירושלים 15 שנים לאחר משפטי נירנברג. הוא עסק רובו ככולו בפרשת "הפתרון הסופי לשאלת היהודים". הוא התרכז באדם שעסק בשילוחם של היהודים אל מותם והיה מעורב בכל צורות ההרג שפקדו את האומללים האלה. יש לשער שאילו נתפסו פושעי מלחמה נוספים היו אף הם מובאים לדין ירושלים, לפי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם.

היה זה מראשיתו משפט היסטורי. נחשפו בו המוני מסמכים שעסקו במישרין ובעקיפין במעשה הרצח. מאה ואחד-עשר עדים ששרדו מקרב הקהילות הנרצחות, העידו בפני בית המשפט. לצידם הופיעו היסטוריונים, משפטנים, מומחים וחוקרים מכל קצוות תבל שהקדישו את חייהם, כשרונם וניסיונם לחקר הפרק האפל הזה.

רבים מהשותקים עד אז פתחו את סגור ליבם, כשם שרבים מבני הארץ נחשפו אל מלוא ממדיו ואימותיו של "הפתרון הסופי".

מול תא הזכוכית, חיים גורי. קרדיט: הקיבוץ המאוחד

הסופר חיים גורי מספר את רשמיו היומיומיים מהמשפט בספרו, מול תא הזכוכית.

וכך פותח גורי בתיאור היום הראשון של המשפט. להלן קטעים מתוך התיאור:

הוא [אייכמן] נכנס אל תא-הזכוכית בשעה 08:55. הוא יושב כפסל.

"מה כאן?", שואל עצמו גורי. "רצון ברזל להישאר שקט או אטימות של איש שאיננו תופס מי הוא?"

"בית המשפט!" נשמעת שאגתו של שמש בית הדין.

כולם קמים על רגליהם כאיש אחד. הוא [אייכמן] מזדקף לדום. חייל מאומן. אינו נע… הפסל ניצב דום.

השופט לנדוי קורא פרט אחר פרט את כתב האישום… שעה תמימה נמשכת קריאת כתב האישום בעברית ובתרגום גרמני…. הפסל לא נע.

אני יודע כעת, כי אזכור את היום הזה כל ימי חיי.

אני רושם בפנקסי: 17 באפריל 1961.

הכתובת על הקיר

כיום אנו נוטים להשמיץ ציורים וכתובות גרפיטי ולהגדיר את חלקן כוונדליזם. מחקר פורץ דרך קובע, באופן מפתיע, שגרפיטי בעת העתיקה היה שימושי ונודעה לו חשיבות. על אחת כמה וכמה כשמדובר בגרפיטי יהודי.

*******

דמיינו שאתם נכנסים לבית כנסת ולמולכם אלמוני משרבט מילים על הקיר. איך הייתם מגיבים אילו ביקרתם בבית קברות בזמן שפלוני חורט מילים על גבי מצבה עתיקה? אני הייתי מדווחת מייד למשטרה או לרשויות המקומיות. גרפיטי במקומות פולחן וקבורה נחשב כיום למעשה נבלה וחוסר כבוד, ואילו בעולם העתיק, יהודים ולא-יהודים נהגו לצייר ולהשאיר כתובות של מה שנקרא כיום גרפיטי, גם במקומות שמוגדרים כטאבו מוחלט בעידן המודרני, כגון בתי כנסת, בתי קברות ומקומות קדושים. הם לא זכו לגנאי, אדרבא, כתובות וציורים היו עניין מקובל ושגרתי.

זאת המסקנה העיקרית העולה ממחקר יפורץ דרך של פרופ' לארכיאולוגיה והיסטוריה, קארן שטרן Karen B. Stern . שטרן השתתפה בחפירות ארכיאולוגיות רבות באזורים נרחבים בין הים התיכון והים השחור: סוריה, יוון, איטליה, מלטה, סרדיניה, ובצפון אפריקה. שטרן בחנה כתובות גרפיטי שמקורם במאה השביעית או השמינית לפני הספירה והלאה, באתרים המיועדים לפולחן ולקבורה כגון בתי כנסת וכנסיות ובתי קברות. היא בחנה גרפיטי שנמצאו בשווקים ובמקומות בילוי, בשפות דומיננטיות כגון יוונית, ארמית, ערבית ועברית. היא בחנה רישומים של ספינות, לוחמים וחנוכיות, שנמצאו במרחבים מקודשים וגם במדבריות לאורך דרכי הסחר של מצרים, חצי האי סיני וערב הסעודית. הקדמונים הותירו עקבות בצורת גרפיטי גם סביב תיאטראות ציבוריים והיפודרומים, לאורך החוף בסוריה (לבנון המודרנית) ואסיה הקטנה (החלק האסייתי של טורקיה המודרנית), כמו לדוגמה: מקדשים של עובדי אלילים, בתי כנסת וכנסיות; בתי קברות.

מה כלול במונח "גרפיטי" בהקשר של העולם העתיק? 

כתובות הגרפיטי בעולם העתיק היו בדרך כלל חתימות והודעות כתובת בשפות שונות, בעיקר יוונית, ארמית, לטינית, עברית או ערבית, או סימנים מופשטים. לעתים נמצאו גם רישומים של תמונות, כגון שלדים, אובליסקים, ציפורים, ספינות, חנוכיות ורוכבי סוסים. יהודים השאירו הודעות וציירו תמונות, כולל תמונות של פרחים, בעלי חיים, שמש זורחת, ספינות וחנוכיות במערות וסביב הכניסות לבתי קברות ברומא, מלטה וצפון אפריקה. בהודעות ובציורים שהותירו שם לא צוינו שמות הנפטרים. חוקרים מסכימים ביניהם שאלו הם סוג של גרפיטי ולא קישוטים רשמיים על גבי קבר. חשוב לציין שמדובר בתיעוד, לא כתובת גרפיטי סתמית. לדוגמה, תיעוד פעילויות שיהודים קדמונים עסקו בהם במהלך ביקור קברי יקיריהם.

חלק מכתובות הגרפיטי היו שמות שהשאירו מטיילים או עולי רגל, בדומה לממצאים מהזמן המודרני. אלא שבדרך כלל גרפיטי שימש ככתובת "הצהרתית" שמכריזה על משהו – כמו ההודעה שנמצאה בתיאטרון: "כאן יושבים היהודים," או הודעה של ספק ללקוחותיו: "כאן אני מוכר את הסחורה שלי"  – מעין מקבילה לשילוט של ימינו.

דבר אחד די ברור – מה שהיה מקובל באותן שנים אסור בתכלית האיסור בימינו. אחדים מכותבי הגרפיטי ניסו לתקשר עם אלוהים על ידי רישום תפילותיהם במקומות ציבוריים. חלקם השאירו כתובות בתאי קבורה, החל מהודעות של נחמה ועד אזהרות, שהיו מיועדות להגן על המתים מפני החיים ועל החיים מפני המתים. בפתח בית כנסת מהמאה השלישית לספירה בדורה-יורופוס בסוריה הרומית, אדם בשם "אחיא" שרבט תפילות ובקשה לזיכרון-עד של היקרים לו על משטחים בבית כנסת, "זכר אחיא יעלה … לפני האדון שבשמיים!". באותו בית כנסת חרטו מבקרים אחדים תמונות של סוסים על גבי הקירות של אולם הכינוס. דוגמאות בלתי צפויות מגיעות אלינו ממקדשים ואתרי תפילה של עובדי אלילים, נוצרים ומוסלמים, ברחבי סוריה, מצרים וחצי האי ערב. גם יהודים השאירו שם כתובות גרפיטי המביעות נאמנות לשלטון.

באחת הקטקומבות היהודיות המפורסמות העתיקות – בית שערים, הנקרופוליס היהודי הגדול ביותר שנודע מארץ ישראל הרומית, נמצא גרפיטי שנועד להנציח נפטרים שעבדו בשירות הציבורי. נמצאה שם גם הצהרה: "בהצלחה בתחייתך!" לעולם לא נדע אם הצהרה זו הייתה סרקסטית או כנה. מעל ובתוך מתחמי קבורה נמצאו גם קללות ביוונית וארמית שנועדו להרתיע שודדי קברים. נמצאו גם כתובות אשר דנו לחיים של סבל את כל מי שיפריע למתים: "מי שמקים את המתים לתחייה [המחלל את הקבר!] אלוהים ישפוט אותו".

משמעות הגרפיטי בעולם העתיק

חלק מהמדענים עדיין סבורים שגרפיטי מהעת העתיקה הם שרבוטים אקראיים ומקריים. אבל שטרן, שבחנה מאות שרבוטים וגרפיטי של יהודים, ששרדו מהמאה השביעית לפני הספירה עד המאה השביעית לספירה, ופרסמה על כך ספר,  Writing on the Wall – Graffiti and the forgotten Jews of antiquity הגיעה לתובנות פורצות דרך על התנהלותם היומיומית של יהודים משכבות העמלים (פלבאים). בספרה, שטרן מסבירה שאוכלוסיות שלא נמנו על האליטות, כמו לדוגמה בעלי מלאכה, סוחרים, רועים, מלחים וסוחרים, שעבדו קשה לפרנסתם במסחר בדרך הים והמדבר, הותירו אחריהם "גרפיטי". זאת בדומה לשכניהם עובדי האלילים, הנוצרים והמוסלמים. כתובות גרפיטי אלו כוללות רישומים במהלך חייהם: בעת התפילה היומית או במהלך עלייה לרגל, או עלייה לקברי בני משפחה, בטיולי עבודה יבשתיים ובהפלגות, בהשתתפות בתחרויות ספורט ותצוגות תיאטרון, ואפילו בעסקאות בשווקים מקומיים. רישומיהם מתעדים פעילויות נלוות שבוצעו על ידם במונחים שלהם, ובקולם שלהם, ובכך הם מהווים תיעוד חשוב ומשמעותי על התנהלות יומיומית של מי שאינו חלק מהאליטה. אלמלא תובנה זאת, חייהם והתנהגותם של פשוטי העם היהודי היו חומקים מהתיעוד ההיסטורי.

שטרן משוכנעת שגרפיטי במקומות רבים, כולל מקומות קדושים, לא נועדו להשפיל, להשמיד או להשחית, כפי שאנחנו היינו סבורים. אלא להיפך –  פעילות זו נבעה מהצורך להביע אדיקות, יראת כבוד, מסירות נפש, הנצחה, אהבה וגאווה. הרישומים הותירו לדורות הבאים מידע על חיי היהודי בעולם העתיק – מידע שנפקד ממקורות אחרים, בעיקר כתביהם של האליטות. נכון להיום, התיעוד ההיסטורי מתבסס (כמעט אך ורק) על כתבים ורישומים של אליטות קדומות, כגון דברי יוספוס פלביוס אשר נכתבו בהשפעת העדפות המחברים. כך גם לגבי טקסטים רבניים מתקופות המשנה והתלמוד המשלבים דיונים על חיי היומיום היהודיים. רבנים (אליטות מלומדות מארץ ישראל ובבל) נהגו לערוך את יצירותיהם על פי תחומי העניין הספציפיים להם, שלעתים קרובות היו שונים לגמרי מאלה של היהודי שחי על פי רוב מחוץ להוויה הרבנית. אלו מיסכו פרטים על חיי היומיום של היהודי הקדמון שאינו נמנה על שכבת הרבנים.

לפיכך, אין זה יומרני לטעון כי ייתכן מאוד שמה שמתואר בתיעוד ההיסטורי כיחסי איבה בין יהודים לשכניהם הלא-יהודים לא לקח בחשבון את המידע העולה מכתובות הגרפיטי, שמהווים עדות לזיקה והרמוניה יומיומיות בין יהודים ללא-יהודים. כך שייתכן מאוד שהגרפיטי היהודי הקדום ישנה מקצה לקצה את התמונה העולה מהתיעוד ההיסטורי הידוע לנו כיום לגבי העת העתיקה.

חומר נוסף לעיון:

גרפיטי יהודי – הצצה לחיים נשכחים בעת העתיקה

https://www.atlasobscura.com/articles/ancient-jewish-graffiti

אפרופו הצבעה פמיניסטית בבחירות

קדחת ניפוץ מיתוס ה"גבר-צייד/אישה-לקטת" בעיצומה. גם אצלנו. ברקע, השתלשלות העניינים מובילה אל מחקרים אנתרופולוגיים וארכיאולוגיים לאורך השנים עד ימינו. גם כאשר נראה שהגענו לפריצת דרך בדבר שוויון בין המינים, מחקר אנתרופולוגי חדש על החברה הילידית במלזיה, מאתגר הנחה זאת. וכאן בא הפאנץ'-ליין – עלינו להבדיל בין סטטוס חברתי לבין שיוויון. עלינו לשאוף לכך שיכירו בכישורינו, ויאפשרו לנו לממש אותם. גברים ונשים כאחד. עלינו לשאוף לכך שיסמכו על חוות דעתנו בהתאם לניסיון וליידע שצברנו.

ומכאן אעבור לסקירה מפורטת

מיתוס ה"גבר-צייד/אישה-לקטת", הוא מיתוס מעצב בתרבות שלנו – הגברים שיצאו לצוד ראויים לכבוד בעבור הבשר שהביאו הביתה, התורם יותר קלוריות בצורת חלבונים, מוצר מבוקש בעולם שבו אין "וולט" או "תן-ביס", לעומת הנשים ש"רק תרמו את התוספת" – נשמע מוכר?

מחקר משנת 2020 שמתבסס על ממצאים שנתגלו בפרו, מאתגר את התפיסה הרווחת שבימים הפרה-היסטוריים חלוקת העבודה הייתה מגדרית – "נשים-לקטות וגברים-ציידים". הרבה מהתפיסות האלה "כנראה הונחו עקב התפיסות המגדריות של… החוקרים/ות עצמם" ("האישה הציידת: סוף המיתוס על החלוקה המגדרית בשחר ימי האדם", מאת אסף רונאל, הארץ 10.11.2020).

מאז חלו התפתחויות במחקר האנתרופולוגי

האנתרופולוגית ויבק ונקאטראמן Vivek Venkataraman –  – מאוניברסיטת קלגרי שבקנדה מאתגרת את המסקנות שעלו עד כה, כולל המסקנות מהמחקר האחרון בפרו (2020). בנוסף הנושא עומד בראש סדר היום של המצביעות הפמיניסטיות גם אצלנו, ומתוזמר על ידי יו"ר מפלגת העבודה, מירב מיכאלי. לפיכך מצאתי לנכון להביא את תמצית הממצאים והמסקנות שהאנתרופולוגית, פרופ' ונקאטראמן מאוניברסיטת קלגרי, קנדה.

אם קודמיה הניחו שמשום שנשים בחברות קדומות, אשר לא השתתפו בצייד חיות הבר כדי להביא בשר הבייתה, נדונו לסטטוס נמוך בחברה הקדומה, מסתבר שמי ששואל את השאלות שלא נשאלו עד כה, רואה את הדברים קצת אחרת.

על סמך החשיבה האחרת של ונקאטראמן, נוכל גם להבין איך זה שאין סוף פסוק במחקר האקדמי בכלל, ובנושא השוויון המגדרי בפרט.

במחקר שערכה היא הסתמכה על ממצאים שנתגלו בנוגע לחברת ציידים-לקטים המתגוררת ביערות הגשם ב- BATEK שבמלזיה. על פי מחקרים שערכו קודמיה, חברת ילידים זאת נחשבת לאחת השוויוניות ביותר בעולם מבחינה מגדרית. היא מקיימת שוויון בתחומים כמו שיתוף נכסים חומריים ומזון, היא מקיימת פיקוח על אלימות ומקדשת את האוטונומיה של הפרט. סדר-יום אופייני לחברה זאת מראה, שהגברים יוצאים לבדם למסע צייד במקומות מרוחקים. מטרתם היא לצוד קופים באמצעות "מוט נשיפה" (Blowpipes/ Gunpipes), מעין כלי קרקע-אויר שדרכו נושפים טילים, חניתות וחצים. הנשים יוצאות בקבוצות קטנות לשטחים בקרבת המחנה כדי ללקט ירק או פרי. צריך להדגיש שחברה זאת אינה אוסרת על נשים לצאת לציד. זאת בניגוד למה שקורה בחברות דומות של ציידים-לקטים, אשר אוסרות בדרך כלל על נשים לגעת בכלי נשק. לעתים רחוקות נשות באטק מצטרפות לקבוצות שיוצאות לצוד עכברושי-במבוק. אבל יש גם יוצאים מן הכלל: נערות בגיל ההתבגרות נמשכות לצייד באמצעות "מוט נשיפה", וממשיכות בכך עד גיל הבגרות. הילידים בבאטק טוענים שכתוצאה מחלוקת העבודה נוצרים הבדלים בכוח הפיזי, חוסר מיומנות בגידול ילדים, והבדלי מומחיות ויידע בין נשים וגברים. אבל אין מדובר באי-שוויון מגדרי בין ציידים ולקטים. הילידים עצמם מבינים את המשמעות התרבותית הנובעת מכך – הנשים מפתחות בקיאות במיקום מיני צמחי המאכל. בקיאות שהופכת אותן לגורם קריטי בקבלת ההחלטות הנוגעת לכלל. לדוגמה, ההחלטה להעתיק את המחנה כולו למיקום אחר, בעקבות מיקום מגוון רחב יותר של צמחי מאכל וכיו"ב. המודעות הזאת מובילה לסגנון חיים של שיתוף פעולה מלא ותלות הדדית בתוך הקבוצה. כל אדם בקבוצה נחשב כחיוני מתוקף מומחיותו למען השגת היעד הקבוצתי. פועל יוצא מכך: כל תפקיד עשוי להקנות סטטוס.

אם המחקר האתרופולוגי שנערך בפרו מנפץ את מיתוס ה"גבר-צייד/נשים-לקטות", המחקר המאוחר שם דגש על הבנת הסיבות לפיצול משימות הצייד והליקוט. המסקנה ברורה: חשוב לבדוק מדוע וכיצד מתבצעת חלוקת התפקידים.

בהחלט ייתכן שהמחקרים הקודמים, כולל המחקר על ילידים בפרו, אינם מנפצים את "מיתוס הגבר-הצייד". הציידים שחיו בפרו הצטיינו במיומנות זאת, ופיתחו טכנולוגיות משוכללות לירי קרקע-אוויר. נשים שהיו להן מיומנויות כאלו השתתפו אף הן בצייד ולפיכך, חלוקת העבודה הייתה גמישה.

בסיכומו של דבר, הקשר בין חלוקת תפקידים וסטטוס מאוד דינמי ומבוסס על מגוון גורמים. על דרך המטפורה עולה כאן התהייה: האם מי שמביא את הבשר הביתה הוא בהכרח בעל סטטוס ועוצמה גבוהה יחסית לאחרים?

ההשלכות הן שהצבעה פמיניסטית בבחירות, מבלי להבין מניין נובע "סטטוס חברתי", כיצד הוא קשור לכישורים ושיתוף פעולה חברתי – תחטיא את המטרה.

בחזרה למגילת העצמאות תש"ח-1948

להלן קטע מתוך מאמר, שכותרתו: "הפסד המחנה הדמוקרטי ליברלי בבחירות, ידוע מראש". המאמר מתייחס אמנם לתוצאות הבחירות לכנסת ה-21, במאי 2019. אבל לטעמי, הוא גם רלבנטי לדיון שאני מציגה בהמשך. הקטע הלקוח מתוכו, מציג בתמציתיות רבה שאלות כלליות שכדאי מאוד לחשוב עליהן לקראת בחירות מרץ 2021:

"השאלה שכל אחת ואחד מאיתנו חייבים לשאול עצמם בעת הזאת היא: האם אנחנו חיים במדינה בה היהודיות היא לאומית, פרטיקולרית ומודגשת ואורתודוקסית במהותה, והדמוקרטיה היא מנגנון הכרעות פורמלי; או במדינה בה היהודיות מכילה, הלאומיות לא מדירה והדמוקרטיה נושאת עמה סט של ערכים ליברליים שביסודם שוויון, חירויות פרט, העדר כפיה ואפשרות לבחור בדרך החיים באופן לא מוגבל. האם הדמוקרטיה היא שלטון רוב כמעט לא מוגבל, או שלטון רוב, המכבד את שלטון החוק ואת האפשרות לבקר אותו". (ד"ר ש. פרידמן, בית הספר למשפטים, 1.5.2019)

********

פרידמן מתייחס לתוצאות הבחירות לכנסת ה- 21, שהתקיימו באפריל  2019. יחד עם זאת, בבואנו להעריך את המפה הפוליטית כרגע ומה שהיא מציעה, דבריו של פרידמן עשויים לתרום לשיקולים של כל אחת ואחד מאיתנו. כדאי לכולנו לעצור לרגע ולבחון סוגיות מסוימות לפני, וגם לאחר שתתקבלנה התוצאות הסופיות של הבחירות לכנסת ה- 24. להערכתי, תוצאות הבחירות הקרובות (מרץ 2021) תהיינה דומות לאלו של אפריל 2019, והקטע הבא המתייחס לבחירות 2019 מבהיר זאת היטב:

"בבחירות האלו [אפריל, 2019 ת.ה.], שאלת השמאל-ימין לא הייתה כן או לא שטחים. המוקד היה שאלה אקוטית אפילו יותר, איזו דמוקרטיה היא ישראל ומהם ערכיה היסודיים. הניצחון הברור של גוש הימין מסמל את הכיוון בו בחרו רוב אזרחי מדינת ישראל – מדינה יהודית-מסורתית בה הדמוקרטיה פורמלית. כרגיל לאחר 'הפתעת' הבחירות, גוש המרכז-שמאל, מנסה להבין למה הקמפיינים לא עבדו, למה הערבים לא נהרו לקלפיות, ואיך קרה שהעם לא השכיל לבחור נכון, מתוך אמונה שלמה, שאיכשהו מתחדשת מבחירות לבחירות, שבבחירות הבאות, הכל יהיה אחרת. אולי. אבל לשם כך צריך להבין שהסנטימנט המספרי נוטה במובהק לימין, ושרק מאבק ערכי מתמשך, שמציע אלטרנטיבה יהודית-דמוקרטית, בה שני הרכיבים 'עבים' ומשלימים זה את זה, תוכל להעביר קולות אל המרכז."

קוראים יקרים, הכדור עובר אליכם.

תמצית המלצותיי: בעת הזאת רצוי להבין שני מושגים בסיסיים: "זהות" ו"הזדהות".

"זהות". זהות אזרחי ישראל מתוארת במגילת העצמאות כך: כולנו אזרחיה של "מדינה יהודית", המכבדת פורמלית את ערכי הדמוקרטיה ברוח האו"ם;

"הזדהות". לפי מגילת העצמאות לכלל אזרחי ה"מדינה היהודית" עומדת הזכות להזדהות עם מפלגה המייצגת טוב יותר את ערכיהם הספציפיים (ליברלים/ מסורתיים). בהתאם לכך, לכל אחת ואחד מאזרחי המדינה הזכות לבחור ברשימה מפלגתית שתדע להגן על הערכים החשובים להם, ותהיה מסוגלת לקדם אותם הלכה למעשה.

ולסיום שאלה כללית: באיזו מידה העובדה שהמושגים "ניצחון", "הפסד", "כישלון", מככבים בשיח הציבורי, תורמת/לא תורמת לאחדות העם?  

גילוי נאות: אני מזדהה עם עמדות המרכז-שמאל.

פרשת אוספי המוזיאון לאמנות האסלאם – סוף טוב

"חודשים לאחר דחיית המכירה הפומבית של 268 חפצי אמנות וארכיאולוגיה מאוסף מוזיאון אמנות האסלאם בירושלים, מסתמן פתרון בפרשה. ל"הארץ" נודע כי עקב מו"מ שנערך בחודשים האחרונים, קרן ששייכת למשפחת אל-ת'אני הקטארית צפויה לממן פיצוי לבית המכירות סותביס בשל ביטול המכירה – והפריטים יוחזרו מלונדון לישראל. כחלק ממעורבותה של הקרן בפרשה, המוזיאון ישאיל לה פריט חשוב מהאוסף לתערוכה ארוכת-טווח בפריז." קטע זה לקוח מידיעה שמפרסם עיתון הארץ (נעמה ריבה, הארץ, 10.3.2021).

חשיבות רבה נודעת למוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים. מנהל המוזיאון, שיבאן, מנסח זאת כך: "זה המוזיאון היחיד המוקדש לאמנות האסלאם באזור המפולג ומוכה הקונפליקט הזהמקום המנסה לקרב אוכלוסיות שונות זו לזו, יהודים וערבים. אנחנו לא מתעסקים עם סכסוכים ומלחמות או סבל והגבלות."

פרשת המכירה הפומבית – באוקטובר 2020 חשפה תכנית "גם כן תרבות" (כאן 11) את כוונת הועד המנהל של המוזיאון, כפי שנקבעה אחרי לבטים שנמשכו כשנתיים, למכור 190 חפצי אמנות אסלאמיים ו -68 שעונים נדירים מאוסף המוזיאון בשתי מכירות פומביות של סות'ביס בלונדון (ב- 27/28 באוקטובר 2020).

המכירה הושעתה בעקבות ביקורת מצד הרשות המקומית לארכיאולוגיה ורשויות התרבות בישראל, כולל נשיא ישראל ראובן ריבלין. בעקבות התערבותם של גופים אלו, קרן הרמן דה שטרן, התורמת העיקרית של המוסד, ציינה כי האוסף הינו בבעלות פרטית והמכירה מותרת על פי החוק. ועל אף זאת, היא מסכימה להשעות את המכירה הפומבית "בשל הכבוד הרב שאנו רוחשים לנשיא ישראל, ולמרות שמכירת הפריטים נעשתה בהתאם לכל החוקים הרלוונטים." תודה לקרן הרמן דה שטרן על המחווה.

לתערוכות שמתקיימות במוזיאון יש הדים בסיקור של מדיה שונים. בדרך כלל בעיתונים כמו, הארץ, ובאתרי אמנות כמו "פורטפוליו". אחת ההצלחות מהזמן האחרון הייתה תערוכת החמסות. ומי שרצה בכך יכול היה להשתתף גם בהרצאה מרתקת של ד"ר רוביק רוזנטל: "טפו, טפו, טפו, חמסה, חמסה". הגיע לכאן קהל מגוון מכל קצווי הארץ, ללא הבדלי דת וגזע. בנקודה זאת ראוי לצטט את ה"אני מאמין" של שיבאן – "אנו עוסקים באמנות אסלאמית לאורך תקופה של 1,000 שנה ואומרים שהאסלאם אינו רק הרג אלא גם תרבות וציוויליזציה. זה יהיה נפלא אם כולנו, כל העמים, נחזור למקום הזה. יותר מדי אנרגיה, כוח וכסף מבוזבזים לטובת הרס ולא מושקעים מספיק בשיקום ובנייה".

תקציב המוזיאון לאמנות האסלאם מגיע בעיקר מקרן אירופית שהקימה המשפחה שייסדה את המוזיאון. שכן התמיכה של עיריית ירושלים ומשרד התרבות והספורט בקושי מסתכמת בעשרה אחוזים מהתקציב השנתי של המוזיאון.

ולסיום קטע קצר על הקמת המוזיאון: את הכתרים להקמת המוזיאון יש לקשור ליהודייה ממוצא בריטי, ורה ברייס סלומונס. מאז שנות ה -20 סלומונס שהתה בירושלים למשך שנים לא מעטות. כאן למדה את אמנות האסלאם אצל  ליאו אריה מאייר, פרופסור באוניברסיטה העברית. לימים הוא הפך לחבר קרוב ומנטור – ועל שמו נקרא המוזיאון L.A. Mayer. סלומונס הטביעה חותם משלה על המוזיאון בעקבות תשוקתה לאמנות האסלאם. כדי לבנות אוסף משלה, היא גייסה את היסטוריון האמנות ריצ'רד אטינגהאוזן Ettinghausen, שסייע לה ברכישת יצירות משמעותיות, כולל פריטי טקסטיל, כתבי יד, קרמיקה, כלי נשק ושריון. התוצאה היא מבחר פריטים עצום ויקר, המשתרע על פני העולם המוסלמי מהמאות השביעית עד המאה ה -19 בין כתלי מוזיאון שעדיין ממומן על ידי כספי הירושה שהיא הועידה לשם כך.

ראו גם – תמונות מהמציאות שלנו

משבר האקלים בבחירות הנוכחיות

ציטוטים מוואלה (8.3.21): העלאת הנושא הסביבתי לקדמת הבמה:

אם לשפוט לפי קמפיין הבחירות וההצהרות התקשורתיות, המפלגות הבולטות ביותר הן יש עתיד ותקווה חדשה. השרה להגנת הסביבה, גילה גמליאל, פועלת בתחומי הסביבה שבסמכותה, אולם נושא משבר האקלים לא מקבל התייחסות במדיניות הליכוד בבחירות הנוכחיות.

ציטוט מתוך קמפיין "בוחרים ירוק": בישראל קם לראשונה קמפיין "בוחרים ירוק" שהקימה קואליציה רחבה של ארגוני סביבה, שמטרתה להעלות את הנושא הסביבתי לקדמת הבמה בבחירות הנוכחיות. כ-300 פעילים מיותר מ-40 ארגוני סביבה שונים, וכן אזרחים מודאגים, משתתפים בחוגי הבית הווירטואליים ופונים למפלגות המתמודדות עם שאלות סביבתיות שמעסיקות אותם. ועל כך בהמשך.

באותה רוח פועלים ביידן והאיחוד האירופי וגם הנסיך הארי ואשתו מייגן

ציטוט מוואלה (8.3.21):

בארצות הברית, הנשיא ג'ו ביידן חתם על צווים נשיאותיים בנושאי סביבה ואקלים כבר ביומו הראשון בתפקיד, והכריז על הגנה של 30% משטחי הטבע ביבשה ובים. באיחוד האירופי, מנהיגי מדינות האיחוד העבירו בפרלמנט תכנית גרין דיל המקדמת השקעות תקציביות נרחבות בנושאי אקלים וחדשנות, וכן תכניות שאפתניות בנושאי שמירה ושיקום אקולוגי של הטבע תחת הכותרת של שיקום כלכלי ירוק.

מי שיצפה הערב ביס דוקו, בראיון שהעניקו הדוכסים הארי ומייגן לאופרה ווינפרי, ישמע מה דעתו של הנסיך הארי ושל הדוכסית מייגן מרקל על משבר האקלים ומה בדעתם לעשות כדי לקדם את הנושא והטיפול בו. הערה קטנה: הארי איתן בדעתו שלא יהיו להם יותר משני ילדים. מדוע? מכיוון שהוא מודאג מעלייה במדד של "טביעת רגל פחמנית" (ראו ויקיפדיה) ויעשה הכל, בפרטי ובציבורי, כדי לצמצם את הפגיעה בזיהום הסביבתי.

לקראת הבחירות הנוכחיות

מפלגות המחוייבות ומבינות את חשיבות הנושא הסביבתי

ציטוט מוואלה (8.3.21):

קיבלנו תשובה משבע מפלגות: מרצ, העבודה, הציונות הדתית, הכלכלית החדשה, כחול לבן, יש עתיד והרשימה המשותפת. יש עתיד וכחול לבן אף ציינו כי אמנם יש את מובילי הנושא במפלגה, אך גם שאר חברי המפלגה מחויבים ומבינים את חשיבות הנושא. הליכוד, ימינה, יהדות התורה, ישראל ביתנו, רע"מ וש"ס סירבו להשיב לפנייתנו.

ארגוני סביבה בישראל ואזרחים מודאגים, לקראת בחירות 2021

ציטוט מתוך אתר "בוחרים ירוק":

בישראל קם לראשונה קמפיין "בוחרים ירוק" שהקימה קואליציה רחבה של ארגוני סביבה, שמטרתה להעלות את הנושא הסביבתי לקדמת הבמה בבחירות הנוכחיות. כ-300 פעילים מיותר מ-40 ארגוני סביבה שונים, וכן אזרחים מודאגים, משתתפים בחוגי הבית הווירטואליים ופונים למפלגות המתמודדות עם שאלות סביבתיות שמעסיקות אותם.

מתוך גילוי הדעת של "בוחרים ירוק":

"מערכת הבחירות הקרובה הציגה בפנינו הזדמנות אמיתית להעלות לשיח הציבורי את ההזדמנויות האדירות במעבר לכלכלה ״ירוק״ לצד האיום הגדול שמהווה משבר האקלים והפגיעה במערכת האקולוגית".

הקרב על עצירות משבר האקלים בישראל הוא משימה שלקחו על עצמם ארגוני סביבה ואזרחים שאיכפת להם.

אני מתנדבת בפרוייקט "אמץ עץ" (משתלה לגידול עצים, ספארי רמת גן). לאחרונה התארגנה עיריית רמת-גן ותוך שיתוף פעולה עם מנכ"ל הספארי, ומשתלות בכפר אז"ר הכרזנו על שני ימי הפניניג טבע, בכניסה לספארי. הזמנו את התושבים לקבל (חינם) שתילי עצים ושיחים, ולא נותר זכר למאות השתילים, כולם חולקו. המוטיב המוביל: "רמת גן ירוקה". ותודה לעיריית רמת גן, לעו"ד רועי ברזילי, סגן ראש העירייה, וראש העיר, כרמל שאמה, כמו גם למנכ"ל הספארי, אורן בן-יוסף, שמעלה את המודעות לעולם הטבע דרך יוזמות מיוחדות שהופקו על ידי צוות עובדי הספארי.

הבחירות לכנסת ה-24 ומשבר הקורונה

מידע שעשוי לעניין במיוחד את אלו שעדיין מתלבטים למי להצביע, מגיע ממאמר שכותרתו: "כיצד השפיעה הקורונה על דפוסי ההצבעה?" המאמר פורסם באתר של "המכון הישראלי לדמוקרטיה".

אוהלי הקורונה בבי"ח שיבא – קרדיט: ויקיפדיה

לתשומת לבם של מי שחשבו שניהול משבר הקורונה היה כושל, מה שמצריך חישוב מסלול מחדש לגבי ההחלטה למי להצביע – למכון הישראלי לדמוקרטיה יש חדשות עבורכם: בסקר מיוחד שערכו פרופ' תמר הרמן וד"ר אור ענבי, התקבלו תוצאות חד-משמעיות –

ניהולו הכושל של המשבר כמעט ולא ישפיע על תוצאות הבחירות: "רבים אמנם מבקרים את מדיניות הממשלה בחריפות ואף נפגעו מתוצאותיה, אך ישובו להצביע עבור מפלגה השייכת לגוש שאליו הם חשים תחושת שייכות, חרף אחריותו למצב".

השאלות הפרטניות – לפניכם

סקר עמדות הציבור לקראת הבחירות לכנסת ה-24 נערך באינטרנט ובטלפון (השלמות של קבוצות שאינן מיוצגות כראוי במרשתת) בין התאריכים 4-7/2/2021. רואיינו 622 יהודים בשפה העברית ו-154 ערבים בשפה הערבית. המרואיינים מהווים מדגם ארצי מייצג של האוכלוסייה בישראל בגילאי 18 ומעלה. טעות הדגימה המרבית לכלל המדגם 3.6%± ברמת ביטחון של 95%.

האם נפגעת או לא נפגעת כלכלית ממשבר הקורונה ?

רק כשליש מהציבור הישראלי ציין כי לא נפגע כלכלית ממשבר הקורונה

ציון לממשלה בראשות נתניהו על ניהול המשבר מבחינה רפואית

בעוד רוב הדתיים (חרדים, דתיים לאומיים) נותנים לממשלה ציון טוב על ניהול המשבר מבחינה רפואית, הרי שרוב החילונים נותנים לה ציון שלילי.

ציון לממשלה בראשות נתניהו על ניהול המשבר מבחינה כלכלית

הציון לממשלה על ניהול המשבר מבחינה כלכלית נמוך בהרבה מזה שמבחינה רפואית. הרוב נותנים לממשלה ציון שלילי בתחום זה.

בזכות מי מדינת ישראל במקום הראשון בשיעור המתחסנים?

כמעט מחצית מהציבור נותן את הקרדיט לראש הממשלה נתניהו על שיעור המתחסנים הגבוה בישראל. כרבע מציינים כי הסיבה לכך היא הציבור שהתחסן במספרים גבוהים, ומיעוט ציינו כי ישראל במקום הראשון בעולם בזכות קופות החולים ועוד פחות – בזכות חברת פייזר.

אילו שיקולים הנחו את מקבלי ההחלטות על הטלת הסגר השלישי?

בציבור היהודי החילונים הם הקבוצה היחידה בה רוב סבור כי שיקולים פוליטיים הנחו את מקבלי ההחלטות. רוב לעמדה זו יש גם במרכז ובשמאל.

תוכנית המענקים לאזרחים – מתוך מניע כלכלי או כחלק מקמפיין בחירות?

רוב גדול בציבור הישראלי סבור כי תוכנית המענקים עליה הכריז ראש הממשלה היא בעיקרה פוליטית, כחלק מקמפיין הבחירות של הליכוד.

ההסכמה כי זו תוכנית פוליטית כחלק מהקמפיין קיימת בכל קבוצות ההשכלה ובכל קבוצות ההכנסה, אם כי ההסכמה הרבה ביותר היא בקרב אקדמאיים ובקרב אלה שהכנסתם מעל לממוצע.

מי אחראי לכך שאין תקציב?

בכל המפלגות פרט לשלוש (ליכוד, ש"ס, יהדות התורה) השיעור הגבוה ביותר מציין כי נתניהו הוא האחראי העיקרי.

האם אופן ניהול משבר הקורונה משפיע על ההחלטות למי להצביע?

שיעור דומה בציבור הישראלי ציין כי אופן ניהול משבר הקורונה ישפיע ולא ישפיע על החלטתם למי להצביע בבחירות הקרובות לכנסת.

מי תורם לתחלואה?

רוב גדול בציבור הישראלי סבור כי התעלמות מהנחיות הסגר של חלקים מהציבור החרדי הוביל לעלייה בתחלואה, כמו גם התעלמות מההנחיות של חלקים מהציבור הערבי והאכיפה הלא שוויונית של הסגר על המגזרים השונים. קצת פחות ממחצית סבורים כך לגבי ההפגנות בבלפור.

השאלות והתוצאות המפורטות (13 עמודים).

האם תוצאות הסקר מפתיעות? זאת עליכם לשפוט בעצמכם.