ארכיון קטגוריה: חברה

חווה אלברשטיין – חוד החנית

חווה אלברשטיין – מקור: ויקיפדיה

ואם שאלתן עצמכן, האם כדי להיות מנצחת תזמורת, מעבדת ומפיקה של שירים נחוץ כוח, במיוחד כדי להשתלט על הגברים, קבלו את הדעה הרווחת בשיח הפמיניסטי-מוזיקלי בשנים האחרונות בדבר הדרת נשים מהמרחב המוזיקלי, קובעת אלברשטיין.

******

ואיך כל זה קשור, מן הסתם גם לטראומה של מלחמת יום הכיפורים (1973), המלחמה שתבעה 2,297 (2,569)[1] הרוגים במשך 19 יום בלבד, רובם לוחמים ומקצתן לוחמות.

חווה אלברשטיין, יוצרת וזמרת ישראלית פעילה מאז שנות ה- 60 של המאה העשרים,  מתראיינת לוויינט בעקבות הסינגל החדש שלה "יש לי אוקיינוס". אלברשטיין מפרטת ציוני דרך חשובים בהפקת הסינגל, מאז 1973 עד שהשיר עלה לאוויר, ומדברת על שיתוף הפעולה שלה עם נשים מוזיקליות, יוצרות ומוכשרות שאיתן עבדה במהלך שנות פעילותה: "התחלנו לעבוד עליו ואפילו שרנו אותו בהופעה פעם ואז פרצה מלחמת יום הכיפורים. עשינו הפסקה לכמה חודשים ואחר כך כשחזרנו להופיע, כבר הייתי פחות אמיצה ואת השירים חדשים החלפנו בשירים קצת יותר מוכרים. ככה, כדי להקל קצת על כולנו את המצב, לתת קצת נחמה, חמלה [ הדגשה שלי ת.ה.]".

באופן טבעי מסקרן אם כן לשמוע מאלברשטיין מה הטריגר שהחזיר בכל זאת את השיר לשולחן העבודה שלה? או, להבין איך שיר שנולד לפני שנים עולה לאוויר דווקא כעת? האם מדובר בייסורי לידה או בטריגר שרק אומנים ויוצרים יודעים להסביר אותו? חשוב לציין שהשיר נכתב על ידי תרצה אתר והלחן, על-ידי אלונה טוראל שהלכה לעולמה ממש לפני יום העצמאות האחרון. ב- 1973 הוא הועלה לדיסק ונשאר שם. והנה משהו קרה. כך זה מתרחש בדרך כלל: אמן נרתם למלאכת היצירה כשמשהו מדגדג אצלו בפנים והוא מרגיש בקצות אצבעותיו את הדחף ליצור, בלי יכולת להתנגד. כך גם הרגישה אלברשטיין, לדבריה, כאשר חפרה בארכיון הספרייה הלאומית ומצאה שם שיר ישן של חיים ברקני, וזה היה הטריגר שהזכיר לה שעדיין לא השלימה את מלאכת הפקת השיר שנולד עוד ב- 1973. נזכיר כמה מהשירים שברקני הלחין שעד היום הם מושמעים. לדוגמא: את תלכי בשדה, ביתי אל מול גולן.

כדי להתחיל את מלאכת סיום ההפקה, אלברשטיין הייתה צריכה לחשוב על הליווי לשיר, והיא בחרה ב"האורקסטרה – תזמורת הג'אז הישראלית". שילוב יחודי מאחר שזאת הפעם הראשונה שבה האורקסטרה ליוותה שיר מקורי. והתוצאה – יצירה קלאסית-חדישה. אלברשטיין מסבירה למה הכוונה, כך: "שיתוף הפעולה עם יאיר סלוצקי ורון אלמוג הוליד את הצליל המיושן שהולם את הטקסט של אתר [הדגשה שלי, ת.ה.]".

אחרי הכל, מדובר בזמרת ויוצרת ותיקה שיש לה גם מסר כללי. בראיון שלה לוויינט (חווה אלברשטיין: "עולם המוזיקה עדיין מאוד גברי") ישנה אמירה שממש הקפיצה אותי, כמאזינה קבועה לשירים ישראליים. וכך אמרה – "כמו בשיר, שמאחוריו עומדות שלוש נשים יוצרות, תופעה שהייתה מאוד נדירה בשנות ה- 70, כך גם כיום". אותו מצב, היא אומרת, אינו שכיח, נהפוך הוא. לדעתה "עולם היצירה המוזיקלית עדיין נגוע בגבריות יתר". "בסוגריים, היא אומרת, "אגיד לך שהוא עדיין עולם גברי".

כך אלברשטיין גם מסבירה מדוע היה קומץ קטן, ועדיין הוא קטן, של נשים שאיתן עבדה במשך השנים. הסיבה העיקרית היא שלא היו הרבה כאלה באותן שנים, וגם כעת אין. לא מנחם לשמוע שזאת אינה תופעה ישראלית ייחודית. ואם שאלתן עצמכן, האם כדי להיות מנצחת תזמורת, מעבדת ומפיקה של שירים נחוץ כוח, במיוחד כדי להשתלט על הגברים, קבלו את הדעה הרווחת בשיח הפמיניסטי-מוזיקלי בשנים האחרונות: יש בסיס אמיתי לטענה של הדרת נשים מהמרחב המוזיקלי של פסטיבלים והופעות פומביות, קובעת אלברשטיין.

בכל מקרה, כל הכבוד לאלברשטיין על הפתיחות והנועזות שלה. רצוי שהדברים הללו לא יתנדפו, יתאיידו או יתמסמסו באוויר, אלא יחלחלו למרחב המוזיקלי, בישראל לכל הפחות. כי הריאליה מוכיחה שישנן "המון בחורות מוכשרות ויצירתיות" שכותבות ומנגנות, אך קולן אינו נשמע.

ובנוגע לדברים שכתבתי בראשית הפוסט – מלחמת יום הכיפורים סיפקה נרטיבים לא מעטים. רבים זוכרים אותה כטראומטית. רוב הנופלים היו חיילים קרביים ומיעוטם, חיילות שלחמו בגבולות, הדרומי והצפוני, של ישראל. אין ספק שעליונות גברית, זו שקשורה לקטל בשדה הקרב, תורמת את חלקה לעצירת היצירתיות המוזיקלית. ובמקרה הנוכחי, היא היוותה גורם כלל לא זניח להכניס את השיר, שנולד ממש לפני המלחמה, למצב של "הולְד", עד היום. בכל מקרה, על השיר "יש לי אויקיינוס" עמלו שלוש נשים, מהיוצרות הגדולות ביותר שידעה ישראל: חווה אלברשטיין, תרצה אתר ז"ל ואלונה טוראל ז"ל. המלחמה הטראומטית הייתה גורם מכריע בחסימת מעיין היצירתיות המוזיקלית של רבים, ואת זו של הנשים במיוחד.

 

[1] עד הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה ב- 31 במאי, 1974.

המאבק האזרחי נגד "לוויתן", מזווית אישית

גוליית בסיפור המקראי הן השותפות בלוויתן, שעיקר עניינן הוא הרווח הכספי. הטענה המשכנעת  שהשותפות מפיצות, בתמיכת השלטון והארגונים הירוקים (החברה להגנת הטבע, אדם טבע ודין, רשות הטבע והגנים), היא שהשימוש באנרגיה מבוססת גז עדיף על פני שימוש בפחם.

*****

בדומה לסיפור המקראי על דויד הנער שיידה קליע אבן והביס את גוליית הפלישתי, כך עמותת "שומרי הבית," חברה אזרחית וולונטרית, נכנסת בימים אלו להילוך גבוה במאבקה על המיקום בו תוצב אסדת הגז של מאגר "לוויתן". המאבק נגד השותׇפוֹת בלוויתן: דלק, נובל אנרג'י, ורציו (להלן: השותפות) נבלע, דווקא בשלבו הקריטי, ברעש התקשורתי סביב האקטואליה (הרכבת הממשלה בראשות נתניהו), האירוויזיון והופעתה של מדונה.

כרוניקה של סיפור הצלחה

נא להכיר: זיכרון יעקב, המושבה השלישית של העלייה הראשונה הממוקמת בחוף הכרמל.

מה פתאום נזכרתי בהיסטוריה של זיכרון-יעקב? זהו אחד מיישובי חוף הכרמל שנאבקים על זכותם להמשיך לחיות בסביבה לא מזוהמת שאינה מהווה סיכון בריאותי. חשוב מכך – זיכרון יעקב עצמה משמשת עדות מוחשית לסיפור הצלחה שבבסיסו הקפדה על מיתאם בין פרויקט סביבתי לבין צרכי התושבים והסביבה. ההקפדה על מיתאם שכזה היא גרעין ההצלחה של הפרויקט.

על הקמתה של זיכרון יעקב והסיבות להיותה מודל לחיקוי שהועתק אחר כך למושבות נוספות מפרט התחקיר שפרסם יוסי בן ארצי (קתדרה 29 – תשמ"ד, עמ' 45-62). התחקיר מתבסס על שני מסמכים/חוזים שנכתבו בשלהי המאה ה-19 ונתגלו לאחרונה. מדובר בחוזים, המתווים תכניות מדויקות לבניית בתי מגורים ומבני משק במושבה זיכרון יעקב (אז, היא נקראה זָמרִין), שפקידי הברון רוטשילד טרחו על כתיבתם.

אם רבים נוטים לחשוב שזיכרון יעקב נבנתה באורח ספונטני, או שצורת הבנייה הועתקה ממקום מוצאם של המתיישבים, בני העלייה הראשונה, שני המסמכים שנתגלו מראים שלא כך היה. במקור זיכרון יעקב הוקמה כמושבה על גבעת זָמרִין אשר צופה על יקב שמבנהו הוקם מאוחר יותר. אלא שתוך זמן קצר התברר למתיישבים שהמיקום המיועד למושבה שתקום אינו ראוי. כבר אז חשבו על העתקת המושבה למיקומה הנוכחי, כפי שעולה מדווח לעיתון המגיד ב- 1883. ואכן באוקטובר 1883, היו אלו שליחי הברון, שייד ודגור, שנרתמו לערוך תכנית בנייה מחודשת, נחתמו חוזים בין הקבלן והמבצע והבנייה יצאה לדרך. בניית בתי המגורים התעכבה אך התחדשה כעבור כשנתיים וחצי. במרכז היישוב מוקמו מבני ציבור – בית כנסת, בית ספר ובית מרקחת, ובית העם נבנה רק ב- 1891.

עמותת "שומרי הבית" נגד אסדות הגז. באדיבות: עמותת "שומרי הבית"

תמצית המאבק בין "שומרי הבית" והשותפות בלוויתן

בעוד שתהליך ההקמה של זיכרון יעקב עוגן בחוזים שכל פרט בהם היה מחושב ומותאם היטב לסביבה ולצרכי המתיישבים, לא כך נראה המצב לצערנו ביחס לקביעת מיקום אסדת הגז של מאגר לוויתן. ולא רק זה – רצה הגורל וזיכרון יעקב, שתהליך הקמתה הניב תשתית מסודרת למתיישבים דאז ולתושביה כיום, דווקא היא זאת שנאלצת, יחד עם יישובי חוף הכרמל, להתמודד עם עתיד בלתי ידוע של זיהום סביבתי וסכנה בריאותית בשל חוסר תשומת הלב של השותפות בלוויתן לצרכים של תושבי האזור שבצמוד אליו תמוקם אסדת הגז.

גוליית בסיפור המקראי הן השותפות בלוויתן, שעיקר עניינן הוא הרווח הכספי. הטענה המשכנעת  שהשותפות מפיצות, בתמיכת השלטון והארגונים הירוקים (החברה להגנת הטבע, אדם טבע ודין, רשות הטבע והגנים), היא שהשימוש באנרגיה מבוססת גז עדיף על פני שימוש בפחם. כיוון שכך יצטמצם זיהום האוויר והנזק הסביבתי הנגרם כיום מהפחם. אין כל ויכוח על כך. אבל הגופים התומכים בהצבת אסדת הגז של מאגר לוויתן במרחק 9.7 ק"מ מקו החוף, משתמשים ברטוריקה שמטשטשת את העובדה שהסמיכות של האסדה לקו החוף תיצור מהר מאוד מפגע אקולוגי ובריאותי שיישאר איתנו לנצח נצחים. מי מאיתנו לא שמע על זיהום האוויר בחיפה הנגרם על ידי בתי הזיקוק שבמפרץ חיפה? כולנו מודעים למפגע זה ואף-על-פי-כן הוא תקוע כבר שנים כעצם בגרון והמאבק של תושבי חיפה על סילוקו עדיין נמשך. אסור שמצב זה יחזור על עצמו.

"שומרי הבית", שבראשה עומד מייסדה יוני ספיר, היא אחת העמותות החזקות הפועלות בנחישות ובצורה עיקשת ל"הרחקת אסדת הגז של מאגר לוויתן לעומק הים", לפי הכתוב באתרם, מופעלת על-ידי קומץ תושבים בזיכרון יעקב. העמותה ותומכיה פועלים כחברה אזרחית, ללא כל נגיעה לפוליטיקה הארצית. יחד עם עשרות אלפי פעילים מתנדבים, העמותה משקיעה מאמצים, מזה כשנתיים, לקידום הסדר ראוי עם השותפות. המטרות העיקריות של שומרי הבית הן:

ראשית, הפרדת גז גולמי למרכיביו בלב הים, מעל פי בארות הקידוח (כ-120 ק"מ מהחוף). שנית, מניעת שינוע, אחסון וטיפול בתוצרי לוואי מסוכנים של הגז הטבעי על אדמת ישראל. שלישית, הרחקת תעשייה פטרוכימית מריכוזי אוכלוסין בישראל.

נשק יום-הדין של שומרי הבית

לאחרונה העמותה השקיעה מאמצים כדי להשיג חוות דעת של מומחים חיצוניים בעלי מוניטין בינלאומי בתחום אסדות גז, על מנת לקבוע את מידת הסבירות לנזק עתידי, באם אסדת הגז של מאגר לוויתן תמוקם בקרבת חוף הכרמל. המומחים למדו את המסמכים שהשותפות בלוויתן הנפיקו כדי לקבל היתר להצבת האסדה בקרבת קו החוף. דוח המומחים קבע שהמסמכים הללו לוקים בחסרים משמעותיים בהתייחס לבטיחות התושבים והטבע.

התקשורת כן אשמה 

התקשורת עסקה ועדיין עוסקת בבעיות שעמותת שומרי הבית מתריעה עליהן, כגון זיהום סביבתי, פגיעה בדגת הים והסכנה הנשקפת לבריאות התושבים באם אסדת הגז תוצב בצמוד לקו החוף. אבל לאחרונה נדם קולה של התקשורת בשל נושאים פוליטיים וביטחוניים אקוטיים יותר לכאורה. אין הדים לאסון שעלול להתרחש גם בפוסטים של בלוגרים, ברשתות חברתיות וציוצי הטוויטר. כולם  טרודים למדי בפוליטיקה הארצית ובבעיות הביטחוניות בדרום המדינה. בעוד שאלו הם בהחלט נושאים שפתרונם דוחק ותובע את מלוא תשומת הלב, אי-אפשר לעבור לסדר היום בלי לתת את הדעת על נושאים בטיחותיים הנוגעים למיקום אסדת הגז של מאגר לוויתן. אייטם זה מופיע, אם בכלל, בשולי הדברים והציבור מדפדף הלאה. כך נדחק פועלה החשוב של העמותה לשולי האקטואליה.

החדשות הטובות הן שבג"ץ בחן לאחרונה את בקשתם של "שומרי הבית" להגיש עתירה כנגד השותפות בלוויתן ואישר את הגשת העתירה. מועד הדיון בבג"ץ נקבע ל- 4 ביולי, 2019 , ב- 9:00.

 

כָּל דִכְפִין

בהגדה של פסח (1914), מאת הרב ד"ר מאיר להמן, הוא מקדיש שני עמודים לביאור הקטע הפותח את ההגדה:

הָא לַחְמָא עַנְיָא דִי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם

כָּל דִכְפִין – יֵיתֵי וְיֵיכֹל, כָּל דִצְרִיךְ – יֵיתֵי וְיִפְסַח

הפירוש המילולי פשוט הוא –

זה הוא לחם העוני שאכלו אבותינו בארץ מצרים.

כל מי שרעב – יבא ויאכל, כל מי שצריך – יבא וישתתף בסעודת הפסח.

*****

מה המשמעות, מוסר ההשכל, התובנה החשובה והמסר החינוכי של הקטע הפותח את ההגדה?

אבי ז"ל ערך את הסדר בעזרת הפרשנות שלהמן, אבי סבו, הוסיף להגדה של פסח. הפרשנות להגדה הייתה כתובה גרמנית וברבות הימים תורגמה לעברית על ידי הוצאת נצח (1967). סביב המשפט הראשון שבפתיח, נרקמה מעשייה. להמן שיכתב אותה מבלי לציין מקור ספציפי. כנראה אגדה שעברה בין אנשי הקהילה היהודית במיינץ, גרמניה. עיקר העניין שבה, טמון בשאלה: מדוע בחלק מההגדות כתוב: "הא לחמא", ואילו בהגדות אחרות כתוב "כהא לחמא". זה לשון המעשייה וההסבר להבדל –

משלו משל לאדם אחד שחי חיי עוני ודחק. את כל מטלטלי ביתו מכר בעבור לחם, גם ילדיו נלקחו כבר אל הנושה לעבדים. והנה בא ידידו מנוער, עשיר מופלג, בצל קורתו, וכראותו את שפל מצבו של העני, ריחם עליו, לקח אותו ואת בני ביתו אליו, ומינהו להיות שומר אחוזותיו. מעתה התחילו חיי רווחה עבור העני ומשפחתו. ובכל שנה – ביום שידידו נדיב הלב הרים אותו משפל מצבו – לבש העני את הבגדים הקרועים מתקופת דלותו, כזכר לתקופה שבה היה עני ומרוד. באותו יום היה מחלק מתנות יקרות לבני ביתו, להגדיל את השמחה ולהאדירה.

לימים הכעיס האיש את ידידו העשיר. הלה פיטר אותו ממשרתו, גירשו מאחוזותיו, נטל ממנו את כל עשרו שנתן לו לפני כן, והלבישו שוב בקרעים ובלאים שלבש בימי דלותו. כראות הילדים את אביהם בבגדיו הקרועים, שמחו לקראתו, בחשבם כי שוב הגיע יום השנה – יום שמחתם. אך אביהם אמר להם בדאבון נפש: 'עד עתה היה לבוש זה יום זכרון לימי ענינו, הפעם זוהי שוב מציאות מרה. חזרנו שנית למצבנו השפל, כמקודם'.

הקב"ה הרים את ישראל משפל מצבם במצרים והביאם לארץ-ישראל – ארץ חמדה. אחת לשנה – בחג הפסח – אכלנו לחם עוני, זכר לזמן עבדותנו במצרים, ואמרנו : 'כהא לחמא עניא' – לחם כזה, לחם עוני, אכלו אבותינו במצרים.

ברבות הימים הכעסנו את ה' ומפני חטאינו גלינו מארצנו. שוב אוכלים אנו לחם עוני ממש – כי הננו עניים, עניים בדעת, עניים מחמת עול הגלות… ולכן אנו אומרים: הא לחמא עניא, זה לחם ענינו! (הערה של קורא: המשל הוא פרי עטו של ר' יעקב מדובנוב)

בחלקו השני של הקטע הנ"ל –  כל דכפין ייתי וייכול – טמון מסר נוסף, לא פחות חשוב. הרב להמן מסביר, שבמילים אלו טמון מסר חינוכי שאנו כבני אדם חייבים להפנים:

כל איש מישראל שהוא מיסב בליל הסדר, בין עני ובין עשיר, מכריז הכרזה זו: 'כל הרעב יבוא ויאכל'! קריאה זו נובעת ממידת הרחמנות הטבועה בלבם של ישראל – מה עז הרושם שיכולה קריאה זו לפעול בלב הילד! גם כי יזקין לא יסור ממנה, יפתח ידו לעני ויפרוט לרעב לחמו! לולא זאת, לולא החינוך לגמילות חסדים – כלום היה פותח את ידו על-מנת להשביע את הרעב?! הלא אין השבע יודע הרגשת רעבון – מהי?

*****

חברים, אנחנו תושבי העיר רמת-גן (מתחם הבורסה). לקראת סדר פסח 2019 תכננו ליישם את המסר הטמון בקטע הפתיחה, "כל דכפין ייתי וייכול", הלכה למעשה. הקצבנו שני מקומות בשולחן הסדר לשני אורחים והתחלנו לחפש. אלא מה? המשימה עדיין לא הושלמה. למרות שיחות טלפון עם ארגונים שונים, ביניהם "הוועד למען החייל", "בית החייל" בתל אביב ורמת גן, קהילות רפורמיות, "הפדרציה הציונית הדרום אפריקאית", השגנו עד כה אפס תוצאות. כל שנאמר לנו היה בערך כך: "יפה מצדכם. הפנייה שלכם מחממת את הלב". שמחנו לשמוע שחלקם עורכים סדר פסח רבתי לבודדים צעירים וחיילים ואחרים עושים זאת לנזקקים…

אם בכל זאת יימצאו האורחים/ות שישבו עימנו לשולחן ויקחו חלק בסדר הפסח, מה טוב.

 

צ'רלי צ'פלין (130 להולדתו)

הודות לעובדה שצ'פלין חשב מחוץ לקופסה, ובשל היותו משוחרר מכבלי הציוויליזציה וקיבעונותיה, הוא פיתח את כישוריו יוצאי הדופן.

****

השבוע נתקלתי במקרה בתחנת הרדיו של "כאן", בתכנית "שלושה שיודעים" (בהגשת דודו ארז, "כאן תרבות"- 104.9).

בבוקר, אחרי שהסעתי את אישי לתל-אביב, המשכתי בדרכי תוך כדי האזנה לגלגל"צ. היו הפרעות בשידור ומכיוון שכך, חיפשתי תחנה עם תוכן ומוסיקה. באופן בלתי צפוי הגעתי ל"גם כן תרבות" עם המגיש דודו ארז. הוא ראיין בתוכניתו מומחית לקולנוע – ד"ר זהר אלטמן-רביד על נושא ייחודי – צ'רלי צ'פלין וסוד הצלחתו בקולנוע.

ראשית, עליי להודות שבעברי לימדתי קורס לתואר ראשון שעסק בהומור ושימושיו. קורס משעשע וגם רציני. במסגרת הקורס הצגנו קליפים שונים, ניתחנו את ההומור לסוגיו ועמדנו על הייחודיות ועל שימושיו של כל אחד מסוגי ההומור. הסרט האילם של צ'רלי צ'פלין היה בין הקליפים המוצלחים ביותר. זכור לי שהתעכבנו במיוחד על קטעים מתוך "הנווד", ו"זמנים מודרנים". מלבד התובנה שההומור בסרט האילם נובע בעיקר ממה שנקרא "סלפסטיק" SLAPSTICK, כלומר משחק המלווה בתנועות גוף מוגזמות החורגות מהנורמה, עמדנו על כישוריו של צ'פלין בזירה הקולנועית. צ'פלין הוא יוצר הז'אנר הקולנועי של מה שמכונה "הסרט האילם", הוא ולא אחר. בראיון עם ארז, סיפרה ד"ר אלטמן-רביד על צ'פלין, הילד שנחשב כעילוי עוד בגיל 5. וכמו כל "סינדרלה", צ'פלין למד לעמוד על שתי רגליו למרות, או בגלל, המצב בבית והעובדה שגדל בשכונת עוני. אימו הייתה חולה בעגבת ואביו היה שיכור רוב הימים. צ'פלין, שגדל ברחוב ולא למד בבית ספר, גם לא ביסודי, הבין שהוא אאוטסיידר. בסוף, המחזאי והסופר שזכה בפרס נובל לספרות, ג'ורג' ברנרד שאו הכתיר את צ'פלין כ"גאון". בשיא הקריירה שלו, כאשר צ'פלין הוזמן לבריטניה על מנת לקבל תואר "סֵר" מהמלכה, מיליון איש קיבלו את פניו ברדתו מן האונייה Queen Mary וליוו אותו אל ארמון המלכה שהעניקה לו את התואר "סֵר".

ד"ר אלטמן-רביד הדגישה בראיון עם ארז שהודות לעובדה שצ'פלין חשב מחוץ לקופסא ובשל היותו משוחרר מכבלי הציוויליזציה וקבעונותיה, הוא פיתח את כישוריו יוצאי הדופן. רוצה לומר שלימודים מועילים מאוד כדי להבין את כל מה שיש בתוך הקופסא. אלא מה? הצד האחר שלהם הוא הסטגנציה, הקיבעון. לדעת אלטמן-רביד, מאז שנות ה-80 הקולנוע נותר סטטי. אין בשורה חדשה מאז. הטכנולוגיה התפתחה אבל אין שינוי משמעותי במשחק. לכן, היא טוענת, גדולתו של צ'פלין נבעה, אולי באופן מפתיע, מכך שלא למד ולא היה כבול לשום מסורת קולנועית.

ההכרה הציבורית בכישוריו של צ'פלין צמחה בארה"ב, לשם הגר ממולדתו, אנגליה. לכן, בתחילת הדרך, הסרט האילם היה מזוהה עם צ'פלין בארה"ב. שם הוא נחשב כעילוי. את הונו ואת הקריירה המפוארת שלו צ'פלין עשה בארה"ב, בעוד שבאנגליה, מקום הולדתו, התעשייה לא האמינה בו כנראה עקב הרקורד המעמדי-חברתי שלו: אדם ממעמד נמוך שהסתובב ברחובות ולא למד במסגרת חינוכית כלשהי. בקיצור, מעמד תרבותי-חברתי שנוי במחלוקת.

הראיון בנושא "צ'פלין" התגלגל לו לאורך שעה, בקירוב. לצערי, הנסיעה הגיעה לסיומה לפני תום הראיון. אבל עוד הספקתי לשמוע שצ'פלין הסריט וביים את סרטיו האילמים והמשיך בז'אנר הקולנועי הזה גם לאחר שהומצאה טכנולוגיית הקול בקולנוע. מדוע? אחת הסיבות לכך פשוטה למדיי: כשמסריטים עם קול אי-אפשר לתת הנחיות באמצעות  דיבור … הסרט האילם מתגבר על כך מסיבות מובנות מאליהן.

הדבר השני שעוד הספקתי לשמוע, הוא שהשיר SMILE, שהפסקול שלו מלווה את הסרט "זמנים מודרניים", הוא אחת היצירות של צ'פלין שהלחין את מוסיקת הרקע לסרטיו. בדקתי אצל ד"ר גוגל וגיליתי את הדברים הבאים: את המילים ללחן של SMILE הוסיפו, מאוחר יותר, ג'ון טרנטר וג'ופרי פרסונס. בהמשך, השיר זכה לתהודה עצומה. שרו אותו זמרים גדולים כמו – נט קין קול, טוני בנט, מייקל בבל, ג'וש קרובן, ג'סטין ביבר ואריק קלפטון וגם מייקל ג'קסון.

להלן השיר בגרסה מוקדמת:

והנה השיר בביצועו של נט קינג קול:

 

אותי זה לא מפחיד

DEMAGOGUE: Leader who exploits and the ignorance among common people for his own interests

מה ומי עשוי להיות הגורם שיעזור לציבור, שמזמן הפך לקרבן הדמגוגיה וההפחדה, להתגונן מפניהן? מה תפקידם של הקרובים ביותר לדמגוג, במערכת הבחירות הבלתי-שפויה הנוכחית?

*******

שכנוע באמצעות דמגוגיה נפוץ בכל תחומי החיים, ולא רק בפוליטיקה. הגיע העת לפוצץ את התיזה ש"רק הליכוד יכול" וגם לחשוף את האמת: "המלך עירום". אין זו משימה של מה בכך, לעמוד מול השימוש במניפולציה של הפחדה, ניצול הזיכרון הקצר של הציבור, "שתילת" מוסכמות מופרכות ושימוש בהן כדי להוכיח שיש רק אדם אחד נעלה מעל כולם בכישוריו שיודע לטפל בביטחון, במדיניות החוץ ובכלכלה של ישראל.

דמגוגיה

הגדרה מקוצרת של דמגוגיה מתארת מצב שבו הדמגוג עושה שימוש במלים בצורה בלתי הגיונית למטרות אנוכיות ולרכישת עמדת מנהיגות.

דמגוג מוצלח חייב להיות אומן של רטוריקה, דמגוג חייב לשלוט במילים ולהשתמש בהן בצורה יעילה. התבטאות בכתב או בעל-פה חייבת להעביר מסר בצורה מסודרת וברורה. המסר עצמו חייב להיות ברור לציבור שאליו המסר מכוון, ולעורר אצלו הקשבה והתעניינות. ומעל לכל, את המסר יש לחדד ולקשור לאירועים דומים מהעבר.

לרוע המזל, אותן שיטות התבטאות כשהן נתונות בידיו של הדמגוג, עלולות לשכנע אנשים להאמין לדברי שקר, לבלבל את החשיבה ההגיונית וללבות יצרים. במקרים רבים מה שנקרא שכנוע, אינו אלא "מניפולציה מילולית". אחת מדרכי השכנוע של הדמגוג היא "שימוש בהפחדה", כמו ההתבטאויות  ששמענו במערכת הבחירות האחרונה (2015) כאשר ביום הבחירות הופצו מסרים שלפיהם "הערבים נוהרים בהמוניהם לקלפיות".

מה למדתי מניסיון אישי

בינואר 2015, טופלתי על ידי מדקרת בעלת תואר דוקטור ברפואה פנימית, ומיד למחרת הבחירות כשהגעתי לטיפול שנקבע לי מראש, נשאלתי על ידה: "למי הצבעת?" הייתי נבוכה, חשבתי שאין זה מענינו של איש לדעת למי בחרתי להצביע. תשובה קצרה ביותר הקפיצה את המדקרת, כאשר אמרתי, "לא הצבעתי ביבי". מיד שפכה עליי את כל הפחדים שבעולם, בסגנון של, "איך לא הצבעת ביבי, את לא מפחדת שהערבים ישלטו כאן?" – הבטתי בה והזדעזעתי. אותי ביבי לא הצליח להפחיד כהוא זה והמילים שלו פשוט חלפו מעליי. היה תמוה בעיניי שמדקרת שהייתה רופאה קונבנציונלית, ושאת מירב שנותיה עשתה בטיפול בחולים בשיטות קונבנציונליות כמומחית במדע הרפואה, הולכת שבי אחרי ססמאות.

שימוש בהפחדה כמאפיין מרכזי של הדמגוג

אמר פעם נשיא חכם – "הדבר היחיד שעלינו לפחוד מפניו הוא הפחד עצמו – שכן פחד שאין לו שם, אין לו הגיון ואינו מוצדק, משתק את המאמצים שלנו להתקדם". תזכורת: זהו ציטוט מנאום רדיופוני שנשא הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט, במהלך מלחמת העולם השנייה, בעקבות המיתקפה על פרל הארבור. מיד אחרי שהצביע על הסכנה שבפחד אמר – "אתמול, השבעה בדצמבר 1941, יום שייזכר לדיראון עולם, ארצות הברית של אמריקה הותקפה בגלוי ובמכוון על ידי כוחות אוויריים וימיים של האימפריה היפנית." לרוזוובלט היה ברור – אנחנו לא מפחדים, היפנים לא ישתקו אותנו ואנו נתאמץ ונגיב בכוח.

אבל לדמגוג אין גבולות

דמגוג משתמש הן בהפחדה מפני סכנה אמיתית או אמיתית למחצה והן בהפחדה מפני סכנה שקרית. לאחרונה שמענו סיסמת בחירות שזועקת, "ביבי או טיבי" – זאת תעמולת הבחירות החדשה של הליכוד כנגד מפלגת "כחול לבן": ייזהר הציבור אחרת נקבל את טיבי בשלטון. אבל יש לכך סייג – דמגוגים זריזים ויעילים אינם מפריזים באימה שהם מטילים על שומעיהם. תגובה של "כחול לבן" להפחדה שקרית זאת? בינתיים נחשף רק מצע המפלגה, ובין היתר יש בו סעיף ברור שמדבר על טיפוח התנחלויות וגושי התיישבות בגדה. הווה אומר: אם נשב עם טיבי, נחטא למצע הבחירות שלנו. יועצי התקשורת של "כחול לבן" מאוד מאופקים ומשתדלים לאמץ תגובות שדורשות מהציבור מאמץ מחשבתי, זאת מול אותו דמגוג המסית את הציבור בעזרת טכניקת ההפחדה. התוצאה: בכירי מפלגת כחול לבן מצטיירים כדמויות מעולם אחר שבו מסתפקים בתגובה פושרת: "מי שצולל בסקרים – ממציא סיפורים".

שיטת ההפחדה אינה בוחלת בהצגת האויב – האמיתי או המדומה – כהתגלמות הרשע וכמי שמתכוון לפגוע בכולנו ולהשמיד את המדינה. האויב החיצוני שלנו הוא תמיד איראן. איראן מתכוונת להשמיד אותנו. אמיתי או לא? אכן, אמיתי. אבל, הדמגוג אינו מסתפק בכך. הוא משתמש במניפולציות מילוליות, מילים שנוגעות עמוק ברגשות הפחד שלנו מבלי שנרגיש. ההפחדה נוגעת במעמקי נפשם של ציבור הבוחרים של מפלגת הליכוד, ציבור נאמן ומאמין, כשנתניהו מתאר סכנה קיומית בדמותו של הגרעין האיראני. כולנו יודעים שהגרעין האיראני כשלעצמו הוא עובדה. אבל את הכוונות הזדוניות הדמגוג לא מאמת ולא מפרט עד הסוף. והפחד משתק את הציבור שגם הוא לא שואל שאלות. אבל קחו לדוגמא את המדענים שבינינו, אלו שמשתתפים בכנסים מדעיים בינלאומיים ופוגשים במדענים איראניים. המדענים מסוגלים להבחין בין אמת, אמת למחצה ושקר, בין הגיון והגזמה. המדען לא מקבל דברים כפשוטם. נוסיף לכך את זמנם המוגבל של העיתונאים ואת השיח המוגבל שהם מקיימים עם המדענים. כך יוצא שהציבור מקבל סיכום של "בדיקות מומחים", לך תדע מה שם הוכח ומה לא, והאם זה מצדיק אמירות של הפחדה מפני סכנה מיידית טוטלית, שמושמעות השכם והערב בכל הופעה ציבורית של האחד והיחיד, שמספר לנו שרק בזכותו נחשפה הסכנה ושהוא בלבד המנהיג שיושיע את העולם כולו מכלייה. מנהיג שמשתמש בשפה מדעית ובתרשימים מגמתיים ואת הכל הוא זוקף לזכותו. מנהיג שמה שמעסיק אותו הוא בעצם האתוס שלו עצמו; תעודת הכשרות שלו. "אני מומחה לטיפול בטרור", "הייתי הראשון שהתריע על פיתוח הגרעין האיראני וסכנותיו למדינה שלנו" – (לא, רק אל תאמרו מילה לגבי מפעל הטכסטיל בדימונה…)

הגיון לחוד והפחדה צרופה לחוד. מי מאיתנו שנוהג לחפש הוכחות משמעותיות ואובייקטיביות כאשר בר-סמכא מדווח על מה שנשמע כעובדות מוצקות, שיקום. וכך, לנוכח מילים כמו, "נשקפת סכנה לקיומה של המדינה; צפוי לה הרס וחורבן", בלי לספק פרטים מאומתים על החלטה מדינית להטיל פצצה על ישראל, אם וכאשר – הציבור שותק ולא שואל שאלות. מדוע? כיוון שהגירוי האמוציונאלי, הפחד והפאניקה משתקים את רובנו. המאזין עצמו מדמה שהוא ממלא תפקיד דרמטי מעל בימת החיים, ותומך בנפש חפצה, ללא עוררין, במנהיג הכל-יכול, הכל-יודע, המושיע. וכך השבויים במילותיו נרתמים למעשי גבורה ואף לאכזריות ורשעות.

המתוחכמים ביותר

דוברים מתוחכמים בונים דמגוגיה על בסיס של שכנוע הגיוני לכאורה, שמא ייתפסו בעיני הציבור החושב כחפיפניקים וככאלו שאין להם מושג על מה הם מדברים. דוברים מתוחכמים בונים טיעונים שמשלבים הגיון עם רגש, טיעונים הגיוניים לכאורה בלבד. דוגמא מובהקת כאן היא נתונים סטטיסטיים וסקרי דעת קהל. תגידו אתם – האם אפשר להסתמך על נתון סטטיסטי הבנוי על קומץ נבדקים – הרבה פחות מאלף, אלפיים איש ואישה, נער ונערה, יהודי ולא יהודי, חילוני ודתי? ברור שלא. ומי שם לב בכלל למילים הקטנות שמופיעות בתחתית הטבלה? המספרים, המצגת, העמודות והצבעים הם חזות הכל.

טקטיקה נפוצה בדמגוגית ההפחדה: התבססות על קוצר הזיכרון שלנו

תחילה הדמגוג "שותל" מוסכמה או הנחה ובינתיים, הוא עובר לדון בנושא אחר. אחר-כך הוא חוזר לדון בנושא הקודם כשהוא בונה על הזיכרון של המוסכמה (הבלתי מוכחת). ניקח לדוגמא את נאומו הטלוויזיוני של נתניהו, שבו דיווח על הביקור שלו במוסקבה. הוא ציין שם שפוטין הסכים עימו שיש למגר את כוחות איראן בסוריה. מיד אחר-כך מיהר לצטט מדבריו של טראמפ, "נתניהו מפגין מנהיגות חזקה, חכמה ונחושה שבה הוא מוביל את מדינת ישראל." הרי אין טוב יותר מציטוט דבריו של נשיא של מעצמה. זה כרטיס ביקור משכנע, אתוס ותעודת הכשר. אבל מיד אחרי דברים (עובדתיים) אלו נתניהו נוהג כמנהגו של הדמגוג המצוי. הוא מזדרז ל"שתול" מוסכמה באומרו: "אין זה דבר מובן מאליו (לזכות בשבחי מנהיגי מעצמות), אני בונה אותו במשך שנים ארוכות, והוא מסייע לי להבטיח את ביטחוננו ואת עתידנו. הוא מסייע לי לשמור על המדינה שלנו (מישהו זוכר בכלל שהדרום היה ועדיין נתון למתקפת בלוני נפץ?). זאת מניפולציה על קוצר הזיכרון שלנו, ובהמשך, "המדיניות שאני מוביל יחד עם חבריי המנוסים והמוכשרים בליכוד הביאה את מדינת ישראל לעשור הטוב ביותר בתולדותיה, בביטחון, במדיניות החוץ, בכלכלה ובעוד תחום". מישהו מתווכח על כך וזוכר מה היה בעבר? ספק אם מישהו זוכר היום את שר האוצר, לוי אשכול, שהוציא את ישראל ממיתון קשה ב- 1954, תמך בהזרמה מסיבית של הון מחו"ל וצמצום האבטלה? שר אוצר שהוביל לעלייה מסיבית לישראל ממדינות הרווחה? זה הישג היסטורי!

ולקינוח: דמגוגיה של מתקפה נגד היריב

מיתקפות הבנויות על פאתוס דביק שהולך וגובר, ממשיכות לצוץ בדבריו של ראש הממשלה והדמגוגיה צוברת תאוצה… ואפילו לא חלפו שלוש דקות מתוך השש-עשרה שבהן נאם וכבר אנו שומעים:

"השמאל פשוט יודע שעם הישגים כאלו הם פשוט לא יכולים לנצח אותנו בקלפי. ולכן במשך שלוש שנים הם מבצעים נגדנו רדיפה פוליטית, מסע צייד חסר תקדים … אלה הפעילו מכבש לחצים בריוני בלתי פוסק, הייתי אומר, כמעט בלתי אנושי על היועה"מ לממשלה, כדי שהוא יגיד שהוא שוקל להגיש נגדי כתב אישום".

אסתכן ואומר שתומכי הליכוד, כולל חברי המפלגה עצמם, בוודאי מודעים ומבינים היטב שבראשם עומד "קוסם" שמצטיין בדמגוגיה, עיוות, סילוף, מניפולציה והפחדה. מה שמבאס היא העובדה שהם גאים בו בשל כך. למעשה, לכל דמגוג מגיעים שבחים על כישוריו. אבל מכאן ועד "גניבת דעת הקהל על ידי מניפולציות של מילים מכוערות ובוטות" יש מרחק עצום. אפשר רק לקוות שהציבור ילמד לזהות את הטריקים, התכסיסים המילוליים והמניפולציות.

נקווה שבתוך תוכם גם חברי הליכוד יודעים שהכל בלוף אחד גדול שמטרתו לא לאבד את השלטון לידי השמאל. רק הם יכולים להציל את מדינת ישראל מהתהום המסוכן שאליו הידרדרה.

ביבליוגרפיה:

תמר ברוש, נאום לכל עת, 1993.

משה וולמן, דמגוגיה ורטוריקה, 1990.

 

 

מה לא עושים כדי למכור ספרים!

מאוד אהבתי את הגישה של קושניר ל"מעשה דברוריה", תעלומה שחוקרי תלמוד מאז רש"י עמלים על פיצוחה. משום מה, ספרו, הפיתוי של ברוריה, תויג כ"רומן היסטורי" ולא היא! אני הייתי משייכת את הספר לז'אנר ספרי מתח, ולקטגוריית ה- Mystery כלומר, "תעלומה".

********

בין שני ז'אנרים   

בפוסט קודם העליתי תהיות לגבי מעמדה הנחות יחסית של ספרות המתח הישראלית בהשוואה ל"ספרות יפה". כמו כן תמוהה בעיניי הנטייה לתייג ספרות מתח כ"רומן היסטורי" במקום לקרא לילד בשמו – "מותחן". עלינו לחדול מהנטייה להתייחס בסתמיות כלפי ספרות מתח ישראלית (ומתורגמת), מכיוון שזוהי סטייה מהמגמה העולמית המקובלת.

באותו פוסט, ציינתי את ההסבר ה"דחוק" של מבקרי הספרות המקומיים לתופעה. טענתם היא ששורשי ה"קיפוח המעמדי" של ספרות המתח התפתחו עם קום המדינה. הספרות הייתה מגויסת ומחויבת לבניית הזהות הלאומית. מן הסתם ניתנה העדפה ל"ספרות יפה" והסופרים הישראליים שנרתמו למשימה נחשבו לסופרים "מבטיחים". כך החלה הסטייה מהנורמה המקובלת בעולם לגבי ספרות מתח, לטענת מבקרי ספרות.

כדי להמחיש את הנטייה ליחס הסתמי שזוכים לו ספרי המתח, להלן דוגמאות מהזמן האחרון לספרים שלא זכו משום מה להיכלל בז'אנר "מתח":

תעתוע אפל מאת דנה מויסון (הוצאת רימונים כתר, 2012) – ההוצאה לאור הגדירה את הספר כ"סיפור שנכתב על ידי בעלת תואר בפסיכולוגיה". הקוראים העדיפו לסווג את הספר כ"מותחן" מכיוון ש"הספר עוסק בפענוח רצח". גם הגוזל מאת ארנה קזין (הקיבוץ המאוחד, 2015) שהוגדר על ידי קזין כ"בלש", קיבל תווית שונה בהוצאה לאור. ה"גוזל" תויג שם כ"נובלה בלשית". לגיטימי? בהחלט. אבל אם נשמיט את המילה נובלה נישאר עם ספר בלשים. סוגה מקובלת במקומותינו. אז מה הבעיה? נובלה מרמזת על ספר המיועד למבוגרים ואילו ספר בלשים מזכיר קצת את חסמבה, הז'אנר האהוב על בני נוער! ייתכן שבהוצאה לאור העדיפו לשוות ליצירה של קזין נופך יותר בוגר בעזרת התווית, "נובלה".

לשמחתי גיליתי סופרים מקומיים שאינם מתפשרים ותובעים לעצמם תואר של סופר/ת מתח, ולהלן דוגמא אחת: אבי דומושביצקי. פרד במנהטן ) אי-פאבליש סטימצקי, 2015) פרי עטו של דומושביצקי, סווג גם על ידי ההוצאה לאור כספר "מתח". דומושביצקי, הייטקיסט לשעבר, החליט להגדיר את ספרו כמותחן, והבהיר שמדובר ב"ספר מתח בעל קצב מהיר". גם את ספרו הקודם  בידיים הלא נכונות  דומושביצקי הגדיר כ"מותחן" (אי-פאבליש עברית, 2017). דומושביצקי אינו איש של פשרות בעניין זה. והוא אף עושה מאמץ לכבוש סטטוס של סופר מתח מוביל בישראל. מגיע לו שאפו!

המותחנים שמתורגמים לעברית היא פרשה עגומה. נכון שבתרגום לעברית מחויבת ההוצאה לאור לקבל את התיוג הספרותי שניתן ליצירה במקום הוצאתה לאור. אבל יש דרכים לעקוף זאת. להתחמק. קחו לדוגמא את שתיים בגוף אחד, מאת מישל בוסי (ספרי פן משכל, 2016). הספר ראה אור בצרפתית ותורגם לעברית. בוסי, ידוע כאחד מגדולי סופרי המתח בצרפת. ואמנם ספרי פן, משכל לא השמיטו עובדה זאת. היא צוינה על גבי הכריכה האחורית של הספר. כמה חבל שבסוף, בהגדרת הז'אנר, ההוצאה ציינה בסתמיות שמדובר ב"סיפורת תרגום".

"מעשה דברוריה" – תעלומה או רומן היסטורי

כל ההקדמה הארוכה הזאת היא פרי של מחשבות שצצו בראשי לאחרונה. אני מייגעת את מוחי בשאלת מעמדה הנחות יחסית של ספרות מתח בישראל עד כדי שיבוש הסוגה המפוארת הזאת. ההתחבטויות הציקו לי במיוחד לאחר שקראתי את הפיתוי של ברוריה מאת אברהם קושניר (הקיבוץ המאוחד, 2017).

מאוד אהבתי את הגישה של קושניר ל"מעשה דברוריה", תעלומה שחוקרי תלמוד מאז רש"י עמלים על פיצוחה. משום מה, ספרו, הפיתוי של ברוריה, תויג כ"רומן היסטורי" ולא היא! אני הייתי משייכת את הספר לז'אנר ספרי מתח, ולקטגוריית ה- Mystery  כלומר, "תעלומה". ציינתי כבר ברשימה קודמת שספרות

הפיתוי של ברוריה. הקיבוץ המאוחד

המתח בחו"ל נחלקת לשלוש קטגוריות-מישנה, אחת מהן היא "תעלומה" שהספר עוסק בפענוחה.

קושניר נרתם לכתיבת הספר לאחר שכבר ביים את הסרט הקולנועי "ברוריה". הוא ביקש להוציא מתחת ידיו מותחן שיפצח את תעלומת "מעשה דברוריה". מרבית המבקרים המקצועיים המשיכו, בעקבות ההוצאה לאור, והעדיפו להתייחס אל היצירה כאל "רומן היסטורי". על גבי כריכת הספר מופיע ציטוט מדברי הביקורת של שניים מהבולטים במקומותינו: יהודה פרידלנדר – פרופ' [אמריטוס] מאוניברסיטת בר אילן וראש החוג לשעבר לספרות עם ישראל וספרות משווה, שבחר לסווג את ה"הפיתוי" כרומן היסטורי, ומבקר הקולנוע יהודה סתו, שהחליט אף הוא שמדובר ברומן היסטורי.

גם בסקירות ספרות של קוראי "הפיתוי" של קושניר, מתקבל הרושם שמדובר ברומן היסטורי. הסקירות מתפרסמות בבלוג או בפוסט במסגרת פורום קוראים דיגיטלי. עיינתי בחלק מהן. פרט לדברי השבח וההלל קשה היה למצוא את המילים "תעלומה" או "מותחן" או "בלש". אחת התגובות רמזה שהספר מרתק ושמדובר ב"מופע מרהיב של עושר תרבותי המוגש בשפה קולחת ועשירה, המצליח להשאיר את הקורא מרותק".

עוד בטרם כתיבה ופרסום הספר, קושניר ביים את הסרט הקולנועי ברוריה שהוקרן לראשונה ב-2008 והיה לסיפור הצלחה. מיטב מבקרי הקולנוע שיבחוהו וקבעו: "קושניר התמודד בהצלחה עם המסתורין שבמעשה ברוריה".

קשה שלא לתהות על ההבדל התהומי בין מה שקורה במרחב הספרותי והמרחב הקולנועי. מדוע סרטי מתח זוכים לשבח והלל בעולם הקולנוע הישראלי, ואילו הביקורות בספרות ממעיטות בכך ומבכרות לטעון שמדובר ברומן היסטורי. מה גם שבמקרה שבו אנו עוסקים מדובר באותה עלילה בדיוק. ולא רק זה, קושניר בנה את "הפיתוי" מלכתחילה כמותחן, תעלומה שיש לפצח. כבר בסצנת הפתיח, מוצגת גופה תלויה מענף של עץ מול מוקד המשטרה.

איך זה שדווקא בעולם הקולנוע השימוש במונחים "מתח" ו"מסתורין" שכיח ואילו מבקרי ספרות "תקועים" ועושים אקרובטיקה על מנת להימנע מאותם מונחים בדיוק. בסוף אנו מקבלים ספרים כמו "הפיתוי" ומתפתים לחשוב שהם שייכים לז'אנר "רומן היסטורי".

תמר רותם – "הפיתוי" הוא מותחן בלשי

בהפוך על הפוך, תמר רותם – עיתונאית בהארץ – קבעה ש"הפיתוי" של קושניר הוא מותחן בלשי. בכתבת הביקורת שלה (תמר רותם הארץ 14.3.2018 עריכה, רות טואג), רותם יצאה בביקורת חריפה נגד "הפיתוי" ובדרך עשתה לספר חסד רב. היא קבעה קביעה נחרצת לגביו כאשר ציינה: "אברהם קושניר מנסה לפצח דמותה של ברוריה… באמצעים של ספר מתח בלשי ההדגשה שלי, ת.ה.)".  אין זה המקום להיכנס לביקורת של רותם נגד היצירה של קושניר. המטרה היא להראות שישנם חדי עין שאינם מהססים לקרוא לילד בשמו. הגם שרותם עצמה מהססת לקבוע אם מדובר בספר "מתח", או ב"בלש". ואל תאמרו שאין הבדל בין שתי הסוגות.

לסיכום, גם "רומן היסטורי" מכיל בדרך כלל אלמנט של מתח, אבל הוא אינו "מותחן" בהגדרה. כל ספר היה מעלה אבק בלי קורטוב של מתח.

מבולבלים? אדרבא, אולי זאת הזדמנות לחשוב מה עומד מאחורי התוויות ומה לא עושים כדי למכור את הספרים ….

 

קישורים:

הפיתוי של ברוריה, הקיבוץ המאוחד/ספריית הפועלים, 2017

ביקורת על הפיתוי של ברוריה, מאת תמר רותם בהארץ (14.3.2018, ערכה רות טואג)

 

 

הרומן שלי עם ספרות מתח

הספרות הלועזית יודעת לעשות הבחנה בין קטגוריות של ספרי מתח. מעולם לא התעמקתי במיוחד בקטגוריות ובהגדרות של ספרי  Thriller, Suspense ו- Mystery, שכל אחת מהן מסמלת עבור הקורא לועזית עולם ומלואו. שלושתן קנו לעצמן קהל קוראים נאמן. בניגוד לכך, לא זו בלבד שאצלנו שלושתן הוכתרו בתווית הסתמית, "ספרי מתח", ז'אנר המותחנים נתפס כאן כז'אנר נחות יחסית. 

********

אם קראתם ספר מתח טוב וניסיתם לדון בו בפורום של מועדון קריאה או עם חברים אוהבי ספרים, לא תזכו לאותה ההערכה שזוכה לה מי שקרא לדוגמא את "המנהרה", "בחזרה מעמק רפאים" או ה"אחרון של פלוני"  – כפי שנהוג כאן לכנות יצירה של סופר מקומי נודע.

אני רשומה בספריית השאלה מקומית ושם אני מזוהה כ"קוראת ספרות טובה". באחד הימים ביקשתי לשאול ספר המוגדר כ"ספר מתח". הבחירה בו גררה אחריה הרמת גבות והערה, "דעי לך שזה ספר מתח". הכוונה של הספרנית הובהרה לי בהמשך, "זאת ספרות שונה מסוג הספרים שאת בדרך כלל קוראת". פרצתי בצחוק. "זאת מחמאה?" שאלתי. התגובה לא איחרה לבוא, "ממתי את קוראת ספרות מתח?". וכך החל הרומן שלי עם ספרות מתח.

התווית הסתמית של "ספרות מתח"

לאחרונה, קראתי את יום א' של המתים (מאת אנדריאס פור, תרגום מגרמנית: דפנה עמית. הוצאת כתר, 339 עמ', 2018). עד אז לא טרחתי לבדוק מדוע ספרי המתח נחשבים אצלנו לספרות "נחותה".

הספרות הלועזית יודעת לעשות הבחנה בין קטגוריות של ספרי מתח. מעולם לא התעמקתי במיוחד בקטגוריות ובהגדרות של ספרי  Thriller, Suspense ו- Mystery, שכל אחת מהן מסמלת עבור הקורא לועזית עולם ומלואו. שלושתן קנו לעצמן קהל קוראים נאמן שמתמחה במה שהוכתר אצלנו בתווית הסתמית, "ספרי מתח", להבדיל מספרי "בלשים" ו"ספרות יפה", הכוללת בתוכה סוגות (ז'אנרים), שהעיקריות שבהן הן, דרמה, קומדיה, טרגדיה. נכון, מאז ימיה של חסמבה מאת יגאל מוסינזון ועוד קודם לכן, התפתחה כאן סוגה ספרותית שסווגה כ"ספרות בלשית". עד היום היא נחשבת כספרות קאלט. אך ככלל, התקבע אצלנו נוהג שספרות מקור או ספרות מתורגמת שעניינן "מתח" תסווגנה כ"מותחן" מבלי להבחין בין גווניו. לא המחבר, לא המו"ל ולא חנות הספרים ובוודאי שלא ציבור הקוראים – אינם טורחים לציין את הקטגוריות הספציפיות בתוך הסוגה של ספרות המתח. לך תדע אם צפויה לך עלילה רוויה ב"אקשן", או שמא הגיבור נמצא בסכנה או לחילופין, מתבצע רצח כבר בעמוד הראשון של הספר והגיבור נחוש לגלות מיהו הרוצח.

ספרות מתח ראויה להכרה והוקרה

The Complete Sherlock Holmes

The Complete Sherlock Holmes / Barnes & Noble NY

חובבי ספרות מתח במדינות דוברות אנגלית, צרפתית, ספרדית, איטלקית או גרמנית וכיוצ"ב יגידו לכם איזה סוג "מותחן" הם מעדיפים. הם יציינו האם הם מעדיפים Thriller טוב (מותחן אימה, בעברית), מותחני Mystery או מותחני Suspense . כל קטגוריה מייצגת במידה רבה של דיוק את מה שצפוי בה. בן זוגי קורא זה שנים ספרי מקור באנגלית, שהיא שפת האם שלו. הוא מאוד אוהב ספרות מתח. הוא ישבח Suspense book, או Mystery book. מבחינתו, בסוג הנקרא Thriller (מותחן אימה) הגיבור נמצא בסכנה גדולה כבר בתחילת העלילה, והעלילה רוויה לרוב ב"אקשן". וספר בקטגוריה של Suspense (בעברית, מתח) מספר סיפור רווי סכנה אבל אין בו בהכרח "אקשן" והדמות המרכזית בסיפור נחשפת לסכנה בהדרגה. "המעניין הוא שבספרי תעלומה- Thriller", מסביר לי הבן-זוג, "הקורא מודע לסכנה האורבת לדמות המרכזית, עוד בטרם זו מודעת לה. וכאשר העלילה מתפתחת הקורא כבר יודע ש'הרעים' עומדים להטיל פצצה ושזה רק עניין של זמן עד שזו תתפוצץ. הקורא שרוי במתח ושואל עצמו האם הגיבור ימות, או יגלה את הפצצה בעוד מועד". בספרות המסווגת כ- Mystery, הדמות המרכזית בסיפור עוסקת בבירור עובדות/אירוע שהתרחש, בדרך כלל רצח. הסכנה אורבת אבל היא מתונה בתחילה, והיא הולכת ומתפתחת ככל שהגיבור מתקרב לפתרון התעלומה. רק בסיום העלילה יתגלה הפתרון לקורא.

קחו לדוגמא את הכרך עב הכרס המאגד בתוכו את כל כתביו ופרסומיו של סר ארתור קונאן דויל, מי שהמציא את הדמות של שרלוק הולמס. דויל זכה למקום של כבוד בעולם הספרות. ספריו תורגמו לעברית ורובם מוגדרים אצלנו כספרי "מתח". אלא שבלועזית משייכים כל אחד מפרסומיו של דויל לאחת משלוש הקטגוריות כשהעיקריות מסווגות כ- Mystery.

ספרות המתח המקומית תקועה?

אי אפשר לסיים את הדיון במותחנים מבלי לציין ולו סיבה אחת להתפתחות האטית של ספרות המתח המקומית. להלן ההסבר שמצאתי בדבריו של אמנון ז'קונט:

יש צידוק היסטורי לכך שספרי המתח נחשבו פה ז'אנר נמוך יותר. בראשית המדינה הכל היה מגוייס – המוסיקה, התיאטרון, הספרות. אם כבר כתבו ספרות, היה עליה להיות לתפארת מדינת ישראל. שלונסקי היה ממובילי הקו הזה והוא דיכא סופרים שלא כתבו ספרים בעלי התייחסות לאומית משמעותית… הקאנון הכיל את 'חירבת חיזעה', 'הוא הלך בשדות', 'פרקי אליק' ו'ימי צקלג'. ספרים יותר בידוריים, ואלי קצת אסקפיסטים – לא נמצא להם מקום בכוננית ספרים רצינית. השינוי הגיע לאחר מלחמת ששת הימים ובשנות ה-70…. אבל כשהבאתי את 'פסק זמן' לעם-עובד, התגובה העיקרית הייתה, 'אתה כותב כל-כך יפה, למה אתה כותב ספרי מתח?

יום א' של המתים, והערה למו"ל – "כתר".

מה זה בכלל "יום א' של המתים", מלבד היותו כותר של "ספר מתח" (כך הוא מוגדר כאן), שבמרכזו העם הגרמני ויחסו לאלו ששירתו כאנשי אס-אס ובתום מלחמת העולם ה-2 חזרו לתפקד כאזרחים מן המניין. הנושא עצמו עושה את הספר ל"שווה קריאה". ובגרמניה, מקום הוצאתו לאור, זכה הספר לשבחים. בשנות ה-90, 45 שנה אחרי מלחמת העולם ה-2, החיים חוזרים למסלולם. גם אלו שמילאו תפקיד במלחמה חזרו לחיות כבני אדם "רגילים", הם מקימים משפחה ומתפרנסים מעמל כפיהם. זאת בהסתייגות אחת – מקרי רצח בלתי פתורים שהתרחשו בתקופת המלחמה נחקרים עד תום. יש לזכור שלא חלה התיישנות על מעשי רצח. רוצחים אינם מסתובבים חופשי. נותרה רק קושיא אחת: בתרגום לעברית לא ברור מה פירוש "יום א' של המתים" כמושג? אמנם המושג מוזכר לקראת סיום העלילה כאלמנט רלבנטי בפתרון תעלומת הרצח. אבל המושג עצמו יוותר כחסר משמעות אם לא יינתן לו הסבר, מה גם שהופעתו ככותר לספר, הוא מעורר תמיהות! מבחינתי זה פספוס של המו"ל – "כתר ספרים". אחרי שחפרתי בד"ר גוגל גיליתי שיום א' של המתים מייצג בלוח השנה תאריך חשוב בלוח השנה – יום זיכרון שנתי. בכל שנה ביום א' האחרון של חודש נובמבר מתייחדים בגרמניה עם המתים באשר הם, וראוי היה להבהיר זאת בנספח לספר.

קישורים

הפנייה לספר "יום א' של המתים"

https://www.keter-books.co.il/page_15871

על המושג, יום א' של המתים

https://www.timeanddate.com/holidays/germany/totensonntag

על ספרות המתח בישראל

https://www.makorrishon.co.il/nrg/online/47/ART1/884/032.html

פרובוקציה שחצתה קו אדום

ההיסטוריה האנושית שופעת דוגמאות לקבוצות פוליטיות שטיפחו אידיאולוגיה ורקחו נרטיבים שבהם האמינו, כאילו מדובר בעובדות אובייקטיביות.

האם הפרובוקציה שגדעון לוי מעורר בכתבתו "התסביך של השמאל – רצח רבין ושנאת נתניהו" (הארץ, 25.11) תצליח לדרבן את השמאל הציוני לגבש "דרך חלופית נועזת"? האם השימוש במילים "שנאה" ו"תסביך" יצליח להעמיד את השמאל הציוני על "טעותו"? אני רואה בכך פרובוקציה גרידא, שחצתה הפעם קו אדום.

אני טוענת שהפרובוקציה של גדעון לוי בכתבתו, "התסביך של השמאל – רצח רבין ושנאת נתניהו" (הארץ 25.11), חצתה קו אדום. הוא מתחיל בכך שהוא מייחס לשמאל הציוני נָרָטיב (סִפֵּר): "השמאל מספר לעצמו שהוא אנושי ומוסרי". וטוען שבעצם אין הדבר כך. עוד הוא מאשים את השמאל ב"עיסוק כפייתי" ברצח יצחק רבין וטיפוח שנאה כלפי מחנה הימין שהוביל לרצח, ובראשם בנימין נתניהו. הקטע המטריד בטיעון זה היא הקביעה שהנרטיב של השמאל הוכשר על ידו במטרה להסיט את תשומת הלב מ"אזלת ידו של השמאל" ומ"כישלונו במציאת פתרון לבעיה הגורלית ביותר בדיוקנה של ישראל". אמירה נוספת של לוי המנגחת בשמאל הציוני קובעת ש"השמאל שרוי במשבר רעיוני עמוק".

לא ברור מה רוצה גדעון לוי להשיג כשהוא חוזר וומוכיח את השמאל הציוני, וקורא לו  "להפסיק לקונן על רבין ולשנוא את נתניהו, יותר ממה שמגיע לו". לא ברור מדוע לוי קורא למנהיגות השמאל הציוני לחשב מסלול מחדש, "להציע דרך חלופית נועזת, כזו שמעולם לא נוסתה (הדגשות שלי, ת.ה.)". בנוסף, לא ברור מדוע לוי חושב שהשמאל חייב "לחלץ עצמו מהתסביך" שבו שקע.

לא אגזים אם אומר שהנרטיב שלוי מייחס לשמאל הנו למעשה תיאור מצב כפי שלוי עצמו רואה אותו. וכך היה עליו להציג זאת מלכתחילה. אבל לוי מתעקש להחיל על השמאל הציוני בכללותו דברים שאותם הוא מגדיר כדרך "שגויה" של השמאל. הוא עוד ממשיך וטוען שמדובר ב"תסביך שבגרעינו רצח רבין ושנאת נתניהו".

פערי אידיאולוגיה 

לטעמי יש באמירות אלו פספוס גדול.

לא זו בלבד שהוא מבקר את השמאל ו"תסביכיו",  מתקבל הרושם שמטרתו העיקרית של לוי בכתבה זאת הינה להציג בפני הקורא פרטי פרטיו של ליקוי במחנה השמאל ונרטיב מעוות של שהשמאל המתחסד, כביכול – אנחנו אנושיים והמוסר הוא הדגל שלנו. התחסדות המרמזת על חוסר מוסריותו של הימין במיוחד מאז ההסתה של הימין נגד מדיניותו של יצחק רבין.

מי שבקיא בענייני פוליטיקה בוודאי מכיר בקיומם של פערי אידיאולוגיה והשקפות עולם. ישראל היא דוגמא לשני מחנות פוליטיים בעלי השקפות עולם שונות ואף סותרות. פועל יוצא מכך הוא שכל אחד מהמחנות גיבש לעצמו סִפֵּר (נרטיב) מובחן אתו הוא מזדהה ובו הוא מאמין כאילו מדובר באמת מוכחת. הסִפֵּר שהימין גיבש לעצמו (לא, הימין לא בדה נרטיב!) מסתכם באמירה, "העולם כולו נגדנו". זו הסיבה (כך מאמינים בימין) שקשה להיכנס למשא ומתן עם הפלסטינים כדי ליישב את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. מנגד, על פי הנרטיב שהשמאל גיבש לעצמו, קיים סיכוי להסדר מדיני ולהשכנת שלום באזורנו ויש עם מי לדבר. שני הנרטיבים הם תוצר לגיטימי וטבעי של אידיאולוגיה, תהיה אשר תהיה. יחד עם זאת, שניהם בלתי ניתנים להוכחה אובייקטיבית.

ההיסטוריה האנושית שופעת דוגמאות לקבוצות פוליטיות שטיפחו אידיאולוגיה ורקחו נרטיבים שבהם האמינו, כאילו מדובר בעובדות אובייקטיביות. לא נלך רחוק. יספיק אם ניזכר בחלק ממנהיגינו בעבר הקרוב ובמחנה הפוליטי שאותו הם הובילו ובדגל שאותו נשאו. אחד מהם הוא לא אחר מאשר מנחם בגין שבעקבות "נאום הצ'חצ'חים" תקף את הבדרן דודו טופז שקרא למצביעי הליכוד צ'חצ'חים וביקר את מפלגת העבודה על ההתנשאות והשחצנות שנהגה כלפי בני עדות המזרח. במה הוא האמין ומה היה הנרטיב שטיפח? הוא האמין בשלמות הארץ ובמפת תנועת בית"ר בה מופיע עבר הירדן המזרחי כחלק ממפת ארץ ישראל.

די לפרובוקציות: אין כל פסול בנרטיב פוליטי, כפי שאין חיים פוליטיים בלי אידיאולוגיה. אדרבא, נרטיב פוליטי תורם לבניית הזהויות הכל-כך מובחנות של הימין והשמאל, הגם שהן סותרות ומתחרות זו בזו. חשיבותו העיקרית של נרטיב פוליטי טמונה ביכולתו לסייע לציבוריות המאמינה בו לגבש עמדות ולנקוט צעדים עקביים.

 

 

ויש גם גוון הומוריסטי בבחירות 2018

חיפוש מהיר של הבדיחות (על פוליטיקאים) שאהבנו וגדלנו עליהן בעבר, והסרטונים ההומוריסטים שהופצו בפייסבוק בעיקר בשבועות אלו (בחירות לראשות העירייה והמועצה) – מראה שפשוט אין מה להשוות. הסרטונים כובשים בגדול!

**********

בעידן שלפני השימוש ברשתות החברתיות, באס אם אסים ובטוויטר, נהנינו מבדיחות וקריקטורות שהופצו במדיה המסורתית. נהגנו גם להתענג על תכניות סטירה (בטלוויזיה) ולצחוק על הפוליטיקאים ומערכות הבחירות.

בדיחה על פוליטיקאים – גיהינום או גן עדן
פוליטיקאי אחד נדרס ועולה לשמים. שם הוא פוגש את המלאך גבריאל. המלאך פונה אליו ואומר: "אנחנו ניתן לך לבחור – תבלה יום אחד בגיהינום ויום אחד בגן עדן, ואחר כך תוכל להחליט לאן תלך…"
הוא מוביל את הפוליטיקאי למעלית שיורדת למטה-למטה עד לגיהינום.

הם מגיעים למטה ושערי הגיהינום נפתחים. הפוליטיקאי נכנס והוא רואה שם מגרש ירוק והחברים שלו משחקים גולף. הם מברכים אותו, לוחצים לו ידיים ומזמינים אותו לשחק אתם בגולף. בלילה הם יוצאים לבלות, אוכלים במסעדה ואפילו השטן מבלה אתם, מצחיק אותם, רוקד להם, ובקיצור בילוי לא נורמלי.
למחרת בא גבריאל ולוקח אותו למעלה-למעלה לגן עדן. הפוליטיקאי נכנס לגן עדן ושם הוא מבלה יום שלם בנגינה על נבל, התפרקות על עננים קטנים ורגיעה.
לאחר יום, שוב בא גבריאל ושואל אותו: "נו, החלטת?"
"כן", עונה הפוליטיקאי. "למרות שכיף בגן עדן, בגיהינום ממש ביליתי. אני רוצה גיהינום!"
הם יורדים למטה-למטה וגבריאל משאיר אותו בשערי הגיהינום. נפתחות הדלתות ובשנייה אחת תופסות אותו שתי ידיים ומושכות אותו פנימה. הוא רואה שממה, מדבר ענק, חם מאוד ואת החברים שלו לבושים סמרטוטים אוספים זבל.

אז בא השטן, דוחף לו ליד שקית זבל ומורה לו להתחיל לאסוף זבל. "מה קרה למגרש הגולף ולמסעדות???" שואל הפוליטיקאי. אז השטן עונה לו: "אתמול זה היה לפני בחירות, היום – זה כבר אחרי שבחרת בנו!"

 

הקלפי ובית חרושת לנייר – ההבדל הגדול

מה ההבדל בין קלפי בחירות לבין בית חרושת לנייר???
בבית חרושת לנייר – מכניסים סמרטוטים ויוצא נייר.
לקלפי של בחירות מכניסים ניירות ויוצאים סמרטוטים

 

 סרטונים – הומור כובש ומבדר הרבה יותר

נתחיל מן הקל אל הכבד –

הומור און-ליין: "אונו ניוז"

"לא התחלה של בדיחה: בוכרי, עיראקי וגיאורגי רצים למועצת העיר. איחוד מפתיע באור יהודה יצא לדרך עם ההכרזה על השקתה של רשימת 'מאמינים באור יהודה'. הרשימה החדשה זוכה לתמיכת נציגי העדה הבוכרית, העיראקית והגיאורגית." – ההומור כאן חלש ובכל זאת מצליח להעלות חיוך, לרכך את המצב ולהוריד מתח.

סרטונים

עשרות אם לא מאות הודעות אס אמ אסים הגיעו אלינו בווטסאפ ובפייסבוק בשבועות האחרונים בנושא הבחירות לראשות העירייה והמועצה. תושב פתח תקווה – גלעד בן בסט (מ"עיניים זזות – עיצוב גרפי ועריכת וידיאו" – חפשו בפייסבוק, כדאי!) העלה לרשת סרטון הומוריסטי שאין מי שלא ייהנה ויגחך לנוכח המצב הבלתי נסבל בימים אלו. המתמודדים לבחירות לרשויות המקומיות פשוט הפשילו שרוולים והשתלטו עלינו דרך הטלפונים החכמים. הסרטון שגלעד יצר מגחך עוד יותר את הסיטואציה ומחזיר לנו את השפיות.

גלעד בן בסט (פרטים במגזין פתח תקווה און-ליין) מסביר: הסרטון פשוט בא להראות את רמת האס אמ אסים המוגזמת שאנחנו מקבלים מהמועמדים, גם מבחינת הכמות וגם מבחינת התוכן – המון השמצות ולכלוך. פשוט לקחנו את מה שהביאו לנו והקצנו את זה (קצת).

לצפייה בסרטון:

תמליל הסרטון:

A – תושבים יקרים! הצביעו לי בבחירות הקרובות! כל השאר- זבל.

B – אל תאמינו ל- A   הוא שקרן וגזען ואמ'שלו לא הרימה את הקקי של הכלב שלו ליד המתנ"ס. רק אני טוב לעיר.

A –  אל תאמינו ל- B, הוא חתיכת חרא. הוא הלך לקופה המהירה בסופר עם 12 פריטים. האם זה הבן אדם שתרצו כראש העיר שלכם?

C – רק C לראש העיר. הצביעו ל- C. הצביעו ל-C.

D – השליח אוטוטו אצלך בדלת עם פיצה פושרת.

B – היי, A הוא חתיכת חלאה ונבלה סרוחה. הצביעו רק לי. להסרה השב "הסר" (הסר).

B – פחחחח, נראה לך?

A – חחחחחח.

C – חחחחחח גדול.

D –  היי, זה השליח. החלטתי לרוץ לראשות העיר. בקלפי שמים רק פתק "חם" וטיפ של 10 שקלים לפחות. נתראה בבחירות!

בסיום מופיעה תמונה של ארגז מלא זבל והכיתוב: "השנה מצביעים למי ששולח הכי פחות הודעות!  (סתם, הצביעו למי שטוב לכם).

*********

מיוחד לתושבי הערים שמתקיים שם הסיבוב השני!

גילוי נאות – אני תושבת רמת-גן.

חזרה בתשובה בעקבות מלחמת יום הכיפורים (1973).

המחקר שעליו מתבסס "מלחמה כבדת דמים" בוחן כיצד טראומה לאומית נחקקת בזיכרון של הציבור החווה אותה, וכיצד הזיכרון נחרת בהדרגה כנרטיב/ים ומתגבש כמיתוס/ים קולקטיבי/ים.

**************

צליחת התעלה [ צילום: פליקר, צה"ל]

כהמשך לספר, מלחמה כבדת דמים: טראומה היסטורית, זיכרון ומיתוס, שפרסמתי ב-2014, במלאת 40 שנה למלחמת יום הכיפורים, אני עוסקת בימים אלו בכתיבת פרק נוסף על חזרה בתשובה של לוחמים במהלך ובסיומה של המלחמה הטראומטית, מלחמת יום הכיפורים (1973).

המחקר שעליו מתבסס מלחמה כבדת דמים בוחן כיצד טראומה לאומית נחקקת בזיכרון של הציבור החווה אותה, וכיצד הזיכרון נחרת בהדרגה כנרטיב/ים ומתגבש כמיתוס/ים קולקטיבי/יםממצאי המחקר מראים שאחד הנרטיבים שהתגבש במהלך הקרבות הוא נרטיב הנס. לוחמים בקו האש חוו בו-זמנית מתקפת פתע בגבול הדרומי ובגבול הצפוני, של כוחות מצריים וסוריים, בהתאמה. שדה הקרב נראה בתחילה כמלכודת שבה צה"ל ספג אבידות כבדות. לאחר שלושה ימי קרב עקובים מדם, כאשר התברר המצב האמיתי בחזית וגם בעורף, ההנהגה המדינית של ישראל יצאה בהכרזה ש"צה"ל הפך את הקערה על פיה". אלא שהבשורה שחיילי צה"ל הצליחו להסיג את כוחות צבא האוייב אל מעבר לגבולות ישראל, לא ממש עמעמה את התחושה בדבר גודל האסון. חלק מהלוחמים שניצלו מהתופת בחזית הדרום והצפון ציינו לעצמם שארעה להם ולמדינת ישראל "הצלה נסית". לוחמים שזאת הייתה האינטרפרטציה שלהם לחוויה הקשה ולעובדה שהם נותרו בחיים הצהירו שיש לשים את מבטחנו באלוהים.

נרטיב הנס הפך למעין סמל של המלחמה בעיניהם של לוחמים חילונים גמורים. הם צבעו את ההתרחשויות בגוונים כגון, "הכל בידי שמיים". שכן אין דרך אחרת לפרש את העובדה שהם נותרו בחיים למרות התופת. לא נמצאה בידם סיבה הגיונית להסגת צבאות הפולש, למרות תנאי הפתיחה הגרועים של הלחימה. הם אף לא חיפשו הגיון. מספר לא מועט של לוחמים פשוט האמינו שאירע להם ולמדינת ישראל נס. בכך הם נקטו למעשה עמדה סובייקטיבית. נרטיב הנס חלחל גם לשיח הציבורי ותוך כדי המלחמה נשמעו ניצני חזרה בתשובה. אלו הטמיעו הצהרות של לוחמים בדבר כוח עליון, כגון: "לא הייתי מאמין", "לא הייתי דתי עד כה" "אבל…". אין עוררין על כך שהטראומה הלאומית והזיכרון שלה הבשיל כמקבץ נרטיבים של ציבורים מובחנים בקרב הלוחמים בחזיתות וגם בקרב האוכלוסייה החילונית בישראל, דעת הקהל נעשתה מפולגת והקשתה לאורך זמן על  קבלת החלטות באשר למדיניות החוץ והסכסוך הישראלי-ערבי.

מה משותף לאפי איתם, הרב מרדכי (פופיק) ארנון, הרב רענן נאמן והרב אפי אחינועם אהרון? 

בחלוף 45 שנה מתום מלחמת יום הכיפורים, רשת האינטרנט מזמנת מנועי חיפוש וממצאים באשר להיקף ואופי החזרה בתשובה במהלך ובעקבות המלחמה. זמינות גם עדויות אישיות של לוחמים דאז, שנטשו את העמדה שהמעבר ממגננה למתקפה של צה"ל כנגד צבאות האויב הושג ב"כוח הזרוע והנשק" בלבד.

האמירה הנחרצת שנשמעה באותם ימים, הן בחזית והן בעורף, כאשר הציבור התבשר על כך שמתקפת האויב נהדפה ביום השלישי למלחמה, הייתה: "רק נס הציל את המדינה; יש לשים את מבטחנו באלוהים". דוגמאות לאמירה זאת שנשמעה מפי לוחמים, הוצגו במחקר. הן כוללות הצהרות של טייסי קרב, שחזרו בתשובה. אציין מספר שמות להמחשה: אפי איתם, הרב מרדכי (פופיק) ארנון, הרב רענן נאמן והרב אפי אחינועם אהרון.

מחקרים על חזרה בתשובה כתופעה בחברה החילונית בישראל [i] אינם שואלים שאלות כגון: האם חזרה בתשובה של לוחמים שסברו ש"אירע לנו נס" במלחמת יום הכיפורים, נבעה מאינטרס של כדאיות? ולחילופין האם היא נבעה מחיפוש אחר אמת וודאית כבסיס לחיים בעלי משמעות ערכית? שאלה נוספת שלא נשאלה היא, האם חלקם הגדול של החוזרים בתשובה בחרו לדבוק בזרמים אורתודוכסיים וכמה מהם בחרו לדבוק בזרם הקונסרבטיבי?

ספרו של שטיינברג "כעלה נידף" – טריגר ראשון לחידוש המחקר וחיפוש אחר תשובות לתופעה זאת של חזרה בתשובה בעקבות מלחמת יום הכיפורים

בכעלה נידף מאת מילטון שטיינברג (המקור באנגלית פורסם ב-1939. תרגמה יעל ענבר, הוצאת ידיעות ספרים, 493 עמ', 2015), המחבר מציג התחבטויות של חוזר בשאלה באשר לקיומה של אמת וודאית בבסיס האמונה באלוהים. הוא עושה זאת באמצעות גיבור העלילה, אלישע בן אבויה, דמות המתוארת גם בתלמוד.[ii] ספרו של שטיינברג הוא רומן היסטורי המבוסס על דמויות ידועות במרחב היהודי הקדום. שטיינברג משתמש ביד הדמיון הטובה עליו כדי ליצור דיאלוגים מעמיקים בין הדמויות שבספר בנושא האמונה בדת היהודית. למרות שהסצנות בספר ברובן דמיוניות, הן מיועדות לשקף את אופן התנהלות הקהילה היהודית בארץ, בצל השליט הרומי ובנסיבות החיים בסביבת התרבות והפילוסופיה ההלניסטית.

ניתוחים ופרשנויות ל"כעלה נידף" בפורום "בחדרי חרדים"

דבר גרר דבר. גיליתי מכלול של ניתוחים ופרשנויות להתפתחויות בחייו של אלישע; ברובם היו אלה ניתוחים מזווית ראייה ספרותית. ניתוח כעלה נידף, במונחים יותר רלוונטים למחקר על חוזרים בתשובה בעקבות מלחמת יום הכיפורים, הגיע מכיוון בלתי צפוי – השיח שהתפתח בפורום "בחדרי חרדים" בעקבות ספרו של שטיינברג. השיח ב"בחדרי חרדים" מתייחס בדרך כלל לאקטואליה ומהווה משקל-נגדי לשיח החילוני. והנה, גיליתי שספרו של שטיינברג נקרא על ידי לא מעט ממשתתפי הפורום. השיח שלהם פתח בפני צוהר לנושא החזרה בשאלה, ויחד עם זאת, ובהפוך על הפוך – לנושא החזרה בתשובה. השיח הוליך את מחשבותיי אל אותם לוחמים שחזרו בתשובה בעקבות השבר שחוו במלחמת יום הכיפורים.

במוחי צצו שאלות חדשות על החוזרים בתשובה במלחמת יום הכיפורים; שאלות שלא התעמקתי בהן מאז תחילת המחקר, לפני 25 שנה. שכן עבודת המחקר שעל בסיסה כתבתי את הספר מלחמה כבדת דמים, הייתה מיועדת לאתר נרטיבים של ציבורים מובחנים בישראל החילונית, שצמחו תוך כדי קרבות מלחמת יום הכיפורים, בחזית וגם בעורף, ולאחריה, וכיצד אלו יצרו דעת קהל מגוונת שהשליכה על סוגיות קריטיות שנדונו במסגרת המדיניות שיש לנקוט בסכסוך הישראלי-ערבי.

אמירות משמעותיות בפורום "בחדרי חרדים"

השיח שהתנהל בפורום "בחדרי חרדים" סביב ספרו של שטיינברג הבליט את העובדה שביהדות קיימים זרמים שונים. בין משתתפי הפורום שררה תמימות דעים שמרבית החוזרים בשאלה, כדוגמת אלישע בן-אבויה, בוחרים בזרם הקונסרבטיבי ו/או אורתודוכסי ומעטים בוחרים בזרם הרפורמי והחילוני (הכופרים).

ציטוט מתוך הפורום:

האפשרויות שעומדות בפני אדם, הן שלוש: להאמין ללא עוררין, להשתלב בתרבות המערבית ולבטל את הייחוד היהודי (רפורמים/חילונים) וישנה דרך אמצעית שאליה חותר כנראה שטיינברג בספרו. זו משלבת בין שמירה על עקרונות המסורת דווקא לאחר ומתוך פרספקטיבה של הכרות עם התרבות היוונית ועקרונותיה הרציונאליסטיים. (ת.ה.)

בעקבות ציטוט זה ובהפוך על הפוך, יש לשער שגם החוזרים בתשובה יבחרו באחד הזרמים (אורתודוכסי, רפורמי, קונסרבטיבי). בעיתוי ובנסיבות של מלחמת יום הכיפורים היו בוודאי סיבות ספציפיות שהובילו לחזרה בתשובה. הבה נניח, בעקבות פסיכולוגים, שאחת הסיבות לחזרה בתשובה הינה מצוקה נפשית לנוכח מציאות קשה. לחילופין, נניח שישנה גם סיבה רציונלית (פילוסופית) של חיפוש אחר אמת וודאית. או שמא מדובר באינטרס של כדאיות, כפי שציין אחד המשתתפים בשיח 'בחדרי חרדים': "אין למסורת ערך כ'אמת', אך יש לה ערך ככזו היוצרת חברה נכונה". דעה כזו שכיחה בקרב זרמים קונסרבטיבים והיא כנראה גם דעתו האישית של מחבר הספר, שטיינברג. יוצא מכך שקונסרבטיבים יראו בספרו של שטיינברג מתקפה נגד הזרם הרפורמי שלדבריו הוא 'עלה נידף'.

איך זה נוגע להמשך המחקר שלי על החזרה בתשובה בעקבות הטראומה של מלחמת יום הכיפורים?

כל זה הוביל אותי לשאלות הבאות: איזה חלק מהלוחמים, שחזרו בתשובה בעקבות השבר שחוו במלחמת יום הכיפורים, בחרו בדרך האמצע, הקונסרבטיבית? כמה מהם בחרו בזרם הרפורמי וכמה באורתודוכסי? הנושא מצריך בדיקה. לא מצאתי תשובה לכך בספרות שחקרה חזרה בתשובה של חילונים בישראל בעקבות מלחמת יום הכיפורים.

ההגיון שלי אומר שאדם שבא מרקע של תרבות חילונית ("כופר" בלשון משתתפי הפורום), איננו "לוח חלק". שכן בעברו המשמעותי (תקופת ההתבגרות והבגרות המוקדמת) הוא נחשף לתרבות המערב. אלו הם גם המשקפיים שהוא חובש כשעליו להכריע אלו מעיקרי הדת ומזרמיה הוא מוכן לקבל?

הרי לכם דילמה. מקווה לקבל כאן תגובות מועילות.

הערות:

[i] מחקרים על החוזרים בתשובה בישראל כגון אלו של שלומי דורון, משה גרנות. דורון, המבוסס על מחקר לדוקטורט (המהלכים בין העולמות), אמר בראיון שהעניק לתומר פרסיקו, שאין לו נתונים על חזרה בתשובה בעקבות מלחמת יום הכיפורים.

[ii] אירוע שאלישע נחשף אליו יום אחד, מבהיר לו שקיימת סתירה בגל הקשור ל"גמול". ובמיוחד, בנוגע לשתי מצוות שעליהן הובטח שכר של חיים ארוכים בעולם הזה ("כיבוד הורים" ו"שילוח הקן"). אלישע יוצא למסע היכרות עם הפילוסופים היווניים, מתעמק במדעים המדויקים ושיטות הוכחה של "אמת ודאית" ולבסוף גומר בליבו לשנות את תפיסתו ו/או את גישתו לאמונה בכלל.