קטגוריה: חברה

הבהלה לזהב הלבן

בקטע האחרון של התוכנית "כל הדברים הנחשבים" –  5/3/2020 NPR –   העיתונאית מישל מרטין הסבירה: "אני די בטוחה שאני מדברת בשמם של רבים כשאני אומרת שהמקור לחרדה של אמריקאים רבים כיום הוא נייר טואלט. … בחנויות רבות ברחבי הארץ אזל מלאי נייר הטואלט כיוון שהקונים אוגרים מוצר זה כהכנה לבידוד או אפילו הסגר. תקשיבו, אין מחסור כעת, או כך אומרים לנו … "

אומרים שהביקוש הפתאומי לנייר טואלט, המכונה בעולם, "הבהלה לזהב הלבן", החל בדיוק אז – תאריך שייזכר לשמצה גם בעתיד. מפחידה במיוחד העובדה שברור היה לכולם שאין מחסור במוצר המדובר ועם זאת טירוף הקניות נמשיך.

הסיפור על הבהלה לזהב הלבן (נייר הטואלט) חייב להתחיל בהמצאה  עצמה

סין, מחצית המאה הראשונה.

הראשונים שהבינו את יתרונותיו של הנייר בשירותים היו הסינים. התיעוד המוקדם ביותר מגיע משנת 589 לספירה. פקיד בשם יאן ז'יטוי (Yan Zhitui) כתב ש"אינו מעז להשתמש למטרות האסלה בנייר שמשורבטים עליו כל מיני ציטוטים מחמשת הקלאסיקות (טקסטים זנים וקונפוציאניים)". נייר נהטואלט הקדום נכנס לראשונה לשימוש אצל קיסר סין. קיים מסמך המתעד את המקרה הבא: "במאה ה -14 הוציא קיסר סין 'קול קורא' לנייר בגודל של מטר וחצי על שני מטר עבור השירותים שלו. ומוטב לא לחשוב מדוע הוא נזקק לגיליונות כה גדולים".

עם זאת, חלפו כמה מאות שנים עד הופעת גלילי נייר הטואלט. עד אז אנשים השתמשו במגזינים ישנים. בסביבות 1857, הופיע בשווקים נייר הטואלט הארוז הראשוןהממציא היה אזרח אמריקני. הוא ייצר נייר עדין שתוכנן במיוחד כמוצר טיפוח. שמו של היזם, ג'וזף גייטי Joseph Gayetty ומאחר שעידן הפרסומות התפתח אז בצעדי ענק, נייר הטואלט תוייג על-ידי גייטי בשם, "הנייר הרפואי". הפרסומות הבטיחו שהנייר יפחית כאבים שקשורים לטחורים. ואכן, דפי הנייר הושרו באלוורה. לאור ההצלחה, גייטי ניסה למכור את הנייר כמותג. לשם כך הדפיס על כל דף את שמו. ויש מי שהתבדח ואמר שהסיבה שגייטי רצה שאנשים ינגבו את הצד האחורי שלהם בשמו, שמורה אצלו בסוד".

בהמשך הומצא המתקן הראשון לנייר הטואלט. על-אף שהיה זה תושב ניו-יורק סיטי, סת' ווילר (Seth Wheeler) שרשם את הפטנט הראשון על מתקן לנייר טואלט, האחים סקוט היו הראשונים ששיווקו (ב- 1880) גלילי נייר במתקן דומה לזה שאנחנו משתמשים בו כיום. ובתקופה בה החלו להתקין אינסטלציה בבית, התברר שלא ניתן היה להדיח את נייר הטואלט במי האסלה. לפיכך נוצר ביקוש למוצר טוב יותר. בשנת 1928, חברת הנייר הוברג, שחששה לפגר אחר מתחרותיה,  המציאה נייר טואלט רך בהרבה. על-פי נתוני החברה, מישהו ציין שגלילי נייר הטואלט ואריזתם האלגנטית והמדויקת "מקסימים" Charming – וכך נולד נייר הטואלט "שרמין".

Northen tissue splinter-free toilet paper
Northen tissue splinter-free toilet paper

הקסם הנשי-העדין של האריזה גרם לאמריקאים להתגבר על חוסר-הנוחות המלווה את השיח על תפקודי הגוף. ועדיין, ייצור נייר טואלט איכותי המשיך להתפתח, עד שבשלהי 1930 חברת "הטישו הצפוני" – Northern Tissue הציגה לראשונה בשוק נייר בעל יתרון תחרותי מכיוון שהיה "נטול שבבים קוצניים Splinters!"

תקדים היסטורי להתנפלות על נייר הטואלט

הפעם הראשונה שחווינו את הרכישה המטורפת של נייר הטואלט, שרבים מאיתנו עדיין זוכרים אותה, הייתה בתחילת שנות השבעים, במהלך תקופת המחסור בנפט. בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים (1973), ובתגובה לתמיכת ארה"ב בישראל, מדינות ערב הקימו קואליציה בשם OPEC. הן הגבילו את כמות הנפט שהוזרם לשוק העולמי. התוצאה הייתה שמחירי הנפט האמירו והאספקה הידלדלה עד  כי תורים ארוכים של רכבים השתרכו בתחנות הדלק. המחסור בדלק הוביל למחסור במוצרים רבים יומיומיים שאנו משתמשים בהם.

בנובמבר 1973 דווח על-ידי מספר סוכנויות ידיעות (הדיווח היה שקרי) שביפן קיים מחסור בנייר טישו. שבועות מעטים לאחר מכן, חבר הקונגרס האמריקני הרולד פרייליך  Harold Froelich, הודיע כי "ארה"ב עשויה להתמודד עם מחסור רציני בנייר טואלט תוך מספר חודשים … אנו מקווים שלא נצטרך לקצץ בכמות נייר הטואלט לנפש … מחסור בנייר טואלט אינו צחוק. זו בעיה שעשויה לפגוע בכל אמריקאי. "

כפי שקורה גם כיום, מילים כמו "עשויה" ו"פוטנציאל" נעלמו מהדיווח בתהליך עיבוד הידיעה לעיתונות, שהציגה את המחסור כעובדה קיימת. חדשות הטלוויזיה שידרו תמונות ממפעל ייצור נייר הטואלט ובהן נראה קו הייצור של הנייר.

הבסיס העובדתי ליצירת פאניקה והתנפלות על המוצר יצאו לדרך

היה זה הקומיקאי ג'וני קרסון שסיפק את הניצוץ שגרם לתבערה. ב- 19 בדצמבר 1973, בתוכנית הלילה שלו, ג'וני קרסון הודיע בבדיחות הדעת, ל-20 מיליון צופים וצופות, "תקשיבו, יש לנו מחסור בכל מיני מוצרים כרגע". כעבור זמן קצר הוסיף, "רגע, האם שמעתם כבר על המחסור העכשווי? אני לא צוחק. קראתי על זה בעיתונים. יש מחסור בנייר טואלט!" במשך ארבעת החודשים הבאים נייר הטואלט הפך למצרך נדיר. הוא נמכר בעסקות ברטר (תשלום בעין), הוא נסחר בבורסה, הוא הוגש כמתנת חג המולד, ואפילו השוק השחור תסס סביב נייר הטואלט, עד שכל העסק נרגע בפברואר 1974. ג'וני קרסון הסכים להודות באשמה על הפצת "מיתוס המחסור", ואף התנצל על כך. "אני לא רוצה שיזכרו אותי כאיש שיצר בהלת שווא לנייר טואלט," הוא אמר. "פשוט שלפתי את האייטם החדשותי מהעיתון וקצת ניפחתי אותו. אין מחסור."

2020 – הפאנדמיק והבהלה לזהב הלבן

אמריקה זכרה היטב את מחסור נייר הטואלט של 1973. גם הזיכרון העולמי התעורר לתחייה והעולם היה אחוז פאניקה. ההתנפלות על אריזות נייר טואלט התפשטה כמו אש בשדה קוצים.

מעניינת במיוחד הידיעה המסכמת הבאה:

במוזיאון בטקסנה – Vanishing Texana Museum– מוצגים מוצרים רבים ששיווקם אזל זמנית או סופית. ומאחר שאוצר המוזיאון לקח את האחריות לאצור מוצרים מההיסטוריה של הקהילה, המוזיאון הניח בצד גליל של נייר טואלט כאשר תאריך הייצור – מרץ 2020 – מופיע על האריזה. זאת למען כל אלה שיעיפו מבט לאחור בעוד מאה שנה, ובוודאי ינסו להבין מה עבר עלינו במהלך המגיפה העולמית ואיך הגבנו.

ויהי אור – חילי טרופר

תאגיד השידור, בתוכנית "גם כן תרבות", סיכם בתמציתיות רבה את כהונתה של הח"כית מירי רגב בתום חמש שנים מאז נכנסה לתפקיד במשרד התרבות והספורט, כשהיא מחליפה את ח"כ לימור לבנת. מסתבר שהאמירה, "הרבה תחושות ואמוציות סובבות את כהונתה של רגב" מגדירה את חמש השנים של רגב במשרד התרבות והספורט באופן הקולע ביותר. הדיון בתקציב הגבוה אי-פעם של המשרד בתקופתה נזקף לזכותה, אבל מתגמד בהשוואה לדיון המהותי בשאלה, "מה זאת תרבות". מנגד – מי שמחליף אותה בתפקיד – ח"כ חילי טרופר – מעורר תקוות אצל רבים. מהן נקודות הזכות של ח"כ טרופר בעת כניסתו לתפקיד?

היכל התרבות ותיאטרון הבימה
רחבת היכל התרבות ותיאטרון הבימה, תל-אביב. צילום: Robinbagon. נתרם לפיקיוויקי ע"י ויקיפדיה.

משרד התרבות והספורט – האתר הרשמי

את הדיון נתחיל בציטוט מתוך האתר הרשמי של משרד התרבות והספורט:

יעד כללי: "התרבות והספורט מהווים את אושיות דמותה של חברה איכותית ובריאה. המשרד יוביל ויקדם תהליכים אשר יאפשרו לכל אזרח לממש את זכותו לתרבות ולספורט, מתוך שאיפה לקידום מצויינות, יצירתיות ואיכות חיים".

מבחר יעדים ספציפיים בתחום התרבות:

חיזוק ועידוד היצירה התרבותית והאמנותית בכדי להבטיח את המשך צמיחתה ופריחתה
חיזוק ועידוד היצירה התרבותית בפריפריה החברתית והגיאוגרפית.
חיזוק מוסדות התרבות המהווים את המחולל העיקרי של היצירה.
טיפוח וקידום יוצרים עצמאיים ויצירה חוץ ממסדית.
חיזוק המקצועיות של העוסקים בפעילות התרבותית והאמנותית בישראל.

שאלה לח"כ מירי רגב:  "מה זאת תרבות"?

ח"כ מירי רגב, הצליחה להשיג תקציבים עבור מגזרים בפריפריה החברתית והגיאוגרפית. היא תיזכר לחיוב בשל כך. מנגד – לא ברור מהם הישגיה הספציפיים בחיזוק ועידוד היצירה התרבותית בפריפריה החברתית והגיאוגרפית, בטיפוח יוצרים עצמאיים וכי"ב. אנשי מקצוע מסכמים את פועלה התרבותי כך:

בסיכום כהונתה של רגב, "עלו לכותרות נושאים שהיא הייתה מעוניינת שיהיו שם. היא הצליחה לייצר סוג של דיון שלא היה עמוק, אבל היא כן הצליחה לנער את החשיבה על 'מה זאת תרבות'", אומרת נירית אנדרמן מעיתון "הארץ" ומוסיפה, "השיח בסוף היה שיח פוליטי".

ניב שטנדל ממאקו, היה יותר ספציפי כשאמר, " מירי רגב הייתה כמו אדם שנזרק למים בלי כיוון… הצליחה להעביר חוק קולנוע,… אבל לא הצליחה לייצר מהפיכה כפי שהיא ציפתה לייצר. היא ניסתה להתערב בתכנים שאי-אפשר להתערב בהם, תקפה יוצרים, השתמשה בכלים ממשלתיים כדי למנוע יצירות כאלה. היא העמידה המון מכשולים. זה ברור שהיא הובילה מהלך פוליטי. היא ניסתה להפוך את הפטריוטיות לדגל של האמן. היא ניסתה להיות שומר הסף של התרבות.

ולסיכום דבריו שטנדל הוסיף, "לא ראינו אותה מדברת אומנות ותרבות, היא הודתה שלא ראתה הרבה מהמופעים. – אין לה קשר לתחום הזה". ציטוט של רגב, "אתה חושב שאני אשב עם פופקורן ואראה הצגות?" רגב לא ראתה הצגות, אבל החליטה לפסול אותן.

ואמנם, אם יש משהו אחד שרגב הצליחה בו – זה תיאטרון אל מידאן – "תיאטרון הטרור" היא מכנה אותו. רגב טרחה על זה שלוש שנים. ציטוט של רגב, "לא יכול להיות שאנחנו נממן מחבלים". אומרים שאולי זאת גולת הכותרת של כהונתה כשרת תרבות. לכל הפחות, זה משקף נאמנה את הכיוון שלה. סיומת ביקורתית וצינית, אולי יתר על המידה.

האתגר של חילי טרופר במשרד התרבות והספורט

לא קל להיכנס לתחום כאשר קודמך עשה כותרות במובן הלא מחמיא של המילה. אבל חילי טרופר בשלו, צועד קדימה בראש מורם ומדגיש בנאום הפתיחה שלו בכנסת, " תרבות וספורט אינם מותרות. .. מרגע זה אני כאן כדי לאבק למענכם, לתמוך במלחמת הקיום שלכם. זה ייקח זמן. אעשה כל מה שאני יכול. באתי באמת לעבוד קשה". אפשר רק לקוות שהוא יעמוד בזה. על פניו יש לו תעודות כמי שלא רק "יפה דורש, אלא, יפה מקיים".

חילי טרופר  – נא להכיר

בן שני, יוצר סרטי דוקו, הגיע עם המצלמה לבי"ס ברנקו וייס ברמלה. בתיעוד שנמשך שנה הוא ליווה את צוות ההוראה שלא וויתר למתבגרים גם אחרי שהם כבר כמעט ויתרו על עצמם. הסרט  "תיכון ההזדמנות האחרונה" שודר לראשונה בספטמבר 2010. שני עמד על טיבו של טרופר, מנהל ביה"ס המיוחד "ברנקו וייס" ברמלה. הסרט משקיף בעיקר על תלמידיו של טרופר. להלן קטע מתוך הראיון שטרופר העניק לאילנה דיין:

הרושם הוא שטרופר הוא איש חינוך, ואף מודל של מורה. עד לרגע שהחליט לנהל בי"ס מיוחד, ועסק בטיפוח נוער רחוב. הוא מגיע לנהל בי"ס בלי ניסיון קודם, ובלי תעודת הוראה. הוא מרכז סביבו אנשים כמוהו, מלאי אידיאלים. אנשי עבודה שאינם בוחלים בעבודה קשה. "כמו איזה סיירת", אומר שני. התלמידים שמגיעים לביה"ס המיוחד ברמלה, נפלטו מכל בתי הספר הקודמים, ובביה"ס ברנקו וייס הם מוצאים רק אנשים שרוצים בטובתם. "עידוד" הוא המותג של ביה"ס. טרופר אומר לאחד התלמידים, "אני אעשה איתך הכל כדי שתצליח". טרופר הוא מנהל שמצליח לטעת בתלמידים ביטחון ולפתח בתוכם מוטיבציה להצליח בלימודים. הוא אדם שמעודד פיתוח כישרונות – טרופר הקים מקהלה בית ספרית, שחבריה הופיעו בפני ההורים ואחר כך הוציאו אלבום. וכאשר טרופר הבין את החשיבות הגדולה של ביקור בתיאטרון, ועד כמה זה יתרום לתלמידים שלו, הוא שלח אותם לראות את ההצגה "גטו"  בתיאטרון "הקאמרי". זה היה הביקור הראשון שלהם בתיאטרון. טרופר מצטייר כאדם העשוי מחומר מיוחד במינו. הוא שאפתן, ונחוש להתמודד עם כל אתגר שעומד בדרכו.

שני בטוח שטרופר יתנפל על התפקיד שהוענק לו – שר התרבות והספורט. ברור לו שטרופר ישקיע שעות ומאמצים. ולא בשביל השטיח האדום.

עצות מן השטח יכולות רק לעזור לו בדרכו להצלחה

עצות שלא עולות כסף. הקשבתי לעצות שנתנו כמה אנשי מקצוע לטרופר. ביניהן עצות שנראות לי חשובות ביותר. הנה לדוגמה מה שאומר פרופ עודד זהבי (פרופ למוסיקה באוניברסיטת חיפה) – זהבי מייעץ לטרופר לעשות מה שקודמיו לא עשו. ראשית, וחשוב מכל, זהבי משיא את העצה הבאה, "אל תישאר עבד לטבלאות….עליך לפתח אינטואיציה". איך עושים זאת? הולכים למופעים, מפתחים העדפות, פועלים בנחרצות ומחדשים מסורת כמו זו שהייתה לשולמית אלוני, ששימשה בממשלת רבין כשרת המדע והאמנויות וגם כשרת התקשורת. זהבי מדגיש זאת במיוחד, "מי שיושב במופע מרגיש את השטח, הקהל ואיך הוא מרגיש". בקיצור, לפי זהבי, חובה לרדת לשטח.

ולסיום, האזינו לחילי טרופר ויוני יעיש. האחד מקריא והשני שר. "תרגישו בבית".

הערות:

בממשלה ה-32,  (מרץ, 2009), בראשותו של  בנימין נתניהו, פוצלו נושאי התרבות והספורט למשרד חדש, בשם "משרד התרבות והספורט".  בשנת 2016 הועברה לשכת השרה לירושלים (לימור לבנת).

חילי טרופר – כרטיס ביקור. איש חינוך ופעיל חברתי שהתפרסם בעיקר בזמן שניהל את תיכון ברנקו וייס ברמלה. טרופר הקים כמה עמותות, בהן "שכן טוב" לחלוקת סלי מזון לנזקקים ו"מעגלי צדק" לקידום צדק חברתי.

"בזכות ולא בחסד" – תהיות

לאחרונה מדברים בשבחן של נשים בתחום הספרות המקומית –

מחר ניסע ללונה פארק
מחר ניסע ללונה פארק, אילנה ברנשטיין, זוכת פרס ספיר 2019. קרדיט: אתר סימניה

בחמש השנים האחרונות 4 מהזוכים בפרס ספיר היו נשים. האחרונה שבהן אילנה ברנשטיין, מחר ניסע ללונה-פארק (פרס ספיר 2019). והלשונות הרעים העלו תהייה: האם הפרס הוענק לה "בזכות", כדת וכדין, בשל איכות הכתיבה, או "בחסד", שלא לפי קריטריונים אובייקטיביים כגון, בשל אפליה מתקנת או חלילה, בשל העובדה שבוועדת הפרס יושבות נשים.

 

התהיות מגיעות לקיצוניות בתחום האומנות.

מדובר בציירות ויצירותיהן מהמאה ה-17. תהייה ספציפית מהזמן האחרון מתייחסת לציור של Orsola Maddalena Caccia,

 Still life of birds, including a marsh tit, chiffchaff, chaffinch, blue tits, goldrest, lapwing and a great tit.

מה ההסבר למחיר הבלתי צפוי, שלא לומר אגדתי, ששולם במכירה פומבית של סות'ביס החודש (מאי 2020) עבור ציור "טבע דומם" של אורסולה מדלנה קאצ'יה (Orsola Maddalena Caccia), שנקרא, "ציפורים: טבע דומם". הציור הוצע למכירה במקביל לציורים רבים מבית היוצר של ה"אולד מאסטרס", ומחירו שוערך טרם המכירה בסכום לא גבוה, על סמך שיקולים של מחירים בעבר ושיקולי ביקוש והיצע. דבר אחד ברור, לציור היו קונים פוטנציאלים והוא נמכר. אבל סכום הרכישה הגבוה במיוחד מעלה תהיה. האם הציור מוערך בשל איכותו בעיקר, או שמא השיקול הוא מסחרי, או אולי גורם חדש משחק תפקיד ברקע?

אכן סיפור פרובלמטי ביותר שכן מחירו של הציור האמיר בעת המכירה, שהתקיימה החודש, והגיע לגבהים בלתי נתפסים למרות אותה הערכה מוקדמת וצנועה יחסית. נשאלת השאלה האם הבסיס למחיר הגבוה שהוצע עבורו, נעוץ בציור או בצייר עצמו, או בגורם אחר?

Still life birds
Still life birds – קרדיט: ויקיפדיה

הציור של אורסולה קאצ'יהStill Life of Birds הוא שמן על בד, והוא מתוארך מהמאה ה- 17 ויש אומרים שהתאריך המדוייק הוא 1635. הציור נמכר במכירה הפומבית של סות'ביס החודש, במחיר של 250,000 דולר. ההערכה המוקדמת של היצירה עמדה על  15,000 פאונד. שלומית שטיינברג, אוצרת בכירה לאומנות אירופה במוזיאון ישראל, סבורה שהציור לא מרשים במיוחד, גודלו קטן, כ- 30X40 . לדעתה של שטיינברג, "זה אפילו לא טבע דומם במובן הקלאסי של המילה, זה מין ציור של ציפורים וקצת חלזונות שלא בדיוק ברור למה הם שם. ויש גם פרח קטן מכוער". במאמרה של מרים בסאל (כתב עת מעמקים ,גיליון 8, 2007) היא כותבת על "היררכיה המדרגת את הנושאים מבחינת ערכם ומעמדם, ואינה מאפשרת לטבע-דומם לטפס בסולם המעמדות. הוא היה ועדיין הז'אנר שנכתב ונחקר הכי פחות. יתר על כן, תולדות האומנות כפי שהיא נלמדת ברוב האוניברסיטאות ממשיכה להחזיק בהיררכיה זו."

בזכות מה, אם כן, עלתה היצירה של אורסולה קאצ'יה לגדולה?

האם בכל-זאת בזכות איכות הציור, או עקב נתונים שחורגים ממדדי אומנות הציור? האם השיקול המסחרי קובע, או שמא קיים כאן עוד גורם: הפניית הזרקור במחקרי האומנות לכיוון חדש ולגילויים חדשים? מסתבר שאכן אי אפשר לחרוץ את גורל הציור של אורסולה רק על פי הפתגם – בזכות ולא בחסד.

הערכת המחיר היא דבר שאין בינו לבין איכות האמנות מאומה. מדובר בסחר-מכר ובחיפוש אחר הזדמנויות. לפי שטיינברג, "הערכות מחיר של בתי מכירות גדולים מבוססות על מה שעבר, ועל ביקוש והיצע. ציורים של אורסולה קאצ'יה הוערכו לפני שנתיים, ב- 2018 במכירה פומבית בוינה, בסדר גודל של כ- 30,000 דולר. כלומר, סכום בעל 5 ספרות. עד  היום, (מאי 2020), ציוריה הוצעו למכירה 12 פעמים. שלוש יצירות שלה בלבד השיגו מחיר של 5 ספרות ולכמה מהן אפילו לא נמצא קונה. וראו זה פלא, במכירה הנוכחית של סות'ביז הרוחות התלהטו כאשר הוצג הציור של קאצ'יה. למרות שמדובר בסגנון "טבע דומם", שכפי שצוין לעיל הוא אינו מוערך דיו בשוק האומנות, מחיר הציור של קאצ'יה עלה לרמת התמחיר של ציורי ה"אולד מאסטרס" (הציירים הגדולים), ונמכר במחיר של פי 8 מהמחיר המשוער. יודעי דבר מסבירים שהמחיר משקף דעה כללית השוררת בענף המכירות הפומביות שניתן לסכם בשתי מילים: נדירות והזדמנות. נדירות: ציוריה של אורסולה קאצ'יה כמעט ואינם בנמצא. שנית, התעוררות שוק האומנות בתחום ה"אולד מאסטרס" ממין נקבה, לא תדעך במהרה. זה אומר שאולי מסתמן שינוי במגמה הכלכלית בתחום המכירות הפומביות.

מהו אם כן השיקול החדש בהערכה אומנות הציור?

אם לא מדובר בקבלת דבר על פי מדד אובייקטיבי וגם לא על פי מדד סובייקטיבי, חייב להיות גורם נוסף שמשחק כאן תפקיד. לפי דעה כללית, יכול להיות שהיקף המחקר נכנס כשיקול חדש. עדות לכך הוא היקף המחקר על נשים ציירות (אולד מאסטרס), שנפחו גדל מאוד בשנים האחרונות. קיימת "מגמה של חיפוש הנשים בתוך תולדות האומנות, כל אלה שהודרו מהמחקר משום שהיו נשים."

המחקר גילה מספר פרטים על חייה ופועלה של אורסולה, ואולי הסיפור מאחורי התמונה הוא כה חדשני ומקורי עד כי הוא מחוץ לקריטריונים המחמירים של זכות ולא חסד.

Orsola  Maddalena Caccia  – אורסולה מדלנה קאצ'ה – היא בתו של צייר וכבת בכורה הוא הכשיר אותה באטלייה שלו כאסיסטנטית. היא שלטה ברזי הציור, שליטה מלשון Master, אלא מה, האידיליה הזאת נקטעה בשל המצב באותה עת, המאבקים בין פאודלים והצבא הצרפתי באזור שבו התגוררה המשפחה – צפון איטליה. האב העלה רעיון מטורף, הוא יקים מנזר לשש בנותיו. שם הן תחיינה מוגנות מפני חיילים, צבא, אנשים רעים, וכל הסכנות שארבו לאישה שחיה לבדה. במנזר הן תוכלנה לעבוד כציירות. וכך היה. בתו, שנקראה תיאודורה בלידתה, נכנסה יחד עם אחיותיה למנזר על שם מסדר האורסוליאניות. תיאודורה החליפה את שמה לאורסולה מדלנה קאצ'יה. באתר על שמה מוצגים ציורים פרי מכחולה, ופרטים על פועלה כציירת שהפעילה את אחיותיה. הציור שלה עטוף, אם כן, בהיבט מורבידי-אימתני, דבר שמוסיף עניין למי שחוקר את תולדותיה, ומתבונן בציוריה.

אכן, יכול להיות שההתעניינות בציור איננה מבוססת על זכות וגם לא על חסד בלבד ובהחלט ייתכן שהגורם החדש –  הממצאים שבוודאי ימשיכו לעלות במחקרי האומנות על התקופה ההיא – נכנס חזק לשיקולים בהערכת אמנות הציור.

בשולי הדברים

Tawhida Ben Cheikh
Tawhida Ben Cheikh Credit: en.vogue.me

לא יכולתי לסיים את הרשימה מבלי לציין שהחודש (מאי 2020) פורסם שבתוניסיה – רפובליקה ערבית-מוסלמית – אישה הונצחה על גבי שטר חדש של 10 דינר. שמה הוא Dr. Tawhida Ben Cheikh טאווידה בן שייח (1909-2010). היא קיבלה את הכבוד בזכות ולא בחסד. בן-שייח הייתה האישה הראשונה בתוניסיה שסיימה בגרות, ולאחר לימודי רפואה בפריז והתמחות בגינקולוגיה, היא שבה למולדתה ופתחה קליניקה בגיל 27 ב- 1936. ב- 1955 היא הייתה האישה הראשונה שנבחרה לראש מחלקת יולדות בבית החולים בעיר תוניס.  ראיון עם אשת התקשורת, מקבולה נסאר, חושף שאימה של טאווידה  בן-שייח שלחה אותה ללמוד רפואה מחוץ לתוניסיה. וכרופאה גינקולוגית היא הובילה הפגנות בעד חוק הפלות, יעד שהצליח בשנת 1968. ההחלטה להנצחתה מבוססת חד-משמעית, על תרומתה לחברה. ההכרה בה ובפועלה אינו דבר מובן מאליו. הוא הוענק לה בזכות, אחרי מותה, ושמה זכה להיכלל בפנתיאון גיבורי האומה. (ראו כתבה מאוד מורחבת על טאווידה בן- שייח.)

שניים מעפילים לפסגת התהילה… ומה ההמשך?

"האישה באדום", [The woman in red ] הוא סרט קומדיה רומנטי אמריקאי ששוחרר לבתי הקולנוע באוגוסט 1984. הוא מיד נתפס כלהיט בזכות הסיפור הקומי, השחקנים – ובעיקר, השחקנית קלי לה-ברוק [Kelly Le Brock] – ופס הקול הנפלא מבית היוצר של סטיבי וונדר [Stevie Wonder]. קלי לה-ברוק, שגילמה את הדוגמנית בסרט, נעלמה מהתודעה מזמן; ואילו סטיבי וונדר הוכתר כאייקון, והוא פעיל עד היום.

השחקנית שנסקה מעלה, ומיד צנחה מטה

מה שנכון נכון. קלי לה-ברוק בתפקיד שארלוט, הקסימה את הקהל ומשכה הרבה תשומת לב, לא רק של טדי פירס [ג'ין ויילדר], נשוי באושר לדידי, אלא של קהלים רבים ברחבי העולם. הסרט הקומי בנוי על תמימותו של טדי, שותף במשרד פרסום ואדם מן השורה, שעובד, מפרנס, ומטפח את משפחתו. וכאשר הוא רואה במגרש החניה של משרדו אישה יפהפייה בשמלה אדומה [קלי לה-ברוק], הוא נהיה אובססיבי. הוא מזהה שהבחורה היא דוגמנית שאמורה להצטלם לפרסומות שהמשרד שלו מפיק.

קלי לה ברוק באדיבות פינטרסט ואמזון
קלי לה-ברוק, האישה באדום. באדיבות: פינטרסט ואמזון.

"האישה באדום" העניק לקלי לה-ברוק הזדמנות פז להתקדם כשחקנית הוליוודית ידועה ומבוקשת, אלא שזה לא קרה. כמי שהחלה את דרכה כדוגמנית, בעקבות החשיפה לעולם כשחקנית באישה באדום, נאמר עליה שהיא "האישה הסקסית ביותר בהוליווד של שנות ה-80". וויקיפדיה מספקת מידע על רשימה של סרטי קולנוע (עד 2015) בהם השתתפה, וגם סרטי טלוויזיה, שהאחרון שבהם הוקרן ב- 2017. עד שלבסוף נטשה את הוליווד.

במקומותינו נהוג לומר שכדי להצליח נחוצות שלוש תכונות, כישרון, כישרון ועוד כישרון.

 

 

סטיבי וונדר הגיע לשיא תפארתו ב"האישה באדום", והפך לאייקון

בשנות ה-80, בעולם שסגד למוסיקת הקצב והבלוז (Rythm and Blues ,R&B), מי יכול היה לעצור את ה"נסיך", הסופרסטאר סטיבי וונדר? להיטיו המשיכו לתפוס את המקום הראשון בין אלבומי מוסיקת הנשמה והבלוז במשך חמישה חודשים, החל מחודש יולי 1983. ונראה היה שכך זה יימשך  גם אחרי חג המולד. קצת פחות משלושה חודשים לאחר הופעת הבכורה של הסרט עם פס הקול של "האישה באדום", מבית היוצר שלו, סטיבי וונדר העפיל למקום הראשון, כשפס הקול מתודלק בעיקר בזכות הפופולריות הפנומנלית של הסינגל הראשי שבו: "I Just Called To Say I Love You." האלבום נמכר במספר עותקים בלתי נתפס –  מאות-מיליונים – ועלה לראש מצעדי הפזמונים ברחבי העולם. "האישה באדום" (1984) חשף בפני העולם מופע ווקאלי ואינסטרומנטאלי חדש של סטיבי.

בדצמבר, הוא נישא אל-על כגיבור שאלבומו טיפס אל ראש רשימת מוסיקת הקצב והבלוז – R&B  – באמריקה. [הבהרה: R&B סומן על ידי יצרני תקליטים כז'אנר של מוסיקה פופולרית שמקורה בקהילות אפרו-אמריקניות ונועדה להן. הז'אנר השתנה מעשור לעשור כשהתווספו לו סגנונות מוסיקה חדשים].

בין חמישה המועמדים לפרס אוסקר בקטגוריה של השיר המקורי הטוב ביותר – שכולם היו מוכרים ממצעד הפזמונים,  I just called to say I love you של סטיבי וונדר זכה בפרס. כאשר עלה לבמה באוקטובר 1985 כדי לקבל את פרס האקדמיה,  הוא הודיע שהוא מקבל אותו בשמו של נלסון מנדלה. בעקבות זאת קרו שני דברים: השיר הוחרם על ידי ממשלת האפרטהייד של דרום אפריקה, וסטיבי וונדר קיבל הוקרה מטעם הוועדה המיוחדת של האו"ם למאבק נגד אפרטהייד. מנדלה ישב אז בכלא (מאז 1962) והמחווה תדלק מאבק על שחרורו מהכלא.

הביוגרפיה של סטיבי ונדר כמוסיקאי החלה עוד בהיותו בן 11-12 כאשר ניסה להקליט עצמו שר. ובגיל 20 כבר היו באמתחתו 10 אלבומים. כשחגג 70 ב- 13.5.20 נאמר עליו שהוא מחזיק בשיא הזכיות לפרס הגרמי, הוא דייר מכובד בהיכל הקהילה של הרוק, וכאמור, גם המוסיקאי האפרו-אמריקאי הראשון שזכה באוסקר לשיר המקורי הטוב ביותר. מבחינה סגנונית אי אפשר למקם את יצירתו של סטיבי בסגנון מסוים. הוא נגע בכל והשפיע על הכל. הוא צמח מתוך המוסיקה האפרו-אמריקנית [R&B], ובעיקר הגוספל והג'ז. כל זה נמצא בתוך השירים שלו. הוא משתייך לפנתיאון של גיבורי תרבות, ולא רק מבחינה מוסיקלית. אלא פנתיאון של אייקונים שאפשרו לקהילה האפרו-אמריקנית לפרוץ גבולות, כמו לדוגמא, השחקן סידני פואטייה (האפרו-אמריקני הראשון שזכה בפרס אוסקר לשחקן הטוב ביותר ב- 1963), המתאגרף מוחמד עלי, והכדורסלן מייקל ג'ורדן. עוד נאמר על סטיבי וונדר כי למרות שנולד לפני הזמן ובשל כך ראייתו נפגמה לגמרי, הוא זמר של הרבה שמחה. בשיריו מופיעה פעמים רבות המילה ג'וי. זו שמחה הכרוכה בעצב של איש חכם, שידע תמיד להסתכל על החיים בצורה מפוכחת, מנקודה אישית של ניסיון קשה.

בסוף, המוסיקה של סטיבי וונדר הפכה ללהיטים ועוד ידו נטוייה !!

סימן שאתה צעיר

לעתים נדירות מגיע אליי מידע שהוא בלתי צפוי מבחינתי. חיפשתי מבוא לרשימה שעוסקת באייקון, מייקל איביס (Michael Eavis), שמציין החודש 50 שנות קיומו של פסטיבל גלסטונברי (Glastonbury), שייסד במו ידיו ובעקבות חלום ילדות שלו, כחובב מוסיקת רוק. כצעיר בריטי שחי בחווה מבודדת קטנה אי שם בסאמרסט, דרום מערב אנגליה, הוא הלעיט את הוריו מרורים עם המוסיקה שאהב להאזין לה.  וזאת בבית של מטיף מהזרם המתודיסטי שסגד למוסיקה קלאסית. החיפוש שלי הניב סיפור מרתק על מקור השיר "סימן שאתה צעיר" ועל כך בהמשך.

כיום, איביס בן למעלה מ – 80 שנה, והוא נשאר צעיר לנצח. לכבודו לפניכם השיר, "סימן שאתה צעיר" בביצועו של גידי גוב.

סיפורו של מייקל איביס ופסטיבל גלסטונברי

בצעירותו נבטה האהבה שלו למוסיקת רוק. זה היה בשנות ה- 50 וה- 60 של המאה העשרים. הוריו המודאגים, ובעיקר אימו, רצו שיגדל ויצא לעולם הרחב כשהוא מצויד במקצוע ראוי. ולא, הוא ייאלץ להרוויח את לחמו בחווה שבה גידלו פרות לצורכי משק החלב הבריטי.

לאבותיו הייתה נחלה רחבת ידיים, במונחים שלנו בישראל הקטנה. מדובר ב- 500 אקרים שהם 2,000 דונם – אוצר מדהים. אבל לצעיר חובב המוסיקה היו פנטזיות אחרות. אומרים שהוא לא סיים את לימודי התיכון ונטש את בית הספר בגיל 15. בהמלצת קרוב משפחה, הוצע לו להיות ימאי על אוניות הצי הסוחר. הוא עלה על אנייה והתמחה במלאכת הימאות. ב- 1954, כאשר חזר בעל-כורחו לחווה, עקב פטירת אביו, הוא היה בן 19. נישואיו השניים היו תחילת תור-הזהב שלו. כמי שקיבל בירושה את החווה ובילה את ימיו בגידול פרות וייצור חלב, ימיו עם אשתו השנייה, שהעריצה אותו, החלו משגשגים. ויום אחד הוא הציע לה להצטרף אליו כדי לחוות חוויה מוסיקלית בעיר הסמוכה, באת' (Bath). אשתו הסכימה מייד להתלוות אליו לאירוע שכמותו הם עדיין לא חוו. שניהם בילו בפסטיבל המוסיקה  שבו ניגנו בעיקר מוסיקת בלוז. בדיעבד, הוא מודה שחייו השתנו מאז מן הקצה אל הקצה. כאשר הם שבו הבייתה, שניהם לא חדלו לספר בשבחו של הפסטיבל, לכל מי שנקרה על דרכם. אז גם ירד האסימון. איביס ינצל את שטחי האדמה שברשותו למטרה חדשה – פסטיבל ססגוני עוד יותר מזה שחווה בבאת'.

בין אם הושפע ממה ששמע על פסיטבל וודסטוק (1969) ובין אם לאו – הפסטיבל זכה להדים רחבים ביותר לא רק בארה"ב אלא בעולם. ההצלחה של וודסטוק נרשמה בהיסטוריה של שנות ה-60 כפסטיבל אנטי-ממסדי לחלוטין, שנערך בחווה כפרית  לא הרחק מהעיר ניו-יורק.

את איביס לא עניינו השמועות על מארגניו האנטי-ממסדיים של וודסטוק. הוא היה בין אוהדי מוסיקת הרוק. ולאור ההצלחה המוסיקלית של וודסטוק, והחוויה בפסטיבל בבאת', הוא החליט שזהו זה. הוא יתכנן פסטיבל משלו. הרי הוא הבעלים של שטחים נרחבים שמאפשרים להקים במות מסוגים שלא נראו כמותם באף אחד מהפסטיבלים באותן שנים – במות בידור, קרקס, פינה לשוחרי הגות, ותורות המיסטיקה המזרחית – בודהיזם וזן – תיאטרון, רחבות ריקודים וכי"ב. וכך עשה. לפני 50 שנה בדיוק, בחודש מאי, העולם התרגש מפסטיבל שייקרא בהמשך, "פסטיבל גלסטונברי". אבל בשונה מוודסטוק, פסטיבל גלסטונברי הוא פרי יזמתו של בעל החווה רחבת הידיים, שבמרחביה הוא יתקיים. איביס לא ישכיר את אדמותיו למוסיקאים צעירים חתרניים, כפי שקרה בוודסטוק. הוא ישלוט בתכנים, בקהל שיגיע, ובאמנים.

גלסטונברי על המפה

איביס בפירוש לא טיפח דור אנטי ממסדי ולא ניסה לעשות זאת. הוא פשוט אהב מוסיקת רוק. וכך, מאז שנת 1970, כמעט בכל שנה בחודש מאי, אל הקצה הזה של העולם הגיעו שוחרי פסטיבלים . נהרו לשם גם טאלנטים מעולם מוסיקת הרוק ואמנות הבידור, ככל שהפסטיבל משך אליו קהל רב יותר. תחילה איביס גבה 1 פאונד סטרלינג מכל משתתף. המחיר עלה בהמשך ל- 8 פאונד. הסדרי ההגעה למקום, שנחשב למקום נידח באותה עת, זכו לשיתוף פעולה של הממסד הבריטי, כך שגם סוגייה זו נפתרה. היו כאלו שהגיעו ברכב פרטי. אבל מי שהעדיף להגיע לשם ברכבת, הופתע לגלות שחברת הרכבות הבריטית העמידה לרשות המבקרים רכבות לאזור, בתדירות גבוהה למשך כל ימי  הפסטיבל. זאת בקו שפועל באזור שכוח-אל זה, בדרך-כלל, רק שלוש פעמים ביום.

המאהל בפסטיבל גלסטונברי
המאהל בפסטיבל גלסטונברי 2019. קרדיט: ויקיפדיה

כאשר נודע לי שהפסטיבל לא יתקיים השנה (2020), בגלל משבר הקורונה, חשבתי על כל אותם צעירים וצעירות, וצעירים ברוחם, שבוודאי מצטערים על כך. שכן,  היה צפוי פסטיבל עשיר במיוחד במופעיו בשל ציון שנת היובל החמישים של גלסטונברי – הפסטיבל הפופולרי ביותר בבריטניה כיום.

סימן שאתה צעיר

ואם העסק מנוהל על ידי בני המשפחה אין זה אומר שאיביס הזדקן. נהפוך הוא, על סמך דברים שאיביס סיפר בראיון שהעניק למי שמתמחה בזה, מסתבר שעוד ידו של איביס נטויה, שכמות הקהל  שמגיע לפסטיבל גלסטונברי מדי שנה, רק הולכת וגדלה, שאמנים מתדפקים על שערי הפסטיבל ונאבקים להופיע, להרשים ולהרחיב את קהל מעריציהם. לאחרונה התארח שם ישראלי שחזר וסיפר על מה שהיה שם  כולל, הופעתו של הדלאי למה, שבגילו המופלג החליט לעשות טוב לרבבות שיגיעו לפסטיבל. הקימו עבורו מתחם שיכול היה לאכלס אלפי מעריצים.

Whiskey_in_the_Jar_-_Thin_Lizzy
וויסקי בקנקן. קרדיט: ויקיפדיה.

ואני – אני נזכרתי בשיר "סימן שאתה צעיר". בדקתי ומצאתי סיפור מדהים שעל בסיסו נכתב השיר. סיפור מהמאה ה-17 שהתפשט בדבלין, אירלנד: "וויסקי בקנקן" שמו (Whisky in the jar). ובדרך מרתקת ביותר הגיע אלינו, בתרגומו של יוסי גמזו, עבור "שלישיית גשר הירקון" (אריק איינשטיין, יהורם גאון ובני אמדורסקי), קצת אחרי הפריצה הגדולה שלהם ב- 1965. התפעלתי מהסיפור, ולא רק זה. התוודעתי לאתר שמנוהל על-ידי אדם שמקדיש את זמנו לחקר מקורותיהם של שירים שהתגלגלו אלינו והפכו לאייקון. שמו עפר גביש, הוא מוסיקאי העוסק בזמר העברי וקשריו של הזמר לנושאים שונים. הוא שר, מנגן, מנחה שירה ומספר.

תמצית הריאיון עם איביס

ובאשר לאיביס, שבזכות הסיפור שלו הגעתי אל הפרטים המפתיעים אודות פסטיבל גלסטונברי בסאמרסט, בריטניה, ומקור השיר "סימן שאתה צעיר", להלן תמצית דבריו בראיון שצוין לעיל, שהתקיים ב- 2015:

אבא רצה שאמשיך להיות חוואי, אמא הייתה יותר שאפתנית. אחרי שהחלטתי בגיל 15 לעזוב את הלימודים בבי"ס תיכון, היא זאת שמצאה עבורי ייעוד, ימאי בצי הסוחר. אבל אבא מת כאשר מלאו לי 19 שנה ב- 1954. אמא ביקשה שאחזור לטפל בפרות ובחווה. עבדתי קשה. עבדתי גם במכרות פחם וגם בחווה. רציתי קצת "הילה" בחיים שלי, טעמתי קצת מזה כשהייתי ימאי מוקף נערות זוהר.

אבל האהבה הגדולה שלי היא מוסיקת רוק. בילדותי נהגתי להאזין לרדיו לוקסמבורג, ולעקוב אחר מצעד הפזמונים ששודר בימי ראשון.

בפסטיבל בבאת', הופיעו טובי הטאלנטים שניגננו בעיקר בלוז. זה קסם לי ופתח לי צוהר לאפשרות של עשייה מחוץ לשגרת החוואות.

שם הפסטיבל – גלסטונברי – הוצע לי על ידי נכדתו ההיפית של וינסטון צ'רצ'יל. השם "גלסטונברי" הוא כינוי לירושלים החדשה. ובאשר לדת, אני בא ממשפחה דתית, נוצרית-מתודיסטית, מעולם לא מרדתי בדת או במשהו אחר. קסמה לי העובדה שבוב דילן שר שירי שלום וגם שוודסטוק דבקה במוסיקה אנטי-מלחמתית. גם אני בעד השכנת שלום בעולם. (אמריקה הייתה שקועה באותה תקופה במלחמת וייטנאם – הערה שלי.)

אני בעד אהבה, שלום, עשייה למען אחרים, למען העולם. אני דבק בבורא עולם, במעשה הבריאה, באהבת האדם. כולנו בני אדם, ברואיו של האל. אני סבור שהפסטיבל שלי תורם לתרבות הבריטית ותואם את ערכיה. כאשר מגיעים 200,000 בני אדם מכל המינים, הגילאים, והגזעים ואין בכלל גסויות וסטיות במהלך הפסטיבל, זה מעיד על ערך תרבותי. השאיפה שלי היא שהעולם יחיה בשיתוף פעולה והרמוניה. אני גאה בהישגי ומקווה ששמי ייזכר כמי שהביא להרמוניה בעולם. הערכים שלי צמחו מהזרם הנוצרי מתודיסטי שאליו אני משתייך – להיות אנושיים, חברותיים ושמחים. ולא להשתכר.

אני לא חי מכספי הפסטיבל. אלא מכספי החווה. התרומה הכספית שלי לקרנות צדקה באה מתוך הכנסות הפסטיבל – 2 מיליון פאונד כל פעם. אני שואב מכך סיפוק עצום. הכספים לא זורמים דווקא לארגונים ירוקים גדולים אלא דווקא לאלו שזקוקים להם כדי לחיות. בסך הכל אנחנו חיים בחווה בפשטות.

 

הערות:

אפשר לקרא את הריאיון במלואו כאן.

סקירה מלאה בוואלה, כולל תמונות חווייתיות מהפסטיבל, לאורך השנים, אפשר לקרא כאן.

מייקל איביס – ויקיפדיה

לצאת לרחובות ולצעוק, "אמרתי לכם!"

בתקופה של משבר ובמיוחד כאשר תחושה של אי-וודאות מכבידה ומעיקה, גוברת הנטייה לחפש "גורו" שיודע טוב יותר מאיתנו מה קורה לנו ומפני מה עלינו להישמר. להלן אציע גורו מתחום הספרות – מרגרט אטווד – וגורו מתחום ההיסטוריה, יובל נח הררי, שרבים וטובים שוחרים לפיתחם בימים אלו. רוצים לדעת מה בפיהם ביחס למשבר הקורונה ובעיקר להשלכותיו האפשריות? האם שניהם מוכנים להכריז פה אחד: "אמרתי לכם?"

כמי שזכתה לכינוי "גורו של ספרות דיסטופיה", מרגרט אטווד, הסופרת הקנדית הפמיניסטית, התפרסמה בין השאר הודות לספריה: סיפורה של שפחה (2012), מעשה השפחה (1985), ושנת המבול (MaddAddam), (2009).ולאחרונה ראה אור ספר המשך ל"סיפורה של שפחה" – העדויות (2019).

סיפורה של שפחה
סיפורה של שפחה, מאת מרגרט אטווד. קרדיט: אתר סימניה

כגורו של ספרות דיסטופיה, אין פלא שאטווד מתראיינת כיום בלי סוף. ב- 2016, אטווד התראיינה אצל הכתבת, שרלוט היגינס (Charlotte Higgins) מ- הגרדיאן, וקבעה: "כל הדיסטופיות, בלי יוצא מהכלל, מדליקות נורות אזהרה. הן גם מזכירות לנו לדאוג שיהיה לנו מלאי של שימורים וגם רובה."

השאלה הראשונה שהציג גואל פינטו בפני אטווד בראיון מיוחד שהעניקה לו בתוכנית, "גם כן תרבות" (5.5.2020), הייתה:

את לא מרגישה צורך לצאת לרחובות ולצעוק, "אמרתי לכם!"?

בתגובתה, אטווד התנערה מתווית ה"נביאה": "אינני יודעת טוב יותר מאחרים על המצב. זו תווית שהודבקה לי כיוצרת טקסטים על דיסטופיה". לכן, "אין כל סיבה שאצא לרחובות ואצעק, אמרתי לכם!". "בכלל", היא טוענת, "זה הגיל, ועם הגיל בא היידע והניסיון". לדעתה גם העובדה שרבים נוהרים למפגשים הוירטואליים שהיא מקיימת, איננה עניין של חיפוש אחר "אדם שהוא משכמו ומעלה, שכולם מרגישים נינוחים ומוגנים בחברתו". לדעתה, היא פשוט נתפסת ככזו.

"פאנדמיה היא תופעה עתיקת יומין, מימי התנ"ך. כולנו שמענו על מגיפות היסטוריות". היא מספרת שגם היא, כאזרחית ותושבת צפון אמריקה ידעה כבר בגיל צעיר שההגירה האירופאית לאמריקה שהחלה במאה ה-17, הביאה עימה תוצאות הרות גורל, כמו "וירוסים שחיסלו רבים מהילידים, שמערכת החיסון שלהם נעדרה נוגדנים למחלות שמקורן מחוץ לאמריקה." "בסך הכל", היא מבהירה, "ההיסטוריה חוזרת על עצמה, והפעם אנחנו ברי מזל. הפעם אנחנו יודעים במה מדובר – וירוס הקורונה הוא עוד וירוס. ומה שקורה לנו כעת הוא, שאנו נאלצים להיות תקועים בבית וזהו. לכל היותר הקלסטרופוביה מציקה לנו".

במשך הראיון, אטווד מצטיירת כאדם יוצא-דופן ברמת האופטימיות והשליטה העצמית שלה. גיחוך עצמי הוא חלק בלתי נפרד ממנה. לדעתה, מרגע זה ואילך יקרה משהו טוב. המשבר יגרום לכך שבני האדם יחפשו איך להתנהל טוב יותר. זה כבר התחיל: יש שיתופי מתכונים, ספרים ועצות פרקטיות לכל דורש. וכמו סופרים רבים, גם היא מפעילה שיחות זום בהתנדבות.

אז מה זה בדיוק  "דיסטופיה"?

נתחיל בהגדרה מתוך אנציקלופדיה אאוריקה האינטרנטית,

אם אוטופיה היא חברה מושלמת ואידיאלית המבוססת על טוב מושלם, הרי דיסטופיה (Dystopia)  היא ההיפך המוחלט. דיסטופיה היא מציאות אנושית של חברה שהתנאים בה קשים ולרוב מלווים בדיקטטורה (עריצות) וניצול של אנשים (הדגשה שלי).

נמשיך עם ראיון מהזמן האחרון, שאטווד העניקה ל- BBC, שם היא הייתה יותר ספציפית והגדירה דיסטופיה כך,

דיסטופיה, מעצם תכנונה, היא חברה לא-נעימה שאתה לא רוצה לחיות בה. ואילו המצב העכשווי לא היה מתוכנן. כך שיכול להיות שייעשו הסדרים לא כל-כך נעימים, אבל אין כעת טוטליטריות מכוונת. אין זה הסדר מכוון… זה מצב חירום… שכן, להיות במצב לא נעים, נניח כמו הבליץ, זו לא דיסטופיה. זה מקום לא נעים, ואף מפחיד, שאיש אינו רוצה להיות בו, אבל זה לא מצב שהוסדר מלכתחילה על ידי ממשלה ששולטת בך.

דיסטופיה בספריה: "סיפורה של שפחה (המקור באנגלית מ- 1985) וטרילוגיית MaddAddam שנת המבול שלה (המקור באנגלית, מ- 2003).

הראשון, מתאר את אמריקה כמדינה שהפכה לתיאוקרטיה ומתייחסת לנשים כבהמות וולדניות גרידא – כל זאת לאחר שהוכרז על מצב חירום במדינה בעקבות התנקשות (לטענתה "הם בעצם הטילו את האשמה על פנאטים מוסלמים, שפעלו באותה תקופה"). המעניין הוא שכאשר פרסמה את "סיפורה של שפחה" ב-1985, מבקרי ספרים בריטיים אמרו שזאת  פנטזיה מהנה, אבל בקנדה הגיבו בחרדה מסוימת ("האם זה יכול לקרות כאן?"). ובאמריקה הייתה תחושה של: "'כמה זמן עוד נותר לנו?'"

הטרילוגיה  MaddAddam מ- 2003 (בעברית: שנת המבול) עוסקת בעולם שבו המשאבים מתרוקנים באופן מדאיג. המצב מוביל לכאוס אזרחי, "מצביאים ודמגוגים משתלטים על בני האדם; אנשים שוכחים לגמרי שכולנו בני אדם. וכך מתפתחות איבה ודה-הומניזציה, מיעוטים נרדפים, וזכויות האדם פשוט נרמסות." אטווד טוענת שמצב בלתי נסבל כזה, שעשוי להתרחש בעתיד הלא רחוק, אינו הדבר שממנו עלינו לחשוש, אלא, המצב הבלתי נסבל שאנו חיים בו כרגע". תרחישים בשנת המבול: עולם עתידני-אינטרנטי ששורר בו חוסר ביטחון ונוצרים בו יצורי כלאיים של חזירי-אנוש וכי"ב. עולם שמתפשט בו הרס סביבתי, כולם סוגדים לנפט והתאגידים משתלטים לגמרי על המדינה.

אטווד מסכמת את תובנותיה ביחס לתקנות לשעת חירום באופן ברור ורלבנטי לכל הדמוקרטיות המערביות שמתמודדות עם המגיפה, כך, "העולם שבהסגר עלול להיות מקום לא נעים, מפחיד, לא רצוי, עולם שאתה לא רוצה להיות בו, אבל הוא לא דיסטופי. אנחנו עדיין לא שם, תודה לאל…למרות הריגול אחרי האזרחים, שהונהג כאמצעי חירום לגילוי נשאי הוירוס שבינינו ולמניעת התפשטות המגיפה. אבל לא לעולם חוסן". מקנן בליבה חשש מפני הידרדרות לדיסטופיה, "ברגע שאתה יוצר ארגון חזק מכל סוג, יש לארגון רצון להמשכיות. הרי אף אחד לא רוצה לוותר על כוח שקיבל. ולכן, מרחפת מעלינו סכנה שאותם בעלי כוח, שגויסו לשעת חירום, ינצלו את המצב לרעה". את התובנה היא שואבת ממצבים פוליטיים שזכורים לה היטב, כמו הלאומנות דמויית הפאשיזם של פרון בארגנטינה.

הבה נבדוק מה בפיו של ה"גורו" השני – ההיסטוריון, פרופ' יובל נח הררי – ביחס למשבר הקורונה והשלכותיו? האם הוא מוכן להכריז: "אמרתי לכם!"

ההיסטוריון, פרופ' יובל נח הררי, מחבר הספרים: קיצור תולדות האנושות, ההיסטוריה של המחר, ו21 מחשבות על המאה ה-21, משתף את הגיגיו עם העיתונאית והתחקירנית, אילנה דיין (עובדה, 26.3.2020).

הררי, התפרסם כהיסטוריון ועתידן. בהתייחסו למשבר הנוכחי והשלכותיו האפשריות – התיחסות שהינה רלבנטית לדיון שלנו כאן על דיסטופיה – הררי מתבסס על דברים שכתב בספרו "ההיסטוריה של המחר", שאלמנטים בתוכו נכתבו בזמנים אחרים. התחקירנית דיין תוהה אולי יש בדברים שבספרו אמירות שמתיחסות לתקופה הנוכחית של משבר הקורונה.

המונח הספציפי, דיסטופיה, לא עלה כלל בדיון שהתנהל ביניהם בתחקיר. אבל דבריו של הררי מהדהדים היטב את הדיסטופיה שמפניה גם אטווד חוששת, כשהיא מדברת על המשבר הנוכחי והשלכותיו. אלא שבשונה מאטווד, שחיברה ספרי דיסטופיה, הררי הוא היסטוריון. הוא בקיא בפרטי פרטים של מקרים דומים בהיסטוריה של העמים, שבהם משבר הוביל לטוטליטריזם. על סמך מקרים שהיו, הוא מציע  – בזהירות – לחשוב על אפשרות שהמשבר הנוכחי יחזק אלמנטים של טוטליטריזם.

האזינו לדבריו של פרופ' יובל נוח הררי – החל מהדקה 12:00 ואילך – שם הוא מברר עם אילנה דיין את רמת הסבירות שבעקבות המשבר נידרדר לטוטליטריזם.

ZOOM (זום) – "מדורת השבט" החדשה

לא ברור איך זה קרה. לפתע הפך ה-ZOOM ל"מדורת השבט", אמצעי תקשורת מלכד. הוא לא התחדש בימי הקורונה, ובכל זאת כח המשיכה שלו גבר הפעם על שורה שלמה של טכנולוגיות וירטואליות, עד כי חששנו מפני קריסתו בשל עומס המשתמשים בו. זה בלט במיוחד בליל הסדר. ובניגוד גמור לימים אחרים, בעבר, שחלקינו הביעו סלידה מהחגיגה המשפחתית של ליל הסדר, בעיקר בגלל ה"דודות". תודו אם כן, שה- ZOOM הפך את היוצרות לגמרי.

2020-05-09 20.28.07
מדורת השבט המחוברת. קרדיט: אלכס קויפמן, כלכליסט.

ברשימה זאת אני מתכוונת לדבר על ה- ZOOM כ"מדורת השבט" של מערכת החינוך.

בתקופת הסגר הממושך, כאשר הגיעה שעת ה- ZOOM, הסגורים בבית – החל מילדי הגן וכלה בתלמידי תיכון –  הזדרזו להתיישב מול המסך, והפעילו את ה-ZOOM. ובעוד עיניהם תרות אחר חבריהם לכיתה/גן, אחר המורה או הגננת, הם פשוט ישבו דבוקים למסך ובלעו כל מילה.

ה- ZOOM עשה היסטוריה

במקרה הגיע לידי עלון אינטרנטי שיצרו תלמידי כיתה ו" כשהמטרה שלהם היא להציג תיעוד היסטורי של "החיים שלנו" בתקופת משבר הקורונה – מסמך היסטורי של כאן ועכשיו, בעיניי בני ה- 11 וה- 12.

לא יומן, לא ביוגרפיה, ולא אוטוביוגרפיה. המחנך הדריך וכיוון אותם, וכעבור שבועיים של מפגשי  ZOOM ייעודיים, הסיפורים שלהם נאגדו בעלון כיתתי שהועלה לרשת.

כהערת ביניים, ובהקשר זה, כדאי לציין שהביקורת בגנות ה"ריחוק החברתי", באותה תקופה פשוט לא קלטה שעברנו פאזה – שהזמנים והתנאים השתנו מקצה לקצה. שחל מעבר חד מפרדיגמה של מציאות פיזית אל פרדיגמה של מציאות וירטואלית.

וכעת  – ישר לעניין:

בכיתה ו' של אחד מבתי הספר היסודיים בתל-אביב, מפגשי ה-ZOOM יצרו אווירה של סולידריות. ובאחד הימים, המחנך הגה רעיון יוצא דופן והכיתה כולה התנהלה  ב- ZOOM כאילו "נקראה אל הדגל". ייתכן שהמחנך עצמו נדהם והופתע מהרעיון שהגה – פרי היוזמה שלו עצמו – כאשר הציע לתלמידותיו ותלמידיו להנציח את התקופה העוברת עליהם בסגר, וזאת בזמן אמת, ולא על סמך זיכרונות העבר.

התוצר הכיתתי נפלא – מדובר בתיעוד ססגוני ומגוון של הימים בבית, כשברקע וירוס הקורונה וחוסר והודאות. ספק אם בימים כתיקונם ניתן היה ליצור השראה דומה לזו. הודות לריכוז מופתי שלא היה כדוגמתו בעידן המגע הפיזי, עלתה לרשת יצירה קולקטיבית, מסמך שעתיד לככב בעשרות בתים, למשך שנים, ככל מסמך היסטורי.

ידוע שכתיבה משחררת מתחים ואכן, המשתתפים כתבו את שעל ליבם ואף שיתפו אחרים בתיעוד התקופה על היבטיה הרבים. זאת בעוד מחנך הכיתה, שממלא ב- ZOOM תפקיד של "זקן השבט", מלווה את הגיגיהם, עוזר להם ללטש ולמקד את סיפוריהם, מעיר הערות ומעודד.

המסגרת: בית-ספר יסודי, תל-אביבי בתקופת הלימוד-מרחוק בגלל סגר הקורונה (מרץ, 2020). המשתתפים: מחנך כיתה ו', ובנות ובני הכיתה, שגילם נע בין 11 ל- 12 שנים בלבד.

חלקם התבטאו כעיתונאים, מדענים, וכלכלנים – כנראה בהשראת תוכניות הטלוויזיה ומהדורות החדשות, והשיחות של המבוגרים בבית. חלקם העדיפו לנטוש את סגנון הסיקור הרציני-עובדתי של המצב, ופנו לסגנון כתיבה הומוריסטי. הם נתנו דרור לפנטזיה – הכל במטרה להעביר את המסר שלהם באופן קליט וקליל. חלק נוסף, העדיפו את סגנון הביטוי העצמי, שחרור המתחים שנצברו בבטנם. הם "נפתחו". ביניהם היה מי שהביע חרדות ופחדים אישיים. אחר חשף דאגה לסבא וסבתא, ואחת הבנות הביעה צער לנוכח מאות העובדים שנפלטו ממעגל העבודה. בעלי הכישרונות האומנותיים שביניהם תיארו את המצב באמצעות קריקטורות וקומיקס, ובכך הם לא רק קישטו את העלון אלא העצימו אותו.

הרי לכם לקט –

המשקיענים הרציניים מול ההומוריסטים והווירטואוזים

ככל שעיינתי בתכני העלון יכולתי לזהות סגנונות ספציפיים בסיפור שלהם: סגנון רציני  ומעמיק, סגנון קליל הומוריסטי-וירטואוזי, סגנון שמשלב את הרציני וההומוריסטי, ואפילו כתיבה חופשית על רגשות אישיים, משאלות לב, ותיאור דמיוני של התקופה.

המשקיענים –

בין אלו שתיעדו והסבירו מהי בעצם קורונה, היו שצירפו טבלאות וגרפים עם נתונים על שיעורי התמותה בקרב חולי הקורונה, בחתך של קבוצות גיל. ביניהם היו אלו שסיקרו את מצב הבריאות והכלכלה בימי קורונה, "המצב הכלכלי העולמי לאור וירוס הקורונה הוא קשה מאוד. אי אפשר להשאיר חלק גדול מהאוכלוסייה מרושש וחסר-אונים עד אז. צריכים לשמור על שני הנושאים: יציבות כלכלית ובריאות לכלל האוכלוסייה." כל זאת בתוספת גרף שמציג את שיעור דורשי העבודה בחודש מרץ. וכתוספת שאלה והמליצה, "אנחנו גם יכולים לשאול את עצמנו היכן אפשר לסייע למי שצריך עזרה. אז ההמלצה שלי היא להביט על הצד החיובי של הדברים ובעיקר לתת יד. לסייע. להתקשר לחברים או לבני משפחה רחוקים, לשאול מה שלומם ולהסתכל הצידה". היו שהרהרו על השלכות המגיפה כך, "מה הרווחנו מהקורונה?" ובחנו את המצב בראייה כוללת. הם התייחסו לטבע (פחת זיהום האוויר והטבע משתקם כולל בעלי חיים); לרווח הכלכלי של חברות השיווק האינטרנטיות, ולרווח העצום של חברות הטלוויזיה והסטרימינג לאורך התקופה. סקירות מצב נוספות התייחסו ל"קורונה וספורט",  "קורונה ותעופה".

בין הומור לכתיבה עניינית –

2020-05-09 13.51.14
צילום מסך

אחדים מבניהם שילבו התייחסות עניינית למצב והומור. תלמידה כתבה כך, "לדעתי, יש חשש אמיתי שמספר החולים והנפטרים בבתי החולים לאור מחלות כרוניות יגדל משמעותית – משום שכרגע כל אמצעי הרפואה מגויסים לטובת חולי הקורונה. זהו מצב מסוכן ויש לתת עליו את הדעת", והוסיפה נימה הומוריסטית, "הנה קריקטורה שממחישה את המצב היטב."  – אדם מגיע לדלפק הקבלה של טיפול נמרץ, כשהוא במצב נואש, מפלצת השתלטה על גופו (מוצג בקריקטורה), התשובה של המוקדנית, "זמן ההמתנה הוא כשלוש שעות…."

הווירטואוזים – באיור ובכתיבה

אחד התלמידים יצר קומיקס קורונה: דמויות מצוירות של שבעה סוגי ילדים בבידוד: ילדים שכל היום בטלוויזיה; ילדים שכל היום בטלפון; ילדים שלומדים; ילדים מפוחדים; ילדים שכל היום ישנים; ילדים שכבר השתגעו; ילדים שכל היום במחשב. אחת התלמידות כתבה בנימה וירטואוזית, "העולם עצוב אז צוחקים" והראתה בקיאות בהומור היהודי, "אם אצל רוב העולם בעתות משבר צצה לה תופעה שכל אחד דואג לעצמו, אצלנו זה בדיוק הפוך – כולנו מתחזקים, מתאחדים, תורמים ודואגים לאחר. כמו הסולידריות הפורחת בזמנים קשים, התלאות והמשברים הם שעתו היפה של ההומור – ההומור היהודי שאני מכירה ואוהבת הוא בעל מרירות ולעג או סאטירה עצמית. לדעתי זה מאוד חשוב קצת לצחוק, במיוחד בתקופות קשות כמו זאת שאנו עוברים – כשחדשות רעות מציפות את הטלוויזיה."

"החיים שלנו" – סיפורים אישיים

מעל לכל בלטה בסיפור האישי התייחסות לניתוק מהקרובים, ובמיוחד הסבים והסבתות:

"אני חושש. אני חושש שהסבים והסבתות שלי יחלו בנגיף כי המערכת החיסונית שלהם פגיעה יותר מזו של צעירים. לעומת זאת, אני לא חושש מהידבקות במחלה, משום שאני בטוח שאוכל להתמודד איתה ולכל היותר ארגיש תסמינים של שפעת", כותב תלמיד מודאג.

הצעקה
הצעקה. קרדיט: וויקישיתוף

תלמידה הביעה דאגה והמחישה אותה באמצעות קריקטורה של דמות "הצעקה" מתוך סדרת הציורים של האמן הנורוובגי, אדוארד מונק, ולידה וירוס הקורונה.

הרהורים אישיים על הניתוק מהסבא והסבתא הונצחו במכתב ארוך ומלא געגועים מאת אחד התלמידים לסבים שלו. אחת התלמידות הביעה עצב על הניתוק, בדגש על הריחוק בליל הסדר.

קינוחים
קרדיט: ויקיפדיה

להבדיל, תלמידים דיווחו על השימוש ב- ZOOM, וסיפרו שזה "כיף", כיוון ש"כך לפחות אפשר להיפגש עם המורה והחברים".

היו שסיפרו בשמחה, שהזמן בבית אפשר להם ללמוד לאפות ולהכין קינוחים (מסרו מתכונים וצילום המנות שהכינו), ותלמיד שחושב על חבריו המשועממים, יצר תשבץ קורונה מתוחכם ומאתגר.

כתבה יצירתית במיוחד, בסגנון של פטנזיה, נכתבה תחת הכותרת "בעולם האגדות". להלן קטעים נבחרים  מתוכה, ובזאת נסיים:

בעולם האגדות, קורונה היא דבר נפלא. שָם, כל אחד רוצה שתהיה לו קורונה… הקורונה שמורה בארמון המלוכה, בחדר נסתר, בארונית נעולה, בכספת מפוארת ששומרים עליה עשרים שומרים…. "בעולם האגדות קורונה היא משהו בלתי נראה שברגע שמפזרים אותו הוא גורם לטבע ללבלב, לגלים לשטוף את כל הלכלוך מהים ולבעלי החיים לִחיות בחופשיות ובביטחון… וכל האיכרים שעובדים קשה בשדות נחים בבית, משחקים עם ילדיהם, וקוראים ספרים. כל התושבים מגלים כבוד הדדי, עוזרים זה לזה, פחות כועסים, פחות לחוצים ופשוט נהנים. הם מגלים שהם מוכשרים בכל-כך הרבה דברים – באומנות, בכתיבה ובכל דבר שהם מנסים. הם נפתחים לדברים חדשים, לתחביבים מיוחדים ולחלומות. לאיכרים מתפנה זמן להיות קצת עם עצמם ולהתמסר להרהורים ולמחשבות שהם באמת רוצים לחשוב, מבלי להיות מודאגים מהתירס בשדה שזקוק ליותר מים, מהחיות שמכרסמות גזרים מתחת לאדמה או מהכרובים שעדיין לא הספיקו לגדול… "הקורונה בעולם האגדות היא לא כישוף שגורם לכל הדברים להשתפר. זה לא העניין… העניין הוא שגם אנחנו, בעולם שלנו, יכולים לנסות לראות את הטוב: בזכות הקורונה זיהום האוויר ירד משמעותית, הרחובות שקטים ובזכות השקט אפשר לשמוע היטב את ציוץ הציפורים, נחלים מזוהמים מתנקים, המים בים כחולים וצלולים, אנשים נהנים להיות עם הילדים ולא להיתקע בפקקים בדרך לעבודה. נכון שאנחנו חוששים שהיקרים לנו לא ישרדו את המשבר, או שלא נתקדם בלימודים שהופסקו בפתאומיות, גם אני חוששת מזה, אבל אני תמיד מזכירה לעצמי: למה בעצם שזה יקרה? הרי כולנו מקפידים ושומרים על עצמנו, אנחנו לומדים גם מהבית ונהנים לבלות עם המשפחה המורחבת בזום….  "בעולם האגדות פשוט מתייחסים לקורונה בצורה אחרת. מסתכלים על חצי הכוס המלאה ונהנים ממה שיש, ולא ממה שאין. אל תדאגו – בקרוב המצב הזה ייגמר וכולנו נחזור לשגרה, אפילו טובה יותר ממה שהייתה קודם.

כל הזכויות שמורות לתלמידי כיתה ו'3 בבי"ס יהודה המכבי, תל אביב

אלו הם פני התקופה כפי שתלמידים, שחיו אותה, מדווחים עליה לאחר סיעור מוחות קצר ובזמן אמת.

בנות ובנים שנכפה עליהם הסגר, נצמדו ל- ZOOM כמו אל "מדורת השבט" הקדומה, סביב זקן השבט שממגנט את הנאספים, ומורה להם שזה הזמן המתאים לתעד, לתאר, ואף לדמיין את העולם שאחרי הקורונה. והם תיארו הכל, ושיתפו  אחרים במחשבותיהם. התוצר הסופי הוא מסמך שיישמר זמן רב בגנזך וירטואלי כעדות היסטורית מנקודת המבט של דור העתיד.