Category Archives: חברה

האם לגיטמי להפוך את טראומת השואה לנחלת העבר?

ספר שראה אור ב- 2015 ועוסק במידה רבה בטראומות השואה והנכבה, עורר פולמוס ציבורי. הספר, "השואה והנכבה" (עורכים: בשיר בשיר ועמוס גולדברג. הוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, 367 עמודים), מציג תובנה מרכזית – טראומות היסטוריות הן אירועים שהתרחשו בעברו של עם ונחקקו בזיכרון הציבורי. חלקם הם אירועים מייסדי זהות או זהויות. הן השואה והן הנכבה הם אירועים מכונני זהות. הראשון, אירוע מכונן זהות יהודית-ישראלית והשני, מכונן זהות פלסטינית. הביקורת טענה ועדיין טוענת שהספר "השואה והנכבה" לא דן בשאלה אחת מהותית, שגוזלת משני העמים את יכולת ההידברות: איך להפוך את טראומת השואה לנחלת העבר?

*****************

השאלות שנדונו בספר בצורה מספקת
השאלות שנדונו בספר "השואה והנכבה" בצורה מספקת הן – מדוע חמלה או הכרה בסבל הפלסטיני נתפשות בציבור הישראלי כאיום על הלגיטימיות של מדינת ישראל וגם על עצם קיומה? ולהפך: מדוע הכרה בשואה שאירעה ליהודי אירופה נתפשת בציבור הפלסטיני כאיום על הזהות ועל הזיכרון הפלסטיני?

השאלה שלא נדונה
אף-על-פי שמוסד ון-ליר ארגן כנס מתמשך בעקבות התובנות העולות מן הספר והפולמוס הציבורי שהתעורר, עדיין הוטחה ביקורת קשה על ידי חלק מהמתדיינים והתקשורת כנגד תובנות מסוימות בספר. אחת הביקורות – של פרופ' נורית גרץ – קבעה שנותרה שאלה אחת בעייתית, אך חשובה, שלא נדונה. גרץ טענה שלא זו בלבד שהשאלה לא נדונה, היא אף לא הועלתה לדיון: מה יביא לכך שטראומת השואה תהפוך לנחלת העבר ולא תמשיך לצוץ בכל פעם מחדש כאילו התרחשה בהווה?

פרופ' גרץ על הספר השואה והנכבה :

ובכל זאת שאלה אחת מרחפת מעליו ולא נשאלת. מדוע, אף על פי שבמשך שנים התרבות הישראלית מדברת על הטראומה של השואה, מספרת אותה ומנתחת אותה, עדיין היא חוזרת אלינו כהד רפאים, כאילו לא זכתה לכל עיבוד? עדיין, כל הסכם מדיני הוא הסכם מינכן, כל איום הוא איום קיומי וכל אויב הוא גלגולו של היטלר שקם לתחייה. עדיין, אירועי השואה קיימים כחלום הבלהה של ההווה, ולא הפכו זיכרון של העבר.

האם חשוב ולגיטימי להפוך טראומה לאומית לנחלת העבר?
טראומות היסטוריות הן אירועים שהתרחשו בעברו של עם ונחקקו בזיכרון הציבורי. חלקם הם אירועים מייסדי זהות או זהויות. כזאת הייתה מלחמת יום הכיפורים. אבל מדוע התרבות הישראלית מדברת על הטראומה של מחדל יום הכיפורים ("המחדל"), מספרת אותו ומנתחת אותו וחוזרת אליו כאילו לא זכה לכל עיבוד? מדוע כל בעיה במישור הצבאי והמדיני הם "מחדל"?
שאלת "המחדל" של מלחמת יום הכיפורים לא מוצתה עד תום. מן הסתם המחדל נשאר איתנו עד היום, מבלי שיהפוך לנחלת העבר. אנחנו חיים עם הטראומה של מחדל יום הכיפורים כל יום וכל שנה. רק לאחרונה, ההתדיינות עם המשפחות השכולות של מבצע "צוק איתן", מעלה שמה שקרה שם הוא המשך ישיר של מחדל יום הכיפורים. (ראו לעניין זה את השיחה עם המשפחות השכולות בוועדת הביקורת של הכנסת וההשוואה בין מחדל המנהרות למחדל יום הכיפורים).

גרץ על הבעייתיות והפתרון:

תשובה המתבססת על התיאוריות של פרויד, היא שהטראומה הגלויה של השואה היא בין השאר סימפטום המסתיר מאחוריו טראומה אחרת שמקורה במלחמת תש"ח. הספר העוסק בשואה ובנכבה לא מדבר על הטראומה הזאת משום שהדיבור על הטראומה של הצד הישראלי יהיה התייחסות אל סבלו של הקורבן הלא נכון והתעלמות מהקורבן האמיתי. התבוננות כזאת לא מצויה בספר אבל היא נמצאת ביצירות התרבות, הרוח והאמנות הישראליות, שכמו סייסמוגרף רגיש חופרות אל תוך העבר ומעלות את מה שהחברה הישראלית השכיחה והשתיקה.

גרץ מציעה שאירועים כמו דיר יאסין והטבח בסברה ושתילה לא זכו לדיון מעמיק ונותרו בלי שמישהו יציג אותם כטראומות של קורבן אחר, לא-יהודי. במידה מסוימת, מדובר כאן בדוגמאות לכך שרק עיבוד האשמה כלפי האחר תוביל להבנה מחודשת של המצב הישראלי המורכב.
וכך גרץ טוענת: "כל עוד הקרבן לא יתגלה אף הוא כמבצע עוול או כעומד מן הצד מבלי להתערב וכמי שאנו מסוגל לפעול, טראומת השואה תמיד תחזור ותעלה כחלום הבלהות של ההווה, ולא תהפוך לנחלת העבר. וכפועל יוצא מכך, "כל הסכם מדיני ימשיך לסמל את הסכם מינכן, כל איום ימשיך לסמל איום קיומי וכל אויב ימשיך לסמל גלגולו של היטלר שקם לתחייה."

בהקשר זה אני מצטטת את דבריו של צבי גיל, ניצול שואה: אנו יכולים ומצווים לעשות הכול כדי שהאנושות לא תגיע למפתן של אירועי שואה, וזאת על ידי מניעת אותן תופעות אשר קדמו לשואה. אולם פעילות זאת לא הגיעה לצערי לידי מינוף של כלל הציבור. זאת בשעה שבמקרים רבים אנשים, בעקר פוליטיקאים, משתמשים בשואה כגורם איומי, כהפחדה, כטיפוח פולחן המוות, בשעה שאנו השרידים ביקשנו, ועדיין מבקשים, להעלות בראש שאיפתנו את קדושת החיים… בשעה שהשואה ותיעודה, או השימוש בה, יש לה אבות רבים, … – מוסר ההשכל שלה, הלקחים שלה הם גם יתומים וגם הומלֶסים. מה שקורה הוא שמצד אחד ישנה מערכת מרושתת של מוסדות לתיעוד והנצחה שיש להם מטרות משלהם, פטרונים, נדבנים שבטבוריהם הם קשורים שלא לדבר שאֵלֶה, שעושים עבודה נפלאה, זה גם מקור הפרנסה שלהם. מצד שני ישנם הפוליטיקאים אשר כול ימות השנה ובעיקר ביום הזיכרון משתמשים בשואה לצרכים המזדמנים, כפי שאלה עולים.

פספוס הזדמנות וכישלון רטורי

בזבוז של הזדמנות בזירה הפוליטית איננו עניין של מה בכך. המקרה של הנאום הראשון של הנשיא טראמפ בפני שני בתי הקונגרס האמריקני, הוא דוגמא חיה וטרייה לפספוס וכישלון רטורי.

*******************************************

אחד הדברים שהרשימו אותי כשצפיתי בנאום שנשא טראמפ אמש בקונגרס היה חוסר היכולת שלו לנצל את השעה שהוקצבה לו. הוא לא הצליח ליצור לעצמו תדמית כריזמטית תוך כדי מניפולציה של השיח הרטורי – שיח המתנהל בין נואם ובין קהל שכל שמתאפשר לו הוא למחוא כפיים.

טכניקת ה- Applause Surfing

יש המכנים את טכניקת ה- Applause Surfing – גלישה על-גבי מחיאות הכפיים. ויש המכנים אותה "סירוב לקבל מחיאות כפיים". מדובר במניפולציה של השיח הרטורי המתנהל בין נואם לבין קהלו, שמשתתף בשיח באמצעות מחיאות כפיים. לנואם יש מטרה חשובה: להציג תדמית של אישיות מהימנה וכריזמטית. במהלך ה"שיח" שמתנהל בינו לקהל, הוא יוצר תחילה רושם שלא "הזמין" מחיאות כפיים מהקהל. הקהל היה אמור להיאזר בסבלנות ולהשתתף ב"שיח" בנקודה מאוחרת יותר בנאום. כאשר הקהל בכל זאת מוחא כפיים ונראה שהוא מקשה על הנואם להתגבר על הרעש ולהמשיך בדבריו, הטכניקה הצליחה. כך מצליח הנואם ליצור רושם שהקהל התרשם מאישיותו ומהימנותו עד כדי כך שלא יכול היה להתאפק ולהגיב בחיוב על הנאום והנושא הספציפי שבו.

מתי רצוי להשתמש בטכניקה?

השימוש בטכניקה זאת עשוי לחולל שינויים משמעותיים בתדמית הציבורית. מנהיגים פוליטיים שמשתמשים בה זכורים בקרב בני עמם וגם אחרים בזכות מיומנותם זאת. מנהיגים בני זמננו, כמו מרטין לותר קינג, ג'ון קנדי, מרגרט תאצ'ר ידעו לעשות זאת. גם הנשיא ברק אובמה, בנאומו לאומה בשנת 2013 הצליח ליצור רושם כי לא ניסה ל"הזמין" מחיאות כפיים ושעכשיו, כשהקהל מריע לו, הוא מתקשה להתגבר על הרעש ולגרום לקהל לשמוע את דבריו. זהו הישג אדיר למנהיג פוליטי שמנסה לגרום לקהל להפנים היטב את המסר. שימוש נכון בטכניקה יוצרת רושם שמחיאות הכפיים מבטאות הסכמה חד משמעית של הקהל עם דבריו של הנואם. הנואם וקהלו נשמעים כאילו הם על אותו הגל בדיוק.

ממבט חיצוני נראה שהמסר נקלט היטב על ידי הקהל והרושם שלו כה עז עד שאינו מסוגל להתאפק יותר ופורץ במחיאות כפיים – ובכך נותן את "אישורו" לדברים שנאמרו.
בשבחי הטכניקה הזאת מדברים מומחים לרטוריקה פוליטית, דוגמת מקס אטקינסון הבריטי. אטקינסון ניתח את כישרונו הרטורי של ראש ממשלת בריטניה לשעבר, דיויד קמרון במהלך כהונתו. תובנותיו העיקריות הן שבכדי להצטיין בשימוש בטכניקה "מגבירת כריזמה ואתוס" זאת, דרוש ביטחון עצמי רב, נחישות ואומץ לב.

מנהיגים פוליטיים בני זמננו, כמו מרטין לותר קינג, ג'ון קנדי, מרגרט תאצ'ר הכירו את רזי הטכניקה וידעו איך להשתמש בה בעיתוי הנכון. גם הנשיא ברק אובמה, בנאומו לאומה בשנת 2013 הצליח בכך. בנאומו יצר רושם כי לא ניסה ל"הזמין" מחיאות כפיים. ועכשיו, כשהקהל מריע לו, הוא מתקשה להתגבר על הרעש ולגרום לקהל לשמוע את דבריו. זהו הישג אדיר למנהיג פוליטי שמנסה לגרום לקהל להפנים היטב מסר חשוב כמו מסר הנוגע לנושא שנוי במחלוקת. שימוש נכון בטכניקה יוצר רושם שמחיאות הכפיים מבטאות הסכמה חד-משמעית של הקהל עם דבריו של הנואם והתלהבות ממנו. הנואם וקהלו נשמעים כאילו הם על אותו הגל בדיוק.

דוגמא חיה לשימוש בטכניקה, מימי כהונתו של הנשיא ברק אובאמה.

הנשיא אובמה פנה אל הציבור האמריקני ב- 2013 באירוע תקשורתי שנתי: "נאום לאומה".

נכלל בנאום ניסיון לשכנע את הציבור שהוא, כנשיא האומה, מסוגל לאכוף את תקנות המגבילות את זכות האזרח לשאת נשק ולהשתמש בו אך ורק למטרות של הגנה עצמית.

מה מצאנו בנאום של טראמפ (28 מרץ 2017) והאם יש סיכוי לשיפורים

קשה לומר שבנאום הראשון של הנשיא דונלד טראמפ בפני שני בתי הקונגרס האמריקני נעשה שימוש מוצלח ומועיל בטכניקה של "סירוב לקבלת מחיאות כפיים". במהלך נאומו הוא זכה אמנם במחיאות כפיים רבות ורמות, אבל אלו היו "מוזמנות" – טכניקה לשונית השתולה בנאום, והמרמזת לקהל על ידי אתנחתה מתי עליו למחוא כפיים. הנואם חדל לדבר וממתין עד שמחיאות הכפיים דועכות כדי להמשיך בנאום.

בשני מקרים בהם נראה היה שטראמפ מאמץ את טכניקת הסירוב – דהינו בתחילת הנאום כשדיבר על זכויות מיעוטים, החל מאפרו-אמריקנים וכלה בקהילת היהודים, ולקראת סיום הנאום, כשדיבר על אמריקה כאומה שמדינות בעולם מבקשות להיות בת בריתה משום המוניטין שלה בשתי מלחמות עולם ובמלחמה הקרה – בשניה המקרים עלה בידו איכשהו לנצל כראוי את טכניקת הסירוב.

מנקודה 0.39: הדאגה של ארה"ב נתונה בראש ובראשונה לזכויות אזרח, בעיקר מיעוטים

אדרבא, מאחר שלא היה בטוח אם יצליח בניצול הטכניקה האולטימטיבית לצורך הגברת הרושם האישי שלו על שני בתי הנבחרים, טראמפ בחר ליתר ביטחון להשתמש בטקטיקות של פאתוס וריגוש הקהל, אפקט שאינו תורם לחיזוק מהימנות הדובר בעיני הקהל לאורך זמן (טכניקה "נמוכה"). לדוגמה, טראמפ הציג לפני הקהל צעירה שחלתה במחלה נדירה עוד בהיותה תינוקת ושהודות ל FDA ניתנה לה תרופה שהאריכה את חייה עד כה בניגוד לכל התחזיות. הוא גם הציג את אלמנתו של שופט ביהמ"ש העליון שהיה ידוע בתמיכתו בערכי החוקה האמריקנית, וארבעה אזרחים שהיו קורבנות לאלימות וטרור. כשדיבר על הצורך בהגדלת תקציב הביטחון, הציג אלמנה צעירה של קצין מחיל הים – וויליאם ריאן אוואן. הוא  סיפר שריאן מת כגיבור מלחמה, ושלחם למניעת פעולות טרור. הסיטואציה התפתחה, ומחיאות הכפיים התגברו וגררו את הנשיא טראמפ לעשות שימוש באמירה מעין הומוריסטית, אך זהירה: "ריאן מביט עלינו מלמעלה בזה הרגע, כי הוא מבין ששבר את שיא מחיאות הכפיים הערב". בהמשך הוסיף ודיבר על ערך ההקרבה וציין – "ריאן הוא דוגמא ומופת נצחי לאהבת המולדת, לעולם לא נשכח אותו".

כאמור השימוש בטכניקת הסירוב לקבלת מחיאות כפיים, ששולב בנאום בדקות האחרונות שלו, היה מוצלח יחסית. מדובר בהתייחסותו של טראמפ לתקציב הביטחון ולמה שחשוב באמת – עתידה של האומה בזירה העולמית והבריתות הצפויות לה עם מדינות העולם. הוא אמר: "מי שרוצה לעמוד על קנקנה של אמריקה כבת ברית נאמנה, די לו שיתבונן בבניה הלוחמים הדואגים לביטחון העולם. די לו אם ידע שאמריקה הייתה שותפה לברית בין מדינות במהלך שתי מלחמות עולם (תשואות נשמעו בנקודה זאת במקביל לדבריו) מה שהכריח את טראמפ לעצור לרגע ואז, למרות שמחיאות הכפיים לא שכחו, להמשיך ולציין גם את תקופת "המלחמה הקרה".

האם טראמפ יצליח לעשות מניפולציה בשיח הרטורי?

בימינו, מנהיג בעל שיעור קומה (ובעיקר במעמד רם ונישא) מנסה בדרך כלל את כוחו ברטוריקה מנצחת. השאיפה להגביר אתוס היא מעל לכל. השאיפה להיזכר בהיסטוריה העולמית והמקומית כמנהיג בעל כריזמה שווה כל ניסיון ומאמץ. בפועל, שימוש מוצלח בטכניקה של "סירוב לקבל מחיאות כפיים" שמור בדרך כלל לבעלי נחישות, ביטחון עצמי ואומץ. האם טראמפ יצליח ליצור לעצמו תדמית כריזמטית תוך כדי מניפולציה של השיח הרטורי, או שהוא דוחה בינתיים את השימוש בטכניקה עד שיהיה בטוח בעצמו שהוא מסוגל לכך, דוגמת דיויד קמרון ואחרים? זאת השאלה הגדולה שתיקבע את איכות כהונתו כנשיא ארה"ב.

העובדים והעניים

העובדים והעניים כנס במכון ון ליר בירושלים 24 בינואר 2017 החל מ 13:30 הכניסה חופשית

העובדים והעניים
כנס במכון ון ליר בירושלים
24 בינואר 2017 החל מ 13:30
הכניסה חופשית

 

מאחר שכתבתי על העוני החדש בישראל כאן וגם כאן, מצאתי לנכון להביא לתשומת לב קוראי הבלוג מידע על כנס המתקיים במכון ון ליר ב-24 בינואר, המוקדש כולו לנושא.

מכון ון ליר מאפשר כניסה חופשית לכנס!!

"העוני החדש" קיים או לא קיים?

למושג "עוני" פנים רבות במאה ה-21. את זאת צריך להפנים לאור מחקרה החדש של עמיה ליבליך – פסיכולוגית בהכשרתה (ראו כאן). במחקרה היא "תוהה על קנקנו של המושג ששומעים עליו לאחרונה: 'העוני החדש'", ומציינת כי מדובר "בתופעה ישראלית עכשווית".

אין ספק שמדובר בנושא כאוב. אבל כדי להקיף אותו כראוי ראוי ורצוי להפעיל זוויות ראייה נוספות.

להלן אציע טעימה מהמחקר הסוציולוגי ומתובנותיהם של חוקרי השפה כמכלול של סמלים, הלוקחים בחשבון מה שהמחקר הפסיכולוגי אינו בוחן בדרך כלל – קיומם של מאבקי עוצמה חברתיים ופוליטיים.

הפנים האחרות של קו העוני. צילום: פלאש 90. אתר: מידה

הפנים האחרות של קו העוני. צילום: פלאש 90. אתר: מידה

************************
ההנחה הבסיסית של המחקר הפסיכולוגי אודות "העוני החדש" היא, כי מדובר ב"תופעה ישראלית עכשווית" ולפיכך מתבקש להבין אותה מהפן האישי של הטוענים לקיומה.

סקירה תמציתית של המחקר הפסיכולוגי (אודותיו כתבתי כאן):

על-פי-רוב מדובר בהרגשה אישית, מנת חלקם של "אנשים ונשים החיים, לדבריהם, בעוני אף שהם עובדים, ועל פי רוב הם בעלי תארים אקדמיים" (ראו: עלון הבוגרים, תשע"ה).

לצרכי המחקר נבחרו בעלי השכלה ומקצוע בגילאים ובמצבים משפחתיים שונים. חלקם היו בעלי קריירה ואיבדו את רכושם; חלקם ניהלו מהלכי חיים שגרתיים שהובילו למצוקה כלכלית. הנבדקים הם אנשים ונשים המרגישים שהם "מאותגרים כלכלית", "מרגישים שאינם יכולים למצוא עבודה בהיקף המבוקש או בכלל, או שעובדים אך אינם מצליחים להתפרנס בכבוד מעבודתם, ובעיקר אינם מצליחים להגיע לדיור סביר וממשיכים להיעזר בהוריהם או צוברים חובות בצורות שונות."
האמירה, "אני רוצה לחיות, לא רק לשרוד", חזרה על עצמו בראיונות ושימשה כמעין משפט מפתח להבנת "העוני החדש".

מתוך סיפורי החיים (נרטיבים) של המרואיינים נמצא מענה לשאלות כגון: האם מי שמגדיר את עצמו כעני הוא אכן עני? והאם מי שאינו מוכן להיקרא "עני" בהכרח איננו כזה? למה הכוונה? האם מצב כלכלי דחוק הוא עוני? האם מי שגר בשכירות בתל-אביב יכול להיקרא "עני"? מדוע מי שמתייגים עצמם "עניים" מרגישים שאינם יכולים למצוא עבודה שתפרנס אותם בכבוד? מדוע הם מרגישים שאינם יכולים למצוא עבודה שתפרנס אותם בכבוד ומדוע רובם ממשיכים להיעזר בהוריהם?

זוויות ראייה נוספות שהן הכרחיות להבנת ה"תופעה"

הנושא כאוב וללא ספק דורש תשומת לב מקצועית. אבל כדי להקיף את התופעה המדוברת הכרחי לבחון אותה מזוויות ראייה נוספות. נקודת מבט פסיכולוגית אינה מספקת. חשוב לבחון את ה"עוני החדש" מזווית ראייה הן של סוציולוגים והן של תיאורטיקנים של השפה כמכלול של סמלים "בוני מציאות". שתי נקודות מבט אלו חיוניות להעשרת התמונה ולמילוי החסר בתובנות של המחקר הפסיכולוגי.

תובנות על ה"עוני החדש", מזויות ראייה נוספות אלו, ישקפו בראש ובראשונה מה שאינו נלקח בחשבון במחקר הפסיכולוגי – דהיינו, קיומם של מאבקי עוצמה חברתיים ופוליטיים. המחקר הפסיכולוגי בוחן מה מרגיש ה"מאותגר כלכלית". זאת כמעט מבלי להתייחס למאבקי העוצמה בסביבה חברתית כרכיב בתיאור ה"עוני החדש".

מה שהמחקר הסוציולוגי של אותה תופעה יזהה הוא בראש ובראשונה את השתייכותם של הנבדקים למעמד חברתי או קבוצה חברתית הומוגנית כלשהי, זאת בהתאם לזיהוי סגנון השפה של המרואיינים (המונח המתאים לכאן הוא סוציולקט). נקודת המוצא – סגנון השפה – נועדה לא רק למפות השתייכות חברתית לקבוצה חברתית/פוליטית ספציפית. היא גם תורמת למיפוי טיב יחסי העוצמה בחברה, רכיב מאוד משמעותי במחקר סוציולוגי/פוליטי. חשוב לציין שהסוציולוג בזיל ברנשטיין (Bernstein) – תיאורטיקן מרכזי בחשיבה זאת – ערך מחקרים רבים בכיוון זה ומצא שסגנון הדיבור של אדם עשוי לכוון את הנמען לחשיבה ספקנית. הנמען וירצה להתחקות אחר העובדות שבבסיס האמירות וסגנון השפה שאליהם נחשף.

לדאבוננו, כאשר מביאים בחשבון שהמאה ה-21 ממעיטה מערכם של ספקנות מודעת וחיפוש אחר מידע – כפי שמצאנו כבר בפרשת ה"הסתה" שלא הייתה באמנות המחאה, עולה חשיבותה של זווית הראייה המתמקדת בשפה כמכלול של סמלים. זווית ראייה נוספת שאין לוותר עליה כשמתבוננים ב"עוני". זווית ראייה זאת מזוהה עם תיאורטיקנים שהתמקדו בשפה כמכלול של סמלים ובשימוש בשפה ככזו. טענתם העיקרית היא: נכון שבני אדם משתייכים למעמד או קבוצה חברתית שיש בה מאבקי עוצמה, ונכון גם שהתבטאות גוררת בדרך כלל אימות עובדות על ידי הנמען. יחד עם זאת חשוב לשים לב לכך שבאינטראקציה התקשורתית- חברתית או פוליטית – הנמען נוטה להמעיט בהפעלת הקוגניציות שלו (ממעיט בהטלת ספקן, בבדיקה אמפירית, או בחיפוש מידע נוסף וכו'. ראו כיצד התקשורת השתמשה לאחרונה במונח "הסתה" בצורה לא מדעית ולא היו על כך עוררין).

במבט השוואתי – חוקרי השפה כמכלול של סמלים טוענים שהפרט והקבוצה נוטים לעשות שימוש מכוון ואינטרסנטי בשפה על מכלול הסמלים שבה. וכל זאת משום שהפרט או הקבוצה מצויים בסביבה חברתית של מאבקי עוצמה ויש להם אינטרס ל"נצח". בדומה לסוציולוגים, גם חוקרי השפה כמכלול של סמלים לוקחים בחשבון את השתייכות המרואיינים למעמד או קבוצה חברתיים. זה מסביר גם את שימושי השפה השונים. אבל זווית הראייה שלהם מופנית בעיקר לזיהוי ביטויים, קלישאות או מטפורות שתפקידם "לבנות" מציאות, ליצור תפיסות העולות בקנה אחד עם אינטרסים פרטניים, תוך שאיפה לנטרל תהיות וספקנות קוגניטיביות של פרטים או קבוצות. מזווית הראייה שלהם, אמירות כמו, "איני מסוגל לגמור את החודש" או, "אני רוצה לחיות, לא רק לשרוד" לוקחות כמובן מאליו שמדובר בביטויים מוכרים שווי ערך לתמונת מציאות אך לא למציאות המדויקת העובדתית. אמירות מסוג אלו יצליחו בעיקר לעורר רגשות (של נציגי הממסד, התקשורת, הציבור ועוד). מובטח שהן לא תגרורנה שאלות וספקנות לגבי האמיתות שבהן.

השימוש התועלתני-רגשי בסגנון שפה נחקר לעומק על ידי מארי אדלמן. ההנחה הבסיסית של אדלמן (Edelman) היא שאין שפה המסוגלת לשקף את המציאות בצורה מדויקת. אדרבא, שימוש בסמלים נועד לייצג מציאות רצויה (העבר, ההווה, התקוות) כדי להרוויח משהו בסיטואציה של מאבקי עוצמה חברתיים/פוליטיים. אדם הבין שהפרט ובמיוחד האדם הפוליטי, עושה שימוש מכוון במילים כדי לבנות (construct) מציאות עבורו ועבור קהלו, עד כי לא יערערו על אמיתותה. אדם שרואה עצמו "עני" וטוען לדוגמא, "אני רוצה לחיות ולא רק לשרוד" – משתמש במילים "לחיות" ו"לשרוד" בידעו שנמעניו יכירו כמוהו את ההבדל בין שני המצבים כך שאינו צריך להוכיח דבר. כיוון שכך, לא נגזים אם נטען שיש לקחת בחשבון כמובן מאליו גם הבנות "שקריות".

אם כך – מזווית ראייה תועלתנית-מכוונת שכזו, "העוני החדש" מקבל תפנית בהשוואה למי שבוחן את המושג והתופעה מזווית ראייה פסיכולוגית או סוציולוגית גרידא.

מסקנה:
כאשר מביאים בחשבון שהמאה ה-21 ממעיטה מערכם של ספקנות מודעת וחיפוש אחר מידע – כפי שמצאנו כבר בפרשת ה"הסתה" שלא הייתה באמנות המחאה – עולה חשיבותה של זווית הראייה המתמקדת בשפה כמכלול של סמלים. בעוד הפסיכולוגיה מעוניינת לבדוק מה המרואיין מרגיש וסוציולוגים מתמקדים באינטראקציה החברתית בין מעמדות וקבוצות ובתוכם, חוקרי הסימבוליקה של השפה מתמקדים בכוונות המוען לנצל מילים ולבנות מציאות כדי לזכות ביתרון במאבקי העוצמה החברתיים (והפוליטיים).

**********************

הערת הבהרה:

לא יכולתי להימנע מתיאוריות אבל מקווה שהבהרתי שיש הרואים ב"עני החדש" אדם אינטרסנט הפועל כדי להרוויח משהו בסביבה של מאבקי עוצמה חברתיים ופוליטיים. מחקר שמסתפק בהבנת האדם שמציג עצמו כאדם במצוקה, שאינו מסוגל לגמור את החודש (מנקודת מבט פרטנית בלבד), ומי שמסתפק בהבנה לליבו של מי שמרגיש עני, מפספס.
התבטאויות של מצוקה הן לעתים כך רק לכאורה; הן שימוש מכוון כדי להרוויח במאבקי העוצמה. עלינו להבין שבני אדם מדברים בסמלים וכך מעוררים רגש ומסכלים כל נטייה להטיל ספק ולבדוק לעומק מה מסתתר מאחורי אמירות שזאת מטרתן העיקרית – לרגש ולצמצם ספקנות.
*******************

הערה: המחקר של ליבליך על "העוני החדש", עדיין אינו נגיש לציבור והוא עומד לראות אור בקרוב כספר בהוצאת הספרים של האוניברסיטה הפתוחה.
קישורים:

על העוני החדש, מאת עמיה ליבליך

על גבולות חופש הביטוי באמנות פוליטית

על העוני החדש בישראל, מאת עמיה ליבליך

עמיה ליבליך עושה עבודת קודש בחקר פסיכולוגי-אתנוגרפי-סוציולוגי של החברה בישראל. בסוף החודש (פרטים בהמשך) היא תקבל פרס בהט על ספר העיון המקורי הטוב לשנת 2016. מה שמזכה אותה בפרס יוקרתי זה, הוא ספרה החדש, "קולות", הבוחן את "העוני החדש" בישראל – תופעה ישראלית עכשווית. המושג "עוני חדש" מתמצה במשפט, "אני רוצה לחיות, לא רק לשרוד". הספר מבוסס על סיפור חייהם של אנשים מאותגרים כלכלית.

**********************

povery_maariv

מחאת החיילים העניים. (צילום:באדיבות עמוד הפייסבוק אבל עני חייל), פורסם באתר מעריב אונליין, ב 4.2.2016 על ידי כרמית ספיר ויץ.

רבים נחשפו למחקר שערכה ליבליך, וראה אור בספר, "ערק לארוחת בוקר" (שוקן, 2008). ליבליך בוחנת קהילת אנשים תוססת ומלאת חיים הנפגשים מידי בוקר בבית קפה על שפת הים בין יפו לבת-ים. שם גם הכירה אותם והתקבלה כחלק מהקהילה. המשתתפים חשפו בפניה את צפונות ליבם ומה שעולה מכך הן תובנות על שלושה מנגנונים המאפיינים את קהילת הים: המאמץ לעצור את הזמן, יצירת קו משווה המטשטש הבדלים בין חברי הקהילה, ומפגשים במקום קבוע.

 

 

לידיעה בלבד: ללא קשר עם המושג "עוני חדש", קיראו על המנגנונים המאפיינים קהילה וירטואלית שכל חבריה מזוהים בשמות בדויים (ושומרים על אנונימיות) במאמר– "של מי השורה הזאת? אנונימיות ומחויבות אישית ארוכת טווח בקבוצה וירטואלית" (ת. הכטר, מגמות נובמבר 2011).

על העוני החדש בישראל במחקרה של ליבליך

על כוונתה של ליבליך לערוך מחקר על העוני החדש בישראל, שמעתי לראשונה כאשר ליבליך פרסמה קריאה למתנדבים שישתפו עימה פעולה. ההודעה פורסמה בפייסבוק בדף "צדק חברתי – חדר המצב" (29.4.2015) כך:

החוקרת פרופ' עמיה ליבליך מחפשת מרואיינים לספר שעוסק בעוני החדש **
וכך כותבת פרופ' ליבליך:
"אף אחד לא אוהב לכנות את עצמו "עני". בכל זאת שומעים לאחרונה הרבה את המושג "עוני חדש", שמתמצה במשפט "אני רוצה לחיות, לא רק לשרוד".
"אני מנסה לכתוב ספר על התופעה הישראלית העכשווית הזו, דרך סיפורי חיים של אנשים מאותגרים כלכלית, שיספרו לי כיצד הגיעו למצב זה בחייהם.
"לשם כך אני מעוניינת לפגוש אנשים ונשים בעלי השכלה ומקצוע, בגילאים ובמצבים משפחתיים שונים, שמרגישים שאינם יכולים למצוא עבודה בהקף המבוקש או בכלל, או שעובדים אך אינם מצליחים להתפרנס בכבוד מעבודתם, ובעיקר אינם מצליחים להגיע לדיור סביר. רובם ממשיכים להיעזר בהוריהם או צוברים חובות בצורות שונות.

האם זוהי 'בעיה'? האם הבעיה היא במבנה הכלכלי החיצוני בחברה הישראלית, או בעולם התעסוקה, או במשהו אישי אופייני לכל מספר או מספרת?
…. את הסיפורים, אם יפורסמו, אפרסם בעילום שם ובהסוואת המרואיינים.
"למעוניינים, בבקשה צרו קשר אתי ישירות בכתובת הדוא"ל
msamia@mail.huji.ac.il

ב- 2015 ליבליך הציגה ממצאים ראשוניים בפני קהל במכון מופ"ת וההרצאה קיבלה הדים בעלון הבוגרים, תשע"ה, כך:

כמדי שנה, התמחות מחקר והערכה מזמינה את פרופ' עמיה ליבליך להציג את מחקריה בפני המתמחים במחקר …
השנה הצטרפו להרצאתה גם חברי ההתמחות בכתיבה. פרופ' ליבליך חשפה בפנינו את מחקרה החדש והמרתק על אנשים החיים בעוני אף שהם עובדים, ועל פי רוב בעלי תארים אקדמיים…. אנשים שהיו בעלי קרירה ואיבדו את רכושם… והגיעו למצוקה כלכלית.
השאלות שהופנו אל ליבליך עסקו בהבנה של מושג "העוני". מיהו עני? האם מצב כלכלי דחוק הוא עוני? האם מי שגר בשכירות בתל-אביב יכול להיקרא "עני" ? מה האם מי שמגדיר את עצמו כעני הוא אכן עני? והאם מי שאינו מוכן להיקרא "עני" בהכרח איננו כזה? מה מידת הקשר בין סיפור החיים לבין תהליכים שהתרחשו ב"מציאות", והחשיבות שיש – אם בכלל – לקשר זה בין הסיפור לבין "תמונת המציאות"?

לאחרונה (10.12.2016) לאחר שליבליך זכתה בפרס בהט על ספרה "קולות" המוקדש לעוני החדש והמבוסס על המחקר דלעיל, ליבליך מסכמת במשפט אחד במה ובמי עוסק הספר כך,

אני חושבת על ספרי "קולות" על עוני חדש בישראל… הספר עוסק בסיפורי החיים של אלה שאינם מצליחים 'לגמור את החודש', למרות שיש להם לכאורה את כל הנתונים לכך.

על פרס בהט

הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה והקרן ע"ש פרופ' יעקב בהט, שהיה ממקימי החוג לספרות עברית והשוואתית באונ' חיפה, השיקו את מפעל פרס בהט בשנת 1998. פרס יוקרתי זה מוענק מידי שנה לכתב יד עיוני, מקורי ואיכותי בעברית, שיש בו עניין לציבור הרחב.

********************************************

למעוניינים להגיע לטקס הענקת הפרסים:

ועדת הפרס פרסמה הזמנה לטקס הענקת הפרסים שיתקיים באוניברסיטת חיפה (26.12.2016) בשעה 16:45 במצפור אביבה וסמי עופר, מגדל אשכול קומה 30. הציבור מוזמן.

התכנית כוללת חלק אומנותי עם הזמרת והיוצרת מיקה קרני (ילידת 1972).

איך נגררתי לפעולת בילוש

כשביקרתי בתערוכה, "בר כוכבא: זיכרון היסטורי ומיתוס הגבורה" לא היה לי כל מושג מה יעולל לי הביקור. אלא שאחד המוצגים המעניינים בתערוכה היה גיליון ראשון (14.2.1905) של כתב עת לילדים ונוער בשם "החיים והטבע", שראה אור בווילנה בעריכת י"ב לבנר. וכך החלה פרשת בילוש מרתקת ובלתי פתורה, בינתיים.

כתב עת "החיים והטבע" בעריכת י"ב לבנר 1905

כתב עת "החיים והטבע" בעריכת י"ב לבנר 1905

על התערוכה עצמה כתב עופר אדרת בהארץ (25.5.2016) וציין ש"יותר משהיא מספרת על בר כוכבא, היא משרטטת את היווצרותו של המיתוס סביב דמותו ומעניקה שיעור מרתק ב'איך מיתוס נולד'". על כל מה שמוצג בתערוכה אפשר לקרא בכתבה של אדרת.

ביקורי בתערוכה הותיר בי רושם רב. התפעלתי מהיכולת של האוצרת, שרה טוראל, להעביר לקהל המבקרים את המידע על המיתיזציה סביב דמותו ההירואית של בר כוכבא. מה שנותר לי היה לחפש מידע נוסף על י"ב לבנר, עורך המגזין "החיים והטבע" ומה הוא סיפר לנוער ולילדי ישראל בווילנה על בר כוכבא. ביררתי בויקיפדיה מה עוד כתב י"ב לבנר ולהפתעתי מצאתי שהסיפור כולו אוגד לספר בשם "בר כוכבא: סיפור היסטורי מימי הריסות בית"ר". ואז פניתי לספרייה המרכזית בעירי, רמת גן…

המחבר: י"ב לבנר, המקור: מ. להמן.

המחבר: י"ב לבנר, המקור: מ. להמן.

כשהגעתי לחדר העיון הופתעתי למצוא הערה בתוך הספר: "נכתב על פי ספרו של מאיר להמן, באותו שם".
הספרנית האדיבה הסבירה לי כך, "לעתים קרובות אנו נתקלים בכפילויות מסוג זה, במיוחד כשמדובר במחבר ידוע כמו ד"ר מאיר להמן." ובלי להתעצל, הלכה למחסן ושלפה מהמדף את העותק המדובר הנושא את שמו של ד"ר מאיר להמן כמחברו של הספר.

ד"ר מ. להמן, מחבר הספר

ד"ר מ. להמן, מחבר הספר

השתכנעתי מדבריה שבאותם ימים זה לא נחשב ל"פלגיאט". אבל כיום כשחל איסור על העתקה וחובה לצטט תוך ציון המקור, יש לנקוט יוזמה. ואכן הספרנים נקטו יוזמה כשהוסיפו בכתב יד את ההערה האמורה "נכתב על פי ספרו של מ. להמן…".

בשלב זה חשבתי שאם ההוצאה לאור מוכרת וידועה – במקרה זה הוצאת "יזרעאל" – חזקה על מנהל ההוצאה שידע מה הוא עושה. המשכתי בעבודת הבילוש הפרטי כשאני מצפה למצוא עוד בר סמכא שתומך בעמדת הספרנים מרמת גן.
תחילה פניתי למר אלי אשד, "בלש תרבות". אחרי סדרה של התכתבויות איתו וקריאה ברשימה שפרסם סביב מוצגי תרבות העוסקים בדמותו של בר כוכבא, הגיבור שנלחם באריה, הבנתי שהתעלומה רק הולכת ומסתבכת.

 

גורם חדש חובר לתעלומה
כפי שגם אדרת מציין בכתבתו, י"ב לבנר ביסס את סיפורו על סיפורים דומים שכתבו קודמיו. שני המקורות שלי, אדרת ואשד, מציינים שמות של מחברים קודמים שכתבו על בר כוכבא: קלמן שולמן והרב שמואל מאיר, שפרסם שני עשורים לפניו את סיפורו של בר כוכבא. ושמו של מאיר להמן לא נכלל!!

שלב ההשערות
אלי אשד שהוא לכל הדעות בקיא ומנוסה בבילוש אחר נכסי תרבות הציע הסבר מעניין לפתרון התעלומה: "הספר הנושא בתוכו את השם ד"ר מאיר להמן לא נכתב על ידי להמן", הוא פסק. "סביר שהוצאת "יזרעאל" (שהייתה בבעלותו של ש. שרברק, שהתגורר בווילנה לפני עלייתו לישראל ב-1933) פשוט קיוותה שאם הספר יודפס במהדורה חדשה שעליה מתנוסס שמו של מחבר בעל מוניטין רב – ד"ר מ. להמן – רווחי ההוצאה לאור ממכירת הספר יגדלו עשרות מונים יחסית למה שהכניס בעבר אותו ספר כשהמחבר הוא י"ב לבנר."

20160522_12005120160522_120044

 

 

 

 

 

 

 

 

כך נראה העמוד הראשון בכל אחד מהספרים הללו. גם מספר העמודים בשניהם זהה.

הספרייה הלאומית
למרות שנטיתי להשתכנע מדבריו של אשד בכל זאת המשכתי בחיפושי אצל מקור מוסמך נוסף – הספרייה הלאומית בירושלים. תחילה בדקתי בקטלוג הממוחשב שלהם. ואכן גיליתי ששני הספרים (מ. להמן וי"ב לבנר) מקוטלגים שם כראוי. שלחתי שאילתא בדבר הזהות הזאת ומיד קיבלתי תשובה חד משמעית: שזאת טעות. "הספר נכתב על ידי י"ב לבנר ובטעות הודפס מחדש עם שמו של מ. להמן." אבל כנראה שמישהו שם בירושלים לא ישן טוב בלילה. למחרת קיבלתי מייל חדש מהספרייה הלאומית. כעת נאמר לי "נבדוק את העניין לעומק ורק אז נוכל להחליט מה לעשות בנדון". התעלומה בעינה עומדת והבירורים נמשכים.

גילוי נאות: אני דור חמישי לד"ר רב מ. להמן.

ביידיש זה נשמע יותר טוב

מאפיינת את  הסופר היהודי, שלום עליכם, כתיבה ביידיש בלבד, הערצה לעיירה היהודית יחד עם מבעים של גרוטסקה והומור עצמי, שגם אותם עטף בחמלה. אין כמו הסיפור, "בגלל כובע", כדי להמחיש מדוע הוא נחשב אז וגם היום לסופר פופולרי בעולם כולו.

****

מלאו מאה שנה למותו של הסופר היהודי, שלום עליכם (שלום רבינוביץ' 1916-1859) – זו הזדמנות לציין שהוא העניק "קול" לנדכאים ולחלשים. דמויות מהעיירה היהודית במזרח אירופה שמעולם לא היו "שקופות" בעיניו. מאפיינת אותו הכתיבה ביידיש בלבד, הערצה לעיירה היהודית יחד עם מבעים של גרוטסקה והומור עצמי, שגם אותם עטף בחמלה. אין כמו הסיפור, "בגלל כובע", כדי להמחיש מדוע הוא נחשב אז וגם היום לסופר פופולרי בעולם כולו.

כתריאלבקה
תחילה, כמה הערות לגבי כתאירלבקה – העיירה בהא הידיעה של שלום עליכם, לה הקדיש ספר שלם – כתריאלים" – המביא את סיפורי העיירה היהודית הטיפוסית, את חיי אנשיה הקטנים, אורחם ומסחרם, חיי שלוותם ריביהם וקטטותיהם. ימי חגם ואבלם, שמחתם ועצבותם. בניגוד לגיבורי העיירה של סופרי יידיש אחרים: את חייהם הטרגיים-קומיים של גיבוריו שלום עליכם מתאר בסגנון ציורי מלא חן ואירוניה – ועם זאת במבט חומל ואוהד. חייהם קשים ומלאי תלאות, ובכל זאת הם אינם מאבדים תקווה. על עליבות חייהם מחפה שמחת החגים היהודיים וטקסי החיים ושאר שמחות קטנות – כולל מעשי נסים. וכך, על אף מצבם ודלותם – הם אינם מעוררים רחמים. (ישראלה הלזנר – לקסיקון לתרבות ישראל).

יידיש
שלום עליכם היה אדם משכיל. אם כך, מדוע פרסם את כתביו ביידיש בלבד? מדוע לא חבר אל הקבוצה של ח.נ. ביאליק וי.ח. רבניצקי ששאפו לטפח את העברית המודרנית? אכן, רבים ראו בכך אות וסימן לריחוק מקבוצת הסופרים הדומיננטית בת זמנו. אבל שלום עליכם סימן לעצמו מטרה: לתת את רשות הדיבור למגוון הטיפוסים בעיירה היהודית של מזרח אירופה במאה ה-19, ובכלל זה, ההווי היומיומי של מגוון בעלי המקצוע כולל שרברבים ועגלונים. נאמר עליו שהפך את עם הספר ל"עם של דיבור" במובן זה שהראה לכולם את הדרך להשתחרר ממצוקות היום-יום – לדבר, ואם כבר לדבר אז בשפת העם, יידיש.

אופטימים ללא תקנה
"אני אומר לך, אנו חיים בעולם רע ומכוער ורק כדי להילחם בו, אסור לנו לבכות" – המסר של שלום עליכם לבני דורו במזרח אירופה. למעלה מ- 2/3 מכלל יהודי העולם חיו במאה ה-19 במזרח אירופה – בעיקר ברוסיה ובפולין. בשאיפתו להוציא את הצער מהטרגדיה של החיים, סיגל סגנון כתיבה משולב בסוג מיוחד של שנינה. לא רק כפרשנות חריפה של החיים אלא גם כפרשנות מתקנת. הדבר הראשון שקרה כתוצאה מסגנון זה היה שצרותיהם הפכו את היהודים לאופטימיים ללא תקנה. האירוניה העשירה את חייהם במקום שיתמוססו בדמעות ויתאבלו כל פעם מחדש. כיום סגנון זה נחשב ל"הומור שחור" וניתן לזהות בו גם מה שמוגדר היום כ"הומור עצמי" – הומור שמפנה את חיציו לעבר ההומוריסטן עצמו והקבוצה אליה הוא משתייך. באורח פרדוכסלי, הומור זה שימש מעין מנגנון הגנה, "תרפיה של עליזות וצחוק", לדבריי אבנר זיו בספרו על ההומור היהודי (1986):

אין זה דבר פשוט כלל להתגונן מפני מציאות טרגית כשהנך חסר כוח ואין נשק בידך. אחת הדרכים האפשריות היא לעוות את המציאות, לראות את האבסורד שבה ולא רק לבכות על הנראה אלא להגיב בתגובה הפוכה, ולצחוק. אדם היודע לצחוק על עצמו, משתמש באחד ממנגנוני ההגנה היעילים ביותר: בניגוד להומור התוקפני, בו צוחקים על הזולת וחולשותיו."

בגלל כובע (נכתב ב- 1913)

בגלל כובע, סיפור שכתב ב- 1913 היא אחת היצירות הספרותיות של שלום עליכם שבה הוא מיטיב לספר לקורא על מגוון הדמויות בעיירה בשם כתריאלבקה, ולא רק זה, הוא יוצר מונולוג שנאמר כביכול על ידי הדמויות. למשל, היהודי ה"לא יוצלח" – שלום שכנא, גיבור "בגלל כובע", שדבק בו הכינוי "שלום שכנא בעל מוח רוטט" בשל פיזור הנפש שלו.

שלום שכנא היה "עסקן נדל"ן שלא בדיוק קושר עסקאות אבל מנסה מזלו עם בעלי נדל"ן."

בגלל כובע מתחיל בנימה חיובית – קרה נס. אלוהים ריחם על שכנא ויום אחד, פעם ראשונה בכל הקריירה שלו כסוכן נדל"ן הוא סוף-סוף קשר עסקה. לרוע מזלו, יהודי אחר הצליח לעקוף אותו ולשלש את הכסף לכיסו. "איפה הצדק!?" – קריאה המהדהדת את דברי שכנא, הלא-יוצלח.
הודות לכסף שקיבל בעזרת השם, שכנא מצליח לטפל בחוב הכספי שצבר, שולח כסף לאשתו לחג ואף קונה מתנות לילדיו, ואז מתברר ללא-יוצלח שכמעט לא נותר לו זמן עד חג הפסח. לכן הוא ממהר לשלוח מברק הביתה: "מגיע הביתה לפסח, בוודאות".

שלום עליכם ממשיך לספר באירוניה על קורותיו של שכנא הלא-יוצלח בערב חג הפסח – איך נקלע לביש מזל בתחנת הביניים שבעיירה זולודייבקה, בדרכו לכתריאלבקה. נתחיל בכך ששלום שכנא הגיע לתחנת הביניים כשהוא היה חצי מעולף, אחרי שעברו עליו שני לילות ללא שינה. ואז הוא מסתכל סביבו ומחפש לעצמו מקום לשבת. כשהוא מוצא – מקום הישיבה על הספסל הוא "בפינה ממש", משום שעל הספסל שכב "איש ציבור במדים מעוטר כפתורים, ונחר בקצב". מדובר בגוי וזה מפחיד מעט את שכנא. נאמר לנו ששכנא "לא התמצא במדים ולא הכיר את האיש, אבל שם לב כי לאיש במדים יש כובע צבא מהודר עם סרט אדום הכרוך סביבו".

"ייתכן שהיה קצין, מי יודע?" הרהורי שחולפים במוחו של שכנא. "מה יקרה אם אדם זה הוא לא פחות מאשר המפכ"ל האזורי? ואולי הוא הפריץ עצמו, האנטישמי הידוע? שמישהו אחר יתעסק איתו… אבל, אם לקצין מגיעה שינה כזו, מדוע לשלום שכנא לא מגיע נמנום? גם הוא בן אדם… אבל מחר זה כבר ערב פסח! ומה יקרה אם ארדם חס וחלילה ואפספס את הרכבת!"

שלום עליכם יודע גם לחמול, וכהומאז' ל"ראש היהודי" הוא מוסיף כי למרות שהיה לא-יוצלח, שכנא מצא דרך להרגיע את עצמו, "רגע, הרי בשביל זה יש לו ראש יהודי על הכתפיים!" שכנא יוצא לחפש את ירמי, הסַבָּל הרוסי שאותו הוא מכיר היטב. הוא נותן לו טיפ כדי שיעיר אותו בזמן ואלו הם דבריו, "מחר איסטר. איסטר, ירמי, אתה מבין? ראש של גוי שכמוך! האיסטר שלנו!". הרוסי מבטיח להעיר את שכנא כשיהיה סימן ראשון להגעת הרכבת.

בגלל כובע – כיסוי הראש הנו סמל וסימן היכר מרכזי בלבוש של כל יהודי מאמין. אבל שלום עליכם יוצר את הסצינה הבאה ובה שילוב של גרוטסקה עם חמלה:
שכנא המפוזר נרדם על הספסל כשתרמילו שמור היטב מתחתיו "כדי שאיש לא יגנוב אותו". בחלומו הוא מאבד את הכובע. באותו רגע הוא שומע מישהו מאיץ בו, "הגיע הזמן לקום". תחילה שכנא מבולבל לגמרי. אבל מהר מאוד הוא קולט שבאמת איבד את כובעו בתחנת הרכבת בזולודייבקה. אבוי, חולפת במוחו מחשבה, "עוד מעט ערב פסח ואם הוא רוצה בכלל להגיע הביתה בזמן, עליו לרוץ מהר ולקנות כרטיס נסיעה".
והנה קורה עוד נס – שכנא מוצא כובע – אבל לא את שלו הוא מוצא, אלא את כובעו של הקצין, עם הסרט האדום הכרוך סביבו… שיהיה. כשלראשו הכובע עם הסרט האדום הכרוך סביבו, שכנא ממהר לקופה לקנות לעצמו כרטיס נסיעה לכתריאלבקה. תור ארוך משתרך לפני הקופה אבל כולם זזים הצידה ביראת כבוד כדי לתת לו לעבור. הכרטיסן (גוי) פונה אליו ביראת כבוד, "לאן זה, הוד מעלתך?" ושלום שכנא לא מבין "מדוע פונים אליו פתאום ב'הוד מעלתך'"? כיהודי בין גויים הוא משוכנע שמתבדחים ועושים צחוק ממנו. שכנא כועס ומבקש מהכרטיסן כרטיס למחלקה שלישית, והכרטיסן בטוח שלא שמע טוב. "הוד מעלתו ייסע במחלקה שלישית?" אבל שכנא ממש כועס, רץ החוצה ודוחף את הקהל, יהודים וגויים, ויוצא לחפש את קרון המחלקה השלישית. מבלי ששכנא מבין מדוע זה קורה, כולם מפנים לו את הדרך. אבל מבקר הכרטיסים בכניסה לקרון המחלקה השלישית לא נותן לשכנא להיכנס פנימה, "תרשה לי אדוני, כאן מלא מאוד", הוא אומר לשכנא ולוקח אותו ואת תרמילו ומוסיף בנימוס, "לך מכאן, הוד מעלתך, אני כבר אדאג לך למקום." ושכנא צועק, "מה קורה כאן?" בסוף הם מגיעים למחלקה ראשונה. מבקר הכרטיסים מניח את התרמיל של שכנא לידו, מצדיע ומשתחווה לו. שכנא לא מאמין, צובט את עצמו ואף הולך להציץ בראי שעל הקיר. זה גורם לו לזעזוע! הוא רואה לא את עצמו אלא קצין עם כובע וסרט אדום.

כדי לרכך את תלאותיו של הלא יוצלח שלום עליכם שותל בפיו של שכנא מילים כדרבנות עטופות נימה של לעג כלפי הגוי, "ראש של גוי – זה העניין! עשרים פעם הרי אמרתי לירמי להעיר אותי ואפילו נתתי לו טיפ, ומה עשה האדיוט? הלוואי שימות, הוא העיר את הקצין במקום להעיר אותי! ואותי לא העיר. הוא נתן לי להמשיך לישון על הספסל. מזל ביש. שלום שכנא, השנה תבלה את פסח לא בבית.'"
ושוב שלום עליכם מגחך על דמותו של שכנא המפוזר – מרוב בלבול שכנא נוטל את תרמילו, יוצא מהקרון, חוזר לתחנה ורץ ישר לספסל שעליו ישן. הוא פשוט רוצה להעיר את עצמו לפני שהקטר יתניע חס וחלילה ואז באמת לא יגיע הביתה לפסח. כמובן שברגע שקפץ מהקרון החוצה, הקטר התניע, צפר, וזהו. שלום שכנא המפוזר בילה "פסח נורא ואיום, עם זרים בביתו של יהודי מזולודייבקה".
מה קרה אחר כך, כששכנא הגיע לכתריאלבקה? כאן מזמן שלום עליכם הצצה על טיפוסים קשיי יום בכתריאלבקה – נשים, ילדים, שכנים – ומראה שהשד לא נורא כל כך. וכך יוצא שעל אף עליבותם וחייהם הקשים מצבם לא עד כדי כך מר. כפי שנאמר, הוא מספק תרפיה של עליזות וצחוק לאנשי כתריאלבקה.

האישה העניקה לשלום שכנא קבלת פנים ממש מלכותית, עם סייג אחד – היא לא התלוננה שנשאר לפסח מחוץ לבית. היא לא אמרה כלום לגבי הסרט האדום. היא התלוננה לגבי המברק: איך העז שלום שכנא לכתוב שיגיע הביתה לפסח "בוודאות". איך יכול היה לשלם לדואר עבור המילה "בוודאות". אף יצור אנושי לא יכול להבטיח ב"וודאות". על זה היא ממש צעקה עליו. שלום עליכם מוסיף כאן הערה ובה לעג מהול בחמלה כלפי האישה, "לכן היא אישה. חבל עליה, היא חיכתה לו כל הזמן".

יהודי העיירה חטפו את ההזדמנות לצחוק כששמעו מה שבאמת קרה – הם שמעו על ירמי והקצין עם הכובע והסרט האדום וכשיצא שכנא לרחוב הם הצביעו עליו והתפקעו מצחוק ושאלו, "איך היה לחבוש כובע עם סרט אדום?".

ילדיו של שכנא ניצלו אף הם את ההזדמנות להשתחרר – הם רצו אחרי אביהם בצעקות, "הוד מעלתך!"

כל ניסיונות ההכחשה לא עזרו לו לשכנא. וכך, לאחר שתיאר מגוון של מצבים, והעניק "קול" לדמויות העיירה שחייהן עוברים עליהם בדרך כלל בעליבות, שלום עליכם מצליח במשפט אחד לסיים את הסיפור במסר שנון מלא אופטימית:

"אתם באמת חושבים שקל לעבוד על מישהו בכתריאלבקה?"

ביידיש זה נשמע יותר טוב:
צי איר טאַקע טראַכטן אַז איר קענען אַרבעטן אויף עמעצער אין קאַטריעלעווקאַ?

הערה: ניתוח מעולה של "בגלל כובע" על ידי פרופ' דוד רוסקיס, ניתן לקרא כאן

אתוס לאומי בעין הביקורת (2016-1948)

השיר "מגש הכסף" שכתב נתן אלתרמן ופרסם בעיתון "דבר", העניק ביטוי פיוטי סמלי קולע מאין כמוהו להולדת המדינה, עוד טרם נולדה, ולמלחמת העצמאות, עוד בטרם התרחשה. אז כבר קנה לו המשורר מעמד ייחודי כדוברו של היישוב העברי. השיר "מגש הכסף" הזמין ברבות הימים שני יוצרי תרבות לכתוב בעקבותיו שתי פרודיות חתרניות המבטאות תהפוכות באתוס הלאומי.

********

מדינת ישראל מתייחדת היום עם זיכרם של 23,447 חללי מערכות ישראל ו- 2,576 נפגעי פעולות איבה. בשנה החולפת נפלו 68 חיילי צה"ל ו-31 איש ואישה נפגעי איבה. ביום זיכרון נורא זה נזכור את כולם. יהי זכרם ברוך!

יהי זכרם ברוך, יום הזיכרון 2016

יום הזיכרון 2016

שיר נולד
בתום עשרים יום בלבד מאז החלטת האו"ם, בכ"ט בנובמבר 1947, ואל מול מאורעות הפתיחה של מלחמת העצמאות, כתב אלתרמן בן השלושים ושבע את "מגש הכסף". השיר פורסם ביום שישי, ו' בטבת תש"ח, 19 בדצמבר 1947 בטור מס' 7 שבעמוד השני של העיתון, במסגרת המדור שכונן אלתרמן ב- 1943. מאז הצטרפותו לדבר ועד לפרסום "מגש הכסף" פרסם אלתרמן מעל דפי העיתון בסך הכול 216 טורים. "מגש הכסף" היה, אם כן, הטור ה- 217 במספר: הוא כלל 6 בתים, 27 שורות, 136 מילים. בראשו הוצבה הכותרת "מגש הכסף", ולצדה הציטטה הבאה, שהובאה בשמו של חיים ויצמן, אז נשיא ההסתדרות הציונית: "אין מדינה ניתנת לעם על מגש של כסף". בתוקף מעמדו הציבורי המיוחד – הודות לשירים שפרסם בו, שבהם נהג להגיב על אירועי הזמן, קנה לו המשורר מעמד ייחודי כדוברו של היישוב המאורגן – אלתרמן היה מחויב לכתוב את השיר. "מגש הכסף" השכיל להעניק ביטוי סמלי קולע להולדת המדינה שטרם נולדה ולמלחמת העצמאות עוד בטרם התרחשה.

מגש הכסף/ נתן אלתרמן 1947

מגש הכסף/ נתן אלתרמן 1947

תפוצה
למשך שנים רבות היה "מגש הכסף" לטקסט בעל תפוצה רחבה, שדרכו ביטאו רבים הן את חוויית התקומה ודבקותם במדינה והן את חוויית השכול והמוות הנגזרת מעובדת כינונה של המדינה. דן לאור* שחקר את מעמדו של "מגש הכסף" בזיכרון הציבורי כותב: "בכך נעשה 'מגש הכסף' לטקסט לאומי, קאנוני שכמעט אין לו אח ורע בתרבות הישראלית. מקום מיוחד ומרכזי תפס 'מגש הכסף' בטקסי יום הזיכרון, והוא היה למרכיב קבוע ובולט בתרבות ההנצחה של הנופלים."

השיר והמסר
שורות הפתיחה של השיר "מגש הכסף" נוסחו בלשון עתיד: "והארץ תשקוט… תעמעם לאטה". על רקע תפאורה לילית זו עומד להתרחש טקס שבו עתידה ה"אומה", הנושאת את אותות המלחמה לקבל לידיה את "נס" התקומה בשני מובנים: במשמעות דגל המתנוסס על תורן, ובמשמעות שנייה של דבר שלמעלה מן הטבע.
במרכז הטקס עצמו ניצבים שניים – "הנערה והנער", מי שעתידים לשאת בעיקר את עול מלחמת העצמאות, שתגבה מן היישוב יותר מששת אלפי קורבנות, מצעירי הארץ בעיקר. השניים הם לוחמים והם מעורבים בפעילות מלחמתית בקו האש.
כשהם ספק חיים, ספק מתים, הם מתייצבים נוכח האם הגדולה, הלא היא "האומה". הדו-שיח שבשיר הוא שיאו של החיזיון הדרמטי:
אז תשאל האמה, שטופת דמע-וקסם,
ואמרה: מי אתם? והשנים, שוקטים,
יענו לה: אנחנו מגש-הכסף
שעליו לך נתנה מדינת-היהודים.
המסר הגלוי הוא שמדינת ישראל היא פרי קורבנם של צעירי הארץ – "בהקריבנו את חיינו, אנחנו, צעירי הארץ, בני דור מלחמת העצמאות, היינו לאותו מגש של כסף שעליו, כביכול, נמסרה המדינה לרשותו של העם. מותם של הצעירים הופך לעובדה נחרצת בבית האחרון, החותם את השיר: "כך יאמרו. ונפלו לרגלה עוטפי-צל". בזה תם החיזיון.

מדוע פרודיה?
כעבור עשרים ושש שנה מאז פורסם "מגש הכסף" והפך לטקסט קנוני, פרצה מלחמת יום הכיפורים (1973). הייתה זו שנה של מפנה בתולדות מדינת ישראל במובנים רבים. היא סימנה את תחילת בחינתם מחדש של ערכי היסוד שהזינו את החברה הישראלית מאז ייסוד המדינה. כל זה השתקף היטב ביחס אל שירו של אלתרמן והמסר הטמון בו.
אמנם לטקסט היה עדיין תפקיד פעיל בייצוג המיתוס הציוני, וזה ניכר בטקסים של ימי הזיכרון לחללי צה"ל שהתקיימו במערכת החינוך, תנועות הנוער והצבא, אבל חסינות המסר שבטקסט הקאנוני נפגמת על ידי קולות חתרניים, אנטי-ממסדיים. "אלו מבקשים לערער על מעמדו הקאנוני ובדרך זו לבטא ביקורת, הסתייגות ואף שלילה של המדינה וערכיה", טוען לאור במאמרו "המאבק על הזיכרון (הדגשה שלי, ת.ה.)".

הפרודיה שחיבר דן אלמגור
דן אלמגור חיבר פרודיה ספרותית לוחמנית שביטאה ביקורת ציבורית על התנהלות הנהגת המדינה במלחמת יום הכיפורים.
כשנה וחצי לאחר תום מלחמת יום הכיפורים העניק שר הביטחון שמעון פרס את "אות מלחמת יום הכיפורים" לקודמו בתפקיד משה דיין. הטקס נערך בביתו של דיין בצהלה. בעקבות הידיעה כתב אלמגור טור מחורז המבוסס על שירו של אלתרמן – משורר שהיה נערץ על פרס וגם על דיין – והוא פורסם בעיתון הארץ. הארץ, 26.3.1976, עמ' 14. את השיר ביקש אלמגור לפרסם במעריב ובידיעות אחרונות, אך שני העיתונים סירבו לעשות זאת. הוא פורסם על ידי הורים שכולים כמודעה בתשלום במעריב (31.3.1976) ובידיעות אחרונות (6.4.1976).
באמצעות הפרודיה הספרותית על הטקסט של אלתרמן, שזכה עד אז להילה של קדושה, ביקש אלמגור להשמיע בו דברי ביקורת על משה דיין, ולהציגו כמי שאחראי בעיניו ל"מחדל" הנורא. "המהלך של אלמגור מסמן, בעצם היותו, את הבקיע שנתהווה בבסיס ההסכמה הכללית שעליה נסמכה החברה הישראלית עד אז, זו שנתגבשה בכור המצרף של מלחמת העצמאות", כותב לאור.
כזכור, בגרסה המקורית כתב אלתרמן על מסירות הנפש של לוחמי צה"ל הצעירים ונחישותם לשמור על ישראל כמדינה עצמאית. אלמגור, שראה בדיין את אחד האחראים למחדל יום הכיפורים, הביע תדהמה מה"ציניות", ה"רשעות" ו"הטמטום" של הדרג השלטוני במלחמה, וסיים את הפרודיה במשפט שייחס למנהיגים: "תקפצי לנו, מדינת היהודים".
הפרודיה נחלקת לשני חלקים. בחלקה הראשון נראה משה דיין כשהוא ממתין בביתו בשכונת צהלה "לקבל את הנס/שעליו לא חלם". נס התקומה מוחלף בפרודיה בעיטור המחולל של מלחמת יום הכיפורים. גם ה"טקס" שבשיר של אלתרמן מוחלף בטקס אחר, מונמך, שבו מגש הכסף הוא כלי למסירת המדליה למי שאינו ראוי לה. לכל זה נלווית אמירתו של שמעון פרס כי "רק בזכות אנשים שכמוך/ הייתה מלחמה שכזאת אפשרית – אמירה שלא רק מטילה על דיין את האחריות מלחמה, אלא אף ממירה את מלחמת התקומה המקודשת במלחמה שזכתה לכינוי 'מלחמת המחדל'." (מתוך מאמרו של לאור).
ויש חלק שני לפרודיה. במקום הצגת רגע הבריאה של מדינת ישראל כתוצר של דם לוחמיה האמיצים, מוצגת דימויה של מדינה מסואבת, המונהגת על ידי אנשים מושחתים ונהנתנים. יש להוסיף ולציין שאלמגור נזהר מלפגוע בשמם הטוב של צעירי הארץ, המוכנים גם עתה להקריב את חייהם על מזבח המולדת. אבל בניגוד לימי מלחמת העצמאות, אלמגור מציג את מותם של הצעירים במלחמת יום הכיפורים בתוצאה של פוליטיקה הרפתקנית שעשתה את חייהם ודמם הפקר. בקיצור – גרסתו של אלמגור מבטאת את קריסת האתוס הלאומי-ציוני, כפי שכותב לאור.

הפרודיה שחיבר עמוס עוז
שימוש ציני לא פחות בטקסט של אלתרמן לצורך הטחת ביקורת ועלבונות כלפי המנהיגות הלאומית נעשה על ידי עמוס עוז בתקופת מלחמת לבנון.
שירו של עוז נדפס בעיתון הארץ סמוך לפרוץ המלחמה, והוא נכלל אחר כך באנתולוגיה של שירי מלחמת לבנון שבה מוצגת השירה שנכתבה בתקופת המלחמה בשירת מחאה, המסמנת לו רק ביקורת והסתייגות מן המלחמה ומטרותיה, אלא שבר עמוק בהסכמה הלאומית ופגעה בדימויה של מדינת ישראל.
עוז מעביר מסר חד-משמעי: מלחמת לבנון היא מלחמה שבה מדינת ישראל שולחת את בניה לגיא ההריגה כדי לשרת אינטרסים אמריקניים. "נקודת השיא של השיר היא הבית השישי, שבו מומרת דמותם הטהורה של צעירי הארץ. בדמותם של חיילים-כובשים היוצאים למלחמת הרג וחורבן בארץ לא להם. " (לטענתו של לאור).

עמוס עוז ביקש להתריע על היפוך הערכים ועל חילול קודשי האומה. "מלחמת אין ברירה" הייתה ל"מלחמת ברירה, צבא הגנה לישראל היה לצבא כיבוש לכל דבר ועניין."
ממצא מהזמן האחרון מראה ש"מגש הכסף" של נתן אלתרמן, חלק בלתי נפרד מכל טקס זיכרון בעבור דור ההורים, מופיע עתה בטקסי יום הזיכרון רק ב- 20 אחוז מבתי הספר. את מקומו תופסים לרוב טקסטים "אותנטיים" שכותבים התלמידים או המשפחות.

*פרופ' דן לאור – המאבק על הזיכרון (The struggle for memory) מסות על ספרות, חברה ותרבות. תל אביב: עם עובד, תשס"ט – 2009.

FOR YOU THE SUN WILL SHINE

בנוסף לרפרטואר "יום הזיכרון לשואה ולגבורה" שדי חוזר על עצמו מדי שנה בתקופה זאת, השנה נחשפנו לתוצרי תרבות ייחודיים. בעת האחרונה מתרחבת המגמה להעמיד במוקד הדיון נשים בשואה, וזאת במגוון תחומי שיח – בספרות, בתיעוד ההיסטורי, בתרבות ובאומנות, וטוב שכך.

******************

ספרות שואה לא קונבנציונלית
ארון ספרי השואה מלא וגדוש והמלאי ממשיך לתפוח ולגדול משנה לשנה. המגוון כולל סיפורים אישיים על גבורה, חמלה, חסידי אומות העולם, מחתרות ומרד, הנצחות, עדויות וניסים שהתרחשו, ופרטים היסטוריים ממלחמת העולם השנייה בכלל והשואה הנאצית בפרט. זהו מפעל אדיר התורם למוטו: "לזכור ולא לשכוח". כל עוד אין תיעוד פורמלי כלשהו, אין זיכרון, ובכלל זה "זיכרון קולקטיבי".

ספר שואה לא קונבנציונלי, אחד מני רבים, העוסק בנשים בזמן השואה, מבוסס על מחקר שערכה ד"ר שרון גבע. ספרה, אל האחות הלא ידועה: גיבורות השואה בחברה הישראלית, הינו מחקר היסטורי מפרספקטיבה מגדרית המספר על החברה הישראלית והתמודדותה עם השואה באמצעות דיון בנשים. השאלה המרכזית במחקר היתה מי היא הגיבורה בתקופת השואה לפי הציבור הישראלי, ומכאן, איך הציבור הישראלי מגדיר גבורה בהקשר של נשים. אחת המסקנות העיקריות של המחקר היא שההגדרה של הציבור הישראלי את מושג הגבורה בתקופת השואה היא רחבה מאוד: בצד האוחזות בנשק הידועות יותר, כדוגמת צביה לובטקין, חייקה גרוסמן ורוז'קה קורצ'אק, והידועות פחות, כדוגמת רוז'ה רובוטה ומלה צימטבאום, גם אימהות בתקופת השואה נחשבו גיבורות ואפילו נשים שהיו אסירות במחנות מילאו תפקידים שונים, כמו בלוק אלטסטה (ראש צריף) או קאפו (ראש יחידת עבודה).אל האחות הלא ידועה/ שרון גבע

מדוע ד"ר גבע היא בין הראשונות העורכות מחקר שבמרכזו דיון בנשים בשואה? במאמר שפרסמה גבע שבו היא מתייחסת לספרו של משה ארנס "דגלים מעל גטו ורשה", היא מציינת, "את ההיסטוריה, כידוע, כתבו תמיד המנצחים — מי שידעו לקרוא ולכתוב, מי שזמנם היה בידם ויכלו להרשות לעצמם לתעד את האירועים מנקודת מבטם, ומי ששלטו במנגנון יעיל דיו כדי לשמר את הסיפור ולהעבירו לדורות הבאים".

ספר לא קונבנציונלי שני, שמתרחש בברלין ב- 1943, הוא פרוזה שמגוללת את מה שהתרחש אז בברלין: עיר של נשים: מתולדות השואה (דיוויד גילהם). ברלין של שנת 1943 הייתה עיר קשה. שלוש שנים ויותר של מלחמה חרתו בה צלקות קשות. המזון היה תחת קיצוב קפדני, האזרחים נדרשו חדשות לבקרים לתרום מן המעט שנותר להם לטובת החיילים. כמעט מדי לילה בקרו בשמיה מטוסי חיל האוויר המלכותי הבריטי, ה"טומיז" וזרעו חורבן והרס.

התושבים, חלק גדול מהם נשים מאחר והגברים מגויסים, עושים הכל כדי לשרוד. ערכים כמו חברות, נאמנות, חמלה ואנושיות פסו מקרבם. כל מעייניהם נתונים להישרדות בין הפצצה להפצצה.

סיגריד שרדר היא גיבורת הסיפור. אישה בשנות השלושים, נראית טוב, בעלה נלחם בחזית המזרחית והיא עובדת במשרד הפטנטים וגרה עם חמותה המעצבנת. אחרי שעות העבודה המשמימות היא מוצאת לה מפלט בבית הקולנוע החשוך בו מוצגים סרטים ויומנים המהללים את גבורת חיילי הוורמאכט. שם היא פוגשת את אהובה היהודי ופורקת את תסכוליה בזרועותיו.

גילהםהדמות של סיגריד מעניינת בגלל העובדה שהיא עוברת תהליך. בתחילת הספר היא כמו כולם: חיה את חייה מבלי לפזול ימינה ושמאלה, מתעלמת מכל העוולות שמסביבה ומקווה לשרוד את המלחמה עד לניצחון המובטח על ידי התקשורת המגויסת. כל זה משתנה כאשר היא פוגשת את פרוייליין (העלמה) קוהל. זו האחרונה, צעירה בת תשע עשרה, עובדת אצל משפחה מרובת ילדים בבניין של סיגריד מתוקף שנת השירות שלה. היא מרבה להיעדר מעבודתה ומעוררת עליה את זעמם של אם המשפחה ושל השכנים. סיגריד מנסה לקרוא אותה לסדר אבל אז היא מגלה את הסיבה להיעדרויות וכל התנהלותה משתנה.

סיגריד מגלה שבעצם פרוייליין קוהל עוסקת בהסתרת ובהצלת יהודים תוך סיכון יומיומי של חייה (תכונה משותפת לחסידי אומות העולם). די מהר מצטרפת סיגריד אליה וכך מוצאת טעם לחייה. היא ממש משתנה מול עינינו. ברגע שסיגריד נחשפת לפועלה של אריקה קוהל, המוחה נגד מה שהיא מכנה "הפכו אותנו לזונות של האימהוּת", היא מציגה עמדה ונתפסת כדעתנית. היא מתריסה כנגד התכתיבים של המשטר הנאצי שמנסה להחזיר נשים לייעודן המסורתי. אריקה מפעילה שיקול דעת. היא בוחרת את הייעוד החברתי שלה. היא סבורה שכולן צריכות לנקוט עמדה. יש לה עמדה מובהקת ביחס למוסר, "גנבה היא לעתים חובה מוסרית וכך גם שקרים…" מבחינתה, המוסר פשט את הרגל. כל אדם צריך להגדיר לעצמו מה הנורמות.

בעוד ספרה של ד"ר גבע ממקד את הדיון בנשים יהודיות שחוו את השואה, ספר הפרוזה, עיר של נשים, מתמקד בנשים גרמניות, ללא גברים. נשים שמרגישות צורך לרדת למחתרת, לעזור, חרף הסכנה. זאת מכיוון שהן מבינות שגורל היהודים גרוע בהרבה משלהן.

מופע שירה – שירי נשים בשואה
הדיון בנשים בתקופת השואה מתפרש גם לכיוון אומנות השירה. ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה התכנס קהל של מאות איש ואישה והאזין לקונצרט – FOR YOU THE SUN WILL SHINE, לרגל השקת האלבום בישראל של שירי נשים בשפת המקור שנכתבו והולחנו על ידן במחנות השמד. שרה שולמית אוטולנגי, ניגנו שי בכר (ניו יורק) בפסנתר, פרנק לונדון (ניו יורק) בחצוצרה, אייב דורון (ירושלים) כלי הקשה.
שולמית אוטולנגי היא זמרת מוזיקת עולם ישראלית ממוצא איטלקי ששיתפה פעולה עם מוזיקאים בולטים באיטליה ובישראל והוזמנה להופיע פעמים רבות בארץ ובעולם.

אודה ולא אבוש, הייתה לי תחושה של התעלות ועצב כאחד. צללתי לתוך הצלילים והעיבוד המוסיקלי הנפלא של השירים ולא פעם הרגשתי כאילו אני שם, בחוויית מחנות הריכוז. הקהל היה קשוב כמוני להסברים ולדגשים שהבליטו מוטיבים נוגעים ללב במילות השיר. נאמר לנו שכמות מזערית בלבד של שירי נשים שנכתבו במחנות הגיעה לידינו. ביניהם שיריה של אילזה ובר (Ilse Weber, 1903-1944) שנספתה באושוויץ, לודמילה פסקרובה (Ludmila Paskarova) ששרדה את המחנות והגיעה לגיל מופלג, קמילה מוהופט שזהותה לוטה בערפל והיא נשלחה תחילה לאושוויץ ואחר כך לברגן בלזן, אריקה טאובה שנספתה ב- 1944 באושוויץ.

חשוב לזכור שאת ההיסטוריה כתבו תמיד המנצחים — מי שידעו לקרוא ולכתוב, מי שזמנם היה בידם ויכלו להרשות לעצמם לתעד את האירועים מנקודת מבטם, ומי ששלטו במנגנון יעיל דיו כדי לשמר את הסיפור ולהעבירו לדורות הבאים. בעת האחרונה מתרחבת המגמה להעמיד במוקד הדיון נשים בשואה – בתחומי הספרות, ההיסטוריה, התרבות והאומנות, וטוב שכך.

ביקורת גלויה עדיפה על התעלמות מוחלטת

בגץביקורת עניינית על החלטת בג"ץ בעניין מתווה הגז היא זכות שיש לכל אחד מאיתנו, כולל שרי ממשלה והעומד בראשה. התעלמות מהחלטות בג"ץ היא דבר שונה לגמרי ולשמחתנו, היא נחלת העבר.

************
פרשת אל-ע'בסייה
בג"ץ 220/51 ג'מאל מחמוד אסלאן ו-30 אחרים נגד המושל הצבאי בגליל
הזיכרון אמנם קצר אבל בשנים שבהן מוסדות המדינה היו בתהליך של הקמה היו מקרים של התעלמות מהחלטות בג"ץ. מקרה אחד ידוע נוגע לכפר הערבי אל-ע'בסייה שבגליל. ההחלטה שהתקבלה על ידי שופטי בג"ץ בעניין אל-ע'בסייה לא יושמה על ידי המדינה עד היום. היא לא כובדה על ידי הממשל הצבאי ואחרי ביטולו, היא לא כובדה על ידי מנהל מקרקעי ישראל – שלוחה רשמית של ממשלת ישראל.
אבי היקר, עו"ד גרשון צ'רניאק ז"ל, הגיש בשם תושבי הכפר עתירה לבג"ץ (בגוף החלטת בג"ץ מופיע השם "רבסיה"). בג"ץ דן בעתירה ב-25.9.51 וב- 30.11.51, כבוד השופטים שרשבסקי, חשין ואגרנט קיבלו החלטה חד משמעית לפיה תושבי הכפר זכאים לשוב לאדמתם והממשל הצבאי בגליל מנוע מלגרש אותם מן הכפר.

להלן פרטים רלבנטים מתוך דבריו של כבוד השופט שרשבסקי,

המבקשים גרו בכפר רבסיה בגליל המערבי עד שנכבש ע"י צה"ל בחודש מאי, 1948. הכפר נמצא באזור שיפוטו של המושל הצבאי של הגליל, המשיב, אבל איננו בשטח שהוכרז כשטח מוגן או כאזור בטחון לפי תקנות שעת-חירום (אזורי בטחון, תש"ט-1949 ספר החוקים תש"ט, עמוד 136). כתוצאה מפעולות הכיבוש הנ"ל, גורשו המבקשים מהכפר על-ידי החיילים, אולם הם שבו באביב 1949 וגרו בכפר עד 26 בינואר 1950 ואז גורשו מחדש על ידי חיילי צה"ל. מאז הם נמצאים בכפר דנון, סמוך לכפר רבסיה הנ"ל, ולא ניתן להם לשוב לכפרם והכפר נשאר שומם.
ביום 24.9.51 נכנסו המבקשים (פרט למבקש מס 17 עלי מחמד עבד אלחמיד) לכפר רבסיה כדי לשוב ולגור כל אחד ואחד בביתו, אולם למחרת היום גורשו בפקודת המשיב והוחזרו לכפר דנון. המשיב מסרב להרשות להם לשוב לכפרם. כל המבקשים הם בעלי תעודות זיהוי ישראליות, נרשמו כתושבים במסגרת רישום כלל התושבים במדינת ישראל בשנים 1948-1949. לכולם אדמות ובתים בכפר רבסיה והם חשבו את עצמם במשך כל תקופת ישיבתם בכפר דנון כפליטי הכפר רבסיה ורואים את עצמם עוד היום כתושביו.
לפי בקשתם של המבקשים נתן בית משפט זה ביום כ"ד אלול, תשי"א (25.9.51), צו-על-תנאי נגד המשיב, בו נדרש ליתן טעם מדוע לא יימנע מלגרש את המבקשים מהכפר רבסיה, וצו זה תוקן בהסכמת ב"כ המשיב ביום ה' בתשרי, תשי"ב (5.10.51) בזה שהמשיב נדרש לתת טעם מדוע לא ייאסר עליו ועל כל אלה הפועלים בשמו, או באופן ישיר או באופן בלתי ישיר, לגרש את המבקשים או אחד מהם מהכפר רבסיה, או למנוע את ישיבתם בכפר זה או את גישתם לכפר ויציאתם ממנו, ולעשות איזה שינוי שהוא במבנים שבכפר. טענת המבקשים היא, כי לא היתה, ואין גם כיום, כל סמכות למשיב לגרשם מכפרם או למנוע אותם מלבוא ולצאת ממנו ולגור בו, ושגירושם על ידי המשיב והתערבותו בתנועתם החפשית הם בלתי חוקיים ושרירותיים.

כאמור, הוחלט שאין תוקף חוקי לצו כלשהו מטעם המושל הצבאי אלא לאחר שפרסמו אותו ב"רשומות" ושלפיכך, רשאים בני הכפר רבסיה לבוא ולצאת ממנו בחופשיות. להחלטה נוספה האמירה העקרונית הבאה:

אנחנו רואים צורך להדגיש, כי אין להביט על הנקודה הזאת כאילו היתה טכנית, נהפוך הדבר: אנחנו דנים על נושא שהוא אחד מיסודות החיים הקונסטיטוציוניים, על חופש האדם לצאת ולבוא בתחום המדינה כאוות נפשו. התערבות בשטח הזה, המיועדת להיות בת תוקף לגבי הציבור כולו יש בה משום ערעור עמודי התווך של מדינה דמוקרטית…. אין לך חוק אלא אם הוא הובא לידיעת הרבים… אם לא כן ייוצר מצב של אנדרלמוסיה… למשיב לא היתה כל סמכות לגרש את המבקשים מהכפר רבסיה ואין לו סמכות למנוע אותם מלהיכנס אליו, לצאת ממנו ולהימצא ולגור שם.

על התפתחויות בפרשה לאורך השנים ניתן ללמוד מכתבתו של ד"ר יוסף אלגזי, "אלע'בסייה – נכבה בהמשכים: סודו של השייח' רבאח" (4.4.1997, הארץ). תושבי הכפר עדיין מקווים שיוכלו לשוב אליו כבימים עברו, לעבד את האדמות, לבנות, להקים משפחות, להתנהל לפי החוק ולצאת ולבוא את תחומי הכפר. אלגזי מציין כי אחרי ביטול הממשל הצבאי, את הפיקוד בעניינם של תושבי רבסייה קיבל לידיו מינהל מקרקעי ישראל. התנהלותו של המינהל ממשיכה את מדיניות הממשל הצבאי".

צירוף מקרים סתום
בשנת 2002 נרשמתי לקבלת עדכונים מאתר "זוכרות". אחד העדכונים גולל פרטים על ביקור שערכה עמותת זוכרות ברבסייה. קראתי בעיון את האמור בדווח – "יום הנכבה באל-ע'בסייה" ונדהמתי. עלי חמד, הנקרא גם אבו נידאל – אחד מתושבי אל ע'בסייה שזכר את שרשרת האירועים מאז 1948 – גולל בפני הקהל שהשתתף ביום הנכבה פרטים היסטוריים וסיפר על מאמציו של אבי בעתירה לבג"ץ. הוא ציין שמאז שהתקבלה החלטת בג"ץ ב- 1951, מנהל מקרקעי ישראל עדיין מונע מתושבי הכפר לגור בו. לסיום הוסיף: "צ'רניאק שהיה אדם טוב לב סירב לקבל שכר לטרחתו כל עוד אנו מנועים מלהיכנס לכפר. צ'רניאק נרצח באורח מסתורי". כך היה כתוב שם. לאחר בירור קצר שערכתי עם מערכת "זוכרות" תוקן הכתוב והוסרו המילים "באורח מסתורי". וכך נותר בעינו משפט די סתום.

ברשימה קודמת כתבתי על נסיבות מותו של אבי ז"ל, עו"ד ג. צ'רניאק. באחד התיקים שבטיפולו של אבי הוא קיבל על עצמו לייצג גרושה שבעלה לשעבר דרש לקבל משמורת על בתם המשותפת. לחילופין, הוא דרש שגרושתו תהיה מנועה מלהוציא את בתם המשותפת מן הארץ במטרה להשתקע בחו"ל. לצערנו, כשנודעו פרטי ההכרעה בדין הבעל המאוכזב שהפסיד משמורת על בתו ושמע שהותר לגרושתו לצאת עם הבת למגורי קבע בחו"ל, מיהר לצאת מבניין בית המשפט המחוזי בחיפה. שם הוא ארב לאבי וירה בו למוות.

לפיכך, דבריו של אבו נידאל על "רצח באורח מסתורי" עוררו בי תמיהה וגם סימני שאלה שלא באו על פתרונם: איזו שמועה הסתובבה בנוגע לנסיבות מותו של אבי, שטיפל בענייני אל ע'בסייה? מה היה ידוע על התנהלות הממשל הצבאי בגליל? האם היה אבי חשוף להתנכלות מצד אנשי הממשל בשל החלטת בג"ץ? ואולי נפלה טעות בזמן הבאת הדוח לכתב באתר "זוכרות"?

חצי הכוס המלאה
כשמעמד שופטי בית המשפט העליון היה בתהליך התבססות, מקרים של אי כיבוד החלטות בג"ץ בשל מניעים אידיאולוגים או אחרים בוודאי היו. פרשיות כמו פרשת הכפר אל-ע'בסייה לא הגיעו לידיעתם של מרבית אזרחי המדינה. סיבה עיקרית לכך היא שבאותם ימים לא היה אינטרנט וגם לא טלוויזיה. כמו כן, העיתונות הייתה "מגויסת" למאמץ הלאומי. יחסית לאותם ימים, קשה מאוד להסתיר מידע מהציבור. החשיפה למידע כיום עולה עשרות מונים יחסית לשנות ה-50 בעיקר הודות לרשתות החברתיות (למרות שהמידע המופץ דרכן לא תמיד אמין) והודות לתחקירים עיתונאיים. החלטות שמתקבלות על ידי בג"ץ כיום נגישות לציבור בכל אמצעי התקשורת. מה שנאמר על ידי שופטי בג"ץ נגיש לכולנו הודות לאתרי האינטרנט. ובנוגע לביקורת – גם במקרים בהם נמתחת ביקורת מצד שרים או חברי כנסת על החלטה של שופט זה או אחר, במידה שהיא ביקורת עניינית היא בהחלט מעשה לגיטימי. כך שכל ביקורת עניינית שנמתחה על החלטת בג"ץ בעניין מתווה הגז היא זכות שיש לכל אחד מאיתנו, כולל שרי ממשלה והעומד בראשה. ולהבדיל אלפי הבדלות, התעלמות מהחלטות בג"ץ כפי שקרה בפרשת אל-ע'בסייה, היא דבר שונה לגמרי. לשמחתנו, התעלמות מסוג זה הינה נחלת העבר.