קטגוריה: זיכרון ציבורי

אישיות השנה של השבועון TIME – המצפן של העולם

במהלך קרוב למאה שנה "אישיות השנה" של השבועון TIME היוצא לאור בניו יורק, שימש כמצפן שמאותת לקוראיו ברחבי העולם היכן העולם נמצא בשנה החולפת ולאן פנינו מועדות. אבל איך אפשר לתייג את שנת 2020: שנה שמסומנת במשברים מרובים, שנחתו בבת אחת ברחבי העולם כולו: מגיפה של פעם במאה, עוול גזעני אכזרי, אי שוויון בולט, שריפות אפוקליפטיות, דמוקרטיה תחת אש? והאם 2020 היא שנה שאין לה כיוון? והאם הבחירה של ה- TIME בג'ו ביידן וקמאלה האריס כ"אישיות השנה" עומדת בקריטריונים של מערכת ה-TIME?

אישיות השנה: המצפן שמאותת היכן העולם נמצא בשנה החולפת

זו הייתה שנה שהאומה החזקה ביותר עלי אדמות אינה יכולה להתפאר בה – קריאת השכמה לאלה שיותר רגילים לראות את אמריקה, למרות פגמיה, כמגדלור עבור העולם. ארה"ב זוהתה עם מספר המקרים המאומתים הגדול ביותר של הקורונה ושיעור המתים הגבוה ביותר במגפה העולמית, בהשוואה לכל מדינה אחרת. הריגתם של ג'ורג 'פלויד, ברונה טיילור, אחמוד ארברי, טוני מקדאדה ורבים אחרים העלתה לשיח קיומה של גזענות מערכתית, שנמשכת יותר מדי זמן ובקנה מידה גבוה. אי השוויון הכלכלי העמיק. כמעט אחד מכל 8 מבוגרים אמריקאים דיווחו כי לא היה להם מספיק אוכל בבית בשלב כלשהו בנובמבר. שריפות הרסניות ברחבי החוף המערבי הראו עד כמה ארה"ב לא מוכנה לשינויי האקלים. סכסוכים סביב שיעורי הצבעה ומדע עטית  מסכות הראו עד כמה האמריקאים חלוקים ביניהם אפילו בעובדות בסיסיות.

ג'ו ביידן נבחר לנשיא ארצות הברית בעיצומו של ויכוח קיומי על המציאות בה אנו חיים. הדבר היחיד כמעט שהאמריקנים מסכימים עליו כרגע הוא שעתיד המדינה עומד על כף המאזניים, הגם שהם חלוקים על הסיבה לכך. ביידן, שנאמר עליו שהוא מנותק מהשמאל ושהוא תויג בטעות כסוציאליסט על-ידי הימין, עמד על שלו בסמוך למרכז הפוליטי והצליח להמריא גם כשהנוף החברתי, הדיגיטלי והגזעי סביבו השתנה. עם יותר מ -51%, ביידן זכה בשיעור האחוזים הגבוה ביותר מהקולות בהשוואה לכל מתמודד לתפקיד הנשיאותי מאז פרנקלין רוזוולט בשנת 1932. הביקורת נגדו אמרה שהוא טוען ש"צריך לאחד את אמריקה". האם אמריקה יכולה להיות, או אפילו רוצה להיות מאוחדת? זו שאלה שהוא יצטרך להתמודד איתה בקרוב.

איש השנה של ה-TIME – היסטוריה על קצה המזלג – הרעיון של "איש השנה של ה- TIME" התחיל באופן מקרי לחלוטין, כך מגלה "מכתב לקוראים" שפורסם בשבועון ראש השנה 1945. מאז שצ'רלס לינדברג הוכרז כאיש השנה לשנת 1927 בגיליון 2 בינואר 1928, המגזין בחר מדי שנה במה שמכונה כיום אישיות השנה – האיש, האישה, הקבוצה או הרעיון בעלי ההשפעה הרבה ביותר על העולם במהלך 12 החודשים הקודמים.

צ'רלס לינדברג, איש השנה של ה- TIME. קרדיט: Cover Credit: S.J. WOOLF

עד 1927 ה- TIME שם דגש על האירוע השבועי שמצדיק את המילה "חדשות". מכיוון שבמהלך השבוע שלפני ראש השנה 1928 כמעט שלא קרה דבר שהצדיק את המילה "חדשות", העורכים היו אובדי עצות: "מישהו הציע לנו להפסיק לחפש את איש השבוע ולבחור באיש השנה", סיפר המו"ל דאז, "הבחירה הייתה קלה: צ'ארלס אוגוסטוס לינדברג, שחצה את האוקיינוס האטלנטי לבד במשך 33 שעות ו -39 דקות בלבד, היה גיבור שנת 1927." (גליון 2 בינואר 1928). והשאר הוא היסטוריה. למעשה, עורכי ה- TIME שלא חשבו עליו כאיש השנה פרסמו בגיליון 2 בינואר 1927 מאמר קצרצר עד כדי כך על לינדברג "שהקורא התקשה למצוא אותו בתוך השבועון". המאמר כיסה בקושי שני טורים. היו בו פרטים על גובהו, גילו, צבע עיניו, צבע שערו וגודל כף רגלו של לינדברג, וגם פרטים רכילותיים על הרגליו (לא מעשן; לא שותה. לא מהמר. אוכל ארוחת בוקר יסודית. מעדיף ארוחת צהריים וארוחת ערב קלה אם בכלל. נמנע ממאכלים עשירים. אוהב ממתקים).

הבחירה בלינדברג כאיש השנה בגליון 1928 יצרה בקרב קוראי ה- TIME תגובות נלהבות. רק אז החליטו במערכת ה-TIME להמשיך במסורת בחירת "איש השנה". ב-  1945 הבהיר המו"ל של ה- TIME, "הבחירה באיש השנה כלל לא מצביעה על הוקרה או פרס נובל על עשייה חיובית. אין בכך משום שיפוט מוסרי."   

שני קריטריונים קובעים מי יהיה איש השנה (כיום, אישיות השנה): ראשית, מי שצבר תהילה מירבית בשנה החולפת; ושנית, מי שעשה הכי הרבה כדי לשנות  לטובה את החדשות (סטאלין, לדוגמה, בשנת 1942) או לרעה (סטאלין לדוגמה, בשנת 1939), כאשר הצטרפותו הפתאומית לצד של היטלר הובילה למלחמת העולם)."

מאז 1927, נבחרו כסיפור מרכזי של גליון ראש השנה של ה- TIME, אדם ספציפי, קבוצת אנשים, או בשני מקרים מיוחדים, המצאה וכדור הארץ. כל נשיא אמריקני זכה בתואר "איש השנה" לפחות פעם אחת במהלך הקדנציה שלו, למעט קלווין קולידג ', הרברט הובר וג'רלד פורד. הבחירה הראשונה של ה- TIME במספר בני אדם כ"איש השנה" הייתה ב- 1937 – גנרל וגברת צ'יאנג קאי שק היו "איש ואשת השנה" – והבחירה של 1950 "הלוחם האמריקני", ציינה את הקבוצה הסימבולית הראשונה כ"איש השנה",

בשנת 1999 שונה התואר ל"אישיות השנה" (ניטרלי מבחינת המגדר והקונספט). הנשים היחידות שזכו בתואר ששמו הוחלף, היו הנשים בשנת 2002 שהוכרו כ"השורקות", וביל גייטס וביחד עם בונו מלינדה גייטס בשנת 2005. עם זאת נשים נכללו בכמה קבוצות, "לוחמי חופש הונגריה" בשנת 1956, "מדענים אמריקאים" בשנת 1960, "בייבי בום" בשנת 1966, "האמריקאים התיכונים" (הכוונה לרוב הדומם של אמריקה, ת.ה.) בשנת 1969, ו"נשים אמריקאיות "בשנת 1975.

האובייקט הדומם הראשון שנבחר היה "מכונת השנה" של 1982: המחשב האישי. "אתם", היה "אישיות השנה" בשנת 2006. אנשי השנה של ה-TIME ב- 2018 – היו קבוצת עיתונאים, המוגדרים כ"שומרי הסף הנלחמים על האמת. "GUARDIANS". בין העיתונאים שנבחרו, נמנה העיתונאי הסעודי ג'מאל חשוקג'י, שנרצח בטורקיה, והעיתונאית הפיליפינית מריה רסה (Maria Ressa) ,שהקימה את אתר האינטרנט Rappler, שחושף את מלחמות הסמים האלימות במדינה בהובלתו של הנשיא רודריגו דוארטה.

עם הפנים לעתיד: אישיות השנה של ה- TIME כמצפן שמאותת לאן מועדות פניו של העולם

Time magazine; Portrait by Jason Seiler

שניים נבחרו ל"אישיות השנה" של ה-TIME – הנשיא הנבחר של ארה"ב ג'ו ביידן וסגניתו, קמלה האריס. ראוי לציין כי שנה לאחר בחירת פעילת האקלים גרטה טונברג, הצעירה ביותר שאי פעם זכתה בתואר איש השנה, אנו עוברים לאחד הוותיקים ביותר, הנשיא הנבחר בן ה -78. ביידן מכנה עצמו גשר לדור מנהיגים חדש, התואר שאימץ כאשר בחר לסגנית הנשיא את קמאלה האריס (56), בת לאב ג'מייקני ואם הודית. אם דונלד טראמפ תוייג כמאיץ השיבושים והפילוג בארבע השנים האחרונות, ביידן והאריס מאותתים לאן מועדות פני האומה:  תערובת של תפיסות עולם שביחד חייבות למצוא דרך קדימה, "אני אהיה הראשונה, אבל לא האחרונה," אמרה האריס ל- TIME. "מדובר ביצירת מורשת, מסלול, והשארת דלת פתוחה יותר משהייתה כשנכנסתי פנימה."

אם שנת 2020 היא אכן שנה של משברים שנחתו על העולם בבת אחת ונראה שאנו חיים במציאות חסרת כיוון, האתגר שעומד לפתחו של הנשיא האמריקני הנבחר וסגניתו הוא שינוי החדשות העולמיות ורצוי שזה יהיה לטובה.


הערה: כל אנשי השנה של שבועון ה-TIME מאז 1928

שלוש נשים דעתניות וסיפור אחד (חלק ב')

יצאתי בעקבות שלוש נשים דעתניות שכל אחת מהן פעלה בנפרד ושלושתן יחד יצרו סיפור: מלכה מצרית, קליאופטרה השביעית לבית תלמיי, סטייסי שיף מחברת הביוגרפיה "קלאופטרה: סיפור חיים", וקתלין מרטינז, ארכיאולוגית צעירה ודעתנית שעושה מאמץ לחשוף את דמותה של קלאופטרה ולהתחקות אחר מקום קבורתה.

קתלין מרטינזDr. Kathleen Martínez ארכיאולוגית מהרפובליקה הדומיניקנית, קשורה לסיפור דרך החיפוש אחר הקבר של קלאופטרה וממצאים נוספים שישפכו אור על דמותה. בגיל צעיר יחסית, מרטינז למדה כל מה שאפשר על המלכה הפרעונית, בעיקר מתוך טקסטים קאנוניים. הקריאה בטקסטים אלו שכנעה אותה שהרומאים התכוונו לתאר את קלאופטרה (במקרה הגרוע) כעוזרת תאוותנית (ובמקרה הטוב) כפוליטיקאית מניפולטיבית שסכסכה בין הפלגים של המעצמה הרומית המתהווה, בניסיון נואש לשמר את האוטונומיה של מצרים.

עוד לפני שמרטינז הגיעה לראשונה למצרים, ארכיאולוגים נרתמו לפתור את תעלומת מקום הימצאה וקברה של קלאופטרה. חפירות תת-מימיות שהחלו בשנת 1992 על ידי החוקר הצרפתי פרנק גודיו והמכון האירופאי שלו לארכיאולוגיה תת-מימית, אפשרו לחוקרים למפות את החלקים הטבועים באלכסנדריה העתיקה, את מזחיה והמסלולים שלה, את האדמה השקועה שעליה נבנו בעבר ארמונות מלכותיים. הממצאים המתפוררים שהובאו אל מעל פני הים – ספינקסי אבן מאסיביים, ריצופי אבן גיר ענקיים, עמודי גרניט ובירות – עוררו את התיאבון להבין טוב יותר את עולמה של קלאופטרה.

וכך, בשנת 2004 מרטינז מצאה עצמה חולקת עם זאהי הוואס – השר לענייני עתיקות לשעבר של מצרים – תיאוריה שפיתחה: שייתכן שקלאופטרה קבורה במקדש שנפל ליד העיר המדברית החופית טפוסיריס מגנה Taposiris Magna (כיום אבו סיר), 45 קילומטרים מערבית לאלכסנדריה.

לדבריה, "מה שהביא אותי למסקנה שטפוסיריס מגנה הוא מקום אפשרי לקבר הנסתר של קלאופטרה היה הרעיון שמותה היה מעשה פולחני בעל משמעות דתית עמוקה שבוצע בטקס רוחני קפדני מאוד". לפי התיאוריה – קלאופטרה ניהלה משא ומתן עם אוקטביאנוס כדי לאפשר לה לקבור את מארק אנטוניוס במצרים, והיא עצמה רצתה להיקבר איתו מכיוון ששאפה לשחזר את אגדתם של איזיס ואוסיריס – שמעניקה חיי אלמוות. כך שלאחר מותם "האלים יאפשרו לקלאופטרה לחיות עם אנטוניוס בצורת קיום אחרת, ויהיו להם חיי נצח משותפים."

פסל אוסיריס, מוזיאון קהיר. ויקיפדיה

לאחר שבדקה למעלה מתריסר מקדשים, מרטינז יצאה לדרך לאורך כביש החוף מערבה לכיוון אלכסנדריה בכדי לחקור את החורבה שהחלה להאמין שהיא התקווה האחרונה והטובה ביותר לתיאוריה שלה. כשהים התיכון מימינה ואגם מארוטיס משמאלה, מרטינז השתעשעה באפשרות שקלאופטרה עשויה הייתה לנוע בדרך דומה, ובחרה במיקום אסטרטגי זה לקבורתה מכיוון שהוא היה בתחומי אלכסנדריה העתיקה ועדיין לא בשליטת הרומאים בימים האחרונים שלפני מותה. "כשראיתי את המקום הלב שלי פועם מהר מאוד", היא נזכרת. כשצעדה באתר, גררה את ידיה לאורך אבני הגיר הלבנות והבז 'שבמתחם המקדש. זהו זה! היא חשבה. זהו זה!

המקדש בטפוסיריס מגנה תוארך מתקופת שלטונו של תלמי השני, אם כי ייתכן שהיה עתיק יותר. הסיומת אוסיריס בשם (טפוסיריס) נראתה לה כרמז שהאתר היה מקום קדוש, אחד מבין 14 ברחבי מצרים, שעל פי האגדה שם נקברה גופתו של אוסיריס.

"אני מסכימה שאוקטביאנוס הכיר ואישר את המקום בו נקברה," אומרת מרטינז. "אבל מה שאני מאמינה – וזו תיאוריה בלבד – הוא שלאחר סיום תהליך החניטה, הכמרים בטפוסיריס מגנה קברו את גופות קלאופטרה ומארק אנטוני במקום אחר ללא אישור הרומאים, מקום נסתר מתחת חצר המקדש."

תוך שש שנים הפך טפוסיריס מגנה לאחד מאתרי הארכיאולוגיה הפעילים ביותר במצרים. יותר מאלף מוצגים התגלו שם, 200 מהם נחשבים משמעותיים: כלי חרס, מטבעות, תכשיטי זהב, ראשי פסלים שבורים (כנראה נופצו על ידי ראשוני הנוצרים).

כיום, בראש החפירות בטפוסיריס מגנה עומדת ד"ר קתלין מרטינז , שאחרי שעבדה שם למעלה מ-14 שנה, היא משוכנעת יותר מתמיד כי קבר קלאופטרה יימצא שם.

אם יימצא אי פעם קברה של קלאופטרה, הסנסציה הארכיאולוגית תתחרה רק עם החשיפה של קברו של טוט-ענך-אמון בשנת 1922, על ידי הווארד קרטר. מציאת קברה, שלא לומר גופתה, תעמיק את דיוקנה של "הפרעה המצרית" האחרונה. שכן, במאה השנים האחרונות התוספת החדשה היחידה לרישום הארכיאולוגי היא מה שהחוקרים מאמינים שהוא קטע מכתב ידה של קלאופטרה: פיסת פפירוס המעניקה פטור ממס לאזרח רומאי במצרים בשנת 33 לפנה"ס.


הערה: "הקבר של קלאופטרה" ישודר בערוץ נשיונל ג'אוגרפיק (שבת 19.12.2020 19:00 זמן משוער).

שלוש נשים דעתניות וסיפור אחד (חלק א')

שלוש נשים דעתניות וסיפור אחד (חלק א')

יצאתי בעקבות שלוש נשים דעתניות שכל אחת מן פעלה בנפרד ושלושתן יחד יצרו סיפור: מלכה מצרית, קליאופטרה השביעית לבית תלמיי, סטייסי שיף מחברת הביוגרפיה, "קלאופטרה: סיפור חיים", וקתלין מרטינז, ארכיאולוגית צעירה ודעתנית שעושה מאמץ לחשוף את דמותה של קלאופטרה ולהתחקות אחר מקום קבורתה.

פסל של קלאופטרה במוזיאון ארמיטג'. ויקיפדיה

קלאופטרה השביעית, מלכת מצרים לבית שושלת תלמיי, גיבורת הסיפור, נולדה בשנת 70 או 69 לפני הספירה, ושלטה על מצרים במשך עשרים ושתיים שנה. במונחים מודרניים, כמלכה דעתנית היא לא הניחה לגורלה לחמוק משליטתה גם בסוף חייה, כאשר כוחות הצבא של קלאופטרה ואנטוניוס הובסו על ידי יריבם אוקטביאנוס באקטיום. כאשר כוחות אוקטביאנוס נכנסו לאלכסנדריה בקיץ 30 לפני הספירה, קלאופטרה התבצרה מאחורי הדלתות המסיביות של המאוזוליאום, בין מאגרי זהב, כסף, פנינים, אמנות ואוצרות אחרים שנשבעה להבעיר כדי שלא יפלו לידיים רומיות. ביוזמתה הובא אל המאוזוליאום בן זוגה מזה עשור, מרקוס אנטוניוס שמת בראשון באוגוסט מפציעה עצמית על ידי חרב. ויש האומרים שהוא לגם כוס יין אחרונה ומת שם בזרועותיה של קלאופטרה.

במחקרה המרתק מתארת סטייסי שיף את רגעיה האחרונים והאמיצים של קלאופטרה הדעתנית. קליאופטרה משלחת מעליה את כל פמלייתה למעט שתי נערותיה הנאמנות. שלוש הנשים סוגרות את דלתות המאוזוליאום מאחוריהן ובינתיים קלאופטרה משגרת מכתב לאוקטביאנוס ומבקשת לקבור אותה לצד אנטוניוס. הוא מנחש מייד מה קורה, יוצא בחיפזון לדרך, ויחד עם אחרים ממהרים כולם אל המאוזוליאום. לפי ההיסטוריון היווני פלוטרכוס, "התעלול של קלאופטרה היה זריז". הוא משער שבאותו מאוזוליאום, עשרה ימים לערך לאחר מותו של אנטוניוס, קלאופטרה עצמה פעלה בקור רוח, כשהיא מתחמקת מההשפלה שבתבוסה ובשבי  ומתאבדת בגיל 39, כנראה באמצעות ארס של נחש. "היא נמצאה כשהיא שרועה בבגדיה היפים ביותר על מיטה בסגנון מצרי, ומתה לגמרי". (שיף, עמ' 294). גם את מקום קבורתה היא קבעה, כפי שטוען ההיסטוריון הרומי דיו קסיוס. הוא דיווח כי גופתה של קלאופטרה נחנטה בדומה לגופתו של אנטוניוס, וההיסטוריון היווני פלוטארכוס ציין כי בהוראת אוקטביאנוס, ועל-פי בקשתה, קלאופטרה, המלכה האחרונה של מצרים, נקברה לצד בן זוגה הרומי המובס, אנטוניוס. פלוטרכוס רומז כי מקום הקבורה היה באלכסנדריה, לצד קבריהם של בני תלמיי קודמים. אבל אין בכך כל ודאות מכיוון שנאמר שהקבר היה "סמוך למקדש איסיס", ופירושו שהיה יכול להיות בכל מקום.

קלאופטרה: סיפור חיים מאת סטייסי שיף. סימניה

סטייסי שיף, ביוגרפית זוכת פרס פוליצר, יוצאת למבצע חסר תקדים לחשיפת דמותה של קלאופטרה, כשהדבר כרוך ב"ניפוי המיתוסים והתעמולה הפריה שדבקו בדמותה". שיף מוטרדת מהעובדה ש"אף על פי ששמה מוכר לרבים, דמותה של קלאופטרה נותרה מטושטשת ולא מפוענחת. היא גם זכורה לנו מן הסיבות הלא נכונות." לדבריה, "אלפיים שנות יחסי ציבור גרועים ופרוזה מתלהמת, שנות סרטים ואופרות, אינן יכולות להסתיר את העובדה שקלאופטרה הייתה מלכה רבת-יכולת, ערמומית ואופורטוניסטית באופן קיצוני ממש, וגם אסטרטגית ממדרגה ראשונה." אמנם שום פפירוס מאלכסנדריה לא שרד, וכמעט דבר מן העיר העתיקה לא נותר מל פני הקרקע, אבל בדומה לגיבורת הביוגרפיה שלה, המלכה קלאופטרה, שיף אינה נרתעת. היא אינה מיישרת קו עם הטענה שאין מה לעשות אם אין בידינו אף דיוקן רשמי מפוסל של קלאופטרה מהתקופה שהצטיינה בפיסול מיומן של דיוקנאות. שיף ניגשת במרץ לפרויקט שלה בידיעה ברורה שיש לזכור ש"חורים בנתונים הם סכנה אחת, ומה שאנו בונים סביבם הם סכנה שנייה". לכן שיף בוררת מתוך המקורות שבידה את המחברים הקדומים שהיו ספרנים לשעבר, ושומטת את מי שהסתמכו על טורי הרכילות. שכן אלו הותירו אותה עם תדמית שאותה אנו מכירים: אונות מינית נשית".

——————

המשך: שלוש נשים דעתניות וסיפור אחד (חלק ב')

The war that refuses to go away – ריאיון שלי ל-i24 News

"שעת נעילה" מעבירה היטב את רוח הלחימה בקרבות מלחמת יוה"כ 1973 של אבות ובנים, לוחמים מכל העדות וכולם חדורי מוטיבציה להציל את המדינה. גם הפרקים הנלווים לסדרה – "אחרי נעילה" – מוסיפים קונטקסט משמעותי לתצלומי הלחימה הנואשת שבוימו עבור "שעת נעילה".

מי שמעוניין להעמיק עוד קצת בנושא, מוזמן לקרא את הראיון שהענקתי לאתר I24 לפני 5 שנים, ובו השבתי לשאלות המראיינת, לילי גלילי. בראיון יש כדי להוסיף מימד מעמיק לקונטקסט של הסדרה הטלוויזיונית, ולהבהיר את משמעותה הפוליטית והחברתית של טראומה לאומית בסדר גודל שכזה, והשלכותיה הפוליטיות המתמשכות עד ימינו אנו.

הצלחה

No streets in Israel are named after the 1973 Yom Kippur War, evidence of a trauma that still grips the nation: My interview on the i24 news site

Golda Meir and Moshe Dayan 1973 (photo credit - REUTERS)
Golda Meir and Moshe Dayan 1973
(photo credit – REUTERS)

On Oct. 6, 1973, as Israelis were fasting and observing the holiest date on the Jewish calendar, sirens pierced the heavy silence and changed the history of the Jewish state. A combined attack by the armies and air forces of Egypt and Syria, breached Israeli defenses and launched a nearly three week war that cost the lives of some 2,800 Israelis and maimed and scarred thousands of others. According to aides and papers published since, at one point Prime Minister Golda Meir thought of committing suicide because she could not bear the responsibility of the failure to prepare for the war.

In the ensuing 42 years, after two wars (in Lebanon), two

View original post 778 מילים נוספות

דרוש יו"ר ליד ושם

מאז החל תהליך מינויו של יו"ר חדש ליד ושם, במקומו של היו"ר הפורש אבנר שלו ששירת נאמנה את יד ושם במשך 27 שנים, התקשורת מדווחת ומעדכנת מה יעלה בגורל הצעתו של השר זאב אלקין, השר להשכלה גבוהה, למנות את אפי איתם כיו"ר.

יד ושם, ירושלים. קרדיט: ויקיפדיה

תהליך מינוי היו"ר כפי שהוא נעשה עד כה, הינו חוקי לגמרי. ההצעה של השר אלקין, שהועלתה בתמיכתו הלא-רשמית יש לומר של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, אושרה בוועדה למינויים בכירים בתאגידים של רשות החברות ותועבר בקרוב לאישור הקבינט הפוליטי.

מחד, ניכרת תמיכה במינויו של איתם לתפקיד בקרב חוגים רחבים בציבור הישראלי. מאידך, התנגדויות למינוי איתם יש בלי סוף. גופים שמייצגים את ניצולי השואה, אנשי אקדמיה, חברי כנסת ורבים נוספים בישראל היו בין הראשונים להגיב על מהלכו של השר אלקין. אנשי אקדמיה פרסמו עצומה נגד המינוי של איתם, אחרים התראיינו לכלי התקשורת בישראל, והסבירו מדוע המינוי אינו הולם, ואף מבייש את המוסד שנקרא יד ושם שחרט על דגלו שכל בני האדם שווים. מבין שלל הכותרות בתקשורת המקומית עדיין לא מצאתי כותרת שמכריזה בצורה ישירה, מבלי ללכת סחור-סחור, שהתהליך הנוכחי הינו פוליטי מובהק. אם כי בגוף הידיעות שפורסמו ישנם רמזים ברורים או משתמעים לכך.

בעולם מגיבים להצעה למנות את אפי איתם ליו"ר יד ושם. אחת הכתבות שמצאתי ושפורסמה ב- 16 בנובמבר באתר תקשורת צפון אמריקאי יהודי (The Jewish News of Northern California) מציבה בכותרת, בצורה הכי ברורה שאפשר, שהמינוי מתנהל כמאבק פוליטי.

The political fight over who will lead Yad Vashem, Israel's Holocaust Museum.

העיתונאי Ben Sales, עוטף את סוגיית המינוי בהגדרה אחת חד משמעית, המינוי הוא פוליטי. המשפט הפותח את הכתבה אומר מפורשות, "One of the latest political disputes in Israel…", והמשפט הבא אחריו מציין שהיוזמה הגיעה מראש הממשלה, בנימין נתניהו ושותפיו. עד כאן הקורא כבר מבין שהעיתונאי שפרסם את הכתבה מתרשם שהמינוי עובר מסלול פוליטי ושהוא כרוך בעימותים וויכוחים. אלא שהפעם עלינו לציין לעצמנו שהוויכוח הפוליטי מתרחש בנוגע לזירה בלתי צפויה בעליל. מה למוסד כמו יד ושם ופוליטיקה?

אין בכתבה של בן סיילס ולו מילה אחת על הדרישות והרקע המקצועי המצופה מאדם שמיועד לתפקיד של יו"ר יד ושם. מי שעוקב אחר הידיעות בתקשורת המקומית לומד שהמועמד לתפקיד אמור בעצם לנהל מוסד חינוכי ולקיים פגישות עם היסטוריונים שעובדים ביד ושם. האם יש לאפי איתם הניסיון הדרוש לשם כך? ומה לגבי מועמדים אחרים הבקיאים בתחום החינוך, כמו לדוגמה, זבולון אורלב  או שי פירון?  

בהמשך הכתבה בן סיילס מציג את עיקרי טענותיהם של המתנגדים והתומכים במינוי, ומוסיף פרטים על משמעותו של יד ושם בארץ ובעולם, הרקע של אפי איתם כאיש צבא מצטיין וכחבר כנסת, לרבות אזכור הפרשה משנת 1988, שנכרכה סביב שמו של איתם ושבה מצא את מותו פלסטיני, והנאום שאיתם נשא בכנסת ב- 2006, שבו הוא אמר מפורשות שיש לגרש את הפלסטינים מאזורי יהודה ושומרון ולסלק מהכנסת חברי כנסת ערביים. חותמת את הכתבה שאלה רטורית, "הייתכן שהצבעה עתידית בקלפי תושפע ממי שעומד בראש יד ושם?", ודי לחכימה ברמיזה.

לדעתי, הפיסקה החשובה נמצאת עוד קודם לכן, לפני הסיכום. יד ושם מייצג בראש ובראשונה תזכורת ומצבת זיכרון למאבק כנגד הישנות זוועות השואה והניסיון להכחיד את העם היהודי. מינויו של אפי איתם לתפקיד יו"ר יד ושם ייצג נאמנה את המסר הזה. מינויו של איתם, "שעוטר על חלקו בקרב נגד השמדת ישראל ב- 1973, יכול להעביר את המסר שהם כבר לא יכולים לפגוע ולהרוג יהודים ללא עונש." (ציטוט מהכתבה).

יחד עם זאת, מוסיף סיילס, יש לשקול כיו"ר ליד ושם מינוי של אדם ש"יאותת על רצון להכליל את לקחי השואה ולא לראות בה פשע אנטישמי בלבד, אלא פשע רחב יותר נגד האנושות" (ציטוט מהכתבה). שכן הראייה העכשווית היא שאין כמו יד ושם לשמש גם כאנדרטת זיכרון לכל באי עולם בדבר כיבוד חיי האדם באשר הוא, ברוח ההכרזה של האו"ם על זכויות האדם (10.12.1948) שבאה בעקבות השואה.

מבוסס על סיפור אמיתי

צפיתם לאחרונה ב-VOD של אחת מחברות הסטרימינג החביבות על הקהל הישראלי? שימו לב: אם מדובר בהפקה זרה על פרשיית ריגול ישראלית, קחו את מה שראיתם בערבון מוגבל.

הפוסט שלפניכם מיועד בעיקר למכורים לסרטי ריגול שבצידם מוצגת ההערה: "מבוסס על סיפור אמיתי".

בימים אלו עולה לדיון ציבורי הצורך באסדרת שידורי הסטרימינג הבינ"ל, דוגמת נטפליקס, במסגרת "אסדרת-על של השידור המקומי". ועדה מטעם משרד התקשורת, "הוועדה לאסדרת העל בתחום השידורים" בראשות רועי פולקמן, החלה לעסוק בנושא בדחיפות ותוך מספר חודשים יתגבש מתווה רשמי שיחייב לכלול בשידורים אחוז מסויים של יצירות מקור. רק כדי לסבר את האוזן, בריטניה, גרמניה, אוסטרליה ומדינות רבות נוספות, מרביתן דוברות אנגלית, התנו רשמית את שידורי הסטרימינג הבינ"ל בארצן בהקצאת אחוז מסוים של יצירות מקור.

מה זה אומר מבחינת תכנים?

אינני מתעלמת מהפן הכלכלי של האסדרה אבל חשוב פי כמה להבליט את הערך התרבותי של השידור בסטרימינג. באופן טבעי, יוצרים מקומיים מיטיבים להציג את הנרטיב המקובל בארצם בהפקות שלהם. ובמידה שהעלילה מבוססת על סיפור אמיתי, הם ייצמדו בדרך כלל לגרסה המקומית של הסיפור, כמו למשל קורותיו של המרגל אלי כהן הי"ד, שפעל בסוריה וכונה "האיש שלנו בדמשק".

המגמה בכל העולם המערבי היא לשמור על ייחודיות תרבותית מקומית. אגב, זוהי סיבה מספיק טובה לבדוק לפני הצפייה האם מדובר בסרט היסטורי שתכליתו לשקף את הסיפור האמיתי. לדוגמה, הפקה אמריקאית/הוליוודית תספק גרסה שונה מזו של היפנים, למתקפה היפנית על הבסיס האמריקאי בפרל הארבור שבהוואי (7.12.1942) בתקופת מלחמת העולם השנייה. למטרת שימור הערך התרבותי המקומי, הכלכלי וכי"ב, נקבעים סטנדרטים רשמיים לשידורים, קרי – אסדרה, שפירושם בין היתר – פיקוח מטעם המדינה על תכנים בשידורי סטרימינג בינלאומיים. אם ננסח בשפה בוטה את משמעות האסדרה המתיחסת לשידורי הסטרימינג, זה יישמע כך – "אתם רוצים למכור את מוצריכם אצלנו? תקצו זמן שידור, מוגדר מראש, ליצירה מקומית, וׇלא – תסתלקו מכאן."

המלאך_-_בר_יוסף (1)
המלאך, מאת אורי בר-יוסף. קרדיט: ויקיפדיה

נשמע מטורף, נכון? אנחנו חיים בעידן של צרכנות. לכאורה הכסף קונה הכל, אז למי אכפת ההפקה, העיקר שנבלה את שעות הפנאי שלנו בנעימים.

אז זהו, שלא. ולמי שהשמירה על הערך התרבותי המקומי לא חשובה לו שלא יקרא את השורות הבאות.

דוגמה אחת תבהיר שממש אין לזלזל בהפקות מקור כשמדובר במגמה של שידורי סטרימינג בינ"ל. מגמה שבמידה שהיא תימשך היא עשויה לכרסם באושיות הייחודיות של התרבות המקומית.

באחת ההזדמנויות שבהן נפגשתי עם קרוב משפחה שמכיר אותי ואת עיסוקי האובססיבי בפנים שונים של מלחמת יום הכיפורים, הוא מיהר לספר לי שצפה בסרט ריגול ששודר בסטרימינג על ידי נטפליקס. ומדוע חשוב היה לו לספר לי על כך? כיוון שמדובר בפרשיית ריגול הקשורה למלחמת יום הכיפורים. הקשבתי לדבריו ונדהמתי. מדוע? מכיוון שהפרשייה המדוברת הסעירה את המדינה בזמנו, ועדיין אין דעה נחרצת לגבי כמה פרטים משמעותיים הקשורים בה. יחד עם זאת חשוב לציין שהגרסה המוסמכת והמקובלת במקומותינו לעניין הפרשייה עדיין מושלת בכיפה.

מדובר במרגל המצרי, אשרף מרואן.

ב- 27.6.2007 נמצא מרואן ללא רוח חיים מתחת למרפסת דירתו בשכונת מייפייר בלונדון. ניתנו לכך הסברים רבים. אחד הבולטים שבהם הוא שמרואן, איש העסקים המצרי וסוכן המוסד, ומי שהזהיר את ישראל בשנים שלפני מלחמת יוה"כ מפני התוכניות המצריות לתקוף את ישראל, מעד במרפסת דירתו ונפל אל מותו. אחרים מאמינים עד היום שהאיש שתואר כ"המרגל הגדול ביותר של המאה העשרים", או לפי גרסה נוספת, "האיש שהיה סוכן כפול", נטל את חייו במו ידיו כאשר התברר לו שעובדת היותו סוכן כפול נחשפה, הן בישראל והן במצרים. חשיפת היותו בוגד לכאורה, הכריעה אותו. גרסה נוספת לנפילתו ממרפסת ביתו אל מותו העלתה טענה שדחפו אותו מן המרפסת, למרות שחקירת המקרה על ידי משטרת לונדון לא מצאה כל עדות למעשה פשע. עם זאת, הדיווחים בלונדון הראו כי העותק היחיד לכאורה של זיכרונותיו, שבו תיעד את קורותיו וכמעט סיים להעלותם על הכתב, נעלם ממדף הספרים הפרטי שבביתו ביום מותו ומעולם לא נמצא.

כאן המקום לציין שהמיליארדר המצרי, מרואן, עבד במשך שנים עבור המודיעין המצרי, הישראלי, האמריקני, האיטלקי והבריטי. הוא חשש לחייו, ולא פעם אמר לאשתו שהוא "עלול להיהרג" מכיוון שיש לו "מספר רב של אויבים".

ככל שנוקף הזמן, נמשכת חרושת הגרסאות לפשר מותו הטרגי ש למרואן. עם זאת, קרוב לחמישה עשורים מאז מותו, מקובלת בישראל הגרסה שמרואן, שהשתמש בשם הקוד "המלאך", פעל כמרגל מטעם "המוסד", סוכנות הביון הישראלית. זו הגרסה והמסקנה שהגיע אליה פרופ' אורי בר-יוסף – מומחה למודיעין הישראלי. גרסתו שרירה וקיימת אף לנוכח הגרסה שמרואן היה סוכן כפול שביקש להתעשר ולצבור כוח.

ב"המלאך: אשרף מרואן, המוסד והפתעת מלחמת יום הכיפורים", בר-יוסף טוען על סמך ממצאים משכנעים ביותר, שמרואן היה "אחד המרגלים הטובים ביותר שהיו לישראל", ומוסיף, "החוקר הישראלי ד"ר אהרן ברגמן, שהיה הראשון לחשוף בפומבי את שמו האמיתי של מי שהיה ידוע עד אז בכינויו הספרותי "בבל"- חזר כמעט מילה במילה על גרסתו של זעירא. ב-1993 פירסם אלוף (מיל.) אלי זעירא, ראש אמ"ן בתקופת מלחמת יום כיפור, את גרסתו למחדל המודיעיני. זו כללה כטענה מרכזית את ההאשמה שמרואן היה סוכן כפול, שהונה את המוסד ובכך תרם תרומה מכרעת לכישלון אמ"ן במתן התרעה במועד. אלה שחשבו אחרת, ואשר רובם נמנים עם קבוצת האנשים שהייתה בסוד הפרשה מאז הציע מרואן את שירותיו, העדיפו לשתוק ובלבד שלא תיחשף זהותו. על כן אין זה מפליא שנרטיב הסוכן הכפול הפך להיות הגרסה המקובלת בקרב הציבור בארץ ובעולם, שלא היה בקיא בפרטיו."

עוד טוען בר-יוסף, "ב-1998 התבקשתי כאיש מילואים של אמ"ן לחקור את הכישלון המודיעיני ב-1973. זה היה מחקר ראשון מסוגו. במסגרתו עברתי גם על העבודה שהכין תת-אלוף (מיל') יואל בן-פורת, ואשר הציגה את כל המידע ההתרעתי הרלוונטי שעמד לרשות ישראל ערב המלחמה. גם בתוך כ-400 הידיעות שאסף בן-פורת, ההתרעות שהעביר מרואן בלטו כיהלומים משובחים בערמת אבני חן. מקריאת הידיעות האלה – אשר הגעתן במהלך השנה שלפני פרוץ המלחמה שמטה את הבסיס מתחת לקונספציה שקבעה כי המצרים לא יפתחו באש לפני שיתמלאו תנאי סף מסוימים – היה ברור שהוא לא היה יכול להיות סוכן כפול, שכן הן הצביעו במפורש על כך שכוונת סאדאת הייתה לצאת למלחמה בטווח הזמן הקרוב."

*******

תם ולא נשלם – חבל שרק לאחרונה התחלנו לטפל באסדרת העל של השידורים, ובכלל זה שידורי חברות הסטרימינג הבינ"ל. חבל עוד יותר שמי שאינו מכיר את העובדות ואת פשר ניגוד הגרסאות, יקבל את הגרסה כפי שההפקה הזרה מציגה אותה, כאילו זו הגרסה הרשמית המקובלת בישראל. ובמקרה של מרואן, הוא הוצג חד משמעית כ"סוכן כפול" בהפקה בסטרימינג של נטפליקס.

זוהי דוגמה אחת בלבד לסיכון הכרוך בעיכוב האסדרה של שידורי הסטרימינג הבינ"ל. בינתיים, כל מי שמכור ל- VOD ושידורי הסטרימינג הללו, חשוב שייקח לתשומת לבו שעד שלא תהיה כאן אסדַרׇה רשמית לכלל השידורים, אנו עלולים למצוא עצמנו ניזונים מגרסאות זרות של המציאות שלנו כאן.

הערה:

40% מהישראלים מנויים על נטפליקס נכון לספטמבר 2019.

דווח בכלכליסט – מספר המנויים העולמי עלה ב- 2020 ל-182.86 מיליון איש.

"הכל מאחורינו", "ניצחנו"

אולי בעתיד הרחוק מישהו ייקח גם את התקופה ההזויה העוברת עלינו לאחרונה ונוכל להתרווח מול המסך ולצפות בה כסדרת דרמה, בעיניים דומעות אבל עם נחמה בלב על ש"הכל מאחורינו" ש"ניצחנו".

הערה: רשימה זאת ממשיכה רשימה קודמת

Battle_hill_(16)_on_Mt._Hermon
מבצע קינוח – גבעת הקרב ומוצב החרמון. קרדיט: ויקיפדיה

"שעת נעילה"

"שעת נעילה", היא סדרה ישראלית המביאה את סיפורם של לוחמים צעירים בשלושה ימי הקרבות הראשונים של מלחמת יום הכיפורים. את המראות והתחושות שהסדרה מיטיבה לשחזר חשוב להפנים. ולו כדי לחזור לפרופורציות כאן ועכשיו.

עד כה הוקרנו בכאן11 שני פרקים ברצף מהסדרה "שעת נעילה", כולל הבעיות החברתיות בואך מלחמת יום הכיפורים והקרבות בגולן מול מתקפת הפתע של הצבא הסורי. העיתוי לשידור הסדרה בימים אלו לא היה יכול להיות יותר מושלם – נוכח המצב הפוליטי והחברתי הקשה כל-כך ששורר במדינה: התכתשות בין המחנות במישור הציבורי ובצמרת הממשל, כאשר מעל כל זה מרחפת מגפת הקורונה בעוד שדור שלם של ילדים רכים בשנים צופה קדימה אל עתיד לא ודאי.

בין "שעת נעילה" ועלילת הרומן "אהבה על קו השבר"

לפני למעלה מ- 20 שנה, ראה אור ספרו של צור שיזף, "אהבה על קו השבר", 1998, בהוצאת "חרגול". 175  עמ'.

אהבה על קו השבר
אהבה על קו השבר, צור שיזף. הוצאת חרגול

צור שיזף (יליד 1959), שהיה תלמיד בי"ס בתקופת מלחמת יום הכיפורים, משלים את התמונה הכאובה אך הירואית, העולה מתוך "שעת נעילה". בספר "אהבה על קו השבר, הוא משחזר חוויה אישית של צנחן במילואים בשם אבנר, שהיה עד ל"קרב המוות" שניהלו חיילי גולני, כנגד כל הסיכויים, כדי להשיב את מוצב החרמון לשליטת ישראל, זאת כאשר הצבא הסורי טובח בהם. כלוחם בחטיבת הצנחנים הוא וחבריו הבינו שהם התקווה היחידה להצלת חטיבת גולני שנהרגו שם כמו זבובים, וכיבוש מוצב החרמון. זה מתרחש לקראת סיום המלחמה, ואבנר משחזר את התהליך שהביא את חטיבת הצנחנים לעשות מעשה על אף גרירת הרגליים בפיקוד העליון גולני.

שיתוף הפעולה בין החטיבות והתחושה של שותפות גורל צריכים לעורר אותנו, להחזיר את כולנו לפרופורציות כאן ועכשיו. אנחנו עם אחד.

הספר העלילתי המצוין הזה כורך זיכרונות טריים עם רגשות וחיבוטי הנפש של לוחמים צעירים בני שמונה-עשרה שטעמו את טעם הקרב לראשונה, במלחמה הנוראה הזאת. ובתום המלחמה הם מלקקים את פצעיהם ונאבקים להתגבר על הטראומה לנוכח כמות ההרוגים, ותחושת התסכול מאופן ניהול המלחמה. מה שמסייע לאבנר ולחבריו הוא הידיעה שהם פעלו במסירות נפש גמורה, ההרגשה שהם עשו הכל בכוחות משותפים. כל זה מעניק לקורא תקווה; יש סיכוי לנצח כל אויב, מחוץ וגם מבית, ולחזור בהדרגה לחיים נורמליים.

"אהבה על קו השבר" מתמקד ב"מבצע קינוח" שהחל ב-21 באוקטובר 1973 – עולות בו תמונות ניצחון מהולות בעצב כבד. להלן ציטוטים מתוכו מפיו של אבנר,

"בימים האחרונים של המלחמה העלו אותנו לצפון. אספו אותנו במסוקים לרפידים ומשם בהרקולסים לרמת דויד. שם חיכו לנו המשאיות. בשאר-ישוב קיבלנו את הפקודה. גולני נכשלו בניסיון הראשון שלהם לעלות על ההר. למחרת בלילה עמדו שתי חטיבות לעלות על ההר. גולני בעלייה הרגילה דרך הסלעים ואנחנו, חטיבת המילואים הצפונית של הצנחנים, היינו אמורים לנחות על החרמון הסורי. השלוחה הצפונית של החרמון….אמרו לנו שכל מה שצריך זה שנלך למוצב הישראלי ונגיע לסורים מהגב, ושגולני ייהרגו כולם אם ימשיכו להסתער על הסורים מקדימה."

את מה שהתרחש בהמשך הוא מתאר כך, "הלכתי לסמ"פ וממנו למ"פ. המשכנו ביחד למג"ד והלאה למח"ט. הוא קרא בקשר ל'גיבור', שם ישבו אלוף הפיקוד והרמטכ"ל (דוד אלעזר) וביקש מהם אישור ללכת עם החטיבה וליפול על הסורים מאחורה. מהפיקוד אמרו לו לחכות במקום."

היה לי קשה לקרא את המשפט הזה מבלי לחשוב על כל מה שידוע לנו כיום אודות הניהול הכושל של המלחמה, כאשר אלו שאמורים היו לקחת אחריות, אכזבו, השאירו את העבודה השחורה בידי חיילי גולני והמשיכו בשלהם. איך נתנו לחיילים שהגנו על המדינה ועשו הכל כדי לכבוש את מוצב החרמון – איך שלחו אותם להיות בשר תותחים???  – אבנר מתאר זאת כל, "בקשר אפשר היה לשמוע את הצעקות, את הייאוש של החיילים המטפסים מסלע לסלע ונהרגים. מהשלוחה שלנו אפשר היה כמעט לגעת בקרב שלא היינו יכולים להתערב בו."

אני מרגישה את התסכול ומבינה את הצנחנים במיל' שהחליטו על דעת עצמם לעשות מעשה, ובלבד שלא לשבת בחיבוק ידיים ולחכות,

"הם המשיכו לרגע קט לקוות שמשהו ישתנה בפיקוד העליון, המשיכו להציק למג"ד ולמח"ט שהכירו אותם. המח"ט שוב דיבר עם 'גיבור'. וכל דקה נהרג עוד מישהו. הם רתחו מזעם, הבינו באותו רגע את המצב, שאדם יכול למות במרחק של דקות מאלה שעומדים מהצד ומחכים לעזור לו".

לבסוף, בארבע לפנות בוקר המח"ט, על דעת עצמו, נתן פקודה לגדוד להתחיל להתארגן. ולבסוף, כאשר הגיעו ליעד בשש ארבעים ושתיים לפי השעון, הם ירדו מול הגדרות של המוצב הישראלי. ומה ראו עיניהם,

"מהצד של גולני היו רק כמה יריות בודדות. מהצד הסורי צלפים. .. הסורים לא היו במוצב הישראלי, הם התבצרו מתחת למוצב, מחכים לגולני במדרון. ירדנו לראות אם אפשר לעזור לגולני. הם ניצחו את הקרב. אנחנו בעצם לא עזרנו להם בכלל. הם היו הרוגים לגמרי".

אחרי הקרב  וכיבוש החרמון – אוספים את הגופות והפצועים,

"בבוקר, אחרי שנכנסנו לחרמון הישראלי, ירדנו לעזור לפנות את הפצועים של גולני. את הרוב כבר פינו ואת מי שנשאר סחבנו למעלה באלונקות למינחת, והמסוקים באו לקחת אותם. ואחר-כך ירדנו לאסוף את ההרוגים. היו שם המון הרוגים. לסורים היו כוונות לילה. הם ירו לתוך סרטי הסימון הלבנים שעל הקסדות. הרוב נהרגו מכדור בראש."

המחשבות אינן מרפות מאבנר עד היום. מחשבות על הלילה ה"מחורבן הזה, שיכולנו לשמוע בקשר את כל מה שקרה, איך שהם עולים ונהרגים וממשיכים לעלות… עשרות הרוגים. שורה ארוכה…. כולם היו צעירים… בצד שלנו וגם אצלם."

אבנר וחבריו מתמודדים. הם מעשנים חשיש ומשתכרים אי-שם במדבר. יש הרגשה של אבדן הדרך. אבל בכוחות משותפים ובהדרגה הם חוזרים לנהל חיים נורמליים.

המציאות של "אחרי המחדל", ההפגנות, מוטי אשכנזי –  כל זה מזמן מאחורינו. רק הזיכרונות אינם מרפים. 47 שנים אחרי המלחמה ולפני שיהיה מאוחר מדי, עלינו להתעשת ולחזור לפרופורציות. כשמתבוננים על החיים ממבט של 'היכן היינו, והיכן אנחנו נמצאים כעת', המצוקות של היום (משבר אמון, קורונה) מתגמדות, שווה לאחד כוחות ולעשות הכל כדי להבריא ולהשתקם.

מחשבות משעשעות על גשם

מוצאי שבת. מזג אוויר חלומי. עדיין לא יורד גשם. בתי הקפה בתל אביב פתוחים להנאת כולם. עומס בלתי רגיל של בליינים כבר ממתין לבילוי של לילה בפאב השכונתי או במסעדה יוקרתית. למי איכפת. העיקר לבלות, לפרוק את התסכול של החודש האחרון והסגר. בצאת הכוכבים נוכל לנשום לרווחה חמצן מלא הריאות. אין צורך לעטות מסכה כשיושבים בקפסולות במקומות הבילוי.

במוצאי שבת הבאה ייכנס לתוקפו שעון החורף של תשפ"א. את הגשם כבר מריחים, אם לא בפועל, אזי בדמיון. במשך השבת זכינו סוף-סוף למשב רוח רענן, ומי שטייל בפארקים נתקל בגדודי חצבים בפריחה מלאה, עומדים זקופים וממתינים לגשם. לפי התחזית הגשם צפוי לרדת בקרוב.

האם תהיה לנו שנה ברוכת גשמים? האם יהיו שיטפונות בנחלים? האם דרום תל אביב שוב תוצף מים? האם הקור יחדור לעצמות?

"קור כלבים"/ כלבים וחתולים. אסוציאציה.

בבריטניה שכיח לשמוע מפי עוברים ושבים את האמירה, "It's raining cats and dogs". מאז ומתמיד תהיתי מה עניין חתולים וכלבים לגשם. הסבר צולע לדעת רבים ל"קור כלבים", אומר שהביטוי הגיע אלינו יחד עם העלייה מרוסיה. על ההסבר הזה כבר התפשרתי, אחרי שעיינתי ברשימתו של רוביק רוזנטל בבלוג השפה העברית.

אבל עד היום לא מצאתי הסבר מניח את הדעת לביטוי שקושר בין גשם עז לבין חתולים וכלבים: It's raining cats and dogs

very-unpleasant-weather
Very unpleasant weather. Credit: George Cruikshank, 1820.  Ailsa Mellon Bruce Fund, National Gallery of Art

חיפשתי בכל אתר כמעט אחר הסבר לאמירה, It's raining cats and dogs. אבל תמיד הגעתי לאותו הסבר לא אמין, לדעתי. אשאיר אותו לסוף.

אבל איך אומרים – "יגעת ומצאת – תאמין".

אז ככה. החיפוש העלה תוצאה מעניינת. דליתי אותה מאתר ספריית הקונגרס במדור Every day mysteries, "עובדות מדעיות משעשעות". ובא לציון גואל. הגעתי להסבר שהניח את דעתי והוא באמת משעשע.

"אתם שואלים מה מקור הביטוי 'יורד גשם כלבים וחתולים'"? – כך נכתב בראש המאמר – "התשובה שלנו היא: איננו יודעים. ייתכן שמקור הביטוי במיתולוגיה הנורדית, באמונות טפלות מימי הביניים, או במילה העתיקה "קטאדופ" Catadupe (מפל מים), או שמא, במראה גופות בעלי חיים שצפו על פני המים ברחובות בריטניה לאחר הסערה".

ספריית הקונגרס היא מוסד מכובד שלא משאיר מקום לספק בנוגע לאמינות חקר מקור הביטוי ופשרו. מחלקת המחקר של הספרייה בדקה מתי הפך הביטוי לאמירה שבשגרה, או אף לקלישאה. וכך לפחות התודעתי לגלגוליו. המאמר, אגב, מלווה באיורים מקוריים משעשעים ברוח ההומור הבריטי של אז והיום.

השימוש הראשון שנעשה בביטוי דומה ל"יורד גשם חתולים וכלבים" היה בספרות – באוסף שירים מ- 1651, אולור איסקנוס Olor Iscanus.  המשורר הבריטי הנרי ווהן התייחס שם לגג שהיה מוגן מפני "כלבים וחתולים גשמים ומקלחת". שנה לאחר מכן ריצ'רד ברום Richard Brome, מחזאי אנגלי, כתב בקומדיה שלו, "סיטי וויט" City Witt, "יירד גשם של כלבים וחתולי קוטב." (Polecats דומים לסמור. הם היו נפוצים בבריטניה עד סוף המאה התשע עשרה.)

בשנת 1738 פרסם ג'ונתן סוויפט את "האוסף השלם של שיחה מעודנת וגאונית", סאטירה על שיחות המעמד הגבוה. אחת הדמויות שם חוששת שהגשם "ימטיר חתולים וכלבים". עוד קודם לכן, סוויפט כתב פואמה בשם, "מקלחת בעיר" (1710), שתיארה את השיטפונות לאחר גשמים עזים. השיטפונות הותירו ברחובות חיות מתות, וייתכן שהסצנה הזאת גרמה למקומיים לתאר את מזג האוויר כ"גשם חתולים וכלבים".

בין אם סוויפט טבע את הביטוי ובין אם השתמש בקלישאה, הסאטירה שלו הייתה ככל הנראה תחילת הפופולריות של הביטוי, It is raining cats and dogs. סופרים בריטיים אחרים השתמשו בביטויים פחות פופולאריים, כמו "יורד גשם קלשונים" או "יורד גשם של מוטות לקיבוע שטיח על מדרגות", כדי לתאר מראה, דמוי מוט, של גשם עז. אבל היה זה הביטוי של סוויפט  שחלחל לזיכרון.

מדוע  בכ"ז "חתולים וכלבים"?

חוקרי ספריית הקונגרס המשיכו לעשות מאמץ ולברר מדוע בכ"ז חתולים וכלבים מסמלים גשם עז. לשם כך הם פנו להסברים של אטימולוגים – חוקרי מקורות המילים – שידעו לשלוף מאוצר היידע שלהם שלל הסברים לפשר מרכזיותם בביטוי של חתולים וכלבים דווקא, מרביתם מיתולוגיים ומילוליים. להלן כמה מהם:

– לפי מקור נורדי, אודין Odin, אל הסופות הנורדי, הצטייר לעתים קרובות כשהוא מלווה בכלבים וזאבים, שהיו אי-פעם סמלי רוח. מכשפות, תוארו בדרך כלל כשהן רוכבות על מטאטא בסופות עזות. לפי המקור הנורדי הן אוירו לעיתים קרובות כשהן מלוות בחתולים שחורים, סמל לגשם עז בקרב מלחים.

– לפי מקור יווני, "חתולים וכלבים" הוא כנראה תרגום של הביטוי היווני cata doxa, שפירושו "מנוגד לחוויה או לאמונה." והכוונה היא שאם יורד גשם של חתולים וכלבים, הרי זה גשם עז יוצא דופן.

– הסבר הנשען על אנגלית עתיקה אומר שייתכן ש"חתולים וכלבים" הוא סילוף של המילה המיושנת catadupe. באנגלית עתיקה, catadupe פירושו מפל מים. יש לציין שגרסה זו או אחרת של המילה catadupe הייתה קיימת גם בשפות עתיקות נוספות.

falling-animals
. Falling animals. Catadoxa. Credit:
One mouse production

כדי להשלים את אוסף ההסברים אני מוסיפה עוד תיאוריה, כפי שהבטחתי בראשית דבריי. מדובר בתיאוריה בלתי מאומתת ובלתי מבוססת לתהייה, "מדוע חתולים וכלבים"? התיאוריה מסתמכת על החיים במאות ה- 15/16  – עידן הבתים עם גגות סכך (Thatched roof). לפי התיאוריה, חתולים וכלבים נהגו להתכרבל בגגות סכך שתחתם לא הייתה תקרה יצוקה. ובמהלך סופות וגשמים עזים הם נשטפו  החוצה.

באנגלית זה נשמע יותר משעשע:

Houses had thatched roofs-thick straw-piled high, with no wood underneath. It was the only place for animals to get warm, so all the cats and other small animals (mice, bugs) lived in the roof. When it rained it became slippery and sometimes the animals would slip and off the roof. Hence the saying "It's raining cats and dogs

בין אם מדובר בתיאוריה מאומתת או לא – על כך עוד אפשר להתווכח. כך או כך, לבריטים אין דאגות מבחינה אחת: הגשם מזרזף שם ללא הרף, השדות מוריקים, צמרות העצים נישאות אל-על והציפורים חוגגות. לעומתם, החיים בארצנו היפה וברוכת השמש נטולים שדות ומדרונות מוריקים, מרבית השנה, אבל כשיורד כאן גשם הוא ניתך בעוז, ולכאן שייך הביטוי It's been raining buckets all day.

המלחמה בפרספקטיבה של למעלה מארבעים שנה

"טירוף", "נלחמים", "נהרגים" – אלו המילים שפרצו החוצה מפי לוחמים בני דור המדינה שאיישו את מעוז "פורקן" – יום שני למלחמה (7.10.1973)

כל כך הרבה מוות, ייאוש, שבר ערכי, תחושת הפקרה ופרספקטיבה של למעלה מ- 40 שנה ממלחמת יום הכיפורים, מאפשרים לשרטט שש תגובות התמודדות אופייניות של בני דור המדינה ביום שאחרי המלחמה. יש בהן תגובות קרובות יותר בזמן למלחמה, יש מאוחרות יותר, ויש שהגיבו ביותר מאופן אחד, אך כולן מופיעות בים החומרים שבני הדור הניחו לפתחנו. כמה מן הכותרות לתגובות הללו אינן מדוייקות ומזוקקות, ובכל זאת, שש התגובות היו:

משבר זהות, מחאה, "ירידה", כתיבה ספרותית, הלם, נישואים והורות

המעוזים של צה"ל באזור תעלת סואץ היו הראשונים לספוג את האש במלחמת יום הכיפורים. ששה עשר לוחמים יושבים במעוז "פורקן" על קו המים של תעלת סואץ, ומתצפתים לעבר העיר איסמעיליה, שנמצאת רק 100 מטרים מהם. דממת האלחוט שמלווה כל בית יהודי במדינת ישראל באותו יום, משתדלת ללוות גם אותם.

אבי יפה, לוחם במילואים בגדוד 68 של חטיבת החי"ר 'ירושלים', ומומחה לסאונד באזרחות, יודע שתמיד כדאי להקליט, רק ל"יתר ביטחון". השקט הקדוש של יום הכיפורים מופר לפתע על ידי קולות מנועים של טנקים. מכשיר ההקלטה של אבי ממשיך להקליט, וקולות פיצוצים עזים ובלתי פוסקים ממשיכים לחנוק את שני המיקרופונים שעדיין מוצבים מחוץ למעוז.

"זה עלינו! העניין מתחיל!", נשמע קולו של אבי שצועק במערכת הכריזה של המוצב.

השעה היא 13:55, יום שבת, אמצע יום הכיפורים, והמצרים החלו לתקוף.

תותחים כבדים, מרגמות, ומטוסי קרב פותחים בירי, כשבמקביל כוחות קומנדו, חי"ר ושריון עוברים את התעלה ומתקרבים לעבר המעוזים.

ההקלטות מאותה מלחמה הפכו לנכס היסטורי נדיר.

יום ראשון 7.10.1973 שעות הלילה – המצרים כבר כאן

אבי: "אינעל דינק כל המלחמה הזאת, מי המציא אותה?"

הדוקטור: "טירוף, נלחמים, נהרגים".

אבי: "אבל אף פעם לא נתקלתי בדבר כזה, תמיד היה מצב שהאויב היה קילומטר ממני, 200 מטר ממני, אפס ממני, אבל מכל הכיוונים?"

אתוס אנטי-מלחמתי

הרגעים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים חלחלו אט-אט ונצרבו בתודעת חיילי המעוזים הצעירים.

שנה אחרי המלחמה הם נצרבו גם על גבי אנדרטות. מה שסימן את תחילתו של אתוס אנטי-מלחמתי.

ההלם והטראומה עדיין מלווים רבים מהלוחמים, בני דור המדינה, אלו שהשתתפו בקרבות בגזרה הדרומית והן בגזרה הצפונית של ישראל. להלן אזכור קטע מתוך, "מלחמה כבדת דמים: טראומה, זיכרון ומיתוס" מאת ד"ר תרצה הכטר (2014), ב"ילדים בסדר גמור", מאת פרופ' חנה יבלונקה (2018). את הקטע שילבה יבלונקה בפרק שעוסק במלחמת יום הכיפורים, והוא מציג תגובות התמודדות של לוחמים בני דור המדינה לאירועי המלחמה. יבלונקה פורטת בו את קורות הלוחמים ותגובות התמודדותם עם זיכרון המלחמה. הם שראו את חבריהם נטבחים לעיניהם באין מושיע, שזעקו לעזרה אל תוך מכשירי הקשר בלי שקיבלו סיוע מיידית.

את שלושת הימים הראשונים במלחמה הם לא ישכחו. וכך כותבת יבלונקה (עמ' 341-346 ):

"תרצה הכטר מצאה כי מאז 1967, לאחר מלחמת ששת הימים, בוטאה מחאה אנטי-מלחמתית בתחומים שונים של האמנות, אך לא היה לכך ביטוי באנדרטאות. ההסבר שנתנה לכך הוא כי קריאת תיגר נגד מלחמה נתפסה כמנוגדת ליעדן החינוכי המקורי של האנדרטאות – טיפוחו של אתוס ההתגייסות והגבורה. מרבית האנדרטאות לנופלי יום הכיפורים צעדו אף הן בתלם הזה ודיבררו את הערכים הקולקטיביים הממלכתיים.

עם זאת, ממש בסמוך למלחמת יום הכיפורים, עוד בשנות ה- 70, קם דור צעיר יותר של אמנים שיצא חוצץ כנגד העקידה הנצחית והטיל ספק בצדקת הדרך. כמה וכמה אנדרטאות שצצו בעקבות המלחמה הכילו התרסה קשה ובוטה כנגדה.

אחת מהן הייתה זו של אריק אופיר, איש גדוד 68 של חטיבת ירושלים, שאינו בן הדור. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים מיהר אופיר לשוב מלונדון והצטרף לשארית הגדוד שהתארגן מחדש בתעלה. חיילי הגדוד החליטו לפעול להנצחת חבריהם הנופלים והטילו על אופיר האמן לעצב חפץ אישי שיוענק ללוחמים ולבני משפחות החללים, בהם מבני דור המדינה. אריק אופיר החל ללמוד את הנושא, נפגש עם הלוחמים ובהמשך גם עם פדויי השבי לשיחות אינטימיות שהוקלטו. אופיר גם האזין להקלטותיו של אבי יפה. השנה היתה 1974 ואופיר יצר הנצחה שהיתה שונה מכל מה שקדם לה. הוא בנה קובייה שעל ארבע פאותיה הועתקו ציטוטים נבחרים מתוך ההקלטות שלו ושל יפה. נלוו להם שרבוטים מאולתרים שצוירו במהלך השיחות. הקובייה התקבלה בהתרגשות גדולה על ידי הלוחמים ובני משפחה. בעקבות זאת הוחלט להעביר את סיפור גדוד 68 למרחב הציבורי, וכיעד נבחר יער השלום בירושלים. בפאה העליונה נכתבה הקדשה: "לחיילי גדוד 68 אשר עמדו בגבורה בפרץ מול נחשולי ענק בתעלת סואץ, יום הכיפורים תשל"ד". הכתובות על האנדרטה, שכאילו נכתבו בכתב ידו, היו:

"ינעל דינאק כל המלחמה הזו מי המציא אותה", "טירוף", "נלחמים ונהרגים". כל הציטוטים אותנטיים.

ההיסטוריון ג'ורג' מוסה, שעסק במחקריו בפולחן החייל המת בגרמניה, צוטט כמי שאמר שמעולם לא ראה כתובת כזו בארץ אחרת, והסיק ממנה כי אנדרטאות המלחמה בישראל משדרות הרבה יותר שלום מאשר בכל מקום אחר שהוא מכיר. שנים אחדות בלבד אחרי המלחמה, בסמוך למבצע אנטבה, אכן השתנתה מגמת ההנצחה ועל האנדרטאות בוטאה כמוטיב מרכזי הכמיהה לשלום.

ימים ספורים לאחר שנכנסה הפסקת האש לתוקף קיבל ארנון לפיד, חבר קיבוץ גבעת חיים איחוד, חופשה בת 24 שעות. ארנון, שחזר למלחמה מארצות הברית בה הספיק לשהות רק זמן קצר ועמד להתחיל את לימודיו, חש כי נשמתו רותחת. התוצאה הייתה מאמר קצר שפרץ כאש לאווירה הקודרת של חורף 1973 וכותרתו: "הזמנה לבכי".

השורות המשמעותיות ביותר במאמרו מבכות את בני הדור החיים ב"ארץ אוכלת יושביה",

"נבכה על השכולים החדשים.. ועל העצב, שירחף כענן על כל שמחה לנצח. ונרחם על עצמנו, כי אנחנו  ראויים לרחמים, דור אבוד שכמותנו לעם מיוסר בארץ אוכלת יושביה. אך כמה שנבכה, בכי תמרורים נבכה. בכי קורע לב. בכי גדול. בכי פסיכודלי. נבכה ספלים מלאים. דוודים. נהרות נבכה. נבכה אוקיאנוס."

זה המניפסט האולטימטיבי לתחושת בני הדור – דורו של לפיד – דור ילדי המדינה, שכל סביבתם התרוקנה. שמדינתם, ביתם, זהותם – רוסקו. במידה מסוימת היה זה בכי של ייאוש עם מידה של חוסר אונים. מרבית החיילים שהגיבו לרשימה חשו, זה לראשונה מאז השישה באוקטובר, שמישהו כתב דברי אמת. "רק מי שהיה כאן, אז, יודע כמה הייתה הרגשת הבכי דומיננטית" כתב לארנון חייל מג'בל עתקה. רוביק רוזנטל שהגיב ל"הזמנה לבכי" ניסח זאת כך – "עת לבכות: גם אני בעד ארצנו – אבל לא טוב למות".

ההד של הרשימה היה כה גדול עד שחנה זמר, העורכת המיתולוגית של "דבר", החליטה לפרסמה בשלישית בעיתונה, שהיה למעשה הביטאון של מפלגת השלטון. בראש הגיליון כתבה זמר, בעצמה ניצולת שואה מסלובקיה, רשימה משלה בנושא. בין שאר דבריה היא כתבה את המשפט הבא: "דבריך נראים לי לא כהזמנה לבכי אלא כהזמנה ליללה. אולי באמת אסור לי לבוא בטענות אליך, שהגורל חסך ממך את החישול שנפל בחלקי."

ספרות שראתה אור ביוזמת לוחמים מצביעה על נטייה "אנטי מלחמתית" שמקורה בטראומה של מלחמת יום הכיפורים. יש דוגמאות רבות לכך לאורך השנים. למשל הספר מראה סדוקה: מלחמת יום הכיפורים מנקודת מבט של לוחם הלום קרב מהחווה הסינית (2007), מאת מיכאל אחי-עמוס (הרשקוביץ), עדויות מגובה החול: קרב הצנחנים בחווה הסינית (2007), מאת מעוזיה סגל, שחבריו מגדוד 890 לחמו בחווה הסינית. שניהם מציגים עמדה אנטי-מלחמתית. גם בני הדור שלא גויס אז, אבל נחשף לטראומה של המלחמה טענו שהספרים הללו הם אנטי-מלחמתיים. שכן מי שקורא בהם "לא יכול שלא לשאול את עצמו בשביל מה היה צריך לצאת לקרב הזה. לא פחות מזה מנקרת השאלה כמה קרבות כאלה נוהלו במלחמות ישראל, כמה כאלה ינוהלו במלחמות העתיד". גם התיאטרון מהדהד נימה זאת בדיוק. בין הדוגמאות אפשר לציין את "בצהרי היום", "איסמעיליה", ו"עיר הנפט". בשלושתם ניכר כי "אוקטובר 1973 היה נקודת השבר לדור המבוגר שחי את המלחמה. גילינו שהרבה מהציונות מבוסס על ציניות. מלחמת יום הכיפורים הייתה טקס הכביסה המלוכלכת, ומלחמת לבנון ניערה סופית את כל האשליות". שלושת המחזות הועלו שלושים שנה לאחר מלחמת יום הכיפורים, כביקורת על מלחמה בכלל ועל מלחמה זו בפרט, ובמיוחד כביקורת על חוסר היוזמה המדינית לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי הממושך.

תובנותיו של דור המדינה תרמו להתגבשותם כדור סוציולוגי מובחן. באמצעותן הם בידלו עצמם מדור תש"ח, מקימי המדינה. דברים אלו מומחשים היטב בפרודיה שחיבר דן אלמגור על שירו של נתן אלתרמן, "מגש הכסף".

המילים האותנטיות שנצרבו על גבי אנדרטאות, שקיבלו ביטוי בכתיבה ספרותית וב"הזמנה לבכי" ואחר-כך, גם בתיאטרון ובספרות שפרסמו הלוחמים על קרב זה או אחר במלחמה, נגעו בליבת השאלה, שהייתה אף גדולה מן השאלה על "צדקת הדרך". יבלונקה מתקשה לנסח זאת באופן שיתעכל בקלות, אך מבינה שצריך, וכותבת (ע' 347): "האם כל העניין הזה של הציונות ומדינת ישראל היה שווה? האם הציונות אכן נועדה לפתור את בעיית היהודים, אותם אלו שלא היו רצויים בשום מקום אחר וביקשו טריטוריה שתאפשר להם לחיות עליה?"

"פלנטה אחרת" – לא מה שחשבתם

הרשימה נכתבה לרגל יום השואה הבינלאומי, 27.1.

נזכרתי בביטוי "פלנטה אחרת" ויצאתי למסע חיפוש אינטרנטי וספרותי בעקבות השימוש העממי בביטוי בכל מקום שיכולתי לשים עליו יד. פה ושם נדמה היה שהביטוי קיבל ממדים מצומצמים, רחוקים מאוד ממשמעותו במקור.

לפי "מילון הסלנג המקיף" מאת רוביק רוזנטל, הביטוי "פלנטה אחרת" מתייחס ל"עולם מושגים אחר". ואכן, מצאתי לכך דוגמאות שאציג בהמשך. השתוממתי שנשים וגברים כאחד, חלקם כלכלנים, רופאים, אוהדי קבוצות ספורט, סוחרי נדל"ן ואחרים, נמנים על אלו שעשו ועושים שימוש מוטעה בביטוי "פלנטה אחרת", וניכר שהם אינם מודעים ליוצר הביטוי ולמשמעות הביטוי במקור.

הצופן ק. צטניק

אתחיל מהסוף: בפסטיבל דוקו אביב (פסטיבל בינלאומי לקולנוע דוקומנטרי, מאי 2017) הוקרן הסרט "פלנטה אחרת". סרט האנימציה התיעודי של אמן הווידאו והקולנוע הניסיוני אמיר יציב. צפיתי בסרט. הוא עוסק במפגשים בתוך סימולציות וירטואליות של מחנה הריכוז אושוויץ. הסרט עוקב אחר יוצרי המודלים – תלמידי תיכון ישראלים, מעצב גרפי פולני, מפתח משחקי מחשב ישראלי, אדריכל גרמני והיסטוריון ישראלי – בתוך המחנות הווירטואליים שיצרו. הוא בנוי כפסיפס שבו האוואטרים של היוצרים משוטטים במחנה, תוך שהם חושפים את סיפוריהם ומניעיהם לבניית המודל. זהו מסע אל מעמקי הזיכרון המשוחזר, אשר חושף את האובססיה לייצוג השואה וה"פלנטה האחרת".

קרדיט: לקסיקון הספרות העברית החדשה

"פלנטה אחרת" – המקור

ב-7.6.1961 ק. צטניק היה אחד העדים במשפטו של אדולף אייכמן. הוא הותיר את הציבור בהלם כשהתמוטט והתעלף זמן קצר לאחר שהחל בעדותו. במשפטים הקצרים שהספיק לומר הסביר את שם העט ק' צטניק וטבע את הכינוי "פלנטה אחרת" לאושוויץ, שבה "אין הזמן שם כפי שהוא כאן, על פני כדור הארץ. כל שבר רגע הולך שם על גלגל זמן אחר. ולתושבי פלנטה זו לא היו שֵמות. לא היו להם הורים ולא היו להם ילדים […] הם לא חיו לפי החוקים של העולם כאן […] נשמו לפי חוקי טבע אחרים […]".

ק. צטניק הוא שמו הספרותי של יחיאל די-נור (פיינר)  שנולד ב- 16 במאי 1909 בסוסנוביץ, פולין, למשפחה חסידית. ק' צטניק האפיל על פרטי הזהות הבסיסיים שלו כחלק מהמסתורין שאפף את דמותו הבלתי-מפוענחת. הוא האיש שהטביע את חותמו על האופן שבו תפשו בארץ, ואף בעולם, את השואה ומוראותיה במשך שנים רבות.

"פלנטה אחרת", המושג שיצר, מציג את אושוויץ ככוכב לכת אחר, ששררו בו חוקים משלו, שאינם תקפים בשום מקום אחר, והוא, הניצול משם, מחויב לספר את הכרוניקה שלו. המושג מופיע לראשונה בפרק 10 בספרו "סלמנדרה" טרם עדותו במשפט. הכינוי "פלנטה אחרת" הפך מאז למושג מרכזי בהתייחסות לשואה ומוכר בעולם כולו. עדותו היא הטקסט המצוטט והזכור ביותר ממשפט אייכמן. חיים גורי, חנה ארנדט, שושנה פלמן, חנה יבלונקה ואחרים – כולם עסקו בספריהם בעדותו וברישומה על המשפט ועל הבנת הטראומה שהיתה כרוכה בשואה.

ספרו האחרון, "צופן א.ד.מ.ע." מ-1987, שכותרת המשנה שלו "משא הגרעין על אושוויץ", חריג ושונה מספריו האחרים. הספר נכתב בעקבות טיפול פסיכיאטרי שקיבל בהולנד מרופא שמתמחה בטיפול בניצולי שואה באמצעות הסם אל-אס-די.  בספר מתוארות תחושותיו באושוויץ מתוך נקודת מבט רטרוספקטיבית, כפי שחווה אותן מחדש בהשפעת הסם. הטקסט הופיע לראשונה ב"העולם הזה" שהקדיש לו גיליון שלם, ורק אחר כך פורסם כספר. באחד הטרנסים, במהלך הטיפול בסם, מצא עצמו ק' צטניק לבוש במדי אס-אס וחבוש בכובע עם סמל הגולגולת. חיזיון זה זיעזע אותו ושינה את עמדתו כלפי אושוויץ: הקורבן והתליין, שניהם בני אדם, ובקלות עשויים להתחלף בתפקידיהם. אושוויץ אינו עוד פלנטה אחרת – אלא רובץ לפתחו של כל אדם. "באשר האדם – שם אושוויץ, כי לא השטן יצר את אושוויץ אלא אני ואתה […]" (הצופן, 113).

סלנג בעייתי

לפי האקדמיה ללשון עברית, "פלנטה אחרת" מייצג "עולם מושגים שונה לגמרי." נקודה!

כך גם לפי "מילון הסלנג המקיף" מאת רוביק רוזנטל, שמביא לכך דוגמא, "חיפה היא מקום שנוסעים אליו לאכול פלאפל, ותל-אביב היא פלנטה אחרת (אורית הראל, nrg, 3.12.2004). אבל, שאפו לרוזנטל. במילון הצירופים (2009) שלו הוא מוסיף ואומר: "הצירוף בנוסחו העברי נטבע ונפוץ ביקבות עדותו של הסופרא יחיאל דינור (ק. צטניק) על המציאות מחנה ההשמדה אושוויץ, במשפט אייכמן".

המילון האינטרנטי אבניאון מבהיר "פלנטה אחרת" כך, (בהשאלה) עולם מוּשָׂגים שונֶה מאוד: המנהל החדש הגיע מפלנטה אחרת לגמרי פְּלָנֶטה גדולה. שימו לב למילה "בהשאלה" – אור לעיניים שכך רואות. יש לציין זאת לשבח. אבל רגע, בהשאלה ממה, ממי?

וכך התגלגלנו עד הלום:

דוגמא מהזמן האחרון לסלנג הבעייתי, מצאתי במגזין את, יוני 2020, בכתבה תחת הכותרת, בזמן שאתם, האנשים ללא ילדים, הנבטתם ורקמתם בפלנטה אחרת, עדי עוז מיררה בבכי מעל המדיח וחיכתה לשווא שמישהו ימחא לה כפיים מהמרפסת. והפירוט בהמשך:

זה מה שעשיתי בסגר בזמן שאתם, אנשים ללא ילדים קטנים, חייתם את חייכם באיזו פלנטה אחרת, כזו שבה אנשים עושים כל מיני דברים שאינם מדיח. הבן זוג הרופא המשיך את חייו והלך לעבודה מדי יום בבית החולים. מסביב כולם היללו אותו. מחאו לו כפיים ממרפסות. הרעיפו עליו תשבוחות. על מה אתם מוחאים כפיים? האיש הלך לעבודה, המקום שבו יש לו משרד משלו ואפס אחריות על הכלים. זו אני שנשארתי לבד מאחור עם שלושה ילדים ודווקא לו אתם מוחאים כפיים? עולם משוגע.

הייתי שמחה אם האקדמיה ללשון עברית תציין ו/או תפנה את הקורא למקור ולמשמעות הביטוי "פלנטה אחרת", בהתאם לק. צטניק.