קטגוריה: זיכרון ציבורי

"איפה אנה פרנק?", פסטיבל קאן 2021

מחר (7.7.21) זה קורה. הפתיחה החגיגית של פסטיבל שרבים חיכו לו, פסטיבל קאן 2021. אחד מסרטי הקולנוע המעניינים והמקוריים שנכלל בקטגוריה "מחוץ לתחרות" הוא סרט אנימציה לצעירים, "איפה אנה פרנק?", של הבמאי ארי פולמן. זאת חשיפה ראשונה שלו בהקרנת בכורה עולמית. מעניין איך הוא יתקבל על ידי קהל עולמי רב-גוני.

בדומה לסרטו הקודם, פורץ הדרך, של פולמן, "ואלס עם באשיר", "איפה אנה פרנק" הוא סרט אנימציה המתבונן בנושא רציני. הוא מתייחס ליומן שאנה פרנק ניהלה במשך שנתיים, שבהן הסתתרה מפני הנאצים בדירת מסתור באמשטרדם. באוגוסט 1944 נחשף מקום מחבואה של המשפחה והם נשלחו על ידי הנאצים לאושוויץ ואחר כך אנה ואחותה נשלחו למחנה הריכוז ברגן-בלזן, שם אנה מתה. היומן שכתבה אנה נתגלה לאחר המלחמה. ביומנה, אנה פרנק תעדה רשמים מחוויותיה בתקופה זו. היומן הפך לקלאסיקה עולמית – תזכורת רבת עוצמה לזוועות המלחמה ועדות רהוטה לרוח האנושית. הדמות הראשית בסרטו של פולמן היא קיטי, חברה דמיונית של אנה פרנק שהיומן שכתבה מוקדש לה. הסרט הדמיוני מתייחס ליומן דרך עיניה של קיטי ועוקב אחר מסעה של קיטי בעולם בחיפוש אחר אנה, מאחר שקיטי אינה מאמינה שאנה מתה.

כאשר הודיע ב- 2013 כי בכוונתו להפיק סרט על אנה פרנק, פולמן, בנם של ניצולי שואה, אמר בראיון לעיתונות הזרה ש"להביא את יומנה של אנה פרנק לכל המסכים הוא הזדמנות ואתגר פנטסטים. הסרט יענה על צורך אמיתי בחומר אמנותי חדש שיישמר את הזיכרון וינחילו  לצעירים בדורות הבאים."

"איפה אנה פרנק". קרדיט: טיימאאוט, צילום: יחסי ציבור.

פולמן ידוע כאדם בעל מוטיבציה וחזון. וכמי שנולד להורים ניצולי שואה הוא החל לפני שנים רבות להגשים חלום של הנצחת זכר השואה והעברת המסר לדורות הבאים. תחילה הוא עשה זאת באמצעות ספר קומיקס המספר את סיפורה של אנה פרנק, ושעל בסיסו יצרו מפיקים יפנים סרטון אנימציה. בהמשך, פולמן הצליח לגייס מפיקי סרטי אנימציה מרחבי העולם שסייעו בידו להפיק את "איפה אנה פרנק?".

סרטו של פולמן הצטרף "ברגע האחרון" לרשימת הסרטים שיוקרנו בפסטיבל. הסרט לא נכלל בקטגורית הסרטים המתחרים על פרס הסרט הטוב ביותר. הוא נכלל בקטגוריה הנקראת "סרטים מחוץ לתחרות" ולא רק זה. הסרט הצטרף לפסטיבל באיחור רב, ולאחר שאימו של פולמן צפתה בסרט כולו. רק אז החליט פולמן להגיש את הסרט לוועדת הפסטיבל, שמיד קיבלה אותו. זאת תהיה הקרנת בכורה עולמית של הסרט.

מה תהיינה התגובות?

העניין שכל סרט מעורר בקהל, בין אם הוא סרט טלוויזיה או קולנוע, תלוי ברלבנטיות שלו לקהל הצופים. חוקר התקשורת ג'ון פיסק, טוען שקהל הנחשף למדיה הטלוויזיוני יפענח אותו לפי ראות עיניו. והסיבה לכך היא שהטקסט הטלוויזיוני הוא פוליסמי, רב-משמעי. באותו אופן קהל הצופים הוא פלורליסטי – הוא מורכב ממגוון קבוצות, ותרבויות בעלות מטענים ערכיים מגוונים. ומה שעשוי להבטיח את הצלחתו של הטקסט ודירוגו הוא ריבוי המשמעויות המובלעות בו, משום שהדבר מאפשר לקבוצות חברתיות שונות להזדהות עם חלקים שנתפסים כמשמעותיים עבורן. כמו כן, קהלים שונים עשויים להעניק לטקסט משמעויות חדשות על-פי דרכם.

מתוך כרזת הסרט "איפה אנה פרנק". קרדיט: אתר טיימאווט. צילום: יחסי ציבור

לפיכך אין לי דברי נבואה וחזון. אבל כאשר סיפרתי לחברתי האמריקאית (גיורת) על התקווה של פולמן להנגיש לדורות הבאים, ובמיוחד לדור הצעירים הבא והבאים אחריו, את זכרה של אנה פרנק ותחושותיה במהלך הזמן שבו הייתה כלואה במסתור, חברתי הגיבה כאישה "חסודה" הדבקה בערכים שמרניים. לא ממש הופתעתי. וכך היא אמרה: "מבחינתי, כל סרט המבוסס על יומנה של אנה פרנק, לרבות סרט אנימציה, אינו ראוי להיחשף בפני קהל של צעירים. קראתי את היומן של אנה פרנק", היא הסבירה, "ומה שמטריד אותי הוא הגסויות שבו שגרמו לי שאט נפש. אני סבורה שההכרזה של פולמן על רצונו להנציח את סיפורה של אנה והשואה בהסתמך על יומנה, היא שאיפה הזויה". היא מיהרה להוסיף: "ייתכן שאני 'תקועה' בעידן קדום ושמרני ואינני 'מבינה עניין'. אבל אני מזדהה לגמרי עם הורים שלא ירשו לילדיהם הצעירים לצפות בסרטו של פולמן. מבחינתי אין מצב שאלך לצפות בסרט שיש בו גסויות". זאת דוגמה להסתייגות חד משמעית מתכני הסרט, ויהיה דמיוני ככל שיהיה. (וכל זה בגלל שני עמודים ביומן שנמצאו מוסתרים ביומן ונחשפו ב- 2018).

למען האמת, לא ציפיתי לתגובה זאת. במובנים רבים חברתי נחשבת לאדם נאור, אקדמאית, ובעלת תואר פרופסור אמריטוס. המחשבות שהציקו לה מאז שנחשפה ל"גסויות" שכותבת אנה פרנק, נערה בגיל ההתבגרות, הדליקו אצלי נורה אדומה. ואף-על-פי-כן, היו לי תקוות.

במחשבה שנייה

הרי העולם נחלק ליהודים ואחרים שזכר המשטר הנאצי שמור בליבם לדיראון עולם. ויש גם קהל עצום הכולל את מי שאינם יודעים דבר על השואה, ומי שמכחישים אותה או ספוגים דעות אנטישמיות. סיכוייו של סרט לזכות באהדה והערכה מותנים לא רק ביכולות האומנותיות, שככל הנוגע לפולמן, הוא כבר הוכיח אותן בסרטו "ואלס עם באשיר". מה גם שהעולם לא בהכרח יתרגש מעוד סרט הקשור לשואה.

אבל הנקודה שיש לחזור ולהדגיש כאן היא שהסוד טמון ברבדים העמוקים, כמו אלו של חברתי הגיורת האמריקאית המוזכרת לעיל. בני אדם נוטים להגיב גם למה שאינו נוגע ישירות להם ולסביבתם, בהתאם להבנתם את הטקסט והסבטקסט. בני אדם יודעים להעניק לכל מה שהם נחשפים אליו, בהתאם למשמעות שהם עצמם מעניקים לטקסט. יש להביא בחשבון אפשרות נוספת, שפולמן הסיר את הקטעים ה"סקסים" מהסרט. אבל כדי לגרום לקהל ולביקורת העולמיים להזדהות עם "איפה אנה פרנק?", ועם חשיבותו לדורות הבאים (שכן זאת המטרה העיקרית של פולמן) נחוץ דבר מה נוסף, סממן אוניברסלי. שנקרא "ריבוי משמעויות".

תנאים מיטביים שיועילו לביקורות חיוביות ואהדת הקהל

טרם צפינו בסרט "איפה אנה פרנק?". איננו יודעים באיזו מידה הוטמנו בו אלמנטים אוניברסליים, הכוללים קטעים שאינם בהכרח חשובים כמורשת לאנושות. אלמנטים אוניברסליים עשויים להיות מחשבות של נערה מתבגרת. נערה שכל דבר מעניין אותה, כולל מין. נערה ששואלת את עצמה האם המחזור הוא סימן לכך שאת בשלה לקיים יחסי מין. נערה שתוהה מדוע נשים מוכרות את גופן לזנות, נשים שאבא שלה אולי קיים איתן יחסים. דווקא אלמנטים אוניברסליים בהחלט חיוניים להצלחתו העולמית של הסרט. בצד הפחות קיצון, אלמנטים אוניברסליים יכולים להיות גם, יחסי חברות בין נערות או בין נערה ואחאיה או הוריה. המונח המקצועי "פוליסמיות" (ריבוי משמעויות) ובעיקר השימוש בו עשויים להבטיח שהטקסט יהיה פופולרי. יוצר ומפיק סרטים מנוסה יידע להשתמש בטריגר כזה כדי להגביר (ולא להמאיס) את הפופולריות של הטקסט ולהרחיב את קהל אוהדיו.

בהצלחה ל"איפה אנה פרנק?" וארי פולמן !!

"עיר האורות", האם בחטא נולדה?

שירים רבים מנציחים את פריז כעיר האורות. הם מהללים אותה כעיר רומנטית, תוססת, ושופעת מקומות בילוי ואתרים היסטוריים. אבל מי זוכר את ההרס והחורבן שנגזרו על שכונות ובתים פרטיים בעיר, בפקודת נפוליאון השלישי, עד שנמחקו מההיסטוריה ומהזיכרון?

ראוי לפתוח רשימה זו בציטוט מהמקורות שלנו (ויקרא כ"ו): "ישן מפני חדש תוציאו". הוראה שיש בה הרבה טעם, והיא נכונה הן במישור הפיזי והן במישור הרוחני: היא מורה לשמור על מתח מפרה בין הישן לחדש. ליצור חדש בהשראת הישן.

מה התרחש בפריז תחת שרביטו של נפוליאון השלישי ועושה דברו, הברון אוסמן?

שני רומנים נכתבו בהפרש של כמאה וחמישים שנה ביניהם, ושניהם מציגים פן לגמרי לא מחמיא בהיסטוריה של פריז, בטרם הפכה למרכז תרבות עולמי. מדובר בפרק היסטורי שעיקרו "העבודות הגדולות" שנעשו בפריז בשנות השישים של המאה ה-19.

סופרת ילידת פריז חשה שהגיעה העת לנער את האבק מעל "המשיסה" מאת אמיל זולא. שמה טטיאנה דה-רוניי, ילידת פריס של ימינו. ספרה "הבית שאהבתי", שואב מידע מתיעוד היסטורי ומהרומן שפרסם זולא. הבית שאהבתי מגולל צד אפל בהיסטוריה של "עיר האורות". הקריאה בו גרמה לי להמשיך ולקרא את המשיסה, מאת אמיל זולא.

רשימה זו מתמקדת, ברובה הגדול, ברומן המשיסה מאת אמיל זולא, בן תקופתו של נפוליאון השלישי. את הרומן הבית שאהבתי אציין כמבוא להמשיסה. ואציג בקצרה את זווית הראיה  של דה-רוניי.

הבית שאהבתי, מאת טטיאנה דה-רוניי, הוצאת כנרת זמורה ביתן (2015, 221 עמ').

המשיסה, מאת אמיל זולא, הוצאה לאור כרמל,  1998, 320 עמ' [כולל איורים ומדריך לקורא המבקר בפריס של ימינו]. תרגום מצרפתית: קולט בוטנר. המקור: (1871-72) Emile Zola La Curee

שני הרומנים מתארים את התקופה של מחצית המאה ה-19 בפריז, כתקופה אומללה בהיסטוריה של העיר. דה-רוניי, ילידת פריז המודרנית, מתמקדת במשפחה אחת לדורותיה. משפחה ששכנה בבית רחב מידות עד שנחרב בהוראת נפוליאון ואוסמן. גיבורת הרומן, נצר לאותה משפחה ותיקה בשכונה, מנסה להתנגד לצווי ההריסה שנגזרו על ביתה. דה-רוניי כותבת ברגש ומשיגה מטרה חשובה אחת: הנצחת כאב המשפחה, ומשפחות אחרות כמוה שלא זכו שיוותר זכר לשכונה בה חיו. זו נמחקה מדפי ההיסטוריה ובמקומה נסללו רחובות רחבי ידיים ושדרה יפהפיה החוצה את פריז. דה-רוניי נעזרה בתיעוד היסטורי על אותן שנים וברומן המשיסה המתעדים את שהתרחש באותן שנים בפריז. מידע שנמנע מהתייר שמבקר בפריז.

אמיל זולא חיבר עשרות רומנים על הווי החיים בפריז במהלך השיפוצים הנרחבים והבנייה החדשה בתקופת האימפריה השניה, תקופת שלטונו של נפוליאון השלישי ויד ימינו בתכנון מחדש של פריז, הברון אוסמן. שיפוצים שקיבלו את הכינוי "העבודות הגדולות". הקורא הישראלי מכיר את זולא בעיקר בזכות מאמר שפרסם לפני כמאה וחמישים שנה, "אני מאשים". במאמרו תוקף זולא את התנהלות השלטון והצבא הצרפתים וזיוף מסמכים במשפט שניהלו נגד קצין צבא יהודי, אלפרד דרייפוס, שהואשם בבגידה.  

ברומן המשיסה בולט ניואנס חיובי שאינו קיים ברומן הבית שאהבתי. אמיל זולא שחי באותן שנים בפריז מתאר את מה שהוא עצמו חווה: שגשוג הספסרות והשחיתויות סביב "העבודות הגדולות" שהחריבו מאות בתים, אבל גם את סגנונות התרבות אשר שינו את תפיסת העיר ממרכז פוליטי בעיקרו, למרכז כלכלי וחברתי. התפתחויות שהתרחשו בין המהפכה של 1789 לבין מימוש תוכניתו של הברון ז'ורז- אז'אן אוסמן  – שיפוץ אדיר של פריז בשנות השישים של המאה ה-19. את דפי המשיסה ממלאים דברי הלל לצד ביקורת נוקבת על שהתרחש בפריז בשנות השישים של המאה ה-19, ביוזמת הקיסר נפוליאון השלישי ויד ימינו הברון אוסמן. מי שהיה אחראי על ההרס והבנייה הממלכתית בפריס. דברי הלל לא מפורשים משתמעים מתוך תיאור החיים החברתיים ושכיות התרבות, האדריכלות, האופנה, השירה והספרות שצמחו אז. לימים, בזכותם עוצבה פריז "כבירת המאה התשע-עשרה" ומגדולי מרכזי התרבות החדישים של ימינו. קשה להתעלם מהתיאור הססגוני של הבתים שצמחו על חורבות הישן, האדריכלות המסוגננת, צמיחתה של אסכולת הציור האימפרסיוניסטי, אופנת הלבוש ותכשיטי היוקרה שנשות החברה הגבוהה לבשו וענדו, עיצוב הבית והגנים, ודפוסי הבילוי, כולל הצגות ומשחקים.

לצד כל זאת, ובדומה לדה-רוניי, בספרה הבית שאהבתי, זולא נותן הד בהמשיסה גם לביקורת שהופנתה כלפי נפוליאון ואוסמן מצד חוגים רבים ושונים: בעלי הנכסים האשימו אותם בפגיעה ברכוש הפרטי בשל ההפקעות ההמוניות; אנשי הכספים האשימו אותם בהאצת האינפלציה בעקבות ההעלאות במחירי המכירה וההשכרה של הבניינים; צירי הפרלמנט מן הכפר האשימו אותם על שהקריבו את הכפר על מזבח הפיתוח של פריס ושל הערים הגדולות; הרפובליקאים מן השמאל והסוציאליסטים הדגישו את העובדה שהספסרות הביאה להעלאת דמי השכירות ויוקר המחיה ברבעים החדשים והעמיקה את הפער בין חלקיה העניין לחלקיה העשירים של העיר; אנשי המוסר הגבירו את אזהרותיהם: הזנות תתפשט בכל. הנשים ההגונות יעוטו על מקומות העינוגים החדשים למצוא בהם מפלט משממון חיי הנישואים שלהן, ואילו הגברים יהפכו את העיר כולה, דוגמת יער בולון, לשדה ציד של טרף נשי.

לצורך תיאור השחיתות שנלוותה ל"העבודות הגדולות" מנתח זולא בפירוט רב את מנגנון הפעולות הכספיות והמסחריות השונות שהיו אבני דרך במימושה: ניסוח דו"חות, שזויפו במידה זו או אחרת על ידי היזמים, אנשי הכספים והפוליטיקאים; ההליכים והמזימות שנלוו לכל קבלת החלטה בקשר לתכנון לקראת המכירה; החתימה על חוזים עם קבלנים, ההפקעות, הקצאת העבודות לאנשי המקצוע וכן הלאה. כל זאת עושה זולא באמצעות סיפור חייו של גיבור הרומן, אריסטיד רוגון-סאקאר בן כפר שהפך לספסר חסר גבולות ולקח חלק במשיסה.

השימוש הנדיר במילה "המשיסה", והבחירה בו ככותר לרומן המשיסה בתרגום לעברית (ובאנגלית: The Kill) עורר את סקרנותי וגרר אותי לקריאתו. ואמנם, רומן זה הוא לא פחות מתיעוד היסטורי מפורט של התקופה, שכן זולא היה בן התקופה. הוא חווה את החיים בפריז של אותה עת על בשרו. יתרה מכך, המונח "משיסה" מופיע באחד מדפי הספר כך: "משיסה: קריעה לגזרים וחלוקתה של פריז, כפי שציידים קורעים ומחלקים ביניהם את השלל". משפט קצר ורב משמעות אשר מחזיר אותנו לציטוט שבו פתחתי את הרשימה – "ישן מפני חדש תוציאו". בהקשר שלנו המשפט הקצר הזה מטיל דופי במעשה "העבודות הגדולות", המתח בין הישן והחדש לא נשמר. הישן נחרב בלי להותיר זכר לישן  או לשאוב ממנו השראה.    

***** הערות: המשיסה לא זכה להצלחה שייחל לה זולא. חלפו שנים ועניין מחודש ברומן הפך אותו לסיפור הצלחה. זאת על רקע הבנייה הגדולה שהתבצעה בפריס בתקופת נשיאותם של שארל דה-גול, ז'ורז' פומפידו ופרנסואה מיטראן. בנייה שהזכירה את עבודותיהם של נפוליאון השלישי ואוסמן.

לצורכי רשימה זו נעזרתי ב"אחרית דבר" מאת דוד מנדלסון בהמשיסה.

ההיסטוריה של השד

במקום ביקורת ספרותית על "חסד ספרדי" (2011), מאת אברהם, ב. יהושע, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 374 עמ' – שכן ביקורות  כאלו נמצאות בשפע ברשת. הדגש שלי הוא על נושא שחולש על הספר: המושג "חסד רומי". על הדרך אגע גם, בהיסטוריה של השד.

ספרו של יהושע פתח לי צוהר למושג זה, שהודות לסיפור שמגולם בו, ציירים ידועי-שם וידועים פחות, העניקו לנו יצירות המדמות את מה שזכה להיקרא "חסד רומי". בספרו של יהושע מובא הסבר לרפרודוקציה של חסד רומי, שבמקרה תלויה בחדר המלון שבו התאכסן הגיבור, הבימאי יאיר מוזס, מלון – מסוג פרדור. רפרודוקציה של יצירה מאת מתיאס מיפוחל, צייר מהמאה השבע עשרה, שנולד בזילנד ואחר כך חי ברומא. לפי הציור, מיפוחל היה מעריץ גדול של רמברנדט, והעתיק ממנו את תנוחת הישיבה של קימון (הזקן) ואת האור החזק שנופל על הגב העירום שלו. הסיפור אינו איטלקי אלא רומי, שכן מדובר ברומא במובן של האימפריה הרומית "הגדולה מאיטליה" (ע' 106).

בהמשך הספר מובאים פרטים נוספים המבהירים את הקשר בין "חסד רומי" חסד נוצרי וההיסטוריה של השד, מאת ד"ר מרילין יאלום (אשתו המנוחה של פרופ' ארוין יאלום הפסיכולוג). לפי יהושע, "חסד רומי" הוא אחד מאלף הסיפורים שפרסם ולריוס מקסימוס בשנת שלושים לספירה, בקובץ, "פאקטה אט דיקטה ממוראבילי" (מעשים ואמרות שיש לזכור). לפי הידוע לנו, ספרו של מקסימוס נועד למטרה אחת: חינוך הצעירים. מה כלול בסיפור של מקסימוס?

גרסתו של יהושע – הסיפור של מקסימוס מתמקד בצעירה בשם פֶֶּרׄוׄ, שהיניקה את אביה, ושמו קימון, שנידון למוות ברעב בבית הסוהר. פרו נהגה לבקר את קימון ולהניק אותו בסתר כדי שלא יגווע. יום אחד הסוהרים תפסו אותה במהלך ההנקה. אבל ההתרשמות שלהם מהמסירות הנועזת והמקורית של פרו כלפי קימון, השפיעה עליהם. שכן היה זה מעשה של חסד נדיר. לכן, הם ריחמו על האב ושיחררו אותו ממעצר. בספרו יהושע אומר: "זאת תמצית הסיפור, שהיה מקור לציורים רבים בעת העתיקה". עוד מוסיף יהושע: "מקסימוס עצמו הודה שהציורים חזקים מהסיפור שלו. אנשים נעצרים בהשתאות לפני הציור ולא מסוגלים לגרוע עיניהם מהסצנה. הסיפור פיתה ציירים חשובים ביותר במשך מאות שנים, וכל אחד ביטא אותו בגרסה משלו. רובנס, שצייר אותו פעמיים במרחק של עשרים וחמש שנה ואחרים". חלפו מאות שנים מאז ובימי הביניים הסיפור על החסד הרומאי (רומי כאימפריה) כמעט נעלם, אבל לדברי יהושע "הוא התחדש ופרח ברנסנס ובבארוק…. אולי בגלל הארוטיות הגלויה". וכיד הדמיון הטובה עליו, יהושע מסיים בהערה, שאנשי ימי הביניים "חשדו בכנות של החסד והרחמים" אצל בת שמיניקה את אביה. "אולי יש כאן ניצול לרעה באופן אדיפאלי."

אחרי כל זה נתקלתי בספרה של מרילין יאלום, "ההיסטוריה של השד" (בתרגום לעברית). עוד ידוע לי שד"ר מרילין יאלום (שנפטרה בשנת 2019), הייתה חוקרת ידועה בזכות מחקרים על נושאים מגדריים, כגון ההיסטוריה של השד וגם "תולדות הרעיה". לעניננו כאן, יאלום מצאה עדות לכך שמקסימוס פרסם קובץ חינוכי בתקופתו של טיבריוס והקובץ מכיל אלף אמרות. הסיפור על פרו נכלל בקובץ, אבל, וזה אבל מכריע בדיון שלנו – במקור, הסיפור מתאר את פרו מניקה את אמה:

לאהבת בנים להוריהם יש אמנם אינספור דוגמאות בעולם כולו, אבל לזו שאירעה ברומא, לא ישוו כל האחרות. אישה פלבאית ממעמד נמוך שזה עתה ילדה בן, קיבלה רשות לבקר אצל אמה, שנכלאה בבית האסורים כעונש. שומר הסף נהג תמיד לחפש בכליה כדי למנוע אותה מלשאת מזון כלשהו. האישה נתפסה כשהיא מזינה את אמה מחלב שדיה. על גילוי מופתי זה של חיבה עמוקה, גמלו השלטונות לבת בשחרור אמה מהכלא, ולשתיהן הוענקה כלכלה לכל ימי חייהן; ומקום המעשה קודש לכבודה של האלה הנוגעת בדבר כיבוד אם ואב, והוקם בו מקדש לחיבת בנים להוריהם.

עד כאן הסיפור המקורי, מתוך קובץ האמרות של ולריוס מקסימוס, שצוטט מאוחר יותר על ידי פליני.

יאלום ממשיכה לפרט איך התגלגל הסיפור להנקת בת את אביה:

מאות שנים לאחר מכן, בתקופת הרנסנס שהושפעה מהתרבות הקלסית, קושרה חוליה זו אל הסגולה הנוצרית של "צדקה" (חסד), ותוארה בדרמטיות ביצירות אמנות שונות. בכל היצירות בולטת העובדה שהבת מיניקה את אביה. ההורה המקורי, האם, עבר היפוך מין, מה שמוסיף לסיפור יסוד של גילוי עריות. ראו לדוגמה את התבליט מהמאה ה- 16 שיצר האמן ג'אן גוז'אן. תבליט המוצג במוזיאון הלובר, המרמז על ממד של גילוי עריות. ממד שכלל לא היה כלול בחסד הרומאי המקורי.

(Original Caption) Jean Goujon Workshop, circa 1560-1564. 'Roman Charity'. The Rotunda. Sully Wing. (Photo by Bernard Annebicque/Sygma/Sygma via Getty Images)

למרות שחסד ספרדי הוא רומן סוריאליסטי, אין להקל ראש בעובדות שבסיפור המקורי שמטרתו הייתה לחנך לכיבוד אם ואב. ובהחלט לא היה בו שמץ של גילוי עריות.

לסיכום, כל הכתוב לעיל יתרום לקוראי הרומן "חסד ספרדי" מידע עובדתי, בניגוד לכתוב בספרו של יהושע, כאילו הסיפור על בת המיניקה את אביה מקורו בקובץ שפורסם בתקופת המוקדמת של האימפריה הרומית. הקובץ החינוכי שחיבר ולריוס מקסימוס ללא קשר לחסד הנוצרי. גם החלפת דמות האם מהסיפור המקורי, בדמות אב בשם קימון, היא פרי של עידן מאוחר תקופת הרנסנס. וכך זה נמשך אל תוך עידן ההשכלה.

מקום קבורתו הלא ידוע, אך בכל זאת ידוע, של משה

חוקרים ברחבי העולם מנסים להתחקות אחר מקום קבורתו של משה רבנו. החיפוש עדיין לא תם. הוא מסתמך על מגוון תחומי יידע, שהעיקריים שבהם הם, המקרא, המדרש, הקבלה, דברי חז"ל וממצאים ארכיאולוגיים.

האתגר להבין את מסקנות החוקרים באשר למקום קבורתו של משה צף ועלה בעקבות קריאת ההגדה של פסח. לא די בכך שמשה רבנו אינו מוזכר כראוי בהגדה, סימן השאלה לגבי זה מעורר תהיות באשר למקום קבורתו, ומדוע לא הותר למשה להיכנס לארץ אבותיו. החומרים שעמדו לרשותי נחלקים לשניים: מקורות הטוענים שמקום קבורתו אכן לא נודע, או שאין וודאות לגביו, ואחרים שדבקים בגרסה שקברו נמצא במערת המכפלה.

ה"קבר" הריק בהר נבו. צילום: אופיר דיין. קרדיט: מקור ראשון

בקבוצה הטוענת שמקום קבורתו של משה לא ידוע נכלל ד"ר דויד בן גד הכהן מהאוניברסיטה העברית. המאמר שפרסם, "מקום קבורתו הלא ידוע, אך בכל זאת ידוע, של משה" (ניתן לקרא את המחקר בשלמותו כאן.) המאמר הינו אחד המעניינים שקראתי. בן גד הכהן מסתמך בעיקר על המקרא והמדרש ומסקנותיו האתגר להבין את מסקנות החוקרים באשר למקום קבורתו של משה צף ועלה בעקבות קריאת ההגדה של פסח. לא די בכך שמשה רבנו אינו מוזכר בהגדה, סימן השאלה לגבי זה מעורר תהיות באשר למקום קבורתו, ומדוע לא הותר למשה להיכנס לארץ אבותיו.

נקודת המוצא של בן גד הכהן היא תיאור המופיע במקרא בפרק האחרון של ספר דברים (פרק ל"ד, א'-ה'). משה טיפס על הר נבו וממנו ניתנה לו הזדמנות אחרונה להשקיף על הארץ המובטחת שאותה ייעד האל לבני ישראל, ופסוק ו' באותו פרק: וַיִּקְבֹּ֨ר אֹת֤וֹ בַגַּיְ֙ בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב מ֖וּל בֵּ֣ית פְּע֑וֹר וְלֹֽא־יָדַ֥ע אִישׁ֙ אֶת־קְבֻ֣רָת֔וֹ עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃  את מסקנותיו בנוגע למקום קבורתו של משה – מסקנות מחכימות – השארתי לסוף הפוסט.

מסמך שלפיו מקום קבורתו הוא מערת המכפלה, מצוי ב"ספר התמונה", ספר קבלה מימי הביניים, שם נכתב: "וה' זוגות נקברו במערה". לפי הנאמר כאן, במערת המכפלה נקברו "חמישה זוגות" שהם עשרה בני אדם. הפירוש מוסיף הבהרה: "מתוכם: ג' נגלות וב' נסתרות." ה"נגלות" הם: אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה. ו"הנסתרות" הם: אדם וחווה , משה וציפורה. הפירוש מבהיר כי לאחר מותו, הועבר משה אל מערת המכפלה על ידי מלאכים ונקבר שם.

המסמך עורר קושיות ורבים ניסו להבין את משמעותו. אחד מהם, דויד שפירא, פרסם מאמר, "ולא ידע איש"  (2014). בהסתמכו על דעות של חז"ל, ראשונים, ואחרונים הוא מסכם שאכן משה נקבר בעבר הירדן, ואחר כך הועבר על ידי מלאכים אל מערת המכפלה שבחברון. אבל קברו במערה נפרד מקברי האבות והאימהות, והוא קבור יחד עם אשתו ציפורה במערת אדם וחווה –  "ונקראו שני זוגות אלו (אדם וחוה, משה וציפורה) 'נסתרות'". ואם הקברים נסתרים מעיני העם, אין וודאות לגבי מקום קבורתם, ובמיוחד מקום קבורתו של משה. (אלעד דואני, 4.3.2020, ערוץ 2000).

גם הבלוג של "הישוב היהודי בחברון" מצטרף אל הקבוצה הטוענת שקברו של משה נמצא במערת המכפלה. זאת על סמך מובאות מתוך רשימה ארוכה של מקורות, הכוללת את: ספר דברים, תיקוני הזוהר, "ספר התמונה" של תנא הא-לקי רבי נחוניא בן הקנה שצוין לעיל, ר' דוד נכדו של הרמב"ם, בעל "מגלה צפונות", ר' חמא בר חנינא. המסקנה של "היישוב היהודי בחברון" היא שהאמירה: "ולא ידע איש את קבורתו" איננה מתייחסת אל קברו אלא לתהליך פטירתו של משה. ואילו מקום קבורתו ידוע ונמצא במערת המכפלה בחברון.

סיפור הקברים במערת המכפלה אפוף מסתורין, סודות ואגדות לאינספור, ואין כמעט מידע מדויק ואמין אודותיה. עדויות לגבי הקברים החלו לצוץ בתקופה הצלבנית והן נמשכות עד ימינו (ראו ערך "מערת המכפלה" בוויקיפדיה).

הר נבו – רצפת הפסיפס בכנסיה הביזנטית. קרדיט: ויקיפדיה

החשיבה הנוצרית בנוגע למקום קבורתו של משה מצטרפת אל הקבוצה המביעה חוסר וודאות לגבי מקום הקבורה. ואכן – בכנסיה שעל הר נבו, בעבר הירדן, ישנו קבר ריק חפור באדמה ומכוסה בזכוכית, שכמעט לא נראה למי שלא מחפש אותו. הקבר הריק מסמל את הגרסה שלפיה, חד-משמעית, "ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה." (מקור ראשון, 30.10.2019).

פסגת הר נבו והכנסיה הביזנטית. קרדיט: ויקיפדיה

גם ארכיאולוגים של המקרא ערכו חפירות על הר נבו מאז שנות ה-30 של המאה העשרים. הם לא איתרו עדיין את קבר משה. בשנות ה-30, ג'רום מיכאיק (Jerome Mihaic) הפרנציסקני וסילבסטר סאלר Sylvester J. Saller O.F.M. התמקדו בנקודה הגבוהה ביותר על הר נבו, הסיאגה (Syagha), שם נמצאו שרידים של כנסיה ביזנטית, ושרידים של מנזר ביזנטי. הכנסייה נבנתה לראשונה במחצית השנייה של המאה הרביעית. החפירות נמשכו עד 1935. בשנת 1963 נערכו חפירות נוספות בתוך הבזיליקה ובהמשך שוחזר הריצוף המקורי, הכולל שרידי רצפת מוזאיקה מתקופות שונות, שהקדומה שבהן היא רצפה המציגה צלב. הכנסייה הקימה אתר הנצחה לזכר משה, ובו מוזאיקה ביזנטית. קברו של משה לא אותר.

לסיכום: נכון לעת הזאת הדעות חלוקות באשר לקיומו ומיקומו של קבר משה. ד"ר דויד בן גד הכהן (ראו לעיל) שופך אור על התעלומה והבדלי התפיסות לגבי סוגייה זאת. לדבריו, הניסיון לאתר ולזהות את מקום הקבורה מוביל למסקנות שונות, מאחר ששיוך מקום הקבר למיקום מסוים הוא פועל יוצא של אידיאולוגיה ואמונה. כוהנים יזהו את מקום הקבורה של משה עם המקום בו עמד פעם בית המקדש. אחרים יטענו שקברו של משה מול מקדש עובדי אלילים – בבית פעור שבעבר הירדן – בא לסמל עמדה של התנגדות לאלילי השקר.

וישנה גם גרסה המפריכה את כל הטענות לגבי מיקום הקבר, ושיוכו אל מקומות קדושים אלו ואחרים. הגרסה "המפריכה" הינה, ככל הנראה, פועל יוצא של החשש שהמקום יהפוך לאתר של עבודת אלילים. אם כך, יכול להיות שההוראה בספר דברים (ל"ד, ו'): וְלֹֽא־יָדַ֥ע אִישׁ֙ אֶת־קְבֻ֣רָת֔וֹ עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה משקפת יראת כבוד למעמדו של משה בהיסטוריה של ישראל. ולפיכך לבני ישראל נותרה דרך אחת בלבד להתחבר אל משה: באמצעות תורתו.

מאיר צ'רניאק – סיפורו של חייל פשוט בעל עיטור המופת

אהבת המולדת שספג בבית הוריו הובילה את מאיר צ'רניאק, בעודו בבי"ס תיכון, להצטרף לפלוגת הנוער התל אביבית של "ההגנה". על קורותיו בתקופה שבין 1941-49 ועל שירותו בצה"ל כחייל פשוט שהוענק לו עיטור המופת, סיפר מאיר צ'רניאק בראיון תיעודי שהעניק ל"ארכיון לתולדות ההתיישבות בנגב", אוניברסיטת בן גוריון.

מאיר צ'רניאק נולד למשפחה דתית. החל מינקותו, חווה מאיר נדודים ממדינה למדינה. את ארץ הולדתו, רוסיה, עזבה משפחתו כשזו הפכה למדינה קומוניסטית. משם עברה המשפחה לגרמניה, וכאשר מאיר היה בן 10 עלתה המשפחה לישראל. ההורים החדירו בילדיהם ערכים של עבודה, אהבת הזולת, עזרה לזולת והקרבה בעד המולדת. המעבר לישראל, מגרמניה הנאצית, היווה ציון דרך חשוב בחייו של מאיר. חוויה מעצבת של הגשמת הגעגועים לארץ אבות ואהבת המולדת.

ההצטרפות לפלמ"ח

אהבת המולדת שספג בבית הוריו הובילה את מאיר, בעודו בבי"ס תיכון, להצטרף לפלוגת הנוער התל אביבית של "ההגנה". על קורותיו בתקופה שבין 1941-49 ועל שירותו בצה"ל כחייל פשוט שהוענק לו עיטור המופת, סיפר מאיר צ'רניאק בראיון תיעודי שהעניק ל"ארכיון לתולדות ההתיישבות בנגב", אוניברסיטת בן גוריון (26.3.1989):

ב- 1941 הצטרף מאיר ל"המחלקה הדתית בפלמ"ח" בכפר הנוער עיינות. בפסח 1941 מאיר הועבר לפלוגת הדרום של הפלמ"ח. גזרת הדרום כללה את השטח המשתרע בין ראשון-לציון עד נגבה. האימונים נערכו בעיקר בבן-שמן וסביבותיה ולאחר מכן הועברו ליער משמר העמק. בפלוגה זו מאיר התוודע למסורת הפלמ"ח, כאשר בערב שבת ישבו החברים, סיפרנו צ'יזבטים, שתו קפה, ושרו שירים. הם הוכשרו למשימות שלאחר סיום מלחמת העולם, כי היה ברור שאז יתחיל המאבק להקמת המדינה היהודית. הם למדו להשתמש בנשק וערכו סיורים למטרת הכרת הארץ, ובכדי לאסוף מידע לקראת הזמן שבו יצטרכו לפעול. לכן קיבלו את השם "מחלקת הסיירים". "הסיורים המעניינים במיוחד", סיפר מאיר בראיון, "היו אלו שנערכו בהרי חברון. אמרו לנו שזו הפעם הראשונה בהיסטוריה, אחרי 2000 שנה, שפלוגה שלמה של יהודים נכנסת להרי חברון". אחד הפרטים החשובים שנרשמו על ידי החולייה היה מיפוי אפשרויות ההגעה אל אוניות המעפילים. פלוגת הדרום של הפלמ"ח פעלה במרץ להקמתו מחדש של כפר עציון, למרות הוראות "הספר הלבן" שאסר להקים במקום ישוב. כל זה היה ב- 1943". פעילות מעניינת נוספת שהמחלקה של מאיר ביצעה קשורה להקמת היישוב בניצנים.

מלחמת השחרור (1948-49) – עם פרוץ מלחמת השחרור מאיר התגייס כמו כולם והשתחרר ב- 1949. במהלכה מאיר נפצע ממוקש ליד לטרון (אוקטובר 1948).

מלחמת קדש (מלחמת סיני) (1956) – במלחמת קדש מאיר גויס כאיש מילואים לחיל ההנדסה, תחילה כחבלן. אחר-כך הועבר על ידי הצבא לתפקיד של מפעיל טרקטורים וציוד כבד. בכתבה, "תעלה, טרקטור וצל"ש", מאת דב גולדשטיין, מעריב (13.2.1970), מובאים מספר פרטים רלבנטיים: "במבצע קדש סיפחו את מאיר צ'רניאק לטור הצנחנים, שעשה את דרכו אל עבר המיתלה. במקום ישבו כבר צנחנים שהגיעו למיתלה בדרך האוויר וצנחו בשטח. צריך היה להחיש להם תגבורת: אנשים, נשק, תחמושת ומזון. הטור הממוכן הצליח להגיע עד לפני כונתילה. שם, באזור החולות והדיונות, פסק הטבע את פסוקו: השיירה כולה, פרט לטנקים, שקעה עמוק בחול. אף כלי רכב לא היה מסוגל לזוז ממקומו. מאיר היה צמוד אל טרקטור קטן, עמוס על גבי משאית. כאשר הבחין במכוניות השוקעות, הורה לנהג לשנות כיוון. חיפש – ומצא – שטח קטן ללא חול טובעני. הוא כיוון לשם את המשאית, ותוך גילויי תושייה, פרק את הטרקטור הקטן מן המשאית באמצעות שיח קטן ובודד שמצא שם. מעתה, במשך עשרים וארבע שעות רצופות, נשא צ'רניאק על גבו את גורל המלחמה: לאחר שני לילות קודמים של שימורים, הטיל את עצמו למערכת הזאת. הוא אמנם נסתפח אל הטור למטרה שונה בתכלית – להכשיר מסלולים ארעיים לנחיתת מטוסים. אך עתה אין ערך להגדרות של תפקידים. הטור הזה שקוע. באמצעות כבל גרירה חילץ מאיר את כלי הרכב השקועים, אחד-אחד, בעקשנות, בדבקות במטרה, שעה-אחר-שעה. קודם – תותחים, אחר כך – אנשים, ולבסוף – מזון ואביזרים שונים. "היה לי רק סיפוק אחד" – נזכר מאיר במהלך הריאיון – "לראות איך השטח מתנקה ממכוניות. עוד תותח, עוד משאית, עוד אנשים. הייתי סוחב אותם עד מחוץ לשטח החולי, מנתק את עצמי חוזר לסחוב כלי רכב אחר. והם נסעו. זה היה העיקר. ובעיני ראיתי לא את אלה שאני מחלץ – אלא את הבחורים, המצפים לתגבורת במיתלה". אחר כך נסע לכונתילה, למלא את מיכל הדלק של הטרקטור. חזר בבוקר. היו שם עוד שתי משאיות שקועות בחול. רתם את הטרקטור לאחת מהן ולפני שהספיק לחלצה, תקפו מטוסים מצריים אותו ואת המשאיות. "אילו הגיעו שעות אחדות לפני כן", רדפה את מאיר אז המחשבה, "היו המטוסים האלה זורעים מוות וחורבן. קפצתי מהטרקטור. חיפשתי מחסה, המטוסים צללו וכיסו את השטח באש תותחים. אחר כך גילו בשטח פייפר שלנו. הוא ניסה להתחמק בטיסה נמוכה דרך הערוצים, אולם לא הצליח. הם פגעו בו והוא התפוצץ. המטוסים עזבו ואנו המשכנו בעבודה. שהיתי עשרה ימים בכונתילה. חילצתי עוד חלק מהכלים של חטיבה תשע, שהייתה בדרך ליעד שלה".

המלחמה נגמרה. האזרח צ'רניאק חזר לעבודתו בסדום. מאיר לא קיבל אז צל"ש. אבל מפקדים בשטח, שראו מקרוב את פעולותיו, גמלו לו בדברים שבכתב ובעל פה.

מלחמת ששת הימים (1967) – "עם טרקטור מול כונתילה, לא רחוק מהגזרה של 1956, מאיר המילואימניק מסייע ליחידות להתחמש, על סף המלחמה. אחר כך מעבירים את מאיר לצפון, לפלס את הדרך לטנקים באמצעות הטרקטור, מול המוצב הסורי דרבשייה. חצי יום גורלי. המלחמה נגד הסורים כבר בעיצומה. מאיר – חשוף בטרקטור שלו. אש סורית עצבנית ואימתנית. משמאל ומימין, מלפנים ומאחור, מרטשים פגזים את הקרקע הסלעית ורסיסיהם ניתזים כגשם קללה לכל עבר. גם זה נגמר".

מלחמת ההתשה (1969) – הצל"ש ועיטור המופת.

ב- 1970 כאשר מפקד חטיבת הדרום, אריק שרון, העניק למאיר צ'רניאק את הצל"ש הוא אמר: "אחרי שנתקענו בחול ציפינו לעזרת אלוהים. לא היינו יוצאים משם. אתה הופעת כשליח טוב". ובהמשך סיפר: "בעצם עוד אז, ב-1969, מאיר היה ראוי לבוא על שכרו באמצעות ציון לשבח. שכן, תפקיד הרכבים שנתקעו בחולות להחיש תגבורת: אנשים, נשק, תחמושת ומזון. ומאחר שהטור נתקע בכונתילה, אף כלי רכב לא יכול היה לזוז ממקומו. ומאיר, כאשר הבחין במכוניות השוקעות, הורה לנהג המשאית לשנות כיוון, חיפש ומצא שטח קטן ללא חול טובעני, כיוון לשם את המשאית, תוך גילויי תושייה פרק את הטרקטור הקטן מן המשאית, באמצעות שיח קטן ובודד שמצא שם. וכך המשיך במשך עשרים וארבע שעות רצפות לשאת על גבו את גורל המלחמה. כך חילץ בעקשנות ובדבקות במטרה, שעה אחר שעה, קודם את התותחים אחר כך את האנשים ולבסוף את המזון."

"על תרומתו למדינה, במלחמת ההתשה", מאיר קיבל עיטור המופת מהרמטכ"ל, דוד אלעזר (1973). בספר, בעוז רוחם, פורסם הסבר להענקת עיטור המופת למאיר: "בליל ה-31 במאי 1969, הפעיל רב"ט מאיר צ'רניאק דחפור D-8 להקמת סוללת עפר בדרך ליד תעלת-סואץ. הוא התמיד בעבודתו בדחפור הפתוח, גם כאשר האויב ירה לעברו במרגמות, עד שסיים את הקמת הסוללה. לאחר שהשלים את העבודה בקטע שלו, עבר רב"ט מאיר צ'רניאק לקטע השני, שבו היו צריכים לעבוד 2 מפעילים אחרים, אך לא עבדו מפאת ההפגזה. רב"ט מאיר צ'רניאק ביצע בעצמו את משימת הקמת הסוללה בקטע זה במשך כ-3 שעות תחת אש רצופה של מרגמות. כאשר סיים גם עבודה זו, עבר לקטע נוסף של הדרך, שהייתה חשופה לאש מרגמות ונשק קל של האויב. הוא המשיך בעבודתו בשטח זה בהיותו חשוף לאש ובחיפוי אש של כוחותינו, סיים את העבודה גם בקטע זה. כל העבודות, שתוארו לעיל, בוצעו על-ידו ברמה מקצועית גבוהה ובצורה מושלמת.

מלחמת יום כיפור (1973) – בתחילה צורף מאיר ליחידה שפעלה בעורף. אולם בסיום המלחמה, כשעדיין נמשך הגיוס, עברה היחידה לשפת התעלה ובנתה את הגשר היבשתי. עיקר עיסוקיה היה בניית גשר עפר וסלעים וכן גשרים צפים. עיקר הצבא עבר את התעלה בגשר העפר. התפקיד של מאיר היה לשפוך עפר לתעלה, להעמיס סלעים ממחצבה סמוכה עבור הגשר ולעבור תחת אש האויב לעיר סואץ. מאיר ביצע את משימותיו באמצעות דחפור  מסוג D-8 , שהגיע לידיו כשהוא חסר צינור פליטה ומרעיש בעוצמה קיצונית. רעש המנוע עלול היה לפגוע בכושר השמיעה שלו, אך את המשימה צריך הרי לבצע ברמה מקצועית גבוהה. בדחפור התגלתה תקלה נוספת – אפשר היה להפנות אותו רק שמאלה ולא ימינה. מאיר החל את עבודתו בשטח והמצרים הפגיזו, לאחר שאיתרו את הדחפור על פי הרעש המחריד ועשו עליו תצפיות. את הדחפור הענק הפעיל מאיר בפעולה מהירה והקים סוללה כשממול פלוגה של מצרים עם נשק מכוון אליו. רק מאוחר יותר החלה הנסיגה, ועדיין היה עליו לבצע עבודות בסיני תחת אש. "אחד המקומות הקשים ביותר" נזכר מאיר, "היה ליד מעוז מצרי שאותו תפש צה"ל. המצרים ישבו ממול, בקו בר-לב, ודרך הגישה שם עברה באזור של ביצות עמוקות".

בצאתו לגמלאות בשנת 1981 התמסר מאיר לריענון הנפש. הוא חילק את זמנו בין לימודי ספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון כסטודנט מהמניין (1998-99), וכתיבת ספרי שירה. חלק מהשירים פורסמו בכתבי-עת, וחלקם עבר עיבוד מוסיקלי לביצוע במסגרת מקהלה. מאיר המשיך להתמסר לטבע וסייר בארץ במסגרת החברה להגנת הטבע, עד יום מותו ב- 26.09.2003.

*****

גילוי נאות:

אני אחייניתו של מאיר צ'רניאק, שהיה אחיו הצעיר של אבי, עו"ד גרשון צ'רניאק.

משפט היסטורי

משפט אייכמן. גדעון האוזנר עומד. אייכמן יושב בתא זכוכית. קרדיט: ויקיפדיה

משפט אייכמן התנהל בירושלים 15 שנים לאחר משפטי נירנברג. הוא עסק רובו ככולו בפרשת "הפתרון הסופי לשאלת היהודים". הוא התרכז באדם שעסק בשילוחם של היהודים אל מותם והיה מעורב בכל צורות ההרג שפקדו את האומללים האלה. יש לשער שאילו נתפסו פושעי מלחמה נוספים היו אף הם מובאים לדין ירושלים, לפי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם.

היה זה מראשיתו משפט היסטורי. נחשפו בו המוני מסמכים שעסקו במישרין ובעקיפין במעשה הרצח. מאה ואחד-עשר עדים ששרדו מקרב הקהילות הנרצחות, העידו בפני בית המשפט. לצידם הופיעו היסטוריונים, משפטנים, מומחים וחוקרים מכל קצוות תבל שהקדישו את חייהם, כשרונם וניסיונם לחקר הפרק האפל הזה.

רבים מהשותקים עד אז פתחו את סגור ליבם, כשם שרבים מבני הארץ נחשפו אל מלוא ממדיו ואימותיו של "הפתרון הסופי".

מול תא הזכוכית, חיים גורי. קרדיט: הקיבוץ המאוחד

הסופר חיים גורי מספר את רשמיו היומיומיים מהמשפט בספרו, מול תא הזכוכית.

וכך פותח גורי בתיאור היום הראשון של המשפט. להלן קטעים מתוך התיאור:

הוא [אייכמן] נכנס אל תא-הזכוכית בשעה 08:55. הוא יושב כפסל.

"מה כאן?", שואל עצמו גורי. "רצון ברזל להישאר שקט או אטימות של איש שאיננו תופס מי הוא?"

"בית המשפט!" נשמעת שאגתו של שמש בית הדין.

כולם קמים על רגליהם כאיש אחד. הוא [אייכמן] מזדקף לדום. חייל מאומן. אינו נע… הפסל ניצב דום.

השופט לנדוי קורא פרט אחר פרט את כתב האישום… שעה תמימה נמשכת קריאת כתב האישום בעברית ובתרגום גרמני…. הפסל לא נע.

אני יודע כעת, כי אזכור את היום הזה כל ימי חיי.

אני רושם בפנקסי: 17 באפריל 1961.

הכתובת על הקיר

כיום אנו נוטים להשמיץ ציורים וכתובות גרפיטי ולהגדיר את חלקן כוונדליזם. מחקר פורץ דרך קובע, באופן מפתיע, שגרפיטי בעת העתיקה היה שימושי ונודעה לו חשיבות. על אחת כמה וכמה כשמדובר בגרפיטי יהודי.

*******

דמיינו שאתם נכנסים לבית כנסת ולמולכם נראה אלמוני משרבט מילים על הקיר. איך הייתם מגיבים אילו ביקרתם בבית קברות בזמן שפלוני חורט מילים על גבי מצבה עתיקה? אני הייתי מדווחת מייד למשטרה או לרשויות המקומיות. גרפיטי במקומות פולחן וקבורה נחשב כיום למעשה נבלה וחוסר כבוד, ואילו בעולם העתיק, יהודים ולא-יהודים נהגו לצייר ולהשאיר כתובות של מה שנקרא כיום גרפיטי, גם במקומות שמוגדרים כטאבו מוחלט בעידן המודרני, כגון בתי כנסת, בתי קברות ומקומות קדושים. הם לא זכו לגנאי, אדרבא, כתובות וציורים היו עניין מקובל ושגרתי.

זאת המסקנה העיקרית העולה ממחקר יפורץ דרך של פרופ' לארכיאולוגיה והיסטוריה, קארן שטרן Karen B. Stern . שטרן השתתפה בחפירות ארכיאולוגיות רבות באזורים נרחבים בין הים התיכון והים השחור: סוריה, יוון, איטליה, מלטה, סרדיניה, ובצפון אפריקה. שטרן בחנה כתובות גרפיטי שמקורם במאה השביעית או השמינית לפני הספירה והלאה, באתרים המיועדים לפולחן ולקבורה כגון בתי כנסת וכנסיות ובתי קברות. היא בחנה גרפיטי שנמצאו בשווקים ובמקומות בילוי, בשפות דומיננטיות כגון יוונית, ארמית, ערבית ועברית. היא בחנה רישומים של ספינות, לוחמים וחנוכיות, שנמצאו במרחבים מקודשים וגם במדבריות לאורך דרכי הסחר של מצרים, חצי האי סיני וערב הסעודית. הקדמונים הותירו עקבות בצורת גרפיטי גם סביב תיאטראות ציבוריים והיפודרומים, לאורך החוף בסוריה (לבנון המודרנית) ואסיה הקטנה (החלק האסייתי של טורקיה המודרנית), כמו לדוגמה: מקדשים של עובדי אלילים, בתי כנסת וכנסיות; בתי קברות.

מה כלול במונח "גרפיטי" בהקשר של העולם העתיק? 

כתובות הגרפיטי בעולם העתיק היו בדרך כלל חתימות והודעות כתובת בשפות שונות, בעיקר יוונית, ארמית, לטינית, עברית או ערבית, או סימנים מופשטים. לעתים נמצאו גם רישומים של תמונות, כגון שלדים, אובליסקים, ציפורים, ספינות, חנוכיות ורוכבי סוסים. יהודים השאירו הודעות וציירו תמונות, כולל תמונות של פרחים, בעלי חיים, שמש זורחת, ספינות וחנוכיות במערות וסביב הכניסות לבתי קברות ברומא, מלטה וצפון אפריקה. בהודעות ובציורים שהותירו שם לא צוינו שמות הנפטרים. חוקרים מסכימים ביניהם שאלו הם סוג של גרפיטי ולא קישוטים רשמיים על גבי קבר. חשוב לציין שמדובר בתיעוד, לא כתובת גרפיטי סתמית. לדוגמה, תיעוד פעילויות שיהודים קדמונים עסקו בהם במהלך ביקור קברי יקיריהם.

חלק מכתובות הגרפיטי היו שמות שהשאירו מטיילים או עולי רגל, בדומה לממצאים מהזמן המודרני. אלא שבדרך כלל גרפיטי שימש ככתובת "הצהרתית" שמכריזה על משהו – כמו ההודעה שנמצאה בתיאטרון: "כאן יושבים היהודים," או הודעה של ספק ללקוחותיו: "כאן אני מוכר את הסחורה שלי"  – מעין מקבילה לשילוט של ימינו.

דבר אחד די ברור – מה שהיה מקובל באותן שנים אסור בתכלית האיסור בימינו. אחדים מכותבי הגרפיטי ניסו לתקשר עם אלוהים על ידי רישום תפילותיהם במקומות ציבוריים. חלקם השאירו כתובות בתאי קבורה, החל מהודעות של נחמה ועד אזהרות, שהיו מיועדות להגן על המתים מפני החיים ועל החיים מפני המתים. בפתח בית כנסת מהמאה השלישית לספירה בדורה-יורופוס בסוריה הרומית, אדם בשם "אחיא" שרבט תפילות ובקשה לזיכרון-עד של היקרים לו על משטחים בבית כנסת, "זכר אחיא יעלה … לפני האדון שבשמיים!". באותו בית כנסת חרטו מבקרים אחדים תמונות של סוסים על גבי הקירות של אולם הכינוס. דוגמאות בלתי צפויות מגיעות אלינו ממקדשים ואתרי תפילה של עובדי אלילים, נוצרים ומוסלמים, ברחבי סוריה, מצרים וחצי האי ערב. גם יהודים השאירו שם כתובות גרפיטי המביעות נאמנות לשלטון.

באחת הקטקומבות היהודיות המפורסמות העתיקות – בית שערים, הנקרופוליס היהודי הגדול ביותר שנודע מארץ ישראל הרומית, נמצא גרפיטי שנועד להנציח נפטרים שעבדו בשירות הציבורי. נמצאה שם גם הצהרה: "בהצלחה בתחייתך!" לעולם לא נדע אם הצהרה זו הייתה סרקסטית או כנה. מעל ובתוך מתחמי קבורה נמצאו גם קללות ביוונית וארמית שנועדו להרתיע שודדי קברים. נמצאו גם כתובות אשר דנו לחיים של סבל את כל מי שיפריע למתים: "מי שמקים את המתים לתחייה [המחלל את הקבר!] אלוהים ישפוט אותו".

משמעות הגרפיטי בעולם העתיק

חלק מהמדענים עדיין סבורים שגרפיטי מהעת העתיקה הם שרבוטים אקראיים ומקריים. אבל שטרן, שבחנה מאות שרבוטים וגרפיטי של יהודים, ששרדו מהמאה השביעית לפני הספירה עד המאה השביעית לספירה, ופרסמה על כך ספר,  Writing on the Wall – Graffiti and the forgotten Jews of antiquity הגיעה לתובנות פורצות דרך על התנהלותם היומיומית של יהודים משכבות העמלים (פלבאים). בספרה, שטרן מסבירה שאוכלוסיות שלא נמנו על האליטות, כמו לדוגמה בעלי מלאכה, סוחרים, רועים, מלחים וסוחרים, שעבדו קשה לפרנסתם במסחר בדרך הים והמדבר, הותירו אחריהם "גרפיטי". זאת בדומה לשכניהם עובדי האלילים, הנוצרים והמוסלמים. כתובות גרפיטי אלו כוללות רישומים במהלך חייהם: בעת התפילה היומית או במהלך עלייה לרגל, או עלייה לקברי בני משפחה, בטיולי עבודה יבשתיים ובהפלגות, בהשתתפות בתחרויות ספורט ותצוגות תיאטרון, ואפילו בעסקאות בשווקים מקומיים. רישומיהם מתעדים פעילויות נלוות שבוצעו על ידם במונחים שלהם, ובקולם שלהם, ובכך הם מהווים תיעוד חשוב ומשמעותי על התנהלות יומיומית של מי שאינו חלק מהאליטה. אלמלא תובנה זאת, חייהם והתנהגותם של פשוטי העם היהודי היו חומקים מהתיעוד ההיסטורי.

שטרן משוכנעת שגרפיטי במקומות רבים, כולל מקומות קדושים, לא נועדו להשפיל, להשמיד או להשחית, כפי שאנחנו היינו סבורים. אלא להיפך –  פעילות זו נבעה מהצורך להביע אדיקות, יראת כבוד, מסירות נפש, הנצחה, אהבה וגאווה. הרישומים הותירו לדורות הבאים מידע על חיי היהודי בעולם העתיק – מידע שנפקד ממקורות אחרים, בעיקר כתביהם של האליטות. נכון להיום, התיעוד ההיסטורי מתבסס (כמעט אך ורק) על כתבים ורישומים של אליטות קדומות, כגון דברי יוספוס פלביוס אשר נכתבו בהשפעת העדפות המחברים. כך גם לגבי טקסטים רבניים מתקופות המשנה והתלמוד המשלבים דיונים על חיי היומיום היהודיים. רבנים (אליטות מלומדות מארץ ישראל ובבל) נהגו לערוך את יצירותיהם על פי תחומי העניין הספציפיים להם, שלעתים קרובות היו שונים לגמרי מאלה של היהודי שחי על פי רוב מחוץ להוויה הרבנית. אלו מיסכו פרטים על חיי היומיום של היהודי הקדמון שאינו נמנה על שכבת הרבנים.

לפיכך, אין זה יומרני לטעון כי ייתכן מאוד שמה שמתואר בתיעוד ההיסטורי כיחסי איבה בין יהודים לשכניהם הלא-יהודים לא לקח בחשבון את המידע העולה מכתובות הגרפיטי, שמהווים עדות לזיקה והרמוניה יומיומיות בין יהודים ללא-יהודים. כך שייתכן מאוד שהגרפיטי היהודי הקדום ישנה מקצה לקצה את התמונה העולה מהתיעוד ההיסטורי הידוע לנו כיום לגבי העת העתיקה.

חומר נוסף לעיון:

גרפיטי יהודי – הצצה לחיים נשכחים בעת העתיקה

https://www.atlasobscura.com/articles/ancient-jewish-graffiti

להרים את המורל הלאומי

הנשיא ג'ון פ. קנדי, הנהיג מסורת של קריאת פואמה בטקס ההשבעה לנשיאות ארה"ב. זאת כדי להרים את המורל הלאומי, לעודד תחושת פטריוטיות ולצאת מהדכדוך שפקד את ניו אינגלנד – שם הוקמה המושבה הראשונה של האנגלים ביבשת אמריקה. המסר הטמון בפואמה תאם להפליא אמירה ידועה של הנשיא קנדי, "אל תשאל מה המדינה שלך יכולה לעשות בשבילך, שאל מה אתה יכול לעשות למען המדינה שלך".

רוברט פרוסט קורא את הפואמה The Gift Outright. Credit: awetblackbough

צריך לומר שאצלנו מעולם לא הונהגה מסורת של קריאת פואמה בטקס הרשמי של השבעת נשיא המדינה. עם זאת יש לציין שקיים מן המשותף בין טקס ההשבעה של ג'ו ביידן ורובי (ראובן) ריבלין לנשיאות המדינה, למרות ששניהם הושבעו בתקופת משבר. ביידן הושבע לנשיאות ארה"ב בעיצומה של פאנדמיה, בצל מותם של כ-400,000 חולי קורונה. השבעתו של ריבלין לנשיא התקיימה בעיצומו של מבצע "צוק איתן", בצל הלוחמה. שני הטקסים היו מצומצמים ומוגבלים בזמן.

אבל קיים הבדל משמעותי ביניהם: בטקס ההשבעה של ביידן נכללה תכנית אמנותית (20.1.2021). משוררת צעירה בת 22 קראה פואמה פרי עטה. וברקע התקיימה אזכרה לחללי מגפת הקורונה של ארה"ב והודלקו משואות בגבעת הקפיטול לזכרם. בטקס הרשמי של השבעת הנשיא רובי ריבלין נישאו נאומים במליאת הכנסת (24.7.2014), התקיים טקס משמר כבוד ברחבת הכנסת, וכל מה שאמור היה להתרחש אחר כך, לפי הנהוג עד אז, בוטל.

בהצהרה משותפת אמרו רובי ריבלין ויולי אדלשטיין:  ״… עם זאת, בשעה שחיילי צה"ל נלחמים ואזרחי ישראל נמצאים תחת איום מטחי טילים, סברנו שיש מקום לקיים את האירוע במתכונת צנועה יותר ומצומצמת."

קריאת פואמה בטקס ההשבעה לנשיאות ארה"ב הונהגה לראשונה על ידי הנשיא הנבחר דאז, ג'ון פ. קנדי (דמוקרט) (1961).

הרקע: ב- 26 במרץ 1959, לפני ארוחת הערב שתוכננה לכבוד יום הולדתו השמונים וחמש של המשורר רוברט פרוסט, הוא ניצב בפני עשרות עיתונאים בחזית המלון וולדורף אסטוריה בניו יורק. בין היתר, פרוסט נשאל לדעתו על שקיעתה לכאורה של ניו-אינגלנד, ערש ההשראה שלו. וכך הגיב: "הנשיא הבא של ארצות הברית יהיה מועמד מבוסטון. האם זה נשמע לכם כאילו ניו אינגלנד מתפוררת?" פרוסט נשאל מיד על מי הוא מדבר, ועל כך השיב בגלוי, "פוריטני בשם קנדי".

ג'ון פ. קנדי שימש עדיין כסנאטור זוטר ממסצ'וסט, ומזה מספר חודשים נמנע מלהכריז רשמית על מועמדותו לנשיאות. מסתבר שקנדי התלהב מהקביעה המוקדמת של פרוסט ומיהר לכתוב לו מכתב תודה.

מרגע שפרוסט גויס לקמפיין הבחירות של קנדי לנשיאות ארה"ב, .הוא הקפיד לחזור על התחזית שלו לגבי ניצחונו של קנדי, בכל אירוע ציבורי שבו השתתף. ולאחר הניצחון הדחוק בעימות הטלוויזיוני של קנדי נגד ריצ'רד ניקסון בנובמבר 1960, קנדי הזמין את פרוסט להיות המשורר הראשון שיקרא משיריו בהשבעתו של קנדי לנשיאות. בתגובה הטלגרפית שבה השיב לקנדי, כתב פרוסט, "אם אתה מסוגל לשאת בגילך את הכבוד להיות הנשיא של ארצות הברית, אני צריך להיות מסוגל בגילי לשאת את הכבוד לקחת חלק כלשהו בהשבעה שלך… אני מוכן לקבל את התפקיד למען … האומנויות, והשירה – שגויסו היום לראשונה לשירותם של מדינאים."

קנדי שאל את פרוסט האם הוא מסכים לחבר פואמה חדשה לכבוד טקס ההשבעה. ולאחר שבקשתו נדחתה, קנדי ביקש מפרוסט לקרוא את "The Gift Outright", פואמה שפרוסט חיבר, שנותנת כבוד ל"מיוחדות" האמריקנית – American Exceptionalism. היא ראתה אור רק בשנת 1942 (מלחמת העולם השניה), ותוארה על ידי פרוסט, כ"היסטוריה של ארצות הברית בתריסר [למעשה, 16] שורות של שירה לא מחורזת." הפואמה קצרה אבל מעבירה מסר חשוב: בעלות על אדמה הוא אקט דו -כיווני; איננו יכולים להפיק יתרונות ממדינה ריבונית מבלי לתת גם מעצמנו בתמורה. וברגע שנבין זאת, ובאמצעות הנתינה "הגמורה" של עצמנו, רק אז אדמתנו תהפוך למה שהיא הייתה אמורה להיות ("such as she would become"), ותגיע למיצוי הפוטנציאל שלה: בית חזק ומקום בטוח במקום מקום מעורפל".

העיתוי של קריאת הפואמה –  ביום ההשבעה (20.1.1961) של ג'ון פ. קנדי  – הולם ביותר. המסר שלה תואם את נושא הנאום של הנשיא הצעיר המורה לאמריקאים: "אל תשאל מה המדינה שלך יכולה לעשות בשבילך, שאל מה אתה יכול לעשות למען המדינה שלך". הייתה זאת הפעם הראשונה שמשורר קרא פואמה בטקס השבעה של נשיא.

במאמר מוסגר ייאמר שלקראת אירוע ההשבעה לנשיאות פרוסט זכה להשראה ונרתם בכל זאת לכתיבת פואמה חדשה לכבוד השבעת ג'ון קנדי וכך חיבר את הפואמה בשם, "הקדשה" – הקדשה לנשיא ג'ון קנדי. רצה הגורל ודווקא ביום ההשבעה, בשיא החורף המושלג, קרני השמש השתקפו מערימות השלג שבחוץ וסנוורו את עיניו של המשורר בן ה – 86.  פרוסט החל לקרוא את "הקדשה", אבל התקשה להמשיך בשל הסינוור. במקום זאת הוא דקלם מהזיכרון את הפואמה: "The Gift Outright".

למחרת טקס ההשבעה, ה"וושינגטון פוסט" ציין שהפואמה שפרוסט קרא הייתה אחד משיאי הטקס: "רוברט פרוסט, בדרכו שלו, כבש את לב הקהל בטקס ההשבעה." היה זה רגע מכונן שציין את הקשר המיוחד שנוצר בין המשורר, רוברט פרוסט לנשיא הנבחר. ג'ון קנדי, אשר הפך תוך זמן קצר לאייקון – נשיא שייזכר לעד כמי שפתח פרק חדש בהיסטוריה האמריקאית.

הרמת המורל הלאומי הוא צו השעה

המגפה עודנה משתוללת ברחבי ארה"ב ותובעת את מתיה. ולמרות 400,000 מתים (בינתיים) מווירוס הקורונה – ביידן אימץ את המסורת של קודמיו הנשיאים הדמוקרטים, ג'ון קנדי, ביל קלינטון וברק אובאמה. הוא היה נחוש בדעתו לחזק את הרוח הלאומית. אמנם היקף המוזמנים לטקס ההשבעה צומצם, והקוקטייל המסורתי שלאחר השבעת הנשיא הנבחר בוטל. אבל התוכנית האמנותית התקיימה (חלקית). המשוררת בת העשרים ושתיים, אמנדה גורמן, הגיעה אל במת הנשיאות כמשוררת בזכות עצמה, שהולכת בדרכי משוררים עטורי פרסים, כמו לדוגמה מאיה אנג'לו ורוברט פרוסט. באמתחתה היו פרסי שירה: "משורר הנוער הראשון" של לוס אנג'לס (2014 ), ופרס "משורר הנוער הלאומי הראשון" (2017).

אמנדה גורמן בטקס השבעת הנשיא ביידן. קרדיט: ויקיפדיה

גורמן קראה בטקס ההשבעה פואמה פרי עטה, The Hill We Climb ("הגבעה להעפלה", ראו להלן). הפואמה זכתה לשבחים. לדוגמה, לין מנואל מירנדה, ברק אובאמה, הילארי קלינטון ואופרה ווינפרי. גם המיליונים שצפו בה על גבי המסכים, קוראת את הפואמה, התמוגגו.

ימים יגידו, ואולי בעתיד ייבחר במדינת ישראל נשיא שימליץ לאמץ קריאת פואמה בטקס ההשבעה הרשמי שלו לנשיאות. פואמה שתבליט את המסר "אל תשאל מה המדינה יכולה לעשות בשבילך, שאל מה אתה יכול לעשות בשביל המדינה". כך עשוי להיפתח פרק חדש בהיסטוריה שלנו; סיכוי להרמת המורל הלאומי, תוך הירתמות נבחרי העם למען המדינה.

______

למעוניינים בקריאת הפואמה "The Hill We Climb" היכנסו לקישור זה. כאן תוכלו לקרא גם את תרגום הפואמה לעברית על-ידי חגית בת אליעזר: "הגבעה להעפלה".

אישיות השנה של השבועון TIME – המצפן של העולם

במהלך קרוב למאה שנה "אישיות השנה" של השבועון TIME היוצא לאור בניו יורק, שימש כמצפן שמאותת לקוראיו ברחבי העולם היכן העולם נמצא בשנה החולפת ולאן פנינו מועדות. אבל איך אפשר לתייג את שנת 2020: שנה שמסומנת במשברים מרובים, שנחתו בבת אחת ברחבי העולם כולו: מגיפה של פעם במאה, עוול גזעני אכזרי, אי שוויון בולט, שריפות אפוקליפטיות, דמוקרטיה תחת אש? והאם 2020 היא שנה שאין לה כיוון? והאם הבחירה של ה- TIME בג'ו ביידן וקמאלה האריס כ"אישיות השנה" עומדת בקריטריונים של מערכת ה-TIME?

אישיות השנה: המצפן שמאותת היכן העולם נמצא בשנה החולפת

זו הייתה שנה שהאומה החזקה ביותר עלי אדמות אינה יכולה להתפאר בה – קריאת השכמה לאלה שיותר רגילים לראות את אמריקה, למרות פגמיה, כמגדלור עבור העולם. ארה"ב זוהתה עם מספר המקרים המאומתים הגדול ביותר של הקורונה ושיעור המתים הגבוה ביותר במגפה העולמית, בהשוואה לכל מדינה אחרת. הריגתם של ג'ורג 'פלויד, ברונה טיילור, אחמוד ארברי, טוני מקדאדה ורבים אחרים העלתה לשיח קיומה של גזענות מערכתית, שנמשכת יותר מדי זמן ובקנה מידה גבוה. אי השוויון הכלכלי העמיק. כמעט אחד מכל 8 מבוגרים אמריקאים דיווחו כי לא היה להם מספיק אוכל בבית בשלב כלשהו בנובמבר. שריפות הרסניות ברחבי החוף המערבי הראו עד כמה ארה"ב לא מוכנה לשינויי האקלים. סכסוכים סביב שיעורי הצבעה ומדע עטית  מסכות הראו עד כמה האמריקאים חלוקים ביניהם אפילו בעובדות בסיסיות.

ג'ו ביידן נבחר לנשיא ארצות הברית בעיצומו של ויכוח קיומי על המציאות בה אנו חיים. הדבר היחיד כמעט שהאמריקנים מסכימים עליו כרגע הוא שעתיד המדינה עומד על כף המאזניים, הגם שהם חלוקים על הסיבה לכך. ביידן, שנאמר עליו שהוא מנותק מהשמאל ושהוא תויג בטעות כסוציאליסט על-ידי הימין, עמד על שלו בסמוך למרכז הפוליטי והצליח להמריא גם כשהנוף החברתי, הדיגיטלי והגזעי סביבו השתנה. עם יותר מ -51%, ביידן זכה בשיעור האחוזים הגבוה ביותר מהקולות בהשוואה לכל מתמודד לתפקיד הנשיאותי מאז פרנקלין רוזוולט בשנת 1932. הביקורת נגדו אמרה שהוא טוען ש"צריך לאחד את אמריקה". האם אמריקה יכולה להיות, או אפילו רוצה להיות מאוחדת? זו שאלה שהוא יצטרך להתמודד איתה בקרוב.

איש השנה של ה-TIME – היסטוריה על קצה המזלג – הרעיון של "איש השנה של ה- TIME" התחיל באופן מקרי לחלוטין, כך מגלה "מכתב לקוראים" שפורסם בשבועון ראש השנה 1945. מאז שצ'רלס לינדברג הוכרז כאיש השנה לשנת 1927 בגיליון 2 בינואר 1928, המגזין בחר מדי שנה במה שמכונה כיום אישיות השנה – האיש, האישה, הקבוצה או הרעיון בעלי ההשפעה הרבה ביותר על העולם במהלך 12 החודשים הקודמים.

צ'רלס לינדברג, איש השנה של ה- TIME. קרדיט: Cover Credit: S.J. WOOLF

עד 1927 ה- TIME שם דגש על האירוע השבועי שמצדיק את המילה "חדשות". מכיוון שבמהלך השבוע שלפני ראש השנה 1928 כמעט שלא קרה דבר שהצדיק את המילה "חדשות", העורכים היו אובדי עצות: "מישהו הציע לנו להפסיק לחפש את איש השבוע ולבחור באיש השנה", סיפר המו"ל דאז, "הבחירה הייתה קלה: צ'ארלס אוגוסטוס לינדברג, שחצה את האוקיינוס האטלנטי לבד במשך 33 שעות ו -39 דקות בלבד, היה גיבור שנת 1927." (גליון 2 בינואר 1928). והשאר הוא היסטוריה. למעשה, עורכי ה- TIME שלא חשבו עליו כאיש השנה פרסמו בגיליון 2 בינואר 1927 מאמר קצרצר עד כדי כך על לינדברג "שהקורא התקשה למצוא אותו בתוך השבועון". המאמר כיסה בקושי שני טורים. היו בו פרטים על גובהו, גילו, צבע עיניו, צבע שערו וגודל כף רגלו של לינדברג, וגם פרטים רכילותיים על הרגליו (לא מעשן; לא שותה. לא מהמר. אוכל ארוחת בוקר יסודית. מעדיף ארוחת צהריים וארוחת ערב קלה אם בכלל. נמנע ממאכלים עשירים. אוהב ממתקים).

הבחירה בלינדברג כאיש השנה בגליון 1928 יצרה בקרב קוראי ה- TIME תגובות נלהבות. רק אז החליטו במערכת ה-TIME להמשיך במסורת בחירת "איש השנה". ב-  1945 הבהיר המו"ל של ה- TIME, "הבחירה באיש השנה כלל לא מצביעה על הוקרה או פרס נובל על עשייה חיובית. אין בכך משום שיפוט מוסרי."   

שני קריטריונים קובעים מי יהיה איש השנה (כיום, אישיות השנה): ראשית, מי שצבר תהילה מירבית בשנה החולפת; ושנית, מי שעשה הכי הרבה כדי לשנות  לטובה את החדשות (סטאלין, לדוגמה, בשנת 1942) או לרעה (סטאלין לדוגמה, בשנת 1939), כאשר הצטרפותו הפתאומית לצד של היטלר הובילה למלחמת העולם)."

מאז 1927, נבחרו כסיפור מרכזי של גליון ראש השנה של ה- TIME, אדם ספציפי, קבוצת אנשים, או בשני מקרים מיוחדים, המצאה וכדור הארץ. כל נשיא אמריקני זכה בתואר "איש השנה" לפחות פעם אחת במהלך הקדנציה שלו, למעט קלווין קולידג ', הרברט הובר וג'רלד פורד. הבחירה הראשונה של ה- TIME במספר בני אדם כ"איש השנה" הייתה ב- 1937 – גנרל וגברת צ'יאנג קאי שק היו "איש ואשת השנה" – והבחירה של 1950 "הלוחם האמריקני", ציינה את הקבוצה הסימבולית הראשונה כ"איש השנה",

בשנת 1999 שונה התואר ל"אישיות השנה" (ניטרלי מבחינת המגדר והקונספט). הנשים היחידות שזכו בתואר ששמו הוחלף, היו הנשים בשנת 2002 שהוכרו כ"השורקות", וביל גייטס וביחד עם בונו מלינדה גייטס בשנת 2005. עם זאת נשים נכללו בכמה קבוצות, "לוחמי חופש הונגריה" בשנת 1956, "מדענים אמריקאים" בשנת 1960, "בייבי בום" בשנת 1966, "האמריקאים התיכונים" (הכוונה לרוב הדומם של אמריקה, ת.ה.) בשנת 1969, ו"נשים אמריקאיות "בשנת 1975.

האובייקט הדומם הראשון שנבחר היה "מכונת השנה" של 1982: המחשב האישי. "אתם", היה "אישיות השנה" בשנת 2006. אנשי השנה של ה-TIME ב- 2018 – היו קבוצת עיתונאים, המוגדרים כ"שומרי הסף הנלחמים על האמת. "GUARDIANS". בין העיתונאים שנבחרו, נמנה העיתונאי הסעודי ג'מאל חשוקג'י, שנרצח בטורקיה, והעיתונאית הפיליפינית מריה רסה (Maria Ressa) ,שהקימה את אתר האינטרנט Rappler, שחושף את מלחמות הסמים האלימות במדינה בהובלתו של הנשיא רודריגו דוארטה.

עם הפנים לעתיד: אישיות השנה של ה- TIME כמצפן שמאותת לאן מועדות פניו של העולם

Time magazine; Portrait by Jason Seiler

שניים נבחרו ל"אישיות השנה" של ה-TIME – הנשיא הנבחר של ארה"ב ג'ו ביידן וסגניתו, קמלה האריס. ראוי לציין כי שנה לאחר בחירת פעילת האקלים גרטה טונברג, הצעירה ביותר שאי פעם זכתה בתואר איש השנה, אנו עוברים לאחד הוותיקים ביותר, הנשיא הנבחר בן ה -78. ביידן מכנה עצמו גשר לדור מנהיגים חדש, התואר שאימץ כאשר בחר לסגנית הנשיא את קמאלה האריס (56), בת לאב ג'מייקני ואם הודית. אם דונלד טראמפ תוייג כמאיץ השיבושים והפילוג בארבע השנים האחרונות, ביידן והאריס מאותתים לאן מועדות פני האומה:  תערובת של תפיסות עולם שביחד חייבות למצוא דרך קדימה, "אני אהיה הראשונה, אבל לא האחרונה," אמרה האריס ל- TIME. "מדובר ביצירת מורשת, מסלול, והשארת דלת פתוחה יותר משהייתה כשנכנסתי פנימה."

אם שנת 2020 היא אכן שנה של משברים שנחתו על העולם בבת אחת ונראה שאנו חיים במציאות חסרת כיוון, האתגר שעומד לפתחו של הנשיא האמריקני הנבחר וסגניתו הוא שינוי החדשות העולמיות ורצוי שזה יהיה לטובה.


הערה: כל אנשי השנה של שבועון ה-TIME מאז 1928

שלוש נשים דעתניות וסיפור אחד (חלק ב')

יצאתי בעקבות שלוש נשים דעתניות שכל אחת מהן פעלה בנפרד ושלושתן יחד יצרו סיפור: מלכה מצרית, קליאופטרה השביעית לבית תלמיי, סטייסי שיף מחברת הביוגרפיה "קלאופטרה: סיפור חיים", וקתלין מרטינז, ארכיאולוגית צעירה ודעתנית שעושה מאמץ לחשוף את דמותה של קלאופטרה ולהתחקות אחר מקום קבורתה.

קתלין מרטינזDr. Kathleen Martínez ארכיאולוגית מהרפובליקה הדומיניקנית, קשורה לסיפור דרך החיפוש אחר הקבר של קלאופטרה וממצאים נוספים שישפכו אור על דמותה. בגיל צעיר יחסית, מרטינז למדה כל מה שאפשר על המלכה הפרעונית, בעיקר מתוך טקסטים קאנוניים. הקריאה בטקסטים אלו שכנעה אותה שהרומאים התכוונו לתאר את קלאופטרה (במקרה הגרוע) כעוזרת תאוותנית (ובמקרה הטוב) כפוליטיקאית מניפולטיבית שסכסכה בין הפלגים של המעצמה הרומית המתהווה, בניסיון נואש לשמר את האוטונומיה של מצרים.

עוד לפני שמרטינז הגיעה לראשונה למצרים, ארכיאולוגים נרתמו לפתור את תעלומת מקום הימצאה וקברה של קלאופטרה. חפירות תת-מימיות שהחלו בשנת 1992 על ידי החוקר הצרפתי פרנק גודיו והמכון האירופאי שלו לארכיאולוגיה תת-מימית, אפשרו לחוקרים למפות את החלקים הטבועים באלכסנדריה העתיקה, את מזחיה והמסלולים שלה, את האדמה השקועה שעליה נבנו בעבר ארמונות מלכותיים. הממצאים המתפוררים שהובאו אל מעל פני הים – ספינקסי אבן מאסיביים, ריצופי אבן גיר ענקיים, עמודי גרניט ובירות – עוררו את התיאבון להבין טוב יותר את עולמה של קלאופטרה.

וכך, בשנת 2004 מרטינז מצאה עצמה חולקת עם זאהי הוואס – השר לענייני עתיקות לשעבר של מצרים – תיאוריה שפיתחה: שייתכן שקלאופטרה קבורה במקדש שנפל ליד העיר המדברית החופית טפוסיריס מגנה Taposiris Magna (כיום אבו סיר), 45 קילומטרים מערבית לאלכסנדריה.

לדבריה, "מה שהביא אותי למסקנה שטפוסיריס מגנה הוא מקום אפשרי לקבר הנסתר של קלאופטרה היה הרעיון שמותה היה מעשה פולחני בעל משמעות דתית עמוקה שבוצע בטקס רוחני קפדני מאוד". לפי התיאוריה – קלאופטרה ניהלה משא ומתן עם אוקטביאנוס כדי לאפשר לה לקבור את מארק אנטוניוס במצרים, והיא עצמה רצתה להיקבר איתו מכיוון ששאפה לשחזר את אגדתם של איזיס ואוסיריס – שמעניקה חיי אלמוות. כך שלאחר מותם "האלים יאפשרו לקלאופטרה לחיות עם אנטוניוס בצורת קיום אחרת, ויהיו להם חיי נצח משותפים."

פסל אוסיריס, מוזיאון קהיר. ויקיפדיה

לאחר שבדקה למעלה מתריסר מקדשים, מרטינז יצאה לדרך לאורך כביש החוף מערבה לכיוון אלכסנדריה בכדי לחקור את החורבה שהחלה להאמין שהיא התקווה האחרונה והטובה ביותר לתיאוריה שלה. כשהים התיכון מימינה ואגם מארוטיס משמאלה, מרטינז השתעשעה באפשרות שקלאופטרה עשויה הייתה לנוע בדרך דומה, ובחרה במיקום אסטרטגי זה לקבורתה מכיוון שהוא היה בתחומי אלכסנדריה העתיקה ועדיין לא בשליטת הרומאים בימים האחרונים שלפני מותה. "כשראיתי את המקום הלב שלי פועם מהר מאוד", היא נזכרת. כשצעדה באתר, גררה את ידיה לאורך אבני הגיר הלבנות והבז 'שבמתחם המקדש. זהו זה! היא חשבה. זהו זה!

המקדש בטפוסיריס מגנה תוארך מתקופת שלטונו של תלמי השני, אם כי ייתכן שהיה עתיק יותר. הסיומת אוסיריס בשם (טפוסיריס) נראתה לה כרמז שהאתר היה מקום קדוש, אחד מבין 14 ברחבי מצרים, שעל פי האגדה שם נקברה גופתו של אוסיריס.

"אני מסכימה שאוקטביאנוס הכיר ואישר את המקום בו נקברה," אומרת מרטינז. "אבל מה שאני מאמינה – וזו תיאוריה בלבד – הוא שלאחר סיום תהליך החניטה, הכמרים בטפוסיריס מגנה קברו את גופות קלאופטרה ומארק אנטוני במקום אחר ללא אישור הרומאים, מקום נסתר מתחת חצר המקדש."

תוך שש שנים הפך טפוסיריס מגנה לאחד מאתרי הארכיאולוגיה הפעילים ביותר במצרים. יותר מאלף מוצגים התגלו שם, 200 מהם נחשבים משמעותיים: כלי חרס, מטבעות, תכשיטי זהב, ראשי פסלים שבורים (כנראה נופצו על ידי ראשוני הנוצרים).

כיום, בראש החפירות בטפוסיריס מגנה עומדת ד"ר קתלין מרטינז , שאחרי שעבדה שם למעלה מ-14 שנה, היא משוכנעת יותר מתמיד כי קבר קלאופטרה יימצא שם.

אם יימצא אי פעם קברה של קלאופטרה, הסנסציה הארכיאולוגית תתחרה רק עם החשיפה של קברו של טוט-ענך-אמון בשנת 1922, על ידי הווארד קרטר. מציאת קברה, שלא לומר גופתה, תעמיק את דיוקנה של "הפרעה המצרית" האחרונה. שכן, במאה השנים האחרונות התוספת החדשה היחידה לרישום הארכיאולוגי היא מה שהחוקרים מאמינים שהוא קטע מכתב ידה של קלאופטרה: פיסת פפירוס המעניקה פטור ממס לאזרח רומאי במצרים בשנת 33 לפנה"ס.


הערה: "הקבר של קלאופטרה" ישודר בערוץ נשיונל ג'אוגרפיק (שבת 19.12.2020 19:00 זמן משוער).

שלוש נשים דעתניות וסיפור אחד (חלק א')