לזכור ולהזכיר את המורשת הלאומית

יום הזיכרון חייב בכל שנה לעמוד בסימן החוסן הלאומי, הפטריוטיות והנכונות להקרבה למען הקולקטיב. טקסי הזיכרון לחללי מערכות ישראל חייבים למקד את תשומת לב הציבור בחוסן הלאומי, ולהתנהל בשפה של לכידות ולא פילוג.

(פורסם לראשונה באתר NEWS1 מחלקה ראשונה, 23.4.2023)

טקס יום הזיכרון לנופלים במערכות ישראל

בהתקרב יום הזיכרון לחללי צה"ל תשפ"ג, על השיח הציבורי-תקשורתי השתלט ויכוח פוליטי ואינו מרפה. אנחנו, אזרחי ישראל, אחראים לכך. עלינו לכבד את 24,213 חללי מערכות ישראל, להקשיב, ולהזכיר מבוקר עד ערב את המורשת שעליה מושתתת המדינה. אל לנו להיתפס לשיח של איומים והפחדות העוסק בנושא אחד: למנוע מנציגי הציבור בכנסת את הגישה לבתי הקברות הצבאיים.  

מחקרם של אפרים יער ואפרת פלג "פטריוטיות וחוסן לאומי בישראל" (2006) מציג נתונים סטטיסטים. לפיהם, נכונות הפרטים בציבור הישראלי להקריב את חייהם למען הקולקטיב גבוהה ביותר: 92% נוטים להסכים להילחם למען המדינה. אלא שככל שהגיל יורד, יורד גם אחוז הנוטים להסכים להילחם למען המדינה:

"כאשר בוחנים את הנכונות המוחלטת להקרבה, בקבוצת הגיל המבוגרת ביותר (60+), 80% מסכימים בהחלט להילחם, שעה שבקרב קבוצת הגיל הצעירה ביותר (29-18), השיעור המקביל עומד על 55% ".[i]

יום הזיכרון חייב בכל שנה לעמוד בסימן החוסן הלאומי, הפטריוטיות והנכונות להקרבה למען הקולקטיב. טקסי הזיכרון לחללי מערכות ישראל חייבים למקד את תשומת לב הציבור בחוסן הלאומי, בשפה של לכידות ולא פילוג. בימים שלפני יום הזיכרון על השיח להתמקד במה שחשוב באמת למדינה, והמוטו "במותם ציוו" חייב להוביל אותנו.

אני רוצה להתייחס ל"שלישיית בית הכרם", מאת אביחי אורן, לוחם במלחמת יום הכיפורים (1973). במוקד הרומן מוצגת מצוקתם של הנותרים בחיים מאותה מלחמה מרובת חללים. צעירי אותו דור התגייסו כשהם חדורי אחריותם אישית לביטחונם של כלל אזרחי המדינה. הם נצרו בליבם רגשות פטריוטים שעליהם חונכו. אלא שנסיבות המלחמה הזאת – מתקפת הפתע בגבול הצפון ובגבול הדרום של ישראל, והחללים הרבים בשלושת ימי הקרבות הראשונים – הולידו בקרבם דילמות, ותסכולים. לא ארך זמן עד שהתגלעו מתחים והתפתח משבר אמון בינם לבין הדור הוותיק, דור מקימי המדינה. שכן, בעיצומם של קרבות אותה מלחמה נבטה בלב הלוחמים הטריים אכזבה. מפקדיהם ומדינאי הבכירים של ישראל התרשלו בתפקידם. ומי שספג את המהלומה הכואבת ביותר היו לוחמים בקו האש, שהייתה זאת התנסותם הראשונה בשדה הקרב.

מלחמת יום הכיפורים הייתה קו פרשת המים של אתוס ההקרבה. החוסן הלאומי נפגע. רבים מבני הדור הצעיר יצאו בהתרסה רבתית נגד דור הוריהם ומחנכיהם. על שסירסו את משמעות החוזה בין לוחמי צה"ל ושולחיהם, ועל שפגעו בעיקרי "העקדה" התנ"כית – קידוש ההקרבה לטובת הכלל. הדור ששלח אותם למלחמה כפה עליהם מוות מיותר. שולחיהם היו מדושני עונג ושכורי כוח מתוצאות מלחמת "ששת הימים", ,1967 והניצחון המובהק שהושג תוך ששה ימים.

"שלישיית בית הכרם" שופע אמירות ולקחים שמשמעותם אחת: מאבק. מאבק נגד אלו שפגעו באידיאלים, והוליכו שולל את הלוחמים, בני הדור הצעיר.

משבר הערכים, והשבר הבין-דורי, נמשכים עד היום. ומה נעשה לטובת איחוי השבר? מה ממלא את השיח הציבורי? במקום לרומם את ערכי המורשת ולמלא את השיח הציבורי בשיקום ערכים מאחדים, המגבירים את החוסן הלאומי, נתפסנו לבולמוס של האשמות הדדיות בוטות, וויכוח פוליטי.

חמישים שנים לאחר מלחמת יום הכיפורים, ההתרסה, וריקון עיקרי ה"עקדה" מתוכנם, עדיין כאן. עיקרי ה"עקדה" כמעשה של הזדהות הפרט עם הכלל, התחלפו בזילות, ירידה בחוסן הלאומי וערך הפטריוטיות.  

החמצנו הזדמנות לתיקון המצב. הדיון במלחמות ישראל בבתי הספר יכול היה לשלב שיחות מעמיקות המגבירות את החוסן הלאומי. נתונים יבשים על קרבות וחללים, על מחדל וניצחון אינם תחליף לשיח ענייני על המורשת שלנו. תלמידים הניגשים לבגרות ונבחנים על ההיסטוריה של מלחמת ישראל אומרים לעצמם "ברוך שפטרנו". הם רוטנים ואינם מבינים מדוע נכפה עליהם לבלוע חומר נטול תוכן אמיתי, על אידיאלים ממלכתיים, ואחריות הדדית. אני שומעת אותם מתלוננים ומשמיעים מילים המשקפות מיאוס, "איזה באסה, אין ברירה, צריך לשנן עובדות: מי ניצח, באיזה קרב, מה היה בחווה הסינית. במלחמת יום הכיפורים".

בימים שלפני יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל החמצנו הזדמנות לתיקון המצב. אפשרנו לוויכוח הציבורי ולהתנצחויות חסרות טעם ותועלת למשול בכיפה, שלא לומר לתרום להרס מה שנותר מקדושת המורשת. פגענו בערכים מאחדים ובחוסן הלאומי. הצבת המורשת בראש האג'נדה הלאומית עולה עשרות מונים על התמכרות לוויכוח סרק פוליטי.

---

[i] בן דור ועמיתיו (2005) הגדירו ארבעה ממדים של חוסן חברתי: פטריוטיות,  אופטימיות, אינטגרציה חברתית ואמון. פטריוטיות מוגדרת כאהבת הארץ, כמחויבות וערבות מלאה לביטחונה ולהגנתה, כמו גם הנכונות להקריב למענה. פטריוטיות היא גורם פסיכולוגי חשוב המהווה מרכיב חיוני בחוסן החברתי המסייע לחברה להתגבר על איומים כמו מלחמה וטרור מתמשך.

אומנות הקולנוע וריכוך כאב היסטורי

"פרחה" הופק ע"י דרין סלאם בירדן, והשתתף בשנה שעברה בפסטיבל הסרטים הבינלאומי. הקרנתו שם, קבל עם ועדה, עוררה רגשי גאווה עזים בקרב ערביי ירדן ופזורות הפלסטינים בעולם. המוטו של סלאם: אינני פוליטיקאי, אני עוסק באומנות.

באדיבות: MuslimMatters.org

"להתראות, להתראות!" פרחה, הדמות הראשית בסרט הביכורים בהפקה ירדנית, 'פַﬧְחָה' (Farha), נראית צורחת על החיילים הבריטים היוצאים מפלסטין. פרחה לא ידעה שום מילה אחרת להביע את כעסה כדי לבעוט את החיילים ממולדתה. 'פרחה', מציג את סיפורה האישי של ילדה פלסטינית שהייתה עדה לרצח בני משפחה בכפר שלה במהלך קרבות מלחמת השחרור 1948. הנרטיב הפלסטיני ממקם את סיפורה האישי של פרחה בתוך שרשרת אירועים היסטוריים הקרויה "נכבה", האסון שפקד מאות אלפי פלסטינים עם פרוץ מלחמת השחרור. חלקם גורשו אחרים ברחו או 'נרצחו בדם קר' בידי חיילי צה"ל" [העיתון הדיגיטלי הירדני INTERCEPT].

"פרחה" הופק ע"י דרין סלאם בירדן, והשתתף בשנה שעברה בפסטיבל הסרטים הבינלאומי. הקרנתו שם, קבל עם ועדה, עוררה רגשי גאווה עזים בקרב ערביי ירדן ופזורות הפלסטינים בעולם. נטפליקס חתמה על שידור "פרחה" ובכך היא מנגישה את הסרט לכ- 223 מיליון מינויים ברחבי העולם, פרט לסין, צפון קוריאה, רוסיה וסוריה.  

פרחה הייתה ילדה בת 14 שכל העתיד לפניה. היא חלמה להיות מורה ולבנות בכפר בית ספר לבנות. היא רצתה ללמוד מתמטיקה, מדעים, היסטוריה ואנגלית. היא רצתה לעבור לעיר שבה גרה חברתה הטובה, על-אף הנורמות השולטות במשפחתה וסביבתה המכתיבות פערי מגדר ברורים וממקמות את הנשים במטבח. לפתע הכל מתנפץ, והחלומות היו כלא היו. בחוץ מתחוללת מלחמה וחיילי צה"ל בדרך אל הכפר. חששו של האב פן יאונה לבתו רע, גורם לו לנעול את בתו במזווה שבביתם. חשוך שם. פרחה מציצה דרך החרך שבקיר בזמן שהיא ממתינה לאביה, האמור לשוב ולשחררה מהמזווה. מבעד לחרך פרחה רואה קבוצה של חיילי צה"ל תוקפת באלימות והורגת בני משפחה, כולל שני ילדים קטנים ותינוקת.

טענות נגד ובעד "פרחה" כסרט קולנועי

בישראל לא אהבו את העובדה שנטפליקס חתומה על שידור "פרחה". הביקורת הוטחה בעיקר בשל הסצנה הנצפית על ידי פרחה מתוך המזווה. הביקורת נגד הסרט טוענת שמטרתו העיקרית היא להתסיס את העולם נגד ישראל ולהכפיש את חיילי צה"ל, זאת תוך שימוש במילים "אנטישמיות" ו"עלילת דם".

מנגד, תומכי שידור הסרט – בעיקר פלסטינים – מוצאים בביקורת זו טעם לפגם. טענתם העיקרית מציינת שההתנגדות לשידור מהווה עדות נוספת לשלל עדויות קודמות, שלפיהן הניסיון של ישראל למנוע מנטפליקס לשדר את "פרחה" שקול כשלילת זכויות הפרט הבסיסיות. מבחינתם, חשיבותו העיקרית של הסרט לסייע בעיבוד וזיכוך הזיכרון הכאב של אירועי המלחמה. שרשרת אירועים הנתפסת בעיני הפלסטינים כעובדה היסטורית של עקירה, רצח ונישול – "נכבה".  

סלאם מצטרף לנימוק העיקרי של התומכים באמרו, "אנו מחויבים לסרטים מסוג זה"; "חייבים לומר את האמת", ומוסיף "אינני פוחד לחשוף את מחשבותיי." את עמדותיו ביחס לחשיבות סרטו, "פרחה", סלאם חשף בראיון למארגני פסטיבל הסרטים הבינלאומי כך,

מדובר בסיפור אמיתי שהגיע לידיעתי לפני שנים, ומאז אינו נותן לי מנוח. הסיפור מזכיר לי פחדים קמאיים, ומטריד את מנוחתי מאז שהתחלתי לדמיין כיצד הילדה הרגישה בעת שהייתה כלואה במחסן חשוך וצפתה ברצח המשפחה… אנו מחויבים לסרטים מסוג זה כתזכורת ומזכרת לדורות הבאים. אסור לשכוח אירועים מן בעבר. קרבות 1948 הם חלק בלתי נפרד מההיסטוריה. ההחלטה להפיק סרט הכולל את סיפורה של פרחה לא נבעה ממקום של פוליטיקה. אינני פוליטיקאי, אני עוסק באומנות. ככל שהמקרה הפרטי של פרחה הוא מקרה פרטי, הוא מייצג אירוע הנתפס על ידי ציבור הפלסטיני כטראומה קולקטיבית. דווקא משום כך 'פרחה' מסייע לזיכוך הזיכרון הקולקטיבי של העבר הטראומתי [הדגשה שלי ת.ה.].

בסופו של יום, בדבריו של סלאם מצוי מסר אוניברסלי – יש לשאוף לזיכוך טראומה היסטורית. מרבית תחומי האומנות, ובעיקר הקולנוע, ממלאים תפקיד חשוב בזיכוך זיכרון של טראומה. זיכרון אינו פשע, וגם לא סיפור דמיוני שמותר לאחרים להכחישו מכל וכל. ואין זה משנה באיזו מידה נוח, או לא נוח לאחרים לשמוע את הסיפור. בגדול, קולנוע אינו אמצעי לליבוי שנאה. אדרבא, זהו אמצעי פסיכולוגי שנודעת לו השפעה חיובית. ובאשר לסיפורו של הקורבן – יש לזכור שהוא לא פחות חשוב מסיפורו של המנצח.

מקורות:

"פרחה" מעלה את הזיכרונות המחרידים מהנכבה (סוכנות הידיעות טסנים)

NETFLIX’S “FARHA” AND THE PALESTINIAN RIGHT TO PROCESS PAIN THROUGH ART

גלגוליה של סמנטיקה – נרטיב "באבי יאר"

מאז פורסמה (1961) הפואמה "באבי יאר" מאת יבגני יבטושנקו, התנהל קרב סמנטי סביב ההנצחה של הקרבנות היהודיים בבאבי יאר. הקרב ניטש בין נאמני המשטר הסובייטי ומתנגדיהם – בעיקר סופרים, משוררים ואמנים. ממשלת ברה"מ השקיעה מאמץ כדי לקעקע את משמעות הפואמה "באבי יאר". בתקופת שלטונו, ניסה חרושצ'וב למחוק את האתר מההיסטוריה (גם פיזית). אחר כך ניסו הסובייטים למחוק את האופי היהודי של הטגרדיה בבאבי יאר, ולבסוף, בשנות ה-80 הם הפכו את המקום לאתר המגנה את הציונות ועושה הקבלה בינה לנאציזם. מאז 1991 השליטה בנרטיב עברה לידי יהדות קייב, איך קרה הדבר?

גלגוליה של סמנטיקה ומאבק על נרטיב "באבי יאר"

כיתוב רשמי על גבי מצבה ואנדרטה והנצחת זכר המת, מזמין פרובוקציות. הנצחת חללי מערכות ישראל חורגת מגבולות מעגלי השכול הפרטיים – יש לה משמעות ציבורית עמוקה. היגון והשכול הם נחלתם של הקרובים ביותר אל החלל ומהווים חלק מצנעת הפרט. לעומתם, חייב זכרם של החללים להיות נחלתו של הציבור כולו ולהוות מרכיב בזיכרון הקולקטיבי של החברה הישראלית (ציטוט מתוך אתר משרד הביטחון. לא פעם קורה שאזרחים מן השורה נקלעים לעימותים רוויי ארס מול השלטונות סביב אופי ההנצחה של יקיריהם, באין מושיע. אבל מה שהתרחש סביב הנצחת הנספים מקרב היהודים בבאבי יאר, שהפך ב- 1941 לקבר אחים המוני, הוא חריג בכל מובן שהוא.

תיאור המקרה: לאחר הפלישה הנאצית לברית המועצות ביוני 1941, הצליחו חלק מיהודי קייב לברוח מזרחה, אך עשרות אלפים נותרו בעיר כאשר הצבא הגרמני כבש את העיר בספטמבר. יותר מ-33,000 נרצחו תוך יומיים בלבד (29–30 בספטמבר) בגיא באבי יאר על ידי חברי ה-Einsatzgruppen, בסיוע אנשי מיליציה אוקראינים. במהלך השנה שלאחר מכן הובלו לבאבי יאר והומתו שם בהריגה 15,000 יהודים נוספים שנתפסו בעיר ובסביבתה. הרצח ההמוני של אזרחים ושבויי מלחמה – יהודים ולא-יהודים כאחד – נמשך בבאבי יאר, כל עוד הכיבוש הגרמני נשאר בקייב.

יצירת נרטיב "באבי יאר"

לפי הוראתו של ניקיטה חרושצ'וב, מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית בברה"מ סומנה מטרה חשובה: למחוק מההיסטוריה את זכרם של הנרצחים היהודים בטבח בבאבי יאר.

ממשלת ברה"מ הייתה הראשונה שפתחה במאמץ לקעקע את זכר היהודים בטבח בבאבי יאר. עוד בתקופת שלטונו (1954-1962), ניסה חרושצ'וב למחוק את האתר מההיסטוריה (גם פיזית). הוא תכנן  להקים איצטדיון וסכר בבאבי יאר. אחר כך ניסו הסובייטים למחוק את האופי היהודי של הטגרדיה בבאבי יאר, ולבסוף, בשנות ה-80 הם הפכו את המקום לאתר המגנה את הציונות ועושה הקבלה בינה לבין הנאציזם.

מנגד, סופרים ומשוררים ובראשם המשורר יבגני יבטושנקו, יצאו בביקורת חריפה נגד התכנית. הפואמה "באבי יאר" מאת יבטושנקו, הייתה יריית פתיחה ראשונה של הביקורת. יבטושנקו, בן לאב גרמני ואם אוקראינית, פרסם את הפואמה "באבי יאר" עשרים שנה לאחר הטבח. היא הופיעה בעמוד האחורי של גיליון ספרותי מיוחד לציון עשרים שנה לטבח (1961). בפואמה הצליח יבטושנקו לבטא זעקה כנגד הרוע, האכזריות והאדישות. הוא לא מחה רק נגד הטבח עצמו, אלא הפנה אצבע מאשימה נגד שיתוף הפעולה של הרוסים והאוקראינים עם השלטון הנאצי ועם האנטישמיות הרוסית טרום הקמת ברית המועצות. הפואמה הייתה היצירה הראשונה בברה"מ שמתחה ביקורת על קשר השתיקה השלטוני סביב השמדת יהודי ברית המועצות בכלל ויהדות אוקראינה בפרט בתקופת מלחה"ע השנייה. הייתה זו הפעם הראשונה בה הופיעה השואה בשירה הסובייטית הרוסית. הפואמה "באבי יאר" הנציחה  את השמדת יהודי קייב בבאבי יאר – כיוון ש"אין יד ואין מצבת". במהלך השנים היא תורגמה לעשרות שפות והפכה בעיני רבים לאחד מסמליה המייצגים של השואה.

גלגוליו של הנרטיב

קרדיט: אתר סימניה

עד 1965  אין זכר לטבח ו/או הנצחה. ניצול אושוויץ וחתן פרס נובל, אלי ויזל, שנסע לראשונה לביקור בבאבי יאר ב- 1965 , מספר בספרו "יהודי הדממה", שנהג המונית שהסיע אותו לבאבי יאר, עצר בקרחת של יער והכריז: הגענו. "המקום נראה עזוב", מספר ויזל בספרו, "הייתי בטוח שנהג המונית הביא אותי במתכוון למקום הלא נכון". ויזל תהה בינו לבין עצמו, "איך זה ייתכן? הרי חצינו את העיר ונסענו בכיוון הנכון עד שהגענו לאזור צחיח נטול צמחייה כלשהי. כאן בוודאי בוצע הטבח, כאן באבי יאר" , הוא אישר לעצמו באופק הוא זיהה מבנים חדשים, מרכזי קניות והמולה של בני אדם. שגרה. אבל במקום שנהג המונית הוריד אותו לא היה סימן או זכר כלשהו למה שהתרחש שם כעשרים שנה קודם לכן. גם לאחר שעה של חיפושים הוא לא מצא דבר המעיד על הטבח ההמוני וקבר האחים. והנהג המשיך בשלו. הוא משך בכתפיו בזלזול ובכך אותת לויזל: זה המקום שהוא מחפש.

שנה לאחר מכן,  ב- 1966, נערכה תחרות בין אדריכלים ואמנים להקמת אנדרטה בבאבי יאר. היא הוקמה רק בקיץ 1976. וכך, 35 שנים לאחר הטבח היה מה לראות: הייתה שם אבן, אנדרטה וכיתוב. כל המגבלות בדרך לאתר הוסרו והמקום הפך לחלק קבוע של הסיורים בקייב.

אלא מה? המבקרים באתר, במיוחד אלו שאינם יודעים דבר על ההיסטוריה של גאי ההריגה והאנדרטה, לקחו מהביקור שני פרטי מידע בסיסיים: 1) במקום בוצעו פשעים נוראים על ידי הנאצים, 2) הפשעים בוצעו נגד אלפים רבים של "אזרחים סובייטים". הם למדו זאת מהסמנטיקה שהסובייטים קבעו בכיתוב שעל גבי האנדרטה. הסובייטים יצרו נרטיב שלפיו האנדרטה הוקמה לזכר "אזרחים סובייטים". קיוו למחוק כל זכר למה שקרה ליהודים בבאבי יאר.

וכך, כאשר אלי ויזל ביקר שוב בבאבי יאר (אוגוסט 1979) במסגרת ועדה נשיאותית שהופקדה על תכנון אנדרטה אמריקאית לקורבנות השואה, הוא צפה באנדרטה שהקימו הסובייטים וקרא את הכיתוב. אין פלא שהוא הביע מורת רוח מהסמנטיקה בכיתוב המופיע על גבי האנדרטה:

ויזל מתאר את הביקור בספרו: "כשעמדתי כאן לפני חמש עשרה שנה, לא הייתה אנדרטה בבאבי יאר. אבל כולנו ידענו מה משמעות האתר, באבי יאר. עכשיו יש אנדרטה בבאבי יאר. אבל איזו מין אנדרטה זו? כולנו קיווינו למצוא כאן אנדרטה לכל היהודים שמתו כיהודים, כמו גם אנדרטה לכל השאר שמתו כאן. אבל אין שום אזכור ליהודים שמתו כאן."

זאת אומרת, שהסובייטים עשו דבר משמעותי: באמצעות סמנטיקה שהיא בגדר חילול נורא ביותר של האתר, הם יצרו נרטיב משלהם סביב הטבח בבאבי יאר.

צריך להגיד, כי מאז מלחמת ששת הימים ביוני 1967 – ובמידה מסוימת, עוד קודם לכן – ניסתה התעמולה הסובייטית להשוות בין הציונות לנאציזם. מאמץ זה בא לידי ביטוי בהצהרה, שצוטטה בעיתון היומי ברוסיה, ה"פרבדה", ב-1971: "הטרגדיה של באבי יאר תיזכר לעד לא רק כקניבליזם של ההיטלריסטים, אלא גם כאות לבושה של שותפיהם וחסידיהם – הציונים!". ההשוואה בין הנאציזם לציונות זועקת לשמיים. אכן השליטה בסמנטיקה מקנה שליטה בנרטיב.

יהודי קייב על הכוונת: לאחר מלחמת העולם השנייה והמשך העוינות של השלטון הסובייטי כלפי פעילות יהודית מאורגנת, הביאו לכך שהחיים היהודיים בקייב הוגבלו לבית כנסת אחד ולאירועי תרבות מזדמנים, אם כי חוגים של סופרים ושחקנים ביידיש המשיכו להיות פעילים. כמו בערים אחרות, יהודים היו מתאספים לעתים קרובות בתוך, או מול בית הכנסת בחגים יהודיים – בעיקר ביום הכיפורים – וממלאים לעתים קרובות רחוב שלם. היו קיימים גם מספר מנייני תפילה פרטיים (כ-16 ב-1951), אך אלו נסגרו על ידי השלטונות. יהודי קייב שהיו מעורבים ב"פעילות ציונית" נעצרו מעת לעת, אם כי לא כולם היו פעילים או בעלי אידיאולוגיה ציונית. העובדה שרק 13 אחוזים מתושבי העיר היהודים טענו במפקד האוכלוסין של 1959 שיידיש היא שפת האם שלהם, מעידה על המשך היחלשות הזהות היהודית בקרב יהודי קייב.

סמנטיקה חלופית, נרטיב יהודי לבאבי יאר

למרות היחלשות הזהות היהודית, יהודי קייב עסקו בפעילות ציונית מחתרתית בשנות ה-60, ומגמה זו צברה תאוצה לקראת סוף העשור. פעילות ציונית כמו גם פעילות יהודית אחרת בקייב, העצימו בשיח שלהן  את אירועי באבי יאר בניסיון לאלץ את הממשלה הסובייטית להכיר בטרגדיה היהודית הספציפית שהתרחשה שם. צריך להגיד שהפעילות הציונית והניסיון לשנות את הנרטיב האנטישמי של הסובייטים גבה מחיר ממשתתפי האזכרה השנתיים בבאבי יאר ומפעילים יהודים אחרים למען הנצחה נאותה במקום הטבח. הם היו נתונים בסכנת מאסר ואף מעצר בפועל. הם התעלמו מהסכנות הללו וההשתתפות באזכרות השנתיות התרחבה ונעשתה טעונה רגשית, במיוחד בשנים שלאחר ניצחון ישראל במלחמת יוני 1967. מנגד, נמשכו ביטויי העויינות הרשמיים והלא רשמיים נגד יהודי קייב, יותר מאשר בערים או אזורים סובייטיים אחרים. עד התפרקות ברה"מ והכרזת העצמאות של אוקראינה העדויות ההיסטוריות מצביעות על כך.

השינוי המיוחל

אנדרטה לזכר הקורבנות היהודים בבאבי יאר הוצבה שם  עם הכרזת עצמאות אוקראינה (1991). במהלך השנים התקיימו בבאבי יאר מספר טקסי זיכרון. השתתפו בהם נציגים מישראל, כולל הרב הראשי מאיר לאו שנשא דברים והתפלל תפילת יזכור. בטקס לציון 80 שנה לטבח שהתקיים לאחרונה (2021), השתתפו בין היתר נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי,  נשיא ישראל יצחק הרצוג, נשיא גרמניה פרנק-ואלטר שטיינמאייר והרב הראשי לקייב הרב יונתן בנימין מרקוביץ'. במהלך הטקס נחנך מרכז הנצחה חדש הכולל מספר אנדרטאות (קרדיט: "מקור ראשון").

דבריו של הנשיא הרצוג בטקס משקפים היטב את כל האמור לעיל:  "ממרבית הנרצחים בבאבי יאר לא נשאר זכר, לא שם ולא זיכרון. הגיע זמן הזיכרון. לכן אנחנו כאן !" בכך הקיץ הקץ על שנים רבות של סמנטיקה סובייטית פושעת והניסיון למחוק את זכר היהודים שנרצחו בבאבי יאר.

מה קרה בטנטורה (1948)?

מה בין אגדה ובְּדָיָיה – בדומה לבדייה, אגדה היא מעשייה; אלא שבאגדה יש יסוד חינוכי ובבדייה אין.

מתבקש דיון תמציתי בסוגיה מרכזית המעסיקה אותנו כיום: א. האם הירי בכמאתיים ויותר תושבים ערביים חסרי מגן בטנטורה (מאי 1948) בידי חיילי חטיבת אלכסנדרוני הוא בְּדָיָיה או אגדה? שאלה נוספת לשם ההשוואה: האם ביצות עמק יזרעאל הן בדייה או אגדה?

ביצות עמק יזרעאל תחילה

מהי אגדה בעלת מסר חינוכי? במאמר שפרסם ס. ווטרמן, מרצה בכיר לגיאוגרפיה באוניברסיטת חיפה בשנות ה-70, הוא טוען – א. כתוצאה מהתפקיד שמילאה החלוציות החקלאית בא"י לפני 1948, התפתח נוף מיתי, מעין אגדה שבה ערי פיתוח מושבים וכפרים הופכים את המדבר השומם לאזור פורח. ב. במציאות של ימינו, מרבית האוכלוסייה בישראל מתרכזת בשלושה אזורי מטרופולין: תל אביב, חיפה וירושלים. ההתיישבות הקולקטיבית כבר אינה דומיננטית מבחינה סטטיסטית וגם אינה התיישבות חלוצית חקלאית. לכן הסיסמא "הפרחת השממה" כבר אינה נחוצה כדי לגייס חקלאים. שתי הטענות גם יחד הן דוגמה לאגדה ארץ ישראלית. כעת נעבור לבחון מקרה ספציפי, הסיפור על ביצות עמק יזרעאל.

ביצות בעמק החולה. קרדיט: פיקיוויקי

במשך שנים רבות כל תלמיד בישראל ידע שבסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 העמק שרץ ביצות מחוללות קדחת שזרעו מוות בקרב החלוצים שהגיעו לשם ממזרח אירפה. שני מלומדים חקרו (1983) באיזו מידה העמק שרץ ביצות. הממצאים הראו שהעמק מעולם לא שרץ ביצות. עוד בשנת 1867, כאשר מרק טווין ביקר בעמק, הוא כתב כך, "הנוף הנשקף מהר תבור יפה, משובץ שדות, מנוקד בשוליו בכפרים לבנים צפופי-בתים." גם מיפוי מדויק יותר של א"י, שנערך ב- 1878 על ידי הקרן לחקירות ארץ-ישראל, קבע שישנן "מעיינות רבים בשולי עמק-יזרעאל, וכן בּׅיצה אחת מערבית לעפולה, ומודגש שם כי הביצה היא שלולית חורף". הפרשנות המלווה מפה זאת באטלס ישראל, מדגישה את העובדה כי כמעט שלא מופיעות ביצות בעמק. מאוחר יותר, בקיץ 1921, ביקר אחד ממתיישבי נהלל הראשונים באזור ההתיישבות של נהלל, ויחד עם קבוצת אנשים נוספים סייר באזור שתואר כ"אזורי הביצות". את התרשמותו הוא תיאר בכתבה, "כולם ירדו לבּׅיצה הראשונה, כאן קבוצת עצי ערבה ירוקים ורעננים ומסביב בורות קטנים ובעומק של 30 ס"מ מים עומדים, על-יד זה שקתות של עץ . . . מלאי מים להשקות את הצאן . . . הידענים הסבירו לנו שבּׅיצה זו אין לה כל חשיבות, ורק על-ידי העברת תעלות פשוטות ורגילות מורידים את המים ושום ביצה לא תוותר עוד".

האם "ביצות בעמק יזרעאל" זו אגדה או בְּדָיָיה?

על פי ההגדרה, הסיפור על ביצות עמק יזרעאל זו אגדה. היא מעבירה מסר חינוכי שתכליתו היא, הגברת תנופת העשייה הציונית, לאחר התקופה הקשה של מלחמת-העולם הראשונה, שלוותה בנסיגה בתהליך ההתיישבות היהודית בארץ. האגדה והמסר החינוכי הגלום בה סייעו לגורמים מחוץ לעמק, שניתן להגדירם "הרמה הלאומית", לטפח ולעודד את המפעל הציוני בא"י. גם הדור שקדם לעלייה ולהתיישבות בעמק, שקורותיו היו ידועים לראשוני העמק, תיאר את "פתח-תקוה, זיכרון-יעקב, חדרה וביצותיהן". מתיישבי העמק והציבור היהודי בארץ ניזונו מסיפורי אגדה אלה. הם הגבירו עוד יותר את רושם המאבק בביצות עמק-יזרעאל, והפכו לסמל המאמץ שכנגדו מתמודד המתיישב החדש הנושא את רעיונותיה ואת דרכה המעשית של תנועת העבודה בארץ. העמק הצטייר בתקופה של ראשית שנות ה-20 כתמצית הפעולה המעשית – גאולת האדמה וההתיישבות, וכתמצית הפעולה הרעיונית של תנועת הפועלים – יצירת צורות-התיישבות חדשות.  

מכאן עובר הדיון אל פרשת הטבח ב"א-טנטורה"

בשנות ה-90, טדי כ"ץ, שהיה סטודנט להיסטוריה באוניברסיטת חיפה, עשה עבודת MA על הקרב בטנטורה בשנת 1948. הוא אסף עדויות מוותיקי חיילי אלכסנדרוני מחד, ותושבי הכפר הערבי טנטורה מאידך. מהעדויות הסיק כ"ץ, ש"לוחמים יהודים ביצעו טבח המוני נגד אזרחים וקברו אותם בקבר אחים".

מעריב: כתבה על המחקר של כ"ץ. קרדיט: ארכיון מעריב.

הקרב המדובר התנהל בכפר א-טנטורה (להלן, טנטורה), ועל החולות אשר סביב לו, בלילה שבין ה – 22 ל – 23 בחודש מאי 1948. מסקנותיו של כ"ץ שסוכמו בעבודה לקבלת תואר MA , שנויות עד היום במחלוקת.

ותיקי אלכסנדרוני טוענים, להד"ם ומפרטים, "ההיסטוריון שחקר את הפרשה כתב סה"כ חללי הקרב היהודים – 14 במספר, כולל איש הפלי"ם (פלי"ם – פלוגות ימיות – הזרוע הימית של הפלמ"ח), שנפל מאש כוחותינו. מבין אנשי טנטורה נפלו בקרב עצמו לא יותר מאשר 10 או 20 בלבד, אלא שבסופו של אותו היום היו בכפר לא פחות מ – 200 עד 250 גברים הרוגים, בנסיבות בהן היו אנשי הכפר נטולי נשק ונטולי מגן לחלוטין". ותיקי אלכסנדרוני גם מסרו את גרסתם כך, "אכן קרב קשה התנהל בכפר טנטורה ועל החולות אשר סביב לו, בחודש מאי 1948, כמופיע למעלה. באותו קרב איבדו לוחמי אלכסנדרוני 14 מחבריהם, ואף האויב ידע אבידות רבות. אולם עם עלות השחר נכנע הכפר ואיש לא נורה על ידי לוחמי אלכסנדרוני לאחר תום הקרב בהיותו "נטול נשק ונטול מגן", כהאשמתו הזדונית של מר כץ" (הדגשות שלי, ת.ה.).  

השאלה ההכרחית והחיונית לצורך דיון זה היא: האם פרשת הטבח בטנטורה גוייסה כסיפור בעל מסר חינוכי, ומכאן שסביב הפרשה נוצרה אגדה, או שמא קיים יסוד לטענה שמדובר בבדייה?

אל מול עבודתו ומסקנותיו של כ"ץ, שחשף עדויות של לוחמים וקורבנות הטבח שבוצע בטנטורה במאי 1948, מוצגת סברה שמעמידה את אפשרות "אגדת טנטורה" בסימן שאלה. שכן לפיה, בתי המשפט והיסטוריונים חברו יחד לחזית משותפת שמטרתה להשתיק את מסקנות העבודה של כ"ץ, ומן הסתם הם מצדדים בגרסת זקני הלוחמים בחטיבת אלכסנדרוני. הווה אומר – במרחב הציבורי אין מתייחסים לפרשת טנטורה כסיפור בעל מסר חינוכי שעל ברכיו יש לחנך את חיילי צה"ל. אם אכן סברה זו נכונה, ייתכן שמדובר בבדייה. כך שהצדק הוא עם ותיקי אלכסנדרוני ותומכיהם, ומסקנות המחקר של כ"ץ הן בדייה. צריך להגיד, שזו השערה שקשה לעכל אותה. שכן היא מעמידה בסימן שאלה את המחקר האקדמי של כ"ץ (שעליו קיבל ציון 96). נוסף לכך איש אינו מוכן לומר בפה מלא שמדובר בבדייה. ותיקי אלכסנדרוני טענו שעבודתו של כ"ץ היא "האשמה זדונית", ושהם כופרים באשמה שהוטחה נגדם, שלפיה הם "טבחו במאות תושבים חסרי מגן בטנטורה". קיומה של בדייה במקרה זה נתון במחלוקת.

אלון שוורץ, במאי הדוקו "טנטורה", גם כן מודע לדילמה. ובדברי ההקדמה להקרנת הבכורה של סרטו "טנטורה" בפסטיבל סנדאנס, הוא סיפר על הקושי עימו התמודד כיוצר ישראלי אל מול פיסת היסטוריה "שלא נלמדת בבתי הספר" [הדגשה שלי, ת.ה.]. מכל מקום, בצדק טוען העיתונאי אורן שמיר (הארץ 21.1.22) שסרט קולנוע צריך להיות תחילת הדיון, לא סופו.

הגדרות:

בְּדָיָיה – סיפור מומצא, סיפור דמיוני; בדות; בדיון; מעשייה. אַגָּדָה – ז'אנר של סיפור בדיה, עם יצורים מיתיים ובדיוניים, לעתים בעל מסר חינוכי.

מקורות:

אורן שמיר, הארץ.

יורם בר-גיל ושמואל שמאי, ביצות עמק יזרעאל – אגדה ומציאות. קתדרה 27, (ניסן, תשמ"ג) 163-174 .

חוות דעת של ותיקי ח. אלכסנדרוני

מעריב – תקציר עדויות שכדאי לקרא.

מסמך משפטי שכדאי לקרא: משרד עו"ד גיורא ארדינסט (2000) המייצג את אלכסנדרוני בתביעה נגד טדי כ"ץ, טוען: "עבודת המחקר של כ"ץ היא מעשה מרמה". להלן, קישור למסמך:

d79ed7a1d79ed79a-d79ed7a9d7a4d798d799-d790d79cd79bd7a1d7a0d793d7a8d795d7a0d799הורד

בַּמקום שבו שורפים ספרים…

ב-1821 אמר המשורר היהודי-גרמני היינריך היינה, "במקום שבו שורפים ספרים ישרפו לבסוף גם בני אדם". היינה במחזה האלגורי, "אלמנסור" ("המנצחים"), התייחס לשריפת ספרי הקוראן על ידי הנוצרים בספרד במאה ה-16. וכך זה נשמע בגרמנית:

Das war ein Vorspiel nur, dort wo man Bücher Verbrennt, verbrennt man auch am Ende Menschen

הדברים הללו התגלו כנבואיים כאשר שנים ספורות לאחר שריפת הספרים בגרמניה הנאצית ובאוסטריה בשלהי שנות ה- 30 של המאה העשרים החלו המשרפות במחנות ההשמדה בחיסול שיטתי של העם היהודי.

"ליל הבדולח" (9-10 בנובמבר 1938) מציין יממה של אלימות כלפי יהודים בגרמניה ואוסטריה, וגרימת נזק בלתי הפיך לעסקים של יהודים, בתי כנסת, מוסדות לימוד, ובתים פרטיים.

על שריפת ספרים בגרמניה ב"ליל הבדולח" פרסמתי בעבר רשימה: "הלילה השחור ההוא: ליל הבדולח", ובה עדותו של ידיד משפחה שבגיל 15 חווה על בשרו את אירועי "ליל הבדולח" בעיר מיינץ, גרמניה. בעדותו הוא מספר על "הלילה והיום השחור", שבו נשרפו ברחבי גרמניה ספרי קודש, ספרי לימוד והיסטוריה שנלקחו ממוסדות לימוד, בתי כנסת וספריות פרטיות של יהודים ברחבי גרמניה.

לאחרונה עיינתי ב"ליל הבדולח: כרוניקה של חורבן", מאת מרטין גילברט. הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד. מאנגלית: בן ציון הרמן. 2005. 222 עמ'.  

גילברט, מגדולי ההיסטוריונים בימינו, טוען ש"ליל הבדולח" היה "נקודת מפנה דרמטית בתפיסת העולם לגבי הנאציזם" ועוד הוא כותב, ש"ליל הבדולח שימש פתיחה לחורבנו של עם שלם ודוגמה למה שיכול לקרות כשחברה נופלת קורבן לאינסטינקטים השפלים ביותר שלה". מבחינתו, "הרוע לא נעצר, הוא רק הולך ומחריף". אחד הממצאים התומך בכך, ושגיבלט מציג בספרו, הוא קטעים מהנאום שנשא אדולף היטלר חודשיים וחצי לאחר "ליל הבדולח" ב- 30 בינואר 1939 בברלין. היטלר הכריז פומבית ש"אם תפרוץ מלחמה התוצאה לא תהיה בולשיביזציה של העולם, ועמה ניצחון היהדות, אלא השמדת הגזע היהודים באירופה". אין מילים יותר ברורות מאלו להוכיח את הלקח שגילברט לומד מ"ליל הבדולח" ואת האמירה של היינה, שהפכה למשוואה פופולרית. (הנאום של היטלר פורסם בשפת המקור בארכיון Max Damarus, Hitler Reden und Proklamationen 1932-1945.

תרגום הנאום לעברית מופיע בספר ערוך על ידי יצחק ארד, ישראל גוטמן ואברהם מרגליות, "השואה בתיעוד: מבחר תעודות על חורבן יהודי גרמניה ואוסטריה, פולין וברית המועצות", (עמ' 110.)

קרדיט: ארכיון "יד ושם"

להגדלת התמונות יש ללחוץ עליהן עם העכבר

Max Damarus : Hitler Reden und Proklamationen 1932-1945, p 1056

מתוך נאומו של היטלר (30 בינואר 1939). ב"השואה בתיעוד: מבחר תעודות על חורבן יהודי גרמניה ואוסטריה, פולין וברה"מ", יצחק ארד, ישראל גוטמן, אברהם מרגליות, תשל"ח. עמ' 110.

היינריך היינה חווה שריפת ספרים בשנות ה- 1830, והתיעוד ההיסטורי מוכיח שליל הבדולח מצטרף לשורה של שריפות ספרים של יהודים, שהתרחשו מאז 1830 בגרמניה. הסימנים לחורבן היו שם עוד קודם לכן, ויש להדוף כל ביקורת הטוענת שאין קשר בין אירוע אפיזודי כמו ליל הבדולח לשואה – כפי שההיסטוריון ד"ר גדעון רייף טוען ומוסיף שהתכנית להשמדת עם פשוט "צצה" בלי קשר לאירוע האפיזודי של ליל הבדולח.

את "ליל הבדולח" יש לציין בהקשר של אירועי שנות ה-90 במיוחד, אך לא רק.

כך סבור היה גם חבר בית הנבחרים של קליפורניה, תומס לנטוס, כאשר נשא דברים (8.11.1999) לציון יום השנה ל"ליל הבדולח":

"ספרים שנשרפו בליל הבדולח, ובתוך זמן קצר גם בני האדם, זאת גם נקודת המוצא של מרגרט הופמן שחקרה את הרקע והמשמעות של "ליל הבדולח".

למרות שאנו נהנים כעת מעידן של שגשוג כלכלי ושלווה יחסית, עמים רבים מסביב לעולם עדיין לא למדו לחיות אחד עם השני בשלום. למעשה בעשור האחרון, הנוהג של טיהור אתני בבוסניה, קוסובו ואזורים אחרים של יוגוסלביה לשעבר משמש תזכורת כמה מעט התקדמנו בחצי המאה האחרונה.

בין שריפת הספרים לשריפת העם, הממשלה הנאצית בגרמניה הסיתה והציתה את ליל הבדולח הידוע לשמצה, ה"לילה של זכוכיות שבורות."  זה היה האירוע שהכין את הבמה למה שבא בהמשך, היטלר ומנהיגים נאצים אחרים ניסו "לבער" את היהודים מתוך גרמניה ומהעולם כולו.

ב-27 באוקטובר 1938 גירשה גרמניה 15,000 יהודים לא-גרמנים. למרות שרבים חיו בגרמניה עשרות שנים ואף הקימו שם משפחות, הגרמנים העלו אותם על רכבות והם נשלחו חזרה לפולין. המעשה בוצע בלי להודיע על כך מראש לממשלת פולין ובלי נקיטת צעדים כלשהם כדי שפולין תוכל להתמודד עם כמות האנשים שהגיעו. כשהוא רותח מזעם, הרשל גרינשפן, שהוריו גורשו מגרמניה בלי הודעה מוקדמת, נסע לשגרירות גרמניה בצרפת וירה בדיפלומט הגרמני, ארנסט פום ראט.

האירוע התאים להפליא למכונת התעמולה הנאצית. ההלוויה של פום ראט בעיר הולדתו, דיסלדורף, הייתה מלווה בהפקה גרנדיוזית. הממשלה הנאצית השתמשה ברצח של פום ראט כדי ליצור רושם מוטעה, שלפיו אזרחים גרמנים התקוממו באופן ספונטני נגד היהודים. בליל ההלוויה, ה- 9 בנובמבר 1938, הורתה הממשלה הנאצית לכל תחנות המשטרה המקומיות ברחבי גרמניה "לאפשר לעם הגרמני לקום ולהכות בחזרה" ביהודים. "העם" היה אנשי הארגון הנאצי "החולצות החומות" וחיילים גרמנים.

למשטרה נאמר לוודא שלא-יהודים לא יותקפו וניתנה הוראה להרוס רק מבנים יהודיים. בתי כנסת ברחבי גרמניה הועלו באש, בתי יהודים נבזזו, ויהודים רבים נהרגו. עד 1938 הייתה למכונת התעמולה הנאצית שליטה מלאה בעיתונות, והפוגרום של ליל ה- 9 וה- 10 בנובמבר 1938 הוצג כהתקוממות ספונטנית נגד היהודים.

מנקודה זו ואילך, המשטר הנאצי נישל את היהודים מזכויותיהם באופן מסיבי. נשללו מהם הזכות לשלוח ילדיהם לבתי הספר והזכות ללימודים גבוהים באוניברסיטאות, נאסר עליהם לעסוק בעריכת דין, רפואה ומקצועות אחרים. רבים גורשו מבתיהם ורכושם הוחרם. תוך זמן קצר יהודים נדרשו לענוד על בגדיהם טלאי ומגן דוד צהוב, כדי שאחרים יוכלו לזהות אותם כיהודים. רחובות רבים הוצאו מחוץ לתחום היהודים.

כעבור למעלה מחמש שנים של תעמולה אנטישמית, גרמנים רבים נטו לאמץ עמדות גזעניות, דעות קדומות, חוסר סובלנות ואפליה. השנאה הגזענית הזו, אשר קיבלה ביטוי מובהק ביממה האלימה בליל הבדולח, הובילה ישירות אל "הפתרון הסופי", הדחף הנאצי להשמדת הגזע היהודי."

את דבריו סיים תומס לנטוס במשפט: "לכל פיסת היסטוריה יש רגע מכונן. בגרמניה הנאצית, זה היה ליל הבדולח." ובכך אישר את הדברים שאמר היינה: "במקום שבו שורפים ספרים, ישרפו לבסוף גם בני אדם", וגם את סיכום המחקר של גילברט על ליל הבדולח, ולפיו שרשרת אירועים הובילה ל"פתרון הסופי".

סופי היקרה

נולדת במיינץ, גרמניה (1889). אימך, טוני להמן לבית רבינוביץ', נולדה בפרנקפורט,   גרמניה (1869). אביך, אוסקר להמן, שנולד במיינץ (1858), היה אחד משלושת ילדיהם של הזוג הרב ד"ר מאיר מרקוס להמן שנולד בוורדן (1831), ותרצה להמן לבית בונדי שנולדה במיינץ (1828). את נישאת במיינץ (19.6.1913) לשלמה צ'רניאק, בעל אזרחות רוסית, ולאחר נישואיכם השתקעתם בעיר סמולנסק, רוסיה.

סופי היקרה, ארבע שנים לאחר נישואיך, באוקטובר 1917, פרצה ברוסיה מהפיכת אוקטובר הידועה בכינוי, "המהפכה הבולשביקית". המפלגה הבולשביקית בראשות לנין הפילה את הממשלה הליברלית, תפסה את השלטון, וכוננה משטר קומוניסטי דיקטטורי. יהודי רוסיה חשו מאוימים, ורבים תכננו לחצות את הגבול לגרמניה, גם במחיר של מעצר במקרה שייתפסו "גונבים" את הגבול. ב- 1923 הייתם הורים לארבעה ילדים – גרשון הבכור היה בן 9, שושנה, בת 6, והתאומים מאיר וחנה שנולדו ב- 5.6.1923. החלטתם לברוח מרוסיה למרות הסיכון הכרוך בכך, ויהי מה. חציתם את הגבול בהצלחה והתאחדתם עם משפחתך במיינץ, גרמניה.

סופי היקרה, בחלוף עשור בלבד מאז שהתבססתם במיינץ, התחלף השלטון בגרמניה. המפלגה הנציונל סוציאליסטית (המפלגה הנאצית) עלתה לשלטון בבחירות דמוקרטיות (1933). בראשה עמד אדולף היטלר. חודשיים לאחר עלייתה לשלטון הוכרז יום חרם על כל החנויות היהודיות בברלין. במרוצת 1933 חוקקה הממשלה הגרמנית ארבעים ושניים חוקים שנועדו להגביל את זכותם של יהודי גרמניה להשתכר למחייתם, ליהנות מאזרחות מלאה ולרכוש השכלה.

סופי היקרה, האזרחות הגרמנית הוענקה לך במועד לידתך במיינץ ובכך הצטרפת למשפחה ענפה שבניה ובנותיה נולדו בגרמניה. יש לשער שבמעבר לסמולנסק, רוסיה (1913), ונישואיך לאזרח מקומי, הוענקה לך אזרחות רוסית. מה עלה בגורל האזרחות הגרמנית שהייתה לך? – איננו יודעים. כמו כן, לא ידוע לנו אם בשובכם לגרמניה ב- 1923, הייתה לך אזרחות גרמנית , ואם אכן הייתה, האם היא נשללה ממך או הוגבלה ב- 1933 בחקיקה המפלה שיזם השלטון הנאצי.

סופי היקרה, את אשר אירע מאז 1933 למיעוט היהודי בגרמניה (כחמש מאות אלף איש) חוויתם כהמשך טבעי למהפכה הבולשביקית. באותה שנה גמלה בליבכם ההחלטה לעלות לארץ ישראל ולהקים שם בית. הצלחתם להציל את עצמכם ברגע האחרון, אבל החרדה לגורל המשפחה שנשארה מאחור מעולם לא הרפתה ממך. איבדת דודה, אח ואחות, ובני דודים במחנות השמד.

סופי היקרה, היית אישה רבת פעלים, אינטליגנטית וליברלית. מאז עליתם לישראל ב- 1933 תרמת לפרנסת המשפחה, וכאשר התאלמנת הפכת למפרנסת ראשית. יחד עם זאת, היית "אשת העולם הנאור". ומייד עם עלותכם לארץ התנדבת לפעילות ציונית, סייעת לנזקקים. היית אחת הפעילות הבולטות בארגון נשי המזרחי בישראל, ולקחת חלק פעיל בהקמת מעונות ליתומים שהגיעו לישראל בעקבות השואה.

את קורות המשפחה בגרמניה וברוסיה סיפרת לקרובייך ומכרייך בכל הזדמנות – המהפיכה הבולשביקית והשלכותיה על הקהילה היהודית ועל חייכם בסמולנסק, המעבר החפוז מרוסיה לגרמניה, והעזיבה החפוזה מגרמניה לארץ ישראל, כאשר בנך הבכור נשאר בגרמניה חצי שנה אחריכם כדי לסיים את התיכון והבגרויות.

דרכון אירופאי

Credit: Henleyglobal.com

סופי היקרה, מזה זמן מה אני מהרהרת בכל הדברים הללו. לאחרונה גמלה בליבי ההחלטה לעשות סדר במחשבותיי ולכתוב את שעל לבי. שכן אני יודעת שאם לא אעשה זאת עכשיו לא אהיה שלמה עם עצמי מבחינה אתית. קרובי המשפחה וידידיה הכירו אותך, סופי היקרה, כאדם מצפוני, ויחד עם זאת, אדם ליברלי בהשקפותיו. זאת העת לפתוח צוהר לעניינים שבמצפון.

סופי היקרה, השתייכותך לציונות הדתית הייתה מובנת מאליה. עם זאת היית מספיק נבונה להבין את הדור הצעיר מבין צאצאיך, שנולדו למדינת ישראל החופשית. מעולם לא התערבת בבחירתם של צאצאיך שאינם מרגישים צורך ללכת בדרכי אבותיהם ממלאי מצוות היהדות. מצפונך הוביל אותך להבנה שכל עוד קרובייך מכבדים את אורחות חייך ואינם פוגעים באמונתך הדתית, אין סיבה להעלות נושא זה בפני צאצאיך.

סופי היקרה, הצלחת להבליג על סוגיות מעוררות מחלוקת, כדי לא לפגוע ברקמה המשפחתית העדינה. בד בבד המשכת לכבד את מורשתו של סבך, הרב ד"ר מאיר להמן, שהיה רבה של מיינץ. הוא הגדיר עצמו כניאו-אורתודוכס. סובלנות דתית הייתה חרוטה על דגלו. ולזכותו ייאמר שבתקופתו כמעט שלא הייתה התבוללות. הודות למאמציו ולכישוריו הקהילה היהודית במיינץ שגשגה. הוא הקים בית ספר לילדי הקהילה, פרסם פירושים למסכת אבות – נתיב מאיר – וחיבר נובלות עממיות על דמויות מופת ביהדות למען יהודים דוברי גרמנית. השקפתו הייתה שצריך ליצור בקרב יהדות גרמניה זיקה וכמיהה לארץ ישראל. עם זאת – וזאת נקודה חשובה שברצוני להדגיש כאן – הרב להמן עודד מה שנקרא "פטריוטיות לאומית גרמנית". הוא הכיר במצבם הטוב של יהודי גרמניה בזמנו, וברגש השייכות שלהם למדינה בה הם חיים, רוכשים השכלה ומפתחים קריירה. הרב להמן טיפח זאת, הן כרב הקהילה והן כעורך ומייסד העיתון איזראליט ב- 1860 שהיה כתוב בגרמנית.

סופי היקרה, את חונכת על עקרונות אלו. כיום, שנים רבות לאחר מותך, מורשתך מלווה את צאצאיך. צעירי המשפחה שחיים בסביבה ליברלית בעולם גלובלי, מודעים לקיומו של "האיחוד האירופי" – להזדמנויות הכלכליות ולערכים הדמוקרטיים שהוא מייצג. החקיקה המפלה יהודים לרעה בגרמניה של 1933 כבר אינה קיימת. ישראלים וזרים כאחד מבקשים להשיג דרכון (ואזרחות) באחת ממדינות "האיחוד האירופי" כדי להנות מאותם יתרונות. גרמניה מוכנה להעניק דרכון גרמני לאדם שיוכיח את הקשר המשפחתי שלו להורים, סבים וסבתות שהיו אזרחי גרמניה. יתרה מכך, גרמניה תעניק אזרחות גרמנית למשפחה של אזרח גרמניה לשעבר, ואף תאשר אזרחות כפולה, בתנאי שמגיש המבקש יוכיח שנשללה אזרחותו הגרמנית של קרוב או קרובת משפחתו, בתקופת השלטון הנאצי.

סופי היקרה, בני משפחה קרובים ורחוקים נהגו להיוועץ בך בהכירם את השקפת עולמך הליברלית, השכלתך הרחבה, ופתיחותך לעולם המודרני וחידושיו. אילו יכלו צאצאיך הצעירים להיוועץ בך, לשתף אותך במחשבות ובכוונה להשיג דרכון גרמני, מה היית מייעצת להם; איך היית מגיבה לתוכניותיהם? האם היית מבינה, תומכת ומעודדת אותם? האם היית מעניקה להם את ברכת הדרך? אין לדעת.

סופי היקרה, כתיבה היא חלופה טובה ונאותה להתייעצות עם מי שאיננו איתנו עוד. מעל לכל, כתיבה היא דין וחשבון עצמי. עשיתי כמיטב יכולתי להבהיר לעצמי ולאחרים שלמרות הקידמה והאפשרות להיות חלק מהעולם, ומהאיחוד האירופי, חשוב לזכור מאין באנו ולאן פנינו מועדות. ימים יגידו.

לקריאה נוספת

גדעון גרייף על "ליל הבדולח" – כרוניקה של חורבן, מאת מרטין גילברט.

"שלום, חבר." – נרטיב ושברו

הנרטיב

בהספד שנשא הנשיא לשעבר, ביל קלינטון (6.11.1995), בהלווייתו של ראש ממשלת ישראל דאז, יצחק רבין, הוא ציין צמתים בחייו של רבין והזכיר לעולם שרבין היה שוחר שלום. המילה "שלום" הופיעה בהספד שש עשרה פעמים.

להלן קטעים מההספד:

"יצחק רבין חי את ההיסטוריה של מדינת ישראל- המאבק לעצמאות, מלחמות ההישרדות, המאבק על השלום – ותמיד היה בקווים הראשונים. בן זה של דוד ושלמה אחז בנשק כדי להגן על עצמאות ישראל, ונתן את חייו כדי להבטיח את עתידה של ארצו.

לפני שישה שבועות, כפי שהמלך חוסיין והנשיא מובארק יזכרו, היינו בבית הלבן, כדי לחתום על ההסכם הישראלי-פלסטיני. הרבה אנשים נאמו…. רק לקראת הסוף עלה לנאום ראש הממשלה יצחק רבין, ומילותיו הראשונות לקהל היו, "קודם כל החדשות הטובות – אני הנואם האחרון". אבל הוא הבין את כוחן של מילים וסמלים. "הביטו במעמד", הוא אמר בוושינגטון, "מלך ירדן, נשיא מצרים, היושב ראש ערפאת ואנחנו – ראש ממשלה ושר חוץ מישראל – על במה אחת. הביטו טוב.  המראה שאתם רואים לפני עיניכם היה בלתי אפשרי ולא ייאמן רק לפני שלושה חודשים".  

היום גם אני קורא לכל אזרחי העולם להביט היטב בתמונה. הביטו במנהיגים מכל המזרח התיכון ומכל העולם שנסעו הנה היום בשביל יצחק רבין, ובשביל השלום. אף שלא נשמע עוד את קולו העמוק והמהדהד, הוא זה שכינס אותנו יחד שוב, במילה וברצון לשלום…. רוחו מלווה את השלום המתפתח בין ישראל ושכנותיה. השלום חי בעיניהם של הילדים היהודים והערבים,  המשאירים מאחוריהם את העבר, עבר של פחד – ומתקדמים לעבר עתיד של תקווה. השלום חי בהבטחה לביטחון אמת.

ראש הממשלה שלכם היה לוחם למען השלום אבל הוא היה קורבן של השנאה. אנו צריכים ללמוד מקורבנו שאם אנשים אינם יכולים להשתחרר מהשנאה לאויביהם, הם מסתכנים בזריעת זרעי השנאה בתוכם. ארצות הברית ידעה שורה של קורבנות משלה, מאברהם לינקולן ועד לנשיא קנדי ומרטין לותר קינג. אני קורא לעם ישראל, בשם הניסיון שלנו, לא  לתת לשנאה להשתלט עליכם. הישארו על הנתיב הנכון…. אני מתחייב כי אמריקה לא תכזיבכם…. "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו, ועל כל ישראל, ויאמרו אמן". שלום, חבר".

ההספד של ביל קלינטון (באדיבות כאן חדשות, ומרכז יצחק רבין):

"שלום, חבר." – נרטיב ושברו

מפלגת העבודה הוציאה סטיקר בעקבות נאום ההספד שנשא הנשיא ביל קלינטון (נוב' 1995): שלום, חבר.

מה יש בו בסטיקר ואיך מגיבים על הרעיון עיתונאים, חברי כנסת ואקדמיה? האזינו ל"שירת הסטיקר – שלום, חבר":

באדיבות: כאן חינוכית 4.6.2018

גל גבאי (עיתונאית): "ככל שאנחנו מתרחקים מהפרידה הזאת, מהשלום ומיצחק רבין, שרצה להביא את השלום, השלום עצמו כאופציה מזרח תיכונית הולך ומתרחק". קשה לי עם המשפט הזה "שלום, חבר.", שמכבס את החיברות ברצח של תקווה לשלום.

ח"כ איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): "רבין – מנהיג יוצא דופן, שהיה מוכן פוליטית, לוור על הרבה מאוד דברים לטובת העתיד".

ד"ר עמית לביא דינור (החוג לתקשורת, המרכז הבינתחומי): "בהספד שלו, ביטא קלינטון בצורה ברורה למדי את המילה "שלום".

ד"ר אבי שילון (אוניברסיטת בן גוריון): "הקלישאה הזאת של קלינטון – שלום, חבר. – נגעה בכולם.

להב הלוי (מעצב): הסטיקר כל-כך הצליח שעשו עליו המון טייקים – "חבר, אתה חסר" "חבר, אני זוכר" ועוד וריאציות. זה סימן שמשהו הפך לאייקון.

יהודה נוריאל (עיתונאי): "שלום, חבר." עם הנקודה הזאת בסוף, הלא קשורה, זה, אם תרצו, התמצית של הכישלון של השמאל הישראלי. רצח רבין – זה פחות או יותר הפיכה שהתבצעה במדינת ישראל. ומהי התגובה של השמאל? סטיקר שמשדר ההתבכיינות, זיכרון. מדוע לא סטיקר, "רצחתם אותי", "לא נשכח",.. זה היה הרגע שבו אפשר היה להגיב בצורה אחרת !!

נרטיב קם – נרטיב נופל.

ביום מן הימים, בעתיד הקרוב, מורשת רבין תחדש ימיה ותשרור באזורנו נורמליזציה מלאה.

גם במצרים הצעירים מתרחקים ממורשת מלחמת אוקטובר 73'- בהבדל קטן אחד

בעליו של ערוץ יוטיוב מצרי יצא לאחרונה לרחובות קהיר כדי לראיין באקראי את צעירי מצרים ולשמוע מפיהם מה ידוע להם על מלחמת אוקטובר 73'. הוא הופתע לגלות שרבים מהם בקושי ידעו פרט כלשהו, מלבד השנאה היוקדת שמצרים רחשה כלפי שכניה היהודים. גם בישראל, אלמלא מבחני הבגרות והחובה להבחן בכל הקשור למלחמות ישראל, הדור הצעיר היה מעדיף להתרחק ממורשת מלחמת 73' ומהאיבה ההיסטורית בין שני העמים.

באדיבות אתר סימניה

במצרים ובישראל, הדור הצעיר הוא גורם מפתח בשימור ו/או דחיקת מורשת מלחמת אוקטובר 73'. אולם בינתיים, הדור הצעיר במצרים הוא מחנה מזערי באפיזודה של התרחקות ממורשת מלחמת אוקטובר, ושאיפה לנורמליזציה כלל אזורית. ואילו בישראל השתנה ההרכב הדמוגרפי בעשורים האחרונים עד כדי כך שרבים ממילא אינם מכירים את מלחמת יום הכיפורים, ואינם מתעניינים במורשתה.

עוד בימי שלטונו של מובארק היה נהוג להאדיר את חודש אוקטובר, להזכיר ולהנציח את "הניצחון" במלחמת הרמדאן, כפי שכינו את מלחמת  73 במצרים. המדיה נהגה לציין בחודש זה את הניצחון ההיסטורי נגד ישראל ולנצל את האירוע כאמצעי להפצת דעות לאומניות בקרב הציבור. גם סרטי הקולנוע בתקופתו הבליטו את הניצחון בזיכרון הקולקטיבי המצרי. במצרים לא מכחישים שהלגיטימציה של מובארק במהלך שלושה עשורי שלטונו נשענה על הניצחון, מעצם העובדה שבמלחמת 73 מובארק שירת כמפקד חיל האוויר.

נימה זו נתונה בתהליך של שינוי מאז שהנשיא עבד אל-פתאח א-סיסי עלה לשלטון (2018). בנאום השנתי שנשא ביום השנה למלחמה, ה -6 באוקטובר 2020, הנשיא סיסי אמנם לא הזכיר מפורשות את ישראל, אבל הדגיש את המשמעות ההיסטורית של המלחמה: היא השיבה לצבא מצרים את כבודו ועודדה את הציבור המצרי להביט קדימה בתקווה. גם כלי התקשורת שבבעלות המדינה נמנעו מלכנות את ישראל כ"אויב". הם הסתפקו בכך שהדגישו את חשיבות הניצחון במלחמה נגד "היריב הישראלי". לדוגמה, ערוץ הטלוויזיה הממלכתי המצרי הרשמי עודד את הציבור להפיק לקחים מהמלחמה ולהיאבק בטרור. קולות שונים מאלו היו גם היו. לדוגמה, דובר הצבא המצרי, הקולונל טאמר אל-ריפאי פרסם סרט תיעודי שהציג את ישראל כאויב שהותקף על ידי הצי המצרי. אמצעי תקשורת פרטיים התנהלו באופן דומה והציגו את ישראל כ"אוייב". לדוגמה, אחמד מוסה מתחנת הטלוויזיה סאדה אל-בלד אירח באולפן חייל קרב מצרי ותיק. השיחה עסקה במלחמת אוקטובר והבליטה את העובדה שהחייל הרג חיילים ישראלים. בנוסף, במהלך השידור פנה מגיש התוכנית לראש הממשלה נתניהו, הציג בפניו מכנסיים מוכתמים בדם של הרוג ישראלי, והציע לו אותם כמזכרת. גם אוניברסיטת אל-אזהר הצטרפה למגמה זו. היא ארגנה תערוכה לחוג של סטודנטים להנדסה, שנועדה לייצר מומנטום בהעברת המורשת של מלחמת אוקטובר 73' מדור לדור. השתתפו בה עשרות סטודנטים ופרופסורים, והוצגו בה פרטים רלבנטיים ממלחמת אוקטובר. נשיא האוניברסיטה, ד"ר מוחמד אל-מרסאווי, שיבח יוזמה זו ותיאר אותה כ"אמצעי להשראה" לסטודנטים שלא חוו את המלחמה, ו/או אלו שעדיין לא נולדו אז.

נימה שונה עלתה מערוץ יו טיוב פרטי. בעליו של הערוץ יצא לרחובות קהיר כדי לראיין באקראי את צעירי מצרים ולשמוע מפיהם עובדות בסיסיות שידועות להם על מלחמת אוקטובר 73'. הוא הופתע לגלות שרבים מהם התקשו לספר לו משהו על המלחמה, פרט לשנאה היוקדת שרחשה מצרים כלפי שכניה היהודים. אבל בכך לא די. במצרים, החשיבות המתמשכת של מלחמת אוקטובר בזיכרון המוסדי והתפקיד המרכזי שהיא עדיין ממלאת במרחב הציבורי, מצביעים על כך שבעתיד הקרוב מצרים אינה צפויה ללכת בעקבות מגמת הנורמליזציה החלוצית בין ישראל ומדינות המפרץ. מחנה האנטי-נורמליזציה במצרים – המתודלק על ידי פקידי הממשל המצרי ו/או אינטלקטואלים – נותר על כנו, לעומת מחנה קטן השואף לנורמליזציה. זאת על אף שמורשת מלחמת אוקטובר חדלה להיות רלבנטית בכל הקשור לנשיא סיסי שכן, הוא לא השתתף באף אחת ממלחמות מצרים.

מנגד – המסרים של ממשלת ישראל בהקשר למלחמת יום הכיפורים מתמקדים בכל שנה בסיפורי גבורה, קרבות, ותפקוד החילות במהלך המלחמה. מלבד המסרים הללו, שרובם מתפרסמים סביב יום הכיפורים, בולטת בישראל תופעה גורפת של התרחקות ממלחמה זו ולקחיה. כידוע, הנרטיבים שנוצרו סביב מלחמת יום הכיפורים שימשו זמן רב כעוגן פוליטי לעמדות בעד ונגד מדיניות זו או אחרת בהקשר לסכסוך הישראלי-ערבי. עם זאת, מאז שנות התשעים הם בתהליך של נסיגה טוטלית מהזיכרון הציבורי. אלו כבר אינם מהווים גורם מרכזי בפוליטיקה של הסכסוך הישראלי-ערבי.  

קרוב לוודאי שהמניע הכלכלי הפך לגורם מרכזי בתודעה הציבורית בישראל, כחלק ממגמה כלל עולמית, והוא מתדלק תהליכי נורמליזציה עם מי שנחשבו בעבר כ"אויבי ישראל". היות וכך, או בזכות זאת, ישראל צועדת לכיוון של כינון יחסים דיפלומטיים וכלכליים עם מדינות אלו.

להשלמת התמונה: סמדר פרי, "בין סאדאת לא-סיסי" וואינט 6 אוקטובר 2021

"איפה אנה פרנק?", פסטיבל קאן 2021

מחר (7.7.21) זה קורה. הפתיחה החגיגית של פסטיבל שרבים חיכו לו, פסטיבל קאן 2021. אחד מסרטי הקולנוע המעניינים והמקוריים שנכלל בקטגוריה "מחוץ לתחרות" הוא סרט אנימציה לצעירים, "איפה אנה פרנק?", של הבמאי ארי פולמן. זאת חשיפה ראשונה שלו בהקרנת בכורה עולמית. מעניין איך הוא יתקבל על ידי קהל עולמי רב-גוני.

בדומה לסרטו הקודם, פורץ הדרך, של פולמן, "ואלס עם באשיר", "איפה אנה פרנק" הוא סרט אנימציה המתבונן בנושא רציני. הוא מתייחס ליומן שאנה פרנק ניהלה במשך שנתיים, שבהן הסתתרה מפני הנאצים בדירת מסתור באמשטרדם. באוגוסט 1944 נחשף מקום מחבואה של המשפחה והם נשלחו על ידי הנאצים לאושוויץ ואחר כך אנה ואחותה נשלחו למחנה הריכוז ברגן-בלזן, שם אנה מתה. היומן שכתבה אנה נתגלה לאחר המלחמה. ביומנה, אנה פרנק תעדה רשמים מחוויותיה בתקופה זו. היומן הפך לקלאסיקה עולמית – תזכורת רבת עוצמה לזוועות המלחמה ועדות רהוטה לרוח האנושית. הדמות הראשית בסרטו של פולמן היא קיטי, חברה דמיונית של אנה פרנק שהיומן שכתבה מוקדש לה. הסרט הדמיוני מתייחס ליומן דרך עיניה של קיטי ועוקב אחר מסעה של קיטי בעולם בחיפוש אחר אנה, מאחר שקיטי אינה מאמינה שאנה מתה.

כאשר הודיע ב- 2013 כי בכוונתו להפיק סרט על אנה פרנק, פולמן, בנם של ניצולי שואה, אמר בראיון לעיתונות הזרה ש"להביא את יומנה של אנה פרנק לכל המסכים הוא הזדמנות ואתגר פנטסטים. הסרט יענה על צורך אמיתי בחומר אמנותי חדש שיישמר את הזיכרון וינחילו  לצעירים בדורות הבאים."

"איפה אנה פרנק". קרדיט: טיימאאוט, צילום: יחסי ציבור.

פולמן ידוע כאדם בעל מוטיבציה וחזון. וכמי שנולד להורים ניצולי שואה הוא החל לפני שנים רבות להגשים חלום של הנצחת זכר השואה והעברת המסר לדורות הבאים. תחילה הוא עשה זאת באמצעות ספר קומיקס המספר את סיפורה של אנה פרנק, ושעל בסיסו יצרו מפיקים יפנים סרטון אנימציה. בהמשך, פולמן הצליח לגייס מפיקי סרטי אנימציה מרחבי העולם שסייעו בידו להפיק את "איפה אנה פרנק?".

סרטו של פולמן הצטרף "ברגע האחרון" לרשימת הסרטים שיוקרנו בפסטיבל. הסרט לא נכלל בקטגורית הסרטים המתחרים על פרס הסרט הטוב ביותר. הוא נכלל בקטגוריה הנקראת "סרטים מחוץ לתחרות" ולא רק זה. הסרט הצטרף לפסטיבל באיחור רב, ולאחר שאימו של פולמן צפתה בסרט כולו. רק אז החליט פולמן להגיש את הסרט לוועדת הפסטיבל, שמיד קיבלה אותו. זאת תהיה הקרנת בכורה עולמית של הסרט.

מה תהיינה התגובות?

העניין שכל סרט מעורר בקהל, בין אם הוא סרט טלוויזיה או קולנוע, תלוי ברלבנטיות שלו לקהל הצופים. חוקר התקשורת ג'ון פיסק, טוען שקהל הנחשף למדיה הטלוויזיוני יפענח אותו לפי ראות עיניו. והסיבה לכך היא שהטקסט הטלוויזיוני הוא פוליסמי, רב-משמעי. באותו אופן קהל הצופים הוא פלורליסטי – הוא מורכב ממגוון קבוצות, ותרבויות בעלות מטענים ערכיים מגוונים. ומה שעשוי להבטיח את הצלחתו של הטקסט ודירוגו הוא ריבוי המשמעויות המובלעות בו, משום שהדבר מאפשר לקבוצות חברתיות שונות להזדהות עם חלקים שנתפסים כמשמעותיים עבורן. כמו כן, קהלים שונים עשויים להעניק לטקסט משמעויות חדשות על-פי דרכם.

מתוך כרזת הסרט "איפה אנה פרנק". קרדיט: אתר טיימאווט. צילום: יחסי ציבור

לפיכך אין לי דברי נבואה וחזון. אבל כאשר סיפרתי לחברתי האמריקאית (גיורת) על התקווה של פולמן להנגיש לדורות הבאים, ובמיוחד לדור הצעירים הבא והבאים אחריו, את זכרה של אנה פרנק ותחושותיה במהלך הזמן שבו הייתה כלואה במסתור, חברתי הגיבה כאישה "חסודה" הדבקה בערכים שמרניים. לא ממש הופתעתי. וכך היא אמרה: "מבחינתי, כל סרט המבוסס על יומנה של אנה פרנק, לרבות סרט אנימציה, אינו ראוי להיחשף בפני קהל של צעירים. קראתי את היומן של אנה פרנק", היא הסבירה, "ומה שמטריד אותי הוא הגסויות שבו שגרמו לי שאט נפש. אני סבורה שההכרזה של פולמן על רצונו להנציח את סיפורה של אנה והשואה בהסתמך על יומנה, היא שאיפה הזויה". היא מיהרה להוסיף: "ייתכן שאני 'תקועה' בעידן קדום ושמרני ואינני 'מבינה עניין'. אבל אני מזדהה לגמרי עם הורים שלא ירשו לילדיהם הצעירים לצפות בסרטו של פולמן. מבחינתי אין מצב שאלך לצפות בסרט שיש בו גסויות". זאת דוגמה להסתייגות חד משמעית מתכני הסרט, ויהיה דמיוני ככל שיהיה. (וכל זה בגלל שני עמודים ביומן שנמצאו מוסתרים ביומן ונחשפו ב- 2018).

למען האמת, לא ציפיתי לתגובה זאת. במובנים רבים חברתי נחשבת לאדם נאור, אקדמאית, ובעלת תואר פרופסור אמריטוס. המחשבות שהציקו לה מאז שנחשפה ל"גסויות" שכותבת אנה פרנק, נערה בגיל ההתבגרות, הדליקו אצלי נורה אדומה. ואף-על-פי-כן, היו לי תקוות.

במחשבה שנייה

הרי העולם נחלק ליהודים ואחרים שזכר המשטר הנאצי שמור בליבם לדיראון עולם. ויש גם קהל עצום הכולל את מי שאינם יודעים דבר על השואה, ומי שמכחישים אותה או ספוגים דעות אנטישמיות. סיכוייו של סרט לזכות באהדה והערכה מותנים לא רק ביכולות האומנותיות, שככל הנוגע לפולמן, הוא כבר הוכיח אותן בסרטו "ואלס עם באשיר". מה גם שהעולם לא בהכרח יתרגש מעוד סרט הקשור לשואה.

אבל הנקודה שיש לחזור ולהדגיש כאן היא שהסוד טמון ברבדים העמוקים, כמו אלו של חברתי הגיורת האמריקאית המוזכרת לעיל. בני אדם נוטים להגיב גם למה שאינו נוגע ישירות להם ולסביבתם, בהתאם להבנתם את הטקסט והסבטקסט. בני אדם יודעים להעניק לכל מה שהם נחשפים אליו, בהתאם למשמעות שהם עצמם מעניקים לטקסט. יש להביא בחשבון אפשרות נוספת, שפולמן הסיר את הקטעים ה"סקסים" מהסרט. אבל כדי לגרום לקהל ולביקורת העולמיים להזדהות עם "איפה אנה פרנק?", ועם חשיבותו לדורות הבאים (שכן זאת המטרה העיקרית של פולמן) נחוץ דבר מה נוסף, סממן אוניברסלי. שנקרא "ריבוי משמעויות".

תנאים מיטביים שיועילו לביקורות חיוביות ואהדת הקהל

טרם צפינו בסרט "איפה אנה פרנק?". איננו יודעים באיזו מידה הוטמנו בו אלמנטים אוניברסליים, הכוללים קטעים שאינם בהכרח חשובים כמורשת לאנושות. אלמנטים אוניברסליים עשויים להיות מחשבות של נערה מתבגרת. נערה שכל דבר מעניין אותה, כולל מין. נערה ששואלת את עצמה האם המחזור הוא סימן לכך שאת בשלה לקיים יחסי מין. נערה שתוהה מדוע נשים מוכרות את גופן לזנות, נשים שאבא שלה אולי קיים איתן יחסים. דווקא אלמנטים אוניברסליים בהחלט חיוניים להצלחתו העולמית של הסרט. בצד הפחות קיצון, אלמנטים אוניברסליים יכולים להיות גם, יחסי חברות בין נערות או בין נערה ואחאיה או הוריה. המונח המקצועי "פוליסמיות" (ריבוי משמעויות) ובעיקר השימוש בו עשויים להבטיח שהטקסט יהיה פופולרי. יוצר ומפיק סרטים מנוסה יידע להשתמש בטריגר כזה כדי להגביר (ולא להמאיס) את הפופולריות של הטקסט ולהרחיב את קהל אוהדיו.

בהצלחה ל"איפה אנה פרנק?" וארי פולמן !!

"עיר האורות", האם בחטא נולדה?

שירים רבים מנציחים את פריז כעיר האורות. הם מהללים אותה כעיר רומנטית, תוססת, ושופעת מקומות בילוי ואתרים היסטוריים. אבל מי זוכר את ההרס והחורבן שנגזרו על שכונות ובתים פרטיים בעיר, בפקודת נפוליאון השלישי, עד שנמחקו מההיסטוריה ומהזיכרון?

ראוי לפתוח רשימה זו בציטוט מהמקורות שלנו (ויקרא כ"ו): "ישן מפני חדש תוציאו". הוראה שיש בה הרבה טעם, והיא נכונה הן במישור הפיזי והן במישור הרוחני: היא מורה לשמור על מתח מפרה בין הישן לחדש. ליצור חדש בהשראת הישן.

מה התרחש בפריז תחת שרביטו של נפוליאון השלישי ועושה דברו, הברון אוסמן?

שני רומנים נכתבו בהפרש של כמאה וחמישים שנה ביניהם, ושניהם מציגים פן לגמרי לא מחמיא בהיסטוריה של פריז, בטרם הפכה למרכז תרבות עולמי. מדובר בפרק היסטורי שעיקרו "העבודות הגדולות" שנעשו בפריז בשנות השישים של המאה ה-19.

סופרת ילידת פריז חשה שהגיעה העת לנער את האבק מעל "המשיסה" מאת אמיל זולא. שמה טטיאנה דה-רוניי, ילידת פריס של ימינו. ספרה "הבית שאהבתי", שואב מידע מתיעוד היסטורי ומהרומן שפרסם זולא. הבית שאהבתי מגולל צד אפל בהיסטוריה של "עיר האורות". הקריאה בו גרמה לי להמשיך ולקרא את המשיסה, מאת אמיל זולא.

רשימה זו מתמקדת, ברובה הגדול, ברומן המשיסה מאת אמיל זולא, בן תקופתו של נפוליאון השלישי. את הרומן הבית שאהבתי אציין כמבוא להמשיסה. ואציג בקצרה את זווית הראיה  של דה-רוניי.

הבית שאהבתי, מאת טטיאנה דה-רוניי, הוצאת כנרת זמורה ביתן (2015, 221 עמ').

המשיסה, מאת אמיל זולא, הוצאה לאור כרמל,  1998, 320 עמ' [כולל איורים ומדריך לקורא המבקר בפריס של ימינו]. תרגום מצרפתית: קולט בוטנר. המקור: (1871-72) Emile Zola La Curee

שני הרומנים מתארים את התקופה של מחצית המאה ה-19 בפריז, כתקופה אומללה בהיסטוריה של העיר. דה-רוניי, ילידת פריז המודרנית, מתמקדת במשפחה אחת לדורותיה. משפחה ששכנה בבית רחב מידות עד שנחרב בהוראת נפוליאון ואוסמן. גיבורת הרומן, נצר לאותה משפחה ותיקה בשכונה, מנסה להתנגד לצווי ההריסה שנגזרו על ביתה. דה-רוניי כותבת ברגש ומשיגה מטרה חשובה אחת: הנצחת כאב המשפחה, ומשפחות אחרות כמוה שלא זכו שיוותר זכר לשכונה בה חיו. זו נמחקה מדפי ההיסטוריה ובמקומה נסללו רחובות רחבי ידיים ושדרה יפהפיה החוצה את פריז. דה-רוניי נעזרה בתיעוד היסטורי על אותן שנים וברומן המשיסה המתעדים את שהתרחש באותן שנים בפריז. מידע שנמנע מהתייר שמבקר בפריז.

אמיל זולא חיבר עשרות רומנים על הווי החיים בפריז במהלך השיפוצים הנרחבים והבנייה החדשה בתקופת האימפריה השניה, תקופת שלטונו של נפוליאון השלישי ויד ימינו בתכנון מחדש של פריז, הברון אוסמן. שיפוצים שקיבלו את הכינוי "העבודות הגדולות". הקורא הישראלי מכיר את זולא בעיקר בזכות מאמר שפרסם לפני כמאה וחמישים שנה, "אני מאשים". במאמרו תוקף זולא את התנהלות השלטון והצבא הצרפתים וזיוף מסמכים במשפט שניהלו נגד קצין צבא יהודי, אלפרד דרייפוס, שהואשם בבגידה.  

ברומן המשיסה בולט ניואנס חיובי שאינו קיים ברומן הבית שאהבתי. אמיל זולא שחי באותן שנים בפריז מתאר את מה שהוא עצמו חווה: שגשוג הספסרות והשחיתויות סביב "העבודות הגדולות" שהחריבו מאות בתים, אבל גם את סגנונות התרבות אשר שינו את תפיסת העיר ממרכז פוליטי בעיקרו, למרכז כלכלי וחברתי. התפתחויות שהתרחשו בין המהפכה של 1789 לבין מימוש תוכניתו של הברון ז'ורז- אז'אן אוסמן  – שיפוץ אדיר של פריז בשנות השישים של המאה ה-19. את דפי המשיסה ממלאים דברי הלל לצד ביקורת נוקבת על שהתרחש בפריז בשנות השישים של המאה ה-19, ביוזמת הקיסר נפוליאון השלישי ויד ימינו הברון אוסמן. מי שהיה אחראי על ההרס והבנייה הממלכתית בפריס. דברי הלל לא מפורשים משתמעים מתוך תיאור החיים החברתיים ושכיות התרבות, האדריכלות, האופנה, השירה והספרות שצמחו אז. לימים, בזכותם עוצבה פריז "כבירת המאה התשע-עשרה" ומגדולי מרכזי התרבות החדישים של ימינו. קשה להתעלם מהתיאור הססגוני של הבתים שצמחו על חורבות הישן, האדריכלות המסוגננת, צמיחתה של אסכולת הציור האימפרסיוניסטי, אופנת הלבוש ותכשיטי היוקרה שנשות החברה הגבוהה לבשו וענדו, עיצוב הבית והגנים, ודפוסי הבילוי, כולל הצגות ומשחקים.

לצד כל זאת, ובדומה לדה-רוניי, בספרה הבית שאהבתי, זולא נותן הד בהמשיסה גם לביקורת שהופנתה כלפי נפוליאון ואוסמן מצד חוגים רבים ושונים: בעלי הנכסים האשימו אותם בפגיעה ברכוש הפרטי בשל ההפקעות ההמוניות; אנשי הכספים האשימו אותם בהאצת האינפלציה בעקבות ההעלאות במחירי המכירה וההשכרה של הבניינים; צירי הפרלמנט מן הכפר האשימו אותם על שהקריבו את הכפר על מזבח הפיתוח של פריס ושל הערים הגדולות; הרפובליקאים מן השמאל והסוציאליסטים הדגישו את העובדה שהספסרות הביאה להעלאת דמי השכירות ויוקר המחיה ברבעים החדשים והעמיקה את הפער בין חלקיה העניין לחלקיה העשירים של העיר; אנשי המוסר הגבירו את אזהרותיהם: הזנות תתפשט בכל. הנשים ההגונות יעוטו על מקומות העינוגים החדשים למצוא בהם מפלט משממון חיי הנישואים שלהן, ואילו הגברים יהפכו את העיר כולה, דוגמת יער בולון, לשדה ציד של טרף נשי.

לצורך תיאור השחיתות שנלוותה ל"העבודות הגדולות" מנתח זולא בפירוט רב את מנגנון הפעולות הכספיות והמסחריות השונות שהיו אבני דרך במימושה: ניסוח דו"חות, שזויפו במידה זו או אחרת על ידי היזמים, אנשי הכספים והפוליטיקאים; ההליכים והמזימות שנלוו לכל קבלת החלטה בקשר לתכנון לקראת המכירה; החתימה על חוזים עם קבלנים, ההפקעות, הקצאת העבודות לאנשי המקצוע וכן הלאה. כל זאת עושה זולא באמצעות סיפור חייו של גיבור הרומן, אריסטיד רוגון-סאקאר בן כפר שהפך לספסר חסר גבולות ולקח חלק במשיסה.

השימוש הנדיר במילה "המשיסה", והבחירה בו ככותר לרומן המשיסה בתרגום לעברית (ובאנגלית: The Kill) עורר את סקרנותי וגרר אותי לקריאתו. ואמנם, רומן זה הוא לא פחות מתיעוד היסטורי מפורט של התקופה, שכן זולא היה בן התקופה. הוא חווה את החיים בפריז של אותה עת על בשרו. יתרה מכך, המונח "משיסה" מופיע באחד מדפי הספר כך: "משיסה: קריעה לגזרים וחלוקתה של פריז, כפי שציידים קורעים ומחלקים ביניהם את השלל". משפט קצר ורב משמעות אשר מחזיר אותנו לציטוט שבו פתחתי את הרשימה – "ישן מפני חדש תוציאו". בהקשר שלנו המשפט הקצר הזה מטיל דופי במעשה "העבודות הגדולות", המתח בין הישן והחדש לא נשמר. הישן נחרב בלי להותיר זכר לישן  או לשאוב ממנו השראה.    

***** הערות: המשיסה לא זכה להצלחה שייחל לה זולא. חלפו שנים ועניין מחודש ברומן הפך אותו לסיפור הצלחה. זאת על רקע הבנייה הגדולה שהתבצעה בפריס בתקופת נשיאותם של שארל דה-גול, ז'ורז' פומפידו ופרנסואה מיטראן. בנייה שהזכירה את עבודותיהם של נפוליאון השלישי ואוסמן.

לצורכי רשימה זו נעזרתי ב"אחרית דבר" מאת דוד מנדלסון בהמשיסה.