Category Archives: זיכרון ציבורי

היום השחור ההוא: "ליל הבדולח"

בהיותי שייכת במובן מסוים לקהילת יוצאי מרכז אירופה, הוזמנתי ליום עיון שיתקיים השבוע ב-9 בנובמבר בבית התפוצות. ההתכנסות נועדה לציין 79 שנים לפוגרום 'ליל הבדולח', היום השחור בחיי קהילות יהודיות בגרמניה ואוסטריה, שכמעט ואינו מוזכר בתקשורת בשנים האחרונות.

יש לי קשר הדוק עם ידיד המשפחה, מר צבי כהן מכפר פינס, יהודי דתי שחווה את 'ליל הבדולח' על בשרו והוא מכנה אותו "היום השחור ההוא". כהן תעד את זיכרונותיו מאותו יום שחור במאמר שפרסם ב-2014 בכתב העת "ירושתנו". זהו מסמך חשוב, מדויק ובהיר העוסק ב"העשור האחרון בחיי הקהילה החרדית במגנצא תרפ"ט-תרצ"ט (1939-1929)"(עמ' שמ"ג-ש"פ). כהן מתבסס על מסמכים ועל זיכרונותיו מחיי הקהילה היהודית במיינץ. חלק מהמאמר עוסק בפרעות 'ליל הבדולח' שהתחוללו בעירו מיינץ, שבגרמניה.

אני מתנצלת בפני מר כהן על שלא אוכל להאריך בדברים ברשימה זאת. אתמקד כאן במבחר קטעים מתוך מאמרו, הנוגעים לשתי סוגיות: ראשית, האם הכינוי 'ליל הבדולח' הולם את האירוע ועדותו של כהן על אותו יום שחור. שנית, מה עלה בגורלם של ספרי הקהילה היהודית בגרמניה בעקבות היום השחור ההוא?

'ליל הבדולח' הוא הכינוי שיוחד לאירועי ליל ט"ז בחשוון תרצ"ט, אך יש החולקים על כך:

באחת מהערות השוליים הרבות שבמאמרו של כהן מצאתי ציטוט מדברי הרב יונה מרצבך, מראשי ישיבת 'קול התורה', ומי שהיה אב-בית-דין דרמרשטט. הרב מתיחס לכינוי "ליל הבדולח" בביקורתיות:

אצל יהדות גרמניה נתקיים בה 'שרפו כל מועדי א-ל בארץ'. זה התרחש בלילה אחד, אור ליום ט"ז מרחשון תרצ"ח. מצטער אני שבחוגים דתיים שונים מקובל כאילו היה זה בתאריך של ט"ו מרחשון – ולא הוא. אמנם לפי התאריך הלא-יהודי הוא התשיעי בנובמבר 1938. אבל לנו, המחשבים את הלילה ליום הבא אחריו ממילא יוצא כי 'ליל הבדולח' (ביטוי שנוא עלי, כי הם קראוהו כך: על שם "שברי הזכוכית", אך אצלנו היה ליל זה ליל שרפת כל קדשי ישראל בארץ זו) הוא הליל השייך ליום ט"ז במרחשון (10 בנובמבר). … אבקש להשתדל ולתקן את הטעות הזאת שנשתרשה.

הרב מרצבך מדגיש בדבריו אלו את חשיבותם היתרה של הספרים ותשמישי הקדושה ("כל קודשי ישראל בארץ זו"). על כן הוא מסתייג בבוטות מהכינוי המקובל, 'ליל הבדולח', מכיוון שהכינוי מתייחס בעיקר לזכוכיות שנופצו בבתים ובתי העסק שנבזזו. לי נדמה שכל יהודי באשר הוא מכיר בחשיבותם של ספרי קודש וספרים מעל ומעבר לנזקים חומריים. עוד אחזור לסוגיית הספרים בהמשך.

להלן קטעים מתוך עדותו של כהן על היום השחור ההוא, שהתרחש בהיותו נער בן 15:

היה זה יום חמישי בשבת, ככל יום השכמתי לבית הכנסת, וכשהגעתי לקצה רחוב בית הכנסת, באו לקראתי כמה מהמתפללים הקבועים ואמרו לי: 'בית הכנסת בוער, והמשטרה אינה נותנת להתקרב.' היינו כשמונה אנשים, וסיכמנו לגשת לביתו של אחד מחברי הקהילה, שבביתו נמצא ספר תורה, ולהתפלל שם.

העמוד הראשי של הניו יורק טיימס מתאריך 11.9.1938

מישהו הגיע לשם במרוצה וסיפר שיצאה הוראה האוסרת התקהלות של יותר משלושה אנשים, ומוטב שכל אחד ילך לביתו. כאשר חזרתי הביתה מצאתי שם את אבי במצב מאוד מבוהל, לאחר שניסה לברר פרטים נוספים ושמע שגם בתי כנסת אחרים עלו באש.

האב שהיה חבר בהנהלת בית החולים, שוחח טלפונית עם מנהל בית החולים. ממנו שמע שמגיעים פצועים ושאין בסביבה רופא שיוכל לעזור להם. מרגע זה והלאה הידרדרו העניינים בקצב מהיר. האב יצא לבית החולים. אספסוף פרץ לבית וכששמעו שהאב נמצא בבית החולים, הודיעו לו טלפונית שהם מגיעים לעצור אותו. את הילדים והאם הובילו אל מטה המשטרה, שתוך זמן קצר שחררה אותם. כאשר חזרו הביתה הם גילו שחלק מתכולת הדירה הושלך לרחוב דרך החלונות, שהחדרים הפוכים ומלאים שברי רהיטים וחפצים. האב שוחח טלפונית עם בני המשפחה ולאחר שהבין מה מתרחש נסע הביתה במונית. אבל בשל ההמונים שהצטופפו ברחוב, המונית לא יכלה להגיע עד פתח הבית. האב ניסה להמשיך ברגל אבל עוברת אורח זרה הזהירה אותו שאם יתקדם הוא ייהרג. לא הייתה לו ברירה והוא חזר לבית החולים. כאשר הכל נרגע האב חזר הביתה וגילה שכולם בריאים, שנגרם נזק רב לתכולת הבית ושחסרו הרבה דברי ערך. האב הצליח לטלפן לכל קרובי המשפחה בערים השונות ושמע מהם שרוב הגברים נלקחו למחנות ריכוז. שכנה שנכנסה להציע עזרה רמזה שהיא ידעה מראש שדבר כזה עתיד להתרחש.

עדויות נוספת למה שהתרחש באותו יום שחור, לוקטו על ידי עיריית מיינץ ופורסמו ב- 1991 בספר בשם "כשהתקוות האחרונות נמוגו". הספר מכיל כתבות רבות של יהודים שהיגרו ממינץ ובהן הם מתארים את קורותיהם ב'ליל הבדולח'. מהעדויות שבספר עולה שב'ליל הבדולח' לא היו הרוגים במיינץ ובית הקברות החדש וגם בית הקברות העתיק של היהודים לא ניזוקו. גם בית החולים היהודי ובית הזקנים הצמוד לו לא נפגעו, אך נקלעו לקשיים. (על ליל הבדולח, יד ושם)

מה עלה בגורלם של ספרי הקודש ואוספי הספרים של יהדות מיינץ?

למר כהן נודע על הצלתם של ספרי הקודש ואוסף ספרי יהודי מיינץ והוא מתאר זאת כך:

בשנת 2010 נודע לי על ספר שראה אור במיינץ ובו פרטים אודות הספרים הללו, שהתגלו לאחר המלחמה. פניתי למחבר הספר – פרופ' אנדריאס לאהנהרדט, ראש הפקולטה לאוונגליזם (כת נוצרית הנפוצה בגרמניה) באוניברסיטה על שם גוטנברג במיינץ. לאהנהרדט מסר לי עותק של הספר ומאוד התרשמתי מהבנתו של לאהנהרדט בכל תחומי היהדות ומהעבודה הרבה שהשקיע.

בעקבות הקריאה בספר כהן מסר ללאהנהרדט "הערות והסברים שלא יכול היה למצוא במקום אחר." מאז הם שומרים על קשר ונפגשים לעתים כאשר לאהנהרדט מגיע לישראל. בשנת 2012 אף יצא להם להיפגש במיינץ. (יש לציין שמר צבי כהן הוא אדם נמרץ וערני למרות גילו המופלג).

ליל הבדולח – כרוניקה של חורבן מרטין גילברט (צומת ספרים)

מספרו של לאהנהרדט עולה שבמרתף, שהיה קרוב לספרייה העירונית במיינץ, נמצאו אחרי המלחמה כ-5,500 ספרים שנאספו על ידי הנאצים ועמדו להישלח למקום ריכוז, אך לבסוף לא נשלחו. חלקם הם ספרים מהבניינים הצמודים לבית הכנסת. חלק נכבד נוסף הם ספרים מספריותיהם של הרב מאיר להמן ופרופסור סאלפלד ומספריית בית הספר של הקהילה הכללית. ספרים נוספים הגיעו מבית המדרש של יוצאי מזרח אירופה, וגם מבית הכנסת 'קהל עדת ישורון' – ספרים של הקהילה ושל אנשים פרטיים.

כל האוסף הזה נמסר לקהילה היהודית החדשה הקטנה. אבל מכיוון שלא הייתה מסוגלת לטפל באוצר הספרים ההיסטורי הם הופקדו לשמירה בפקולטה לאוונגליזם שבאוניברסיטה המקומית. שם הם נשמרו בארגזים כמעט ללא טיפול עד שנת 2005 לערך. אז מונה פרופסור לאהנהרדט לראש הפקולטה והתחיל למיין את הספרים ולסדר אותם. כיום הם נגישים במדפים. בזמנו התעורר כעס רב בין יוצאי העיר מיינץ על מסירת הספרים לידיים לא-יהודיות. למרות זאת כהן מברך על כך, כי אחרת הם בוודאי היו כבר קבורים היום באדמה.

לשמחתנו, כתבי היד שבאוסף קהילת מיינץ צולמו בינתיים והועברו למיקרופילם. העתקים שמורים במכון לתצלומי כתבי יד עבריים בירושלים. הספרים שהובאו לישראל מאירופה אחרי המלחמה נקלטו רק בחלקם על ידי ספריות גדולות שגם עוסקות בשימור ספרים.

 

לקריאה נוספת:

כך צוין השנה ליל הבדולח בחוגים חרדים בגרמניה (ט"ו חשוון, 4.11.2017)

 

"גם לרוצחים מותר לצאת לחופש"

אחותו הגדולה של אורון ירדן ז"ל, ליאורה ירדן, והאח רועי, באים ממשפחה נהדרת. לאחר מות האב, שניהם והאם פנינה ממשיכים לשאת את האבדן הטרגי של האח והבן, אורון, שהיה בן 8 במותו ב-1980. רבות נכתב על פרשת הילד בן ה-8 מסביון, אורון ירדן ז"ל (1980). השבוע נודע כי צבי גור, רוצחו ומי שחטף אותו כבן ערובה בשל בצע כסף, עומד לצאת לחופשי בקרוב, לאחר שוועדת השחרורים הורתה לשחררו בטרם ריצה את מלוא עונשו.

רועי הודיע לתקשורת שהוא מצטרף למחאה נגד שחרורו המוקדם של הרוצח, צבי גור. מעניין כיצד ליאורה תגיב כעת לידיעה. במיוחד בהסתמך על העצומה נגד השחרור שדפנה, חברה טובה של המשפחה, מריצה כעת. גם הראיונות שהעניקה האם, פנינה ירדן, ל- ynet, ב- 2010, וגם ב-14.9.2017, מחדדים את הבעייה, "אני מקווה שצבי גור לא ישתחרר לעולם, ומצטערת על כך שהחוק לא קבע עונש מוות לרוצחי ילדים".

אורון ירדן ז"ל. צילום: רפרודוקציה, באדיבות וואלה.

אורון ירדן ז"ל. צילום: רפרודוקציה, באדיבות וואלה.

במהלך השנים מאז החטיפה והרצח של אורון ירדן ב-1980, העניקו בני המשפחה ראיונות לתקשורת ובעיתונות פורסמו כתבות על הפרשה מדי פעם, במיוחד בימי השנה של הרצח. תמצית הפרשה תועדה גם באנציקלופדיה של ynet, "יידע-עם".

בראיון שהעניקה ב-2010 לכתב ynet , אמרה פנינה, אמו של אורון: "אנשים  חושבים  שאיבדתי את השפיות, מפני שלא התנגדתי שרוצח בני לפני 30 שנה יוכל לצאת לחופשה ראשונה זה שנים". יחד עם זאת היא הביעה תקווה שהרוצח לא ישתחרר לעולם מהכלא, ובראיון ל-ynet ב-14.9.2017 אמרה, "זו הבעיה של המדינה ולא שלי".

פנינה ועמוס ירדן. צילום: רפרודוקציה

פנינה ועמוס ירדן. צילום: רפרודוקציה

פנינה ועמוס ירדן היו מאותם תושבי סביון שכולם הכירו. הנשים שבינינו הכירו את פנינה כאישה מאוד אצילית וחיננית, בעלת מבטא דרום אפריקאי כבד. לפנינה ועמוס היו חברים רבים ביישוב. גם אנחנו הכרנו אותם היטב, למרות שלא היינו בחוג המכרים שלהם.

מי שהתגורר בסביון באותן שנים (כמונו), לא ישכח לעולם איך כולם עצרו את נשימתם וחיכו לבשורות הטובות, שלא הגיעו.

בכתבתה של שרה דר-ליבוביץ (nrg,  ב-7.6.2013) – "הקיץ השחור: תיק החטיפה והרצח של אורון ירדן",  – צוינו תושבי סביון לטובה על שהיו מוכנים לתת הכל כדי להציל את הילד מיד חוטפו.

"תושבי סביון, צוטט מאיר כרמון בכתבה, היו יעילים יותר. הם התגייסו לעזרה מכל הלב. נשות סביון העליזות, חברות, שכנים, נתנו את הלב. הם אמרו לנו שהם יגייסו כל סכום כסף שיידרש. הם היו מוכנים לתת הכל. אם היינו צריכים עשרה מיליון דולרים הם היו מביאים גם את זה. מעולם לא נחשפתי עד אז לתושבי סביון, אבל התברר שמעבר לדימוי שלהם הם אנשים עם לב ונשמה, לא נובורישים אלא אצולה של כסף".

לאחרונה, ב-2015, הונצחה פרשת אורון ירדן בסרט שהפיקו תלמידים בבית הספר המקיף יהוד. הסרט משחזר את המקרה ומשלב ראיונות עם פנינה ירדן – אימו של אורון ומאיר כרמון-שוטר שחקר את הפרשה.

המבוגרים שבינינו עדיין זוכרים בהלם את הפרשה ודי לצפות ביוטיוב כדי לקבל שוב צמרמורת. הסרטון ממחיש את הקלות הבלתי נסבלת שבה אורון בן ה-8 נחטף מהמרכז המסחרי של היישוב הרגוע. הוא יצא מביתו לטיול עם הכלבה כשהוא רוכב על אופניו, ובתמימות רבה נכנס לרכב של צבי גור שרצח אותו בדם קר. יהי זכרו של אורון ירדן ז"ל ברוך.

לחתימה על העצומה נגד שחרורו של הרוצח, צבי גור לחצו כאן

בכירי צלמי העיתונות מספרים

האמירה שלהם, כבר בפתיח, הסגירה כיצד הפכו לצלמים ברמ"ח אבריהם: "צילום הוא דחף פנימי, כמו שיגעון" – כך תיארו ארבעה מבכירי צלמי העיתונות בישראל מהו צילום. "צלם הופך להיות משוגע לדבר. הוא נתקף  בדחף בלתי נשלט לתעד באמצעות המצלמה את מה שרואות עיניו ומה שליבו חש כשהוא נחשף למתרחש סביבו, עיניו אינן חדלות להתבונן בסביבה ולתפוס זווית ראייה מעניינת."

~~~~

"שבת סיפור" של יוסי אלפי בתיאטרון רמת-גן. ארבעה צלמי עיתונות בכירים, מאלו שצילומיהם הופיעו במשך עשרות שנים על גבי עמוד השער ו/או העמוד השני בעיתוני היום שלנו, השתתפו באירוע שהתקיים באולם התיאטרון החביב שברמת גן. האירוע נערך לכבודו של צלם העיתונות הרמת-גני, מיכה בר-עם – חתן פרס ישראל לצילום (2000). על הבמה ישבו: יוסי אלפי, מיכה בר-עם ורעייתו אורנה, אלכס ליבק, "קפיטן" אבי הזאב ומשה שי. קטעי הקישור לוו בנגינה ושירה בכיכובו של מל רוזנברג.

                             שבת סיפור עם יוסי אלפי. צילום: תרצה הכטר

מיכה בר-עם: מאז '67 לא הסכמתי להיות צלם חצר…

כמי שזכה בפרס ישראל לצילום בשנת 2000, מיכה בר-עם האיר את עיני כשהצביע חד משמעית על הצילום כיוצר ו/או תומך בנראטיב הלאומי.

מיכה בר-עם מתקרב כיום ל-90 והוא עדיין חדור רוח של שליחות. בשנים 57'-66' עבד כצלם עיתון "במחנה". כרבים מהקולגות שלו, בר-עם צילם דימויים שתאמו את רוח התקופה ההרואית, הנאמנה לנראטיבים הלאומיים. במלחמת ששת הימים (1967) החל לעבוד כצלם עצמאי ובאחת ההזדמנויות אמר: "למרות הידידות האישית שלי עם אנשים שהפכו לראשי ממשלה, לא הסכמתי להיות צלם חצר".

רבים מתצלומי המלחמות שתיעד, הפכו לסמל. זאת פרט לתצלום הצנחן ליד הכותל בירושלים במהלך הקרבות של מלחמת ששת-הימים. הוא הסביר שזאת הייתה "תמונה מוזמנת" על ידי הממסד, ושמאז הוא סירב להיות צלם החצר. היה זה דויד רובינגר שמסר לעיתונות את התצלום שלו של הצנחן ליד הכותל.

עבודותיו של בר-עם פורסמו במגזינים חשובים בעולם, כגון לייף וניו יורק טיימס, הוא תעד אירועים לאומיים היסטוריים כמו מבצע קדש ומשפט אייכמן. התצלומים של בר-עם מספקים מבט על חיי החברה, הכלכלה והתרבות בישראל לפני ולאחר מלחמת ששת-הימים. ה"אני מאמין" שלו (מתוך כתבתה של העיתונאית דליה קרפל שהתפרסמה ב-2011 ב"הארץ"):

"… אין דבר כזה שאתה לא מפחד, אבל יש מבנה נפשי של אדם, שיודע שהוא מוכרח להתגבר על הפחד. … בקו הראשון בתעלת סואץ, ב-73', הפגיזו וירו ועוד איך. לא הייתי בחזית בגלל פקודה. גם כשהייתי איש מילואים וצילמתי, ההחלטה איפה להיות ואיזו דרגת סיכון לקחת, זו הכרעה של הצלם. הצלמים המעטים שאני מעריך, כמו שלמה ערד ואברהם ורד, היו שם מתוך החלטה מודעת שזה סיכון קיצוני. זה סוג של אנומליה".

פנינים מדבריו של בר-עם: "מצלמה היא כמו עט, תנו לאדם מצלמה ביד, האם ייטיב לצלם? תנו לאדם עט ביד, האם ייטיב לכתוב?" ועוד אחת: "אדם מקבל פרס צילום על צילום אסונות של אחרים".

והאישה שאיתו: אורנה בר-עם: על פי הרגשתי והרחש שעבר בקהל כשאורנה עלתה לבמה, היה ברור שמדובר באישיות יוצאת דופן. אורנה התיישבה על כיסא לצד מיכה וכל תנועות הגוף שלה שידרו הערכה לבעלה. היא דאגה שלא יסתבך בכבל המיקרופון, היא הזכירה לו שמות של אישים ומקומות כשנתקע בדיבורו ושלחה אליו מבטי הערצה. מרגע שהתיישבה לצד מיכה היא הקפידה לתת לו "ספייס". הוא קודם לכל. וכל זאת, תוך שהיא שומרת על חזות של אדם העומד בזכות עצמו.

"היה לי ברור שמרגע שאתחיל להגביל אותו, אני דופקת את מערכת היחסים בינינו", משפט מפתח בחייהם של בני זוג החיים בהרמוניה מלאה 57 שנה. ובכל זאת אורנה כבשה את לבו של הקהל לא פחות ממיכה, בעלה.

מדברי אורנה בר-עם בראיון שהעניקה ב-2011 לעיתונאית דליה קרפל:

"אני אדם טוטלי ומאז ומתמיד ידעתי שלהיות אישה זה ניסיון נואש במהלך החיים להתכסות בשמיכה קטנה. או שקר לך בכתפיים או שהרגליים בחוץ, אלא אם הצלחת להתכווץ. הייתי צריכה לבחור אם להיות עם המשפחה ולעשות מה שאני צריכה, או שאני נכנסת לסטודיו ועובדת ושהבית יישרף וכולם ייחנקו. החלטתי שאני לא אהיה אם במשרה חלקית או אשת פרברים שמציירת פעמיים בשבוע להנאתה."

מלבד היותה ציירת ופסלת בזכות עצמה, מסתבר אורנה ומיכה בר-עם תמיד פעלו יחד, בבית, במטבח, בארכיון אך לא ביציאה לחזית, למלחמה. הוא יצא למסעות "ציד" כשעל צווארו תלויות לפחות ארבע מצלמות והיא שמרה על העורף כשהיא מלווה אותו בעצות ובמחשבות.

אורנה הייתה שותפה מלאה להשלכות של תוצרי המצלמה של מיכה בר-עם. היא אישרה במנוד ראש ובמילים שאינם משתמעות לשתי פנים ששניהם סרבו למסור את תצלום ה"צנחן בכותל" לתקשורת ה"מגויסת".

רגעים היסטוריים

אי אפשר לסיים את הסקירה מבלי להזכיר שלושה שמות של צלמי עיתונות ותיקים ומיומנים שתעדו רגעים היסטוריים:

אלכס ליבק, שמרבית צילומיו הוצגו  בגיליונות עיתון ה"ארץ" במשך שנים ארוכות, ידוע כמי שצילם דרמות מהאינתיפאדה ה-1. אחד הצילומים הידועים ביותר שלו משנת 1984 הוא תיעוד של המחבל מהפיגוע בקו 300, (בעיתון "חדשות") וחשיפת הפרשה. הצילום הצליח לטלטל את מערכת הביטחון, להקים ועדת חקירה, ולגרום לצנזורה לסגור עיתון "חדשות" למספר ימים. המחבל נראה כשהוא מובל החוצה מהאוטובוס על ידי שני שב"כניקים, בעודו חי (ראו: "מי חשף את פרשת קו 300?").

פיגוע בקו 300 1984. צילום: אלכס ליבק

מעניינת הטענה של ליבק ב-2015 במבט לאחור: "היום התמונה הזו הייתה נכנסת לעמוד 3 בעיתון ולא היה לה רבע מהאימפקט שהיה לה אז… בצילום משנת 1984, היינו עם מאוד טהור מבחינה אתית. היה טאבו על ניטרול מחבלים." ובאמת כשצופים בתמונה בלווי הסבר, מבינים עד כמה התיעוד של המחבל המובל על ידי שב"כניקים בעודו בחיים היה משמעותי אז.

הצלם אבי הזאב (המכונה, "קפיטן") סיפר שמטבעו נמשך אל הצד "ההומוריסטי" של החיים. הוא "מכור" לצילומים אלו, וכשהגיע לקובה, לפני שנים רבות, נשאר שם ותיעד באמצעות מצלמתו סיטואציות בעלות גוון הומוריסטי.

הצלם משה שי: "צלם חייב להיות דרוך כדי לתפוס את אותה אלפית השנייה שמקפיאה את הרגע הנכון."

דייגו מראדונה 1986. צילום: משה שי

הוא חדור תחושה של שליחות והיא מניעה אותו לתעד מראות מהעולם הבלתי מוכר, שרבים אינם מעזים להסתכן ולהגיע אליהם. במהלך מסעות הצילום שלו שי הגיע לצפון קוריאה. מטרתו הייתה להראות לעולם איך נראים החיים במדינה דיקטטורית זאת, הידועה לשמצה. למרות שהוזהר שלא לצלם, הוא לקח סיכון, התחכם וצילם באמצעות מצלמה נסתרת ומושתקת שהצמיד למותניו. התמונות התפרסמו מעל גבי דפי עיתונות העולם. כמי שאינו בוחל בלקחת סיכונים, כשמטרה נשגבת עומדת מול עיניו, הוא יצא לסקר את דייגו מרדונה ב-1986 במשחק בינלאומי. מסתבר שהמקריות זימנה לו מפגש בלתי אמצעי, פרטי לגמרי, עם מרדונה, והלה איים עליו שאם יצלם אותו במעמד זה, הוא יהרוג אותו. ובכל זאת הצליח להנציח קטע בלתי נשכח במשחק, כשמרדונה בועט בכדור מגובה רב. הצילום הופיע למחרת כתמונת שער בעיתון "חדשות" (ראו גם: "בזכות אלפית השנייה").

התובנה שעלתה מהשיח, לקראת סיום האירוע, נשמעה כמו הספד לעידן שבו עבודתו של צלם עיתונות הייתה שליחות. החל מעידן ה"תמימות" והתקשורת ה"מגויסת" לנראטיב לאומי קולקטיבי, וכלה בעידן של סירוב להתחפש לליצן החצר, ולשרת את הנראטיב הלאומי ה"רצוי". אקורד הסיום של האירוע היה גם סוג של הספד לחלקם ההולך ופוחת של צלמי העיתונות המיומנים והותיקים, לטובת בעלי הסמארטפונים.

יהודי ספרדי – דמות מופת בספרות אשכנז

משפחת ד'אגילאר: סיפור על גבורה יהודית בתקופת האינקוויזיציה הספרדית, (2016), מאת הד"ר והרב מאיר מ' להמן (1890-1831). עיבוד מחדש בעברית, מבוא ואחרית דבר: תרצה הכטר. הספר ראה אור לראשונה בגרמנית (1873) בביטאון "איזראליט", במיינץ (מו"ל: להמן):

Die Familie y Aguillar – Eine Erzählung von Jüdischem Heldenmut zur Zeit der Spanischen Inquisition. Marcus M. Lehmann, Mainz, 1873


אם כיום יש ואקום בספרות, ובתחומי ידע נוספים הנלמדים בבתי הספר בנוגע למורשת יהדות ספרד, אין לנו את מי להאשים בכך, אלא את עצמנו. רשימה קצרה על הרומן  – משפחת ד'אגילאר, מאת מרכוס מ' להמן והסיבות שהובילו אותי לעבד את הספר מחדש בעברית.


להמן: סופר יהודי-גרמני מתקופת ההשכלה

מחקרים העוסקים בספרות העממית בגרמניה, מהמחצית השנייה של המאה ה-19, מצביעים בעיקר על תרומתה של הספרות העממית היהודית לגיבוש תודעה קהילתית. מסתבר שהסופרים שכתבו בסגנון עממי באותה תקופה, בחרו במכוון בדמויות מופת מהמורשת היהודית, וסביבן טוו את העלילה. מבין הדמויות שבהן בחרו לעסוק בלטו אנוסים שחיו בתקופת האינקוויזיציה הספרדית.

אימוץ הסטריאוטיפ של יהודי ספרדי והפיכתו לגיבור יהודי עממי קרה תחילה בגרמניה. מאוחר יותר, במחצית השנייה של המאה ה-19, תורגמו רוב הסיפורים הללו ליידיש ורוסית, וזכו להצלחה עצומה במזרח אירופה. שם חברו הסיפורים לרומנים כדוגמת אלה שפרסם אברהם מאפו בעברית. הדבר העיד יותר מכל על הצורך הבסיסי והדחוף ביצירת דימויים חדשים להזדהות ומגוון חדש של גיבורים עממיים.

מ' להמן בחר אף הוא לכתוב רומן על דמות מאנוסי ספרד. בן-ארי במאמרה, "עלייתו ונפילתו של הספרדי הגא" (2005), טוענת שהבחירה בדמויות מופת מתקופת האינקוויזיציה בספרד הייתה מכוונת להעצמת הזהות היהודית של יהודי אשכנז בעת ההיא. ואכן – בחירתו של להמן להציב במוקד הרומן העממי דמויות ממשפחת ד'אגילאר זיכתה אותו בהצלחה רבה.

הסיבות שהובילו אותי לעיבוד מחדש בעברית של הרומן משפחת ד'אגילאר

הסיבה העיקרית לעיבוד מחדש בעברית של משפחת ד'אגילאר מאת הרב והד"ר מאיר להמן הוא העיסוק בן ימינו ביחסי ספרדים-אשכנזים בישראל.

אם כיום יש ואקום בספרות ובתחומי ידע נוספים בבתי הספר בנוגע למורשת יהדות ספרד, אין לנו את מי להאשים בכך אלא את עצמנו. לדידי, צודקים הטוענים כי אם נחדש ונרענן את חומרי הלימוד בשיעורי האזרחות, ההיסטוריה והספרות, ניתן יהיה להפיג במידת מה את המתח הבין-עדתי ולהשיב ליהדות ספרד את עטרתה.

לפי קטלוג הספרייה הלאומית בירושלים יש בה עותקים של הרומן משפחת ד'אגילאר בתרגום לעברית, שראו אור בהוצאות שונות ובגרסאות שונות: בעברית צחה (שלא לומר מיושנת), בעברית קלה, עם ניקוד, עם איורים ובלי איורים. יש לציין שהוצאת "נצח" היא שהייתה אחראית לתרגומם לעברית ולהדפסתם של רוב ספריו של להמן.

חשוב לציין שהעיבוד מחדש בעברית מאפשר קריאה שוטפת של הרומן בעברית עדכנית.

בדברים שנשא בחידון התנ"ך העולמי (12.5.2016) סיפר שר החינוך על היוזמה ל"מהפכה" חינוכית ולהעשרת חומרי הלימוד בבתי הספר במורשת יהדות ספרד והמזרח. השר הודיע על מינוי ועדה בראשות המשורר חתן פרס ישראל ארז ביטון (2.2016), שתפקידה לבחון אפשרויות "להעמיק ולהעצים תכנים לימודיים שעוסקים בהיסטוריה ובתרבות של הקהילות היהודיות במזרח, צפון אפריקה וספרד". ועדת ביטון הקימה לה תתי-ועדות בתחומים שונים, והמלצותיה, שהוגשו ב-26 ביוני 2016, כוללות הוספת פרקים ל"עמוד האש", עיבוי לימודי האזרחות, הספרות וההיסטוריה בבתי הספר והמלצה למסד משלחות תלמידים לספרד.

כולי תקווה שהעיבוד הנוכחי בעברית של משפחת ד'אגילאר ינגיש את הספר לרבים ובכלל זה לתלמידי תיכון, ויתרום למפעל הנפלא של ועדת ביטון ולהמלצותיה בנוגע לחינוך בני ובנות הנוער בישראל להיכרות עם ה"אחר".

(איך) להתמודד עם אנכרוניזם

במהלך השנים האחרונות נתקלתי בלא מעט שאלות של תלמידי תיכון, העומדים לפני מבחני בגרות בהיסטוריה, בדגש על מלחמת יום הכיפורים (1973). סוג השאלות משקף לצערי תמונת מצב עגומה: מלחמת יום הכיפורים נדמית בעיני רבים מהם כאירוע שהתרחש לפני בריאת העולם. גם המורים הצעירים לא היו כאן לפני ארבעים שנה ויותר, ויחסם למלחמה ההיא עובר הלאה. (להלן דוגמא של סיכום לקראת מבחן בגרות).

קראתי סיכומים רבים שתלמידים ו/או מורים מפיצים ברשת האינטרנט לקראת בגרויות בהיסטוריה, בדגש על מלחמת יום הכיפורים (1973). 

מאגר מבחני בגרות [צילום: באדיבות משרד החינוך]

לא התפלאתי שמלחמת יום הכיפורים נתפסת בעיניהם כאנכרוניסטית, ושהחומר למבחן הבגרות הוא "עוד חומר שצריך לשנן" כדי לקבל ציון טוב. 

לעניות דעתי, חשוב לתקן זאת ואין צורך להפוך עולמות לשם כך.

הדור שלא חווה את מלחמת יום הכיפורים, לרבות אוכלוסיית העולים שהגיעו לארץ אחרי שהתרחשה, מתייחסים למלחמה זאת בשוויון נפש יחסי. במקרה הטוב, הציבור שלא חווה את המלחמה מרותק לסיפורים אישיים ומתפעל ממעשי הגבורה, המופצים בכלי התקשורת בימי השנה למלחמת יום הכיפורים. אנו מחויבים לא רק למניעת ההשכָּחה של אירוע טראומטי זה אלא גם לצד מעשי יותר. באשר לדור הצעיר, על מערכת החינוך לעורר אצלם מחשבה ושיח על תכנון וארגון בצה"ל בשדה הקרב בעבר ובעתיד.

טנק ישראלי חוצה את תעלת סואץ על גבי גשר (ויקיפדיה)

טנק ישראלי חוצה את תעלת סואץ על גבי גשר (ויקיפדיה)

על-פי-רוב, האוכלוסייה שלא חוותה את מלחמת יום הכיפורים ניזונה בעיקר ממידע ספורדי המסתובב ברשת ומגיע לאמצעי התקשורת בעיקר בימי השנה למלחמה.

קחו לדוגמא את סיפורו של סגן אריה לוי, מסו"ל בגדוד 436 תומ"ת 155 מילואים, קש"א (קצין שיתוף ארטילרי) של גדוד 106 מחטיבה 164 "הראל" במלחמת יום הכיפורים (הפרטים האישיים, באדיבות הארכיון של "מרכז מחקר ומידע של חיל התותחנים על שם סגן אייל צור ז"ל" – פריט 100568).
לוי השתתף בצליחת תעלת סואץ – והסיפור שלו תועד בארכיון חיל התותחנים והועלה באחרונה לרשת האינטרנט.
סיפורו האישי מרתק נקודתית. שכן, עדותו של לוי בפני היסטוריונים ממרכז המחקר של חיל התותחנים מתאפיינת במסירת עובדות ברצף כרונולוגי ובגוף ראשון, כשלעתים רחוקות הוא מצרף לדווח היבש נימה אישית. הסיפור הותיר אותי בפה פעור. מספר דקות לאחר שנחשפתי לפרטים עלו בי הרהורים בדבר ערכו לאורך זמן. החשיפה שלי לסיפור הייתה נדבך נוסף בידע שלי על מלחמת יום הכיפורים. אך מה מוסיף הסיפור למי שאינו בקיא בפרטים אחרים רלבנטיים להתרחשויות בגזרה הדרומית לפני צליחת התעלה?

וכך נראה הדווח של לוי (הדווח המלא כאן):

"יצאנו מעבדת ביום א' 7 באוקטובר… ב 8 באוקטובר לפנות ערב, פרסנו על ציר "עכביש" מערבית לטסה והתחלנו יורים לטובת המעוזים. …" וכן הלאה. ובנימה אישית יותר לוי מוסיף:

"כאשר טנק הקש"א נמצא צמוד ומימין לטנק המג"ד, הפעלתי אש על חניוני כוח מצרי, על נקודת צליחה בעומק ועל ריכוזי חי"ר ושולחי סאגרים במרחק 3000 מ' מאתנו… עם חציית התעלה, נפל טנק הקש"א שלי למחפורת של אחת השוחות ואני נאלצתי להחליף טנק. עליתי לטנק של אחת הפלוגות. הגדוד טיהר את צומת "צח" ובערב בחניון הלילה חזרתי לצוות שלי. במהלך ארבעת הימים הבאים המשכנו דרומה בין בסיסי הטילים כאשר המשימה היא לשמור על אוגדה 162 ממערב… אני הפעלתי מטוסים על הכוח המצרי ומאחר שלא הייתה ארטילריה בטווח, קידמו סוללת 175 מ"מ מגדוד 329 ("כורכר") בפיקודו של המסו"ל אילן אדמון והקע"ת גיורא שפיר. הסוללה נאלצה לדלג כדי להגיע לטווח."

כדי שיהיה לסיפור ערך מעשי לאורך זמן, וכדי שיופנם על ידי האוכלוסייה שלא חוותה את המלחמה ההיא, ובמיוחד בני ובנות הדור הצעיר, נחוץ עוד משהו. בין היתר, נחוצים פרטי רקע על תכנון וארגון בפיקוד דרום טרם ההתרחשויות בגזרת תעלת סואץ.

כלומר, מה שחסר כאן הוא הקונטקסט הרחב. הן האוכלוסייה שלא חוותה את המלחמה והן תלמידי תיכון מודעים להפתעה ולמחדל המודיעיני. חסרים להם פרטים הקשורים ישירות לאופי ורמת הארגון והתכנון בגזרה הדרומית לפני ולאחר צליחת תעלת סואץ.

שיחזור צליחת התעלה במלחמת יום הכיפורים – במסגרת מבצע "אבירי לב".
שילוב של צילומי מקור ושיחזורים של צליחת התעלה, ע"י אגד הצליחה של חיל ההנדסה ובראשם גדוד התמסחים 634.

בעשור האחרון נערכו מחקרים שמספקים מידע רלבנטי. כשמצרפים את ממצאיהם אל הסיפור האישי, כמו זה של לוי, מתקבלת תמונה יותר "מציאותית" ובעלת משמעות עכשווית בנוגע להיבטים של תכנון וארגון טרום המלחמה.
ממצאי רקע הנוגעים לסיפורו האישי של לוי, הלקוחים מתוך תחקירים, משלימים את התמונה ומספקים לאירוע מימד עכשווי ורלבנטיות. יתרה מכך התובנות העולות מהממצאים, שתמציתם מובאת להלן, עשויות לקדם את המלחמה בתודעת האוכלוסייה שלא חוותה אותה.

ממצאי הרקע:

לוי השתתף בצליחת תעלת סואץ (במסגרת מבצע "אבירי לב") אבל היה מתוכנן במקור להילחם ברמת הגולן כחלק מאוגדה 210 של האלוף דן לנר. כשגדודו הגיע לימ"ח של האוגדה במחנה נפתלי מצאו אותו ריק. בהמשך הסתבר להם שאת הטנקים של החטיבה לקחו גדוד מילואים של חטיבה 188 וגדודים מחטיבה 179. גדודים מחטיבה 421 של אוגדת שרון וצוותים מחטיבת "הראל" השתלטו על טנקים של בית הספר לשריון. וגדוד נוסף מחטיבת "הראל" נאלץ להרחיק עד לנמל אילת ולהצטייד בטנקים שנמכרו למדינה זרה ועמדו להישלח לשם.

אוסיף ואציין שכיום ניתן להגיע למחקרים של היסטוריונים-צבאיים בקלות על ידי שליפתם מרשת האינטרנט. הבעיה מתמקדת אם כן במוטיבציה לעשות זאת. יש להתחיל בהנחלת מוטיבציה לפרטי רקע על מלחמת יום הכיפורים כבר במערכת החינוך. ליזום משימות לחיפוש מידע דוגמת זה שיוצג להלן:

מחקרו של ד"ר עמיקם צור (היסטוריון צבאי וסא"ל במיל. ששירת כקצין קרבי).

בתחקיריו התמקד צור במוכנותו של פיקוד דרום לקרב, ערב מלחמת יום הכיפורים. יש לציין שצור מסכם את ממצאיו בכך שהוא מפנה אצבע מאשימה על תכנון לקוי של כוחותינו בפיקוד דרום ערב המלחמה. מסקנותיו במשפט אחד הן אישום חמור ולמידת לקח לעתיד לבוא על מנת שלא יתרחש מה שהתרחש אז: שיבוש וקריסה של תוכניות והכרח להתארגן מחדש לאלתר.

להלן ציטוט מתוך מסקנות המחקר של צור:

"מה שהתרחש שם היה ממש דרמה ענקית: ברגע שפרצה המלחמה. צה"ל נאלץ לשבור מסגרות אורגניות ולהקים ציוותי כוחות מאולתרים. יתרה מזאת, הכוחות שמצאו את עצמם בסופו של דבר לוחמים בפיקוד דרום, לא תמיד הגיעו לשם כתוצאה מתכנון מוקדם."

כאמור, תחקירים מסוג זה שופכים אור על הסיפור האישי ומספקים לו רקע. הם חשובים לאין ערוך במיוחד כשמדובר במלחמה "רחוקה" (למעלה מ-50 אחוז מהאוכלוסייה לא חווה אותה) שכמעט נשכחה.

לסיכום, אוכלוסיית היעד העיקרית לשינוי זווית הראייה על האירוע ההיסטורי המדובר – קרי, מלחמת יום הכיפורים (1973), שנתפסת כיום כאנכרוניסטית וחסרת רלבנטיות – הם בעיקר תלמידים העומדים לפני מבחני הבגרות. אל לנו לשכוח כי זהו דור העתיד! לא די לקבל ציון גבוה בבגרות. הדור הצעיר חייב להיות מצויד בכלים שימנעו תכנון וארגון לקוי של כוחותינו בעתיד. כל עוד ממשיך המחקר להתפתח יש סיכוי שחיבור בין ממצאי המחקר לסיפור האישי, המרתק כשלעצמו, יעשה את העבודה.

גילוי נאות: הזיקה שלי לנאמר כאן כרוכה במחקר לדוקטורט, שעל בסיסו כתבתי ופרסמתי ב-2014 את "מלחמה כבדת דמים: טראומה, זיכרון ומיתוס (2014-1973)".

צליחת תעלת סואץ (1973) – סיפורו של לוחם מחטיבת "הראל"

ב- 2016 מאבקם של ותיקי הפלמ"ח/חטיבת "הראל" נכנס להילוך גבוה. הם התנגדו להחלטת הממשלה להנציח את שמו של ח"כ לשעבר רחבעם זאבי ז"ל בחאן שער הגיא. חתמתי על העצומה שתומכת במאבקם של בני דור ההמשך. הצטרפתי לסוכת המחאה שהקימו בחאן שער הגיא ולקרב המאסף על מורשת הפלמ"ח. הם נהגו להתכנס שם מדי יום שישי. התביעה להנצחת פורצי הדרך ומלווי השיירות לירושלים מהפלמ"ח/חטיבת "הראל", עלתה לכותרות. בתוך כתשעה חודשים הצליחה להשיג את יעדה. דף הפייסבוק של חטיבת "הראל" לדורותיה, פעיל מאז תחילת המאבק ביוזמתו של יוני אמיר.

חטיבת "הראל"/פלמ"ח הייתה פעילה לא רק בפריצת הדרך ולווי השיירות לירושלים במלחמת תש"ח. פעילותה נמשכה תקופה ארוכה. החטיבה מילאה משימות רבות גם במלחמת יום הכיפורים (1973).

עדותו של סגן אריה לוי – קצין השיתוף הארטילרי של גדוד 106 מחטיבה 164 "הראל" במלחמת יום הכיפורים – הועלתה היום (11.7.2017) לדף הפייסבוק של חטיבת הראל. לוי מספר על השתתפותו, במסגרת גדוד התותחנים 106, בצליחת תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים (1973). עדותו מציגה זווית ראייה נוספת על קורות חטיבת "הראל". העדות תועדה ונגנזה בארכיון של חיל התותחנים. 

הסיפור מובא להלן. הוא נשלף כלשונו מהארכיון של "מרכז מחקר ומידע של חיל התותחנים על שם סגן אייל צור ז"ל" (פריט 100568) (הארכיון מנוהל ע"י עמותת בית יד התותחנים והמידענית שוש קוברסקי):

סיפור הקש"א (קצין שיתוף ארטילרי) של גדוד 106 במלחמת יום הכיפורים
שם, דרגה ושיוך צבאי: סגן אריה לוי, מסו"ל בגדוד 436 תומ"ת 155 מילואים, גדוד שהוקם כשנה ושלושה חודשים לפני המלחמה.

"הגדוד היה חלק מן האגד הארטילי של אוגדת שרון. מפקד הגדוד, במינוי חרום, היה סא"ל שמעון בן דוד, מפקד מתקן האימונים בעובדת והסמג"ד – עמוס תור ז"ל.

"ירדנו למלחמה על זחלים ממתקן עבדת עם תותחים מתנעים M – 50 . היו אלה תותחי האימונים של המתקן. יצאנו מעבדת ביום א' 7 באוקטובר, נסענו על שרשראות, חלפנו על פני שבטה, ניצנה, חלפנו על פני הכניסה לביר גפגפה. ב 8 באוקטובר לפנות ערב, פרסנו על ציר "עכביש" מערבית לטסה והתחלנו יורים לטובת המעוזים. בבוקר, עשרה לחודש צוותו שלושת מפקדי הסוללה ומג"ד התותחנים כמפקדת סיוע לחטיבה 14 בפיקודו של אל"מ אמנון רשף. החטיבה הפגועה התארגנה מחדש בשטחי כינוס באזור טסה. גדוד 9 של החטיבה כבר לא היה קיים. במקומו התקבל גדוד 106 , גדוד טנקי שוט שהגיע על זחלים מאילת. במקור שייך היה הגדוד לחטיבה צפונית חטיבה 164 ("הראל") בפיקודו של אלוף משנה אברהם ברעם (הדגשה שלי, תה.). ביום בו הגעתי לגדוד פיקד עליו חיים זלוצר (זיו) הסמג"ד אשר רק יום קודם קיבל את הפיקוד על הגדוד לאחר פציעתו של המג"ד משה גל. משה גל נפצע בהתקפה על "כישוף". חיים קיבל אותי והקצה לי את אחד מ 26 הטנקים. מפקד הטנק היה סרן אהוד רונן מקיבוץ חצור שאסף טנקים בדרך וצורף לגדוד השוטים.

"מה אעשה אתך קש"א?" שאל חיים זלוצר המג"ד. נראה היה לי שהוא מתקשה לעכל את הרעיון שעליו לוותר על עוד טנק מתוך המצבה החסרה לטובת קש"א. בלילה שבין ה 10 ל 11 שהינו בחניון. השכימו אותנו סביב 02:00 – 03:00 ופקדו עלינו לנוע לג'ידי ולחבור לחטיבה המקורית שהמתינה עם המח"ט ברעם.
לפנות בוקר הגענו לצומת הגידי וצוות הפיקוד של הגדוד חבר למחט המיתולוגי בירו מח"ט 875 ("הזקן"). עמדנו להחליפו בקו. שם פגשתי את אהוד אבירן (אברמסון) המס"ח של בירו ומג"ד מכמ"ת 120 (342), שלחם על ציר "עכביש". "בישרתי" לו שהגדוד שלו כבר חטף פגיעות והרוגים.
קיבלנו מן המח"ט בירו הסבר "חי" על הגזרה כאשר הנהג שלו עסוק בהכנת חביתת הבוקר עם נקניק.

לפנות ערב נכנסנו לקו והחלפנו את השרמנים. הגדוד שלנו פרס דרומית לציר גידי – תעלה, דרום מזרחית לתעוז "מצווה". כשבוע ימים ניהלנו שם קרב בלימה כאשר טנק הקש"א נמצא צמוד ומימין לטנק המג"ד, הפעלתי אש על חניוני כוח מצרי, על נקודת צליחה בעומק ועל ריכוזי חי"ר ושולחי סאגרים במרחק 3000 מ' מאתנו. המס"ח באזור היה מגד מכמ"ת 436 משה רוזן (שמו בקשר היה "זלות") וממנו ירשתי את הכינוי ברשת "זלות 32" . בסביבות 15 בחודש כאשר הסתער עלינו כוח שריון ואחריו כוח רגלים, הפעלתי "אש על כוחותינו", אש מגדוד מכמ"ת 160 (857 "סעיף") שהיה סמוך אלינו ומוקצה לטובתנו.

"במהלך שבוע קרבות הבלימה היו לי מספר חילוקי דעות עם מפקד טנק הקש"א, סרן אהוד רונן. באחד המקרים סרב לעלות לעמדת תצפית ולאפשר לי טיווח. זאת מתוך חשש לחשוף את הטנק לטילי ה"סאגר". בצר לי פניתי בקשר למג"ד והוא פקד על סרן רונן למלא אחר בקשותי תוך שהוא מדגיש בקשר כי הטנק נועד לשרת את הקש"א.
הנושא סודר אבל באחת הפעמים בהן עלינו לעמדת תצפית השתהיתי יתר על המידה. שוגר לעברנו טיל "סאגר" שחלף במלוא הדרו מעל ראשי, התפוצץ מאחורי טנק הקש"א וחוט הניווט נשאר תלוי על כתפי. מאותו רגע הפסקתי להתווכח עם סרן אהוד רונן. במחשבה שנייה אני ואנשי הצוות חבים לו את חיינו. הייתי קש"א צעיר, חדור רצון לבצע משימות מאידך לא מנוסה בלחימה בטנק.

בערבו של 17 בחודש קיבלנו פקודה לנוע צפונה לאורך האגם המר ולקראת בוקר 18 בחודש חצינו את התעלה בעקבות חטיבה 500 שהייתה בדרכה לעיר סואץ עם אוגדה 162.
מפקד החטיבה החדש של הכוח המיוחד שלנו היה תת אלוף ברוך הראל ("פינקו") (סגן מפקד האוגדה הסדירה בסיני). "פינקו" החליף את המח"ט ברעם שנאלץ לפקד על חטיבה 875 שתפסה מחדש את הקו במקומנו. בירו, מח"ט 875 נפצע בהנחתה הארטילרית בה נהרג באזור גם מפקד האוגדה האלוף מנדלר.
מפקד הסיוע של הכח המיוחד בפיקודו של פינקו היה לא אחר מאשר אל"מ יעקוב ארז מפקד אגד 209.

עם חציית התעלה, נפל טנק הקש"א שלי למחפורת של אחת השוחות ואני נאלצתי להחליף טנק. עליתי לטנק של אחת הפלוגות. הגדוד טיהר את צומת "צח" ובערב בחניון הלילה חזרתי לצוות שלי. במהלך ארבעת הימים הבאים המשכנו דרומה בין בסיסי הטילים כאשר המשימה היא לשמור על אוגדה 162 ממערב.

מבחינת הפעלת ארטילריה זכור לי יום קרב בו מדרום לנו התמקם קת"ק מצרי עם ציוותו. הוא ישב ברכס קדמי והוריד עלינו אש מרגמות. לאחר שזיהיתי אותו בבירור ביקשתי ממפקד האגד יעקב ארז הקצאה. מפקד האגד הקצה לי יחידת אש לטובת העניין ותוך טיווח קלאסי טיווחתי את הבחור ואת ציוותו והעסקתי אותו בתחמושת רסיק אוויר. הבחור וציותו הושתקו. מפקד האגד שצפה בנעשה ממרומי תצפית לא רחוקה חלק לנו שבחים.

בתאריך 22 בחודש לפנות ערב מצאנו עצמנו על ציר "עשור", ציר אחד צפונית לציר "סרג'" , ציר סואץ קהיר, השארנו במקום מ"פ עם שישה טנקים במטרה לחסום את הציר בפני כוחות מצריים שעשויים להגיע ממערב. דהרנו דרומה לחסום את ציר סואץ קהיר, ציר "סרג' "
הפסקת האש שאמורה היית להיכנס לתוקף ב 22 בחודש בשעה 19:00 לא כובדה על ידינו (הדגשה שלי, תה.). התיישבנו במעבר הצר של הרכס שחלש על הציר סואץ קהיר וירינו בכל רכב שעבר במקום ממערב למזרח. עם שחר בסביבות השעה 05:00 יצאנו מן המעבר וגלשנו לעבר ציר "סרג'" – כביש סואץ קהיר. בצענו סריקה בין הרכבים בהם פגענו במהלך הלילה.
בהרימי משקפת מערבה, ראיתי במרחק כ 1800 2000 מ' מערבית לנו שיירת מובילים מצרית עם טנקים שנעה ממערב למזרח. הסבתי את תשומת ליבו של המג"ד.
המג"ד הורה להתפרס ופתחנו באש. המובילים המצריים עצרו והחלו מורידים טנקים שהחלו משיבים באש. התפתח קרב שריון בשריון ואנחנו נסוגונו לתוך המייצר, העמדות היו עמדות בוגי לא נוחות. טנק או שניים שלנו, נשארו חשופים על הציר. במהלך חילופי האש הבחנתי לפתע שפגז שנורה לכיוון טנק המג"ד – פגע ברכס מאחורי גבו של המג"ד. פניתי אליו בקשר בקריאה שירד כי יורים עליו. חיים הפנה ראשו אלי ותוך שהוא מסמן בידו בכעס מלמעלה למטה, סימן לי לחדול (מלבלבל לו את המוח). כעבור כמה דקות כאשר הבטתי שוב לעברו, גופו כבר היה שמוט לאחור.
לפי הידוע לי חיים זלוצר (זיו) נפגע מרסיס פגז שהתפוצץ על דפנות הטנק ופגע בראשו. הצוות ירד לאחור ואחד הנגמשים קרב לטנק .

סרן אהוד רונן ששימש מפקד טנק קש"א התייצב ברשת למול תת אלוף "פינקו" והזדהה כמפקד ברמת מ"פ שמפקד על טנק הקש"א. הוא הציע ליטול את הפיקוד. המ"פ האורגני שנכח בכוח ושנודע בכינויו "כויל" (שמו היה וכטל), מיהר לעלות למול פינקו תוך שהוא מציין שהוא מ"פ מתפקד, וקיבל עליו את הפיקוד. בהמשך היום חבר הגדוד השני של החטיבה בפיקודו של המג"ד חגי אלינו.

לקראת ערב הונחת גדוד צנחנים מילואים מחטיבה 9100 שהתארגן בזמן המלחמה. המדובר היה בחיילי מילואים, חברה לא מוצבים ואנשים שחזרו מחו"ל. בתחילה יועד הגדוד לגבול הירדני ובהמשך כאשר ברור היה שירדן לא במשחק, הם הגיעו לביר תמדה וביום המכריע הוטסו לפאיד בהרקולסים ומשם הונחתו ביסעורים באזור בסיס המזון שליד הק"מ ה 101. חלקם הגיע רכוב על זחלמים. מפקד הגדוד היה סא"ל בקבע בשם ירון. על כן קראו לגדוד על שמו: "גדוד ירון". הם תפסו את הרכסים המקבילים לציר סרג'. אני הפעלתי מטוסים על הכוח המצרי ומאחר שלא הייתה ארטילריה בטווח, קידמו סוללת 175 מ"מ מגדוד 329 ("כורכר") בפיקודו של המסו"ל אילן אדמון והקע"ת גיורא שפיר. הסוללה נאלצה לדלג כדי להגיע לטווח. גיורא ואנוכי למדנו באותו מחזור בבית ספר תיכון באשקלון וזיהינו זה את זה ברשת הקשר.
לקנים היה שעמ"מ גבוה והפגזים הראשונים נפלו קצר ב כ – 2000 מטר הישר לפני הטנקים.

בחלוף 35 שנה נדרשתי להפריך את הסיפור אותו סיפר תת אלוף פינקו בכנס בלטרון של האגד הארטילרי הסדיר 209. הוא סיפר שקש"א של חיים זלוצר רצה לקחת את הפיקוד לאחר שהמג"ד נהרג. לא נכחתי אישית בכנס האגד כי פשוט לא זומנתי אליו, אבל לאחריו צלצל אלי זילי הקמב"ץ. הבהרתי את הדברים גם בשיחת טלפון שיזמתי בעצמי לתת אלוף (מיל') פינקו.

ב 24 בחודש נכנסה הפסקת האש לתוקף. גדוד 106 נדרש לכנוס לנקודת כינוס חטיבתית ואני התבקשתי על ידי יעקוב ארז, מפקד אגד ארטילרי 209, לרדת מן הטנק ולהישאר במקום כקש"א של גדוד הצנחנים שהגיע ללא קש"א. בהמשך חבר אלינו גדוד השריון 195 של עוזי לב צור (לנצנר) מחטיבה 401 עם הקש"א מוטי הוד שסיפורו הופיע כבר בגיליון הקודם, גיליון היסטורי מספר 54 .

כעבור כשבועיים משוך הקרבות הגיע עמוס תור הסמג"ד שלי, עבר דרך יעקוב ארז ובא לקחת אותי חזרה לחטיבה 14. הפעם כבר הוצבתי כקש"א בגדוד 9 לצדו של המג"ד יום טוב תמיר שאיבד את מרבית גדודו ועסק בשיקום ובניית הגדוד מחדש. ביליתי איתם קרוב ל 5 חודשים כולל קרבות התשה עד לשחרורנו לאחר כ 6 חודשים מפרוץ המלחמה.

צליחת התעלה [ צילום: פליקר, צה"ל]

משחק זיכרון

משחק זיכרון [צילום: תרצה הכטר]

נבירה בזיכרונות אישיים כרוכה בהתרגשות, התמוגגות או חלילה, זעזוע. אולי משום כך אנו נוטים לעשות זאת בדחילו ורחימו, ורק כאשר הנסיבות מחייבות זאת. ויש גם משחק בין זיכרון לנוסטלגיה.

**********************

נסו לנער את זיכרונכם האישי. לדלות מתוכו סיטואציות נשכחות ולהפיק תובנות שיבהירו לכם מי אתם ביחס לאחרים. מערכות יחסים במשפחה הן חלק מאיתנו. הן טבועות ב"אני" שלנו, נחרטות עמוק בזיכרון ומשפיעות על חיינו. נסו להיזכר אל מי נקשרתם יותר – אבא או אמא? השתעשעתם או רבתם עם אחיכם? אחד האתגרים הוא לבחון זאת ממבט אישי. ולא רק לבחון אלא גם להיחשף לביקורת.
אעשה כאן ניסיון לשרטט קווים לדמותן של מערכות היחסים שלי עם אמי, אחותי ואחי כשאני נצמדת לשני פרמטרים: האחד, תובנות ושאלות שדליתי מהספר "שומרת אחותי" של ג'ודי פיקו, והשני, המשחק בין הזיכרון האישי שלי ל"נוסטלגיה".

שומרת אחותי – ג'ודי פיקו

"שומרת אחותי" של ג'ודי פיקו, העלה בי תהיות על מערכות יחסים במשפחה, בדגש על יחסי אם-בת ואחות-אחאים. העלילה בוחנת את מערכות היחסים בין הורים ושתי בנותיהן ובין הבנות, ומטפלת במשבר שפוקד את המשפחה. באמצעות העלילה נבחנת משמעותם של מושגים פופולאריים כגון: הורה טוב, בת או אחות טובה, ואדם טוב. תהיתי לאיזו דרגה של כנות אגיע אני כשאציף עצמי בזיכרונות על יחסי עם אמי, אחותי ואחי. האם החשיפה העצמית וגילוי האני האמיתי שלי יחזקו או יערערו אותי?

ניסוי אישי

לקחתי פסק-זמן מעיסוקי וענייני והתחברתי לזיכרונות במטרה לדלות מנבכי העבר סיטואציות, או מה שנקרא, "תמונות מן החיים". ניסיתי לברור מתוך הזיכרונות את אלו שקשורים במשפחתי הגרעינית. הרשיתי לעצמי להתמכר לרגשות שהציפו אותי. שאלתי את עצמי האם הייתי בת טובה? האם אני אחות טובה? ומכאן עברתי לשאלה – איזה אדם אני?

תחילה התמקדתי במה שזכור לי ממערכת היחסים שלי עם אמי, ויולט צ'רניאק, תוך ניתוק מוחלט ממה שידוע לי על יחסי אם ובת. זה היה השלב הקשה ביותר בניסוי שערכתי עם עצמי. התבוננתי בסיטואציות רבות ונשכחות והרגשתי שלא עם כולן נוח לי, שיכול היה להיות אחרת. דווקא הזיכרונות האלו דרבנו אותי להמשיך לחפור.

האם הייתי אחות טובה והאם השתנה משהו במהלך השנים? גם ההתבוננות באופי היחסים ביני לבין אחותי ואחי מאז ימי הילדות עד היום, חשפה בפניי הן את הסיטואציות הנעימות והן את הפחות נעימות. אבל ככל שהמשכתי בתהליך, התארכה רשימת הזיכרונות ה"נעימים" ואילו ה"בלתי נעימים" נדחקו הצידה.

שחזור העבר

הזיכרונות הטובים קשורים לתקופה שבה גרתי עם בעלי וילדיי ביוהנסבורג, דרום אפריקה. הסביבה התרבותית והחברתית שם השפיעו על כולנו לטובה. גם מערכות היחסים שלי באותה עת עם בני המשפחה הקרובים והרחוקים זכורים לי לטובה.

באותה תקופה התעורר בי רצון עז לשתף את בני משפחתי בכל סוגי החוויות שלי שם, שהיוו חידוש מבחינתי. תחילה סיפרתי ודיווחתי עליהן ארוכות בכתב, בתמונות ובעל פה. לא עבר זמן וגעגועי למשפחה גברו. הצעתי שיגיעו אלינו לביקור. האורחת הראשונה הייתה אמי. היא שהתה איתנו מספר שבועות, שאותם ניצלנו לטיולים והיכרות עם מכרים וידידים מקומיים. בין היתר ביקרנו בשמורת הטבע הידועה "הקרוגר פארק" ובערים היפות של דרום אפריקה. השהייה אצלנו הנעימה לאמי את החופשה. היא הללה במיוחד את האווירה ה"אנגלו-סכסית" השורה בכל מקום – סגנון חיים שעליו היא גדלה בילדותה. האווירה הרגועה ששררה בכל מקום חדרה גם למערכת היחסים ביני ובינה ואני זוכרת לטובה את שיחות הנפש שניהלנו לעתים די קרובות במהלך השהייה. שיחות שכמותן לא ניהלתי איתה קודם לכן. היה מרגש להיזכר בכל זה כעת.

גם אחי, דן, התארח אצלנו ואף איתו ערכנו טיולים מדהימים כולל ביקור בשמורת הטבע. זה היה זמן איכות לכולנו, ובמיוחד לי ולו. הוא שהה אצלנו ואצל מכרים לסירוגין וכולם הרעיפו עליו מכל טוב. וכשהגיע העת להיפרד הוצפנו בהתרגשות גדולה, אבל התגברנו.

את אחותי, דפנה צמחוני, ומשפחתה לא יצא לנו לארח ביוהנסבורג. לאחר ששבנו ארצה, החלה תקופה יפה במערכת היחסים והקשר בינינו התהדק. הילדים של שתינו היו צעירים. דפנה ומשפחתה נהגו להגיע אלינו מחיפה, בדרך כלל בשבתות. ואנחנו ביקרנו אצלם בהזדמנויות שונות. הקִרבה בין הילדים צמצמה את החיכוכים הטבעיים ששררו ביחסי עם אחותי. כל ביקור הביא בעקבותיו רוממות רוח והיטיב עם כולם, כולל אמי שבהיותה בת יחידה העריכה מאוד קיומו של קשר בין ילדיה. למרות שאנחנו טיפוסים שונים זה מזה, במהלך השנים מצאנו לשון משותפת והזדמנויות לחשוף רגשות חיוביים האחד כלפי השני.

בסופו של דבר יצאתי בהרגשה חיובית ומעודדת מהתהליך, וטוב שכך.

נוסטלגיה 

נוסטלגיה

אני קוראת את הרשמים שהעליתי כאן ומתחזקת בי התחושה שהזיכרונות הפחות נעימים קיימים ובה במידה גם אינם קיימים. להיכן נעלמים הזיכרונות הפחות נעימים? האם מדובר בהכחשה עצמית? אני מציינת זאת בידיעה שיהיו כאלו שיטענו שאכן זה כך. האדם שואף בדרך כלל לעטוף את עצמו באווירה חיובית ומשתדל למנוע מעצמו "דיסוננס". הכחשה עצמית היא הכלי הפופולארי למטרה זאת.

תוך כדי הניסוי הבנתי שהזיכרון משול לפלסטלינה. פועל עליו כוח חיצוני שנקרא "נוסטלגיה"; לטוב או לרע. (כאן בדקתי כוחה של נוסטלגיה במישור האישי בלבד. אילו הייתי גולשת למישור הכללי- חברתי או מדיני , הייתה נפתחת בפניי תיבת פנדורה מלאה שרצים וזה קצת יותר מסובך).

השאלה איזה אדם אני, והאם הייתי בת טובה אינה עומדת בפני עצמה. כדאי לזכור זאת (!). הנוסטלגיה מנתבת את הזיכרון האישי לכיוונים של בניית זהות אישית שתאפשר לנו לזרום עם החיים. במילים פשוטות, נוסטלגיה היא מצב של תשוקה עזה לשוב לתקופה "זוהר" בעבר, לערכים המזוהים עמה או לאובייקטים המייצגים את אווירתה (מתוך האנציקלופדיה של הרעיונות). נוסטלגיה מגבירה את הגעגועים אל העבר ה"טוב" עד כדי התרפקות עליו ותוך אידיאליזציה שלו.

אם לשפוט לפי המקרה האישי שלי, אני ממליצה בחום לנבור בנבכי העבר. לקחת פסק זמן ולצאת לדרך. אני מודה שמבחינה רגשית, התהליך היזום שלי לא היה פשוט, אבל הוא שווה. הניסיון שלי מראה שבסוף הדרך עשוי לצמוח נרטיב מיטיב המאפשר לשאת בגאווה את ה"אני".
האם אני אוהבת כעת את עצמי פחות? אני משיבה בשלילה. לנוסטלגיה יש משקל רב בעיבוד הזיכרון לטובתנו, לטובתי. היא צובעת את הזיכרונות בגוונים בהירים, משפרת ואף משביחה את מערכות היחסים בהן אנו מעורבים, כולל אלו שמעצם טיבען נוטות להצמיח מתחים. אפשר להתווכח על כך, ואפשר גם ללמוד על השפעות הנוסטלגיה על הזיכרון הקולקטיבי.

שחזור העבר – הליכות ג'יין

במסגרת סדרת הסיורים "הליכות ג'יין", המתקיימים מדי שנה בערי המטרופולין בישראל ובעולם בתאריך מותה ולזכרה של ג'יין ג'ייקובס (סופשבוע ראשון בחודש מאי), הצטרפנו לראשונה לסיור ב"אחוזת דג'אני". עליי לציין (בסיפוק, או לא) שהסוגיה הפוליטית הקשורה בהפיכתם של תושבי יפו הערביים לפליטים במהלך קרבות תש"ח, לא עלתה על הפרק. זאת לא הייתה מטרת הסיור.

*******************

הליכות ג'יין (Jane's Walk) מתקיימות מאז 2006 מידי שנה, בסוף השבוע הראשון של מאי, בעשרות ערים ברחבי העולם ובישראל זו השנה השביעית. ההליכות מתקיימות לזכרה ובהשראתה של ג'יין ג'ייקובס (2006-1916), מחברת הספר "מותן וחייהם של ערים אמריקאיות גדולות" (1961), ואחת המנסחות המקוריות של החשיבה האורבנית הביקורתית במאה ה-20. מדי שנה מצטרפות ערים נוספות לאירוע, תוך שהן משמרות את הרעיון הבסיסי שעליו מושתת הפסטיבל: הליכות המספרות את סיפורה האחר של העיר, הסיפור הלא-כתוב ולעיתים גם הלא-מדובר.

פסטיבל ההליכות קורא להתבוננות חדשה, ביקורתית, ומקורית במרחבים עירוניים ובתהליכים המתקיימים בהם ושואף ליצור הזדמנויות חדשות למפגש בין אנשים. הפרויקט מפנה את תשומת הלב לעוצמה הגלומה באקט ההליכה על היבטיו השונים: הליכה כפעולה חברתית, הליכה כמחאה, הליכה כמעשה המשפיע על הסביבה, הליכה החושפת רובד עלום בחייה של העיר, יוצרת קו ממשי או מדומיין בנוף האורבני (מתוך דף הפייסבוק: Jane's Walk Israel).

במהלך הסיור באחוזה וב"בית החולים דג'אני", יפו, הונח דגש על השם המקורי של האחוזה, ופועלו של ד"ר פואד דג'אני, בעליה. זאת למרות שבמבט מבחוץ אין זכר לשמו, והאחוזה על מבניה נקראים כיום "מרכז רפואי גריאטרי צהלון" – והוא משמש בעיקר כמתחם סיעודי וגם כבית חולים.

רבים הגיעו לסיור. חלקם נולדו בבית היולדות ע"ש דג'אני. אף-על פי שהמשתתפים היו מודעים לנסיבות הקמת האחוזה והפרטים ההיסטוריים על מי שהקים אותה היו מוכרים להם, עליי לציין (בסיפוק, או לא) שהסוגיה הפוליטית הקשורה בהפיכתם של תושבי יפו הערביים במהלך קרבות תש"ח, לפליטים, לא עלתה על הפרק. זאת לא הייתה מטרת הסיור.

אני מודה שזו לי הפעם הראשונה שאני מסיירת באחוזה זאת, אף-על-פי שאחרי קריאת ספרו של אלון חילו, "אחוזת דג'אני" ב-2008, חשבתי לעשות זאת מייד.

בתחילת הסיור למדנו ששמו המקורי של הרחוב, ד"ר דג'אני, הוחלף וכיום הוא נקרא על שמו של יהודי איטלקי יליד המאה ה-17 – ד"ר ארליך. כידוע, החלפת שמות רחובות בערים גדולות בישראל היא מנהג נפוץ מאז 1948. תחילה ציינה ועדת השמות את שם הרחוב באמצעות מספר ועם הזמן הוחלף המספר בשם (יהודי), כפי שעשו ביפו גם לגבי הרחוב הראשי שנקרא כיום "שדרות ירושלים" ורחובות נוספים.

מי שקרא את ספרו של אלון חילו, "אחוזת דג'אני", בוודאי עַקב אחר הסערה שהתחוללה ב-2008 לאחר שספרו זיכה את חילו בפרס "ספיר" לספרות טובה. תוך כדי הסערה, השתרבב גם שמו של אשכול נבו לקלחת חילופי הדברים. כזכור לחלקנו, אשכול נבו חיבר את הספר "ארבעה בתים וגעגוע" ומיקם את העלילה באזור הקסטל, מעוז ציון (מבשרת ציון). מה שהתברר בעקבות סערת חילו היתה העובדה שבמקום שכן לפני תש"ח הכפר הערבי "קאלוניה" – שנשכח או לא היה ידוע לרבים מאיתנו.

ההנצחה – 2012 הכיכר נקראת על שמו של פואד דג'אני

משתתפי הסיור מצטופפים על כיכר דג'אני

מה שלא יהיה, בסיום ההליכה, כשמיצינו את סיפוריהם של מי שילדו או נולדו בבית היולדות של דג'אני, ולאחר היכרות עם מה שהקים דג'אני ברחבי האחוזה והתבוננות בקברו המשוקם, שנפטר בדמי ימיו ב-1940 – יצאנו ממתחם האחוזה, והצטופפנו על גבי הכיכר שמר חולדאי הסכים לקרא לה בשם "כיכר "דג'אני" (2012). כך הנציח באיחור מה את האיש שתרם רבות לחולים וליולדות.

אלון חילו עצמו, אמר שלדעתו, קריאת שמה של כיכר על שם פואד דג'אני היא תיקון היסטורי מבורך.

אני, בתו של עו"ד גרשון צ'רניאק ז"ל שהתמחה בהשבת נכסים לתושבים ערביים מול האפוטרופוס לנכסי נפקדים, שמעתי על כאבם של פליטים ערביים שנושלו מנכסיהם ומכפריהם מ- 48' והלאה בשנות ה-50. את הסיפורים שסיפר לנו ברגש רב אני עדיין זוכרת. לא יכולתי שלא לחוש צער וכאב במהלך הסיור היום. הצטערתי שזו דרכן של מלחמות המנשלות גם צדיקים מנכסיהם.
פעם זה אנחנו, ופעם זה הם.

איך שלא יהיה, בסיור שהתקיים היום קיבלנו תמונה חיובית מאוד על האיש – ד"ר פואד דג'אני – שהביא כסף מהבית כדי לרכוש שטח אדמה רחב ידיים בפלשתינה, ולהקים בית אחוזה מפואר ובית יולדות. אדם שעשה כמיטב יכולתו להנגיש את שירותיו לתושבי יפו והסביבה, יהודים וערבים כאחד.
מהמבנים שהקים באחוזתו נהנים כיום אנשים נזקקים חולים וזקנים. אבל דג'אני מת (1940). ב-48' כשהקרבות התקרבו ליפו, יעצו לאלמנתו לברוח. וכך, היא על ששת הילדים של בני הזוג, ברחו לא לפני שהובטח להם ש"עוד מעט" יוכלו לשוב לביתם.

במלחמה כמו במלחמה, האפוטרופוס לנכסי נפקדים טיפל ברכושם של מי שזכו לכינוי "נוכחים נפקדים", ולא השיבוֹ לבעליו. זה סיפור שרבים כמותו ארעו כאן. וזה טבעה של מלחמה.

זה עתה חלפו להם טקסי הזיכרון של חללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. אבל יש מקום להודות שלא רק לנו כואב, גם לצד השני. זה גם מה שיש לזכור לגבי פליטים שנעקרו ממקומם.

למזלה של משפחת דג'אני , היו לה ויש לה גם כיום נכסים במקומות רבים בעולם. זאת משפחה בעלת שורשים בערב הסעודית ובתש"ח היה מי שסייע לאלמנה להתאקלם מחוץ לגבולות ישראל. בני המשפחה הם אנשים משכילים, וחלקם, כמו האב, למדו רפואה. הם עוסקים בכך עד היום. אבל, וזה החלק העצוב ביותר בסיפור, המשפחה שהקדישה רבות לזולת, נפוצה לכל עבר, ובניה הפכו לעקורים. כיום אחדים מהם חיים במדינות כגון: אנגליה, צרפת, סעודיה ולבנון.

אנדרטות – פריצת הדרך לירושלים

בערבו של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, כשהציבור מתייחד עם זכרם, ראוי לתת את הדעת על שלוש אנדרטות הנמצאות באזור שער הגיא לצידי הכביש המהיר תל-אביב ירושלים. האנדרטות מייצגות אותו אירוע היסטורי, פריצת הדרך לירושלים במלחמת השחרור. אבל ביניהן קיים הבדל תהומי. אדון להלן במשמעותו.
********************************

שלוש אנדרטות מאוד ויזואליות שרבים חולפים על פניהן בכביש המהיר תל אביב-ירושלים, אינן זהות ביכולתן לספר את הסיפור המזוהה איתן. רבים מודעים לקיומן. רבים יודעים שהן מציינות אירוע מרכזי בהיסטוריה של מדינת ישראל, פריצת הדרך לירושלים. אבל לא בהכרח ברור להם מה מייצגת כל אחת מהן. האחת, היא שרידי המשוריינים שהשתתפו בהובלת אספקה לירושלים הנצורה במלחמת תש"ח, השנייה, אנדרטה שנבנתה כדי להנציח את פועלם של פורצי הדרך לירושלים, והשלישית, אתר שער הגיא – על המבנים העות'מאנים ששרדו במקום: החאן ומצודת הדרכים שהוקמו שם בשלהי המאה ה-19 – האמור להנציח את פועלם של לוחמי חטיבת "הראל".

אנדרטה כאובייקט הנצחה
אנדרטה היא אובייקט הנצחה הממוקם במרחב הפיזי. תפקידה להנציח אירוע/אישיות באמצעים ויזואליים, בדרך כלל בעזרת חומרים עמידים בפני פגעי מזג האוויר. אבל החשיבות שלהן כאובייקט הנצחה, טמונה בסיפור שהן אמורות לספר ובמיקומן בשטח.
כאן טמון ההבדל התהומי בין שלוש האנדרטות שמספרות את סיפור פריצת הדרך לירושלים בקרבות תש"ח. בעוד ששלושתן מספרות סיפור הקשור לאותו אירוע, עוצמת ההנצחה של שרידי המשוריינים הפזורים בצידי הדרך באזור שער הגיא, גובר על שתי האנדרטות האחרות. והיא טמונה באותנטיות שלהם. האותנטיות היא מילת המפתח כאן. לעומת אנדרטה זאת, שתי האחרות – החאן ומצודת הדרכים והן אנדרטת פורצי הדרך ומלווי השיירות לירושלים – לרוב אינן מזוהות כמייצגות אותו אירוע.

היסטוריה וזיכרון: חאן שער הגיא
הח'אן ומצודת הדרכים בשער הגיא נבנו בתקופת השלטון העות'מאני בסוף המאה ה-19, על הדרך המרכזית שהובילה מיפו לירושלים. מצודת הדרכים נבנתה כמגדל שמירה לדרך זו והח'אן נבנה כפונדק דרכים לצליינים בדרכם מיפו לירושלים. המבנים ההיסטוריים בשער הגיא מהווים נקודה חשובה מבחינה אסטרטגית.


עד כאן העובדות ההיסטוריות. מעבר לכך קיים הזיכרון הלאומי שלנו. שרידי המבנים העות'מאנים מציינים עד היום מיקום בשער הגיא, תזכורת לקרבות שהתנהלו במקום ושבהם הצליחה חטיבת "הראל" לפרוץ את הדרך לירושלים בשנים שלפני קום המדינה.

מה שקרה לזיכרון במהלך הזמן שחלף מאז תש"ח, הוכיח שלא לעולם חוסן. הסיפור על חטיבת "הראל" שפרצה את הדרך לירושלים, לאחר כישלון בהשגת אותה מטרה בקרבות לטרון, איבד בהדרגה מעוצמתו. עם השנים, נתפסו שרידי המבנים העות'מאנים שבשער הגיא, תזכורת לימים עתיקים מתקופת השלטון העות'מאני. הסיפור המזוהה כאן עם חטיבת הראל הלך ודעך.
ב-2011 קיבלה ממשלת ישראל החלטה ששיקפה את הצורך בפיתוח השטח, הקמת תחנת מידע אזורית, שיקום מבנה החאן ופעילות חינוכית בשער הגיא. החלטת הממשלה באה כהפתעה חיובית. התעניינות מחדש באירועים היסטוריים חשובים. אלא מה? בהחלטת הממשלה נקבע שיש להנציח במקום את זכרו של השר לשעבר והאלוף במיל. רחבעם זאבי ז"ל. עד כדי כך דעך הזיכרון והסיפור על אירועי פריצת הדרך והחטיבה המזוהה איתם.
עמותת "דור הפלמ"ח" הקימה קול צעקה ותבעה ביטול הוראה זאת, ודרשה במקום זאת להנציח באתר את חטיבת "הראל", המזוהה עם פריצת הדרך לירושלים.
את ההתנגדות להחלטת הממשלה מ-2011, הפעילה עמותת "דור הפלמ"ח" בכמה מישורים. באתר עצמו הוקמו משמרות מחאה, שפעלו במשך שבעה חודשים בימי שישי עד שהשיגו את מטרתן.
באפריל 2017 הוסכם רשמית בין קרובי משפחתו של רחבעם זאבי ועמותת "דור הפלמ"ח" ובאישור ראש הממשלה, שבמיתחם שער הגיא (באב-אל-וואד) תונצח חטיבת "הראל" והוא יהיה מזוהה עם פועלה בפריצת הדרך לירושלים, ואילו זאבי יונצח באזור ברקן בתחום המועצה האזורית שומרון.

אנדרטה לזכר פורצי הדרך לירושלים
לא רחוק מהמבנים העות'מאנים שבשער הגיא, מתנוססת מעל הכביש המהיר אנדרטה שהוקמה מאוחר יותר ב-1967, "אנדרטת פורצי הדרך לירושלים". גם אותה ניתן לזהות ויזואלית תוך כדי נסיעה בכביש. אבל רבים טועים כיום בזיהויה כסמל לקרבות תש"ח ופריצת הדרך לירושלים. לדוגמה, דעה שגויה אחת ששמעתי, "זאת אנדרטה שהוקמה לזכרם של טייסי חיל האוויר".
מה כל זה אומר על כוחה של אנדרטה להעביר סיפור ומסר?

האנדרטה האותנטית – שרידי המשוריינים
מה שנגלָה לעיני הנוסע בכביש העולה לירושלים באזור שער הגיא היה בתחילה "גרוטאות. משאיות גדולות שנפגעו ממוקשים והושלכו לתעלה בצד הדרך" (מתוך: Shalom Means Peace, מאת רוברט סנט-ג'ון, עיתונאי אמריקני, שביקר בישראל מיד לאחר ההכרזה על קום המדינה).
תהליך הפיכתם של המשוריינים-גרוטאות אלו, לאנדרטה, התרחש מרגע שבו יצאו מכלל פעולה. המשוריינים הפכו כבר אז ל"שרידים קדושים", (עזריה, 2010), לא פינו אותם. ומרגע שנשארו שם כבר היה קשה לפנותם בגלל המשמעות ההיסטורית שיוחסה להם. אנשים הרגישו באופן טבעי שפריצת הדרך לירושלים הייתה אירוע חשוב, ומשום כך אסור לסלק את השרידים הללו בשום אופן. זאת למרות שכאשר נושא המשוריינים עלה לדיון בכנסת לראשונה בשנת 50' ראש הממשלה דאז, מר דוד בן גוריון אמר, "לא כל ההצעה נראית לי. יש לסלק שלדי המכוניות, ובמקומות המתאימים יש להקים עמודי זיכרון".
כך נשארנו עם המשוריינים שאיש אינו יודע מה לעשות בהם. אבל הם שם. הם זוכים למעמד קאנוני כמעט, בין השאר בגלל השיר באב-אל-ואד שמתאר את הקשר שלהם לסיפור הגבורה הדרמאטי הזה. מרגע זה ואילך נעשה הניתוק שלהם מהמקום כמעט בלתי-אפשרי. (עזריה, 2010).

שלדי רכבים אלו הפכו, איפוא, שלא במתכוון לאנדרטה, אולם שלא כמו אנדרטות רבות בארצנו הן היו לסוג מאד מסוים של אנדרטה. "אנדרטה אותנטית". אמנם כל אנדרטה היא עדות לסיפור כלשהו שהתרחש בעבר. אבל "כוחם של המשוריינים, ככוחם של מגדלי-המים בנגבה, ככוחו של הטנק בדגניה, טמון בישירות שלהם. לא רק שהם עצמם היו עדים למתרחש, אלא שהם העדות עצמה. לא רק שהם מספרים את ההיסטוריה, אלא שהם חלק מההיסטוריה אותה הם מספרים!" (עזריה, 2010).

שרידים אלו יכולים לספר את סיפור הקרבות בשער הגיא רק משום שהם היו שם. עזריה מסביר כך:

הם אינם מספרים סיפור שמישהו ביקש מהם לספר. הזיהוי החד-משמעי בין האירוע לבין השריד, בין השריד לבין מי שנפגש אתו ומקשיב לו, הוא הסיפור האמיתי. האותנטיות היא מילת המפתח כאן. המיקום אף הוא חשוב, שהרי עוצמת המשוריינים טמונה גם בעובדה שהם ניצבים בצד הדרך, ולא בתוך מוזיאון, למשל, והאינטראקציה עימם מתרחשת במהלך הנסיעה לירושלים. האותנטיות היא, איפוא, כוחם האמיתי. והיא המאפשרת להם להיות איקוניים כל כך.

חג עצמאות שמח!

האם לגיטמי להפוך את טראומת השואה לנחלת העבר?

ספר שראה אור ב- 2015 ועוסק במידה רבה בטראומות השואה והנכבה, עורר פולמוס ציבורי. הספר, "השואה והנכבה" (עורכים: בשיר בשיר ועמוס גולדברג. הוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, 367 עמודים), מציג תובנה מרכזית – טראומות היסטוריות הן אירועים שהתרחשו בעברו של עם ונחקקו בזיכרון הציבורי. חלקם הם אירועים מייסדי זהות או זהויות. הן השואה והן הנכבה הם אירועים מכונני זהות. הראשון, אירוע מכונן זהות יהודית-ישראלית והשני, מכונן זהות פלסטינית. הביקורת טענה ועדיין טוענת שהספר "השואה והנכבה" לא דן בשאלה אחת מהותית, שגוזלת משני העמים את יכולת ההידברות: איך להפוך את טראומת השואה לנחלת העבר?

*****************

השאלות שנדונו בספר בצורה מספקת
השאלות שנדונו בספר "השואה והנכבה" בצורה מספקת הן – מדוע חמלה או הכרה בסבל הפלסטיני נתפשות בציבור הישראלי כאיום על הלגיטימיות של מדינת ישראל וגם על עצם קיומה? ולהפך: מדוע הכרה בשואה שאירעה ליהודי אירופה נתפשת בציבור הפלסטיני כאיום על הזהות ועל הזיכרון הפלסטיני?

השאלה שלא נדונה
אף-על-פי שמוסד ון-ליר ארגן כנס מתמשך בעקבות התובנות העולות מן הספר והפולמוס הציבורי שהתעורר, עדיין הוטחה ביקורת קשה על ידי חלק מהמתדיינים והתקשורת כנגד תובנות מסוימות בספר. אחת הביקורות – של פרופ' נורית גרץ – קבעה שנותרה שאלה אחת בעייתית, אך חשובה, שלא נדונה. גרץ טענה שלא זו בלבד שהשאלה לא נדונה, היא אף לא הועלתה לדיון: מה יביא לכך שטראומת השואה תהפוך לנחלת העבר ולא תמשיך לצוץ בכל פעם מחדש כאילו התרחשה בהווה?

פרופ' גרץ על הספר השואה והנכבה :

ובכל זאת שאלה אחת מרחפת מעליו ולא נשאלת. מדוע, אף על פי שבמשך שנים התרבות הישראלית מדברת על הטראומה של השואה, מספרת אותה ומנתחת אותה, עדיין היא חוזרת אלינו כהד רפאים, כאילו לא זכתה לכל עיבוד? עדיין, כל הסכם מדיני הוא הסכם מינכן, כל איום הוא איום קיומי וכל אויב הוא גלגולו של היטלר שקם לתחייה. עדיין, אירועי השואה קיימים כחלום הבלהה של ההווה, ולא הפכו זיכרון של העבר.

האם חשוב ולגיטימי להפוך טראומה לאומית לנחלת העבר?
טראומות היסטוריות הן אירועים שהתרחשו בעברו של עם ונחקקו בזיכרון הציבורי. חלקם הם אירועים מייסדי זהות או זהויות. כזאת הייתה מלחמת יום הכיפורים. אבל מדוע התרבות הישראלית מדברת על הטראומה של מחדל יום הכיפורים ("המחדל"), מספרת אותו ומנתחת אותו וחוזרת אליו כאילו לא זכה לכל עיבוד? מדוע כל בעיה במישור הצבאי והמדיני הם "מחדל"?
שאלת "המחדל" של מלחמת יום הכיפורים לא מוצתה עד תום. מן הסתם המחדל נשאר איתנו עד היום, מבלי שיהפוך לנחלת העבר. אנחנו חיים עם הטראומה של מחדל יום הכיפורים כל יום וכל שנה. רק לאחרונה, ההתדיינות עם המשפחות השכולות של מבצע "צוק איתן", מעלה שמה שקרה שם הוא המשך ישיר של מחדל יום הכיפורים. (ראו לעניין זה את השיחה עם המשפחות השכולות בוועדת הביקורת של הכנסת וההשוואה בין מחדל המנהרות למחדל יום הכיפורים).

גרץ על הבעייתיות והפתרון:

תשובה המתבססת על התיאוריות של פרויד, היא שהטראומה הגלויה של השואה היא בין השאר סימפטום המסתיר מאחוריו טראומה אחרת שמקורה במלחמת תש"ח. הספר העוסק בשואה ובנכבה לא מדבר על הטראומה הזאת משום שהדיבור על הטראומה של הצד הישראלי יהיה התייחסות אל סבלו של הקורבן הלא נכון והתעלמות מהקורבן האמיתי. התבוננות כזאת לא מצויה בספר אבל היא נמצאת ביצירות התרבות, הרוח והאמנות הישראליות, שכמו סייסמוגרף רגיש חופרות אל תוך העבר ומעלות את מה שהחברה הישראלית השכיחה והשתיקה.

גרץ מציעה שאירועים כמו דיר יאסין והטבח בסברה ושתילה לא זכו לדיון מעמיק ונותרו בלי שמישהו יציג אותם כטראומות של קורבן אחר, לא-יהודי. במידה מסוימת, מדובר כאן בדוגמאות לכך שרק עיבוד האשמה כלפי האחר תוביל להבנה מחודשת של המצב הישראלי המורכב.
וכך גרץ טוענת: "כל עוד הקרבן לא יתגלה אף הוא כמבצע עוול או כעומד מן הצד מבלי להתערב וכמי שאנו מסוגל לפעול, טראומת השואה תמיד תחזור ותעלה כחלום הבלהות של ההווה, ולא תהפוך לנחלת העבר. וכפועל יוצא מכך, "כל הסכם מדיני ימשיך לסמל את הסכם מינכן, כל איום ימשיך לסמל איום קיומי וכל אויב ימשיך לסמל גלגולו של היטלר שקם לתחייה."

בהקשר זה אני מצטטת את דבריו של צבי גיל, ניצול שואה: אנו יכולים ומצווים לעשות הכול כדי שהאנושות לא תגיע למפתן של אירועי שואה, וזאת על ידי מניעת אותן תופעות אשר קדמו לשואה. אולם פעילות זאת לא הגיעה לצערי לידי מינוף של כלל הציבור. זאת בשעה שבמקרים רבים אנשים, בעקר פוליטיקאים, משתמשים בשואה כגורם איומי, כהפחדה, כטיפוח פולחן המוות, בשעה שאנו השרידים ביקשנו, ועדיין מבקשים, להעלות בראש שאיפתנו את קדושת החיים… בשעה שהשואה ותיעודה, או השימוש בה, יש לה אבות רבים, … – מוסר ההשכל שלה, הלקחים שלה הם גם יתומים וגם הומלֶסים. מה שקורה הוא שמצד אחד ישנה מערכת מרושתת של מוסדות לתיעוד והנצחה שיש להם מטרות משלהם, פטרונים, נדבנים שבטבוריהם הם קשורים שלא לדבר שאֵלֶה, שעושים עבודה נפלאה, זה גם מקור הפרנסה שלהם. מצד שני ישנם הפוליטיקאים אשר כול ימות השנה ובעיקר ביום הזיכרון משתמשים בשואה לצרכים המזדמנים, כפי שאלה עולים.