קטגוריה: הומור ושימושיו

קומיקס בשואה ומיקי מאוס

הוא אייר קומיקס בתנאים לא-תנאים במחנות מעצר בצרפת במהלך מלחמת העולם השנייה. הוא היה פולני ממוצא יהודי. הוא הכיר את העכבר של וולט דיסני – מיקי מאוס – ובחר בו כדי ליצור קומיקס על השואה. זאת בלי לבקש רשות מוולט דיסני.

"מיקי במחנה גירס" – הומור פסול 

הבחירה בייצוג דימיוני מאוייר בכדי להמחיש את זוועות השואה לא בא בחשבון מבחינתו של ניצול השואה זוכה פרס נובל, אלי ויזל. ויזל תהה, מדוע להציג הכל בתמונות. ישנן טכניקות שאינך יכול להשתמש בהן, "כדי לא לבגוד במתים ולהשפיל את החיים". אבל הצעיר הפולני-יהודי שיצר את הקומיקס, מיקי במחנה גירס (Mickey au camp de Gurs), הבין הרבה לפניו שהדרך המנצחת לתאר את החיים במחנות המעצר בצרפת הוא השימוש בייצוגים דמיוניים. ארבעה עשורים אחרי שמת באושוויץ, קמו מתנגדים לבחירה בייצוג דמיוני כדי להמחיש זוועות השואה. אחד המתנגדים הגדולים הוא זוכה פרס נובל אלי ויזל. במאמרו, "אמנות והשואה" משנת 1989, ויזל שופך את זעמו בעיקר על ייצוגים חזותיים ומיני-סדרות שואה אמריקאיות. מחאתו נובעת דווקא מהאופי הטראומטי של השואה. לטענתו, אם נשתמש באמצעים כגון ייצוג דמיוני כדי להמחיש אותה, מי שלא חווה את השואה לעולם לא יוכל להבין את גודל האימה.[1]

הורסט רוזנטל, פורץ מוסכמות

במהלך שהותו במחנה המעצר גירס (Gurs), הורסט רוזנטל (Horst Rosenthal) יצר שלושה קבצי קומיקס (לפי מה שידוע לנו עד כה).

רוזנטל נתפס על ידי חיל הכיבוש הנאצי בפריס, והוחזק בתחילה ב – La Stade Buffalo at Montrouge (איצטדיון באפלו במונטרו, ששימש כמסלול אופניים תחרותי 1922-1957). לאחר מכן רוזנטל הועבר לאין-ספור מחנות מעצר בצרפת, כולל מחנה Gurs (גירס), סמוך ל- Pau (פאו), בגבול צרפת-ספרד. מסעו יסתיים בסוף בהעברתו לאושוויץ ב -11 בספטמבר 1942, שם הושמד בתאי הגזים.

Vélodrome_Buffalo
. Vélodrome Buffalo, Credit: Wilipedia

הרב מקס אנסבכר (Max Ansbacher), ששימש כמנהיג דתי במחנה המעצר, בתקופה שרוזנטל היה עצור בו, השיג את היצירות בעוד מועד, בזמן שרוזנטל הועבר לאושוויץ. אנסבכר תרם את היצירות למרכז התיעוד של יהדות בת זמננו בפריז (CCJD). לא ידוע בוודאות האם רוזנטל יצר יצירות אחרות בזמן שהותו במחנות המעצר שאליהם נשלח קודם לכן. ואם היו כאלו, הן לא נשמרו.

 

כיום גוברת ההתעניינות בהורסט רוזנטל בעיקר בשל יצירתו יוצאת הדופן במחנה גירס. במיוחד זו שבה מככבת דמותו של מיקי מאוס: Mickey au camp de Gurs (מיקי במחנה גירס), 1942 – אחת משלוש היצירות של רוזנטל ששרדו.

Mickey_au_Camp_de_Gurs_(cover) (1)
Mickey au camp de Gurs, Credit: Wikipedia

יצירה זו היא אחת הדוגמאות המוקדמות ביותר של קומיקס בשואה, ששרדו. כפי שרואים בתמונות הנ"ל, רוזנטל לא נעזר בדמויות של בני אנוש כדי ליצור את הקומיקס, ולתאר את החיים במחנה גירס. הוא בחר, במקום זאת, להשתמש בכלי הפנטזיה. לשם כך גייס דמות רחוקה מאוד מהמציאות – מיקי מאוס. וולט דיסני היה מי שיצר את מיקי מאוס עוד ב- 1928. רוזנטל הכיר את העבודות של וולט דיסני שבהן הופיעה דמותו של מיקי מאוס. דמות זו מצאה חן בעיניו. כנראה בשל העובדה שבגרמניה הנאצית דימו את היהודי לעכבר ביבים, וכמחאה על כך, הוא השתמש במיקי מאוס, העכבר של דיסני. בכך רוזנטל הצליח להחדיר לקומיקס הומור עצמי. לא עוד עכבר ביבים, אדרבא, השימוש במיקי מאוס יצר אפקט הפוך של חיוך ולא סלידה.

מיקי במחנה גירס הוא קומיקס קצר. למרות זאת, באמצעות דמותו הדימיונית של העכבר, מיקי מאוס, רוזנטל מצליח לתאר את הנדידה שלו עצמו בצרפת ואת רגע המעצר. הוא נעצר בגלל שלא היו בידיו ניירות לצורך זיהויו. הקומיקס מתאר בין היתר, את הביורוקרטיה, התנאים הירודים, המנות הזעירות והאסירים במחנות המעצר.

Mickey_au_Camp_de_Gurs_(panel4)

להלן קטע מתורגם מתוך הקובץ "מיקי במחנה גירס" (כל הזכויות שמורות ל- Glyn Morgan)

Mickey au Camp de Gurs
Mickey au Camp de Gurs. Credit: Wikipedia

לאחר המתנה של מספר דקות, הגיח מתוך הערימה ראש

שמך? שאל הראש  – מיקי

שם אביך? – וולט דיסני

שם אימך? – אימי, אין לי אמא!

איך זה? אין לך אמא? אתה מהתל בי !!

לא, באמת, אין לי אמא !!

בלי צחוק! אני מכיר חבר'ה שאין להם אבות, אבל לא אמהות … בסוף – אתה יהודי?

סלח לי?

שאלתי אותך אם אתה יהודי!

למרבה הבושה, הודיתי על בורותי הגמורה בנושא …..

איזה לאום?

הא … נולדתי באמריקה, אבל אני בינלאומי !!!

בינלאומי! בינלאומי!!! אז … אתה טיפוס מאוד שכיח ….. ועם חיוך איום ונורא,

(הראש נעלם שוב בתוך ערימת הניירות).

(Mickey à Gurs 13-15)

בעמוד האחרון של הקומיקס, מיקי מצליח לברוח מגירס, ומסביר שהוא בחר בכך מכיוון ש"האוויר כבר לא מתאים לו." אז, "מכיוון שאני רק סרטון מצויר, הסרתי את עצמי בהינף מחק אחד." "המשטרה תמיד יכולה לבוא לחפש אותי בארץ החירות, השוויון והאחווה. אני מדבר על אמריקה!" הרחקתו של מיקי מהקומיקס, בהינף של מחק, משקפת את הקלות שבה הגרמנים הצליחו למחוק יהודים, לכאורה בהינף של רישום בעט.

אפקט הקומיקס

בסופו של דבר, באמצעות ייצוג דמיוני, רוזנטל מצליח לספק נקודת מבט, שלולי הכלי הדמיוני הזה, לא יכלה להיות לו. במיוחד כשמדובר בשטח ביטוי מצומצם כל-כך – בקומיקס זה יש שלושה עשר פאנלים בלבד (15 עמודים). יתרה מכך, מאחר שמיקי הוא אמריקאי במקור, הוא ממחיש הן את מצבו של העציר היהודי בגירס, והן את המשקיף מהצד האמריקני. הודות לכך באמצעותו של מיקי מתאפשר ליצור פרודיה ביקורתית בעלת גוון של הומור שחור. בעיקר בשל כך, למיקי במחנה גירס, היה אפקט מיוחד. זאת בוודאי בהשוואה לעבודותיו האחרות, שלא לדבר על עבודותיהם של אחרים שמתארות את החיים במחנות המעצר. הייצוג הדמיוני מאפשר לפתח זוויות ראייה מרובות, כיד הדמיון.

האם הייתה ל"מיקי במחנה גירס" השפעה ?

לרוזנטל שמור מקום מכובד לאורך ציר הזמן שבו נוצרו קומיקס נוספים על השואה. במיוחד בשל העובדה שיצירתו היא פועל יוצא של שהייתו הפיזית במחנה המעצר גירס, במהלך השואה עצמה. אף-על-פי-כן, ההשפעה של מיקי במחנה גירס, בשדה יצירת קומיקס בשואה, היה מינימלי. חוקרים מייחסים עובדה זאת בראש ובראשונה למועד גילויה, שהיה מאוחר יחסית, ולמעמדה כיצירה שלא ראתה אור ולא תורגמה, עד לאחרונה.

הקומיקס שזכה בבכורה הוא La Bete est Morte! (החיה מתה!), מאת שלישיית אמנים ובראשם הסופר, אדמונד-פרנסואה קלבו.

הקומיקס של השלושה התפרסם בפריס בשנת 1944. החבורה עבדה בחשאי על הקומיקס במהלך הכיבוש. ובדומה למיקי במחנה גירס, גם הם עשו שימוש בייצורים דמיוניים של בעלי חיים כדי לספר על הכיבוש של צרפת על ידי כוחות גרמניה הנאצית. למזלם, לעומת הקומיקס של רוזנטל, העבודה של קלבו ושותפיו נודעה לרבים עוד במהלך יצירתה, לפחות במדינות דוברות צרפתית , ובטרם ראתה אור באופן פורמלי. כמו כן, לעומת היצירה של רוזנטל, החיה מתה! היה קומיקס שלא התמקד בחיים הממשיים במחנות המעצר בצרפת. שכן, בזמן שהוא נוצר מרבית הפרטים על השואה  לא היו מוכרים, כך שהציבור עדיין לא היה מודע לכל הזוועות. זה פעל בכיוון שלא ציפו לו. במקום לדבר אל לבם של הציבור, החיה מתה! נותר כקומיקס לילדים, שמתאר את הכיבוש בתקופת הנאצים.

******

[1] ציטוט מאלי ויזל: "מדוע הנחישות הזו להציג "הכל " בתמונות? […] השואה אינה נושא כמו כל האחרים. נושא השואה מחייב יצירת גבולות מסוימים. ישנן טכניקות שאינך יכול להשתמש בהן, גם אם הן יעילות בתחום המסחרי. כדי לא לבגוד במתים ולהשפיל את החיים, נושא מסוים זה דורש רגישות מיוחדת, גישה אחרת, הקפדה שמושתת על יראת כבוד ובעיקר על נאמנות לזיכרון.

 

יש הומור ויש הומור בריטי

בשבועות האחרונים מתגבר במרחבי הרשת זרם של סרטונים, קריקטורות ואמצעים נוספים שיש להם פוטנציאל ויראלי. זו אחת הדרכים לשרוד את ימי ההסגר והריחוק החברתי.

בין כוס קפה אחת לשנייה, בין התעדכנות מרחוק במעשיהם של בני המשפחה והחלפת חוויות ושמועות, בין טיפול בצמחי הבית לקניות און-ליין ותכנון המנות לליל הסדר, בין קריאת כותרות והאזנה לתסכיתים מעניינם, בין קריאת חומר עיוני וצפייה בפרק נוסף מהסדרה של HBO המבוססת על ספרו של פיליפ רות "הקנוניה נגד אמריקה", אי אפשר שלא להציץ בווצאפ שמא התקבל עוד חומר הומוריסטי, סאטירי או קומי.

אמרנו קומי – אמרנו חבורת "מונטי פייתון". לא "זהו זה", לא "ארץ נהדרת" לא "ז'וזו חלסטרה", את המקום הראשון במופעי הקומדיה הבריטית, משייכים עד היום לחבורה מצחיקה שכוכבה דרך בשנות ה- 70 עד סוף שנות ה-80. בסוף, הקומדיה הבריטית מנצחת. בזכותה, מיליוני בני אדם שרדו מצוקות, טרגדיות, ואם תיזכרו בחבורה תשרדו גם אתם הסגר בימי קורונה.

מונטי פייתון
מיצירותיה הקומיות של חבורת מונטי פייתון. מקור: ויקיפדיה

בוקצ'יו

מה קשור בוקצ'יו של המאה ה- 14 לחבורת מונטי פייתון? תתפלאו, אבל סיפוריו סיפקו רקע והשראה לחבורת הקומיקאים שמיד נדבר עליה. ג'ובני בוקציו – הסופר האיטלקי שפרסם את דקאמרון במאה ה- 14 – כתב בהקדמה ל"יום הראשון" (מתוך ספרו), על תופעת הריחוק החברתי. בנימה די פילוסופית הוא מתאר ריחוק קיצוני שמיד אציג אותו בציטוט מהמקור.

As Boccaccio puts it in his Introduction to the First Day, "It was not merely a question of one citizen avoiding another, and of people almost invariably neglecting their neighbors and rarely or never visiting their relatives, addressing them only from a distance; this scourge had implanted so great a terror in the hearts of men and women that brothers abandoned brothers, uncles their nephews, sisters their brothers, and in many cases wives deserted their husbands" (Decameron, Introduction to the First Day, p.8-9).

ובתרגום לעברית: זאת לא הייתה רק תופעה של ריחוק חברתי, של התעלמות מהשכן והחבר, או התרחקות מקרובים ובני משפחה רחוקים, שרק לעתים נדירות נוצר ביניהם קשר. זאת הייתה פורענות וזו העמיקה תחושות של אימה בליבם של גברים ונשים. המצב הגיע לידי כך שאחים התנערו מאחיהם, דודים התנערו מאחייניהם, אחיות התנערו מאחיותיהן, ובמקרים רבים נשים התנערו מבעליהן.

חבורת מונטי פייתון שהוקמה על ידי שישה קומיקאים בריטיים, בעלי רקע אקדמי בתחום הפילוסופיה – וזה אומר הרבה על ההומור שלהם, כי פילוסופיה והומר קשורים זה בזה – ביצרה בשנים 1969-1980 בעיקר סדרות עבור הטלוויזיה ה- BBC. בין היתר, הם התלבשו על משנתו של בוקצ'יו ואחת ההצלחות הגדולות שלהם היה סרט באורך מלא בשם,  "מונטי פייתון והגביע הקדוש" שעד היום נחשבת לקומדיית קלט. יש שם סצנה שמספקת הצצה הומוריסטית לזוועת המגיפה (השחורה). במיוחד בולטים בה ניואנסים של ריחוק וניכור, שעליהם כתב בוקצ'יו. זוהי פנינה הומוריסטית שמיועדת בעיקר ל"מיטיבי לכת". מטרתה היא גיחוך גם בזמנים של מגפות שתובעות חייהם של מאות אלפי בני אדם  –

הסצנה  Bring out your dead רוויה הומור שחור משחור. איש שנושא על כתפו אדם [חי] ומנסה להעמיס אותו על עגלה שנועדה לאיסוף מתים במגיפה. האדם הנישא על כתפו זועק: "אני לא מת, אני לא מת!!". ואז, למרות שהעגלון שומע את הזעקות, ומתווכח עם האיש הנושא את חברו על כתפו, הוא משתיק אותו תרתיי משמע. מנחית עליו נבוט. כך אין בעיה להוסיף גם אותו לערמת הגופות שעל גבי העגלה.

ובנימה אופטימית יותר צפו בסצנה המשובחת: "תסתכלו תמיד על הצד היפה של החיים"

זיכרו, אני מחזירה אתכם אל לונדון של שנות ה- 70. כאשר כוכבה של הלהקה דרך. אחד השירים שלהם שרבים זוכרים למרות שהמופע שבו הופיע שודר בשחור-לבן, הוא Always look at the bright side of life. השיר נכתב לכבוד סצנת הסיום של "בריאן כוכב עליון". מראים הר בפאתי ירושלים וכמות ניכרת של בני אדם, תלויים על צלב, שרים את השיר. בעצם, סאטירה כמו שסאטירה צריכה להיות. בריאן עצמו הוא בחור צעיר החי בארץ ישראל בתקופת הרומאים, והופך בעל כורחו למשיח החדש. והעיקר, בריאן לומד בדרך הקשה להסתכל תמיד על הצד היפה של החיים.

כבר אמרנו – אין כמו הומור לזמנים אלו, גם הומור שחור מתקבל בברכה. שיהיה לנו רק טוב, ליל סדר כהלכתו עם או בלי ZOOM  ומועדים לשמחה.

צ'רלי צ'פלין (130 להולדתו)

טוענים שצ'רלי צ'פלין חשב מחוץ לקופסה, ובשל היותו משוחרר מכבלי הציוויליזציה וקיבעונותיה, הוא פיתח את כישוריו יוצאי הדופן.

****

השבוע נתקלתי במקרה בתחנת הרדיו של "כאן", בתכנית "שלושה שיודעים" (בהגשת דודו ארז, "כאן תרבות"- 104.9).

בבוקר, אחרי שהסעתי את אישי לתל-אביב, המשכתי בדרכי תוך כדי האזנה לגלגל"צ. היו הפרעות בשידור ומכיוון שכך, חיפשתי תחנה עם תוכן ומוסיקה. באופן בלתי צפוי הגעתי ל"גם כן תרבות" עם המגיש דודו ארז. הוא ראיין בתוכניתו מומחית לקולנוע – ד"ר זהר אלטמן-רביד על נושא ייחודי – צ'רלי צ'פלין וסוד הצלחתו בקולנוע.

ראשית, עליי להודות שבעברי לימדתי קורס לתואר ראשון שעסק בהומור ושימושיו. קורס משעשע וגם רציני. במסגרת הקורס הצגנו קליפים שונים, ניתחנו את ההומור לסוגיו ועמדנו על הייחודיות ועל שימושיו של כל אחד מסוגי ההומור. הסרט האילם של צ'רלי צ'פלין היה בין הקליפים המוצלחים ביותר. זכור לי שהתעכבנו במיוחד על קטעים מתוך "הנווד", ו"זמנים מודרנים". מלבד התובנה שההומור בסרט האילם נובע בעיקר ממה שנקרא "סלפסטיק" SLAPSTICK, כלומר משחק המלווה בתנועות גוף מוגזמות החורגות מהנורמה, עמדנו על כישוריו של צ'פלין בזירה הקולנועית. צ'פלין הוא יוצר הז'אנר הקולנועי של מה שמכונה "הסרט האילם", הוא ולא אחר. בראיון עם ארז, סיפרה ד"ר אלטמן-רביד על צ'פלין, הילד שנחשב כעילוי עוד בגיל 5. וכמו כל "סינדרלה", צ'פלין למד לעמוד על שתי רגליו למרות, או בגלל, המצב בבית והעובדה שגדל בשכונת עוני. אימו הייתה חולה בעגבת ואביו היה שיכור רוב הימים. צ'פלין, שגדל ברחוב ולא למד בבית ספר, גם לא ביסודי, הבין שהוא אאוטסיידר. בסוף, המחזאי והסופר שזכה בפרס נובל לספרות, ג'ורג' ברנרד שאו הכתיר את צ'פלין כ"גאון". בשיא הקריירה שלו, כאשר צ'פלין הוזמן לבריטניה על מנת לקבל תואר "סֵר" מהמלכה, מיליון איש קיבלו את פניו ברדתו מן האונייה Queen Mary וליוו אותו אל ארמון המלכה שהעניקה לו את התואר "סֵר".

ד"ר אלטמן-רביד הדגישה בראיון עם ארז שהודות לעובדה שצ'פלין חשב מחוץ לקופסא ובשל היותו משוחרר מכבלי הציוויליזציה וקבעונותיה, הוא פיתח את כישוריו יוצאי הדופן. רוצה לומר שלימודים מועילים מאוד כדי להבין את כל מה שיש בתוך הקופסא. אלא מה? הצד האחר שלהם הוא הסטגנציה, הקיבעון. לדעת אלטמן-רביד, מאז שנות ה-80 הקולנוע נותר סטטי. אין בשורה חדשה מאז. הטכנולוגיה התפתחה אבל אין שינוי משמעותי במשחק. לכן, היא טוענת, גדולתו של צ'פלין נבעה, אולי באופן מפתיע, מכך שלא למד ולא היה כבול לשום מסורת קולנועית.

ההכרה הציבורית בכישוריו של צ'פלין צמחה בארה"ב, לשם הגר ממולדתו, אנגליה. לכן, בתחילת הדרך, הסרט האילם היה מזוהה עם צ'פלין בארה"ב. שם הוא נחשב כעילוי. את הונו ואת הקריירה המפוארת שלו צ'פלין עשה בארה"ב, בעוד שבאנגליה, מקום הולדתו, התעשייה לא האמינה בו כנראה עקב הרקורד המעמדי-חברתי שלו: אדם ממעמד נמוך שהסתובב ברחובות ולא למד במסגרת חינוכית כלשהי. בקיצור, מעמד תרבותי-חברתי שנוי במחלוקת.

הראיון בנושא "צ'פלין" התגלגל לו לאורך שעה, בקירוב. לצערי, הנסיעה הגיעה לסיומה לפני תום הראיון. אבל עוד הספקתי לשמוע שצ'פלין הסריט וביים את סרטיו האילמים והמשיך בז'אנר הקולנועי הזה גם לאחר שהומצאה טכנולוגיית הקול בקולנוע. מדוע? אחת הסיבות לכך פשוטה למדיי: כשמסריטים עם קול אי-אפשר לתת הנחיות באמצעות  דיבור … הסרט האילם מתגבר על כך מסיבות מובנות מאליהן.

הדבר השני שעוד הספקתי לשמוע, הוא שהשיר SMILE, שהפסקול שלו מלווה את הסרט "זמנים מודרניים", הוא אחת היצירות של צ'פלין שהלחין את מוסיקת הרקע לסרטיו. בדקתי אצל ד"ר גוגל וגיליתי את הדברים הבאים: את המילים ללחן של SMILE הוסיפו, מאוחר יותר, ג'ון טרנטר וג'ופרי פרסונס. בהמשך, השיר זכה לתהודה עצומה. שרו אותו זמרים גדולים כמו – נט קין קול, טוני בנט, מייקל בבל, ג'וש קרובן, ג'סטין ביבר ואריק קלפטון וגם מייקל ג'קסון.

להלן השיר בגרסה מוקדמת:

והנה השיר בביצועו של נט קינג קול:

 

ויש גם גוון הומוריסטי בבחירות 2018

חיפוש מהיר של הבדיחות (על פוליטיקאים) שאהבנו וגדלנו עליהן בעבר, והסרטונים ההומוריסטים שהופצו בפייסבוק בעיקר בשבועות אלו (בחירות לראשות העירייה והמועצה) – מראה שפשוט אין מה להשוות. הסרטונים כובשים בגדול!

**********

בעידן שלפני השימוש ברשתות החברתיות, באס אם אסים ובטוויטר, נהנינו מבדיחות וקריקטורות שהופצו במדיה המסורתית. נהגנו גם להתענג על תכניות סטירה (בטלוויזיה) ולצחוק על הפוליטיקאים ומערכות הבחירות.

בדיחה על פוליטיקאים – גיהינום או גן עדן
פוליטיקאי אחד נדרס ועולה לשמים. שם הוא פוגש את המלאך גבריאל. המלאך פונה אליו ואומר: "אנחנו ניתן לך לבחור – תבלה יום אחד בגיהינום ויום אחד בגן עדן, ואחר כך תוכל להחליט לאן תלך…"
הוא מוביל את הפוליטיקאי למעלית שיורדת למטה-למטה עד לגיהינום.

הם מגיעים למטה ושערי הגיהינום נפתחים. הפוליטיקאי נכנס והוא רואה שם מגרש ירוק והחברים שלו משחקים גולף. הם מברכים אותו, לוחצים לו ידיים ומזמינים אותו לשחק אתם בגולף. בלילה הם יוצאים לבלות, אוכלים במסעדה ואפילו השטן מבלה אתם, מצחיק אותם, רוקד להם, ובקיצור בילוי לא נורמלי.
למחרת בא גבריאל ולוקח אותו למעלה-למעלה לגן עדן. הפוליטיקאי נכנס לגן עדן ושם הוא מבלה יום שלם בנגינה על נבל, התפרקות על עננים קטנים ורגיעה.
לאחר יום, שוב בא גבריאל ושואל אותו: "נו, החלטת?"
"כן", עונה הפוליטיקאי. "למרות שכיף בגן עדן, בגיהינום ממש ביליתי. אני רוצה גיהינום!"
הם יורדים למטה-למטה וגבריאל משאיר אותו בשערי הגיהינום. נפתחות הדלתות ובשנייה אחת תופסות אותו שתי ידיים ומושכות אותו פנימה. הוא רואה שממה, מדבר ענק, חם מאוד ואת החברים שלו לבושים סמרטוטים אוספים זבל.

אז בא השטן, דוחף לו ליד שקית זבל ומורה לו להתחיל לאסוף זבל. "מה קרה למגרש הגולף ולמסעדות???" שואל הפוליטיקאי. אז השטן עונה לו: "אתמול זה היה לפני בחירות, היום – זה כבר אחרי שבחרת בנו!"

 

הקלפי ובית חרושת לנייר – ההבדל הגדול

מה ההבדל בין קלפי בחירות לבין בית חרושת לנייר???
בבית חרושת לנייר – מכניסים סמרטוטים ויוצא נייר.
לקלפי של בחירות מכניסים ניירות ויוצאים סמרטוטים

 

 סרטונים – הומור כובש ומבדר הרבה יותר

נתחיל מן הקל אל הכבד –

הומור און-ליין: "אונו ניוז"

"לא התחלה של בדיחה: בוכרי, עיראקי וגיאורגי רצים למועצת העיר. איחוד מפתיע באור יהודה יצא לדרך עם ההכרזה על השקתה של רשימת 'מאמינים באור יהודה'. הרשימה החדשה זוכה לתמיכת נציגי העדה הבוכרית, העיראקית והגיאורגית." – ההומור כאן חלש ובכל זאת מצליח להעלות חיוך, לרכך את המצב ולהוריד מתח.

סרטונים

עשרות אם לא מאות הודעות אס אמ אסים הגיעו אלינו בווטסאפ ובפייסבוק בשבועות האחרונים בנושא הבחירות לראשות העירייה והמועצה. תושב פתח תקווה – גלעד בן בסט (מ"עיניים זזות – עיצוב גרפי ועריכת וידיאו" – חפשו בפייסבוק, כדאי!) העלה לרשת סרטון הומוריסטי שאין מי שלא ייהנה ויגחך לנוכח המצב הבלתי נסבל בימים אלו. המתמודדים לבחירות לרשויות המקומיות פשוט הפשילו שרוולים והשתלטו עלינו דרך הטלפונים החכמים. הסרטון שגלעד יצר מגחך עוד יותר את הסיטואציה ומחזיר לנו את השפיות.

גלעד בן בסט (פרטים במגזין פתח תקווה און-ליין) מסביר: הסרטון פשוט בא להראות את רמת האס אמ אסים המוגזמת שאנחנו מקבלים מהמועמדים, גם מבחינת הכמות וגם מבחינת התוכן – המון השמצות ולכלוך. פשוט לקחנו את מה שהביאו לנו והקצנו את זה (קצת).

לצפייה בסרטון:

תמליל הסרטון:

A – תושבים יקרים! הצביעו לי בבחירות הקרובות! כל השאר- זבל.

B – אל תאמינו ל- A   הוא שקרן וגזען ואמ'שלו לא הרימה את הקקי של הכלב שלו ליד המתנ"ס. רק אני טוב לעיר.

A –  אל תאמינו ל- B, הוא חתיכת חרא. הוא הלך לקופה המהירה בסופר עם 12 פריטים. האם זה הבן אדם שתרצו כראש העיר שלכם?

C – רק C לראש העיר. הצביעו ל- C. הצביעו ל-C.

D – השליח אוטוטו אצלך בדלת עם פיצה פושרת.

B – היי, A הוא חתיכת חלאה ונבלה סרוחה. הצביעו רק לי. להסרה השב "הסר" (הסר).

B – פחחחח, נראה לך?

A – חחחחחח.

C – חחחחחח גדול.

D –  היי, זה השליח. החלטתי לרוץ לראשות העיר. בקלפי שמים רק פתק "חם" וטיפ של 10 שקלים לפחות. נתראה בבחירות!

בסיום מופיעה תמונה של ארגז מלא זבל והכיתוב: "השנה מצביעים למי ששולח הכי פחות הודעות!  (סתם, הצביעו למי שטוב לכם).

*********

מיוחד לתושבי הערים שמתקיים שם הסיבוב השני!

גילוי נאות – אני תושבת רמת-גן.

ביידיש זה נשמע יותר טוב

את הסופר היהודי, שלום עליכם, מאפיינת כתיבה ביידיש בלבד, הערצה לעיירה היהודית יחד עם מבעים של גרוטסקה והומור עצמי, שגם אותם עטף בחמלה. אין כמו הסיפור, "בגלל כובע", כדי להמחיש מדוע הוא נחשב אז וגם היום לסופר פופולרי בעולם כולו.

****

מלאו מאה שנה למותו של הסופר היהודי, שלום עליכם (שלום רבינוביץ' 1916-1859) – זו הזדמנות לציין שהוא העניק "קול" לנדכאים ולחלשים. דמויות מהעיירה היהודית במזרח אירופה שבעיניו הן מעולם לא היו "שקופות". מאפיינת אותו הכתיבה ביידיש בלבד, הערצה לעיירה היהודית יחד עם מבעים של גרוטסקה והומור עצמי, שגם אותם עטף בחמלה. אין כמו הסיפור, "בגלל כובע", כדי להמחיש מדוע הוא נחשב אז וגם כיום לסופר פופולרי בעולם כולו.

סיפורי תוהו
סיפורי תוהו – מכיל את הסיפור בגלל כובע. קרדיט: אתר סימניה

כתריאליבקה
תחילה, כמה הערות לגבי כתאירליבקה – העיירה בהא הידיעה של שלום עליכם, לה הקדיש ספר שלם – כתריאלים – המביא את סיפורי העיירה היהודית הטיפוסית, את חיי אנשיה הקטנים, אורחם ומסחרם, חיי שלוותם ריביהם וקטטותיהם. ימי חגם ואבלם, שמחתם ועצבותם. בניגוד לגיבורי העיירה של סופרי יידיש אחרים: את חייהם הטרגיים-קומיים של גיבוריו שלום עליכם מתאר בסגנון ציורי מלא חן ואירוניה – ועם זאת במבט חומל ואוהד. חייהם קשים ומלאי תלאות, ובכל זאת הם אינם מאבדים תקווה. על עליבות חייהם מחפה שמחת החגים היהודיים וטקסי החיים ושאר שמחות קטנות – כולל מעשי נסים. וכך, על אף מצבם ודלותם – הם אינם מעוררים רחמים. (ישראלה הלזנר – לקסיקון לתרבות ישראל).

יידיש
שלום עליכם היה אדם משכיל. אם כך, מדוע פרסם את כתביו ביידיש בלבד? מדוע לא חבר אל הקבוצה של ח.נ. ביאליק וי.ח. רבניצקי ששאפו לטפח את העברית המודרנית? אכן, רבים ראו בכך אות וסימן לריחוק מקבוצת הסופרים הדומיננטית בת זמנו. אבל שלום עליכם סימן לעצמו מטרה: לתת את רשות הדיבור למגוון הטיפוסים בעיירה היהודית של מזרח אירופה במאה ה-19, ובכלל זה, ההווי היומיומי של מגוון בעלי המקצוע כולל שרברבים ועגלונים. נאמר עליו שהפך את עם הספר ל"עם של דיבור" במובן זה שהראה לכולם את הדרך להשתחרר ממצוקות היום-יום – לדבר, ואם כבר לדבר אז בשפת העם, יידיש.

אופטימים ללא תקנה
"אני אומר לך, אנו חיים בעולם רע ומכוער ורק כדי להילחם בו, אסור לנו לבכות" – זה המסר של שלום עליכם לבני דורו במזרח אירופה. למעלה משני-שליש מכלל יהודי העולם חיו במאה ה-19 במזרח אירופה – בעיקר ברוסיה ובפולין. בשאיפתו להוציא את הצער מהטרגדיה של החיים, סיגל סגנון כתיבה משולב בסוג מיוחד של שנינה. לא רק כפרשנות חריפה של החיים אלא גם כפרשנות מתקנת. הדבר הראשון שקרה כתוצאה מסגנון זה היה שצרותיהם הפכו את היהודים לאופטימיים ללא תקנה. האירוניה העשירה את חייהם במקום שיתמוססו בדמעות ויתאבלו כל פעם מחדש. כיום סגנון זה נחשב ל"הומור שחור" וניתן לזהות בו גם מה שמוגדר היום כ"הומור עצמי" – הומור שמפנה את חיציו לעבר ההומוריסטן עצמו והקבוצה אליה הוא משתייך. באורח פרדוכסלי, הומור זה שימש מעין מנגנון הגנה, "תרפיה של עליזות וצחוק", לדבריי אבנר זיו בספרו על ההומור היהודי (1986):

אין זה דבר פשוט כלל להתגונן מפני מציאות טרגית כשהנך חסר כוח ואין נשק בידך. אחת הדרכים האפשריות היא לעוות את המציאות, לראות את האבסורד שבה ולא רק לבכות על הנראה אלא להגיב בתגובה הפוכה, ולצחוק. אדם היודע לצחוק על עצמו, משתמש באחד ממנגנוני ההגנה היעילים ביותר: בניגוד להומור התוקפני, בו צוחקים על הזולת וחולשותיו.

בגלל כובע (נכתב ב- 1913)

בגלל כובע, סיפור שכתב ב- 1913 היא אחת היצירות הספרותיות של שלום עליכם שבה הוא מיטיב לספר לקורא על מגוון הדמויות בעיירה בשם כתריאלבקה, ולא רק זה, הוא יוצר מונולוג שנאמר כביכול על ידי הדמויות. למשל, היהודי ה"לא יוצלח" – שלום שכנא, גיבור "בגלל כובע", שדבק בו הכינוי "שלום שכנא בעל מוח רוטט" בשל פיזור הנפש שלו.

שלום שכנא היה "עסקן נדל"ן שלא בדיוק קושר עסקאות אבל מנסה מזלו עם בעלי נדל"ן."

בגלל כובע מתחיל בנימה חיובית – קרה נס. אלוהים ריחם על שכנא ויום אחד, פעם ראשונה בכל הקריירה שלו כסוכן נדל"ן הוא סוף-סוף קשר עסקה. לרוע מזלו, יהודי אחר הצליח לעקוף אותו ולשלש את הכסף לכיסו. "איפה הצדק!?" – קריאה המהדהדת את דברי שכנא, הלא-יוצלח.
הודות לכסף שקיבל בעזרת השם, שכנא מצליח לטפל בחוב הכספי שצבר, שולח כסף לאשתו לחג ואף קונה מתנות לילדיו, ואז מתברר ללא-יוצלח שכמעט לא נותר לו זמן עד חג הפסח. לכן הוא ממהר לשלוח מברק הביתה: "מגיע הביתה לפסח, בוודאות".

שלום עליכם ממשיך לספר באירוניה על קורותיו של שכנא הלא-יוצלח בערב חג הפסח – איך נקלע לביש מזל בתחנת הביניים שבעיירה זולודייבקה, בדרכו לכתריאלבקה. נתחיל בכך ששלום שכנא הגיע לתחנת הביניים כשהוא היה חצי מעולף, אחרי שעברו עליו שני לילות ללא שינה. ואז הוא מסתכל סביבו ומחפש לעצמו מקום לשבת. כשהוא מוצא – מקום הישיבה על הספסל הוא "בפינה ממש", משום שעל הספסל שכב "איש ציבור במדים מעוטר כפתורים, ונחר בקצב". מדובר בגוי וזה מפחיד מעט את שכנא. נאמר לנו ששכנא "לא התמצא במדים ולא הכיר את האיש, אבל שם לב כי לאיש במדים יש כובע צבא מהודר עם סרט אדום הכרוך סביבו".

"ייתכן שהיה קצין, מי יודע?" הרהורי שחולפים במוחו של שכנא. "מה יקרה אם אדם זה הוא לא פחות מאשר המפכ"ל האזורי? ואולי הוא הפריץ עצמו, האנטישמי הידוע? שמישהו אחר יתעסק איתו… אבל, אם לקצין מגיעה שינה כזו, מדוע לשלום שכנא לא מגיע נמנום? גם הוא בן אדם… אבל מחר זה כבר ערב פסח! ומה יקרה אם ארדם חס וחלילה ואפספס את הרכבת!"

שלום עליכם יודע גם לחמול, וכהומאז' ל"ראש היהודי" הוא מוסיף כי למרות שהיה לא-יוצלח, שכנא מצא דרך להרגיע את עצמו, "רגע, הרי בשביל זה יש לו ראש יהודי על הכתפיים!" שכנא יוצא לחפש את ירמי, הסַבָּל הרוסי שאותו הוא מכיר היטב. הוא נותן לו טיפ כדי שיעיר אותו בזמן ואלו הם דבריו, "מחר איסטר. איסטר, ירמי, אתה מבין? ראש של גוי שכמוך! האיסטר שלנו!". הרוסי מבטיח להעיר את שכנא כשיהיה סימן ראשון להגעת הרכבת.

בגלל כובע – כיסוי הראש הנו סמל וסימן היכר מרכזי בלבוש של כל יהודי מאמין. אבל שלום עליכם יוצר את הסצינה הבאה ובה שילוב של גרוטסקה עם חמלה:
שכנא המפוזר נרדם על הספסל כשתרמילו שמור היטב מתחתיו "כדי שאיש לא יגנוב אותו". בחלומו הוא מאבד את הכובע. באותו רגע הוא שומע מישהו מאיץ בו, "הגיע הזמן לקום". תחילה שכנא מבולבל לגמרי. אבל מהר מאוד הוא קולט שבאמת איבד את כובעו בתחנת הרכבת בזולודייבקה. אבוי, חולפת במוחו מחשבה, "עוד מעט ערב פסח ואם הוא רוצה בכלל להגיע הביתה בזמן, עליו לרוץ מהר ולקנות כרטיס נסיעה".
והנה קורה עוד נס – שכנא מוצא כובע – אבל לא את שלו הוא מוצא, אלא את כובעו של הקצין, עם הסרט האדום הכרוך סביבו… שיהיה. כשלראשו הכובע עם הסרט האדום הכרוך סביבו, שכנא ממהר לקופה לקנות לעצמו כרטיס נסיעה לכתריאלבקה. תור ארוך משתרך לפני הקופה אבל כולם זזים הצידה ביראת כבוד כדי לתת לו לעבור. הכרטיסן (גוי) פונה אליו ביראת כבוד, "לאן זה, הוד מעלתך?" ושלום שכנא לא מבין "מדוע פונים אליו פתאום ב'הוד מעלתך'"? כיהודי בין גויים הוא משוכנע שמתבדחים ועושים צחוק ממנו. שכנא כועס ומבקש מהכרטיסן כרטיס למחלקה שלישית, והכרטיסן בטוח שלא שמע טוב. "הוד מעלתו ייסע במחלקה שלישית?" אבל שכנא ממש כועס, רץ החוצה ודוחף את הקהל, יהודים וגויים, ויוצא לחפש את קרון המחלקה השלישית. מבלי ששכנא מבין מדוע זה קורה, כולם מפנים לו את הדרך. אבל מבקר הכרטיסים בכניסה לקרון המחלקה השלישית לא נותן לשכנא להיכנס פנימה, "תרשה לי אדוני, כאן מלא מאוד", הוא אומר לשכנא ולוקח אותו ואת תרמילו ומוסיף בנימוס, "לך מכאן, הוד מעלתך, אני כבר אדאג לך למקום." ושכנא צועק, "מה קורה כאן?" בסוף הם מגיעים למחלקה ראשונה. מבקר הכרטיסים מניח את התרמיל של שכנא לידו, מצדיע ומשתחווה לו. שכנא לא מאמין, צובט את עצמו ואף הולך להציץ בראי שעל הקיר. זה גורם לו לזעזוע! הוא רואה לא את עצמו אלא קצין עם כובע וסרט אדום.

כדי לרכך את תלאותיו של הלא יוצלח שלום עליכם שותל בפיו של שכנא מילים כדרבנות עטופות נימה של לעג כלפי הגוי, "ראש של גוי – זה העניין! עשרים פעם הרי אמרתי לירמי להעיר אותי ואפילו נתתי לו טיפ, ומה עשה האדיוט? הלוואי שימות, הוא העיר את הקצין במקום להעיר אותי! ואותי לא העיר. הוא נתן לי להמשיך לישון על הספסל. מזל ביש. שלום שכנא, השנה תבלה את פסח לא בבית.'"
ושוב שלום עליכם מגחך על דמותו של שכנא המפוזר – מרוב בלבול שכנא נוטל את תרמילו, יוצא מהקרון, חוזר לתחנה ורץ ישר לספסל שעליו ישן. הוא פשוט רוצה להעיר את עצמו לפני שהקטר יתניע חס וחלילה ואז באמת לא יגיע הביתה לפסח. כמובן שברגע שקפץ מהקרון החוצה, הקטר התניע, צפר, וזהו. שלום שכנא המפוזר בילה "פסח נורא ואיום, עם זרים בביתו של יהודי מזולודייבקה".
מה קרה אחר כך, כששכנא הגיע לכתריאלבקה? כאן מזמן שלום עליכם הצצה על טיפוסים קשיי יום בכתריאלבקה – נשים, ילדים, שכנים – ומראה שהשד לא נורא כל כך. וכך יוצא שעל אף עליבותם וחייהם הקשים מצבם לא עד כדי כך מר. כפי שנאמר, הוא מספק תרפיה של עליזות וצחוק לאנשי כתריאלבקה.

האישה העניקה לשלום שכנא קבלת פנים ממש מלכותית, עם סייג אחד – היא לא התלוננה שנשאר לפסח מחוץ לבית. היא לא אמרה כלום לגבי הסרט האדום. היא התלוננה לגבי המברק: איך העז שלום שכנא לכתוב שיגיע הביתה לפסח "בוודאות". איך יכול היה לשלם לדואר עבור המילה "בוודאות". אף יצור אנושי לא יכול להבטיח ב"וודאות". על זה היא ממש צעקה עליו. שלום עליכם מוסיף כאן הערה ובה לעג מהול בחמלה כלפי האישה, "לכן היא אישה. חבל עליה, היא חיכתה לו כל הזמן".

יהודי העיירה חטפו את ההזדמנות לצחוק כששמעו מה שבאמת קרה – הם שמעו על ירמי והקצין עם הכובע והסרט האדום וכשיצא שכנא לרחוב הם הצביעו עליו והתפקעו מצחוק ושאלו, "איך היה לחבוש כובע עם סרט אדום?".

ילדיו של שכנא ניצלו אף הם את ההזדמנות להשתחרר – הם רצו אחרי אביהם בצעקות, "הוד מעלתך!"

כל ניסיונות ההכחשה לא עזרו לו לשכנא. וכך, לאחר שתיאר מגוון של מצבים, והעניק "קול" לדמויות העיירה שחייהן עוברים עליהם בדרך כלל בעליבות, שלום עליכם מצליח במשפט אחד לסיים את הסיפור במסר שנון מלא אופטימית:

"אתם באמת חושבים שקל לעבוד על מישהו בכתריאלבקה?"

ביידיש זה נשמע יותר טוב:
צי איר טאַקע טראַכטן אַז איר קענען אַרבעטן אויף עמעצער אין קאַטריעלעווקאַ?

הערה: ניתוח מעולה של "בגלל כובע" על ידי פרופ' דוד רוסקיס, ניתן לקרא כאן

הומור "כשר לפסח"

העם הוא אותו עם, וחג הפסח הוא אותו החג לכולם אבל ההומור על פסח שונה מאוד בין קבוצות המרכיבות את המכלול הנקרא עם. הומור יהדות התפוצות, בעיקר ארה"ב, שונה מזה שצמח באוהלי תורה, והומור של "חילונים גמורים" שונה מן השניים הקודמים. ויש גם מי ש"דבר תורה" עם קריצה הומוריסטית, מקובלים עליו יותר.

*************

סדר פסח
סדר פסח

הקדמה: לקט קטעי ההומור שלהלן, מזוהה עם ארבעה סוגי קבוצות חברתיות. קוראי הרשימות אינם מזוהים עם מרביתן. מה שבא להמחיש מדוע להומור חייב להיות קהל מתאים, בעל רקע דומה.

כל זה ממחיש לא רק שדברים שנשמעים הומוריסטיים באזני קבוצה אחת, נתקלים בחיוך רפה על ידי אחרים בקבוצה חברתית אחרת. הדבר המשמעותי בקשר להומור הוא היכולת לבחון באמצעותו פערים חברתיים ותרבותיים. בקטעים שבהמשך מדובר בפערי תרבות שנוגעים למורשת העם היהודי.

ליקטתי ככל יכולתי מידגם קטן של קטעי הומור אופייניים לקבוצות שונות, והריהו לפניכם. כתוצר לוואי אולי אצליח על-אף-הכל להעלות חיוך על פנים חמורות סבר בשבוע ה"קשה" שעומד לפנינו (אויי… קניות… פקקים…):

(1) הומור שמקורו בארצות הברית

שמוליק שהיה יהודי שומר מצוות וגם גאון פיננסי לא קטן, עזב את ברוקלין לטובת הצעת עבודה כסגן נשיא של חברת ברוקרים ידועה במדינת יוטה, הידועה כמדינת המורמונים.
הדיירקטוריון הפעיל לחץ על נשיא החברה: "לא יכול להיות שיהודי ינהל לנו את העסק. אנחנו אנשים דתיים כאן", אמרו חברי הדיירקטוריון לנשיא החברה.
הנשיא לקח את שמוליק בצד לשיחת מוטיבציה. הוא הסביר לו בצורה שלא משתמעת לשתי פנים, שהוא חייב להתנצר אם הוא רוצה להמשיך להחזיק במשרה המכובדת הזו שגם באה עם משכורת בת שש ספרות.
לשמוליק לא הייתה ברירה. עם כל הקושי שלו להתנצר, לא היה לו קל לאבד משרה כזו.
הוא מגיע הביתה ומודיע לאשתו בפשטות, "מיום ראשון אנחנו מתחילים ללכת עם הילדים לכנסיה".
וככה עברו כמה חודשים טובים. אשתו לא הפסיקה להציק לו בנוגע למנהג החדש . האישה: "קשה לי ככה, אני מתגעגעת לשבת, להדליק נרות, לקידוש, לחגים. כסף זה לא הכל שמוליק".
וככל שהציקה לו כך גברו על שמוליק ייסורי המצפון, עד שיום אחד הוא ניגש אל נשיא החברה ואמר, "תקשיב, אני לא יכול להמשיך ככה. כולי אכול ייסורים מבפנים, כסף זה לא הכל, ובגלל זה אני לא ישן בלילה וגם אשתי לא. זה כבד עלי. נולדתי יהודי ואני רוצה למות יהודי. אם אתה רוצה שאתפטר, אני אתפטר מבלי לעשות מזה עניין".
הנשיא מביט נו בתדהמה ואומר לו, "שמע סמואל (ככה קראו לו הגויים), לא ידעתי שזה כל כך קשה לך. חשבתי שזה עניין של מה בכך להמיר דת. אתה יודע מה, תישאר אצלנו בעבודה ותהיה יהודי כרצונך… אני אטפל בשאר".
שמוליק חוזר הביתה שמח וטוב לב. הוא רץ לאשתו שיושבת על הכורסא מול הטלוויזיה וצופה בתכנית של ריקי לייק ואומר לה, "צפורה, לא תאמיני, קרה לנו נס, אנחנו חוזרים להיות יהודים, זה בסדר, דיברתי עם המנהל והוא משאיר אותי בעבודה".
וציפי (ככה קראו לה היהודים בברוקלין) שולחת אליו מבט בעיניים יורקות אש ואומרת, "תגיד לי, אתה השתגעת ?????"
שמוליק מביט בה המום ואומר, "אבל חשבתי כל הזמן שזה מה שאת רוצה. כל הזמן בכית לי. מה, את לא רוצה להיות יהודיה בחזרה???", שואל שמואל.
ציפי, מביטה בו, עצבנית עוד יותר ואומרת, "בטח שאני רוצה, בוודאי שאני רוצה . … אבל עכשיו??????? שבועיים לפני פסח???????

(2) הומור מקומי (מקיימי מצוות)

בביתו של בני-ברקניק נשברה האסלה בערב פסח. הוא הולך לחנות וקונה אסלה חדשה. כשהוא צועד ברחוב אל ביתו עם האסלה, עוצרים אותו העוברים ושבים ושואלים, "מי פסק? מי פסק?"
*****
האסלה בשירותים נשברה בדיוק בערב פסח.
על הבוקר רץ בעל הבית ברחובות בני ברק לחפש חנות פתוחה בכדי לקנות אסלה חדשה.
כשהוא חוזר לביתו לאחר הקניה, רואה אותו איזה פרומער ליטוואק בפתח הבניין ושואל, "מה יש לך תחת בית השחי"?
עונו לו בעל הבית: "אסלה חדשה". 
מקמט הליטוואק את מצחו ומביע התפעלות, "כזאת חומרה יפה עוד לא שמעתי"
ומיד רץ לחנות….
****
אישה מתקשרת לרב בבבוקרו של ערב פסח, ומספרת שבעלה מחפש כל הלילה את הפתית העשירי ולא מוצא.
הרב פוסק לה שהוא לא חייב להמשיך לחפש.
מסבירה האשה, "התקשרתי לשאול האם מותר לי כבר לגלות לו איפה החבאתי אותו" ?
*****
פעם נכנס יהודי לבית חברו לפני פסח, וראה אותו עובד קשה יחד עם אשתו בניקוי הבית לפסח.
שואל חברו, "נו הצלחת לנקות את כל הבית מהחמץ"?
היהודי שאשתו דחפה אותו לעבוד קשה עונה, "כן, אבל יש חתיכה אחת של חמץ (כשהוא שולח מבט חד אל אשתו) שאני לא מסוגל להפטר ממנה".
אשתו שהבינה שהוא מרמז עליה, הפטירה לעברו, "את החמץ הזה כבר מכר אבי לגוי, לפני הרבה שנים".

(3) הומור של חילונים – מהפייסבוק:

למה הכי טוב לעשות ניקיונות לפסח בעזרת עיתונים?
כי הם מוציאים את כל הלכלוך החוצה.

מעניין אם ילדי הדתיים משחקים בפסח "שק קמח".

עוד יומיים ליל הסדר. לא התרגשתי ככה מאז יציאת מצרים (ש. פרס)

מסימני דור ההייטק – לקראת פסח חבר מחזיר לך הארד-דיסק ששאל ממך לפני 4.5 שנים.

(4) הומור ב"דבר תורה" **

מצה ומרור שאנו אוכלים, על שום מה? – משל ונמשל

מעשה בעשיר אחד שהייתה לו בת מהוללה. הוא חיפש לה חתן.
והנה, כשהגיע לישיבה אחת, הצביע ראש הישיבה על בחור אחד שהיה ה"עילוי" המובחר של הישיבה, אך גם עני מרוד לבוש קרעים.
הבחור העילוי מצא חן בעיני הגביר. ומיד הסכים לשידוך. אבל מחשש שמא חלילה הבחור יתחרט, מיהר הגביר לעשות מיד על המקום "תנאי חתונה". ומכיוון שאוכל טוב ושתייה מתוקה לא היו בידו והגביר לא היה מוכן לחכות, עשו את התנאים על "פת חריבה" בלבד.
אח"כ לקח אותו העשיר לביתו ונתן לו מלבושים נאים ומתוקנים. אך בסתר חתך לו הגביר חתיכת "בד" קטנה מ"הבגד הישן" של החתן, והחביא אותה בכיסו.
לימים, כאשר החתן לא כיבד את חמיו כראוי, הוציא הגביר את "חתיכת הבד" ואמר לו, "תזכור באיזה מצב שפל היית, ואני הוצאתי אותך מזה!!"
אלא שאז, הוציא החתן מכיסו פת "לחם חריבה" שהחביא במהלך קביעת "התנאים" ואמר לחמיו, "ראה גם אתה, איך כל-כך חשקת בי ומיהרת לקחת אותי להיות חותנך- עד שלא רצית לחכות אפילו ל"סעודת תנאים" נורמלית ומשובחת".
אף אנו טוענים כך, כלפי הקב"ה. הקב"ה מראה לנו את המרור ואומר: "ראו בניי באיזה שפל הייתם במצרים, שהיו ממררים לכם את חייכם, ואני הוצאתי אתכם מזה!"
אלא שאז, מוציאים גם ישראל את "המצה החריבה" מכסים, ואומרים:
"ראה נא אבינו, עד כמה חשקת בנו ל"חתן", עד שהוצאת אותנו בחיפזון ובבהילות כזאת, שאפילו את הבצק לא נתת לנו להספיק להחמיץ".
הרי לנו שמצוות ה"מצה", זוהי לימוד זכות על עם ישראל.
ועל כך אנו רומזים ואומרים בהגדה" בשעה שיש מצה ומרור- מחותנים (מונחים) לפניך"

למה נסמכו "הא לחמא עניא" ל"מה נשתנה" ול"עבדים הינו"?

אב אחד אומר ב"הא לחמא עניא": כל דכפין ייתי ויכול.
הבן, שאינו רגיל שאביו נעשה לפתע נדיב ונותן צדקה, אומר – "מה נשתנה"?
והאב משיב: "עבדים הינו לפרעה במצרים"… ולמדנו מפרעה שמדבר ואינו עושה…
כך אני מדבר ואיני עושה!

רבי יהודה היה נותן בהם סימנים דצ"ך עד"ש באח"ב

ונשאלת השאלה: – למה?? מה, כ"כ קשה לזכור עשר מכות?? למה היה צריך לתת למכות סימנים???
התשובה מדהימה:
רבי יהודה נתן סימנים בעשרת המכות מסיבה פשוטה-
כי מכות בלי סימנים זה לא נחשב.

הקשר בין שני שמותיו של החג: "חג המצות" ו"חג הפסח"

ציטוט מתוך הגדה של פסח עם פרוש של הגר"עי שליט"א:

יש להסביר טעם קריאת שני שמות לחג החרות, שהם "חג הפסח" ו"חג המצות". ונקדים לכך משל: מלך אחד יצא עם שריו ועבדיו לצוד ציד בשדה, ויפגע בנער אחד רועה צאן ומחלל בחליל בטוב טעם ובחכמה נפלאה עד שלב המלך הלך שבי אחריו. ניגש אליו המלך ודיבר איתו ארוכות וקצרות, וימצאהו מלא דבר בחכמה ובתבונה ובשכל חריף.
וישתומם המלך על חכמתו ותבונתו, וייקחהו אליו הביתה, ויהי מאוכלי שולחנו, וילמדהו טכסיסי מלכות, ובזמן קצר עלה במעלות נשגבות עד אשר נתמנה על ידי המלך לשר האוצר. והשר היה אהוב ונערץ על כל אזרחי המדינה, כי בטבעו היה טוב ומטיב לכל, וכל האזרחים נהנו מהקלות במיסים ובארנוניות, ויחלו מעט ממשא מלך ושרים.
אך יתר השרים קנאו ממנו והביאו את דיבתו רעה באזני המלך, ולא שמע אליהם המלך ולא האזין לדבריהם. אולם השרים המשיכו להעליל עליו כי גנב מקופת המדינה ומאוצר המלך, עד שנאלץ המלך להזמין אותו לישיבה דחופה במעמד כל-שרי המלוכה, לתת דין וחשבון על מעשיו, ומצב קנינו ורכושו ורווחיו הפרטיים.

עד כאן ציטוט.
ההמשך (בכתיבה חופשית):

בקיצור, הוא בא למשפט והראה שכל רכושו מקורו באמת ויושר. ואז אחד השרים אומר שזה לא יכול להיות ושהוא משקר וכו' וכו'.
הלכו לביתו לבדוק אם באמת יש שם מאוצר המלך… טיילו בבית וראו שהכל פשוט והכל פתוח… עד שהגיעו לחדר אחד שהיה נעול. הוא מתחנן שלא יפתחו אותו כי רק הוא נכנס לשם והוא יתבייש אם יפתחו אותו… אבל המלך מחייבו לפתוח את הדלת. הוא פותח. וראו שם את התרמיל והחליל מהימים שהיה רועה צאן… והמלך שואל: למה אתה שומר את כל זה ולמה לא רצית להראות לי? והוא אומר למלך, שכל סוף יום עבודה הוא נכנס לשם, שם את התיק על הגב ומחלל בחליל כדי שאם תהיה לו גאווה הוא ייזכר בימי עניו ואז תרד לו הגאווה.

עד כאן המשל, ועכשיו הנמשל:

חג הפסח מסמל את הניסים (אשר פסח על בתי אבותינו..) והיה חשש שניכנס בעקבות זה לגאווה (הנה אנחנו מעל כולם ואנחנו ואנחנו וכו' ) ולכן ה' שם לנו את השם השני "חג המצות" שמסמל את העוני (לחם עוני ..וגם מסמל את כל העבודות פרך..) כך שיהיה לנו איזון ולא נכנס לגאווה..

****
לקוראיי רשימותיי – מיטב איחוליי לחג פסח שמח וכשר!
בהזדמנות זאת, קבלו את תודותיי על התגובות הענייניות שהוספתם לרשימותיי. הערותיכם תרמו לי רבות. על זה נאמר: "מכל מלמדיי השכלתי".

 

** דברי תורה אלו לקוחים מפורום "נוער וגיל ההתבגרות", ערוץ 7

פורים בבני ברק והרשת גועשת – על מה?

בבני ברק, אופן מימוש האמירה "נהפוך הוא" מתוך מגילת אסתר, מוכתב מגבוה על ידי הרב לנדא. אף-על-פי שהטיעון הבא עשוי להתפרש כהזוי – אין בתכתיב זה דבר כלשהו יוצא דופן. ההנחיה לתושבות בני ברק לחגוג את חג הפורים בביתן אינה אמורה לזעזע.

*****

פורים כמציאות חלופית

תמצית חג הפורים היא לחגוג פעם בשנה את ה"כאוס". רב העיר בני ברק, משה יהודה לנדא, הנחה את תושבות העיר (21.3) לחגוג את פורים בביתן: "כל כבודה בת מלך פנימה ויקיימו השמחה בביתן… חו"ח מלצאת בהסעות לאירועים". מבט רחב על חג הפורים כקרנבל, להלן, יבהיר מדוע התגובות הזועמות על כך ברשת מיותרות.

purim

פורים, ככל קרנבל, הוא כלי לחוות את אותה מציאות חלופית שהאדם משתוקק לה. בפורים החברה מאפשרת לבני האדם להשתמש בזהויות אחרות, חלקן מוזרות, מאיימות, שדיות או מרושעות. המסכות הינן הכלי הנפוץ והנוח ביותר ללבוש זהות כזו. למסכה יש כוח מאגי בלתי מוסבר כמעט. ברגע שאדם לובש את המסכה משהו בשפת הגוף שלו משתנה. משהו מן האדם "של היום יום" נעלם ומופיע בזהות אחרת. המסכה מאפשרת לאדם לעבור מטמורפוזה. אם במרבית ימות השנה כולנו חובשי מסכות רק בפורים מאפשרת המסכה הצצה לפנימיותו האמיתית של האדם. בחסות המסכה שומט האדם את זהותו היומיומית המוכרת, המגבילה אותו כל כך בחוקיה ובהרגליה ומפליג אל מחוזות קיום שונים לחלוטין האדם הלובש מסכה חווה מציאות מורכבת. הוא משיג, בנוסף לזהות שלו, גם את זהותה של הדמות אותה מייצגת המסכה.

כל קרנבל הוא מציאות משחררת החוגגת את הכאוס

בדומה לכל קרנבל בעולם המערבי שאחרי ימי הביניים את פורים חוגגים אצלנו במעין התנהגות פרועה, כאוס. ההצדקה לכך מצויה בפסוק שולי המופיע במגילת אסתר: (ח', פס 17) "ובכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע, שמחה וששון ליהודים משתה ויום טוב …ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם". הפסוק מתייחס באותה מידה הן לגברים והן לנשים, ילדים וקשישים יהודים. בפורים משתכר האדם "עד לא ידע" (מכאן הביטוי, עדלאידע). השתייה, המוגבלת בדרך כלל, מומלצת ביום זה ואפילו בחוגי חרדים נוהגים להתיר איסור על שתייה ביום זה.

הפסיכולוג השוויצרי קרל גוסטב יונג מסביר שהקרנבלים בכל הזמנים ובכל התרבויות ממלאים תפקיד חשוב לכל בני האדם. לכולנו יש צורך לתת ביטוי לחלק האי-רציונלי, הכאוטי שבנפשנו. תקופת הקרנבל מאפשרת התחברות קצרת זמן עם עולם יצרי חסר חוקים ומסגרות. יצירת קשר חיוני עם חלקי נפש כאוטיים שלא באים לידי ביטוי בימים כתיקונם בשל המגבלות שמטילות החברה והתרבות. הקרנבל מעניק לגיטימציה זמנית לחציית הגבולות, הנשמרים בקנאות כל השנה. הקרנבל הוא "קתרסיס" קולקטיבי, המצרף את צורכי הפורקן של היחיד עם חגה של החברה כולה. לא רק הזלילה והשתייה מאפיינים את השאיפה לכאוס. בולטים עוד יותר פריעת הסדר ושבירת החוק, הפרת הכללים הרגילים של ההתנהגות החברתית. בולט גם היפוך תפקידים, או לפחות טשטוש חברתי ומעמדי הבא לידי ביטוי בשימוש בתחפושות או במסכות.

במהלך הקרנבל נוהגים לחבר שירים ומחזות, סוגים שונים של פרודיות וסאטירות ששמים ללעג את המעמדות העליונים. העולם ההיררכי של מרבית ימות השנה נסוג בפני עולם של צבע, זלילה, שוויוניות ולצון. אבל "ההתפרעות" תחומה היטב בין שתי תקופות של סדר. כשמסתיימת התקופה בה מותר לחצות את הגבולות, חוזרים הכללים והחוקים. מעל לכל ברור לחוגגי הקרנבל כי הכאוס זמני והסדר הוא שינצח.

האינטלקטואל הצרפתי ראבליי, כבר ידע שקרנבל הוא אירוע בעל משמעות פסיכולוגית חברתית מבורכת. ראבליי הבין שקרנבל מאפשר לחשוף את האמת של העם, לפתוח פתח לדיאלוג ולשבור את המסגרת הפורמלית. זאת בניגוד לריטואל ההומוריסטי הפורמלי שאפיין חגיגות וטקסים מטעם השלטון והיה נפוץ בעולם הקדום. קולו היה קולו של העם, קולו של מקום השוק וקולו של הקרנבל, קולן של בדיחות ואנקדוטות אנונימיות. בתמצית, קרנבל איננו מילה נרדפת לחג שנקבע על ידי המדינה. לוח השנה איננו העיקר כאן. שכן קרנבל הוא מהות שהיא מחוץ לסדר הפורמלי. אבל במאה ה- 16 ראבליי נחשב כזאב בודד.

ההנחיה של לנדא – כבודה במקומה מונח

אמנם הפסוק במגילת אסתר (200-400 לפנה"ס) והאמירה שבו – "נהפוך הוא" – מצביעים על קיומן של מסכות וליצנות. אבל בבני ברק לא מדובר בקרנבל המאופיין בדרך כלל במימוש זמני של עולם אלטרנטיבי או כאוס. מנהגי החג בבני ברק אף אינם מכילים סממנים מובהקים של ליצנות ספונטנית – גולת הכותרת של עולם אלטרנטיבי משוחרר מכללי התנהגות. אדרבא, המרחב הציבורי של בני ברק  מובנה. אין בו מקום לעולם אלטרנטיבי. ובהמשך לאמירה זאת, ההומור בחג של בני ברק אינו יכול להיחשב כהומור עממי, הומור של העם. חגיגות פורים שם הן לכל היותר ריטואל שמתנהל תחת עינם הפקוחה של מנהיגי הציבור. כי בדומה לאורחות חיי השגרה שם, גם חגיגות פורים מתואמות עם סדר חברתי רצוי. גם הליצנות איננה ספונטנית. היא לכל היותר ריטואלית. ופרט לאלמנט הצחוק שבה, היא סימבולית עם אפקטים החורגים הרבה מעבר לבידור עצמו. היא נועדה בעיקר להעביר מסרים כלליים, למלא מטרה ציבורית ולסייע לשימור התרבות. לעומתה, ליצנות ספונטנית נוטה להיות חתרנית, וללגלג זמנית על ערכי תרבות מקובלים.

בבני ברק, אופן המימוש של האמירה "נהפוך הוא" מוכתב מגבוה על ידי הרב לנדא. אף-על-פי שהטיעון הבא עשוי להתפרש כהזוי – אין בהנחיה זו דבר כלשהו יוצא דופן. ההנחיה של לנדא לתושבות בני ברק לחגוג את חג הפורים בביתן אינה אמורה לזעזע אותנו, הציבור החילוני. לידיעת הזועמים ברשת וח"כ קסניה סבטלובה האינטליגנטית בד"כ. בני ברק זו מובלעת שבה שולט סדר פורמלי. איזו זכות יש לנו להתערב בנעשה בחברה סגורה זאת?

 

הומור על פרענקים וערבושים

תראו לאן הגענו. בדיחות דוד לוי היו די פופלריות בשנות ה-80 רק בשל הפער הנתפס בין קבוצת הרוב האשכנזית לבין דוד לוי כסטריאוטיפ של מרוקאים. מאז דבר לא השתנה אצלנו. ולא רק זה – יש מי ששם באותו סל ממש את ההומור נוסח "מרוקאי סכין" וההומור הלועג  ל"ערבושים".

***********

הדרך הבוטה ביותר להפגין פער בין תרבותי היא לעשות שימוש בהומור אתני, מתוך כוונה לעלוב ב"אחר". להשפילו על היותו חלק מקבוצת מיעוט באוכלוסייה, קבוצה השונה מקבוצת הרוב. התופעה מכונה בשם "הומור אתני ". הומור הנגוע באתנוצנטריות מופרזת (יובהר להלן).

דוד לוי
דוד לוי, מקור: ויקיפדיה

קבוצה אתנית

האנתרופולוג, קליפורד גירץ, קבע שמה שמגבש בני אדם ל"קבוצה אתנית" הם קודם כל גורמים אובייקטיביים, שיוכיים, שאין לנו שליטה עליהם. לדוגמא, מוצא ותכונות ביולוגיות. לעומתם, קיימים גם גורמים סובייקטיביים נרכשים שמלכדים בני אדם לקבוצה אתנית. לדוגמא – אוכלוסייה המתגוררת במיקום גיאוגרפי מוגדר ויש לה "אבות מייסדים", שפה, דת, מנהגים ודפוסי התנהגות משותפים. כל הנ"ל יוצרים קווי מיתאר לזהות האתנית.

מה שקורה בדרך כלל בעקבות מלחמות, הגירה, מסחר וסיטואציות שבהן אדם נחשף לשונים ממנו, או עקב סקרנות טבעית של בני האדם להכיר תרבויות אחרות – הוא מה שנקרא "פער בין-תרבותי". בחלקו הוא פער שבתפיסה. עקב ההשוואה שאנו עושים עם ה"אחר" – השייך לקבוצת מיעוט או לקבוצת הרוב האתני – מתגבשת הזהות האתנית הייחודית שלנו.

על בסיס תפיסות של פער בין תרבותי צף ועולה בדרך כלל הומור אתני. הומור אתני מבוסס בדרך כלל על הסטיריאוטיפ של ה"אחר", כפי שיוסבר להלן.

אבל ישנו גורם נוסף שיוסבר להלן, ושמו "אתנוצנטריות". אתנוצנטריות זו עשוייה ללבות יצרים ודחף ל"עליהום". מכאן קצרה הדרך להומור אתני שלא נועד לשם השעשוע בלבד. הומור על פרענקים ועל ערבושים הוא מן הסוג הנובע מאתנוצנטריות.

הומור אתני וסטריאוטיפ

סטריאוטיפ מכיל אספקט תרבותי מודגש. סטריאוטיפ הוא פועל יוצא של תהליך טבעי. כל בני אדם זקוקים לגבש תמונה מנטלית של סביבתם כדי להתמצא בה. התהליך הטבעי הזה הוא פסיכולוגי וכך גם נוצר הסטריאוטיפ. בבסיסו של הסטריאוטיפ ישנן כוונות חיוביות – הוא נועד לשמש כעין מצפן, לאפשר לפרט התמצאות קלה במרחב התרבותי והחברתי. בסטריאוטיפ טמונים גם יסודות שליליים. שכן, התוכן העובדתי שבסטריאוטיפ מעוות בדרך כלל, ומבוסס בעיקר על תפיסות והכללות לא מדוייקות. יתרה מכך, סטריאוטיפ בנוי בדרך כלל על אמיתות שאיש אינו רוצה או אינו מרגיש צורך להתווכח איתן. משום כך הוא שורד גם כאשר האדם לומד שבעצם הדברים שונים ממה שסיפרו לו. כל סוגי המגעים בין התרבויות מייצרים דעות, אמונות ועמדות מגובשות לגבי ה"אחר". "דימויים" של ה"אחר" – סטריאוטיפים – הם הבסיס ל"הומור אתני".

סטריאוטיפים שקבוצה בעלת זהות אתנית מוגדרת מאמצים כלפי האחר, משמשים אבני יסוד להומור האתני, מכיוון שהם מכילים הנחות יסוד לגבי האחר. ואלו דרושות לשם יצירת הומור אפקטיבי – הומור שמבוסס על רעיון מובן שאין צורך להתאמץ כדי לעכלו.

גם אם לא כולם שותפים לתפיסה הסטריאוטיפית כלפי קבוצות היעד, הם פשוט נהנים מההומור האתני. אדם שאינו מקבל סטריאוטיפ מסוים, עשוי לקבל אותו באופן זמני כדי ליהנות מההומור.

הומור אתני ואתנוצנטריות

כדי להסביר מדוע הומור אתני פופולרי בעולם חוקרים מתחום הפסיכולוגיה משתמשים במושג "אתנוצנטריות". ההגדרה הקלאסית של המושג אתנוצנטריות מתייחסת לפרספקטיבה של חברי קבוצה שיש להם זהות אתנית משותפת. חברי הקבוצה תופסים עצמם כמוקד העניינים ואת כל היתר הם תופסים כנחותים יחסית. הקבוצה מטפחת גאווה עצמית, מתגאה בעליונותה היחסית ומאדירה את עצמה לעומת ה"אחרים" הנחותים.

לפי אחת הטענות הקיצוניות שהועלתה במחקרים על אתנוצנטריות, דימוי סטריאוטיפי שמדביקים ל"אחר" הוא אמצעי תת-הכרתי להצדיק את העוינות כלפי אחרים. הכוונה לעוינות הצומחת מתוך אתנוצנטריות.

אנתרופולוג של הומור בחברות קדומות ועכשוויות, מהדב ל. אפטה (Apte), גילה שכל עמדה קבוצתית שמשדרת האדרה עצמית ושנאת אחרים, באמצעות סטריאוטיפיזציה ודעות קדומות מקורה באתנוצנטריות. אם תרבויות אחרות נחשבות כנחותות בעיניי, הרי זה מעלה את ערך הדימוי העצמי שלי! דעה קדומה שאימצנו מחזקת אתנוצנטריזם, כפי ששלילת הערכים התרבותיים של אחרים מטפחת הערכה עצמית ותחושות של עליונות.

ציטוט מהכתבה פרענקים וערבושים מאת גדעון לוי (הארץ 25.2.2016) ממחיש את הפגיעה שחשה קבוצה אתנוצנטרית וכיצד אותה קבוצה עצמה נגועה באתנוצנטריות כלפי ה"אחר":

את בדיחות דוד לוי סיפרה מתוך כאב בתו, חברת הכנסת אורלי לוי־אבקסיס, בראיון טלוויזיה לפני כמה שבועות… אבל היא עצמה השתמשה באותם אמצעים כדי להשפיל ערבים. נציגת 'ישראל ביתנו' … לוי־אבקסיס, לא תבחין כמובן בקשר בין הגזענות הטראומטית כלפי אביה לגזענות הזאת [נגד ערבים, תה.], שגם מפלגתה שותפה בכירה לה.

מה שנחשב כגזענות בעיני לוי-אבקסיס הוא בעצם הומור אתני המבוסס על סטריאוטיפ המרוקאי. אין בהן כדי לעלוב אלא כדי לשעשע. לעומתו, בדיחות על ערבושים מבוססות על סטריאוטיפ וגם על אתנוצנטריות מתוך כוונה לעלוב ולהכפיש.

הומור אתני לא חייב להיות פוגעני

בדרך כלל הומור אתני עונה על צורך אנושי לשחרר קיטור. זאת גישה ששואבת מהתיאוריה הפסיכו-פונקציונלית של פרויד על בדיחות.

הפונקציה הסוציולוגית החשובה ביותר של הומור אתני היא פיקוח על הסולידריות הקבוצתית וגם ניהול קונפליקט בין קבוצות. כאמצעי לפיקוח חברתי, הומור אתני נותן ביטוי ישיר או עקיף למאפיינים סוציו תרבותיים של הקבוצה, מעודד זהות אתנית חזקה ודימוי עצמי חיובי של בני הקבוצה. מאידך הוא עשוי לשלול על-ידי לעג את מי שאינו קונפורמי לנורמות תרבותיות קיימות, או מי שמכחיש זהותו האתנית כדי להשיג רווח אישי.

האם בהומור אתני יש כללים של "מותר" ו"אסור"? – לא קיים "מותר" ו"אסור". הדרך הבוטה ביותר להפגין פער בין תרבותי היא כאשר עושים שימוש בהומור אתני כדי לפגוע בקבוצת מיעוט. במיוחד כשהדבר נובע מאתנוצנטריות מופרזת. בישראל, פער בין תרבותי בין קבוצת הרוב וקבוצות מיעוט היה והינו עדיין מקור לחוסר הבנה ומתח, למרות שמדובר בהבדלים שבתפיסות בעיקר. בנסיבות המתאימות, השלב הבא יהיה הבלטת האתנוצנטריות ופגיעה ב"אחר" באמצעות הומור אתני.

בכתבה דלעיל, "פרענקים וערבושים", מאת גדעון לוי, מובאת הבדיחה הבאה: "דוד לוי הולך עם אשתו ובנם. הילד נופל לבור. לוי שואל את אשתו: 'נוציא אותו, או שנביא אחר?" – זהו הומור שאינו נגוע באתנוצנטריות.

ציטוט מתוך אותה כתבה ידגים את הסטריאוטיפ העומד בבסיס ההומור הפוגעני, הומור אתני שנגוע באתנוצנטריות מופרזת,

המסר זהה: פרענקים וערבושים מתייחסים בזלזול לחיי ילדיהם. השכול שלהם הוא לא השכול שלנו. אנחנו מקדשים את החיים ("טוב למות בעד ארצנו"), והם מקדשים את המוות. להם לא אכפת שילדיהם מתים, יש להם הרבה; הם לא בני אדם כמותנו. את מה שסיפרו לנו אז על המזרחים, מספרים עכשיו על הערבים — "מרוקאי סכין", או "מוות לערבים" — והדה־הומניזציה לעולם נשארת. משה יעלון, גלעד ארדן ורוני אלשיך אומרים שאי אפשר להשוות בין השכול שלנו לזה של הפלסטינים, ונפתלי בנט אומר שהם שולחים את ילדיהם למות בעבור בצע כסף … ההתנשאות השפלה של השרים כלפי רגשות ההורים הללו מכוונת כמובן לליבוי היצרים הכי נבזיים בחברה הישראלית. אם אינם בני אדם כמונו, כי אז מותר לנו, בני העם הנבחר, לעולל להם הכל. ראו אותנו, כמה קדושים ונעלים חיינו; ראו אותם, הפראים, כמה נחותים הם.

"עכשיו", ממשיך לוי, "מספרים את הבדיחות מהסוג דלעיל גם שר הביטחון, שר החינוך, השר לביטחון פנים וגם המפכ"ל החדש. כי עכשיו זה מותר. כי עכשיו מספרים אותן על ערבים [הגדשה, תה.]".

אף-על-פי-כן גם בעיתות של מתח תוך-תרבותי או בין-תרבותי אפשר גם אפשר שהומור אתני יהיה שפוי, ולא נגוע באתנוצנטריות. בזאת גדולתה של שלישיית הבידור "הגשש החיוור"

איך נוהגים סטנדאפיסטים, איך הם מתנהלים ב"פורום ציבורי?" –  אחת הטכניקות היא לשאול, כמה משתתפים ממוצא מסוים יושבים באולם. כך הם מוודאים ממה עליהם להימנע כדי לא לפגוע בקבוצה בקהל. טכניקה נוספת של סטנדאפיסטים תהיה להשתמש ב"הומור עצמי" ובכך להקטין את פרופיל הקבוצה החברתית שאליה שייך הקומיקאי. זאת הם עושים מיד בתחילת הערב. הם מזהים מי בקהל מזוהה עם המוצא האתני שלהם (הסטנדאפיסטים) ומספרים בדיחות המבוססות על הסטריאוטיפ הרלבנטי. רק אחר כך הם פונים לעסוק בהומור אתני המכוון ל"אחר".

אי אפשר לסיים רשימה על הומור אתני/גזעני מבלי להתייחס ללהקת הגשש החיוור. הלהקה ששמה הולך לפניה עד עצם היום הזה. הגשש החיוור שאבה את נושאי הבידור שלה מפערים בין תרבותיים באוכלוסייה הישראלית. יחד עם זאת ההומור שלהם האיר פנים לכל. הוא אפשר לכל אחת ואחד לצחוק לפחות על מישהו. בנוסף, כדי להיות פופולאריים – נמנעו הגששים מנושאי אקטואליה ופוליטיקה.

המופיעים היו גברים בלבד. הם הצליחו לצחוק מתוך טוב-לב על כל קבוצה חברתית. זאת על-אף שהשתמשו בצורה מוגזמת בתנועות, הבעות פנים, תלבושת והיגוי של קבוצות אתניות. מחברי המערכונים של הגשש החיוור היו יוצאי תרבויות שונות בישראל – בעיקר אשכנזים וספרדים. הם דאגו להעשיר את המערכונים בתכנים עלילתיים מוכרים לכולם ולהתבסס על סמלים, גיבורים וטקסטים פופולאריים כגון התנ"ך. כל זאת בכדי לאחד את הצופים ולהאיר פנים לקהל בכללותו.

סיכומו של דבר, הומור על פרענקים וערבושים לוקה באתנוצנטריות מופרזת, מעל ומעבר לתפיסת ה"אחר" כשונה. יש בו כוונה לעלוב ולפגוע ולא לשעשע תוך הבלטת הפער הבין-תרבותי.

 

 

חידוש מרענן: סאטירה

היכולת לחבר מאמר סאטירי, ועוד כזה שמזמן לא ראינו כאן בעיתונות, היכולת לגרות את החוש היודע להבחין בין בידור לבין סאטירה, היא הנקודה העיקרית בה אני עוסקת ברשימה זאת.

********

בני ציפר, עורך המדור "תרבות וספרות" בגליון יום שישי בהארץ, פרסם לפני שבוע מאמר שבו סיפר על האירוח שאירגן בביתו לאחרונה לאישיות חשובה. ראש ממשלתנו, נתניהו ואשתו היו אורחי הכבוד שלו. לדבריו, היה זה לילה ענוג בו קיווה ציפר ש"הקסם הזה לא ייגמר לעולם".
במאמרו "הערב הענוג, ענוג שלי עם הרב כהנא" בהארץ גם ב. מיכאל מתאר אירוח דומה שאירגן. היה זה לפני שנים. אורחי הכבוד היו הרב כהנא וזוגתו. האם זו מקריות? איך זה שבהפרש של שבוע אחרי מאמרו של ציפר, נזכר ב. מיכאל לתאר אירוע שהתרחש לפני שנים?

אין כאן מקריות או דבר מה תמוה. אדרבא, זהו חידוש מרענן: סאטירה מעולה.

התפעלתי מהעיתוי בפרסום מאמרו של מיכאל ומהעולה ממנו עד כי מצאתי לנכון לכתוב את דעתי כאן. בראש ובראשונה מאמרו של מיכאל מייצג את שובה של הסאטירה ואולי אף מרחיב את גבולות הסאטירה, לאחר שהוצרו מידותיה, ומשיב לה את כבודה האבוד. היכולת לחבר מאמר סאטירי, ועוד כזה שמזמן לא ראינו כאן בעיתונות, היכולת לגרות את החוש היודע להבחין בין בידור לבין סאטירה, היא הנקודה העיקרית בה אני עוסקת ברשימה זאת.

 קודם כל, מה זאת סאטירה? ומה הקו שמבדיל בין סאטירה לבין בידור? האם סאטירה היא בכלל שם נרדף למלל הומוריסטי המעורר צחוק? ואם לא, אז מה מייחד אותה מיתר סוגי ההומור?

בתשובה לשאלות אלו אתבסס על מה שנאמר על כך בפורום שנערך במלאת 8 שנים לרדיו האזורי תחת הכותרת: "אחריות תקשורתית", בעידן שבו הקו המפריד בין "שמים פתוחים" ו"פרועים" דק מאוד (27.10.2003). ובכן, אחד הפאנלים באותו פורום התייחס בכובד ראש לקו המפריד בין תכניות סאטירה לבין תכניות בידור והומור. המנחים, דידי הררי וגב' רוני יובל, ביקשו את התייחסות המשתתפים לשאלה, מה ההבדל בין הומור וסאטירה? מהי סאטירה ומהו בידור?

אפרים סידון היה ראשון המשיבים, וכך אמר:

הומור וסאטירה לא נשואים. הרבה פעמים נוהגים לומר הומור וסאטירה ביחד, אולם זה לא הכרחי. הסאטירה מוגדרת כמופנית נגד חזקים, למשל נגד ראשי ממשלה ומפלגות פוליטיות. ללעוג על פַרסִים או על נכים או על נשים נאנסות זה לא סאטירה, כי סאטירה היא נגד חזקים ולא נגד חלשים.

אבי כהן, יוצר סדרת החרצופים ובטי המכוערת, חיזק את קביעתו של סידון:

ההבחנה שערך אפרים סידון בין סאטירה להומור היא נכונה, כי סאטירה לא תמיד מצחיקה. יש קטעים סאטירים  מחרידים של חנוך לוין, למשל, והם אינם מצחיקים. אני חושב שהקו המבדיל עובר במקום של האמירה. אם אתה סתם רוצה להצחיק אתה יכול להצחיק. אפשר לצחוק בסאטירה, כמו שאנחנו צוחקים בבי"ס על המורה, כי נורא מצחיק לצחוק על המורה כי הוא שולט וזה נורא מצחיק לצחוק על אריק שרון.  כלומר, "אפשר לצחוק על אנשים חזקים ועדיין זו לא תהייה סאטירה. אם אני צוחק על אריק שרון רק בגלל שהוא שמן. אם אין אמירה בקצה, חידוש כלשהו, אם אין איזו הפיכה של דעות קדומות זה סתם צחוק.

האמירה השנונה של ב. מיכאל –

למי שעדיין לא הספיק להתעדכן, אגלה כי לפני זמן מה בני ציפר, עורך מוסף התרבות של עיתון הארץ, הזמין לביתו את ראש הממשלה נתניהו ואשתו שרה לארוחת ערב. הוא לא הסתפק בכך ופרסם טור (22.07.2015) מפרי עטו בו הפליג בשבחם של בני הזוג נתניהו. הערב שבו בילו הזוג נתניהו אצל בני ציפר ייזכר על-ידו כעונג, כקסם וכעדות לנועם הליכותיהם. כל מילה ומשפט בטור של ציפר היו ספוגים בהתפעלות מבני הזוג הממלכתיים והתרבותיים ובכלל זה היכולת שלהם להעשיר את הערב בכל טוב, החל בסגנון הדיבור וכלה ביידע ואנקדוטות מעוררות עניין.

קראתי את המאמר בשקיקה תוך ניסיון לעמוד על קנקנו – האם ציפר יוצא מגדרו כדי לבטא את הערכתו ותודתו העמוקה על אירוע ייחודי שכזה או שמא, בין מילות הטור שלו מסתתרת אמירה כלשהי, איזו סאטירה. לא מצאתי כזו.

הבוקר במקביל לחדשות הלוהטות מהאזור החם ביותר במדינה – בג"ץ בתי דריינוף שבבית-אל – מצאתי (בעמוד השני של החלק העיקרי בעיתון הארץ) מאמר שכתב ב. מיכאל. אותו ב. מיכאל שליווה בטוריו את העיתון 18 שנים (כתב טורים ב"ידיעות אחרונות" וגם ב"חדשות"). היום אפשר לומר שלא נס ליחו של מיכאל הטוב שבסאטיריקנים.

לכאורה, מדובר במאמר תמים ואגבי, על אירוח שהתקיים בביתו לפני שנים (אולי שלושים שנה), של אישיות פוליטית ידועה ובת זוגו. שכן, לפי המאמר מיכאל אירח את הרב כהנא וזוגתו לארוחת ערב בביתו וכך הזדמן לו לעמוד על קנקנם. מיכאל הפליג במאמרו בשבחם של השניים. ליקט מתוך "יומנו" פרטים חשובים שרצה להביא לידיעת הקורא הסקרן. הוא ציין למשל שכהנא שם לב לפרטים ומפגין יידע, ואשתו המצודדת כל עין, אינה בוחלת בכל אמצעי לפתות את בעלה למהר ולסיים את האירוח ולשוב לביתם כדי לסיים את הערב בנעימים.

היכן העוקץ? מה ייחודו של מיכאל במאמרו הסאטירי? האמירה שלו ברורה, אך נאמרת בעקיפין. מאמרו יוצא כנגד דברי החנופה שהעתיר ציפר על אורחיו המכובדים, וכדי להבין זאת חייב הקורא להיות מודע לענייני האקטואליה האחרונים. אם ידוע לקורא שציפר הרים בביתו אירוע לכבוד בני הזוג נתניהו אין ספק שהתפעל מהאמירה העולה ממאמרו המתוחכם של מיכאל – אמירה השמה ללעג את האירוח של ציפר בכללותו.

אך לא די בכך כדי שמיכאל יזכה לשבחים על מאמרו הנ"ל. שכן דבריו של מיכאל יכלו להישאר בגדר סאטירה סתמית, או הומור ללא אמירה מיוחדת כנגד ה"חזקים" – תכונתה המובהקת של הסאטירה. מלאכתו כסאטיריקן מיומן הושלמה בפסקה האחרונה והעוקצנית במיוחד שבמאמרו.

ליוויתי אותם למכוניתם המצודדת, ותהיתי מה תהיה הפרובוקציה שלי בשבוע הבא: … לבסוף החלטתי לכתוב מאמר שכותרתו תהיה "בוגדאן חמילניצקי – לא מה שחשבתם".

רק מה לעשות, הודה מיכאל, אין לי המייל שלו: "לו רק היתה בידי כתובת המייל של בוגדאן, הייתי מזמין גם אותו לארוחת ערב." אך מייד נזכר היכן למצוא, "אחפש בגוגל…"

 

המגזר החרדי: מה מאפיין אותם בעיני עצמם?

רוב משתתפי הפורום הוירטואלי למגזר החרדים שעוסק באקטואליה – "בחדרי חרדים" -מזדהים כאנונימים. הפורום הקים אשכול בדיחות בשם, "מילתא דבדיחותא". השימוש שהם עושים ב"בדיחה המגמתית" (על פי פרויד) היווה בסיס למחקר שעניינו מיפוי מאפייניו של הציבור החרדי.

*************************

רציתם לשמוע ממקור ראשון על מאפיינים חברתיים של קבוצה או קהילה שאליה משתייך אדם כלשהו? אין קל יותר מאשר ליצור מידגם מייצג של הקבוצה הספציפית ולראיין מספר מייצג של חברים באמצעות שאלון. עד כאן אין חידוש. עם זאת, כשמדובר במגזר האוכלוסייה החרדית בישראל שיטת השאלון הישיר אינה רלבנטית. שכן כל ניסיון של חוקר לראיין ולקבל תשובה כנה וישירה לשאלון המתייחס למאפיינים חברתיים-תרבותיים של החרדים, למשל, מידע על סוגיות חברתיות או משפחתיות וכי"ב, המעסיקות אותם כקולקטיב, עשוי להיכשל ברב המקרים. מחקר כזה לעולם לא יענה לדרישות המחקר המדעי. ולמרות זאת, במחקר שערכתי מצאתי דרך מדעית לעשות זאת באמצעות ההומור שלהם, הכיצד?

"מילתא דבדיחותא": לקט בדיחות של קבוצה וירטואלית חרדית 

אשכול הבדיחות "מילתא דבדיחותא", המהווה חלק בלתי נפרד מהפורום החרדי הוירטואלי והפופולרי "בחדרי חרדים", סיפק לי נתונים על המגזר מנקודת המבט העצמית של הקבוצה. יש לציין שהחברים הפעילים ביותר באשכול הבדיחות "מילתא דבדיחותא", בפורום "בחדרי חרדים" הם בני 40 לערך.

מאוד בדיחות סווגו לקבוצות נושא, בעיקר במישור החברתי-תרבותי. מתוכם סיננתי את הסוג שנקרא על ידי פרויד "בדיחה מגמתית" Tendentious Joke. פרויד בדק סוגי הומור שונים וקבע שבדיחה שמכוונת לפרוק מתח ולמתוח ביקורת, מבלי לתקוף ישירות את אובייקט הביקורת, "הבדיחה המגמתית" מתיחסת לסוגיות "בעייתיות" שיוצרות מתח בנפשו של האדם, והוא נוהג לפרוק את המתח על ידי ביקורת ישירה. בבדיחה מגמתית יש ממד של התרסה ועוינות גלויה, המוסווה על ידי גוון הומוריסטי.

א. דרויאנוב, ספר הבדיחה והחידוד
א. דרויאנוב, ספר הבדיחה והחידוד, 1951, הוצאת דביר. קרדיט: ויקיפדיה

גם אלתר דרויאנוב (1922/2000) מתייחס לממד ההתרסה והעוינות שבבדיחה המגמתית בספרו ספר הבדיחה והחידוד:

וכמה יודעת בדיחתנו להיפרע גם מאותה יראה, שזה כאלפיים שנה היא רודפת את היהודי ומבקשת להטיל את שעבודה עליו… ויותר משבדיחתנו ממרידה את היהודי על שעבודיו ומשעבדיו מבחוץ היא ממרידה אותו על שעבודיו ומשעבדיו מבפנים… ולבסוף פורצת הבדיחה שלנו את כל הגדרים, הורסת את כל המעצורים והחסימות, פורקת את כל השעבודים והעולים ונעשית מרידה לא רק בתורה ובמצווה ובמסורה, אלא גם מרידה – כלפי מעלה… (עמ' י"א, י"ז).

כאשר אספתי למעלה מאלף בדיחות מגמתיות מתוך האשכול "מילתא דבדיחותא", היו בידיי נתונים ברורים על מאפייני "המגזר החרדי", וזאת מנקודת המבט של פרטים החברים בפורום הווירטואלי "בחדרי חרדים".

הבדיחות שנאספו מכסות תקופה של כשמונה שנים. בדיחה נתפסת בדרך כלל כאנקדוטה שמעוררת פרצי צחוק ומסייעת לפריקת מתחים. התיאוריה של פרויד לגבי הומור בכלל, והבדיחה המגמתית בפרט, מגדירה אותה כטקסט חברתי-תרבותי. חשיבותה של הבדיחה המגממית במגזר החרדי היא קריטית לבריאות הנפש של המגזר. שכן, החברים נמצאים תחת פיקוח של חוקי הדת המחמירים ביותר. עליהם לפרוק מתח בעיתות מצוקה. הם עושים זאת באמצעות הומור ובמיוחד באמצעות הבדיחה המגמתית. בחינה לעומק של הטקסט ההומוריסטי מאפשרת להתחקות אחר סוגיות אופייניות לקולקטיב זה. חשוב מכך, לקט הבדיחות באשכול :מילתא דבדיחותא" נמצא שם בזכות הרלבנטיות שלו לקהל היעד של "בחדרי חרדים", והתובנות העולות ממנו מעוגנות בראייה הסובייקטיבית של ציבור זה.

נהוג לחלק את המגזר החרדי לשלוש קבוצות-משנה עיקריות: חסידים, מתנגדים וחרדים ספרדים. פורום "בחדרי חרדים" שייך לאתר האינטרנט "הייד פארק", והוא מאפשר דיון בענייני אקטואליה. יש לציין כי בקבוצת "בחדרי חרדים" מוסכם להציג שֶם משתמש בדוי (Pseudonym) במקום השם האמיתי, כך שהמשתתפים  אנונימיים.

מצב דומה קיים גם באשכול הבדיחות, שמאז הקמתו בסוף ינואר 2002 ועד לסוף אוקטובר 2009 הועלו אליו כ-1,200 בדיחות. חלק ניכר מהבדיחות המגמתיות שבו משקף הומור עצמי ומספק מבט רוחבי על התפיסה העצמית של המשתייכים לקולקטיב. הומור עצמי מהווה רוב באשכול הבדיחות – ומציג נקודות תורפה בחברה, משפחה, הלכה, מצוות ובאתיקה של הציבור החרדי.

מה מאפיין את הציבור החרדי בעיני עצמו, וכיצד הוא תופס את עצמו ביחס לקבוצות אוכלוסיה אחרות?

מובחנות המגזר החרדי בעיני עצמם, כפי שזה בא לידי ביטוי בפורום הוירטואלי, ובהסתמך על אשכול הבדיחות, מתמצית בשלושה מישורים עיקריים:

  1. מובחנות הצגזר החרדי מול האוכלוסייה היהודית-חילונית ומול האוכלוסייה הלא-יהודית. הבדיחה מועלית לאשכול מתוך הנחה שיש הסכמה בקבוצה על המשותף לחבריה ועל המייחד אותם, כציבור, משאר החברה.
  2. הזהות הקבוצתית ברמת המיקרו: אחד מהמאפיינים המיקרו-חברתיים הוא ההשתייכות לאחת מהחצרות החסידיות – חסידים, ליטאים (מתנגדים) וחרדים ספרדים, והכרת המתחים המתקיימים ביניהם.
  3. מובחנות הקולקטיב החרדי משאר הזרמים שביהדות – האורתודוכסיה, הזרם הקונסרבטיבי או הזרם הרפורמי.

הבחנה נוספת עולה מההשוואה בין סוגיות בבדיחה המגמתית של הציבור בארץ לאשכול, לסוגיות שמעלה הציבור החרדי הלא-מקומי לאשכול.

חרדים דוברי אנגלית, מרקע לא-ישראלי, נוהגים לעשות שימוש בביטוי "גוי".

להמחשת הקטגוריות הנ"ל:

(1) בדיחות המבחינות בין היהודי/החרדי לבין החילוני מהוות אחוז מזערי מכלל הבדיחות שבאשכול, ואילו הבדיחות המבחינות בין היהודי/החרדי לבין אוכלוסיות לא-יהודיות נפוצות יחסית והן נוטות לטובת הקבוצה הראשונה. 

נימת התנשאות (של הרב) בולטת בבדיחה שלהלן:

שיחת חולין מתנהלת בין רב לבין כומר שנפגשו באקראי באירוע מפואר. הכומר מתרברב ומאדיר את הטקסים השונים הנערכים בנצרות. כשהוא מחלק שבחים לטקס ההלוויה הנוצרית ולסדר המופתי השורר בה, מהנהן הרב ומשיב לכומר: "ובעניין הלוויות, אני חייב להגיד לך שגם אני מעדיף את שלכם".

התפיסה בדבר העליונות השכלית של הרב מומחשת גם בבדיחה הבאה. בבדיחה זו בולט הזלזול של הרב ביומרה של יריבו, הכומר, המבקש ללמוד גמרא. עוקצה של הבדיחה טמון בביטוי ביידיש בעל קונוטציה שלילית, "אַ גוֹיִישֶע קוֹפּ":

כומר מבקש ללמוד גמרא. הרב דורש ממנו לעבור מבחן התאמה מסוים ומציג לו שאלה: "שניים חודרים לבית דרך ארובה, הם מביטים זה בזה ומיד יודע כל אחד מהם מי מהם יצא ממנה נקי ומי לא, הכיצד?" לאחר שלושה ניסיונות כושלים של הכומר להשיב לשאלה, מסכם הרב ואומר: "אמרתי לך שלא תצליח, אתה גוי ויש לך ראש של גוי… [א גויישע קופ]". 

הביטוי "א גויישע קופ" ("ראש של גוי") מופיע לרוב בקטעי הומור של יהודים ונועד להקניט ולהצביע על נחיתות שכלית של מושא הבדיחה.

(2) בדיחות המתמקדות בזרמים בציבור החרדי ובמתח ביניהם, כגון חסידים, ליטאים (מתנגדים) וחרדים-ספרדים, ומוסדות חינוך המזוהים אתם.

להלן שתי דוגמאות:

שאלה (1): "כמה חסידי ברסלב צריכים כדי להחליף נורה?" תשובה: "אפס. אף אחד לא יכול להחליף את הנורה המקורית."

שאלה (2): "כמה תלמידים של ישיבה יוניברסיטי צריך כדי להחליף נורה?" תשובה: "אחד, ועוד שנים-עשר מתחלקים בקרדיט."

הניגודים בין הזרמים מפליגים עד כדי נגיעה בפרטי פרטים ובדקויות. כשפורצת, למשל, מחלוקת בין חצרות חסידיות או בין קבוצות בחברה הליטאית והמוסדות המזוהים עמן, היא מתדלקת את אוצר הבדיחות המשתייכות לקטגוריה זאת. לדוגמה:

מחלוקת פרצה בין ראשי ישיבת פוניבז' לבין ישיבת מיר, כאשר יצא מכשיר "מירס" לשוק. בפוניבז' הציעו לתת למכשיר את השם המשולב: פונופון.

(3) בדיחות המתמקדות במובחנוּת הציבור החרדי מזרמים מתחרים ביהדות, כגון הרפורמים והקונסרבטיבים.

בדיחה טיפוסית לקטגוריה זאת מתמקדת בעיקר בזרמים הקונסרבטיבי והרפורמי, ומציגה אותם באור מגוחך. לעתים הגיחוך מתבסס על אנקדוטה מדומיינת. כך למשל, אחת הבדיחות באנגלית מספרת:

יהודי זכה בלוטו ורכש לעצמו מכונית מסוג למבורגיני. עם קבלת הרכב החליט הלה לבקש מהרב אישור להתקין במכונית מזוזה. תחילה פנה אל רב הקהילה האורתודוקסית. הלה שאל את היהודי לפשר האובייקט הקרוי "למבורגיני" ושלח אותו לרב הקהילה הקונסרבטיבית שיפתור את הבעיה. זה שלחו אל הרב הרפורמי שהודה שאינו יודע מה זאת "מזוזה": "אני יודע שלמבורגיני זה רכב ספורט איטלקי, אבל מה זה לעזאזל מזוזה?!" 

כיצד מתייחסים המגזר החרדי למנהיגיו הרוחניים?

החשיפה של שדרות רחבות בציבור החרדי לצורת הסמכות הנהוגה במעגלים רבים של החברה הסובבת שאתה הם באים במגע, עשויה להגביר את התסכול והמתח בין בסיס הפירמידה לקודקודה. בד בבד, גובר גם הצורך התקופתי למתוח ביקורת על סמכות המנהיגות הרוחנית. הבדיחות בקטגוריה זאת משמשות לצורך זה. מקצתן מופנות אל סמכותו של מנהיג מסוים ואחרות מופנות אל המנהיגות בכללה.

הדרשן בבית הכנסת מוצג בבדיחות כאחראי עיקרי לשעמום של הקהל. להלן שתי דוגמאות:

  • דרשן האריך בדברים, מעבר למצופה, ודרשתו ארכה כשעה וחצי. בעל השמחה שפך את מר לבו בפני אחד האורחים והלה כתב פתק ועליו שלוש מילים: "דיין הויזן איז סיריצן… [המכנסיים שלך קרועים]" ומסר אותו לדרשן.
  •  הקהל היה נרדם על-פי-רוב במהלך הדרשות של דרשן אחד בבית הכנסת. כאשר הגיע אותו דרשן לגן עדן התברר לו שנהג מונית התכבד במיקום טוב יותר מזה שלו. הבירור שעשה חשף בפניו את האמת: "אנו מתגמלים לפי התוצאות… אצלך הקהל כולו נרדם ואילו מי שיושב במונית ערני …. הוא מתפלל במשך כל הנסיעה". 

רבנים מוזכרים בבדיחות בשמם המפורש, לדוגמא: עובדיה יוסף, יוסף שלום אלישיב, יוסף אפרתי וישראל אלטר, האדמו"ר מגור:

הועלתה הצעה לחלוקה מחדש של הש"ס…: ברכות – הרב עובדיה; פאה – הרב אלישיב; עבודה זרה – הרב אפרתי; שבת –  האדמו"ר מגור".

הומור עצמי באשכול הוירטואלי

תפקידו של ההומור העצמי באשכול הוא מרכזי, כפי שעולה משיעור הבדיחות הללו מכלל הבדיחות המגמתיות שבאשכול, העובר את המחצית. המטרה בהומור העצמי היא לגעת בחסרונותיו של הציבור החרדי ובנורמות ההתנהגות המקובלות עליו. להציג אותן לראווה, כדי להצביע על חוסן. הכוונה היא לבדיחות המשקפות את יחסו של הציבור החרדי לנורמות חברתיות ותרבותיות, ובהן אלה הקשורות במשפחה (יחסי בעל-אישה/חמות), בחברת הלומדים, בכולל, בישיבות, בעבודה ופרנסה, ובתכונות שכיחות בחברה זו כגון, קיום מצוות, תפילה בבית הכנסת, שנור, קמצנות, יחס כלפי נשים או כלפי החמוֹת, התנהגות חברת הלומדים, האם היהודייה, השתמטות בחורי ישיבה מעול פרנסה, סגידה לכסף, שנור, קמצנות, תחמנות ונורמות השידוך.

אחת הבדיחות משנת 2009, הממחישה הומור עצמי, שייכת לסוגת ה"קצרים":

שידוך הוא כמו חניה: "הטובים תפוסים, הפנויים לנכים." 

אחת מתת-הסוגות בקטגוריה ה' היא כאמור בדיחות המתמקדות בבחורי ישיבה ומלגלגות על שאינם מקפידים בקיום מצוות, כמו בדוגמה הבאה:

בחור ישיבה מתוודה שבחופשה אינו מחמיר בשלושה דברים אלה: השגחה מהודרת של בד"ץ העדה החרדית – כי לא תמיד אפשר להשיג; תפילה במניין – כי לא תמיד אפשר להשיג; בת תלמיד חכם – כי לא תמיד אפשר להשיג…".

הביקורת על יחסו המשתמט של בחור ישיבה מקיום המצוות, כפי שהיא מוצעת בבדיחה הבאה, משתמשת בכפל לשון, כך:

שאלו ראש ישיבה על בחור אחד, "איך הוא?" והלה השיב, "ממש שולחן ערוך מהלך…" – שאלוהו: "ממש כך?" –  השיב להם: "כן, מלא סעיפים".

לסיכום: משתתפי הפורום החרדי לענייני אקטואליה "בחדרי חרדים" הם אנונימיים ומזוהים עם הציבור החרדי, ולקט הבדיחות שבאשכול הווירטואלי "מילתא דבדיחותא" הוא פרי בחירתם. השימוש שהם עושים בבדיחות המגמתיות הוא הבסיס למיפוי מאפייניו של הציבור החרדי.

**** הערה: כל המעוניין, יוכל לעיין במאמר המלא כפי שפורסם בכתב העת "מגמות" (2014).