מפתיע ככל שיהיה, בחודש מאי 2021 מנכ"ל חברת טסלה, אילון מאסק Elon Musk, צייץ בטוויטר שלו והודיע למעריציו שהוא מזמין אמני גרפיטי מכל העולם לשלוח אליו רעיונות לעיצוב קירות מפעל ג'יגה ברליןGIGA BERLIN, שבבעלותו. וזה נוסח הציוץ: "אם רצונך לעזור לצפות את קירות ג'יגה ברלין באומנות גרפיטי מדהימה, שלח את עבודתך אל …"
If you want to help cover Giga Berlin in awesome graffiti art, send us your work at
המגה-מפעל הוא גאוותו של אילון מאסק, בעל יצרנית הרכב טלסה. השאיפה שלו לקשט את קירותיו החיצוניים באמנות הגרפיטי הוזכרה במפגש בלתי פורמלי ובחליפת הציוצים בינו לבין שר הכלכלה, אנרגיה ועבודה של ברנדנבורג, ב- 18 במאי 2021. מאסק צייץ דברי תודה לשר על תמיכתו באישור הקמת ג'יגה ברלין, והוסיף, "אני מקווה שהמפעל יהפוך לתכשיט של ברנדנבורג". I hope it will be considered a jewel of Brandenburg (מקור הידיעה כאן). המשמעות אליה התכוון מאסק – המפעל יהיה ענק וחדיש מסוגו ובנוסף, עיצובו יהיה ענק – ייחודי ומשעשע! בהמשך נבין את היתרון שזה מקנה למאסק.
כמה מילים על ג'יגה ברלין
מגה-מפעל ג'יגה ברלין של חברת טסלה בברלין, הוקם במרחק 35 ק"מ בלבד ממרכז העיר ברלין, והוא משתרע על פני 3 קמ"ר. המפעל מיועד לייצר ולהפיץ באירופה מכונית חשמלית של חברת טסלה מדגם Y.
המגעים להקמתו החלו ב- 2015. בנייתו הושלמה השנה, תוך עשרה חודשים מיום שהחלה. ההחלטה היכן למקמו התקבלה לאחר מספר שנים בהן ניטשה תחרות עזה בין מדינות אירופה, כאשר כל אחת מהן שאפה שהמפעל יוקם בתחומה. שכן תרומתו הצפויה לכלכלה משמעותית ביותר. המפעל, שאמור להיות אחד מקווי הייצור הגדולים באירופה, יזדקק למספר לא מבוטל של עובדים למרות שהוא מבוסס בעיקר על תהליכי ייצור אוטומטיים. כאמור, המפעל יאפשר לטסלה לייצר ולהפיץ באירופה רכב חשמלי TESLA, MODEL Y. בתמונה: מודל של ג'יגה ברלין. (לחצו על התמונה והתרשמו מממדי המפעל).
פטרון של אומנות מסוג ספציפי
מאסק אינו ידוע כמי שתרם תרומה משמעותית לתחום האמנות הקלאסית, כפי שמיליארדרים אחרים נוהגים לעשות. זה לא אומר שהוא לא מראה נטיות מובהקות כלפי עולם האמנות. ובמקרה זה, אמנות הגרפיטי לגווניה השונים. עוד בפברואר 2021 כאשר מאסק גילה למעריציו שבכוונתו לכסות את קירותיו החיצוניים של מפעל המגה החדש בברלין, בכתובות גרפיטי, רבים התייחסו לדבריו של איש העסקים האקסצנטרי כבדיחה. אך הציוץ מחודש מאי השנה, הבהיר למעריציו מקרב אמני הגרפיטי שכוונותיו אלו הפכו למציאות. והיות שלמאסק יש מעריצים בכל רחבי העולם, הגיעו אליו עד כה שלל רעיונות ובוודאי יזרמו עוד בהמשך.
הגדילו לעשות אמנים המתמחים ביצירת ממים. וזה אינו מפתיע. שכן כיום הכל מבוסס על האינטרנט ומם הוא עיבוד הומוריסטי של מצב נתון. אם נוסיף לכך שיודעי דבר טוענים שמאסק ניחן בהומור ייחודי ומעורר השראה, ורבים סבורים שזה מקנה לו ייתרון, יש הגיון באופי היצירות שהוצעו לו. מה מייחד הומור יוצא דופן זה?
רבים מבין האמנים שהקדימו להגיב לציוץ של מאסק שלחו תמונה של יצירת אמנות בהשראת דוגקוין (Dogecoin), מטבע חליפין החביב במיוחד על מיליארדר הטכנולוגיה. ובגלל המוניטין שלו יש סיכוי שג'יגה ברלין יהיה מכוסה באחד מצדדיו בציורי קיר בהשראת ה- Dogecoin. הצעות נוספות מרמזות בברור על הרפתקאותיו של מאסק שהפכו ויראליות ברשתות החברתיות. אחד האמנים שהגיב לציוץ, שלח למאסק תמונה של ציור קיר שיצר בהשראת ביקורו של מאסק במופע של הקומיקאי האמריקני ג'ו רוגן, המארח של תוכנית הפודקאסט הפופולרית The Joe Rogan Experience. (ראו כאן רשימת האורחים המפורסמים בתוכניתו. ציור הקיר הציג מם של מאסק כשהוא מעשן גראס.) שימוש בממים מהסוג הזה על גבי קיר המפעל עשוי להביך את בעליו, בשל הנגיעה האישית שבו. אבל מאסק מבין מהם היתרונות של הומור עצמי ורוצה לנצל אותם לטובתו. יש המגדירים הומור עצמי כסוג של הומור, מהבשלים והמורכבים ביותר. הומור שמתפשט מהכל ואומר, "הנה אני, עשו מה שאתם רוצים. אני בעצמי מודה שאני כזה וכזה. מה תעשו עכשיו?" לאמור, הומור שמקנה לבעליו חוזק וחוסן חברתי.
יש לשבח את מאסק על יוזמתו המפתיעה, ועם זאת גם מבריקה. הסיכויים שמרבית הרעיונות לציפוי ג'יגה ברלין באמנות גרפיטי, שיגיעו אליו, יהיו ממים אישיים, היו גבוהים מלכתחילה. אחדים כבר הגיעו אליו.
גם במקרה זה מתבלט מאסק כאדם מבריק. פרט להיותו מליארדר ובעלים של עסקי טכנולוגיה חובקי עולם, מאסק עשוי להיות ראשון מסוגו גם בתחום האמנות. אלא שמדובר בסוג אמנות ספציפי, כזה שמעלה חיוך על הפנים ולא בהכרח חיוך מחמיא. לטעמי, המהלך הזה של מאסק נעשה מתוך שיקול מעמיק כראוי לאדם במעמדו שיש מה להפסיד. נראה שמאסק מבין היטב את התועלת שבשימוש בהומור, במיוחד הומור עצמי.
כאשר שאלו אותו מדוע בחר בבנציון נתניהו כדמות מרכזית ברומן החדש שלו, The Netanyahus, השיב ג'ושע כהן תוך כדי צחקוק: "מכיוון שכך גובר הסיכוי שעותקים רבים יותר של הספר ימכרו". לצורך כתיבת ספרו, כהן יכול היה לבחור בכל דמות, בדיונית או אמיתית, ובלבד שהיא נוגעת בסוגייה הקשורה לישראל ולחיי הסגל בקמפוס האמריקאי.
תמונה באדיבות: אמזון
וכעת לעצם העניין: טוענים שז'אנר הסיטקום הטלוויזיוני (קומדיית מצבים) נכנס מזמן לתרדמת. אפשר להתווכח על כך. מה שעדיין חי ובועט הוא ז'אנר הסיטקום בספרות. אם מחפשים הסבר לדעיכת ז'אנר הסיטקום בטלוויזיה אפשר לתלות את האשם העיקרי בבעיית המימון. ידוע שהטלוויזיה נוטה לייצר בעיקר תוכניות ריאליטי כיוון שההפקה שלהן זולה משמעותית מהפקת סיטקום. ולמרות שקרנה של הדרמה עלה בשנים האחרונות הן בטלוויזיה והן בספרות, הרי שבכל הקשור לספרות, הסיטקום לא נכנס לתרדמת. נהפוך הוא, הספרות ממשיכה לייצר סיטקום בהצלחה רבה.
יש עניין נוסף שצריך להבהיר בטרם נדון ב"הנתניהוז" של כהן – בשנים האחרונות מתגברת בקרב טובי הסופרים האמריקאים הנטייה להתמקד בנושאים הקשורים לישראל. קחו לדוגמה את הסופר היהודי-אמריקאי, ג'ונתן ספרן פויר, ואת ספרו הנני (2016). דוגמאות נוספות הן, ניקול קראוס שכתבה את יער אפל (2017), והסופר נתן אנגלנדר שכתב את ארוחת הערב במרכז האדמה (2017).
הנתניהוז. קרדיט: סטימצקי
אחד הספרים הטובים ביותר הנוגע בנושאים כגון ציונות, הוא ספרו החדש של ג'ושע כהן, The Netanyahus. צריך לומר שהנובלה גדושה באלמנטים קומיים ובשל כך כבשה את טורי הביקורת במדיה האמקיראית עוד בטרם הושקה רשמית בארה"ב. כותרת המשנה של הנובלה – "אפיזודה קטנה, ואולי אפילו זניחה בהיסטוריה של משפחה מפורסמת מאוד" – מרמזת על ממדיה הקומיים. כהן, סופר יהודי-אמריקאי, מתבסס על חוויה אמיתית, שמבקר הספרות האגדי פרופ' הרולד בלום חלק עמו. העלילה שכהן רוקם מתרחשת בשנות החמישים בקמפוס אמריקאי במערב ארה"ב. במוקד הנובלה מציב כהן משפחה ישראלית שמתלווה אל אבי המשפחה בעת שהגיע למכללה בארה"ב, כשמטרתו של האב הינה להציג את מועמדות לתפקיד מרצה בכיר במכללה. אם כך, מדובר בנובלה המבוססת עלרגע מינורי ודי זניח בחייו של הציוני והרוויזיוניסט המנודה, ד"ר בנציון נתניהו. שכן, ד"ר בנציון נתניהו, שהינו אביו של בנימין נתניהו לשעבר ראש ממשלת ישראל, הנו ציוני נלהב, שלא הצליח להתקבל כחבר סגל באוניברסיטה העברית, ומלמד זמנית במכללת דרופסי בפילדלפיה.
כהן בוחן בנובלה מערכת יחסים בדיונית בין משפחת נתניהו ודמות מרכזית נוספת בנובלה, פרופ' רובן בלום (Ruben Blum) פרופסור להיסטוריה כלכלית אמריקאית במכללת קורבין הדמיונית והמינורית. מכללת קורבין נמצאת "אי-שם" הרחק מברונקס, עיר ילדותו של בלום, בלום הוא בן למשפחת מהגרים יהודים מקייב, שחלקם נהרגו בקייב במסגרת מאורעות שנת 1905. חייו האישיים אינם מתנהלים בטוב. הוא נשוי לאדית, ספרנית אוניברסיטאית, ולמרבה הצער, בתו המתבגרת ג'ודי נוטרת לו. בנוסף, בלום הינו היהודי היחיד בסגל המכללה. הוא נתון להשפלות בלתי פוסקות בשל מוצאו היהודי. כחבר סגל יהודי יחיד במכללה, בלום מתבקש לארח את משפחת בנציון נתניהו הישראלית. כהן מציג את בלום כ"קונפורמיסט חסר עמוד שדרה", המבין שאין לו ברירה אלא למלא את המוטל עליו. מבחינתו, נגזר עליו להיות מאופק כלפי בנציון נתניהו ההיסטוריון המתנשא והרועש, תוך שהוא נתון לשטף של הערות אנטישמיות המכוונת כלפיו מצד מעסיקיו במכללה. לקראת הגעתו של בנציון נתניהו לקמפוס של מכללת קורבין, בלום מקבל לידיו מסמך שארכו 18 עמודים שאותו חיבר פרופ' פרץ לבבי מהאוניברסיטה העברית. המכתב מציג פרטים היסטוריים-ביוגרפיים של בנציון נתניהו. בנוסף הוא מכיל גם אמירות של מתקפה אישית נגד האיש המיועד לתפקיד בכיר במכללת קורבין. בין היתר לבבי חושף את בנציון נתניהו כציוני פנאטי וכבעל יכולת אקדמית מפוקפקת.
בדומה לסדרה קומית אמריקאית טיפוסית, אפיזודות קומיות רבות מפוזרות על פני הספר. הן כוללות סיטואציות שבהן מעסיקיו של בלום משפילים אותו ומתיחסים אליו בקטנוניות, וסיטואציות דוגמת הויכוחים הניטשים בין בתו ג'ודי וסבה בנוגע למשמעות הביטוי "הוגנות". דוגמה נוספת היא אפיזודה שבה מתקיים מפגש בין פרופ' בלום ובנציון נתניהו ומשפחתו. כל בני המשפחה ללא יוצא מהכלל מתנהלים בגסות-רוח. הם לא נעימים ובלתי ניתנים לשליטה. הם זורעים סביבם הרס ואביהם מחריד לא פחות. דוגמאות נוספות לפן הקומי שבנובלה הן אותן סיטואציות קומיות שבהן בלום הצנוע מתמודד עם ההתנשאות החריגה של בנציון נתניהו. מבקרי ספרות אמריקאים שהספיקו לעיין בספר בטרם ראה אור באופן רשמי, התעכבו על מה שנחשב בעיניהם כחלקים "הטובים ביותר ברומן" – את ליבם שבו במיוחד הסיטואציות שבהן הסבים והסבתות מגיעים לארוחת ערב אצל משפחת בלום. בסיטואציה אחת היו אלו הוריה של אדית שהגיעו לביקור משפחתי לכבוד ראש השנה, ובסיטואציה שניה היו אלו הוריו של רובן שהגיעו לחג ההודיה. המבקרים טוענים שאם נדמיין את הסיטואציות המשעשעות בין רוז, אייב, מידג' וג'ואל מהסדרה הקומית האמריקאית, "גברת מייזל המופלאה" שעלתה לשידור בנובמבר 2017, ונכפיל את ההנאה שלנו פי כמה, נקבל מושג מדוייק על הסיטואציות המשעשעות בנובלה.
שורה תחתונה: הנובלה משלבת בתוכה בעיקר בּׅדיון. כך שלמעט העובדות שבה – כמו שמו של בנציון נתניהו ועובדת היותו היסטוריון המועמד לתפקיד של מרצה בכיר באוניברסיטה אמריקאית, או העובדה שבקמפוס מרצה יהודי הוא בסך הכל כסת"ח – לנובלה יש חשיבות מינורית. מטרתו העיקרית של כהן היא להעביר לקורא תכנים הקשורים לישראל ולציונות, והוא בונה זאת באמצעות ז'אנר הסיטקום.
הכותר באנגלית:
The Netanyahus : An Account of a Minor and Ultimately Even Negligible Episode in the History of a Very Famous Family. New York Review Books, 2021 (248 pp.)
מוצאי שבת. מזג אוויר חלומי. עדיין לא יורד גשם. בתי הקפה בתל אביב פתוחים להנאת כולם. עומס בלתי רגיל של בליינים כבר ממתין לבילוי של לילה בפאב השכונתי או במסעדה יוקרתית. למי איכפת. העיקר לבלות, לפרוק את התסכול של החודש האחרון והסגר. בצאת הכוכבים נוכל לנשום לרווחה חמצן מלא הריאות. אין צורך לעטות מסכה כשיושבים בקפסולות במקומות הבילוי.
במוצאי שבת הבאה ייכנס לתוקפו שעון החורף של תשפ"א. את הגשם כבר מריחים, אם לא בפועל, אזי בדמיון. במשך השבת זכינו סוף-סוף למשב רוח רענן, ומי שטייל בפארקים נתקל בגדודי חצבים בפריחה מלאה, עומדים זקופים וממתינים לגשם. לפי התחזית הגשם צפוי לרדת בקרוב.
האם תהיה לנו שנה ברוכת גשמים? האם יהיו שיטפונות בנחלים? האם דרום תל אביב שוב תוצף מים? האם הקור יחדור לעצמות?
בבריטניה שכיח לשמוע מפי עוברים ושבים את האמירה, "It's raining cats and dogs". מאז ומתמיד תהיתי מה עניין חתולים וכלבים לגשם. הסבר צולע לדעת רבים ל"קור כלבים", אומר שהביטוי הגיע אלינו יחד עם העלייה מרוסיה. על ההסבר הזה כבר התפשרתי, אחרי שעיינתי ברשימתו של רוביק רוזנטל בבלוג השפה העברית.
אבל עד היום לא מצאתי הסבר מניח את הדעת לביטוי שקושר בין גשם עז לבין חתולים וכלבים: It's raining cats and dogs
Very unpleasant weather. Credit: George Cruikshank, 1820. Ailsa Mellon Bruce Fund, National Gallery of Art
חיפשתי בכל אתר כמעט אחר הסבר לאמירה, It's raining cats and dogs. אבל תמיד הגעתי לאותו הסבר לא אמין, לדעתי. אשאיר אותו לסוף.
אבל איך אומרים – "יגעת ומצאת – תאמין".
אז ככה. החיפוש העלה תוצאה מעניינת. דליתי אותה מאתר ספריית הקונגרס במדור Every day mysteries, "עובדות מדעיות משעשעות". ובא לציון גואל. הגעתי להסבר שהניח את דעתי והוא באמת משעשע.
"אתם שואלים מה מקור הביטוי 'יורד גשם כלבים וחתולים'"? – כך נכתב בראש המאמר – "התשובה שלנו היא: איננו יודעים. ייתכן שמקור הביטוי במיתולוגיה הנורדית, באמונות טפלות מימי הביניים, או במילה העתיקה "קטאדופ" Catadupe (מפל מים), או שמא, במראה גופות בעלי חיים שצפו על פני המים ברחובות בריטניה לאחר הסערה".
ספריית הקונגרס היא מוסד מכובד שלא משאיר מקום לספק בנוגע לאמינות חקר מקור הביטוי ופשרו. מחלקת המחקר של הספרייה בדקה מתי הפך הביטוי לאמירה שבשגרה, או אף לקלישאה. וכך לפחות התודעתי לגלגוליו. המאמר, אגב, מלווה באיורים מקוריים משעשעים ברוח ההומור הבריטי של אז והיום.
השימוש הראשון שנעשה בביטוי דומה ל"יורד גשם חתולים וכלבים" היה בספרות – באוסף שירים מ- 1651, אולור איסקנוס Olor Iscanus. המשורר הבריטי הנרי ווהן התייחס שם לגג שהיה מוגן מפני "כלבים וחתולים גשמים ומקלחת". שנה לאחר מכן ריצ'רד ברום Richard Brome, מחזאי אנגלי, כתב בקומדיה שלו, "סיטי וויט" City Witt, "יירד גשם של כלבים וחתולי קוטב." (Polecats דומים לסמור. הם היו נפוצים בבריטניה עד סוף המאה התשע עשרה.)
בשנת 1738 פרסם ג'ונתן סוויפט את "האוסף השלם של שיחה מעודנת וגאונית", סאטירה על שיחות המעמד הגבוה. אחת הדמויות שם חוששת שהגשם "ימטיר חתולים וכלבים". עוד קודם לכן, סוויפט כתב פואמה בשם, "מקלחת בעיר" (1710), שתיארה את השיטפונות לאחר גשמים עזים. השיטפונות הותירו ברחובות חיות מתות, וייתכן שהסצנה הזאת גרמה למקומיים לתאר את מזג האוויר כ"גשם חתולים וכלבים".
בין אם סוויפט טבע את הביטוי ובין אם השתמש בקלישאה, הסאטירה שלו הייתה ככל הנראה תחילת הפופולריות של הביטוי, It is raining cats and dogs. סופרים בריטיים אחרים השתמשו בביטויים פחות פופולאריים, כמו "יורד גשם קלשונים" או "יורד גשם של מוטות לקיבוע שטיח על מדרגות", כדי לתאר מראה, דמוי מוט, של גשם עז. אבל היה זה הביטוי של סוויפט שחלחל לזיכרון.
מדוע בכ"ז "חתולים וכלבים"?
חוקרי ספריית הקונגרס המשיכו לעשות מאמץ ולברר מדוע בכ"ז חתולים וכלבים מסמלים גשם עז. לשם כך הם פנו להסברים של אטימולוגים – חוקרי מקורות המילים – שידעו לשלוף מאוצר היידע שלהם שלל הסברים לפשר מרכזיותם בביטוי של חתולים וכלבים דווקא, מרביתם מיתולוגיים ומילוליים. להלן כמה מהם:
– לפי מקור נורדי, אודין Odin, אל הסופות הנורדי, הצטייר לעתים קרובות כשהוא מלווה בכלבים וזאבים, שהיו אי-פעם סמלי רוח. מכשפות, תוארו בדרך כלל כשהן רוכבות על מטאטא בסופות עזות. לפי המקור הנורדי הן אוירו לעיתים קרובות כשהן מלוות בחתולים שחורים, סמל לגשם עז בקרב מלחים.
– לפי מקור יווני, "חתולים וכלבים" הוא כנראה תרגום של הביטוי היווני cata doxa, שפירושו "מנוגד לחוויה או לאמונה." והכוונה היא שאם יורד גשם של חתולים וכלבים, הרי זה גשם עז יוצא דופן.
– הסבר הנשען על אנגלית עתיקה אומר שייתכן ש"חתולים וכלבים" הוא סילוף של המילה המיושנת catadupe. באנגלית עתיקה, catadupe פירושו מפל מים. יש לציין שגרסה זו או אחרת של המילה catadupe הייתה קיימת גם בשפות עתיקות נוספות.
. Falling animals. Catadoxa. Credit: One mouse production
כדי להשלים את אוסף ההסברים אני מוסיפה עוד תיאוריה, כפי שהבטחתי בראשית דבריי. מדובר בתיאוריה בלתי מאומתת ובלתי מבוססת לתהייה, "מדוע חתולים וכלבים"? התיאוריה מסתמכת על החיים במאות ה- 15/16 – עידן הבתים עם גגות סכך (Thatched roof). לפי התיאוריה, חתולים וכלבים נהגו להתכרבל בגגות סכך שתחתם לא הייתה תקרה יצוקה. ובמהלך סופות וגשמים עזים הם נשטפו החוצה.
באנגלית זה נשמע יותר משעשע:
Houses had thatched roofs-thick straw-piled high, with no wood underneath. It was the only place for animals to get warm, so all the cats and other small animals (mice, bugs) lived in the roof. When it rained it became slippery and sometimes the animals would slip and off the roof. Hence the saying "It's raining cats and dogs
בין אם מדובר בתיאוריה מאומתת או לא – על כך עוד אפשר להתווכח. כך או כך, לבריטים אין דאגות מבחינה אחת: הגשם מזרזף שם ללא הרף, השדות מוריקים, צמרות העצים נישאות אל-על והציפורים חוגגות. לעומתם, החיים בארצנו היפה וברוכת השמש נטולים שדות ומדרונות מוריקים, מרבית השנה, אבל כשיורד כאן גשם הוא ניתך בעוז, ולכאן שייך הביטוי It's been raining buckets all day.
"הכל מתחיל ונגמר בתופעה שאי אפשר לסתור אותה – טעות אנוש היא בלתי נמנעת".
סביב הקביעה "טעות מאפיינת בני תמותה" נרקמו עשרות וריאציות חלקן הומוריסטיות, חלקן מצטיינות בחידודי לשון, ולאחרות יש ערך מוסף.
אפשר לנסח זאת כך – "איש מאיתנו אינו מושלם". תופעת טבע שאין מה לעשות נגדה. מכיוון שכך, היא העסיקה הוגי דעות, משוררים ופילוסופים, במשך שנים. ודווקא המשורר הבריטי, אלכסנדר פופ, היה זה שנתן לה ביטוי קולע וזכה לכך שאת דבריו בפואמה הידועה בשם "מסה על ביקורת" (1711), אנחנו מצטטים עד היום. זאת מבלי לדעת מאין הדברים לקוחים ומה עומד מאחוריהם. מאז תחילת המאה ה- 18, מילותיו של פופ על חוסר השלמות של בני האנוש שורבבו בנאומים וספרים כיד הדמיון הטובה על יוצריהם.
אבל מומלץ תמיד לחזור למקור וממנו להמשיך הלאה. המשורר הבריטי, אלכסנדר פופ, ניסח זאת כך, "טעות מאפיינת בני תמותה; הסליחה היא תכונה אלוהית" (מתוך הפואמה, "מסה על ביקורת"):
“To err is humane; to forgive, divine”
המילה אנוש אויתה כאן כך: Humane, ולא במובן שיש לה בימינו: "אנושי", אלא במובן שהיה לה בתקופתו של פופ: "בן אנוש".
~~~~~~~~~
מילותיו של פופ צוטטו מאז המאה ה-18 ועדיין מרבים לצטט אותן בהקשרים כגון: אתיקה בעסקים, פוליטיקה, חברה ותרבות.
מעניינות במיוחד הוואריאציות על הביטוי המקורי
1.בנאום שנשא ב- 2002 הארכיבישוף הקתולי של מנילה, ג'יימי סין, הוא אמר :
“To err is human. To forgive is divine, but to repeat is stupid”
"טעות אנוש היא בלתי נמנעת. הסליחה היא תכונה אלוהית. אבל חזרה על טעות היא מעשה מטופש" – ומייחס זאת לפוליטיקאים ספציפיים בני מולדתו, פיליפינים.
2.בסדרת הטלוויזיה (The Practice (1997-2004, הגיבור הוא עורך הדין, אלן שור (השחקן ג'יימס ספיידר). ההומור העצמי בולט בדברים שהוסיף כוואריאציה למילותיו הקלאסיות של פופ:
“To err is human, but to get even? THAT is divine.”
"טעות אנוש היא בלתי נמנעת; אבל הנקמה היא-היא המעשה האלוהי." –
“When it comes to the scope of environmental threat, to err may be human, but to repeat the erroris criminal, and to make a profit out of it is obscene.”
"כשמדובר באיום סביבתי, ייתכן טעות אנוש היא בלתי נמנעת; אבל אם הוא חוזר על הטעות מדובר כבר במעשה פלילי; ואם הוא מרוויח מכך זה כבר מעשה מגונה."
4.הביולוג והסופר האמריקאי, פול ארליך, מזוהה עם אמירה ברוח עכשווית:
“To err is human; to really foul things up requires a computer.”
"טעות אנוש היא בלתי נמנעת; אבל על מנת לטעות בגדול דרוש מחשב. "
5.בין אוסף השלטים שנמצאו בחנות גרוטאות, היה אחד עם הכיתוב הבא:
“To err is human. To blame it on someone else shows management potential.”
"טעות אנוש היא בלתי נמנעת; אבל אם אתה מאשים אחרים בטעות שלך בטוח שיש לך פוטנציאל ניהולי"
"יתכן שטעות אנוש היא בלתי נמנעת; אבל אם הוא גם מודה בכך, הוא לא אנושי."
7.חובבי כלבים נוהגים לומר
“To err is human; to forgive, canine.”
"טעות אנוש היא בלתי נמנעת; אבל רק הכלב יודע לסלוח".
8.אסיים בציטוט אמירה אחת של ווינסטון צ'רצ'יל, הלקוחה מדברים שאמר כאשר ניסה לאפיין מנהיגו. מי נועד להיות "מנהיג דגול"?
All men make mistakes, but only wise men learn from their mistakes
"כל בני האדם שוגים לעתים; אבל רק החכמים מביניהם לומדים מהטעויות".
הנטייה לטעות מאפיינת על אחד ואחת מאיתנו, ללא קשר לדרגה או לרמה המנטלית והשכלית. אבל המאפיין העיקרי של מי ששואף לגדולות היא התייחסותו לכישלונות כהזדמנות יקרת-ערך להפקת לקחים.
האם צ'רצ'יל ידע ליישם זאת? האם פוליטיקאי יידע ליישם זאת?
"פוליטיקלי קורקט" עשוי לעקר את התרבות בכללותה. לאחרונה הוא נכפה גם על האמנויות לסוגיהן. איך בכל זאת אפשר לפתוח צוהר ודיון באמיתות מבלי להיענש ולהיות מואשם בחתרנות? מי שעשתה זאת בהצלחה היא עאישה מאליק, סופרת מוסלמית בריטית.
ארצנו הירוקה והנעימה, מאת עאישה מאליק. ד. תמיר, 2020. תרגם מאנגלית: תומר בן אהרון. 447 עמ'.
ארצנו הירוקה והנעימה, מאת עאישה מאליק. 2020. קרדיט: סימניה.
"ארצנו הירוקה והנעימה" הוא רומן שבוחן את חיי היומיום של מוסלמים יוצאי פקיסטן החיים כיום בבריטניה. במעגלי הספרות הבריטית מאליק נחשבת ל"ברידג'ט ג'ונס המוסלמית". היא מעידה על עצמה שלא רק שהיא נמשכת לנושאים הקשורים בחיי היומיום של יוצאי פקיסטן בבריטניה. יש לה כישרון לבחון את המציאות בקלילות ולאזן בין ה"פוליטיקלי קורקט" למציאות חייה כאישה מוסלמית בריטית. היא לא תשקיע בכתיבה על נושאים אקטואליים שאינם נוגעים לה ביומיום (כמו רצח מתוך כבוד, טרור או הקצנה). לדבריה, "יש מספיק סופרים שכותבים על סוגיות אלו ומנצלים אותן לצרכיהם."
הכפר הקטן, "אחרית בבל" שמו, שוכן לא רחוק מהעיר ברמינגהם. גיבורי הספר, מרים ובילאל ובנה של מרים, האריס, עזבו את ברמינגהם שבה גדלו לטובת הכפר, "אחרית בבל" שאינו יותר מדי מרוחק מברמינגהם ומאמו של בילאל. הם מאושרים. היא עיתונאית וכותבת בלוגים והוא בעליו של משרד רואי חשבון. הם מתגוררים בבית רחב מידות, מנהלים חיים נוחים ובריאים ובנה של מרים, האריס, הוא תלמיד בבית הספר המקומי. שלושתם מקובלים בכפר, מעורים בחיי החברה ובהווי הכפר, מתנהלים ונראים כמו כולם – הם בריטים לכל דבר החל בלבוש וכלה בדקויות של התרבות הבריטית. הפרט היחיד שמסגיר את מוצאם הוא צבעו השחום של עור גופם.
כעבור מספר שנים בכפר, מתה סכינה, אמו של בילאל. הצוואה של סכינה מפרה את השקט והשלווה. בילאל, "ביל" כפי שמכנים אותו חבריו, מתאבל זמן ממושך על אמו, שהותירה אחריה אחות, אלמנה ובודדה, שממשיכה להתגורר בברמינגהם בבית המשפחה. בעקבות פציעתה של הדודה, בילאל מביא אותה לביתו שבכפר, שם היא מתגוררת ומטופלת במסירות על ידי הזוג הצעיר. בילאל אינו דובר אורדו. אשתו, מרים, בקיאה ממנו בשפת עמם ומתקשרת היטב עם הדודה שאינה דוברת אנגלית. המשפחה ממשיכה להתנהל כרגיל ומסתגלת לדודה, הלבושה בבגדים מסורתיים. כך עד לרגע שבו בילאל, שמתקשה להתגבר על געגועיו לאמו, מחליט לקיים את צוואתה. תחילה הוא מבשר לבני המשפחה על כוונותיו לבנות מסגד בכפר. אחר כך הוא מספר על תוכניותיו לידידו, רי'צרד, כומר הכפר. ומוסיף שהתוכניות תלויות בכך שיוכל להשיג מימון לרכישת שטח אדמה ובניית המסגד.
מרגע שהדבר נודע לאנשי הכפר נפתחת תיבת פנדורה. מאליק מתארת בקלילות כיצד מערכת היחסים השלווה וה"פוליטיקלי קורקטית" מופרת באחת. מאליק מוצאת קטעי הומור בכל דבר ומתארת באמצעות דיאלוגים והומור את המתחים והחרמות, את הדיבורים והשיחות שמאחורי הגב, את התנהלות הכומר ודרי הכפר הבריטים. במובן זה היא מתנהלת בדומה ללארי דיויד, האמן שיצר את הסדרה הקומית "סיינפלד". היא מרגישה חובה לעצמה לא לטאטא דברים מתחת לשטיח, ומאירה בזרקור את המציאות כפי שהיא באמת, זו שניתן להסוות אותה כשחיים בעיר הגדולה, ההטרוגנית, ה"פוליטיקלי קורקטית".
קומדיה היא דרך מילוט נפלאה מה"פוליטיקלי קורקט", אבל חייבים לעשות זאת בשכל ובטוב טעם. לחשוב איך לפרק מחסומים באמצעות הכתיבה הספרותית ולגרום לקוראים להיות מעורבים בסיפור. בכל מקרה, הכלל הראשון בכל כתיבה הוא: "אם אינך מרגיז קצת את מישהו כנראה שאינך מבצע את עבודתך". התפקיד של הסופר/ת הוא לעורר מחשבה, לגרום לקורא להטיל ספק בדברים ולפתח נקודות מבט. הכלל השני שמאליק אימצה בכל ספריה הוא שאסור להשתיק את המציאות. חשוב לכתוב על נושאים עכשוויים בתנאי שעושים זאת באופן מבדר, במיוחד כשכותבים על מציאות אפלה. אם מבליטים הומור במקום חשוך הופכים את כל מה שעגום למשהו נסבל. מאליק אינה מתקשה לעשות זאת. כי מבחינתה, ההומור נמצא בכל אדם ובכל סיטואציה.
המסר הכללי של "ארצנו הירוקה והנעימה" (שימו לב שהכותר עצמו הוא אירוניה על ה"פוליטיקלי קורקט") :
אנו חיים בתקופה שבה תרבות הקריאה מחייבת את הסופר להשתמש ב"פוליטיקלי קורקט". כך מצמצמים את הדיאלוג בכללותו ואת חופש האמנויות באופן ספציפי.
בסוף, אם איננו מסוגלים לגעת בבעיות ממש רציניות או לא-נוחות, אנחנו מסתכנים בעיקור התרבות בכללותה. אנו חוסמים את השיח וגם מציתים פחד מה"אחר". ספרות טובה באמת יודעת להציב מראה בפני הקורא, להציג בפניו שאלות, ולאפשר לקורא להיחשף, לפחות כלפי עצמו, להכיר את מחשבותיו האמיתיות ולהחליט מה הן התשובות הנכונות לדילמות.
הוא אייר קומיקס בתנאים לא-תנאים במחנות מעצר בצרפת במהלך מלחמת העולם השנייה. הוא היה פולני ממוצא יהודי. הוא הכיר את העכבר של וולט דיסני – מיקי מאוס – ובחר בו כדי ליצור קומיקס על השואה. זאת בלי לבקש רשות מוולט דיסני.
"מיקי במחנה גירס" – הומור פסול
הבחירה בייצוג דימיוני מאוייר בכדי להמחיש את זוועות השואה לא בא בחשבון מבחינתו של ניצול השואה זוכה פרס נובל, אלי ויזל. ויזל תהה, מדוע להציג הכל בתמונות. ישנן טכניקות שאינך יכול להשתמש בהן, "כדי לא לבגוד במתים ולהשפיל את החיים". אבל הצעיר הפולני-יהודי שיצר את הקומיקס, "מיקי במחנה גירס" (Mickey au camp de Gurs), הבין הרבה לפניו שהדרך המנצחת לתאר את החיים במחנות המעצר בצרפת הוא השימוש בייצוגים דמיוניים.
ארבעה עשורים אחרי שמת באושוויץ, קמו מתנגדים לבחירה בייצוג דמיוני כדי להמחיש זוועות השואה. אחד המתנגדים הגדולים הוא זוכה פרס נובל אלי ויזל. במאמרו, "אמנות והשואה" משנת 1989, ויזל שופך את זעמו בעיקר על ייצוגים חזותיים ומיני-סדרות שואה אמריקאיות. מחאתו נובעת דווקא מהאופי הטראומטי של השואה. לטענתו, אם נשתמש באמצעים כגון ייצוג דמיוני כדי להמחיש אותה, מי שלא חווה את השואה לעולם לא יוכל להבין את גודל האימה.[1]
הורסט רוזנטל,פורץמוסכמות
במהלך שהותו במחנה המעצר גירס (Gurs), הורסט רוזנטל (Horst Rosenthal) יצר שלושה קבצי קומיקס (לפי מה שידוע לנו עד כה).
רוזנטל נתפס על ידי חיל הכיבוש הנאצי בפריס, והוחזק בתחילה ב – La Stade Buffalo at Montrouge (איצטדיון באפלו במונטרו, ששימש כמסלול אופניים תחרותי 1922-1957). לאחר מכן רוזנטל הועבר לאין-ספור מחנות מעצר בצרפת, כולל מחנה Gurs (גירס), סמוך ל- Pau (פאו), בגבול צרפת-ספרד. מסעו יסתיים בסוף בהעברתו לאושוויץ ב -11 בספטמבר 1942, שם הושמד בתאי הגזים.
. Vélodrome Buffalo, Credit: Wilipedia
הרב מקס אנסבכר (Max Ansbacher), ששימש כמנהיג דתי במחנה המעצר, בתקופה שרוזנטל היה עצור בו, השיג את היצירות בעוד מועד, בזמן שרוזנטל הועבר לאושוויץ. אנסבכר תרם את היצירות למרכז התיעוד של יהדות בת זמננו בפריז (CCJD). לא ידוע בוודאות האם רוזנטל יצר יצירות אחרות בזמן שהותו במחנות המעצר שאליהם נשלח קודם לכן. ואם היו כאלו, הן לא נשמרו.
כיום גוברת ההתעניינות בהורסט רוזנטל בעיקר בשל יצירתו יוצאת הדופן במחנה גירס. במיוחד זו שבה מככבת דמותו של מיקי מאוס: Mickey au camp de Gurs (מיקי במחנה גירס), 1942 – אחת משלוש היצירות של רוזנטל ששרדו.
Mickey au camp de Gurs, Credit: Wikipedia
יצירה זו היא אחת הדוגמאות המוקדמות ביותר של קומיקס בשואה, ששרדו. כפי שרואים בתמונות הנ"ל, רוזנטל לא נעזר בדמויות של בני אנוש כדי ליצור את הקומיקס, ולתאר את החיים במחנה גירס. הוא בחר, במקום זאת, להשתמש בכלי הפנטזיה. לשם כך גייס דמות רחוקה מאוד מהמציאות – מיקי מאוס. וולט דיסני היה מי שיצר את מיקי מאוס עוד ב- 1928. רוזנטל הכיר את העבודות של וולט דיסני שבהן הופיעה דמותו של מיקי מאוס. דמות זו מצאה חן בעיניו. כנראה בשל העובדה שבגרמניה הנאצית דימו את היהודי לעכבר ביבים, וכמחאה על כך, הוא השתמש במיקי מאוס, העכבר של דיסני. בכך רוזנטל הצליח להחדיר לקומיקס הומור עצמי. לא עוד עכבר ביבים, אדרבא, השימוש במיקי מאוס יצר אפקט הפוך של חיוך ולא סלידה.
מיקי במחנה גירס הוא קומיקס קצר. למרות זאת, באמצעות דמותו הדימיונית של העכבר, מיקי מאוס, רוזנטל מצליח לתאר את הנדידה שלו עצמו בצרפת ואת רגע המעצר. הוא נעצר בגלל שלא היו בידיו ניירות לצורך זיהויו. הקומיקס מתאר בין היתר, את הביורוקרטיה, התנאים הירודים, המנות הזעירות והאסירים במחנות המעצר.
להלן קטע מתורגם מתוך הקובץ "מיקי במחנה גירס" (כל הזכויות שמורות ל- Glyn Morgan)
Mickey au Camp de Gurs. Credit: Wikipedia
לאחר המתנה של מספר דקות, הגיח מתוך הערימה ראש
שמך? שאל הראש – מיקי
שם אביך? – וולט דיסני
שם אימך? – אימי, אין לי אמא!
איך זה? אין לך אמא? אתה מהתל בי !!
לא, באמת, אין לי אמא !!
בלי צחוק! אני מכיר חבר'ה שאין להם אבות, אבל לא אמהות … בסוף – אתה יהודי?
סלח לי?
שאלתי אותך אם אתה יהודי!
למרבה הבושה, הודיתי על בורותי הגמורה בנושא …..
איזה לאום?
הא … נולדתי באמריקה, אבל אני בינלאומי !!!
בינלאומי! בינלאומי!!! אז … אתה טיפוס מאוד שכיח ….. ועם חיוך איום ונורא,
(הראש נעלם שוב בתוך ערימת הניירות).
(Mickey à Gurs 13-15)
בעמוד האחרון של הקומיקס, מיקי מצליח לברוח מגירס, ומסביר שהוא בחר בכך מכיוון ש"האוויר כבר לא מתאים לו." אז, "מכיוון שאני רק סרטון מצויר, הסרתי את עצמי בהינף מחק אחד." "המשטרה תמיד יכולה לבוא לחפש אותי בארץ החירות, השוויון והאחווה. אני מדבר על אמריקה!" הרחקתו של מיקי מהקומיקס, בהינף של מחק, משקפת את הקלות שבה הגרמנים הצליחו למחוק יהודים, לכאורה בהינף של רישום בעט.
אפקט הקומיקס
בסופו של דבר, באמצעות ייצוג דמיוני, רוזנטל מצליח לספק נקודת מבט, שלולי הכלי הדמיוני הזה, לא יכלה להיות לו. במיוחד כשמדובר בשטח ביטוי מצומצם כל-כך – בקומיקס זה יש שלושה עשר פאנלים בלבד (15 עמודים). יתרה מכך, מאחר שמיקי הוא אמריקאי במקור, הוא ממחיש הן את מצבו של העציר היהודי בגירס, והן את המשקיף מהצד האמריקני. הודות לכך באמצעותו של מיקי מתאפשר ליצור פרודיה ביקורתית בעלת גוון של הומור שחור. בעיקר בשל כך, למיקי במחנה גירס, היה אפקט מיוחד. זאת בוודאי בהשוואה לעבודותיו האחרות, שלא לדבר על עבודותיהם של אחרים שמתארות את החיים במחנות המעצר. הייצוג הדמיוני מאפשר לפתח זוויות ראייה מרובות, כיד הדמיון.
האם הייתה ל"מיקי במחנה גירס" השפעה ?
לרוזנטל שמור מקום מכובד לאורך ציר הזמן שבו נוצרו קומיקס נוספים על השואה. במיוחד בשל העובדה שיצירתו היא פועל יוצא של שהייתו הפיזית במחנה המעצר גירס, במהלך השואה עצמה. אף-על-פי-כן, ההשפעה של מיקי במחנה גירס, בשדה יצירת קומיקס בשואה, היה מינימלי. חוקרים מייחסים עובדה זאת בראש ובראשונה למועד גילויה, שהיה מאוחר יחסית, ולמעמדה כיצירה שלא ראתה אור ולא תורגמה, עד לאחרונה.
הקומיקס של השלושה התפרסם בפריס בשנת 1944. החבורה עבדה בחשאי על הקומיקס במהלך הכיבוש. ובדומה למיקי במחנה גירס, גם הם עשו שימוש בייצורים דמיוניים של בעלי חיים כדי לספר על הכיבוש של צרפת על ידי כוחות גרמניה הנאצית. למזלם, לעומת הקומיקס של רוזנטל, העבודה של קלבו ושותפיו נודעה לרבים עוד במהלך יצירתה, לפחות במדינות דוברות צרפתית , ובטרם ראתה אור באופן פורמלי. כמו כן, לעומת היצירה של רוזנטל, החיה מתה! היה קומיקס שלא התמקד בחיים הממשיים במחנות המעצר בצרפת. שכן, בזמן שהוא נוצר מרבית הפרטים על השואה לא היו מוכרים, כך שהציבור עדיין לא היה מודע לכל הזוועות. זה פעל בכיוון שלא ציפו לו. במקום לדבר אל לבם של הציבור, החיה מתה! נותר כקומיקס לילדים, שמתאר את הכיבוש בתקופת הנאצים.
******
[1]ציטוט מדבריו של אלי ויזל: "מדוע הנחישות הזו להציג "הכל " בתמונות? […] השואה אינה נושא כמו כל האחרים. נושא השואה מחייב יצירת גבולות מסוימים. ישנן טכניקות שאינך יכול להשתמש בהן, גם אם הן יעילות בתחום המסחרי. כדי לא לבגוד במתים ולהשפיל את החיים, נושא מסוים זה דורש רגישות מיוחדת, גישה אחרת, הקפדה שמושתת על יראת כבוד ובעיקר על נאמנות לזיכרון.
בשבועות האחרונים מתגבר במרחבי הרשת זרם של סרטונים, קריקטורות ואמצעים נוספים שיש להם פוטנציאל ויראלי. זו אחת הדרכים לשרוד את ימי ההסגר והריחוק החברתי.
בין כוס קפה אחת לשנייה, בין התעדכנות מרחוק במעשיהם של בני המשפחה והחלפת חוויות ושמועות, בין טיפול בצמחי הבית לקניות און-ליין ותכנון המנות לליל הסדר, בין קריאת כותרות והאזנה לתסכיתים מעניינם, בין קריאת חומר עיוני וצפייה בפרק נוסף מהסדרה של HBO המבוססת על ספרו של פיליפ רות "הקנוניה נגד אמריקה", אי אפשר שלא להציץ בווטסאפ שמא התקבל עוד חומר הומוריסטי, סאטירי או קומי.
חברי מונטי פייתון. קרדיט: ויקיפדיה
אמרנו מופע קומי – אמרנו חבורת "מונטי פיית'ון". לא "זהו זה", לא "ארץ נהדרת" לא "ז'וזו חלסטרה", את המקום הראשון במופעי הקומדיה הבריטית, משייכים עד היום לחבורה מצחיקה שכוכבה דרך בשנות ה- 70 עד סוף שנות ה-80. בסוף, הקומדיה הבריטית מנצחת. בזכותה, מיליוני בני אדם שרדו מצוקות, טרגדיות, ואם תיזכרו בחבורה תשרדו גם אתם הסגר בימי קורונה.
בוקצ'יו
סנדרו בוטיצ'לי דקאמרון 1487. קרדיט: ויקיפדיה
איזה קשר יש בין בוקצ'יו של המאה ה- 14 לחבורת מונטי פיית'ון? תתפלאו, אבל סיפוריו סיפקו רקע והשראה לחבורת הקומיקאים שמיד נדבר עליה. ג'ובני בוקציו – הסופר האיטלקי שפרסם את דקאמרון במאה ה- 14 – כתב בהקדמה ל"יום הראשון" (מתוך ספרו), על תופעת הריחוק החברתי. בנימה די פילוסופית הוא מתאר ריחוק קיצוני שמיד אציג אותו בציטוט מהמקור.
As Boccaccio puts it in his Introduction to the First Day, "It was not merely a question of one citizen avoiding another, and of people almost invariably neglecting their neighbors and rarely or never visiting their relatives, addressing them only from a distance; this scourge had implanted so great a terror in the hearts of men and women that brothers abandoned brothers, uncles their nephews, sisters their brothers, and in many cases wives deserted their husbands Decameron, Introduction to the First Day, p.8-9.
ובתרגום לעברית: זאת לא הייתה רק תופעה של ריחוק חברתי, של התעלמות מהשכן והחבר, או התרחקות מקרובים ובני משפחה רחוקים, שרק לעתים נדירות נוצר ביניהם קשר. זאת הייתה פורענות וזו העמיקה תחושות של אימה בליבם של גברים ונשים. המצב הגיע לידי כך שאחים התנערו מאחיהם, דודים התנערו מאחייניהם, אחיות התנערו מאחיותיהן, ובמקרים רבים נשים התנערו מבעליהן.
חבורת מונטי פיית'ון שהוקמה על ידי שישה קומיקאים בריטיים, בעלי רקע אקדמי בתחום הפילוסופיה – וזה אומר הרבה על ההומור שלהם, כי פילוסופיה והומר קשורים זה בזה – ביצעה סדרות עבור הטלוויזיה ה- BBC בשנים 1969-1980. בין היתר, הם אימצו את משנתו של בוקצ'יו ואחת ההצלחות הגדולות שלהם היה סרט באורך מלא בשם, "מונטי פייתון והגביע הקדוש" שעד היום נחשבת לקומדיית קלט. יש שם סצנה שמספקת הצצה הומוריסטית לזוועת המגיפה (השחורה). במיוחד בולטים בה ניואנסים של ריחוק וניכור, שעליהם כתב בוקצ'יו.
זוהי פנינה הומוריסטית שמיועדת בעיקר ל"מיטיבי לכת". מטרתה היא גיחוך גם בזמנים של מגפות שתובעות חייהם של מאות אלפי בני אדם.
הסצנה Bring out your dead רוויה הומור שחור משחור. מישהו נושא על כתפו אדם [חי] ומנסה להעמיס אותו על עגלה שנועדה לאיסוף מתים במגיפה. האדם שעל כתפו זועק: "אני לא מת, אני לא מת!!". ולמרות שהעגלון שומע את הזעקות, ומתווכח עם האיש אשר נושא את חברו על כתפו, הוא משתיק אותו; תרתיי משמע. מנחית עליו נבוט. וכך אין בעיה להוסיף גם אותו אל ערמת הגופות שעל גבי העגלה.
זיכרו, אני מחזירה אתכם אל לונדון של שנות ה- 70. כאשר כוכבה של הלהקה דרך. אחד השירים שלהם שרבים זוכרים למרות שהמופע שבו הופיע שודר בשחור-לבן, הוא Always look at the bright side of life. השיר נכתב לכבוד סצנת הסיום של "בריאן כוכב עליון". מראים הר בפאתי ירושלים וכמות ניכרת של בני אדם, תלויים על צלב, שרים את השיר. בעצם, סאטירה כמו שסאטירה צריכה להיות. בריאן עצמו הוא בחור צעיר החי בארץ ישראל בתקופת הרומאים, והופך בעל כורחו למשיח החדש. והעיקר, בריאן לומד בדרך הקשה להסתכל תמיד על הצד היפה של החיים.
ובנימה אופטימית יותר צפו בסצנה המשובחת: "הביטו תמיד על הצד היפה של החיים"
אין כמו הומור לזמנים אלו. זאת כבר אמרנו. גם הומור שחור מתקבל בברכה. שיהיה לנו רק טוב.
טוענים שצ'רלי צ'פלין חשב "מחוץ לקופסה", ובשל היותו משוחרר מכבלי הציוויליזציה וקיבעונותיה, הוא פיתח את כישוריו יוצאי הדופן.
****
השבוע נתקלתי במקרה בתחנת הרדיו של "כאן", בתכנית "שלושה שיודעים" (בהגשת דודו ארז, "כאן תרבות"- 104.9).
בבוקר, אחרי שהסעתי את אישי לתל-אביב, המשכתי בדרכי תוך כדי האזנה לגלגל"צ. היו הפרעות בשידור ומכיוון שכך, חיפשתי תחנה עם תוכן ומוסיקה. באופן בלתי צפוי הגעתי ל"גם כן תרבות" עם המגיש דודו ארז. הוא ראיין בתוכניתו מומחית לקולנוע – ד"ר זןהר אלטמן-רביד על נושא ייחודי – צ'רלי צ'פלין וסוד הצלחתו בקולנוע.
צ'רלי צ'פלין, זמנים מודרניים. קרדיט: ויקיפדיה
ראשית, גילוי נאות – בעברי לימדתי קורס לתואר ראשון שעסק בהומור ושימושיו. קורס משעשע וגם רציני. במסגרת הקורס הצגנו קליפים שונים, ניתחנו את ההומור לסוגיו ועמדנו על הייחודיות ועל שימושיו של כל אחד מסוגי ההומור. הסרט האילם של צ'רלי צ'פלין היה בין הקליפים המוצלחים ביותר. זכור לי שהתעכבנו במיוחד על קטעים מתוך "הנווד", ו"זמנים מודרנים". מלבד התובנה שההומור בסרט האילם נובע בעיקר ממה שנקרא "סלפסטיק" SLAPSTICK, כלומר משחק המלווה בתנועות גוף מוגזמות החורגות מהנורמה, עמדנו על כישוריו של צ'פלין בזירה הקולנועית.
צ'פלין הוא יוצר הז'אנר הקולנועי של מה שמכונה "הסרט האילם", הוא ולא אחר. בראיון עם ארז, סיפרה ד"ר זוהר אלטמן-רביד על צ'פלין, הילד שנחשב כעילוי עוד בגיל 5. וכמו כל "סינדרלה", צ'פלין למד לעמוד על שתי רגליו למרות, או בגלל, המצב בבית והעובדה שגדל בשכונת עוני. אימו הייתה חולה בעגבת ואביו היה שיכור רוב הימים. צ'פלין, שגדל ברחוב ולא למד בבית ספר, גם לא ביסודי, הבין שהוא אאוטסיידר. בסוף, המחזאי והסופר שזכה בפרס נובל לספרות, ג'ורג' ברנרד שאו הכתיר את צ'פלין כ"גאון". בשיא הקריירה שלו, כאשר צ'פלין הוזמן לבריטניה על מנת לקבל תואר "סֵר" מהמלכה, מיליון איש קיבלו את פניו ברדתו מן האונייה Queen Mary וליוו אותו אל ארמון המלכה שהעניקה לו את התואר "סֵר".
אלטמן-רביד הדגישה בראיון שלה לארז שהודות לעובדה שצ'פלין חשב מחוץ לקופסא ובשל היותו משוחרר מכבלי הציוויליזציה וקבעונותיה, הוא פיתח את כישוריו יוצאי הדופן. רוצה לומר שלימודים מועילים מאוד כדי להבין את כל מה שיש בתוך הקופסא. אלא מה? הצד האחר שלהם הוא הסטגנציה, הקיבעון. לדעת אלטמן-רביד, מאז שנות ה-80 הקולנוע נותר סטטי. אין בשורה חדשה מאז. הטכנולוגיה התפתחה אבל אין שינוי משמעותי במשחק. לכן, היא טוענת, גדולתו של צ'פלין נבעה, אולי באופן מפתיע, מכך שלא למד ולא היה כבול לשום מסורת קולנועית.
ההכרה הציבורית בכישוריו של צ'פלין צמחה בארה"ב, לשם הגר ממולדתו, אנגליה. לכן, בתחילת הדרך, הסרט האילם היה מזוהה עם צ'פלין בארה"ב. שם הוא נחשב כעילוי. את הונו ואת הקריירה המפוארת שלו צ'פלין עשה בארה"ב, בעוד שבאנגליה, מקום הולדתו, התעשייה לא האמינה בו כנראה עקב הרקורד המעמדי-חברתי שלו: אדם ממעמד נמוך שהסתובב ברחובות ולא למד במסגרת חינוכית כלשהי. בקיצור, מעמד תרבותי-חברתי שנוי במחלוקת.
הראיון בנושא "צ'פלין" התגלגל לו לאורך שעה, בקירוב. לצערי, הנסיעה הגיעה לסיומה לפני תום הראיון. אבל עוד הספקתי לשמוע שצ'פלין הסריט וביים את סרטיו האילמים והמשיך בז'אנר הקולנועי הזה גם לאחר שהומצאה טכנולוגיית הקול בקולנוע. מדוע? אחת הסיבות לכך פשוטה למדיי: כשמסריטים עם קול אי-אפשר לתת הנחיות באמצעות דיבור … הסרט האילם מתגבר על כך מסיבות מובנות מאליהן.
הדבר השני שעוד הספקתי לשמוע, הוא שהשיר SMILE, שהפסקול שלו מלווה את הסרט "זמנים מודרניים", הוא אחת היצירות של צ'פלין שהלחין את מוסיקת הרקע לסרטיו. בדקתי אצל ד"ר גוגל וגיליתי את הדברים הבאים: את המילים ללחן של SMILE הוסיפו, מאוחר יותר, ג'ון טרנטר וג'ופרי פרסונס. בהמשך, השיר זכה לתהודה עצומה. שרו אותו זמרים גדולים כמו – נט קין קול, טוני בנט, מייקל בבל, ג'וש קרובן, ג'סטין ביבר ואריק קלפטון וגם מייקל ג'קסון.
חיפוש מהיר של הבדיחות (על פוליטיקאים) שאהבנו וגדלנו עליהן בעבר, והסרטונים ההומוריסטים שהופצו בפייסבוק בעיקר בשבועות אלו (בחירות לראשות העירייה והמועצה) – מראה שפשוט אין מה להשוות. הסרטונים כובשים בגדול!
**********
בעידן שלפני השימוש ברשתות החברתיות, באס אם אסים ובטוויטר, נהנינו מבדיחות וקריקטורות שהופצו במדיה המסורתית. נהגנו גם להתענג על תכניות סטירה (בטלוויזיה) ולצחוק על הפוליטיקאים ומערכות הבחירות.
בדיחה על פוליטיקאים – גיהינום או גן עדן
פוליטיקאי אחד נדרס ועולה לשמים. שם הוא פוגש את המלאך גבריאל. המלאך פונה אליו ואומר: "אנחנו ניתן לך לבחור – תבלה יום אחד בגיהינום ויום אחד בגן עדן, ואחר כך תוכל להחליט לאן תלך…"
הוא מוביל את הפוליטיקאי למעלית שיורדת למטה-למטה עד לגיהינום.
הם מגיעים למטה ושערי הגיהינום נפתחים. הפוליטיקאי נכנס והוא רואה שם מגרש ירוק והחברים שלו משחקים גולף. הם מברכים אותו, לוחצים לו ידיים ומזמינים אותו לשחק אתם בגולף. בלילה הם יוצאים לבלות, אוכלים במסעדה ואפילו השטן מבלה אתם, מצחיק אותם, רוקד להם, ובקיצור בילוי לא נורמלי.
למחרת בא גבריאל ולוקח אותו למעלה-למעלה לגן עדן. הפוליטיקאי נכנס לגן עדן ושם הוא מבלה יום שלם בנגינה על נבל, התפרקות על עננים קטנים ורגיעה.
לאחר יום, שוב בא גבריאל ושואל אותו: "נו, החלטת?"
"כן", עונה הפוליטיקאי. "למרות שכיף בגן עדן, בגיהינום ממש ביליתי. אני רוצה גיהינום!"
הם יורדים למטה-למטה וגבריאל משאיר אותו בשערי הגיהינום. נפתחות הדלתות ובשנייה אחת תופסות אותו שתי ידיים ומושכות אותו פנימה. הוא רואה שממה, מדבר ענק, חם מאוד ואת החברים שלו לבושים סמרטוטים אוספים זבל.
אז בא השטן, דוחף לו ליד שקית זבל ומורה לו להתחיל לאסוף זבל. "מה קרה למגרש הגולף ולמסעדות???" שואל הפוליטיקאי. אז השטן עונה לו: "אתמול זה היה לפני בחירות, היום – זה כבר אחרי שבחרת בנו!"
הקלפי ובית חרושת לנייר – ההבדל הגדול
מה ההבדל בין קלפי בחירות לבין בית חרושת לנייר???
בבית חרושת לנייר – מכניסים סמרטוטים ויוצא נייר.
לקלפי של בחירות מכניסים ניירות ויוצאים סמרטוטים
"לא התחלה של בדיחה: בוכרי, עיראקי וגיאורגי רצים למועצת העיר. איחוד מפתיע באור יהודה יצא לדרך עם ההכרזה על השקתה של רשימת 'מאמינים באור יהודה'. הרשימה החדשה זוכה לתמיכת נציגי העדה הבוכרית, העיראקית והגיאורגית." – ההומור כאן חלש ובכל זאת מצליח להעלות חיוך, לרכך את המצב ולהוריד מתח.
סרטונים
עשרות אם לא מאות הודעות אס אמ אסים הגיעו אלינו בווטסאפ ובפייסבוק בשבועות האחרונים בנושא הבחירות לראשות העירייה והמועצה. תושב פתח תקווה – גלעד בן בסט (מ"עיניים זזות – עיצוב גרפי ועריכת וידיאו" – חפשו בפייסבוק, כדאי!) העלה לרשת סרטון הומוריסטי שאין מי שלא ייהנה ויגחך לנוכח המצב הבלתי נסבל בימים אלו. המתמודדים לבחירות לרשויות המקומיות פשוט הפשילו שרוולים והשתלטו עלינו דרך הטלפונים החכמים. הסרטון שגלעד יצר מגחך עוד יותר את הסיטואציה ומחזיר לנו את השפיות.
גלעד בן בסט (פרטים במגזין פתח תקווה און-ליין) מסביר: הסרטון פשוט בא להראות את רמת האס אמ אסים המוגזמת שאנחנו מקבלים מהמועמדים, גם מבחינת הכמות וגם מבחינת התוכן – המון השמצות ולכלוך. פשוט לקחנו את מה שהביאו לנו והקצנו את זה (קצת).
לצפייה בסרטון:
תמליל הסרטון:
A – תושבים יקרים! הצביעו לי בבחירות הקרובות! כל השאר- זבל.
B – אל תאמינו ל- A הוא שקרן וגזען ואמ'שלו לא הרימה את הקקי של הכלב שלו ליד המתנ"ס. רק אני טוב לעיר.
A – אל תאמינו ל- B, הוא חתיכת חרא. הוא הלך לקופה המהירה בסופר עם 12 פריטים. האם זה הבן אדם שתרצו כראש העיר שלכם?
C – רק C לראש העיר. הצביעו ל- C. הצביעו ל-C.
D – השליח אוטוטו אצלך בדלת עם פיצה פושרת.
B – היי, A הוא חתיכת חלאה ונבלה סרוחה. הצביעו רק לי. להסרה השב "הסר" (הסר).
B – פחחחח, נראה לך?
A – חחחחחח.
C – חחחחחח גדול.
D – היי, זה השליח. החלטתי לרוץ לראשות העיר. בקלפי שמים רק פתק "חם" וטיפ של 10 שקלים לפחות. נתראה בבחירות!
בסיום מופיעה תמונה של ארגז מלא זבל והכיתוב: "השנה מצביעים למי ששולח הכי פחות הודעות! (סתם, הצביעו למי שטוב לכם).
את הסופר היהודי, שלום עליכם, מאפיינת כתיבה ביידיש בלבד, הערצה לעיירה היהודית יחד עם מבעים של גרוטסקה והומור עצמי, שגם אותם עטף בחמלה. אין כמו הסיפור, "בגלל כובע", כדי להמחיש מדוע הוא נחשב אז וגם היום לסופר פופולרי בעולם כולו.
****
ב- 2016 מלאו מאה שנה למותו של הסופר היהודי, שלום עליכם (שלום רבינוביץ' 1859 – 1916) – וזו הייתה הזדמנות לציין שהוא העניק "קול" לנדכאים ולחלשים: דמויות מהעיירה היהודית במזרח אירופה שבעיניו הן מעולם לא היו "שקופות". מאפיינת אותו הכתיבה ביידיש בלבד, הערצה לעיירה היהודית יחד עם מבעים של גרוטסקה והומור עצמי, שגם אותם עטף בחמלה. אין כמו הסיפור, "בגלל כובע", כדי להמחיש מדוע הוא נחשב אז וגם כיום לסופר פופולרי בעולם כולו.
כתריאליבקה תחילה, כמה הערות לגבי כתריאליבקה – העיירה בהא הידיעה של שלום עליכם, לה הקדיש ספר שלם – כתריאלים – המביא את סיפורי העיירה היהודית הטיפוסית, את חיי אנשיה הקטנים, אורחם ומסחרם, חיי שלוותם ריביהם וקטטותיהם. ימי חגם ואבלם, שמחתם ועצבותם. בניגוד לגיבורי העיירה של סופרי יידיש אחרים: את חייהם הטרגיים-קומיים של גיבוריו שלום עליכם מתאר בסגנון ציורי מלא חן ואירוניה – ועם זאת במבט חומל ואוהד. חייהם קשים ומלאי תלאות, ובכל זאת הם אינם מאבדים תקווה. על עליבות חייהם מחפה שמחת החגים היהודיים וטקסי החיים ושאר שמחות קטנות – כולל מעשי נסים. וכך, על אף מצבם ודלותם – הם אינם מעוררים רחמים. (ישראלה הלזנר – לקסיקון לתרבות ישראל).
יידיש שלום עליכם היה אדם משכיל. אם כך, מדוע פרסם את כתביו ביידיש בלבד? מדוע לא חבר אל הקבוצה של ח.נ. ביאליק וי.ח. רבניצקי ששאפו לטפח את העברית המודרנית? אכן, רבים ראו בכך אות וסימן לריחוק מקבוצת הסופרים הדומיננטית בת זמנו. אבל שלום עליכם סימן לעצמו מטרה: לתת את רשות הדיבור למגוון הטיפוסים בעיירה היהודית של מזרח אירופה במאה ה-19, ובכלל זה, ההווי היומיומי של מגוון בעלי המקצוע כולל שרברבים ועגלונים. נאמר עליו שהפך את עם הספר ל"עם של דיבור" במובן זה שהראה לכולם את הדרך להשתחרר ממצוקות היום-יום – לדבר, ואם כבר לדבר אז בשפת העם, יידיש.
אופטימים ללא תקנה "אני אומר לך, אנו חיים בעולם רע ומכוער ורק כדי להילחם בו, אסור לנו לבכות" – זה המסר של שלום עליכם לבני דורו במזרח אירופה. למעלה משני-שליש מכלל יהודי העולם חיו במאה ה-19 במזרח אירופה – בעיקר ברוסיה ובפולין. בשאיפתו להוציא את הצער מהטרגדיה של החיים, סיגל סגנון כתיבה משולב בסוג מיוחד של שנינה. לא רק כפרשנות חריפה של החיים אלא גם כפרשנות מתקנת. הדבר הראשון שקרה כתוצאה מסגנון זה היה שצרותיהם הפכו את היהודים לאופטימיים ללא תקנה. האירוניה העשירה את חייהם במקום שיתמוססו בדמעות ויתאבלו כל פעם מחדש. כיום סגנון זה נחשב ל"הומור שחור" וניתן לזהות בו גם מה שמוגדר היום כ"הומור עצמי" – הומור שמפנה את חיציו לעבר ההומוריסטן עצמו והקבוצה אליה הוא משתייך. באורח פרדוכסלי, הומור זה שימש מעין מנגנון הגנה, "תרפיה של עליזות וצחוק", לדבריי אבנר זיו בספרו על ההומור היהודי (1986):
"אין זה דבר פשוט כלל להתגונן מפני מציאות טרגית כשהנך חסר כוח ואין נשק בידך. אחת הדרכים האפשריות היא לעוות את המציאות, לראות את האבסורד שבה ולא רק לבכות על הנראה אלא להגיב בתגובה הפוכה, ולצחוק. אדם היודע לצחוק על עצמו, משתמש באחד ממנגנוני ההגנה היעילים ביותר: בניגוד להומור התוקפני, בו צוחקים על הזולת וחולשותיו."
סיפורי תוהו – מכיל את הסיפור בגלל כובע. קרדיט: אתר סימניה
בגלל כובע (נכתב ב- 1913)
בגלל כובע, סיפור שכתב שלום עליכם ב- 1913, היא אחת היצירות הספרותיות שלו שבה הוא מיטיב לספר לקורא על מגוון הדמויות בעיירה בשם כתריאלבקה. ולא רק זה, הוא יוצר מונולוג שנאמר כביכול על ידי הדמויות. למשל, היהודי ה"לא יוצלח" – שלום שכנא, גיבור "בגלל כובע", שדבק בו הכינוי "שלום שכנא בעל מוח רוטט" בשל פיזור הנפש שלו. שלום שכנא היה "עסקן נדל"ן שלא בדיוק קושר עסקאות אבל מנסה מזלו עם בעלי נדל"ן."
בגלל כובע מתחיל בנימה חיובית – קרה נס. אלוהים ריחם על שכנא ויום אחד, פעם ראשונה בכל הקריירה שלו כסוכן נדל"ן הוא סוף-סוף קשר עסקה. לרוע מזלו, יהודי אחר הצליח לעקוף אותו ולשלש את הכסף לכיסו. "איפה הצדק!?" – קריאה המהדהדת את דברי שכנא, הלא-יוצלח. הודות לכסף שקיבל בעזרת השם, שכנא מצליח לטפל בחוב הכספי שצבר, שולח כסף לאשתו לחג ואף קונה מתנות לילדיו, ואז מתברר ללא-יוצלח שכמעט לא נותר לו זמן עד חג הפסח. לכן הוא ממהר לשלוח מברק הביתה: "מגיע הביתה לפסח, בוודאות".
שלום עליכם ממשיך לספר באירוניה על קורותיו של שכנא הלא-יוצלח בערב חג הפסח – איך נקלע לביש מזל בתחנת הביניים שבעיירה זולודייבקה, בדרכו לכתריאלבקה. נתחיל בכך ששלום שכנא הגיע לתחנת הביניים כשהוא היה חצי מעולף, אחרי שעברו עליו שני לילות ללא שינה. ואז הוא מסתכל סביבו ומחפש לעצמו מקום לשבת. כשהוא מוצא – מקום הישיבה על הספסל הוא "בפינה ממש", משום שעל הספסל שכב "איש ציבור במדים מעוטר כפתורים, ונחר בקצב". מדובר בגוי וזה מפחיד מעט את שכנא. נאמר לנו ששכנא "לא התמצא במדים ולא הכיר את האיש, אבל שם לב כי לאיש במדים יש כובע צבא מהודר עם סרט אדום הכרוך סביבו".
"ייתכן שהיה קצין, מי יודע?" הרהורי שחולפים במוחו של שכנא. "מה יקרה אם אדם זה הוא לא פחות מאשר המפכ"ל האזורי? ואולי הוא הפריץ עצמו, האנטישמי הידוע? שמישהו אחר יתעסק איתו… אבל, אם לקצין מגיעה שינה כזו, מדוע לשלום שכנא לא מגיע נמנום? גם הוא בן אדם… אבל מחר זה כבר ערב פסח! ומה יקרה אם ארדם חס וחלילה ואפספס את הרכבת!"
שלום עליכם יודע גם לחמול, וכהומאז' ל"ראש היהודי" הוא מוסיף כי למרות שהיה לא-יוצלח, שכנא מצא דרך להרגיע את עצמו, "רגע, הרי בשביל זה יש לו ראש יהודי על הכתפיים!" שכנא יוצא לחפש את ירמי, הסַבָּל הרוסי שאותו הוא מכיר היטב. הוא נותן לו טיפ כדי שיעיר אותו בזמן ואלו הם דבריו, "מחר איסטר. איסטר, ירמי, אתה מבין? ראש של גוי שכמוך! האיסטר שלנו!". הרוסי מבטיח להעיר את שכנא כשיהיה סימן ראשון להגעת הרכבת.
בגלל כובע – כיסוי הראש הנו סמל וסימן היכר מרכזי בלבוש של כל יהודי מאמין. אבל שלום עליכם יוצר את הסצינה הבאה ובה שילוב של גרוטסקה עם חמלה:
שכנא המפוזר נרדם על הספסל כשתרמילו שמור היטב מתחתיו "כדי שאיש לא יגנוב אותו". בחלומו הוא מאבד את הכובע. באותו רגע הוא שומע מישהו מאיץ בו, "הגיע הזמן לקום". תחילה שכנא מבולבל לגמרי. אבל מהר מאוד הוא קולט שבאמת איבד את כובעו בתחנת הרכבת בזולודייבקה. אבוי, חולפת במוחו מחשבה, "עוד מעט ערב פסח ואם הוא רוצה בכלל להגיע הביתה בזמן, עליו לרוץ מהר ולקנות כרטיס נסיעה". והנה קורה עוד נס – שכנא מוצא כובע – אבל לא את שלו הוא מוצא, אלא את כובעו של הקצין, עם הסרט האדום הכרוך סביבו. שיהיה. כשלראשו הכובע עם הסרט האדום הכרוך סביבו, שכנא ממהר לקופה לקנות לעצמו כרטיס נסיעה לכתריאלבקה. תור ארוך משתרך לפני הקופה אבל כולם זזים הצידה ביראת כבוד כדי לתת לו לעבור. הכרטיסן (גוי) פונה אליו ביראת כבוד, "לאן זה, הוד מעלתך?" ושלום שכנא לא מבין מדוע פונים אליו פתאום ב'הוד מעלתך'? כיהודי בין גויים הוא משוכנע שמתבדחים ועושים צחוק ממנו. שכנא כועס ומבקש מהכרטיסן כרטיס למחלקה שלישית, והכרטיסן בטוח שלא שמע טוב. "הוד מעלתו ייסע במחלקה שלישית?" אבל שכנא ממש כועס, רץ החוצה ודוחף את הקהל, יהודים וגויים, ויוצא לחפש את קרון המחלקה השלישית. מבלי ששכנא מבין מדוע זה קורה, כולם מפנים לו את הדרך. אבל מבקר הכרטיסים בכניסה לקרון המחלקה השלישית לא נותן לשכנא להיכנס פנימה, "תרשה לי אדוני, כאן מלא מאוד", הוא אומר לשכנא ולוקח אותו ואת תרמילו ומוסיף בנימוס, "לך מכאן, הוד מעלתך, אני כבר אדאג לך למקום." ושכנא צועק, "מה קורה כאן?" בסוף הם מגיעים למחלקה ראשונה. מבקר הכרטיסים מניח את התרמיל של שכנא לידו, מצדיע ומשתחווה לו. שכנא לא מאמין, צובט את עצמו ואף הולך להציץ בראי שעל הקיר. זה גורם לו לזעזוע! הוא רואה לא את עצמו אלא קצין עם כובע וסרט אדום.
כדי לרכך את תלאותיו של הלא יוצלח שלום עליכם שותל בפיו של שכנא מילים כדרבנות, עטופות נימה של לעג כלפי הגוי, "ראש של גוי – זה העניין! עשרים פעם הרי אמרתי לירמי להעיר אותי ואפילו נתתי לו טיפ, ומה עשה האדיוט? הלוואי שימות, הוא העיר את הקצין במקום להעיר אותי! ואותי לא העיר. הוא נתן לי להמשיך לישון על הספסל. מזל ביש. שלום שכנא, השנה תבלה את פסח לא בבית.'" ושוב שלום עליכם מגחך על דמותו של שכנא המפוזר – מרוב בלבול שכנא נוטל את תרמילו, יוצא מהקרון, חוזר לתחנה ורץ ישר לספסל שעליו ישן. הוא פשוט רוצה להעיר את עצמו לפני שהקטר יתניע חס וחלילה ואז באמת לא יגיע הביתה לפסח. כמובן שברגע שקפץ מהקרון החוצה, הקטר התניע, צפר, וזהו. שלום שכנא המפוזר בילה "פסח נורא ואיום, עם זרים בביתו של יהודי מזולודייבקה". מה קרה אחר כך, כששכנא הגיע לכתריאלבקה? כאן מזמן שלום עליכם הצצה על טיפוסים קשיי יום בכתריאלבקה – נשים, ילדים, שכנים – ומראה שהשד לא נורא כל כך. וכך יוצא שעל אף עליבותם וחייהם הקשים מצבם לא עד כדי כך מר. כפי שנאמר, הוא מספק תרפיה של עליזות וצחוק לאנשי כתריאלבקה.
האישה העניקה לשלום שכנא קבלת פנים ממש מלכותית, עם סייג אחד – היא לא התלוננה שנשאר לפסח מחוץ לבית. היא לא אמרה כלום לגבי הסרט האדום. היא התלוננה לגבי המברק: איך העז שלום שכנא לכתוב שיגיע הביתה לפסח "בוודאות". איך יכול היה לשלם לדואר עבור המילה "בוודאות". אף יצור אנושי לא יכול להבטיח ב"וודאות". על זה היא ממש צעקה עליו. שלום עליכם מוסיף כאן הערה ובה לעג מהול בחמלה כלפי האישה, "לכן היא אישה. חבל עליה, היא חיכתה לו כל הזמן".
יהודי העיירה חטפו את ההזדמנות לצחוק כששמעו מה שבאמת קרה – הם שמעו על ירמי והקצין עם הכובע והסרט האדום וכשיצא שכנא לרחוב הם הצביעו עליו והתפקעו מצחוק ושאלו, "איך היה לחבוש כובע עם סרט אדום?".
ילדיו של שכנא ניצלו אף הם את ההזדמנות להשתחרר – הם רצו אחרי אביהם בצעקות, "הוד מעלתך!"
כל ניסיונות ההכחשה לא עזרו לו לשכנא. וכך, לאחר שתיאר מגוון של מצבים, והעניק "קול" לדמויות העיירה שחייהן עוברים עליהם בדרך כלל בעליבות, שלום עליכם מצליח במשפט אחד לסיים את הסיפור במסר שנון מלא אופטימית:
"אתם באמת חושבים שקל לעבוד על מישהו בכתריאלבקה?"
ביידיש זה נשמע יותר טוב: צי איר טאַקע טראַכטן אַז איר קענען אַרבעטן אויף עמעצער אין קאַטריעלעווקאַ?
הסיפור בגלל כובע (באנגלית)
הערה: ניתוח מעולה של "בגלל כובע" על ידי פרופ' דוד רוסקיס, ניתן לקרא כאן
הדבר הקשה ביותר בהצלחה הוא להמשיך ולהצליח (ארווין ברלין)
הצלחה 