Category Archives: הומור ושימושיו

ביידיש זה נשמע יותר טוב

מאפיינת את  הסופר היהודי, שלום עליכם, כתיבה ביידיש בלבד, הערצה לעיירה היהודית יחד עם מבעים של גרוטסקה והומור עצמי, שגם אותם עטף בחמלה. אין כמו הסיפור, "בגלל כובע", כדי להמחיש מדוע הוא נחשב אז וגם היום לסופר פופולרי בעולם כולו.

****

מלאו מאה שנה למותו של הסופר היהודי, שלום עליכם (שלום רבינוביץ' 1916-1859) – זו הזדמנות לציין שהוא העניק "קול" לנדכאים ולחלשים. דמויות מהעיירה היהודית במזרח אירופה שמעולם לא היו "שקופות" בעיניו. מאפיינת אותו הכתיבה ביידיש בלבד, הערצה לעיירה היהודית יחד עם מבעים של גרוטסקה והומור עצמי, שגם אותם עטף בחמלה. אין כמו הסיפור, "בגלל כובע", כדי להמחיש מדוע הוא נחשב אז וגם היום לסופר פופולרי בעולם כולו.

כתריאלבקה
תחילה, כמה הערות לגבי כתאירלבקה – העיירה בהא הידיעה של שלום עליכם, לה הקדיש ספר שלם – כתריאלים" – המביא את סיפורי העיירה היהודית הטיפוסית, את חיי אנשיה הקטנים, אורחם ומסחרם, חיי שלוותם ריביהם וקטטותיהם. ימי חגם ואבלם, שמחתם ועצבותם. בניגוד לגיבורי העיירה של סופרי יידיש אחרים: את חייהם הטרגיים-קומיים של גיבוריו שלום עליכם מתאר בסגנון ציורי מלא חן ואירוניה – ועם זאת במבט חומל ואוהד. חייהם קשים ומלאי תלאות, ובכל זאת הם אינם מאבדים תקווה. על עליבות חייהם מחפה שמחת החגים היהודיים וטקסי החיים ושאר שמחות קטנות – כולל מעשי נסים. וכך, על אף מצבם ודלותם – הם אינם מעוררים רחמים. (ישראלה הלזנר – לקסיקון לתרבות ישראל).

יידיש
שלום עליכם היה אדם משכיל. אם כך, מדוע פרסם את כתביו ביידיש בלבד? מדוע לא חבר אל הקבוצה של ח.נ. ביאליק וי.ח. רבניצקי ששאפו לטפח את העברית המודרנית? אכן, רבים ראו בכך אות וסימן לריחוק מקבוצת הסופרים הדומיננטית בת זמנו. אבל שלום עליכם סימן לעצמו מטרה: לתת את רשות הדיבור למגוון הטיפוסים בעיירה היהודית של מזרח אירופה במאה ה-19, ובכלל זה, ההווי היומיומי של מגוון בעלי המקצוע כולל שרברבים ועגלונים. נאמר עליו שהפך את עם הספר ל"עם של דיבור" במובן זה שהראה לכולם את הדרך להשתחרר ממצוקות היום-יום – לדבר, ואם כבר לדבר אז בשפת העם, יידיש.

אופטימים ללא תקנה
"אני אומר לך, אנו חיים בעולם רע ומכוער ורק כדי להילחם בו, אסור לנו לבכות" – המסר של שלום עליכם לבני דורו במזרח אירופה. למעלה מ- 2/3 מכלל יהודי העולם חיו במאה ה-19 במזרח אירופה – בעיקר ברוסיה ובפולין. בשאיפתו להוציא את הצער מהטרגדיה של החיים, סיגל סגנון כתיבה משולב בסוג מיוחד של שנינה. לא רק כפרשנות חריפה של החיים אלא גם כפרשנות מתקנת. הדבר הראשון שקרה כתוצאה מסגנון זה היה שצרותיהם הפכו את היהודים לאופטימיים ללא תקנה. האירוניה העשירה את חייהם במקום שיתמוססו בדמעות ויתאבלו כל פעם מחדש. כיום סגנון זה נחשב ל"הומור שחור" וניתן לזהות בו גם מה שמוגדר היום כ"הומור עצמי" – הומור שמפנה את חיציו לעבר ההומוריסטן עצמו והקבוצה אליה הוא משתייך. באורח פרדוכסלי, הומור זה שימש מעין מנגנון הגנה, "תרפיה של עליזות וצחוק", לדבריי אבנר זיו בספרו על ההומור היהודי (1986):

אין זה דבר פשוט כלל להתגונן מפני מציאות טרגית כשהנך חסר כוח ואין נשק בידך. אחת הדרכים האפשריות היא לעוות את המציאות, לראות את האבסורד שבה ולא רק לבכות על הנראה אלא להגיב בתגובה הפוכה, ולצחוק. אדם היודע לצחוק על עצמו, משתמש באחד ממנגנוני ההגנה היעילים ביותר: בניגוד להומור התוקפני, בו צוחקים על הזולת וחולשותיו."

בגלל כובע (נכתב ב- 1913)

בגלל כובע, סיפור שכתב ב- 1913 היא אחת היצירות הספרותיות של שלום עליכם שבה הוא מיטיב לספר לקורא על מגוון הדמויות בעיירה בשם כתריאלבקה, ולא רק זה, הוא יוצר מונולוג שנאמר כביכול על ידי הדמויות. למשל, היהודי ה"לא יוצלח" – שלום שכנא, גיבור "בגלל כובע", שדבק בו הכינוי "שלום שכנא בעל מוח רוטט" בשל פיזור הנפש שלו.

שלום שכנא היה "עסקן נדל"ן שלא בדיוק קושר עסקאות אבל מנסה מזלו עם בעלי נדל"ן."

בגלל כובע מתחיל בנימה חיובית – קרה נס. אלוהים ריחם על שכנא ויום אחד, פעם ראשונה בכל הקריירה שלו כסוכן נדל"ן הוא סוף-סוף קשר עסקה. לרוע מזלו, יהודי אחר הצליח לעקוף אותו ולשלש את הכסף לכיסו. "איפה הצדק!?" – קריאה המהדהדת את דברי שכנא, הלא-יוצלח.
הודות לכסף שקיבל בעזרת השם, שכנא מצליח לטפל בחוב הכספי שצבר, שולח כסף לאשתו לחג ואף קונה מתנות לילדיו, ואז מתברר ללא-יוצלח שכמעט לא נותר לו זמן עד חג הפסח. לכן הוא ממהר לשלוח מברק הביתה: "מגיע הביתה לפסח, בוודאות".

שלום עליכם ממשיך לספר באירוניה על קורותיו של שכנא הלא-יוצלח בערב חג הפסח – איך נקלע לביש מזל בתחנת הביניים שבעיירה זולודייבקה, בדרכו לכתריאלבקה. נתחיל בכך ששלום שכנא הגיע לתחנת הביניים כשהוא היה חצי מעולף, אחרי שעברו עליו שני לילות ללא שינה. ואז הוא מסתכל סביבו ומחפש לעצמו מקום לשבת. כשהוא מוצא – מקום הישיבה על הספסל הוא "בפינה ממש", משום שעל הספסל שכב "איש ציבור במדים מעוטר כפתורים, ונחר בקצב". מדובר בגוי וזה מפחיד מעט את שכנא. נאמר לנו ששכנא "לא התמצא במדים ולא הכיר את האיש, אבל שם לב כי לאיש במדים יש כובע צבא מהודר עם סרט אדום הכרוך סביבו".

"ייתכן שהיה קצין, מי יודע?" הרהורי שחולפים במוחו של שכנא. "מה יקרה אם אדם זה הוא לא פחות מאשר המפכ"ל האזורי? ואולי הוא הפריץ עצמו, האנטישמי הידוע? שמישהו אחר יתעסק איתו… אבל, אם לקצין מגיעה שינה כזו, מדוע לשלום שכנא לא מגיע נמנום? גם הוא בן אדם… אבל מחר זה כבר ערב פסח! ומה יקרה אם ארדם חס וחלילה ואפספס את הרכבת!"

שלום עליכם יודע גם לחמול, וכהומאז' ל"ראש היהודי" הוא מוסיף כי למרות שהיה לא-יוצלח, שכנא מצא דרך להרגיע את עצמו, "רגע, הרי בשביל זה יש לו ראש יהודי על הכתפיים!" שכנא יוצא לחפש את ירמי, הסַבָּל הרוסי שאותו הוא מכיר היטב. הוא נותן לו טיפ כדי שיעיר אותו בזמן ואלו הם דבריו, "מחר איסטר. איסטר, ירמי, אתה מבין? ראש של גוי שכמוך! האיסטר שלנו!". הרוסי מבטיח להעיר את שכנא כשיהיה סימן ראשון להגעת הרכבת.

בגלל כובע – כיסוי הראש הנו סמל וסימן היכר מרכזי בלבוש של כל יהודי מאמין. אבל שלום עליכם יוצר את הסצינה הבאה ובה שילוב של גרוטסקה עם חמלה:
שכנא המפוזר נרדם על הספסל כשתרמילו שמור היטב מתחתיו "כדי שאיש לא יגנוב אותו". בחלומו הוא מאבד את הכובע. באותו רגע הוא שומע מישהו מאיץ בו, "הגיע הזמן לקום". תחילה שכנא מבולבל לגמרי. אבל מהר מאוד הוא קולט שבאמת איבד את כובעו בתחנת הרכבת בזולודייבקה. אבוי, חולפת במוחו מחשבה, "עוד מעט ערב פסח ואם הוא רוצה בכלל להגיע הביתה בזמן, עליו לרוץ מהר ולקנות כרטיס נסיעה".
והנה קורה עוד נס – שכנא מוצא כובע – אבל לא את שלו הוא מוצא, אלא את כובעו של הקצין, עם הסרט האדום הכרוך סביבו… שיהיה. כשלראשו הכובע עם הסרט האדום הכרוך סביבו, שכנא ממהר לקופה לקנות לעצמו כרטיס נסיעה לכתריאלבקה. תור ארוך משתרך לפני הקופה אבל כולם זזים הצידה ביראת כבוד כדי לתת לו לעבור. הכרטיסן (גוי) פונה אליו ביראת כבוד, "לאן זה, הוד מעלתך?" ושלום שכנא לא מבין "מדוע פונים אליו פתאום ב'הוד מעלתך'"? כיהודי בין גויים הוא משוכנע שמתבדחים ועושים צחוק ממנו. שכנא כועס ומבקש מהכרטיסן כרטיס למחלקה שלישית, והכרטיסן בטוח שלא שמע טוב. "הוד מעלתו ייסע במחלקה שלישית?" אבל שכנא ממש כועס, רץ החוצה ודוחף את הקהל, יהודים וגויים, ויוצא לחפש את קרון המחלקה השלישית. מבלי ששכנא מבין מדוע זה קורה, כולם מפנים לו את הדרך. אבל מבקר הכרטיסים בכניסה לקרון המחלקה השלישית לא נותן לשכנא להיכנס פנימה, "תרשה לי אדוני, כאן מלא מאוד", הוא אומר לשכנא ולוקח אותו ואת תרמילו ומוסיף בנימוס, "לך מכאן, הוד מעלתך, אני כבר אדאג לך למקום." ושכנא צועק, "מה קורה כאן?" בסוף הם מגיעים למחלקה ראשונה. מבקר הכרטיסים מניח את התרמיל של שכנא לידו, מצדיע ומשתחווה לו. שכנא לא מאמין, צובט את עצמו ואף הולך להציץ בראי שעל הקיר. זה גורם לו לזעזוע! הוא רואה לא את עצמו אלא קצין עם כובע וסרט אדום.

כדי לרכך את תלאותיו של הלא יוצלח שלום עליכם שותל בפיו של שכנא מילים כדרבנות עטופות נימה של לעג כלפי הגוי, "ראש של גוי – זה העניין! עשרים פעם הרי אמרתי לירמי להעיר אותי ואפילו נתתי לו טיפ, ומה עשה האדיוט? הלוואי שימות, הוא העיר את הקצין במקום להעיר אותי! ואותי לא העיר. הוא נתן לי להמשיך לישון על הספסל. מזל ביש. שלום שכנא, השנה תבלה את פסח לא בבית.'"
ושוב שלום עליכם מגחך על דמותו של שכנא המפוזר – מרוב בלבול שכנא נוטל את תרמילו, יוצא מהקרון, חוזר לתחנה ורץ ישר לספסל שעליו ישן. הוא פשוט רוצה להעיר את עצמו לפני שהקטר יתניע חס וחלילה ואז באמת לא יגיע הביתה לפסח. כמובן שברגע שקפץ מהקרון החוצה, הקטר התניע, צפר, וזהו. שלום שכנא המפוזר בילה "פסח נורא ואיום, עם זרים בביתו של יהודי מזולודייבקה".
מה קרה אחר כך, כששכנא הגיע לכתריאלבקה? כאן מזמן שלום עליכם הצצה על טיפוסים קשיי יום בכתריאלבקה – נשים, ילדים, שכנים – ומראה שהשד לא נורא כל כך. וכך יוצא שעל אף עליבותם וחייהם הקשים מצבם לא עד כדי כך מר. כפי שנאמר, הוא מספק תרפיה של עליזות וצחוק לאנשי כתריאלבקה.

האישה העניקה לשלום שכנא קבלת פנים ממש מלכותית, עם סייג אחד – היא לא התלוננה שנשאר לפסח מחוץ לבית. היא לא אמרה כלום לגבי הסרט האדום. היא התלוננה לגבי המברק: איך העז שלום שכנא לכתוב שיגיע הביתה לפסח "בוודאות". איך יכול היה לשלם לדואר עבור המילה "בוודאות". אף יצור אנושי לא יכול להבטיח ב"וודאות". על זה היא ממש צעקה עליו. שלום עליכם מוסיף כאן הערה ובה לעג מהול בחמלה כלפי האישה, "לכן היא אישה. חבל עליה, היא חיכתה לו כל הזמן".

יהודי העיירה חטפו את ההזדמנות לצחוק כששמעו מה שבאמת קרה – הם שמעו על ירמי והקצין עם הכובע והסרט האדום וכשיצא שכנא לרחוב הם הצביעו עליו והתפקעו מצחוק ושאלו, "איך היה לחבוש כובע עם סרט אדום?".

ילדיו של שכנא ניצלו אף הם את ההזדמנות להשתחרר – הם רצו אחרי אביהם בצעקות, "הוד מעלתך!"

כל ניסיונות ההכחשה לא עזרו לו לשכנא. וכך, לאחר שתיאר מגוון של מצבים, והעניק "קול" לדמויות העיירה שחייהן עוברים עליהם בדרך כלל בעליבות, שלום עליכם מצליח במשפט אחד לסיים את הסיפור במסר שנון מלא אופטימית:

"אתם באמת חושבים שקל לעבוד על מישהו בכתריאלבקה?"

ביידיש זה נשמע יותר טוב:
צי איר טאַקע טראַכטן אַז איר קענען אַרבעטן אויף עמעצער אין קאַטריעלעווקאַ?

הערה: ניתוח מעולה של "בגלל כובע" על ידי פרופ' דוד רוסקיס, ניתן לקרא כאן

הומור "כשר לפסח"

העם הוא אותו עם, וחג הפסח הוא אותו החג לכולם אבל ההומור על פסח שונה מאוד בין קבוצות המרכיבות את המכלול הנקרא עם. הומור יהדות התפוצות, בעיקר ארה"ב, שונה מזה שצמח באוהלי תורה, וההומור של "חילונים גמורים" שונה מן השניים הקודמים. ויש גם מי ש"דבר תורה" עם קריצה הומוריסטית, מקובלים עליו יותר.

*************

סדר פסח

סדר פסח

לקט קטעי ההומור שלהלן, של ארבע קבוצות חברתיות, ממחיש לא רק את השוני ביחס לפסח. הלקט לא רק מראה שדברים שנשמעים הומוריסטיים באזני קבוצה אחת נתקלים בחיוך רפה על ידי אחרים בקבוצה חברתית אחרת. הלקט משקף פערים חברתיים ותרבותיים במה שנוגע למורשת העם היהודי.
ליקטתי ככל יכולתי מידגם קטן של קטעי הומור האופייניים לקבוצות שונות והריהו לפניכם. כתוצר לוואי אולי אף אצליח להעלות חיוך על פנים חמורות סבר בשבוע ה"קשה" שעומד לפנינו (אויי… קניות… פקקים…):

(1) הומור שמקורו בארצות הברית

שמוליק שהיה יהודי שומר מצוות וגם גאון פיננסי לא קטן, עזב את ברוקלין לטובת הצעת עבודה כסגן נשיא של חברת ברוקרים ידועה במדינת יוטה שידועה כמדינה של המורמונים.
הלחץ על הנשיא היה חזק מכיוון הדירקטריון. "לא יכול להיות שיהודי ינהל לנו את העסק. אנחנו אנשים דתיים כאן", אמרו לנשיא החברה.
הנשיא לקח את שמוליק בצד לשיחת מוטיבציה והסביר לו בצורה שלא משתמעת לשתי פנים שהוא חייב להתנצר אם הוא רוצה להמשיך להחזיק במשרה המכובדת הזו שגם באה עם משכורת בת שש ספרות.
לשמוליק לא הייתה ברירה . עם כל הקשיים שהיו לו להתנצר, לא היה לו קל לאבד משרה כזו.
הוא בא הביתה ואמר לאשתו פשוט. "מיום ראשון אנחנו מתחילים ללכת עם הילדים לכנסיה"
וככה עברו כמה חודשים טובים. אשתו לא הפסיקה להציק לו על הנושא הזה ואמרה לו – זה קשה לי ככה, אני מתגעגעת לשבת, להדליק נרות, לקידוש, לחגים. כסף זה לא הכל שמוליק.
וככל שהציקה לו כך גברו על שמוליק ייסורי המצפון שלו עד שיום אחד ניגש אל נשיא החברה שלו ואמר לו, "תראה, אני לא יכול להמשיך ככה אני כולי אכול ייסורים מבפנים, כסף זה לא הכל, ואני לא ישן בלילה מזה וגם אשתי לא. זה כבד עלי. נולדתי יהודי ואני רוצה למות יהודי. אם אתה רוצה שאתפטר, אני אתפטר מבלי לעשות מזה עניין.
הנשיא הביט עליו בתדהמה ואמר לו, "שמע סמואל (ככה קראו לו הגויים) לא ידעתי שזה כל כך קשה לך, חשבתי שזה עניין של מה בכך להמיר דת. אתה יודע מה, תישאר אצלנו בעבודה ותהיה יהודי כרצונך… אני אטפל בשאר.
חזר שמוליק הביתה שמח וטוב לב , רץ לאשתו שישבה על הכורסא מול הטלוויזיה וצפתה בתכנית של ריקי לייק ואמר לה – צפורה, לא תאמיני, קרה לנו נס, אנחנו חוזרים להיות יהודים, זה בסדר דיברתי עם המנהל והוא משאיר אותי בעבודה".
וציפי (ככה קראו לה היהודים בברוקלין) הביטה עליו בעיניים יורקות אש ואמרה לו, "תגיד לי, אתה השתגעת ?????"
ושמוליק הביט עליה המום ואמר לה, "אבל חשבתי שזה מה שאת רוצה כל הזמן. כל הזמן בכית לי, מה, את לא רוצה להיות יהודיה בחזרה???", שאל.
ציפי, הביטה עליו עצבנית עוד יותר ואמרה לו: "בטח שאני רוצה, בוודאי שאני רוצה . … אבל עכשיו??????? שבועיים לפני פסח???????

(2) הומור מקומי (מקיימי מצוות)

בביתו של בני-ברקניק נשברה האסלה בערב פסח. הוא הלך לחנות וקנה אסלה חדשה. כשצעד איתה ברחוב לביתו עצרו אותו העוברים ושבים ושאלו: "מי פסק? מי פסק?"
*****
האסלה בשירותים נשברה בדיוק בערב פסח.
על הבוקר רץ בעל הבית ברחובות בני ברק לחפש חנות פתוחה בכדי לקנות אסלה חדשה.
כשהוא חוזר לביתו לאחר הקניה מוצא אותו בפתח הבניין איזה פרומער ליטוואק ושואלו מה יש לך תחת בית השחי?
עונהו בעל הבית: 'אסלה חדשה'. 
מקמט הליטוואק את מצחו ומביע את התפעלותו – "כזאת חומרה יפה עוד לא שמעתי"
ומיד רץ לחנות….
****
אישה מתקשרת לרב בערב פסח בבוקר ומספרת שבעלה מחפש כל הלילה את הפתית העשירי ולא מוצא.
הרב פוסק לה שהוא לא חייב להמשיך לחפש.
מסבירה האשה: התקשרתי לשאול האם מותר לי כבר לגלות לו איפה החבאתי אותו ?
*****
פעם נכנס יהודי לבית חברו לפני פסח, וראה אותו עובד קשה ביחד עם אשתו לנקות את הבית לפסח.
שאלו חברו, נו הצלחת לנקות את כל הבית מהחמץ?
חברו – שאשתו דחפה אותו לעבוד קשה – ענה: "כן, אבל יש חתיכה אחת של חמץ (כשהוא שולח מבט חד אל אשתו) שאינני מסוגל להפטר ממנה.
אשתו )שהבינה שהוא מרמז עליה(, הפטירה לעברו, "את החמץ הזה כבר מכר אבי לגוי, לפני הרבה שנים".
(3) הומור של חילונים – מהפייסבוק:
למה הכי טוב לעשות ניקיונות לפסח בעזרת עיתונים?
כי הם מוציאים את כל הלכלוך החוצה
מעניין אם ילדים של דתיים משחקים בפסח "שק קמח".
עוד יומיים ליל הסדר – לא התרגשתי ככה מאז יציאת מצרים (ש. פרס)
מסימני דור ההייטק – לקראת פסח חבר מחזיר לך הארד-דיסק ששאל ממך לפני 4.5 שנים.
(4) הומור ב"דבר תורה" **

מצה ומרור שאנו אוכלים, על שום מה? – משל ונמשל

מעשה בעשיר אחד, שהייתה לו בת מהוללה, שחיפש לה חתן.
והנה, כשהגיע לישיבה אחת, הצביע לו ראש הישיבה על בחור אחד שהיה ה"עילוי" המובחר של הישיבה, אך גם עני מרוד לבוש קרעים.
הבחור העילוי מצא חן בעיני הגביר, שהסכים מיד לשידוך. אבל מחשש שמא חלילה הבחור יתחרט, מיהר הגביר לעשות מיד ובמקום 'תנאי חתונה'. ומכיוון שאוכל טוב ושתייה מתוקה לא היו בידו והגביר לא היה מוכן לחכות, לכן עשו את התנאים על "פת חריבה" בלבד.
אח"כ לקח אותו העשיר לביתו, ונתן לו מלבושים נאים ומתוקנים, אך בסתר, חתך לו הגביר חתיכת "בד" קטנה מ"הבגד הישן" של החתן, והחביא אותו בכיסו.
לימים, כאשר החתן לא כיבד את חמיו כראוי, הוציא חמיו הגביר את "חתיכת הבד" ואמר לו: "תזכור באיזה מצב שפל היית, ואני הוצאתי אותך מזה!!"
אלא, שאז- הוציא החתן מכיסו חתיכת "לחם חריבה" שהחביא בעת 'התנאים' ואמר לחמיו: "ראה גם אתה, איך כל-כך חשקת בי ומיהרת לקחת אותי להיות חותנך- עד שלא רצית לחכות אפילו ל"סעודת תנאים" נורמלית ומשובחת".
אף אנו טוענים כך, כלפי הקב"ה. הקב"ה מראה לנו את המרור ואומר: "ראו בניי באיזה שפל הייתם במצרים, שהיו ממררים לכם את חייכם, ואני הוצאתי אתכם מזה!"
אלא שאז, מוציאים גם ישראל את "המצה החריבה" מכסים, ואומרים:
"ראה נא אבינו, עד כמה חשקת בנו ל"חתן", עד שהוצאת אותנו בחיפזון ובבהילות כזאת, שאפילו את הבצק לא נתת לנו להספיק להחמיץ".
הרי לנו שמצוות ה"מצה", זוהי לימוד זכות על עם ישראל.
ועל כך אנו רומזים ואומרים בהגדה" בשעה שיש מצה ומרור- מחותנים(מונחים) לפניך"

למה נסמכו "הא לחמא עניא" ל"מה נשתנה" ול"עבדים הינו"?

האב אומר ב"הא לחמא עניא" – כל דכפין ייתי ויכול.
הבן שאינו רגיל שאביו נעשה פתאום נדיב, ונותן צדקה, אומר – "מה נשתנה"?
והאב משיב – "עבדים הינו לפרעה במצרים"… ולמדנו מפרעה שמדבר ואינו עושה…
כך אני מדבר ואיני עושה!

רבי יהודה היה נותן בהם סימנים דצ"ך עד"ש באח"ב

ונשאלת השאלה: – למה?? מה, כ"כ קשה לזכור עשר מכות?? למה היה צריך לתת למכות סימנים???
הנה תשובה מדהימה:
רבי יהודה נתן סימנים בעשרת המכות מסיבה פשוטה-
כי מכות בלי סימנים זה לא נחשב.

הקשר בין שני שמותיו של החג: "חג המצות" ו"חג הפסח"

ציטוט מתוך הגדה של פסח עם פרוש של הגר"עי שליט"א:

יש להסביר טעם קריאת שני שמות לחג החרות, שהם "חג הפסח" ו"חג המצות". ונקדים משל: מלך אחד יצא עם שריו ועבדיו לצוד ציד בשדה, ויפגע בנער אחד רועה צאן ומחלל בחליל בטוב טעם ובחכמה נפלאה עד שלב המלך הלך שבי אחריו. ניגש אליו המלך ודיבר איתו ארוכות וקצרות, וימצאהו מלא דבר בחכמה ובתבונה ובשכל חריף.
וישתומם המלך על חכמתו ותבונתו, וייקחהו אליו הביתה, ויהי מאוכלי שולחנו, וילמדהו טכסיסי מלכות, ובזמן קצר עלה במעלות נשגבות עד אשר נתמנה על ידי המלך לשר האוצר. והשר היה אהוב ונערץ על כל אזרחי המדינה, כי בטבעו היה טוב ומטיב לכל, וכל האזרחים נהנו מהקלות במיסים ובארנוניות, ויחלו מעט ממשא מלך ושרים.
אך יתר השרים קנאו ממנו והביאו את דיבתו רעה באזני המלך, ולא שמע אליהם המלך ולא האזין לדבריהם. אולם השרים המשיכו להעליל עליו כי גנב מקופת המדינה ומאוצר המלך, עד שנאלץ המלך להזמין אותו לישיבה דחופה במעמד כל-שרי המלוכה, לתת דין וחשבון על מעשיו, ומצב קנינו ורכושו ורווחיו הפרטיים.

עד כאן ציטוט.
ההמשך (בכתיבה חופשית):

בקיצור הוא בא למשפט והראה שכל רכושו מקורו באמת ויושר. ואז אחד השרים אמר שזה לא יכול להיות ושהוא משקר וכו' וכו'.
הלכו לביתו לבדוק אם באמת יש שם מאוצר המלך… טיילו בבית וראו שהכל פשוט והכל פתוח… עד שהגיעו לחדר אחד שהיה נעול. הוא התחנן שלא יפתחו אותו כי רק הוא נכנס לשם והוא יתבייש אם יפתחו אותו… אבל המלך חייבו לפתוח את הדלת. הוא פתח וראו שם את התרמיל והחליל מהימים שהיה רועה צאן… ושאל אותו המלך: למה אתה שומר את כל זה ולמה לא רצית להראות לי? והוא אמר למלך שכל סוף יום עבודה הוא נכנס לשם, שם את התיק על הגב ומחלל בחליל כדי שאם יהיה לו גאווה הוא ייזכר בימי עניו ואז תרד לו הגאווה.

עד כאן המשל, ועכשיו הנמשל:

חג הפסח מסמל את הניסים (אשר פסח על בתי אבותינו..) והיה חשש שניכנס בעקבות זה לגאווה (הנה אנחנו מעל כולם ואנחנו ואנחנו וכו' ) ולכן ה' שם לנו את השם השני "חג המצות" שזה מסמל את העוני (לחם עוני ..וגם מסמל את כל העבודות פרך..) שיהיה לנו איזון ולא נכנס לגאווה..

****
לקוראיי רשימותיי – מיטב איחוליי לחג פסח שמח וכשר!
בהזדמנות זאת, קבלו את תודותיי על התגובות הענייניות שהוספתם לרשימותיי. הערותיכם תרמו לי רבות. על זה נאמר: "מכל מלמדיי השכלתי".

 

** דברי תורה אלו לקוחים מפורום "נוער וגיל ההתבגרות", ערוץ 7

פורים בבני ברק והרשת גועשת – על מה?

בבני ברק, אופן מימוש האמירה "נהפוך הוא" מתוך מגילת אסתר, מוכתב מגבוה על ידי הרב לנדא. אף-על-פי שהטיעון הבא עשוי להתפרש כהזוי – אין בתכתיב זה דבר כלשהו יוצא דופן. ההנחיה לתושבות בני ברק לחגוג את חג הפורים בביתן אינה אמורה לזעזע.

*****

פורים כמציאות חלופית

תמצית חג הפורים היא לחגוג פעם בשנה את ה"כאוס". רב העיר בני ברק, משה יהודה לנדא, הנחה את תושבות העיר (21.3) לחגוג את פורים בביתן: "כל כבודה בת מלך פנימה ויקיימו השמחה בביתן… חו"ח מלצאת בהסעות לאירועים". מבט רחב על חג הפורים כקרנבל, להלן, יבהיר מדוע התגובות הזועמות על כך ברשת מיותרות.

פורים, ככל קרנבל, הוא כלי לחוות את אותה מציאות חלופית שהאדם משתוקק לה. בפורים החברה מאפשרת לבני האדם להשתמש בזהויות אחרות, חלקן מוזרות, מאיימות, שדיות או מרושעות. המסכות הינן הכלי הנפוץ והנוח ביותר ללבוש זהות כזו. למסכה יש כוח מאגי בלתי מוסבר כמעט. ברגע שאדם לובש את המסכה משהו בשפת הגוף שלו משתנה. משהו מן האדם "של היום יום" נעלם ומופיע בזהות אחרת. המסכה מאפשרת לאדם לעבור מטמורפוזה. אם במרבית ימות השנה כולנו חובשי מסכות רק בפורים מאפשרת המסכה הצצה לפנימיותו האמיתית של האדם. בחסות המסכה שומט האדם את זהותו היומיומית המוכרת, המגבילה אותו כל כך בחוקיה ובהרגליה ומפליג אל מחוזות קיום שונים לחלוטין האדם הלובש מסכה חווה מציאות מורכבת. הוא משיג, בנוסף לזהות שלו, גם את זהותה של הדמות אותה מייצגת המסכה.purim

כל קרנבל הוא מציאות משחררת החוגגת את הכאוס

בדומה לכל קרנבל בעולם המערבי שאחרי ימי הביניים את פורים חוגגים אצלנו במעין התנהגות פרועה, כאוס. ההצדקה לכך מצויה בפסוק שולי המופיע במגילת אסתר: (ח', פס 17) "ובכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע, שמחה וששון ליהודים משתה ויום טוב …ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם". הפסוק מתייחס באותה מידה הן לגברים והן לנשים, ילדים וקשישים יהודים. בפורים משתכר האדם "עד לא ידע" (מכאן הביטוי, עדלאידע). השתייה, המוגבלת בדרך כלל, מומלצת ביום זה ואפילו בחוגי חרדים נוהגים להתיר איסור על שתייה ביום זה.

הפסיכולוג השוויצרי קרל גוסטב יונג מסביר שהקרנבלים בכל הזמנים ובכל התרבויות ממלאים תפקיד חשוב לכל בני האדם. לכולנו יש צורך לתת ביטוי לחלק האי-רציונלי, הכאוטי שבנפשנו. תקופת הקרנבל מאפשרת התחברות קצרת זמן עם עולם יצרי חסר חוקים ומסגרות. יצירת קשר חיוני עם חלקי נפש כאוטיים שלא באים לידי ביטוי בימים כתיקונם בשל המגבלות שמטילות החברה והתרבות. הקרנבל מעניק לגיטימציה זמנית לחציית הגבולות, הנשמרים בקנאות כל השנה. הקרנבל הוא "קתרסיס" קולקטיבי, המצרף את צורכי הפורקן של היחיד עם חגה של החברה כולה. לא רק הזלילה והשתייה מאפיינים את השאיפה לכאוס. בולטים עוד יותר פריעת הסדר ושבירת החוק, הפרת הכללים הרגילים של ההתנהגות החברתית. בולט גם היפוך תפקידים, או לפחות טשטוש חברתי ומעמדי הבא לידי ביטוי בשימוש בתחפושות או במסכות.

במהלך הקרנבל נוהגים לחבר שירים ומחזות, סוגים שונים של פרודיות וסאטירות ששמים ללעג את המעמדות העליונים. העולם ההיררכי של מרבית ימות השנה נסוג בפני עולם של צבע, זלילה, שוויוניות ולצון. אבל "ההתפרעות" תחומה היטב בין שתי תקופות של סדר. כשמסתיימת התקופה בה מותר לחצות את הגבולות, חוזרים הכללים והחוקים. מעל לכל ברור לחוגגי הקרנבל כי הכאוס זמני והסדר הוא שינצח.

האינטלקטואל הצרפתי ראבליי, כבר ידע שקרנבל הוא אירוע בעל משמעות פסיכולוגית חברתית מבורכת. ראבליי הבין שקרנבל מאפשר לחשוף את האמת של העם, לפתוח פתח לדיאלוג ולשבור את המסגרת הפורמלית. זאת בניגוד לריטואל ההומוריסטי הפורמלי שאפיין חגיגות וטקסים מטעם השלטון והיה נפוץ בעולם הקדום. קולו היה קולו של העם, קולו של מקום השוק וקולו של הקרנבל, קולן של בדיחות ואנקדוטות אנונימיות. בתמצית, קרנבל איננו מילה נרדפת לחג שנקבע על ידי המדינה. לוח השנה איננו העיקר כאן. שכן קרנבל הוא מהות שהיא מחוץ לסדר הפורמלי. אבל במאה ה- 16 ראבליי נחשב כזאב בודד.

ההנחיה של לנדא – כבודה במקומה מונח

אמנם הפסוק במגילת אסתר (200-400 לפנה"ס) והאמירה שבו – "נהפוך הוא" – מצביעים על קיומן של מסכות וליצנות. אבל בבני ברק לא מדובר בקרנבל המאופיין בדרך כלל במימוש זמני של עולם אלטרנטיבי או כאוס. מנהגי החג בבני ברק אף אינם מכילים סממנים מובהקים של ליצנות ספונטנית – גולת הכותרת של עולם אלטרנטיבי משוחרר מכללי התנהגות. אדרבא, המרחב הציבורי של בני ברק  מובנה. אין בו מקום לעולם אלטרנטיבי. ובהמשך לאמירה זאת, ההומור בחג של בני ברק אינו יכול להיחשב כהומור עממי, הומור של העם. חגיגות פורים שם הן לכל היותר ריטואל שמתנהל תחת עינם הפקוחה של מנהיגי הציבור. כי בדומה לאורחות חיי השגרה שם, גם חגיגות פורים מתואמות עם סדר חברתי רצוי. גם הליצנות איננה ספונטנית. היא לכל היותר ריטואלית. ופרט לאלמנט הצחוק שבה, היא סימבולית עם אפקטים החורגים הרבה מעבר לבידור עצמו. היא נועדה בעיקר להעביר מסרים כלליים, למלא מטרה ציבורית ולסייע לשימור התרבות. לעומתה, ליצנות ספונטנית נוטה להיות חתרנית, וללגלג זמנית על ערכי תרבות מקובלים.

בבני ברק, אופן המימוש של האמירה "נהפוך הוא" מוכתב מגבוה על ידי הרב לנדא. אף-על-פי שהטיעון הבא עשוי להתפרש כהזוי – אין בהנחיה זו דבר כלשהו יוצא דופן. ההנחיה של לנדא לתושבות בני ברק לחגוג את חג הפורים בביתן אינה אמורה לזעזע אותנו, הציבור החילוני. לידיעת הזועמים ברשת וח"כ קסניה סבטלובה האינטליגנטית בד"כ. בני ברק זו מובלעת שבה שולט סדר פורמלי. איזו זכות יש לנו להתערב בנעשה בחברה סגורה זאת?

 

הומור על פרענקים וערבושים

תראו לאן הגענו. בדיחות דויד לוי היו די פופלריות בשנות ה-80 רק בשל הפער הנתפס בין קבוצת הרוב האשכנזית לבין דויד לוי כסטריאוטיפ של מרוקאים. מאז דבר לא השתנה אצלנו. ולא רק זה – יש מי ששם באותו סל ממש הומור נוסח "מרוקאי סכין" והומור הלועג  ל"ערבושים".

***********

הדרך הבוטה ביותר להפגין פער בין תרבותי היא לעשות שימוש בהומור אתני מתוך כוונה לעלוב ב"אחר" ולהשפילו על היותו חלק מקבוצת מיעוט באוכלוסייה, השונה מקבוצת הרוב. מכנים זאת הומור אתני הנגוע באתנוצנטריות מופרזת (יובהר להלן).

קבוצה אתנית

קליפורד גירץ, האנתרופולוג, קבע שמה שמגבש בני אדם ל"קבוצה אתנית" הם, מצד אחד, גורמים אובייקטיביים, שיוכיים, שאין לנו שליטה עליהם – כגון, מוצא ותכונות ביולוגיות. לעומתם, קיימים גם גורמים נרכשים והם סובייקטיביים ההופכים בני אדם לקבוצה אתנית. לדוגמא – אוכלוסייה המתגוררת במיקום גיאוגרפי מוגדר ויש לה "אבות מייסדים" משותפים, שפה, דת, מנהגים ודפוסי התנהגות משותפים. כל הנ"ל יוצרים קווי מיתאר לזהות אתנית.

מה שקורה בדרך כלל – עקב מלחמות, הגירה, מסחר וכיוצא באלה, או עקב הסקרנות הטבעית להכיר תרבויות אחרות – הוא מה שנקרא "פער בין-תרבותי" – שבחלקו הוא פער שבתפיסה. עקב השוואה עם ה"אחר" – שיכול להיות בקבוצת המיעוט או הרוב האתני – נוצרת הזהות האתנית הייחודית.

על בסיס תפיסות של פער בין תרבותי צף ועולה בדרך כלל הומור אתני, המבוסס על הסטיריאוטיפ של ה"אחר", כפי שיוסבר להלן. אבל גורם נוסף ושמו "אתנוצנטריות", שיוסבר להלן, מלבה יצרים של "עליהום". מכאן נולד הומור אתני שלא נועד לשם השעשוע בלבד. הומור על פרענקים ועל ערבושים הוא מן הסוג הנובע מאתנוצנטריות.

הומור אתני וסטריאוטיפ

סטריאוטיפ מכיל אספקט תרבותי חזק. בני האדם בונים לעצמם תמונה מנטלית של סביבתם כדי להתמצא בה. מתרחש תהליך פסיכולוגי בו נוצר הסטריאוטיפ. יש בו יסודות חיוביים – הוא מאפשר התמצאות קלה במרחב התרבותי והחברתי – אבל גם יסודות שליליים. התוכן העובדתי שבו מאוד מעוות שכן הוא מבוסס בעיקר על תפיסות והכללות. יתרה מכך, סטריאוטיפ בנוי בדרך כלל על אמיתות שאיש אינו רוצה להתווכח איתן ולכן הוא שורד גם כאשר האדם לומד שבעצם הדברים שונים ממה שסיפרו לו.

כל סוגי המגעים בין התרבויות מייצרים דעות, אמונות ועמדות מגובשות לגבי ה"אחר". "דימויים" של ה"אחר" – סטריאוטיפים – הם הבסיס ל"הומור אתני". סטריאוטיפים שאותם מאמצת קבוצה בעלת זהות אתנית מוגדרת, הם אבני יסוד להומור האתני מכיוון שהם מהווים הנחות יסוד הדרושות לשם יצירת הומור אפקטיבי – הומור המבוסס על רעיון מובן שאין צורך להתאמץ כדי לעכלו.

גם אם לא כולם שותפים לתפיסה הסטריאוטיפית כלפי קבוצות היעד. יש כאלו שפשוט נהנים מהומור אתני. גם כאשר אדם לא מקבל סטריאוטיפ מסוים, הוא יקבל אותו באופן זמני כדי ליהנות מההומור.

הומור אתני ואתנוצנטריות

כדי להסביר מדוע הומור אתני פופולרי בעולם משתמשים חוקרים מתחום הפסיכולוגיה במושג "אתנוצנטריות". הגדרה קלאסית של המושג אתנוצנטריות מתייחסת לפרספקטיבה של חברי קבוצה בעלי זהות אתנית משותפת. חברי הקבוצה רואים עצמם במוקד וכל היתר נחותים יחסית אליהם. בני הקבוצה מטפחים גאווה עצמית, מתגאים בעליונותם היחסית ומאדירים את עצמם לעומת ה"אחר" הנחות.

אחת הטענות הקיצוניות שהועלתה במחקרים על אתנוצנטריות אומרת שדימוי סטריאוטיפי שמדביקים ל"אחר" הוא דרך תת-הכרתית להצדיק את העוינות שמרגישים כלפי אחרים. עוינות הצומחת מתוך אתנוצנטריות.

אפטה (Apte), אנתרופולוג של הומור בחברות קדומות ועכשוויות, גילה שכל עמדה קבוצתית הכרוכה בהאדרה עצמית ושנאת אחרים, בסטריאוטיפיזציה ובדעות קדומות מקורה באתנוצנטריות. אם תרבויות אחרות נחשבות כנחותות בעיני הרי זה מעלה את ערך הדימוי העצמי שלי. דעה קדומה שאימצנו מחזקת אתנוצנטריזם, כפי ששלילת הערכים התרבותיים של אחרים מטפחת הערכה עצמית ותחושות של עליונות.

ציטוט מהכתבה פרענקים וערבושים ימחיש את הפגיעה שחשה קבוצה אתנוצנטרית ווכיצד אותה קבוצה עצמה נגועה באתנוצנטריות כלפי ה"אחר":

את בדיחות דוד לוי סיפרה מתוך כאב בתו, חברת הכנסת אורלי לוי־אבקסיס, בראיון טלוויזיה לפני כמה שבועות… אבל היא עצמה השתמשה באותם אמצעים כדי להשפיל ערבים. נציגת 'ישראל ביתנו' … לוי־אבקסיס, לא תבחין כמובן בקשר בין הגזענות הטראומטית כלפי אביה לגזענות הזאת [נגד ערבים, תה.], שגם מפלגתה שותפה בכירה לה.

מה שנחשב כגזענות בעיני לוי-אבקסיס הוא בעצם הומור אתני המבוסס על סטריאוטיפ המרוקאי. אין בהן כדי לעלוב אלא כדי לשעשע. לעומתו, בדיחות על ערבושים מבוססות הן על סטריאוטיפ והן על אתנוצנטריות מתוך כוונה לעלוב ולהכפיש.

הומור אתני לא חייב להיות פוגעני

באופן כללי הומור אתני עונה על צורך אנושי לשחרר קיטור. זאת גישה שואבת מהתיאוריה הפסיכו-פונקציונלית של פרויד על בדיחות.

אבל הפונקציה הסוציולוגית החשובה ביותר של הומור אתני היא פיקוח על הסולידריות הקבוצתית וגם ניהול קונפליקט בין קבוצות. כאמצעי לפיקוח חברתי, ההומור האתני נותן ביטוי ישיר או עקיף למאפיינים סוציו תרבותיים של הקבוצה, מעודד זהות אתנית חזקה ודימוי עצמי חיובי של בני הקבוצה, ומאידך עשוי לשלול על ידי לעג  את מי שאינו קונפורמי לנורמות תרבותיות קיימות או מי שמכחיש זהותו האתנית כדי להשיג רווח אישי.

האם בהומור אתני יש כללים של "מותר" ו"אסור"? – אין "מותר" ו"אסור". הדרך הבוטה ביותר להפגין פער בין תרבותי היא כאשר עושים שימוש בהומור אתני כדי לפגוע בקבוצת מיעוט. במיוחד כשהדבר נובע מאתנוצנטריות מופרזת. בישראל, פער בין תרבותי בין קבוצת הרוב וקבוצות מיעוט היה והינו עדיין מקור לחוסר הבנה ומתח, למרות שמדובר בהבדלים שבתפיסות בעיקר. בנסיבות המתאימות, השלב הבא הוא הבלטת האתנוצנטריות ופגיעה ב"אחר" באמצעות הומור אתני.

בכתבה דלעיל, "פרענקים וערבושים", מובאת הבדיחה הבאה: "דוד לוי הולך עם אשתו ובנם. הילד נופל לבור. לוי שואל את אשתו: 'נוציא אותו, או שנביא אחר?" – הומור שאינו נגוע באתנוצנטריות.

ציטוט מתוך אותה כתבה ידגים את הסטריאוטיפ העומד בבסיס ההומור הפוגעני, הומור אתני נגוע באתנוצנטריות מופרזת,

"המסר זהה: פרענקים וערבושים מתייחסים בזלזול לחיי ילדיהם. השכול שלהם הוא לא השכול שלנו. אנחנו מקדשים את החיים ("טוב למות בעד ארצנו"), והם מקדשים את המוות. להם לא אכפת שילדיהם מתים, יש להם הרבה; הם לא בני אדם כמותנו. את מה שסיפרו לנו אז על המזרחים מספרים עכשיו על הערבים — "מרוקאי סכין", או "מוות לערבים" — והדה־הומניזציה לעולם נשארת. משה יעלון, גלעד ארדן ורוני אלשיך אומרים שאי אפשר להשוות בין השכול שלנו לזה של הפלסטינים, ונפתלי בנט אומר שהם שולחים את ילדיהם למות בעבור בצע כסף … ההתנשאות השפלה של השרים כלפי רגשות ההורים הללו מכוונת כמובן לליבוי היצרים הכי נבזיים בחברה הישראלית. אם אינם בני אדם כמונו, כי אז מותר לנו, בני העם הנבחר, לעולל להם הכל. ראו אותנו, כמה קדושים ונעלים חיינו; ראו אותם, הפראים, כמה נחותים הם.

"עכשיו", ממשיכה הכתבה, "מספרים את הבדיחות מהסוג דלעיל גם שר הביטחון, שר החינוך, השר לביטחון פנים וגם המפכ"ל החדש. כי עכשיו זה מותר. כי עכשיו מספרים אותן על ערבים [תה.]".

אף-על-פי-כן גם בעיתות של מתח תוך תרבותי או בין-תרבותי אפשר גם אפשר שהומור אתני יהיה שפוי, ולא נגוע באתנוצנטריות. בזאת גדולתה של שלישיית הבידור "הגשש החיוור"

קחו לדוגמא סטנדאפיסט/ית. איך הם מתנהלים ב"פורום ציבורי?" –  אחת הטכניקות היא לשאול כמה משתתפים ממוצא מסוים יושבים באולם. כך מוודאים ממה עליהם להימנע כדי לא לפגוע בקבוצה בקהל. טכניקה נוספת של סטנדאפיסטים תהיה להשתמש ב"הומור עצמי" ובכך להקטין את פרופיל הקבוצה החברתית שאליה שייך הקומיקאי. מיד בתחילת הערב מזהים מי בקהל מזוהה עם המוצא האתני שלנו (הסטנדאפיסטים) ומספרים בדיחות המבוססות על הסטריאוטיפ הרלבנטי. רק אחר כך פונים לעסוק בהומור אתני המכוון ל"אחר".

אי אפשר לסיים רשימה על הומור אתני/גזעני מבלי להתייחס ללהקת הגשש החיוור. הלהקה, ששמה הולך לפניה עד עצם היום הזה. הגשש החיוור שאבה את נושאי הבידור שלה מפערים בין תרבותיים באוכלוסייה הישראלית . אבל ההומור שלהם האיר פנים לכל. הוא אפשר לכל אחת ואחד לצחוק לפחות על מישהו. בנוסף כדי להיות פופולאריים – נמנעו הגששים מנושאי אקטואליה ופוליטיקה.

המופיעים היו גברים בלבד. הם הצליחו לצחוק מתוך טוב-לב על כל קבוצה חברתית. זאת על אף שהשתמשו בצורה מוגזמת בתנועות, הבעות פנים, תלבושת והיגוי של קבוצות אתניות. מחברי המערכונים של הגשש החיוור היו יוצאי תרבויות שונות בישראל – בעיקר אשכנזים וספרדים. הם דאגו להעשיר את המערכונים בתכנים עלילתיים מוכרים לכולם ולהתבסס על סמלים, גיבורים וטקסטים פופולאריים כגון התנ"ך. כל זאת בכדי לאחד את הצופים ולהאיר פנים לקהל בכללותו.

סיכומו של דבר, הומור על פרענקים וערבושים לוקה באתנוצנטריות מופרזת, מעל ומעבר לתפיסת ה"אחר" כשונה. יש בו כוונה לעלוב ולפגוע ולא לשעשע תוך הבלטת הפער הבין-תרבותי.

 

 

חידוש מרענן: סאטירה

היכולת לחבר מאמר סאטירי, ועוד כזה שמזמן לא ראינו כאן בעיתונות, היכולת לגרות את החוש היודע להבחין בין בידור לבין סאטירה, היא הנקודה העיקרית בה אני עוסקת ברשימה זאת.

********

בני ציפר, עורך המדור "תרבות וספרות" בגליון יום שישי בהארץ, פרסם לפני שבוע מאמר שבו סיפר על האירוח שאירגן בביתו לאחרונה לאישיות חשובה. ראש ממשלתנו, נתניהו ואשתו היו אורחי הכבוד שלו. לדבריו, היה זה לילה ענוג בו קיווה ציפר ש"הקסם הזה לא ייגמר לעולם".
במאמרו "הערב הענוג, ענוג שלי עם הרב כהנא" בהארץ גם ב. מיכאל מתאר אירוח דומה שאירגן. היה זה לפני שנים. אורחי הכבוד היו הרב כהנא וזוגתו. האם זו מקריות? איך זה שבהפרש של שבוע אחרי מאמרו של ציפר, נזכר ב. מיכאל לתאר אירוע שהתרחש לפני שנים?

אין כאן מקריות או דבר מה תמוה. אדרבא, זהו חידוש מרענן: סאטירה מעולה.

התפעלתי מהעיתוי בפרסום מאמרו של מיכאל ומהעולה ממנו עד כי מצאתי לנכון לכתוב את דעתי כאן. בראש ובראשונה מאמרו של מיכאל מייצג את שובה של הסאטירה ואולי אף מרחיב את גבולות הסאטירה, לאחר שהוצרו מידותיה, ומשיב לה את כבודה האבוד. היכולת לחבר מאמר סאטירי, ועוד כזה שמזמן לא ראינו כאן בעיתונות, היכולת לגרות את החוש היודע להבחין בין בידור לבין סאטירה, היא הנקודה העיקרית בה אני עוסקת ברשימה זאת.

 

קודם כל, מה זאת סאטירה? ומה הקו שמבדיל בין סאטירה לבין בידור? האם סאטירה היא בכלל שם נרדף למלל הומוריסטי המעורר צחוק? ואם לא, אז מה מייחד אותה מיתר סוגי ההומור?

 

בתשובה לשאלות אלו אתבסס על מה שנאמר על כך בפורום שנערך במלאת 8 שנים לרדיו האזורי תחת הכותרת: "אחריות תקשורתית" בעידן שבו הקו המפריד בין "שמים פתוחים" ו"פרועים" דק מאוד (27.10.2003). ובכן, אחד הפאנלים באותו פורום התייחס בכובד ראש לקו המפריד בין תכניות סאטירה  לבין תכניות בידור והומור. המנחים, דודו הררי וגב' רוני יובל, ביקשו את התייחסות המשתתפים לשאלה מה ההבדל בין הומור וסאטירה? מהי סאטירה ומהו בידור?

אפרים סידון היה ראשון המשיבים, וכך אמר:

הומור וסאטירה לא נשואים. הרבה פעמים נוהגים לומר הומור וסאטירה ביחד, אולם זה לא הכרחי. הסאטירה מוגדרת כמופנית נגד חזקים, למשל נגד ראשי ממשלה ומפלגות פוליטיות. ללעוג על פַרסִים או על נכים או על נשים נאנסות זה לא סאטירה, כי סאטירה היא נגד חזקים ולא נגד חלשים.

אבי כהן, יוצר סדרת החרצופים ובטי המכוערת, חיזק את קביעתו של סידון:

ההבחנה שערך אפרים סידון בין סאטירה להומור היא נכונה, כי סאטירה לא תמיד מצחיקה. יש קטעים סאטירים  מחרידים של חנוך לוין, למשל, והם אינם מצחיקים. אני חושב שהקו המבדיל עובר במקום של האמירה. אם אתה סתם רוצה להצחיק אתה יכול להצחיק. אפשר לצחוק בסאטירה, כמו שאנחנו צוחקים בבי"ס על המורה, כי נורא מצחיק לצחוק על המורה כי הוא שולט וזה נורא מצחיק לצחוק על אריק שרון.  כלומר, "אפשר לצחוק על אנשים חזקים ועדיין זו לא תהייה סאטירה. אם אני צוחק על אריק שרון רק בגלל שהוא שמן. אם אין אמירה בקצה, חידוש כלשהו, אם אין איזו הפיכה של דעות קדומות זה סתם צחוק.

האמירה השנונה של ב. מיכאל –

למי שעדיין לא הספיק להתעדכן, אגלה כי לפני זמן מה בני ציפר, עורך מוסף התרבות של עיתון הארץ, הזמין לביתו את ראש הממשלה נתניהו ואשתו שרה לארוחת ערב. הוא לא הסתפק בכך ופרסם טור (22.07.2015) מפרי עטו בו הפליג בשבחם של בני הזוג נתניהו. הערב שבו בילו הזוג נתניהו אצל בני ציפר ייזכר על ידו כעונג, כקסם וכעדות לנועם הליכותיהם. כל מילה ומשפט בטור של ציפר היו ספוגים בהתפעלות מבני הזוג הממלכתיים והתרבותיים ובכלל זה היכולת שלהם להעשיר את הערב בכל טוב, החל בסגנון הדיבור וכלה ביידע ואנקדוטות מעוררות עניין.

קראתי את המאמר בשקיקה תוך ניסיון לעמוד על קנקנו – האם ציפר יוצא מגדרו כדי לבטא את הערכתו ותודתו העמוקה על אירוע ייחודי שכזה או שמא, בין מילות הטור שלו מסתתרת אמירה כלשהי, איזו סאטירה. לא מצאתי כזו.

הבוקר במקביל לחדשות הלוהטות מהאזור החם ביותר במדינה – בג"ץ בתי דריינוף שבבית אל – מצאתי (בעמוד השני של החלק העיקרי בעיתון הארץ) מאמר שכתב ב. מיכאל. אותו ב. מיכאל שליווה בטוריו את העיתון 18 שנים (כתב טורים ב"ידיעות אחרונות" וגם ב"חדשות"). היום אפשר לומר שלא נס ליחו של מיכאל הטוב שבסאטיריקנים.

לכאורה, מדובר במאמר תמים ואגבי על אירוח שהתקיים בביתו לפני שנים (אולי שלושים שנה), של אישיות פוליטית ידועה ובת זוגו. שכן, לפי המאמר מיכאל אירח את הרב כהנא וזוגתו לארוחת ערב בביתו וכך הזדמן לו לעמוד על קנקנם. מיכאל הפליג במאמר בשבח השניים. ליקט מתוך "יומנו" פרטים חשובים שרצה להביא לידיעת הקורא הסקרן. הוא ציין למשל שכהנא שם לב לפרטים ומפגין יידע, ואשתו המצודדת כל עין, אינה בוחלת בכל אמצעי לפתות את בעלה למהר ולסיים את האירוח ולשוב לביתם כדי לסיים את הערב בנעימים.

איפה העוקץ? מה ייחודו של מיכאל במאמרו הסאטירי? האמירה שלו ברורה אך נאמרת בעקיפין. מאמרו יוצא כנגד דברי החנופה שהעתיר ציפר על אורחיו המכובדים, חייב הקורא להיות מודע לענייני האקטואליה האחרונים. אם ידוע לקורא שציפר הרים בביתו אירוע לכבוד בני הזוג נתניהו אין ספק שהתפעל מהאמירה העולה ממאמרו המתוחכם של מיכאל – אמירה השמה ללעג את האירוח של ציפר בכללותו.

אך לא די בכך כדי שמיכאל יזכה לשבחים על מאמרו הנ"ל. שכן דבריו של מיכאל יכלו להישאר בגדר סאטירה סתמית, או הומור ללא אמירה מיוחדת כנגד ה"חזקים" – תכונתה המובהקת של הסאטירה. מלאכתו כסאטיריקן מיומן הושלמה בפסקה האחרונה והעוקצנית במיוחד שבמאמרו.

ליוויתי אותם למכוניתם המצודדת, ותהיתי מה תהיה הפרובוקציה שלי בשבוע הבא: … לבסוף החלטתי לכתוב מאמר שכותרתו תהיה "בוגדאן חמילניצקי – לא מה שחשבתם".

רק מה לעשות, הודה מיכאל, אין לי המייל שלו: "לו רק היתה בידי כתובת המייל של בוגדאן, הייתי מזמין גם אותו לארוחת ערב." אך מייד נזכר היכן למצוא, "אחפש בגוגל…"

 

החרדים בישראל: מה מאפיין אותם בעיני עצמם?

משתתפי הפורום החרדי לענייני אקטואליה "בחדרי חרדים" הם אנונימיים ומזוהים עם הציבור החרדי, ולקט הבדיחות שבאשכול הווירטואלי "מילתא דבדיחותא" הוא פרי בחירתם. השימוש שהם עושים בבדיחות המגמתיות הוא הבסיס למיפוי מאפייניו של הציבור החרדי.

*************************

רציתם לשמוע ממקור ראשון על מאפייני הסביבה החברתית הספציפית אליה משתייך הפרט? אין קל יותר מאשר ליצור מידגם מייצג של הקבוצה הספציפית ולראיין פרטים בתוכה, בעזרת שאלון. לא כן הדבר כשמדובר במגזר החרדי בישראל. ניסיון לקבל תשובה כנה וישירה לשאלות המשקפות את אופיה החברתי-תרבותי של היהדות החרדית, ומידע על הסוגיות החברתיות ואחרות המעסיקות אותם כקולקטיב עשוי להיכשל ברב המקרים. לא תשיגו מידע ממשי ומקיף. אבל באמצעות ביטויי ההומור שלהם ניתן להשיג זאת, הכיצד?

"מילתא דבדיחותא": לקט בדיחות של קבוצה וירטואלית חרדית 

אשכול הבדיחות "מילתא דבדיחותא", המתפרסם בפורום החרדי הפופולרי "בחדרי חרדים", סייע לי באיתור נקודת המבט העצמית של קבוצה וירטואלית, שחבריה הם "חרדים". בולטים בהם צעירים עד גיל 40, שהם קבוצת הגיל הפעילה ביותר באשכול זה.

עשרות נושאים מהמישור החברתי והתרבותי משתקפים ב"בדיחה המגמתית", שהוגדרה על ידי פרויד כבדיחה המשמשת כדי לפרוק מתח ולמתוח ביקורת מבלי לתקוף ישירות את אובייקט הביקורת.

גם דרויאנוב (1922/2000) מתייחס לממד ההתרסה והעוינות שבבדיחה המגמתית בספרו על הבדיחה היהודית:

וכמה יודעת בדיחתנו להיפרע גם מאותה יראה, שזה כאלפיים שנה היא רודפת את היהודי ומבקשת להטיל את שעבודה עליו… ויותר משבדיחתנו ממרידה את היהודי על שעבודיו ומשעבדיו מבחוץ היא ממרידה אותו על שעבודיו ומשעבדיו מבפנים… ולבסוף פורצת הבדיחה שלנו את כל הגדרים, הורסת את כל המעצורים והחסימות, פורקת את כל השעבודים והעולים ונעשית מרידה לא רק בתורה ובמצווה ובמסורה, אלא גם מרידה – כלפי מעלה… (עמ' י"א, י"ז).

כשהיו מונחים לפניי למעלה מאלף בדיחות שהועלו לאשכול "מילתא דבדיחותא", בפורום "בחדרי חרדים", הצלחתי לברר מה מאפיין את "הקולקטיב החרדי", מנקודת המבט של פרטים בקבוצה הווירטואלית שחבריה באים מתוכו.

הבדיחות שבאשכול, המשתרע על פני תקופה של כשמונה שנים, אינן רק אנקדוטה, אלא גם טקסט חברתי-תרבותי. טענתי העיקרית היא שדווקא הבדיחה המגמתית מאפשרת לציבור החרדי להעלות סוגיות רלבנטיות ל"קולקטיב", ושהיא משמעותית לאין ערוך ממה שמאפשר הפורום "בחדרי חרדים" בדרך כלל. יתרה מכך, לקט הבדיחות שבאשכול נמצא שם בזכות הרלבנטיות שלו לקהל היעד של "בחדרי חרדים", והתובנות העולות ממנו מעוגנות בראייה הסובייקטיבית של ציבור זה.

הפרטים שהעלו בדיחות לאשכול הם יהודים חרדים, שנהוג לחלקם לשלוש קבוצות עיקריות: חסידים, מתנגדים וחרדים ספרדים. הם משתתפים בפורום "בחדרי חרדים" השייך לאתר הפורומים "הייד פארק", ומהווים ביחד קבוצה וירטואלית שעניינה דיון באקטואליה באמצעות תקשורת אינטרנטית. יש לציין כי בקבוצת "בחדרי חרדים" מוסכם להציג שֶם משתמש (Pseudonym) במקום השם האמיתי, כך שהמשתתפים נתפסים כאנונימיים.

מצב דומה קיים גם באשכול הבדיחות, שמהקמתו בסוף ינואר 2002 ועד לסוף אוקטובר 2009 הועלו אליו כ-1,200 בדיחות. חלק ניכר מהבדיחות המגמתיות שיש בו משקף הומור עצמי ומספק מבט רחב על תפיסת הקבוצה את עצמה כ"קולקטיב חרדי". בדיחות של הומור עצמי – המהוות רוב באשכול הבדיחות – מציגות נקודות תורפה בציבור היהודי ובהלכה, במצוות ובמוסר של הציבור החרדי המקיים אותן. ההנחה היא שהתבדחות של הקבוצה על חשבון עצמה נובעת מחוזק ומהזדהות.

מה מאפיין את הציבור החרדי בעיני עצמו, וכיצד הוא משווה את עצמו לקבוצות אוכלוסיה אחרות?

מובחנותו של ה"קולקטיב החרדי" כפי שקבוצת "בחדרי חרדים" תופסת אותם, ובהסתמך על אשכול הבדיחות שלוקט על ידה, מתמצית בכמה מישורים:

  1. מובחנות הקולקטיב החרדי מול האוכלוסייה היהודית-חילונית ומול האוכלוסייה הלא-יהודית. הבדיחה מועלית לאשכול מתוך הנחה שיש הסכמה בקבוצה על המשותף לחבריה ועל המייחד אותם כציבור משאר החברה.
  2. הזהות הקבוצתית ברמת המיקרו: אחד מהמאפיינים המיקרו-חברתיים הוא ההשתייכות לאחת מהחצרות החסידיות – חסידים, ליטאים (מתנגדים) וחרדים ספרדים, והכרת המתחים המתקיימים ביניהם.
  3. מובחנות הקולקטיב החרדי משאר הזרמים שביהדות – האורתודוכסיה, הזרם הקונסרבטיבי או הזרם הרפורמי.

הבחנה נוספת עולה מההשוואה בין הסוגיות שמעלה הבדיחה המגמתית של הציבור בארץ לאשכול, לאלה שמעלה הציבור החרדי הלא-מקומי. חרדים דוברי אנגלית, מרקע לא-ישראלי, נוהגים לעשות שימוש בביטוי "גוי".

להמחשת הקטגוריות הנ"ל:

(1) בדיחות המבחינות בין היהודי/החרדי לבין החילוני מהוות אחוז מזערי מכלל הבדיחות שבאשכול, ואילו הבדיחות המבחינות בין היהודי/החרדי לבין אוכלוסיות לא-יהודיות נפוצות יחסית והן נוטות לטובת הקבוצה הראשונה. 

נימת התנשאות (של הרב) בולטת בבדיחה שלהלן:

שיחת חולין מתנהלת בין רב לבין כומר שנפגשו באקראי באירוע מפואר. הכומר מתרברב ומאדיר את הטקסים השונים הנערכים בנצרות. כשהוא מחלק שבחים לטקס ההלוויה הנוצרית ולסדר המופתי השורר בה, מהנהן הרב ומשיב לכומר: "ובעניין הלוויות, אני חייב להגיד לך שגם אני מעדיף את שלכם".

התפיסה בדבר העליונות השכלית של הרב מומחשת גם בבדיחה הבאה. בבדיחה זו בולט הזלזול של הרב ביומרה של יריבו, הכומר, המבקש ללמוד גמרא. עוקצה של הבדיחה טמון בביטוי ביידיש בעל קונוטציה שלילית, "אַ גוֹיִישֶע קוֹפּ":

כומר מבקש ללמוד גמרא. הרב דורש ממנו לעבור מבחן התאמה מסוים ומציג לו שאלה: "שניים חודרים לבית דרך ארובה, הם מביטים זה בזה ומיד יודע כל אחד מהם מי מהם יצא ממנה נקי ומי לא, הכיצד?" לאחר שלושה ניסיונות כושלים של הכומר להשיב לשאלה, מסכם הרב ואומר: "אמרתי לך שלא תצליח, אתה גוי ויש לך ראש של גוי… [א גויישע קופ]". 

הביטוי "א גויישע קופ" ("ראש של גוי") מופיע לרוב בקטעי הומור של יהודים ונועד להקניט ולהצביע על נחיתות שכלית של מושא הבדיחה.

(2) בדיחות המתמקדות בזרמים בציבור החרדי ובמתח ביניהם, כגון חסידים, ליטאים (מתנגדים) וחרדים-ספרדים, ומוסדות חינוך המזוהים אתם.

להלן שתי דוגמאות:

שאלה (1): "כמה חסידי ברסלב צריכים כדי להחליף נורה?" תשובה: "אפס. אף אחד לא יכול להחליף את הנורה המקורית."

שאלה (2): "כמה תלמידים של ישיבה יוניברסיטי צריך כדי להחליף נורה?" תשובה: "אחד, ועוד שנים-עשר מתחלקים בקרדיט."

הניגודים בין הזרמים מפליגים עד כדי נגיעה בפרטי פרטים ובדקויות. כשפורצת, למשל, מחלוקת בין חצרות חסידיות או בין קבוצות בחברה הליטאית והמוסדות המזוהים עמן, היא מתדלקת את אוצר הבדיחות המשתייכות לקטגוריה זאת. לדוגמה:

מחלוקת פרצה בין ראשי ישיבת פוניבז' לבין ישיבת מיר, כאשר יצא מכשיר "מירס" לשוק. בפוניבז' הציעו לתת למכשיר את השם המשולב: פונופון.

(3) בדיחות המתמקדות במובחנוּת הציבור החרדי מזרמים מתחרים ביהדות, כגון הרפורמים והקונסרבטיבים.

בדיחה טיפוסית לקטגוריה זאת מתמקדת בעיקר בזרמים הקונסרבטיבי והרפורמי, ומציגה אותם באור מגוחך. לעתים הגיחוך מתבסס על אנקדוטה מדומיינת. כך למשל, אחת הבדיחות באנגלית מספרת:

יהודי זכה בלוטו ורכש לעצמו מכונית מסוג למבורגיני. עם קבלת הרכב החליט הלה לבקש מהרב אישור להתקין במכונית מזוזה. תחילה פנה אל רב הקהילה האורתודוקסית. הלה שאל את היהודי לפשר האובייקט הקרוי "למבורגיני" ושלח אותו לרב הקהילה הקונסרבטיבית שיפתור את הבעיה. זה שלחו אל הרב הרפורמי שהודה שאינו יודע מה זאת "מזוזה": "אני יודע שלמבורגיני זה רכב ספורט איטלקי, אבל מה זה לעזאזל מזוזה?!" 

כיצד מתייחסים פרטים ביהדות החרדית למנהיגיהם הרוחניים?

החשיפה של שדרות רחבות בציבור החרדי לצורת הסמכות הנהוגה במעגלים רבים של החברה הסובבת שאתה הם באים במגע, עשויה להגביר את התסכול והמתח בין בסיס הפירמידה לקודקודה. בד בבד, גובר גם הצורך התקופתי למתוח ביקורת על סמכות המנהיגות הרוחנית. הבדיחות בקטגוריה זאת משמשות לצורך זה. מקצתן מופנות אל סמכותו של מנהיג מסוים ואחרות מופנות אל המנהיגות בכללה.

הדרשן בבית הכנסת מוצג בבדיחות כאחראי עיקרי לשעמום של הקהל. להלן שתי דוגמאות:

  • דרשן האריך בדברים, מעבר למצופה, ודרשתו ארכה כשעה וחצי. בעל השמחה שפך את מר לבו בפני אחד האורחים והלה כתב פתק ועליו שלוש מילים: "דיין הויזן איז סיריצן… [המכנסיים שלך קרועים]" ומסר אותו לדרשן.
  •  הקהל היה נרדם על-פי-רוב במהלך הדרשות של דרשן אחד בבית הכנסת. כאשר הגיע אותו דרשן לגן עדן התברר לו שנהג מונית התכבד במיקום טוב יותר מזה שלו. הבירור שעשה חשף בפניו את האמת: "אנו מתגמלים לפי התוצאות… אצלך הקהל כולו נרדם ואילו מי שיושב במונית ערני …. הוא מתפלל במשך כל הנסיעה". 

רבנים מוזכרים בבדיחות בשמם המפורש, לדוגמא: עובדיה יוסף, יוסף שלום אלישיב, יוסף אפרתי וישראל אלטר, האדמו"ר מגור:

הועלתה הצעה לחלוקה מחדש של הש"ס…: ברכות – הרב עובדיה; פאה – הרב אלישיב; עבודה זרה – הרב אפרתי; שבת –  האדמו"ר מגור".

הומור עצמי באשכול הוירטואלי

תפקידו של ההומור העצמי באשכול הוא מרכזי, כפי שעולה משיעור הבדיחות הללו מכלל הבדיחות המגמתיות שבאשכול, העובר את המחצית. המטרה בהומור העצמי היא לגעת בחסרונותיו של הציבור החרדי ובנורמות ההתנהגות המקובלות עליו. להציג אותן לראווה, כדי להצביע על חוסן. הכוונה היא לבדיחות המשקפות את יחסו של הציבור החרדי לנורמות חברתיות ותרבותיות, ובהן אלה הקשורות במשפחה (יחסי בעל-אישה/חמות), בחברת הלומדים, בכולל, בישיבות, בעבודה ופרנסה, ובתכונות שכיחות בחברה זו כגון, קיום מצוות, תפילה בבית הכנסת, שנור, קמצנות, יחס כלפי נשים או כלפי החמוֹת, התנהגות חברת הלומדים, האם היהודייה, השתמטות בחורי ישיבה מעול פרנסה, סגידה לכסף, שנור, קמצנות, תחמנות ונורמות השידוך.

אחת הבדיחות משנת 2009, הממחישה הומור עצמי, שייכת לסוגת ה"קצרים":

שידוך הוא כמו חניה: "הטובים תפוסים, הפנויים לנכים." 

אחת מתת-הסוגות בקטגוריה ה' היא כאמור בדיחות המתמקדות בבחורי ישיבה ומלגלגות על שאינם מקפידים בקיום מצוות, כמו בדוגמה הבאה:

בחור ישיבה מתוודה שבחופשה אינו מחמיר בשלושה דברים אלה: השגחה מהודרת של בד"ץ העדה החרדית – כי לא תמיד אפשר להשיג; תפילה במניין – כי לא תמיד אפשר להשיג; בת תלמיד חכם – כי לא תמיד אפשר להשיג…".

הביקורת על יחסו המשתמט של בחור ישיבה מקיום המצוות, כפי שהיא מוצעת בבדיחה הבאה, משתמשת בכפל לשון, כך:

שאלו ראש ישיבה על בחור אחד, "איך הוא?" והלה השיב, "ממש שולחן ערוך מהלך…" – שאלוהו: "ממש כך?" –  השיב להם: "כן, מלא סעיפים".

לסיכום: משתתפי הפורום החרדי לענייני אקטואליה "בחדרי חרדים" הם אנונימיים ומזוהים עם הציבור החרדי, ולקט הבדיחות שבאשכול הווירטואלי "מילתא דבדיחותא" הוא פרי בחירתם. השימוש שהם עושים בבדיחות המגמתיות הוא הבסיס למיפוי מאפייניו של הציבור החרדי.

**** הערה: כל המעוניין, יוכל לעיין במאמר המלא כפי שפורסם בכתב העת "מגמות" (2014).

עוד בדיחה אחת [על מובארק] ודי!

מסורת סיפור בדיחות פוליטיות החלה במצרים בתחילת שנות ה-50 ושכיחותה עלתה מאז – מכיוון שמסוכן היה בימים אלו להביע דעה פוליטית בפומבי וכך התפתחה מסורת של הומור פוליטי המשמש כאמצעי ביקורת חלופי מקבץ בדיחות

בדיחות פוליטיות מתארות את מובארק כאידיוט מושלם. מסורת של בדיחות פוליטיות התחילה במצריים בתחילת שנות ה-50 וליתר דיוק, ב-1952. שנה זו הייתה קו פרשת המים שממנו כל זה התחיל, משום ש"הקצינים החופשיים" ובראשם גמאל עבדול-נאצר ומוחמד נגיב, הובילו מהפיכה, ששמה קץ לשלטונו של המלך פארוק. המשטר הצבאי החדש שם קץ גם לפוליטיקה פרלמנטרית ולחירויות הפרט: חופש ההתארגנות, חופש הביטוי וחופש העיתונות.

 

שכיחותה של הבדיחה הפוליטית במצריים עלתה מאז. בדיחות פוליטיות הפכו לשם דבר לא רק במרחב הפרטי. החל מפקידי הממשל וכלה ביושבי בתי הקפה, העם המצרי כולו נסחף לשמוע ו/או לספר בדיחה פוליטית טובה. היה מסוכן להביע דעה פוליטית בפומבי וכך התפתחה מסורת של הומור פוליטי המשמש כאמצעי ביקורת חלופי. מי שמספר או שומע בדיחה אינו בהכרח מי שחיבר אותה ואין לכך תיעוד משום שהיא נאמרת בעל פה. ההומור הפוליטי היה מכוון מאז ואילך כלפי ההנהגה הפוליטית ומדיניותה. התופעה, דהיינו, שימוש בהומור פוליטי במקום לקחת סיכון ולהתבטא בפומבי בענייני פוליטיקה, אינה ייחודית למצרים. רשימה ארוכה של מדינות כגון, ברית המועצות לשעבר, צ'כיה, מזרח גרמניה, פולין, הונגריה, קובה, סין נכללות בין אלו שבהן התפתחה הבדיחה הפוליטית כתחליף להבעת ביקורת בפומבי כנגד בכירים במערכת הפוליטית.

מנקודת מבט פסיכולוגית, של פרויד, מיזעורו של האויב או היריב, הגחכתו והצגתו כנחות מאיתנו היא מתכון שכיח המסייע להשגת תחושת עליונות כלפיו. משום כך, ברור מדוע השימוש בהומור פוליטי שכיח במיוחד כשאין אפשרות להתבטא ישירות ולהביע עמדה מנוגדת לזו של בכירי המערכת הפוליטית. כמו כן, ברור מדוע נפוצה הבדיחה הפוליטית במצבים של תחושת אי שוויון משוועת בין העם לבכירי הממסד הפוליטי. הצחוק הוא האפשרות היחידה לקתרזיס ולפורקן זמני ממצוקות אלו. אין אפשרות להפיל משטר בצורה כזו אבל יש אפשרות לצחוק ולהירגע, זמנית.

מכל זה עולה שלאור ההתפתחויות האחרונות במצרים, מישהו פספס כשלא נתן את מלא תשומת ליבו לבדיחות הפוליטיות שהסתובבו בוודאי במצרים בזמן האחרון. אפשר היה בקלות לעקוב אחר תחושות העם ודעותיו, אילו מישהו היה אוסף את הבדיחות ומנתח אותן אחת לאחת. התוצאות לא היו מדויקות, אמנם, משום שאי אפשר לדעת לפי הבדיחה הפוליטית מה באמת חושב העם ואיזה חלק מהעם מזדהה עם הבדיחה. לשם כך נחוץ מחקר אמפירי מדויק. רק כך ניתן לקבוע בוודאות מה היו תחושותיהם של חלקים שונים באוכלוסיה המצרית בזמן האחרון. אבל כל בדיחה היא אינדיקציה.

הבדיחה הבאה הייתה פופולרית בזמנו של נאצר. יש בה ביקורת מאוד נחרצת עליו:

נאצר מגיע לגיהינום, שם הוא מתקבל על ידי השטן. כיאה לאדם במעמדו, השטן מציע לו לבחור באיזה חדר עינויים הוא מעדיף להתגורר. האפשרויות לבחירה הן: חדר עינויים סוציאליסטי או קפיטליסטי. נאצר מבקש הבהרה והשטן משיב, "בחדר הקפיטליסטי אתה נשרף באש במשך חמישה ימים ושני הימים הבאים הם ימי מנוחה ואילו בחדר הסוציאליסטי צולים אותך בשמן רותח במשך שבעה ימים רצופים". נאצר אינו מהסס ומבקש שישלחו אותו לחדר הקפיטליסטי. כעבור שבועיים הוא מחליט לבדוק מה מצבו של עבד-אל-חכים עמר, מי שהיה הרמטכ"ל ו"התאבד" לאחר המלחמה (1967). עמר בחר להיות בחדר עינויים סוציאליסטי. במאמץ רב מגיע נאצר אל עמר ומה רואות עיניו? עמר יושב לו בנינוחות ומעשן חשיש. "מה קורה כאן?" שואל נאצר. עמר משיב לו: "אנחנו שולחים כל יום מישהו לקו-אופ לקנות שמן, אבל כבר זמן רב אין, אז מביאים לנו משם חשיש, במקום….".

ברור שהבדיחה מכוונת למתוח ביקורת על המודל הסוציאליסטי של נאצר. למרות הסוציאליזם שהונהג על ידי נאצר עוד בשנות ה-50 אי אפשר להשיג מצרכי יסוד, כמו שמן לדוגמא. ההומור מופנה גם כלפי עמר, שהיה ידוע כמעשן חשיש. אגב, בבדיחות, מרבית המנהיגים הפוליטיים הגיעו לגיהינום.

כשעלה סאדאת לשלטון בשנות ה-70 הרבה מן הבדיחות הפוליטיות הידועות מימיו של נאצר סופרו גם עליו לאחר שעברו מתיחת פנים קלה. הדמות המרכזית בבדיחות הקשורות לסאדאת היא אשתו, גי'האן. והבדיחות עוסקות במין. מאחר ויש בהן אלמנטים פוליטיים בשילוב עם מין, אפשר להציגן כהומור פוליטי.

הבדיחה מספרת, שבאחת הנסיעות של סאדאת לארצות הברית הוא החליט שעליו להגן על אשתו ג'יהאן, שנשארה לבדה בקהיר והזמין לה חגורת צניעות שחותכת כל אובייקט שמתקרב ומנסה לחדור דרכה. כשחזר מארצות הברית, זימן סאדאת לחדרו את כל שרי הממשלה ודרש מהם לחשוף את אזור חלציהם. כל אחד בתורו הראה לו את איברו ורק מובארק לא הסכים לחשוף את איברו בפני סאדאת. "חוסני מובארק, אתה אדם נפלא. ידעתי שאפשר לסמוך עליך", אמר לו סאדאת. "תודה רבה לך, אדוני הנשיא" השיב לו מובארק בגמגום.

מי שמספר את הבדיחה מגמגם את תשובתו של מובארק כדי שיבינו שלשונו נקטעה…. הבדיחה מתמקדת גם במתירנות היתרה של ג'יהאן. מה גם שידוע שכולם ניסו ל"התחיל" איתה בכל פעם שסאדאת נסע בתפקיד ושהוא סמך בתחילה על מובארק יותר מאשר כל שרי הקבינט המדיני שלו. הבדיחה הבאה ממחישה את המצב בצורה הטובה ביותר:

פעם הודיע סאדאת לחברי הפרלמנט, "אני רוצה שתדעו שאשתי ג'יהאן בהריון", מישהו צעק: "בראבו! מובארק!", "לא" מיהר סאדאת להגיב, "קארטר".

מי שמבין ערבית יחוש בכפל המשמעות של המילה "מובארק" – הנשמעת קצת כמו "מברוק", במובן של 'ברכות'. רק סאדאת לא מבין את כפל המשמעות וחושב שמישהו אמר שאבי התינוק הוא מובארק. (הערה: מספרים על שערורייה במצרים בזמנו של סאדאת עקב השמועה שקרטר נישק את ג'יהאן בפומבי). בכל מקרה, עד היום חלק מהבדיחות על מובארק משלבות את דמותה של ג'יהאן.

בדיחה מתקופתו של מובארק ממשיכה את הקו:

מספרים שאשתו, סוזאן, שאלה אותו איך זה שבתקופת סאדאת נתנו האמריקאים שני מיליון דולר למצרים. הוא הסביר לה שגי'האן הייתה נוסעת לשם, נפגשת עם קרטר, הוא היה מנשק לה כל לחי, ומוסר לידה אחר-כך צ'ק שמן. בהמשך, הוא ביקש מסוזאן לעשות טובה, לנסוע לאמריקה ולהיפגש עם בוש לפי אותה מתכונת. אך הוסיף, "כשתגיעי חזרה למצרים, שטפי את לחייך במי הנילוס". היא עשתה כדבריו. נסעה, בוש נשק על לחייה ומסר לידה צ'ק שמן. כשחזרה יצאה מיד לנילוס לשטוף את פניה. בעודה עושה כן, היא רואה שם את אחד השרים, באדר (שר הפנים דאז), ושמה לב שהוא שוטף את עכוזו במי הנילוס. "מאין אתה חוזר?", שאלה, והוא השיב לה: "מערב הסעודית"….

ראשית, יש בבדיחה רמז לריבוי ההומואים בערב הסעודית ובמדינות המפרץ הערביות. שנית, מובארק הבין שזה מה שעליו לעשות כדי לקבל מהם ומהאמריקאים כספים. כמובן שאזכור שמה של ג'יהאן בבדיחה מעיד עד כמה השמרנות המצרית לא סלחה על לה שהסכימה שקרטר ינשק את לחייה במהלך ביקורו בקהיר.

כשמובארק עלה לשלטון הוא הביא עימו רוח סובלנית ודמוקרטית יותר, יחסית לקודמיו. הוא אפשר לכמה ממפלגות האופוזיציה לייסד עיתונים משלהן, ואפילו התיר חופש התארגנות מסוים. עיתון מפלגת האופוזיציה ה"וואפד החדש" (ימין-מרכז), שנקרא בשם "וואפד", היה בשנות ה-80 היומון בעל התפוצה הרחבה ביותר. העיתון מתח ביקורת נגד מדיניותו של מובארק, באופן די קבוע. אך מאחר וגם בתקופתו של מובארק לא הייתה דמוקרטיה במצרים, המשיכו להפיץ בדיחות פוליטיות כאמצעי ביקורת נגד השלטון. הקו השולט בבדיחות מעמיד את האינטליגנציה של מובארק ויכולותיו בסימן שאלה גדול. הבדיחות עושות לעתים השוואה בינו לבין בעלי חיים:

לכינוס מדעי בנושא ניתוחים, שהתקיים בקהיר, הגיעו נציגיהם של מדינות רבות. הנציג הצרפתי סיפר שהיה עליו לטפל במתאבק שהיה פצוע קשה ולהחליף את ליבו ואת כליותיו. "היום הוא מתאבק מקצועי" הוא סיפר. הנציג האנגלי סיפר שהיה עליו לטפל ברץ מרתון מקצועי שאיבד את שתי רגליו בתאונה וסיפר "היום הוא עדיין רץ מקצועי ידוע". גם הנציגים האחרים סיפרו דברים מדהימים עד שהגיע תורו של המצרי. הוא סיפר שהיה עליו לטפל באדם שאיבד את מוחו, ושהוא החליף אותו במוח של קוף. "היום הוא נשיא מצרים" הוסיף הנציג.

הבדיחה משווה את מובארק לקוף ואף קובעת שהמוח של הקוף איכותי יותר מהמוח של מובארק. אבל הבדיחות הפופולאריות ביותר מבין אלו המשוות בין מובארק לבין בעלי חיים אחרים עושות השוואה בין חמור (או יותר נכון, ass) לבינו.

הבדיחה מספרת שכאשר מובארק נוסע במכונית למקומות שונים, חמור ואמבולנס יוצאים בעקבותיו. שאלו את רופאו האישי מדוע חמור ואמבולנס? השיב להם: "האמבולנס הוא למקרה חירום, כמו תאונה, והחמור נחוץ כדי לתת למובארק עירוי במקרה הצורך".

ההשוואה ברורה. למובארק ולחמור יש אותו סוג דם.

הבדיחה הבאה, גם היא על מובארק, מספרת שעטיף סידקי (שהיה ראש הממשלה במצרים) היה צריך לדבר עם מובארק בדחיפות וכשלא נתנו לו להיכנס ואמרו לו שמובארק עסוק, הוא התעקש ופרץ לחדר שבו ישב מובארק ושיחק שחמט עם חמור. סידקי השתומם ושאל אותו לפשר הדבר, "אתה משחק שחמט עם חמור?" השיב מובארק, "אל תקרא לו חמור, הוא ניצח אותי כבר חמש פעמים".

בדיחה נוספת שמשווה בין מובארק לחמור מספרת שפעם הוא הגיע לשיחה עם הנשיא רייגן ושאל "מדוע שלחת לחלל מורה ולי לא הצעת לטוס לחלל?" רייגן מיד הציע לו שבפעם הבאה הוא יזמין אותו והוסיף "אל תשכח להביא איתך חמור". מובארק הוזמן והועלה יחד עם החמור לחללית. שם הסבירו לו: "יש בחללית שני טלפונים, אחד כחול והשני ירוק. כשהירוק יצלצל, החמור צריך להשיב, וכשכחול, אתה – מובארק – צריך להשיב."החללית המריאה והטלפון הירוק צלצל. החמור השיב, והמדענים שאלו אותו מה הוא רואה מהחלון. גם למחרת זה קרה וכך גם למחרת עד שמובארק לקח ביום הרביעי את השיחה ושאל מדוע הם אינם מתקשרים אליו. התשובה הייתה, "בסדר, מחר נתקשר אליך". הם התקשרו וביקשו ממובארק למסור את הטלפון לחמור, כדי שיוכלו לשאול אותו שאלות….

המסר כאן ברור לגמרי. מובארק טיפש יותר מהחמור. כשבדיחות כאלו רצות במדינה שהחקלאות היא הענף הנפוץ ביותר ושחמורים ובעלי חיים נוספים מסתובבים לא רק בכפר אלא גם בעיר וכל אחד מבין למה הם משמשים, השוואה כזו מביעה שאט נפש מטיפשותו של מנהיג.

ויש סוג נוסף של בדיחות המשוות בין נאצר, סאדאת ומובארק.

אחת מהן מספרת שכאשר שאלו כל אחד מהם איזו שנה בחייו הייתה הקשה ביותר, נאצר דיבר על מלחמת 1967, סאדאת דיבר על מלחמת 1973 ומובארק סיפר שהשנה השנייה שלו בתיכון הייתה הקשה ביותר…

הבדיחה מציגה את מובארק כאידיוט מושלם, שאפשר רק לרחם עליו. וכן הלאה, לא השתנה דבר מאז שמובארק עלה לשלטון. הוא לא נעשה חכם יותר וחצי הביקורת ההומוריסטית אינם משנים את המצב. לצעירים אין סבלנות, הם בעלי פוטנציאל ולא יתנו למצב להמשיך לאורך זמן. כוחה של הבדיחה הנו הפורקן הזמני שהיא מעניקה מהתסכולים. הזמניות הזאת כבר לא מועילה לאיש. הגיע הזמן לפעול!

הומור: חרדים וחילונים

סטריאוטיפים של "רפורמי", "קונסרבטיבי" וגם "לא יהודי" מהווים לסירוגין בסיס להומור החרדי. לפיכך, העדרו של סטריאוטיפ "החילוני" בהומור החרדי טעון הסבר.

מספרים שלזקן אחד היה כלב, שהיה ידידו הטוב ביותר. יום אחד, הכלב מת בשיבה טובה, והזקן, שהיה קשור אליו מאוד, הלך לרב, וביקש ממנו שיעשה לכלב אזכרה ושיקרא עליו "קדיש". הרב הסתכל עליו בפליאה ואמר לו: "אדוני, קדיש אומרים רק על יהודים שנפטרים, ולא על חיות. אבל, אם זה באמת כל כך חשוב לך, אז בצד השני של הרחוב, יש בית כנסת רפורמי. תנסה שם, אולי תמצא שם את מבוקשך.
"אתה חושב שהם יסכימו לקבל תרומה של 75 אלף דולר לבית הכנסת לזכר הכלב?" שאל הזקן.
הרב הסתכל עליו ואמר: "75 אלף דולר!!! למה לא אמרת לי שהכלב יהודי???"

זאת בדיחה שהפיץ גולש אנונימי בפורום של חרדים. סטריאוטיפים של "רפורמי", "קונסרבטיבי" וגם "לא-יהודי" מהווים לסירוגין בסיס להומור החרדי. לפיכך, העדרו של סטריאוטיפ "החילוני" בהומור החרדי טעון הסבר. בדקתי מאות בדיחות שהופצו על ידי גולשים חרדים בפורומים של ציבור זה ברשת. חיפשתי שם התייחסות הומוריסטית ל"החילוני". התיאוריה של פרויד בדבר פורקן של עכבות ושחרור צבר של אנרגיה מודחקת התפוגגה בנקודה זו.

במהלך חיפושי אחר הסבר להעדר התייחסות ל"החילוני" בהומור החרדי באתרים של ציבור זה ברשת, נתקלתי לאחרונה בכתבתו של יהודה שלזינגר, כתב לענייני חרדים, "מעבר לקווים", שפורסמה בחינמון, "ישראל היום" (17.7.2010). הודות לכתבה שעניינה הקריקטורה החרדית בעיתוני המיינסטרים של הציבור החרדי [כגון "יתד נאמן", "המודיע" והביטאון של ש"ס], נמצא הסבר דחוק ואולי מניח את הדעת [אבל לא יותר מכך!] מדוע אין זכר להומור של חרדים על "החילוני" באתריהם ברשת.

"מותר" ו"אסור" בקריקטורה בעיתונות [מיינסטרים] של החרדים

הקריקטוריסטים שהתראיינו לכתבה שפרסם שלזינגר, סיפרו כיצד עבודתם בעיתון כפופה להיררכיה של ביקורת, החל מקריטריונים ידועים מראש, כגון, צנזורה על דמויות [למשל, דמות של אישה, סצנה אלימה או כל מה שקשור בספורט] וכלה בצנזורה מטעם "ועדה רוחנית". יחד עם זאת, רובם טוענים שהקריקטורה שלהם עוסקת בנושאים מגוונים, "החל בנושאים מדיניים כמו המשט או קבלתה של ישראל ל-OCED, שבהם בולטת העמדה הפוליטית הימנית, לצד הסלידה מהעולם הלא-יהודי, דרך סוגיות פנים מגזריות, למשל האיסור שהטילו הרבנים על השימוש באינטרנט וכלה בבעיית המים". עד כאן ברור ש"שומרי הסף" בעיתונים של הציבור החרדי מקפידים ביותר על חומרים המופצים במדיה שלהם. כידוע, בעיתוני המיינסטרים החרדיים אין דבר שנקרא "זכות הציבור לדעת". הכתבות, מאמרי הדעה, התמונות והקריקטורות מתפרסמים בתנאי שהיררכיית הביקורת סבורה ש"טוב לציבור החרדי לדעת" עליהם.

קחו לדוגמה את גרשטיין, קריקטוריסט של "יתד נאמן", הביטאון של הזרם החרדי ליטאי. כשהוא חושב על קריקטורה יומית לעיתון הוא מודע לכך שחלק מהנושאים ה"חמים" המופיעים בעיתונות המיינסטרימית החילונית הם מחוץ לתחום עבורו. בתקופת הבחירות האחרונה "הייתי במתח עצום", הוא מספר לשלזינגר. "החשש הגדול שלי היה שציפי לבני תיבחר, ואז איך במשך ארבע שניםי אני אאייר אותה…." אך הוא מצא לאיסור זה פתרון יצירתי, "ציירתי ציפור… זאת הייתה ציפי לבני".

הומור בהקשר לבית החולים "ברזילי" ובג"צ "עמנואל"

קבוצות בציבור החרדי מכנות, באופן "חצי רשמי", את ההתרחשויות סביב בית החולים "ברזילי" ובג"צ "עמנואל", "גל הסתה". המצב נתפס בעיניהם כ"התנכלות", במיוחד מצד התקשורת הישראלית ובית המשפט העליון. קריקטוריסט חרדי עושה חשבון עם התקשורת, משום ש"הרבה פעמים התקשורת החילונית עושה עוול לציבור החרדי… הרבה כתבים ופרשנים לא יודעים עלינו מספיק. יש כיום הרגשה במגזר החרדי, שבמקרים רבים הוא נרדף על לא עוול בכפו." אך יש לכך סייג: ברגע שההומור נתפס כ"הלשנה" הוא לא יתפרסם במרחב הציבורי.

גרשטיין מ"יתד נאמן" מבהיר שכאשר הציעו לו להציג את הקריקטורות הללו בתחרות בינלאומית הוא סרב משום שמדובר במרחב כלל עולמי: "אחת העבירות הכי חמורות בתורה היא דין מוסר – מה שאנחנו קוראים 'מויסר' – להלשין, להוציא לעז על יהודים, על אחים. זה לעולם לא אעשה בעד שום סכום או פרסום".

כעת אציע שני הסברים חלופיים או מצטברים להעדר גילויים של הומור על ה"חילוני" בבדיחות שאספו והפיצו גולשים חרדים אנונימיים ברשת:

(א)   החרדי חי על פי דין תורה. התורה אוסרת להלשין על יהודי [דין מוסר]. התרסה של קריקטוריסט חרדי כלפי בג"ץ והתקשורת החילונית אולי איננה נחשבת כ"לעז כלפי אח", כל עוד היא מופצת בעיתונות בארץ. גרשטיין עצמו מבהיר כי שליחת קריקטורות כאלו לתחרות עולמית היא בבחינת הלשנה, ונחשבת כעבירה חמורה על פי דין תורה.

(ב)   אם קיים סטריאוטיפ של "החילוני" כיישות מקבילה ל"רפורמי" או ל"קונסרבטיבי, הרי שבעוד שהרפורמי והקונסרבטיבי אינם מזוהים עם המדינה ומוסדותיה, לפי תפיסת הציבור החרדי, "החילוני" מזוהה עימם. אפילו נניח שגולש חרדי, המשתמש בשם בדוי, יפיץ בדיחות על "החילוני" [יהודי ש"אינו שומר מצוות"] בפורום של חרדים ברשת, יש לשער שמנהל הפורום, שבא מקרבו של הציבור החרדי, ימחק אותן מארכיון הפורום. האינטרנט נתפס כמרחב ציבורי חסר גבולות גיאוגרפיים ואין "מוסרים" לעז על המדינה לגורם זר.

הומור [חרדי] ברשת וחוק עוקף בג"ץ

על פני השטח נראה שיש תמימות דעים במחנה החרדי. הם יילחמו נגד גזרת בג"ץ בחירוף נפש. מה באמת חושב רוב הצבור החרדי על כך? אספתי לקט בדיחות מפורומים של חרדים, ויש לי תשובה.
 

 התקשורת עוסקת היום בשלילת התמיכה התקציבית בבחורי ישיבה. הדיון בסוגיה עלה מדרגה מבחינתו של ציבור החרדים. קביעת בג"צ אומרת כי סעיף התקציב המאפשר תשלום הבטחת הכנסה מינימום לאלפי אברכים – אינו חוקי. לפי ביניש: "הקיצבה מנוגדת לקביעה כי יש לחלק את תמיכות המדינה באופן שוויוני". ח"כ אלי ישי יצא בהכרזה שבדעתו לקדם חקיקה שתאפשר מימון לאברכים ותעקוף את התקדים שבג"ץ קבע אתמול.  

לאחרונה חקרתי את יחסו של ציבור החרדים להיבטים מחיי היום יום שלהם, כמו לימוד תורה ונשיאה בנטל פרנסת המשפחה. בדקתי אוסף של יותר מ-1,200 בדיחות שלוקטו על ידי גולשים חרדים והופצו באתרים שלהם. פרט להומור ולהנאה שהפקתי מכך [אינני חרדית והצחוק שלי שונה מצחוקם של חרדים!!], הבדיחות מלמדות על יחסו של הציבור החרדי לחברת הלומדים, שגם בהיותם נשואים ובעלי משפחה, עול הפרנסה נופל, לאו דווקא בצדק, על כתפי האישה והמדינה. 

להלן לקט מתוך אוסף בדיחות שמסתובבות שנים בפורומים של חרדים, המוגדרות כהומור עצמי משום שיש בהן לגלוג על היבטים בחיי היום-יום שלהם. אם ציבור החרדים משתמש בהומור עצמי אזי יש להם חוש הומור וגם עוד משהו: ייתכן שגם נפשם נקעה מאלו שבמקום לשאת בעול הפרנסה הפכו את תורתם לאומנותם.

1) מעשה בתפוח, אוטובוס, בחור ישיבה וחתיכה

זה קרה ביום ראשון בבוקר באוטובטס שנסע מבני-ברק לירושלים והיה מלא בתלמידי ישיבה חרדים. בתחנה האחרונה בבני-ברק עלתה בחורה בלבוש "מאוד לא צנוע" והתיישבה במקום היחיד שהיה פנוי: ליד בחור ישיבה. הבחור לא איבד את עשתונותיו, הוציא מיד מתיקו תפוח והגיש אותו לבחורה. היא הייתה מופתעת מאוד ושאלה אותו מדוע הוא נותן לה את התפוח. השיב הבחור: "מכיוון שעד שחווה אימנו לא אכלה את הפרי, היא לא ידעה שהיא עירומה!" ("ותיקח מפריו ותאכל, ותיתן גם לאישה עימה ויאכל. ותיפקחנה עיני שניהם ויידעו כי עירומים הם. ויתפרו עלה תאנה, ויעשו להם חגורות." בראשית ג'). חלף שבוע והגיע שוב יום ראשון בבוקר. לאותו אוטובוס ובאותה תחנה עלתה אותה בחורה. הפעם היא הייתה לבושה "כמו שצריך". היא התיישבה ליד אותו בחור חרדי ולאחר כמה רגעים הגישה לו תפוח. שאל הבחור הנדהם: "למה?"  ענתה הצעירה: "כי עד שאדם הראשון לא אכל את הפרי, הוא לא ידע שהוא צריך לעבוד כדי להתקיים." ("לאדם אמר: כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ…. בזיעת אפיך תאכל לחם." בראשית ג').

2) יום בהיר אחד ילד חרדי פונה לאמו ושואל: "אמא נכון שאלוהים נותן לנו את המזון ושומר עלינו?"  "נכון" עונה האם. "ונכון שהחסידה מביאה את הילדים?" שוב שואל הילד. "נכון" משיבה לו האם.  "אז למה אנחנו מחזיקים את אבא?" שואל הילד….

3) מספר הבדחן הנודע, אדמו"ר דפומפדיתא שליט"א ה"ה נפתלי פוקס מב"ב.
למה הירושלמים (סברע'ס בלע"ז) לא עובדים ?
מפני שכשנפטר רבה של ירושלים הגה"צ ר' יוסף חיים זוננפלד ז"ל לפני כשבעים שנה, הכריזו על ביטול מלאכה, ומאז עדיין לא אמרו לחזור למלאכה…
כמו"כ למה חלק מהירושלמים הולכים עם פיז'מות (זברות) מפני שיושב בטל כישן דמי…

4) בחור ישיבה צעיר התחתן במזל טוב. בלילה כאשר הגיע הזמן ….כלתו קוראת לו למיטה אז הוא אומר לה: "התחתנת עם צדיק אני כמו רבי עקיבה הולך עכשיו לישיבה ל-12 שנים נדבר כאשר אחזור." ארז את מטלטליו והלך לישיבה. אחרי 12 שנים הוא חוזר הביתה פותח את הדלת וראוה שם איזה 10 ילדים מתרוצצים. פונה לאישתו ושואל מה זה ?
והיא אומרת לו בעלי היקר אתה הרי צדיק וצדיקים "מלאכתם נעשית בידי אחרים".

 5) אברך צעיר נפטר ל"ע.
מגיע למעלה, ושם אומרים לו:"אמנם אברך, והכל, אבל אדם אין צדיק וכו', לך קצת לג'הינם"!
הקיצור, ידידנו יורד לשאול, פותח את דלת הכניסה, ולתדהמתו הוא מגלה בית מדרש ענק, א גאנצע כוילל, ואלפים יושבים שם ומרביצים שטייגען…
לפני שהוא מספיק להתאושש, ניגש אליו הראש כוילל, ובחיוך לוחץ את ידו ב'שולם עלייכם' גדול, וכבר הוא יושב ולומד עם חברותא, ממש גישמאק.
נו, עוברת חצי שעה, ואברכינו אומר לחברותא,"שוין, הגיע הזמן לצאת לכוס קפה, לא"?
"לא ולא "עונה לו החברותא," פה זה הגהינום, פה אין לצאת לקפה, פה אתה מקבל את הקפה למקום…"
והרב'ה ז"ל היה אומר, שאברך, זה בגימטריה פרזיט עם הכולל…

מובן שקשה לוותר על קיצבאות. המאבק על כך בכנסת רק החל וכבר מגייסים החרדים את ה"יחסים שנבנו בין הדת היהודית למוסדות המדינה" את "הגזענות הזו שחוזרת על עצמה כל פעם" וטוענים כי "פסיקת בג"ץ היא פגיעה קשה בסטטוס קוו הרוחני של עם ישראל". נכון שזו מכה קשה לשכבות הכי חלשות מבחינה כלכלית בחברה הישראלית, כפי שאומר ח"כ גפני מסיעת יהדות התורה. באמת קשה לכלכל משפחה מרובת ילדים בלי תקצוב ותרומות אך הדבר קשה שבעתיים בלי להביא הביתה משכורת….

המלכודת

עוד לא התבררה עד תומה פרשת המשט ה"הומניטרי"האחרון שיצא בדרכו לעזה ונבלם בלב ים וראו איך חוגים מסוימים בעולם מפרשים את המצב,  במשיכת קולמוס….יצירתית. חדי עין שיראו קריקטורה זו בוודאי יסכימו שהפרשנות שהיא מציעה למה שהתרחש על גבי המרמרה לפני כשבוע איננה מוסיפה כבוד לישראל ולמודיעין הישראלי בפרט. מסוק הוריד חיילים מהיחידה המובחרת ביותר שיש לנו לסיפון הספינה מרמרה ובעודם באוויר מתגלה לעיני הראשונים שמחליקים למטה מלכודת איימים. האומן שיצר קרירטורה זו, ניק אנדרסן, הוא זוכה פרס פוליצר משנת 2005 ובעודו סטודנט למדעי המדינה ואחראי לעלון הסטודנטים זכה גם כן בפרס על כישוריו במשיכת קולמוס וביקורת על האקטואליה, פרס שולץ. כיום הוא מתמחה ביצירת קריקטורות בנושאים פוליטיים. ההחלטה להעניק לו את הפרס היוקרתי הייתה מלווה בהערה: "… הפרס מוענק לו הודות לסגנון גרפי ייחודי המצליח לתת ביטוי מעמיק וחזק למציאות באשר היא….".

יצירתו המתיחסת לפרשת המשט ומרמרה מצביעה בשחור-לבן על מצב מביך ביותר – הקריקטורה מבליטה את ממדי הספינה, ה'מלכודת', פי כמה וכמה יחסית לממדי המסוק הישראלי והחיילים היורדים לסיפון המרמרה. בעודם מחליקים ממרום אל עבר סיפון הספינה קולמוסו של אנדרסון מציג את חיילינו כמריונטות, שלא לומר, מיניאטורות חדלות אישים, ואילו הספינה ומה שהיא מסמלת בסיפור ממלאת במלא הדרה את הקריקטורה, מלגלגלת על ישראל ועל צבאה. לכאורה, יש כאן וידוי מצד העולם המשקיף מן הצד על הסיטואציה: ספינת השלום איננה ספינת שלום והאנשים שעליה אינם שליחי ארגונים הומניטריים. השלום רחוק מהם והלאה וכל הסיוע שעל גבי הספינה הוא פתיון שנרקח בתבונה רבה במטרה להראות שהמלך הוא עירום.

ISRAEL TAKING BAIT/ NICK ANDERSON

באמת לא משנה מי יחקור את המחדל שלנו ויברר היכן טעו קברניטינו ומדוע לא היו ידיעות מודיעיניות מהימנות. הטורקים יימח שמם וזכרם…. החמאס שהשתלט על עזה ומטיל את חתתו על שדרות ויישובי דרום הארץ, החיזבאללה שכעת מחזיק בטילים ארוכי טווח, איראן המציידת את הטרוריסטים בכלי לחימה נגדנו… כל אלו פחות רלבנטים לכאן ולעכשיו. מה שצריך להטריד את כולנו הוא איך לא ידענו שהסיפור ייגמר רע כל כך ואיך לא הוזהרנו על ידי מומחי המודיעין שלנו בדבר המלכודת, איך? הכעס העצור בקרבנו כנגד אומות התומכות בטרור, השולחות תגבורת לקן הצרעות הזה ששמו עזה, נשפך החוצה שבוע תמים בליווי תמונות מחרידות על חיילינו הפצועים המוחזקים על ידי אזרחים שהצימאון שלהם לשלום הוא תחפושת בלבד. תשנאו את העולם אבל הנורה האדומה האמיתית, נורת האזהרה הגדולה שצריכה להעסיק אותנו נמצאת כאן בתוכנו, במחדל לפענח נכון לראות ולהבין להיכן החבר'ה הטובים שלנו נשלחים, באילו תנאים ועם אלו יעדים והנחיות. חבר'ה נהדרים שהמוטו הטבוע בהם הוא דבקות במטרה וביצוע יעדים נשלחו להגן על ישראל מפני חבורת מרצחים ועשו את מלאכתם נאמנה. תודה לאל שכולם יצאו מהתופת שהמתינה להם בעור שיניהם בלי אבידות בנפש.

מה תעשה ועדת החקירה? לא אנחנו נחליט אלא מי שמאייש את צמרת השלטון המדיני והצבאי. אנחנו יודעים מיהם אוייבינו מחוץ ומסכימים פה אחד שיש לגנות אותם. יחד עם זאת, אנו דורשים ועדה שתחקור את המחדל שהביא לעסק הביש המבייש הזה. אין הקלות בעניין זה. גם התקשורת חייבת להתגייס לטובת התביעה הציבורית לבדוק את מקור העיוורון שהוא לא רק מביש אלא הוא הדבר שמאיים על עתידנו.