קטגוריה: ביקורת ספרים

כתיבה משובחת

שני רומנים , פרי עטו של יובל אלבשן – "תמיד פלורה" ו"תיק מצדה" –  מזמנים לקורא חוויית קריאה מרגשת עם תובנות ונגיעה בערכים ישראליים חשובים. ברומן הראשון "תמיד פלורה" יוצר אלבשן, באמצעות דרמה אנושית, כלים להתמצאות בנבכי חייה של קבוצת בני אדם שמוצאם מעיראק. בשני, "תיק מצדה", מוסיף אלבשן לעמוד על ערכים כמו "גבורה" ו"אחדות" (מאוחדים אנו United we stand) בישראל, או "מיהו ישראלי אמיתי".

 

התחלתי ב"תיק מצדה" מאת יובל אלבשן – עליו אפרט בהמשך – וממנו המשכתי לרומן הראשון, שכתב יובל אלבשן, "תמיד פלורה". עלי לציין בראש ובראשונה את כתיבתו המשובחת של אלבשן. אבל בזה עשיתי רק מחצית מהעבודה.

הקריאה בספריו סיפקה לי בראש ובראשונה מטען ערכי ורגשי ומכיון שכך ברצוני לשתף את קוראי הבלוג בחוויותי.

"תמיד פלורה" הינו ספר מומלץ על ידי קוראים רבים. זהו אחד הספרים הטעונים בנדיבות במידות של אנושיות, שיצא לי לקרא בהם לאחרונה. "תמיד פלורה" סיפק לי תובנות חדשות על קבוצת אנשים החיים בישראל ועורר בי גם מחשבות על "אנושיות" ועל "ישראליות".

האם קיים דבר כזה שנקרא "ישראליות"? שאלה לא קלה. אלבשן מראה בספרו שקבוצת מהגרים "זו, שסביבה נכתב הספר תמיד פלורה", הפנימה את  התרבות המקומית אך גם שמרה על סממני תרבות המוצא שלה. "תמיד פלורה" עוסק בישראליותם של יוצאי עיראק. ניכר במחבר שרצה להעביר אלינו, הקוראים, את האמפתיה שהוא רוחש כלפי קבוצה זאת. שכן, ספרו מציג לא רק את תרבות הדיבור (פתגמים ומשלים בערבית-עיראקית) של דמויות הנמנות על קבוצת המהגרים העיראקים (אם אפשר לומר זאת כך) אלא גם את מאפייני מערכות היחסים שלהם עם ה"משפחה" וה"חברים". בתוך כך, אלבשן מטפל בסוגיות אנושיות כמו פְּתִיחוּת, יחסי איש-אישה ויחסי הורים-ילדים באשר הם, ומזמין את הקורא להיות שותף לרגש האנושי. בנוסף, המחבר מעיר את תשומת לב הקורא לרגישותו שלו אליו, רגישות למילוי סיפוקיו של הקורא המתיישב לקרוא את יצירתו. את זאת מציין אלבשן באחד הפרקים האחרונים של ספרו, בו הוא מיידע אותנו, הקוראים, שהוא בוודאי כבש את קוראיו, שסיפק לנו "רגעים שלא נוכל לשכוח לעולם". שבהם הספר "עבר סופית מאגף הביקורים במוחו של קוראו, לשיכון הקבע בנשמתו… בעבור אותו קורא ספציפי זהו הרגע שנגע בו באמת ועל כן הוא בלתי נשכח" (ע' 212).

רשמי מהספר "תיק מצדה"

הכותר "תיק מצדה", עורר בי שאלה: מדוע השתמש המחבר במילה "מצדה" ככותרת לספרו?

אני מכירה היטב את גלגולי "נרטיב  מצדה", שנרקם סביב האירוע ההיסטורי שהתרחש בעשור השישי לספירה (63-73 לספירה. המרד היהודי הגדול ברומאים ומותם של המורדים שהתבצרו על המצדה ). המחקר הסוציולוגי עוסק בכך רבות ומראה שבשנות ה-40 של המאה העשרים, הוצג האירוע על ידי הציונות החילונית כסמל של גבורה. שנות ה-40 היו תקופה קשה לעם היהודי בארץ ישראל ובמיוחד באירופה. מה שהתרחש על המצדה הוצג כהמשך המרד של היהודים ברומאים ובעיקר, כ"מות גיבורים". המגמה הייתה למצוא אירוע בעברו של העם היהודי שישמש מודל לחיקוי בקרב המתיישבים הציונים בא"י. הנרטיב של מה שהתרחש על המצדה סיפק מקור לגאווה, בשל אלמנט הגבורה שהובלט בו, ולא ההתאבדות ההמונית.

כיוון שכך, כשהתחלתי בקריאה חיפשתי קשר בין העלילה שבספר לבין ערך הגבורה. יפה כתב אלבשן (כשציטט את נאומו של דוד אלעזר, הרמטכ"ל התשיעי של מדינת ישראל), שאנדרטאות בישראל אינן משדרות ניצחון אלא מציינות שמות הנופלים, הנחשבים כגיבורים שלחמו למען המשך קיומנו כעם במדינה חופשית.

ערך הגבורה  בסיפור מותם של המורדים שהתמודדו עם המצור הרומי על המצדה, קיבל ממד של מיתוס. הוא אינו מייחד את ה"גבורה" לאדם יחיד, אלא בעיקר לקולקטיב. מדינת ישראל טיפחה ועדיין מטפחת את ערך הגבורה שבנרטיב המצדה, הן ביחס לקולקטיב והן ביחס ליחיד. אלבשן מתייחס ב"תיק מצדה" בראש ובראשונה אל ה"גיבור" היחיד,  סא"ל נמרוד גרין, המלווה את העלילה מתחילתה עד סופה. זאת למרות שבתחילת הסיפור נמרוד אינו מצטייר כגיבור (בעיני, לפחות), במישור היחסים שלו עם אשתו ובלשון המעטה. אולם אתוס הגבורה העולה מנרטיבים ישראלים, לרבות סיפור המצדה, אינו מתייחס הרי ליחסים בין סגני אלופים לבין נשותיהם אלא לגבורתם ולתרומתם להמשך הקיום היהודי בישראל ובעולם.

מלבד אלמנטים מסוימים בסיפור, שהזכירו לי את ספריו של ג'ון לה קארה ואת הסיפור  עם ההיבט הפילוסופי על "שובו של מרטין גר", הקריאה בספר הייתה מלווה בתחושה חזקה שהמחבר, אלבשן, מעורה היטב בערכי הגבורה והוא חדור גאווה לאומית (תחושה שאומתה בדבריה של שלי יחימוביץ' על יובל אלבשן). "תיק מצדה" אינו ספר מתח במובן הרגיל של המילה. אלבשן בונה עלילה שיש בה מתח, אך בד בבד היא משדרת לקורא ערכים של ארץ-ישראל היפה. העלילה מגוללת סיפורם של "אנשים יפים באמצע הדרך". אלו שעושים ימים כלילות על מנת לשחרר את נמרוד גרין מידי חוטפיו ולהשיבו לישראל ולחיק משפחתו.

אהבתי את הגישה הזאת של אלבשן וגם את הדרך שלו להראות, באמצעות הסיפור המורכב ורווי המתח, לא רק יחס פטריוטי למדינה שלנו אלא גם את היחס האמפתי של המנהיגים שלנו לאזרחים מן השורה.

אין לי ספק ש"תיק מצדה" ייהנה את הקורא הישראלי וייכלל בין רבי המכר הערכיים.

הסתכלות פוסט-מודרנית על גטו לודז'

הסופר אנדז'יי בארט הינו מחזאי ותסריטאי הידוע בגישתו הפוסט-מודרנית. הוא בחן את דמותו השנויה במחלוקת של חיים רומקובסקי, יהודי שהתמנה על-ידי הנאצים לכהן כראש היודנרט של גטו לודז' התוצאה: "בית חרושת למלכודות זבובים"

בית חרושת למלכודת זבובים
בית חרושת למלכודות זבובים. קרדיט: סימניה

חיים רומקובסקי, יהודי שנולד ברוסיה וחי בפולין, התמנה על ידי הנאצים לכהן כראש היודנרט של גטו לודז'. הוא מילא תפקיד זה במשך חמש שנים. מאז שנרצח על-ידי הנאצים, רומקובסקי נשמר  בזיכרון הקולקטיבי כדמות שנויה במחלוקת. לאור חילוקי הדעות, בחינה מחדש של דמותו לא רק מתבקשת אלא משוועת לכך.

הסופר אנדז'יי בארט, שהינו מחזאי ותסריטאי הידוע בגישתו הפוסט מודרנית, עושה זאת ברומן (תרגמה ענת זיידמן), "בית חרושת למלכודות זבובים", תוך עירוב של בדיה ומציאות. כשדמות היסטורית כמו זו של רומקובסקי שורדת את אבק ההסטוריה המנוער מעליה כל פעם מחדש, במיוחד ביום השנה לשואה, טבעי שגם סרטים, תיאטרון, ספרות ואומנות חזותית יקחו חלק במחלוקת.

מנהיגים שנויים במחלוקת אינם חידוש במחוזותינו. חלקם מסולקים מהשלטון בכוח וחלקם פשוט מסיימים את תפקידם בטרם השלימו את הקדנציה. בתקופת השואה, יהודים התמנו כראשי יודנרט ודרכם הפעילו הנאצים את מדיניות השמד והרס קהילות יהדות אירופה. הדעות חלוקות לגביהם: חלקם זכו ליחס ראוי וחלקם נחשדו בחוסר תום לב.

השאלה היא מדוע, או שמא, האם הם צייתו לנאצים ושיתפו פעולה בהשמדת יהדות אירופה?

עם שאלה כבדת משקל זו מתמודד הסופר אנדז'יי בארט ברומן שתורגם לאחרונה לעברית (ענת זיידמן). המקרה הספציפי שאיתו הוא מתמודד – חיים רומקובסקי – רק מחדד את ההערכה לכישוריו של בארט כרב אומן בליבון סוגייה כל כך רגישה.

Rumkowski_testing_soup
Rumkovsky tasting soup. Credit: Wikipedia

ארכיון המסמכים שעמד לרשותו של בארט מלמד כי מעמדו של רומקובסקי  כראש היודנרט בגטו לודז' הקנה לו סמכויות שררה בלתי מוגבלות ולגיטימציה לקבל החלטות ולבצע אותן. חלק מהמסמכים ועדויות של ניצולים קובעים שרומקובסקי יכול היה להשתדל יותר למען בני עמו משום שהיו לו מהלכים בקרב הנאצים. אבל הוא העדיף להשלים עם "הסדר החדש". זכרו חקוק לפיכך כדמות מעוררת סלידה הראויה לדראון עולם. הוא מסמל ראש יודנרט שהצטיין בצייתנותו לשליט הנאצי והנהיג משטר דיכוי בגטו שמנע פעילות מקיפה של התנגדות בו. בארכיון המסמכים נמצאים גם כאלו שגרמו להיסטוריונים להעלות השערה שהמשטר החמור שהנהיג רומקובסקי בגטו לודז', ובעיקר רתימת הגטו לעבודה יצרנית עבור הנאצים, היו נכונים (!).

ומאחר שחילוקי הדעות רק הולכים ומעמיקים, הזיכרון הקולקטיבי מתפצל לגוונים ומספק לנו מספר זויות ראייה ופרשנויות לרוב. בין היתר, פרשנויות של הספרות, הקולנוע, התיאטרון, המוסיקה, סדרות הטלויזיה ושידורי הרדיו, ולאחרונה גם אתרי האינטרנט.

המשימה שהציב לעצמו בארט בספרו הייתה להמשיך את הדיון בשאלה: מה היה קורה אילו הצליח גטו לודז' לשרוד עוד זמן קצר עד לשחרור העיר בידי הסובייטים (מה שמותיר את רומקובסקי באור חיובי)? האם גם אז ההיסטוריה הייתה שופטת לחומרא את רומקובסקי, שכיהן במשך חמש שנים כראש היודנראט?

בבית המשפט הדמיוני שיצר בארט ברומן, "בית חרושת למלכודות זבובים", מתנהל דיון המגולל בפנינו את אופן התנהלותו של רומקובסקי בתקופה שבה ניתן לו חופש פעולה, לא רק בניהול חיי הקהילה בגטו אלא, במיוחד, במסירת רשימת שמותיהם של אלו שיישלחו ל"מחנות עבודה" מחוץ לגטו.

הסנגוריה במשפט המבויים מלמדת שרומקובסקי היה אדם מאורגן לתלפיות. הוא גם הבין שאם גטו לודז' יהיה יצרני במידה המבוקשת על ידי המפלגה הנאצית, יש סיכוי שהגרעין היצרני הזה בגטו ישרוד. והוא חתר לכך. גם כשקיבל הוראות מגבוה, והכין רשימה של 55,000 איש ואישה שיגורשו מהגטו על ידי אנשיו של היטלר ויישלחו אל מחנות השמד, הוא הפגין כושר ניהול וביצוע שלקחו בחשבון את ההצלה של הגרעין היצרני בגטו. בהמשך, כשנדרש לערוך רשימת שמות של למעלה מ- 20,000 נפש ובה ילדים, זקנים וחולים העתידים להישלח לאותם מחנות, רומקובסקי עשה הכל כדי לצמצם את הנזק ובמעמד מיוחד שכינס, הוא נאם בפני בני הקהילה ושפך את ליבו (תקציר נאומו מתוך הספרייה הוירטואלית של מט"ח),

"אני נאלץ להושיט את ידי ולהתחנן: "אחי ואחיותיי, תנו לי אותם! – אבות ואמהות, תנו לי את ילדיכם…(בכי תמרורים מזעזע בקרב הציבור הנאסף) אתמול במשך היום נתנו לי פקודה לשלוח מעל עשרים אלף יהודים מן הגיטו, ואם לא – "נעשה זאת אנחנו"… אנו מוכרחים לקבל את ביצוע הגזירה לידינו. אני מוכרח לבצע את הניתוח הקשה השותת דם, אני מוכרח לקטוע איברים, בכדי להציל את הגוף! אני מוכרח ליטול ילדים ואם לא, עלולים להילקח, חס ושלום, גם אחרים…  (יללות איומות)."
"ניסיתי בכל כוחותיי לבטל את רוע הגזירה. לאחר שלא ניתן לבטלה, ניסיתי למתן את הגזירה. רק אתמול ציוויתי על רישום של ילדים בני תשע, רציתי לפחות להציל את השנתון האחד – בגיל מ-9 עד 10. אבל לא רצו לוותר לי. דבר אחד עלה בידי – להציל את הילדים שמעל גיל 10. תהיה זאת נחמתנו בצערנו הגדול".

המשפט הוא הספר. ההדגשים החוזרים על עצמם במשפט – ואלו משרתים את זווית הראייה ה"מקלה" של בארט על רומקובסקי – מבליטים את העובדה שקהילות יהודיות בפולין נמחקו לגמרי, ולעומתן, גטו לודז' שרד שנתיים יותר מהן, הודות לגרעין היצרני שייסד רומקובסקי בגטו. לא נותר אלא להודות שאילו הצליח גטו לודז' לשרוד עוד זמן קצר, עד לשחרור העיר בידי הסובייטים, היו ניצולים רבים מקהילה זאת.

העובדה שמשחקת לידיו של בארט היא שעד היום אין הוכחות חותכות לשיתוף פעולה בין רומקובסקי לבין המשטר הנאצי, וזהו פתח המזמין פרשנות ופתיחה מחודשת של הדיון. בארט מחייב את הקורא להתמודד עם ממד זה.

לרגע נדמה שכף המאזניים נוטה לטובתו של רומקובסקי – הוא היטיב להבין שאם ימשיכו ליצר, ישרדו.

אבל בארט מכוון את המשפט המבויים, המתנהל נגד רומקובסקי לאחר שחרור גטו לודז'. והוא חורץ את דינו בכל זאת לחומרא. מדוע?

עדויות אופי הן אלו התורמות להכרעת דין זו. לפי עדויות אלו, עוד כשהיה רומקובסקי מנהל בבית יתומים יהודי הוא נטפל והטריד מינית ילדים תמימים כדי לספק את יצרו. עדויות אופי נוספות מתארות כיצד דאג רומקובסקי לרווחתו הכלכלית בעוד בני עמו רעבו ללחם וסבלו ממצוקה כלכלית.

המסר של בארט
חופש הביטוי של יצירה ספרותית מרענן את האבק מעל העובדות. וכך, מסיבות שאינן מקובלות או מוכרות לחוקרים, ההכרעה בדין שמבוימת ביד אומן הלשון והדמיון הפוסט מודרני מספקת תובנה. כלומר, גם ניהול נכון חייב להיות מלווה במאפייני אישיות המיטיבים עם הזולת ורואים את טובתו קודם כל. ומאחר שהעדויות מצביעות על אופיו המתנשא של רומקובסקי והדאגה שלו לעצמו לפני שנתן משהו לאחרים, הוא הורשע בדין.

הדו! של הומר (סימפסון)

הביקורות שקראתי עד היום באתרים בעברית מתמקדות בספר "הסימפסונים ופילוסופיה" ועוסקות בו בלי לטרוח או להתחקות אחר הפוטנציאל השימושי הגלום בו לצרכים חינוכיים ואחרים. וראה זה פלא, בכמה אוניברסיטאות בארה"ב מוצע קורס ללימוד פילוסופיה ודת על בסיס סדרת הטלוויזיה – הסימפסונים. אחלה של רעיון? או שמא זה מקור לפרובוקציה ומתחים מיותרים בין חוגים שונים ביציבור? או שמא פתח לדיון פילוסופי?


משפחת סימפסון. קרדיט: ויקיפדי

בדצמבר 2001, לאחר פרסום הספר "הסימפסונים ופילוסופיה – הדו! של הומר", התפרסמה ידיעה שנמסרה על ידי סוכנות הידיעות AP (באמצעות כתב שטח ממישיגן), "הקורס לא יועבר על ידי השכן האוונגליסטי של הסימפסונים, נד פלנדרס, יחד עם זאת השיעור בפילוסופיה שהתווסף לתוכנית הלימודים של אוניברסיטת "סיינה הייטס" Siena Heights" יתבסס על סדרת האנימציה הטלוויזיונית הפופולרית, הסימפסונים."
 
מידת הצלחתו של הקורס הייתה שזורה במידת החדירה לכותרות הראשיות של העיתונות, כתבי עת ספרותיים, אתרי אינטרנט וכו' שליוותה את פרסומו של הספר המדובר. מה שמעניין הוא שהקורס זיכה את הנרשמים אליו בשתי נקודות סמסטריאליות, ובכדי להעניק לכל הרעיון גושפנקא אקדמית, הוא הוגדר כחלק מהנושא הכללי של "דת ופילוסופיה וכיצד אלו מהווים חלק אינטגרלי של התרבות הפופולרית", קרי – קורותיהם של הסימפסונים.
 
מטלות הקורס חייבו את הסטודנטים לקרא עד תומו את המאמרים בספר הערוך של וויליאם ארווין (עורך הספרים בסדרה ומו"ל של הוצאת הספרים Open Court Publishing Company) ואחרים .
כמו כן, חויבו הסטודנטים לקרא ספר נוסף, שנכתב על ידי פינסקי (Pinsky) שעוסק בברית החדשה והסימפסונים – The Gospel according to the Simpsons  (העוסק בחייה הרוחניים של המשפחה המונפשת ביותר בסדרות טלוויזיוניות).
 

כך מלמדים פילוסופיה ודת באוניברסיטה מציגים את שני הנושאים הכבדים הללו באמצעות דימויים קלילים וקלים לעיכול תוך ניצול חיובי של מדיום ההנפשה, וסימולציה של דמויות המתגוררות בעיירה הפיקטיבית ספרינגפילד בארה"ב וקורותיהן. נפלא!

האם אפשרי/והאם זה תקין פוליטית להרים קורס כזה במקום שבו הדת היא חלק מהמדינה? (רמז – בישראל..) קרוב לוודאי שלא, ותקנו אותי אם טעיתי. דהיינו, האם קיימים בתוכניות לימודים כיום באיזו מכללה/אוניברסיטה קורסים העוסקים בדת ופילוסופיה, שאכן משתמשים בחומרים קלילים ופופולריים של הטלוויזיה על מנת לסייע לסטודנטים בעיכול מושגים מופשטים מתחום הדת והפילוסופיה? אני מאתגרת את הקוראים בבקשה למסור לי כל מידע הידוע להם על כך….
בכל מקרה, אותו קורס שמדובר בו נקרא "דת ופילוסופיה מונפשות". ובלע"ז – Animated Philosophy and Religion.
 
אם תשאלו סטודנטים שנרשמו לאותו קורס – הם בוודאי יאמרו שקורס שמשתמש בחומרים מבדרים כדי להבין פילוסופיה ועקרונות דת, הוא קורס כייפי.

אם תשאלו את המרצים באותם קורסים, הוא והיא, תקבלו הסבר שלפיו המטרה היא למשוך תלמידים ללימודי פילוסופיה, בדרך מקורית יותר, ההולמת את הלך הרוח של צופי הטלוויזיה הצעירים. זה מובן להם ומדבר אליהם.

אם תשאלו את נציגי הדת (ארה"ב), תגלו שלא רק בישראל, אלא גם באמריקה הנחשבת לליברלית ביותר מבחינה דתית, ישנם זרמים שמפרשים בצורה סלקטיבית את המציאות (תופעה טבעית ביותר), ושמבחינתם אין בחומרים של הסדרה וגם לא בספר פתרונות "בריאים" להכרת הפילוסופיה והדת. נהפוך הוא, בעלי ראייה סלקטיבית, ונקודת מבט איזוטרית שאין ליוצרי הסדרה כל שליטה עליהן, רואים בכל הניסיונות הללו רק דבר אחד – גם הסדרה הפופולרית וגם הספר המבוסס עליה לועגים ועושים צחוק מעקרונות דת מקודשים. לדידם, הסדרה שהפכה למכרה זהב של רשת פוקס איננה סאטירה (satire) אלא sacrilegious – חילול הקודש.
 
אם תשאלו את פינסקי, מחבר הספר "הברית החדשה על פי הסימפסונים", הוא יאמר לכם שיש בסדרה דוגמאות רבות שמעידות על כך שהדת לא עברה מן העולם, שהומר מתפלל בימי ראשון ושכל הדמויות שואלות שאלות קיומיות שמעסיקות את כולנו.
 
למרות זאת כאשר אלו שאינם מסכימים עם היוזמה לקרב סטודנטים ללימודי דת ופילוסופיה באמצעות הספרים הללו, טוענים – הומר, מפגין עד כמה אין לו מושג בענייני דת (הוא מכנה את האלוהים "omnivorous" – אחד שבולס הכל – במקום "omnipresent" – נוכח/ת בכל פינה), מנמנם בכנסייה ומתפלל מתוך מיאוס וייאוש. "אלוהים, אם את/ה באמת אלוהים, חובתך להשיג לי כרטיסים למשחק הזה". "אלוהים אדירים, מדוע את/ה בוטה כלפי?" הומר מתלונן באחד הפרקים. כעת, נוסיף לזאת את השכנים של הומר, משפחת פלנדרס, וקשה יהיה להשתכנע שיכול לצאת מכל הרעיון של קורס אוניברסיטאי כזה משהו מועיל, לדידם של אלו. הרי הילדים של משפחת פלנדרס חושבים שהתנ"ך הוא לוח משחקים שנקרא Bible Bombardment Board Game.

אמנם, את החופשות שלהם הם מבלים בפארקים בעלי נושאים דתיים (America's Most Judgmental Religious Theme Park). לכאורה אנשים מאמינים וטובים. אבל את הצופה הממוצע, אדיקות זו של משפחת פלנדרס מעצבנת. וכך נוצר אפקט בומרנג שבמקום לקרב את הצופה לדת הוא מוכיח לבעלי ראייה סלקטיבית זו שדת היא מרשם בדוק לעצבים.
 
אתם בוודאי מבינים שהדיון דלעיל, תוך שהוא מציג עמדות שונות כלפי הסדרה, מעלה סוגיות שבהן דנה הפילוסופיה. כגון, מהו הטוב העליון? מה נכון לעשות? מי קובע מה מוסרי? וכן הלאה.
 
אילולי הייתי אשת אקדמיה קרוב לוודאי שלא הייתי מפשפשת בכיוון התועלתני הזה או מחפשת דרך להציג את הספר באור שכזה.

לדאבוני, הביקורות שקראתי עד היום באתרים בעברית מתמקדות בספר "הסימפסונים ופילוסופיה" ועוסקות בו בלי לטרוח או להתחקות אחר הפוטנציאל השימושי הגלום בו לצרכים חינוכיים ואחרים.

הרי לכם על קצה המזלג כמה מהמניעים שמאחורי הספר. שכן הוא יצירה של חוקרים מתחום הפילוסופיה והדת, ולא גימיק שמנסה לתפוס טרמפ על סדרה פופולרית. אני מקווה שהצלחתי להאיר צד לא כל כך מדובר במקומותינו, הרעיון שהצמיח ושצמח סביב סדרת הספרים שמשדכת בין סדרות טלוויזיה פופולריות לבין מושגים מתחום הפילוסופיה (ראו גם את רשימתי על סיינפלד ופילוסופיה)..
 
 
 

יש סיבות לסקס שלא ידעתם עליהן?

מדובר במחקר שהתפרסם לאחרונה (גם און ליין). המחקר מציג רשימה ארוכה של סיבות נפוצות ביותר לקיים יחסי מין/סקס (חברה מערבית), כפי שמעידים כאלפיים נבדקים.
מחקר חדש זה אינו מחדש הרבה מאז הדוח של קינזי שעורר שערורייה ושבר את הטאבו על האמת שמאחורי הנטיות המיניות של האדם, ובכלל זה גילה ש-10% מהאוכלוסייה בזמנו לא היו סטרייטים. המחקר החדש אינו מחדש דבר גם בהשוואה למחקר הידוע של ג'ון גריי על השוני בין המינים בתחום יחסי המין – גברים ממאדים ונשים מנוגה. שני המחקרים הללו – זה של קינזי וזה של גריי – הועילו לאנושות בכך שהאחד נתן גושפנקא לכך שחלק מבני האדם הם בעלי נטיות מיניות הטרוסקסואליות וחלק – הומוסקסואליות והשני, בכך שנתן תוקף מחקרי להבדלים בין נשים וגברים כדי שיבינו ויוכלו לתקשר טוב יותר. (מחקרים נוספים, כגון דוח שרי הייט גם כן חידשו באותה רוח, משום שחשפו צדדים חיוניים במיניות האישה, שהועילו לתקשורת מינית טובה יותר בין גבר ואישה)

         

מה מוסיף המחקר שעוסק בסיבות לקיום יחסי מין? לכאורה ואף למעשה, לא הרבה, חוץ מכותרת שלפיה נמצאו לא פחות מ-237 סיבות לכך שבני אדם מקיימים יחסי מין עם זולתם.  

הטענה שלי מבוססת על שני שיקולים – א. אין כאן חידוש לעומת המחקר של גריי. גם כאן מצביעים לבסוף על הבדל בין הסיבות החשובות לנשים לבין אלו של גברים, למרות שבגילאים צעירים מסתבר שאין הבדל בין המינים. ב. אין כאן חידוש מהפכני שיכול לספק תועלת או סיוע ממשי כלשהו לבני אדם. בני אדם נאיביים בדרך כלל יפלו בפח, הם לא יוכלו להיעזר ברשימת מצאי של הסיבות ולנסות לנחש מדוע הפרטנר ניכנס איתם למיטה.

בקצרה על המחקר – שני פסיכולוגים, סינדי מייסון ודיויד בס, ביקשו מבני גילאים שונים (בעיקר 20-55) לציין את הסיבות שהובילו אותם לקיים יחסי מין עם אחרים. אם עד אז עסקה הספרות באיך, בכמה, ובמה בכל הקשור ליחסי מין בין בני אדם, כאן ביקשו לדעת מדוע. בדרך כלל פסיכולוגיה נותנת פתרונות ומסייעת לאלו שזקוקים לתמיכה עקב משבר נפשי, אהבה נכזבת, בעיות בקיום יחסי מין ויחסי מין לא מספקים, וכל מה שניתן להגדיר כבעיה בתחומים רבים וגם סביב האקט הטבעי לחלוטין של יחסי מין, שבני אדם מקיימים זה עידן ועידנים מאז בריאתם של אדם וחווה. יש לציין, ששני הפסיכולוגים שיזמו מחקר זה אף הודו בתחילה שלא נראה להם שיש יותר מקומץ סיבות לקיים סקס, כולל הרצון להביא ילדים לעולם. הנוסחה המקובלת כפי שהם סברו היא – גירוי מיני מוביל לקיום יחסי מין, בין שני בני אדם שזהו רצונם (חשוב לציין שדיון זה אינו כולל קיום יחסי מין מתוך כפייה).

לאחר חמש שנות מחקר, ובדיקת התשובות השונות שהתקבלו מאלפיים נבדקים בגילאים שונים (20-55), התקבלו למעלה מ-700 סיבות אך מאחר שחלקן היא די זהות היה צורך לסנן אותן, וכך הגיעו החוקרים לרשימה סופית של 237 סיבות שציינו הנבדקים שלהם לקיומם של יחסי מין בין בני אדם. התוצאות התפרסמו און-ליין באוגוסט השנה, לאחר שכבר הופיעו בכתב עת במהדורה מודפסת שנה קודם לכן.
למותר לציין שהמחקר יצר כותרות בכל השפות בערוצי תקשורת שונים און-ליין וגם אוף-ליין. כולם מצטטים את עשר הסיבות שזכו לדירוג גבוה ואת עשר הסיבות שדורגו בתחתית הרשימה הארוכה הזו.
החוקרים עצמם ידעו לסווג את הסיבות לארבע קטגוריות עיקריות, משיכה פיזית, משיכה אמוציונלית, השגת יעד רציונלי, ושיפור הביטחון העצמי. ובתוך כל קטגוריה אפשר למצוא ואריציות שונות ומשונות, המסתכמות באותה רשימה "מדהימה" של לא פחות מאשר 237 סיבות!

אני בהחלט מצדיקה את הטוקבקיסטית שהעירה – מדוע צריך לממן מחקר כזה? מה זה נותן? איזו מטרה יישומית יכול לשרת מחקר כזה? איך שכנעו החוקרים את הקרן שתמכה במחקר? כל חוקר יודע שחדשנות היא אחת הסיבות שעל פיה ייחתך גורל המימון שהוא או היא יקבלו לצורכי מחקר. אבל חייב להיות כאן לא רק חידוש תיאורטי אלא גם מעשי.
בואו נהיה מציאותיים – נניח שיוזמי המחקר יוציאו מדריך בשם – "דע את הסיבות השכיחות של בן/בת הזוג שלך לקיים יחסי מין". סתם. מי יכול להיעזר בזה? כן, שברון לב הוא אחת התוצאות של חוסר ידיעה ותמימות. אולם מי שואל/ת שאלות לפני שהוא/היא נכנסים למיטה אל מתחת לסדינים? ידיעה תיאורטית של הרשימה לא תפתור בדרך כלל בעיות של "טירונים" בתחום המיטה.

בינתיים, בעלי חוש הומור כבר עושים הון מהממצאים. הם מוסיפים לרשימה, סיבות חדשות לקיום סקס. מישהו הוסיף שקיום יחסי מין עוזר לרפא הצטננויות, ואחת המגיבות אמרה שאמא שלה תמיד ציינה שאם היא נתקלת במשהו טוב, כדאי לה להמשיך לצרוך אותו. רבים לא חסכו ביקורת וטענו שהמחקר מצטרף לאותם מחקרים שנעשים על מנת שלחוקרים תהיה סיבה להוציא עוד ספר. והם די צודקים.

לסיכום, ספק רב אם ידיעת הסיבות מראש עשויה להצמיח תועלת, שכן, כפי שצוין כאן הן מסתכמות פחות או יותר בארבעה ראשי פרקים, שכולנו מודעים להם, ותו לא.

זונות – כן; עצובות – לא בהכרח….

א.
לאחר מאה עמודים והנאה לא קטנה בכל זאת צפה ועלתה במוחי מחשבה מטרידה שמקורה בביטוי שבכותרת הספר – "הזונות העצובות."

קרדיט: אתר עם עובד.

שאלתי את עצמי –

האם הן באמת עצובות, הזונות?

האם הזונות של גיבור הספר היו עצובות?

האם זה סתם כינוי חיבה?

האם הביטוי הוא תלוי-תרבות, מיתוס פופולרי שאומר שזונות הן נשים עצובות?

הרי לא יכול להיות ש"כל" הזונות עצובות….

מישהו שמע על קסווירה הולנדר? היא בודאי לא הייתה "זונה עצובה."

Credit: Wikipedia

ב.
הכירו את מי ששברה את המיתוס והראתה ש"המלך הוא עירום," האישה שפרסמה טור קבוע במגזין פנטהאוז הניו-יורקי, כתבה ספרים על המקצוע העתיק ביותר בעולם מתובלים בהומור קליל והמשיכה עד לאחרונה בהפקת מחזות תיאטרון גורפי קופות באירופה.
אישה זו החליטה בשנות ה-70 לעשות מעשה. היא גוללה בפניה קהל כלל עולמי, ועדיין מגוללת בפנינו, את מה שנסתר מעיני הציבור, ונשאר בדרך כלל מאחורי הקלעים. זאת היא עושה מזווית הראייה האישית שלה, באמצעות ספרים, מחזות והרצאות מוזמנות.

ג.
תיעוד שנעשה מזווית ראייה של אחרים הוא אחת הסיבות לפריחתם של מיתוסים פופולריים.
תיעוד מזווית ראיה אישית, גם אם אינו חף מסובייקטיביות ועיוותים, עשוי להפוך לציון דרך בחשיבה שלנו על המיתוס הפופולרי, בתנאי שהוא נעשה בוירטואוזיות.
זה מה שעשתה קסוויארה הולנדר.

ד.
מה מיוחד באישה זו שרבים ראו בה את הכוהנת הגדולה, ה"מאדאם" בעלת ההשפעה שסובבה את העיר ניו-יורק סביב האצבע הקטנה שלה? יש אומרים בציניות שכאשר ועדת קנפ שעסקה בשחיתויות הורתה לקסביירה לעזוב את העיר ניו יורק, הכבוד שרחש לה הציבור אילץ את הועדה להיזהר בניסוח ההחלטה המשפטית ועל כן נכתב בה שהועדה "מזמינה" את הולנדר לעזוב את העיר ניו-יורק.

ה.
מי שכתב עליה ידע לחפש בביוגרפיה שלה את "הילדות העשוקה" כדי לתרץ את ה"הידרדרות" שלה ל"זנות". סיפרו שבילדותה, מלחמת העולם השניה, היא התגוררה עם אמה, בנפרד מאביה, במחנה מעצר יפני באינדונזיה. אביה היה כלוא במחנה מעצר אחר ושימש כפסיכיאטר ראשי של בית החולים. לאחר המלחמה, שוחררה המשפחה ממחנה המעצר ועקרה להולנד, שם גילתה קסביארה את כישרונה הספרותי והחלה לערוך את עלון בית הספר בו למדה.
גם יוצרי המיתוס של "המאדאם" אינם יכולים להסתיר את העובדה שאשה נפלאה זו החלה את דרכה בעולם המשוחרר שבו היא נחתה, כמזכירה כישרונית שהוכתרה בהולנד כאחת המזכירות המעולות ביותר של העשור.
העובדה שהיא השתכרה מעט מאוד, וגם משבר בתחום האהבה חברו יחד ואותה נערה מוכשרת החלה לספק שירותי מין כדי לקיים את עצמה בכבוד (אני מתנצלת מראש בפני מי שלא נוח לו עם המשפט הזה).

ו.
חשוב להדגיש כאן שיצר ההרפתקנות של קסוויירה הוביל אותה למקומות שאנשים ההולכים בתלם אינם מגיעים אליהם. היא כמובן לא הייתה עצובה. (כמובן שזה יכול היה להיגמר אחרת…)
מגזין פנטהאוז הכתיר אותה כאחת מבעלי הטורים המצטיינים והחשובים ביותר במשך תקופה של עשרים שנה מאז החלה הולנדר לפרסם את הטור השבועי שלה.
אשה זו התפרסמה ברחבי העולם. הוזמנה להופיע בתכניות אירוח טלוויזיוניות בלונדון, פריס, בלגיה והולנד, הוזמנה להרצות באוניברסיטאות ובפני קבוצות פרטיות או עסקיות. היא הרצתה בפני הקונגרס העולמי לסקסולוגיה במקסיקו סיטי וגם בירושלים, ולבסוף קבלה רשות לחזור לארה"ב, שם המשיכה להרצות בערים כגון ניו יורק, וושינגטון סן פרנסיסקו ועוד. היא אישיות טלוויזיונית מאוד מבוקשת שמאחרים כגון לארי קינג, סאלי ג'ס רפאל וסלינה סקוט בונים את תוכניות שלמות סביבה.

ח.
גולת הכותרת היא שהספר שכתבה, The Happy Hooker היה לרב מכר שנמכר בעשרות מיליוני עותקים ותורגם בשנות ה-70  ל–15 שפות שונות. לגל הצלחה זה נוספו עוד כתריסר ספרים חלקם פרוזה וחלקם תיעודיים.

ט.

מסקנה בלתי נמנעת: סטיגמה היא סטיגמה היא סטיגמה.

באף אחת מהביקורות על ספרו של גרסיה מארקס לא מצאתי התייחסות לביטוי "עצובות," הסבר כלשהו, או תהייה. האנושות פשוט אינה מסוגלת להתבונן במקצוע העתיק בעולם בעיניים אובייקטיביות.
וסופן של נשים עובדות אלו הוא על-פי-רב לשאת סטיגמה חברתית של "זונה עצובה."