קטגוריה: ביקורת ספרים

היסטוריון במלכוד

אף פעם לא מאוחר מדי ללמוד עוד משהו. נחשפתי לדיון רדיופוני סביב התרגום לרוסית של הספר: "21 מחשבות על המאה ה- 21", מאת  ההיסטוריון יובל נח הררי. השאלה המרכזית בדיון עוסקת בציפיות של הקורא ממהדורה מתורגמת של ספר, על אחת כמה וכמה, כשמדובר בספרו של היסטוריון: איך ניתן להסביר תיקונים והשמטת קטעים מהמהדורה המתורגמת, למרות שהופיעו בספר המקורי. והאם יש הצדקה לכך כאשר מדובר ברגישות תרבותית ודתית של קהל היעד?

ביולי 2019 – התקיים ראיון רדיופוני בתכנית "גם כן תרבות". המנחה, גואל פינטו ראיין את העיתונאית לנה רוסובסקי מ"כאן תרבות" ואת יגאל ליברנט, דוקטורנט להיסטוריה ומתרגם ספרים מרוסית לעברית.

אקדים ואומר שאת ספרו של ההיסטוריון יובל נח הררי – 21 מחשבות על המאה ה- 21, קראתי בשלמותו, כולל ההקדמה. למעשה, את הפסקה האחרונה של ההקדמה קראתי מספר פעמים מכיוון שכמו כל איש אקדמיה, אני יודעת היטב שהקדמה חשובה לא פחות, ואולי יותר, מהספר עצמו. ההקדמה הסתיימה בהתלבטות של הררי באשר לחופש הביטוי והבעת ביקורת על דמוקרטיה ליברלית, "באקלים הפוליטי הנוכחי כל חשיבה ביקורתית על הדמוקרטיה הליברלית עשויה לחזק רודנים ותנועות קיצוניות". בהמשך, מחליט הררי חד-משמעית להעדיף חופש ביטוי על פני צנזורה עצמית. "החלטתי להעדיף דיון חופשי על פני צנזורה עצמית (עמ' 16).". אמירה יוצאת דופן. שכן מדובר בהסטוריון, שמתפקידו להציג עובדות ושום דבר מעבר לעובדות.

הראיון הרדיופוני הצביע על הבעייתיות בבחירה של הררי, כשמדובר במהדורות מתורגמות של המקור לשפות זרות. המהדורה בעברית תורגמה לאנגלית וזו תורגמה לרוסית. השאלה שהועלתה לדיון בראיון התייחסה בעיקר למהדורה ברוסית, לתיקונים ולהשמטות שנעשו בה לעומת הגרסה המקורית בעברית.

בפרק שנקרא "פוסט אמת" – יש פייק ניוז ששורדים לנצח – שם נכתב כך,

"אנו חיים בעידן חדש ומפחיד של 'פוסט אמת' ומוקפים בשקרים ובבדיות, או כך לפחות מכריזות הכותרות, וגם דוגמאות לא חסרות. בשלהי פברואר 2014 כוחות מיוחדים של צבא רוסיה פלשו לאוקראינה והשתלטו על מתקני מפתח בחצי האי קרים. ממשלת רוסיה והנשיא פוטין בעצמו הכחישו שוב ושוב שאלו כוחות רוסיים, וטענו שאלו הן 'קבוצות להגנה עצמית' של תושבי קרים, שאולי קנו ציוד רוסי בחנויות מקומיות. פוטין ועוזריו ידעו היטב שהם משקרים במצח נחושה.(עמ' 229)"

הדוגמה הושמטה מהמהדורה ברוסית. וכשנשאל מדוע, הסביר הררי שאכן נעשו התאמות בין הגרסאות, וזאת על רקע תרבותי ודתי. הוא הצביע על דוגמה אחרת להתאמה על רקע תרבותי במהדורה העברית לעומת המהדורה הבריטית: במקור בעברית יש התייחסות למירי רגב ואלאור עזריה, וזו הושמטה מהמהדורה הבריטית, "כי הבריטים פשוט לא שמעו על רגב ועזריה", לדבריו.

על פניו הסבר מתקבל על הדעת. אבל גואל פינטו מקשה וממשיך בדיון עם שני מרואייניו: האמנם במעבר מהמהדורה בעברית למהדורה ברוסית מדובר בשינויים על בסיס רקע דתי ותרבותי, או שמא הררי משנה גרסאות כדי שהמסר שהוא מטיף לו פשוט יעבור הלאה? לדברי ליברנט, מדובר מדובר בסיבה השנייה – "הררי הנו היסטוריון של ימי הביניים שעבר לעסוק בהיסטוריה עכשווית גלובלית. הדוגמאות שהוא מביא בספרו נועדו להלהיב את ציבור הקוראים. ברגע שנראה לו שהדוגמאות עשויות לעורר איזו שהיא התנגדות, הוא פשוט משנה אותן."

אין צורך להוסיף שזו איננה גישה טובה להיסטוריון שאמור להציג עובדות וכלום מעבר להן. כפי שציינתי, בהקדמה לספר, הררי כתב שהוא מתלבט האם להתבטא בחופשיות או לצנזר עצמו בספר, והתשובה שנתן ברורה למדי – חופש הביטוי עדיף (עמ' 16).

איך מיישבים בין חופש ביטוי של היסטוריון לבין השמטות ותיקוני עובדות במהדורה הרוסית? הרי במהדורה הרוסית הושמטה הפסקה שעוסקת בפלישה לאוקראינה של צבא רוסיה, ובהכחשת המקרה על ידי פוטין. קשה לקבל שמה שעמד לעיני המתרגם ולעיני הררי היה עניין של רגישות תרבותית או דתית. הרי במקום הפסקה שהושמטה הוצגו במהדורה ברוסית דוגמאות ל"פוסט אמת" שכל כולן קשורות בדונלד טראמפ. סימן קריאה!

אם נוסיף לכך את המידע שהררי הוזהר על ידי יודעי דבר, ברוסיה, שבגרסה האנגלית של הספר יש קטעים שעלולים לפגוע בסיכוי שהספר שלו יראה אור, בהכרח נגיע למסקנה שאין כלום בין ההשמטה והתיקונים לבין "חופש הביטוי" שהררי נטל לעצמו. רק כדי לסבר את האוזן, תעשיית הספרים ברוסיה נהנית ממרחב ביטוי רחב יותר מאשר תעשיית הסרטים (ראו איזה רעש עורר הסרט "סטלין מת"). על אף זאת המהדורה הבריטית לא יכלה להופיע אחד לאחד בתרגום לרוסית ולא הייתה זוכה להצלחה אצל ציבור הקוראים שם. אבל בין זה לבין האמירה לגבי "חופש הביטוי" המרחק עוד רחוק. הררי העדיף לכאורה להשמיט דברים שיעוררו התנגדות ויפגעו בסיכויים של הספר להעביר את המסר.

גם בתרגום של ספרו לפרסית נעשו תיקונים והושמטו פסקאות. הררי מבהיר אמנם שהם נעשו על דעתם של המתרגמים בלבד. הם השמיטו פסקאות בשל רגישות קהל הקוראים שלהם, בעיקר קטעים הנוגעים לנביא מוחמד ולאסלם. הררי טוען שלא אישר את ההשמטות בהוצאות הפיראטיות, אבל הוא מודה שאישר לפרסם את המהדורה של ספרו בפרסית ולהפיץ אותה בחנויות הספרים על אף הכל, "כדי שצעירים יוכלו להשיג את הספר בחנות הספרים. לקרא ספר על אבולוציה, מיניות וסובלנות דתית". האמנם ספר על מיניות וסובלנות דתית?

לפי המהדורה ברוסית נראה שלא כך הדבר. ליברנט מצביע על העמוד הראשון בספרו של הררי בעברית שפותח בהקדשה לבן זוגו איציק, לאימו פנינה ולסבתו פאני. כבר בהקדשה המילים "בן זוגי" ובאנגלית husband , שונו במהדורה ברוסית ובמקומן נכתב "שותף", שברוסיה מתפרש קודם לכל כ"שותף לעסקים". ולא רק זה, כל דבר שלילי ביחס לרוסיה הוצא או שונה במהדורה ברוסית כולל השמטות של "רוסיה כמדינה אוטוריטרית".

מן הסתם, בפתח הריאיון הובהר שהידיעות על חוסר אמינות בתרגום לרוסית ולשפות זרות נוספות הופצו ברשתות החברתיות ושם הם עשו הרבה רעש. אבל הפרשייה נדונה בהרחבה במקומותינו. התהיות הועברו לתשומת ליבו של הררי, ולכל מי שמחזיק בידיו מהדורה מתורגמת של ספר היסטוריה.

ניתן להאזין לראיון בקישור הזה, החל מדקה 18.35.

לדבר על המציאות כפי שהיא באמת

"פוליטיקלי קורקט" עשוי לעקר את התרבות בכללותה. לאחרונה הוא נכפה גם על האמנויות לסוגיהן. איך בכל זאת אפשר לפתוח צוהר ודיון באמיתות מבלי להיענש ולהיות מואשם בחתרנות? מי שעשתה זאת בהצלחה היא עאישה מאליק, סופרת מוסלמית בריטית.

ארצנו הירוקה והנעימה, מאת עאישה מאליק. ד. תמיר, 2020. תרגם מאנגלית: תומר בן אהרון. 447 עמ'.

ארצנו הירוקה והנעימה, מאת עאישה מאליק. 2020. קרדיט: סימניה.

"ארצנו הירוקה והנעימה" הוא רומן שבוחן את חיי היומיום של מוסלמים יוצאי פקיסטן החיים כיום בבריטניה. במעגלי הספרות הבריטית מאליק נחשבת ל"ברידג'ט ג'ונס המוסלמית". היא מעידה על עצמה שלא רק שהיא נמשכת לנושאים הקשורים בחיי היומיום של יוצאי פקיסטן בבריטניה. יש לה כישרון לבחון את המציאות בקלילות ולאזן בין ה"פוליטיקלי קורקט" למציאות חייה כאישה מוסלמית בריטית. היא לא תשקיע בכתיבה על נושאים אקטואליים שאינם נוגעים לה ביומיום (כמו רצח מתוך כבוד, טרור או הקצנה). לדבריה, "יש מספיק סופרים שכותבים על סוגיות אלו ומנצלים אותן לצרכיהם."

הכפר הקטן, "אחרית בבל" שמו, שוכן לא רחוק מהעיר ברמינגהם. גיבורי הספר, מרים ובילאל ובנה של מרים, האריס, עזבו את ברמינגהם שבה גדלו לטובת הכפר, "אחרית בבל" שאינו יותר מדי מרוחק מברמינגהם ומאמו של בילאל. הם מאושרים. היא עיתונאית וכותבת בלוגים והוא בעליו של משרד רואי חשבון. הם מתגוררים בבית רחב מידות, מנהלים חיים נוחים ובריאים ובנה של מרים, האריס, הוא תלמיד בבית הספר המקומי. שלושתם מקובלים בכפר, מעורים בחיי החברה ובהווי הכפר, מתנהלים ונראים כמו כולם – הם בריטים לכל דבר החל בלבוש וכלה בדקויות של התרבות הבריטית. הפרט היחיד שמסגיר את מוצאם הוא צבעו השחום של עור גופם.

כעבור מספר שנים בכפר, מתה סכינה, אמו של בילאל. הצוואה של סכינה מפרה את השקט והשלווה. בילאל, "ביל" כפי שמכנים אותו חבריו, מתאבל זמן ממושך על אמו, שהותירה אחריה אחות, אלמנה ובודדה, שממשיכה להתגורר בברמינגהם בבית המשפחה. בעקבות פציעתה של הדודה, בילאל מביא אותה לביתו שבכפר, שם היא מתגוררת ומטופלת במסירות על ידי הזוג הצעיר. בילאל אינו דובר אורדו. אשתו, מרים, בקיאה ממנו בשפת עמם ומתקשרת היטב עם הדודה שאינה דוברת אנגלית. המשפחה ממשיכה להתנהל כרגיל ומסתגלת לדודה, הלבושה בבגדים מסורתיים. כך עד לרגע שבו בילאל, שמתקשה להתגבר על געגועיו לאמו, מחליט לקיים את צוואתה. תחילה הוא מבשר לבני המשפחה על כוונותיו לבנות מסגד בכפר. אחר כך הוא מספר על תוכניותיו לידידו, רי'צרד, כומר הכפר. ומוסיף שהתוכניות תלויות בכך שיוכל להשיג מימון לרכישת שטח אדמה ובניית המסגד.

מרגע שהדבר נודע לאנשי הכפר נפתחת תיבת פנדורה. מאליק מתארת בקלילות כיצד מערכת היחסים השלווה וה"פוליטיקלי קורקטית" מופרת באחת. מאליק מוצאת קטעי הומור בכל דבר ומתארת באמצעות דיאלוגים והומור את המתחים והחרמות, את הדיבורים והשיחות שמאחורי הגב, את התנהלות הכומר ודרי הכפר הבריטים. במובן זה היא מתנהלת בדומה ללארי דיויד, האמן שיצר את הסדרה הקומית "סיינפלד". היא מרגישה חובה לעצמה לא לטאטא דברים מתחת לשטיח, ומאירה בזרקור את המציאות כפי שהיא באמת, זו שניתן להסוות אותה כשחיים בעיר הגדולה, ההטרוגנית, ה"פוליטיקלי קורקטית".

קומדיה היא דרך מילוט נפלאה מה"פוליטיקלי קורקט", אבל חייבים לעשות זאת בשכל ובטוב טעם. לחשוב איך לפרק מחסומים באמצעות הכתיבה הספרותית ולגרום לקוראים להיות מעורבים בסיפור. בכל מקרה, הכלל הראשון בכל כתיבה הוא: "אם אינך מרגיז קצת את מישהו כנראה שאינך מבצע את עבודתך". התפקיד של הסופר/ת הוא לעורר מחשבה, לגרום לקורא להטיל ספק בדברים ולפתח נקודות מבט. הכלל השני שמאליק אימצה בכל ספריה הוא שאסור להשתיק את המציאות. חשוב לכתוב על נושאים עכשוויים בתנאי שעושים זאת באופן מבדר, במיוחד כשכותבים על מציאות אפלה. אם מבליטים הומור במקום חשוך הופכים את כל מה שעגום למשהו נסבל. מאליק אינה מתקשה לעשות זאת. כי מבחינתה, ההומור נמצא בכל אדם ובכל סיטואציה.

המסר הכללי של "ארצנו הירוקה והנעימה" (שימו לב שהכותר עצמו הוא אירוניה על ה"פוליטיקלי קורקט") :

אנו חיים בתקופה שבה תרבות הקריאה מחייבת את הסופר להשתמש ב"פוליטיקלי קורקט". כך מצמצמים את הדיאלוג בכללותו ואת חופש האמנויות באופן ספציפי.

בסוף, אם איננו מסוגלים לגעת בבעיות ממש רציניות או לא-נוחות, אנחנו מסתכנים בעיקור התרבות בכללותה. אנו חוסמים את השיח וגם מציתים פחד מה"אחר". ספרות טובה באמת יודעת להציב מראה בפני הקורא, להציג בפניו שאלות, ולאפשר לקורא להיחשף, לפחות כלפי עצמו, להכיר את מחשבותיו האמיתיות ולהחליט מה הן התשובות הנכונות לדילמות.

בעקבות השקרים שלנו

הם מאוד נפוצים. הם במוקד ההוויה האנושית. צורות רבות וסגנונות רבים לשקר האנושי. יש שקרים בנאליים ואפילו מקובלים, ויש שקרים גסים. אומרים שחצי אמת גרועה משקר. אבל אנחנו יודעים לשקר מגיל אפס, להסתיר דברים גם מהקרובים לנו, ולהמציא עובדות שלא היו ולא נבראו. אנחנו יודעים לסווג את השקר לפי צבעים: שקוף, לבן, אפור. השקר הראשון של האנושות התרחש בגן עדן. קין הרג את הבל וסיפר שאינו יודע היכן אחיו, "השומר אחי אנוכי?"

בזיעת אפיך תאכל לחם. ציור משנת 1889
בזיעת אפיך תאכל לחם. ציור משנת 1889. קרדיט: ויקיפדיה

השבוע חשבתי על שתי הנובלות שקראתי, שבהן כיכב השקר כמוטיב מרכזי וסביבו נרקמה העלילה. אני פשוט זרמתי עם הקריאה מבלי להתעמק בשאלות כמו מה ההגדרה של שקר, או איך מגיב הזולת לשקר לאחר שגילה אותו. באופן מפתיע, חשתי אפילו רחמים כלפי שקרנים שמתבוססים בשקריהם.

המחשבות העסיקו אותי לאחר מעשה, כאשר השוויתי בין הנובלה הדרמתית והנובלה הקומית. תהיתי איך ייתכן שמבין הז'אנרים שאני מכירה אין בנמצא ספרות "שקר". חשבתי גם על הסיפור הבראשיתי של הגירוש מגן העדן, שנרקם סביב השקר. שקר משתלב למעשה בעלילות מסוגים שונים – דרמה, טרגדיה, ספרי מתח לסוגיהם השונים, סיפורי אלימות וטרור, סיפורי הרפתקאות ועוד. למדנו לזהות את השקר כרכיב נלווה למשהו אחר, מרכזי יותר.

בנובלה הראשונה שאתאר בקצרה להלן, השקר נספח לדרמה, ובשניה, הוא נספח לקומדיה

בנובלה הראשונה, דרמה מתרחשת בתל אביב, בפריז ובקיבוץ שבנגב. העלילה מתמקדת במשפחה בת שלוש נפשות המתגוררת בדירה בתל אביב. אב אם ובת. האב, צייר שהקים סטודיו לציור ופיסול, מצייר וגם מפסל בחימר ובמקביל, הוא מלמד קבוצות של צעירים את רזי הציור והפיסול . כדי להתפתח  ולהתפרסם כצייר, האב מציג עבודות בתערוכות בתל אביב ובפריז. הנסיעות שלו לפריז הן חלק אינטגרלי מהווי המשפחה. כאשר הוא בפריז הבת והאם נותרות מאחור. כך מתהדקים הקשרים בין האם לבתה, ואילו עם האב אין כמעט קשר הורי. לקראת סיום התיכון, הבת סועדת את מיטת אמה החולה עד שזו מתה ממחלה ממארת. לאור כישרון הציור שהתגלה אצל הבת בילדותה האב מציע לה להצטרף אליו בנסיעה הבאה לפריז ולפקוד את אחד מבתי הספר לאמנות. הבת מחליטה לנסות. בזמן שהות בפריז הבת חשה שלאביה יש "סודות". בתוקף מערכת היחסים בין השניים, הוא לא פתוח כלפי הבת שחושדת שהוא מנהל מזה שנים חיים כפולים. מתברר שלפני הנסיעה הוא נתן לה ספר במתנה ומרוב כעס עליו היא לא פתחה את העטיפה. כעת היא משערת שהעלילה שבספר היא תחליף לשיחה ושהספר מגולל סיפור משפחתי דומה של אב המנהל חיים כפולים.

הבת מואסת באביה ובורחת מפריז אל חברתה בקיבוץ שבנגב. כעת היא משחקת את תפקיד השקרנית מול חברתה הטובה, הפעילה בוועדת הקבלה של הקיבוץ. היא פותחת מכתב פניה שנשלח אל חברתה מבחור אלמוני המבקש להתקבל לראיון בוועדת הקבלה. היא מסתבכת בזיוף חתימה ובחדירה לפרטיותם של השניים. מסכת השקרים מעיקה עליה ויום אחד היא חושפת בפניהם את הכל.

הנובלה השנייה היא קומדיה שמתרחשת בכפר קטן באזור הררי בדרום צרפת. העלילה מתמקדת בקורותיו של בן יחיד לאב שמגדל את בנו לבד, ובכוונות של האב שיום אחד בנו יירש את עיסוקו – דוור הכפר . לכל אדם בכפר יש זוג אופניים. כלי ניוד חיוני שמסייע לבני הכפר להתמודד עם הטופוגרפיה המקומית. הבן אינו מסוגל לשמור על שווי משקל ולרכוב על אופניים כמו חבריו. הוא מתבייש בכך וממציא סיפורים שקריים כדי להתחמק מבושות. בסתר, הוא מנסה ללמד עצמו לרכוב, ללא הועיל. וכך הוא נקלע לסיטואציות בלתי אפשריות, רובן קומיות, במקום לגלות לכולם שהוא אינו יודע לרכוב. גם לאשתו הוא מספר סיפור שקרי בכל פעם שהיא מציעה לו להשתתף בתחרות רכיבה על אופניים. עד כמה שזה נשמע מוזר, הוא הבעלים של חנות לתיקון אופניים. בזכות האהבה שלו למכניקה. הימים חולפים, לבני הזוג נולדים בזה אחר זה בת ובן. הוא מתיידד עם צלם הכפר. וגם עליו הוא מערים בעניין הרכיבה על אופניים. והשקרים שוברים שיאים.

קומדיה של טעויות מאת ויליאם שיקדפיר 1879
קומדיה של טעויות מאת ויליאם שיקדפיר 1879. קרדיט: ויקיפדיה

שתי הנובלות שונות לגמרי. הן נכתבו על ידי סופרים שונים. אבל השקר מתגלה בשתיהן כמוטיב מרכזי. האם שני המחברים תכננו מראש להבליט את השקר האנושי; או שמא היתה זאת יד המקרה בלבד? אם נבחר בחלופה הראשונה, ונומר שהיה כאן תכנון מראש, ייתכן מאוד שנגיע למסקנה הבלתי נמנעת שהשקר האנושי הוא המלח והפלפל ושבלעדיו דרמה איננה דרמה וקומדיה איננה קומדיה.

(הכרזה להצגה "קומדיה של טעויות" מאת ויליאם שייקספיר צוירה ב 1879 לכבוד ההפקה של רובסון וקריין …)

"סירות הדרקון" – רומן היסטורי על יהדות חרבין

הספר "סירות הדרקון" מאת אריאל בר עוסק בתקופה היסטורית של כיבוש העיר חרבין (חבל מנצ'וריה, סין) על ידי היפנים. לכאורה, מדובר בפרוזה, או רומן היסטורי. אלא שלקראת סוף הספר מובאים רמזים אחרים למהות הספר, תחת הכותרת "האמת והבדיה". "סירות הדרקון" מתמקד בקהילה היהודית שהתגוררה בחרבין בתחילת המאה ה- 20, ועוקב אחר מספר דמויות מפתח שחיו בקהילה. הספר מקיף תקופה רבת שנים, מתחילת המאה העשרים עד סופה.

סירות הדרקון, מאת אריאל בר, 2020, הוצאת ידיעות אחרונות, 334 עמ'.

אריאל בר, מנתח עיניים פלסטי, שהוביל משלחות הצלה רפואיות ברחבי העולם, הוא בנו של כנר  מחונן שציפו ממנו לגדולות, גרי ברובינסקי, יליד חרבין בתקופה המדוברת. בר יוצא למסע אישי אל ילדותו של אביו בחרבין, והספר הוא סיפור חייו של האב.

סירות הדרקון
סירות הדרקון, מאת אריאל בר. קרדיט: אתר סימניה.

וכך הוא כותב בפרק האחרון בספר, "על העיר חרבין וקורותיה של הקהילה היהודית שמעתי משחר ילדותי מפי אבי, גרי ברובינסקי, יליד חרבין, בנם היחיד של בינה ויצחק, שהגיעו מאוקראינה…

ראשוני הקהילה היהודית בחרבין הגיעו לשם מרוסיה וממזרח אירופה ב- 1898, עם תחילת בנייתה של מסילת הרכבת הטרנס-סיבירית. רב הזמן מנתה הקהילה כעשרת אלפים בני אדם ובשיאה, בין 1917 ל- 1932, הגיעה מספרם לחמישה עשר אלף. הקהילה התנהלה להפליא, ברווחה כלכלית, תוך קיום מוסדות חינוך, דת ותרבות. תחום המוזיקה היה לגאוותה של הקהילה, ויש מאמינים כי את שורשיה של תנופת המוזיקה הקלאסית בסין טמנו יהודי חרבין. לתנועה הציונית היה מקום נכבד בחיי הקהילה ובלטו בה בעיקר התנועות בית"ר ומכב"י. בסוף מלחמת העולם השניה, תחת השלטון הרוסי שנמשך כתשעה חודשים, הופסקה הפעילות הציונית בעיר ורבים מתושבי העיר, כולל יהודים, הוגלו למחנות כפייה בסיביר. עד 1963 נותרו מתי מעט מיהודי חרבין.

כשנפתחה סין בשנות התשעים לעולם המערבי, ביקרו בחרבין ותיקי הקהילה. גם מחבר "סירות הדרקון" ביקר שם כחלק מעבודת המחקר, לקראת הוצאתו לאור של ספרו. הוא ראיין כמה מיוצאי סין, מוזיקאים, ונעזר גם ביועצים מקצועיים. בנוסף, נעזר המחבר באיגוד יוצאי סין, שפתח בפניו את הארכיון וסייע באיסוף המידע עבור הספר, הודות למסמכי מורשת הקהילה השמורים בו.

הספר מכיל ממצאים עובדתיים רבים על הקהילה היהודית של חרבין אשר החזיקה מעמד בזמן השלטון הקיסרי הסיני, הקמת הרפובליקה ומלחמת האזרחים, הכיבוש היפני ולאחריו הכיבוש הסובייטי. הממצאים נשזרו יחד לספר, כך שהוא איננו ממש פרוזה אלא גם, ואולי בעיקר, מסמך מגובש ובעיקר מרתק שתורם את שלו לתיעוד מורשת הקהילה היהודית שחייתה שם בחרבין בתחילת המאה העשרים.

ב- 1985 עזב היהודי האחרון את חרבין.

המילה האחרונה שמורה תמיד לדורות הבאים

"האם שמעתם על ארנסט מסוניה (Ernest Meissonier)"? ברומן ההיסטורי "משפט פריס" (Judgement of Paris), תמצאו פרטים מפתיעים ומרשימים על הצייר ארנסט מסוניה ועל מהפכת האמנות הגדולה ביותר מאז הרנסנס האיטלקי – האימפרסיוניזם. לא ברור מדוע הסקירות והביקורות על הספר אינן מציינות את אמיל זולא כדמות מפתח במהפכת האמנות הגדולה.

"משפט פריס", מאת רוס קינג, הוצאת כנרת זמורה-ביתן, דביר, 2010, תרגום: יותם פלדמן ונעמי כרמל, עריכה מדעית: ד"ר שרה לוטן. 541 עמ', כולל הערות שולים, ביבליוגרפיה ואינדקס.
משפט פריס. כנרת זמורה דביר
משפט פריס. באדיבות: כנרת, זמורה, דביר

התת-כותרת של "משפט פריס" היא: "העשור המהפכני שהעניק לעולם את האימפרסיוניזם". הוא "עוקב במיומנות אחר קריירות של אנשים בעשור שהוביל אל התערוכה החשובה ביותר בתולדות האמנות, התערוכה הקבוצתית הראשונה של האימפרסיוניסטים בשנת 1874 (מייקל פרודג', ליטררי ריווי)".

"משפט פריס" עוסק בתולדות האמנות בצרפת במאה ה-19 בפרטנות רבה. הספר מתרכז בעיקר בשנים המהפכניות שלאחר 1863, השנה שבה התקיים "סלון המסורבים" הראשון. מרחב שהוצג בו, לראשונה בפומבי, ציורו של אדואר מאנה, המוכר בשם "ארוחת בוקר על הדשא". הציור עורר שערורייה, בהציגו אישה עירומה יושבת בצל עצים על דשא בחברת שני גברים מעונבים ולבושים חגיגית. הציור היה מעין אות למהפכה העתידה להתחולל בטעם הקהל באמנות. העשור של ספרו של רוס קינג מסתיים ב-1874, השנה שבה הוצגה התערוכה הראשונה של הציירים הדחויים, נציגי החיים המודרניים, שכונו בבוז "אימפרסיוניסטים". היו אלה שנים קשות בתולדות צרפת. שנים שבהן צרפת נחלה תבוסה במקסיקו ונכבשה על ידי גרמניה, שנים של מלחמת אזרחים שגבתה אלפי קורבנות והביאה הרס על פאריס.

ארוחת בוקר על הדשא, אדואר מאנה 1862-1863
ארוחת בוקר על הדשא, אדואר מאנה 1863-1862

אמיל זולא – סוכן תרבות

אמיל זולא מוכר לרבים בזכות פרסומיו: "אני מאשים" ו"פרשת דרייפוס", והסרט "קצין ומרגל". מאידך, לפי הממצאים שמובאים ב"משפט פריס", שמבוסס על מחקר, חלקו של אמיל זולא במה שהתרחש בעשור הגורלי שבין 1863 ל- 1874 בולט עדי כדי כך, שהימנעות הביקורת מלטפל בפועלו ולשבח את חלקו בהישגים של עשור זה מעורר תמיהה.

זולא החל את הקריירה שלו ב- 1862 בהוצאת הספרים היוקרתית "ליברארי אשט" (Hachette), תחילה בתפקיד פקידותי. כשהבחינו בכישרון הפרסום שלו, הוא עבר אל מחלקת המודעות שם התחיל לפרסם מאמרים על אמנות ופוליטיקה בעיתונים שונים. ביום שפרסם את הרומן הראשון שלו, "הווידוי של קלוד", (1865) הוא קנה לו מוניטין של כותב שערורייתי. זולא היה מרוצה מאוד מהשם הרע שיצא לו, "היום אני מדורג בין הסופרים שחיבוריהם מעוררים חלחלה," התפאר במכתב לחבר. הוא עזב מיד את עבודתו ב"אשט" לטובת משרה ב"ל'אוונמן" (L'Événement), חסיד השערוריות.

ב"סלון" הפריסאי שהתקיים מדי שנה, חבר שופטים קבע אלו יצירות ייכללו בתערוכת הציורים השנתית. המהלך הראשון של זולא היה למתוח ביקורת נוקבת בחבר השופטים, תוך כדי ציון שמותיהם של עשרים וארבעה השופטים וגינויים על דעותיהם הקדומות ועל העוינות שגילו כלפי מה שהוא כינה "התנועה החדשה" (לימים "אימפרסיוניסטים"). בשפה בוטה זולא תיאר את ה"סלון" כ"נזיד אמנותי ענק, שכל צייר יצק לתוכו את הרכיבים שלו." אבל מכיוון שלציבור הצרפתי יש כביכול "קיבה רגישה, החליט צוות של טבחים שעליו לטעום תחילה מהתבשיל המשותף כדי למנוע הפרעות עיכול מן הציבור הרעב". בנקודה זאת בביקורת שלו, זולא בוחן את הכישורים ואת הדעות הקדומות של "טבחים" אלה, המופקדים על חׅכּו של הציבור. את האשם זולא תלה בהתערבותו המזיקה של יו"ר חבר השופטים, וכינה אותו, "שריד הרומנטיציזם". את הצייר העשיר והמפורסם ביותר בפריס באותה עת – ארנסט מסוניה – שבאותה עת זכה לכינוי "הצייר של ליליפוט", זולא כינה בשם, "הצייר ההומיאופתי עם המינונים הזערוריים שלו".

זולא הוצג בפני אדואר מאנה ב- 1866. השניים נפגשו בקביעות מאז תקף זולא את חבר השופטים ב- 1866. "משפט פריס" מדגיש את המשותף לשני אלו: "… הסופר הצעיר, שהתאושש באותה עת מן הקלון שהודבק בו זה מכבר, ומאנה המושמץ לא פחות". כאשר "סלון" 1866 נפתח, זולא יצא להגנתו של ידידו החדש. ומאחר שעבודותיו של מאנה נדחו על ידי חבר השופטים, זולא ציין במאמר שפרסם כעת: "חובתי להקדיש מקום נרחב ככל האפשר לאיש שעבודותיו נדחו בזדון, ולא נחשבו ראויות להופיע בין אלף וחמש מאות או אלפיים הבדים חסרי הערך שהתקבלו בזרועות פתוחות."

קוראי המאמר שהתפרסם ב"ל'אוונמן", יצאו מכליהם וקרעו את הגיליון לגזרים. זולא פוטר לאלתר. מאנה, ששיגר לזולא מכתב תודה, החל לסמוך על ידידו הנועז. הוא תלה בו תקוות לקידום הקריירה שלו ועוד יותר לניצחון סגנון הציור החדשני שלו.

בזכות הביטחון העצמי שמאנה צבר כעת, הוא ארגן לעצמו תערוכת יחיד בקרבת מקום לתערוכה העולמית שהתקיימה בפריס ב- 1867. בתערוכה זו הוכתר ארנסט מסוניה כ"גדול הציירים החיים של צרפת ולמעשה של העולם כולו". תגובתו של זולא לא אחרה לבוא. הוא התרעם על הניגוד שבין "ההתקהלות התזזיתית מול ציוריו של מסוניה לבין נדירות המבקרים בביתן של מאנה שמעבר לנהר". זולא פרסם מיד מאמר בתגובה למתרחש, ובו הוא הוקיע את "ההמונים הנלהבים שנדחקו וכמעט מחצו אותי כשהם קוראים זה לזה ולוחשים, בייראת כבוד דתית, את מחיריהן המופרזים של פיסות בד אלה (של מסוניה)".

ב"סלון" של 1868, שני ציורים של מאנה קיבלו ביקורת (לא אחידה). זולא הזדרז מיד עם פתיחת ה"סלון" ופרסם מאמר שבו הכריז, "הצלחתו של מאנה שלמה. לא העזתי להאמין שתהיה כה מהירה וראויה… התגובה ההכרחית ליצירות מאנה, אותה ניבאתי כבר ב- 1866, מתרחשת לאט-לאט." לעומת השבחים שזולא הרעיף על ידידו מאנה, הביקורת לא חסכה את שבטה וכתבה שציוריו של מאנה החצינו "מוזרויות גסות ומכוערות המבוססות על ראוותנות ואמפוטנציה". זולא לא נשאר חייב. הוא המשיך להתעלם מגיבוריו המסורתיים של ה"סלון"  והרעיף תשבחות על קבוצת הציירים החדשה, כולל מאנה, כינה אותם "נטורליסטים" ו"אקטואליסטים". הוא תיאר אותם כ"קבוצה ייחודית העומדת בראש התנועה האמנותית החדשה". לטענתו, "מדובר בציירים שהתעלמו מן הטעם הבורגני-מסורתי לטובת החיפוש האמיץ אחר המודרני, המקורי והאמיתי." אלא שמאנה וחבריו לא זכו בפרסים או בהוקרה כלשהי מרשויות ה"סלון".

כוס בירה טובה, אדואר מאנה, 1973 מוצג כיום במוזיאון לאומנות בפילדלפיה.
כוס בירה טובה, אדואר מאנה, 1973, מוצג כיום במוזיאון לאומנות בפילדלפיה

תהילתו של מאנה הציפה את פריס ב"סלון" של 1874. הציור "כוס בירה טובה" (1873) זכה לתשבחות הקהל והמבקרים. הביקורת שיבחה את "השטחים הצבעוניים המונחים זה לצד זה בפשטות ובלי שום הצללה. אבל אם תצעד מעט לאחור, תראה כיצד מחילים להיווצר יחסי גומלין בין משטחי הצבע השונים". רפרודוקציות של הציור נמכרו בחנויות הספרים והטבק ומאנה נהנה סוף-סוף מההצלחה – בציבור, בקרב המבקרים וחשבון הבנק. האם לייחס זאת לתהליך התבגרותם של הציבור והמבקרים במשך השנים שחלפו מאז "ארוחת בוקר על הדרש" ואולימפיה, או לעובדה שמאנה שינה את סגנונו?

אחרית דבר

שמונה חודשים בלבד אחרי מותו של מאנה ב- 1883, נערכה תערוכה רטרוספקטיבית של עבודתו בפריס, שנהנתה מביקורות אוהדות מן הסוג שנשלל מהצייר בימי חייו. שלוש שנים אחר מותו, שבעה עשר בדים פרי מכחולו של מאנה נכללו בתערוכה החלוצית של דוראן-רואל בניו יורק ב- 1886.

גורלן של "ארוחת בוקר על הדשא" ו"אולימפיה" שימש ברומטר למוניטין של מאנה בעשורים שלאחר מותו. "אולימפיה", אולי הציור הנודע לשמצה ביותר במאה התשע-עשרה, היה למרבה הפלא הראשון מבין עבודותיו של מאנה שנכנס למוזיאון הלובר. חוקרי אמנות בתחילת המאה העשרים קשרו כתרים ל"אולימפיה" כעבודה "שמציינת תאריך חשוב בתולדות הציור במאה התשע-עשרה ובתולדות האמנות בכלל, ואנדרטת היסוד של האמנות המודרנית".

אולימפיה אדואר מאנה 1863
אולימפיה, אדואר מאנה, 1863

ונוס מאורבינו טיציאן, 1538 (גלריה אופיצי, פירנצה).

ונוס מאורבינו מאת טיציאן, 1538 גלריה אופיצי פירנצה

מאה ביחסי אנוש, לסופר פול אוסטר

שנות ה-60 היו שנים סוערות ברחבי העולם, ובמיוחד בארה"ב. שנות ה-60 היו גם שנותיה היפות של הטלוויזיה כמדיום. מקובל לומר שהשנים 1950-1970 היו "תור הזהב" של הטלוויזיה שדרכה אפשר היה לראות את התמונות – החל ממשחקי ספורט וכלה בקרבות מלחמת וייטנאם. אבל בשנים אלו היה עוד משהו – צעירים וצעירות פרצו את מסגרות השמרנות הפוריטנית. לא רק עם בני המין השני הם ניהלו רומן, אלא גם עם בני ובנות מינם. זה היה הרבה לפני שהמונח להט"ב נכנס לשימוש נרחב.

את אירועי שנות ה-60, ועולם שלם של חדשנות במערכות היחסים בין בני אדם בהיקף הכי רחב שיש, אנחנו הקוראים זוכים להבין לעומק הודות לידו המיומנת בכתיבה וכישוריו הספרותיים ומלאי התובנות של הסופר פול אוסטר, היחיד והמיוחד, בספר המונומנטלי פרי עטו, "4321" (בהוצאת עם עובד, 2019, 887 עמ', בתרגום מעולה מאנגלית של יואב כ"ץ ואפרת נווה).

4321 עטיפת הספר
4321 – עטיפת הספר מאת פול אוסטר. קרדיט: עם עובד

בימי הזוהר של הטלוויזיה, בתום יום העבודה כולם עטו על מסך הכסף כדי לצפות במה שקרה באותו יום. הם צפו במעשה הרצח הנשיא ג'ון קנדי, הם ראו את מרטין לותר קינג, האדם שלחם למען שוויון זכויות לאפרו-אמריקאים, נופל ארצה כשהוא מתבוסס בדמו, וגם בהתנקשות בחייו של מלקולם X הם צפו על גבי מסך הכסף.

מעל לכל, את האירועים וההווי של אותה תקופה אפפה עננת הגזענות. מה שהתחיל בטלסה, אוקלהומה ב- 1921, פרץ שוב ושוב והתלקח למהומות ענק בסוף שנות ה-60. אוניברסיטת קולומביה הפקיעה שטחי קרקע משכנתה, הארלם, כדי לבנות מתחם ספורט ובריכת שחייה צמודים לאוניברסיטה והרוחות התלהטו, ובניוארק פרצו מהומות עד כי שכונה שלמה בה ננטשה על ידי תושביה היהודיים ואת מקומם תפסו משפחות אפרו-אמריקניות. אירוע רדף אירוע והטלוויזיה המשיכה לשדר את התמונות. גם את אירוע החלל החלוצי, כאשר מעבורת החלל אפולו 11 נחתה על הירח וניל ארמסטרונג היה לאדם הראשון שצעד על הירח. הטלוויזיה שידרה את התמונות ואת קולו כשאמר, "צעד קטן לאדם – קפיצה גדולה לאנושות".

ייחודו של פול אוסטר אינו בכך שהוא חוזר לספר את כל הסיפורים הללו במסגרת רומן היסטורי. זה קטן עליו. אוסטר ניחן בהרבה יותר מכך, הוא מוכר לקוראיו הנאמנים כאדם בעל עין בוחנת, רגיש מאוד לספרה החברתית ולמאוויי הסובבים אותו. אדם שניחן ביכולת אבחנה יוצאת דופן בכל הקשור ליחסי אנוש. שהגדיל לעשות זאת בספרו המונומנטלי, "1 2 3 4" ושלפיכך הוא ראוי, בעיניי, לתואר "מאה ביחסי אנוש". את כל זאת הוא מוכיח בספרו העוקב אחר קורותיהם של ארבעה צעירים , בעלי שם זהה פרגוסון, בני הדור שנולדו מייד אחרי מלחמת העולם השנייה, ששנת לידתם היא 1947.

כאשף כתיבה וכמי שחושב מחוץ לקופסא ומתאים עצמו לרוח הזמן, אוסטר יצר גרסה מורכבת ומעניינת בספר אחד ובו שבעה פרקים שבהם ארבעה סיפורי-חיים המתנהלים במקביל. לא כאן המקום לפרט איך וכיצד עשה זאת. ספר שמשתרע על פני 887 עמודים, שכל עמוד בו הוא עולם ומלואו, ספר הכתוב בבהירות ובתבונה, ברגישות ובשפה עשירה השופעת ניואנסים, לא יכול להיות שחסר בספר שכזה כל מה שצריך להימצא ביצירה ספרותית. במיוחד כשהיצירה בנויה בצמוד לאירועים ההיסטוריים שמייחדים את התקופה.

חודש הגאווה העכשווי הוא הזמן לעיין בפרק אחד או שניים מתוך ספרו "4321", המאפשרים לקורא לחוש מה עובר על נער מתבגר שמגלה שנטייתו המינית פונה לכיוון בני מינו שלו, בשנות ה-60 המאוחרות. נער אינטלקטואלי שמגיל צעיר הפגין יכולת קריאה וכתיבה והיה ברור לכולם וגם לו, שהוא עתיד להצטיין בתחום הכתיבה. למזלו, דודתו מאירה לו את הדרך ומסייעת להעשיר את אופקיו הספרותיים באמצעות המלצות על ספרי איכות קלאסיים, שילד בגילו לא אמור להתמודד איתם בהצלחה. אבל הוא צולח את רובם.

ככל שהתבגר יותר, התעוררה בו המודעות לסממני הבגרות הפיזיים ולמשיכה המינית, והוא תהה כיצד יממש את תשוקותיו. המעקב אחר הדרך שעבר הנער עד שנוכח שאינו סטרייט, ממלא את דפי הפרקים העוסקים בכך, בדיאלוגים בינו והקרובים לו. יחסים הומוסקסואלים ולסבים נחשבו באותה עת כסטייה שראוי לשמור אותה בסוד. גם כאשר מתברר לנער שבין קרובי משפחתו וידידיו יש מה שנקרא בזמנו "סטייה מינית", שנשים נמשכות לנשים בדיוק כפי שגברים נמשכים לגברים, גם אז הכל נמנעים מלהיחשף. הם מסתירים זאת באדיקות, או כפי שנהוג כיום לומר, הם לא יוצאים מהארון. הם לא פותחים את סגור ליבם אף לא בפני בני המשפחה הגרעינית. בשנות ה-60 אמרו שהם מנהלים חיים במחתרת. למרות החשאיות האופפת את המפגשים החד-מיניים, הצעירים שנמשכים אל בני מינם מזהים מייד את בני ובנות הזוג העתידיים באמצעות המבט בעיניים, הליטוף התמים לכאורה על הכתף או הזרוע, תנועות הגוף והפתיחות בפני מי שלפני דקה אחת בלבד היה זר לחלוטין. התמונה שאוסטר יוצר סביב זוגיות חד-מינית מתקבלת בטבעיות ומקרבת את הקורא לחוויה – הרוחנית וגם הארוטית – בלי שיפוטיות.

יש לזכור שהסביבה החברתית דאז לא קיבלה את המצב כמוסכמה והיו צריכות לחלוף שנים רבות עד שזוגיות חד-מינית תיחשב כדרך חיים לגיטימית. למרות שמדובר ביחסים מבישים לכאורה שהחברה דאז הסתייגה מהם ואף בחלה בהם, הכתיבה והרגישות של אוסטר כלפי טיב היחסים מנטרלת את הסטיגמה השלילית שדבקה בהם ושעדיין שוררת כיום במידה זו או אחרת. מצד אחד האיסור והחשאיות הם חלק בלתי נפרד מהסיפור ואוסטר משלב אותם בעלילה בדיוק כפי שהיו אז, בשנות ה-60 – כשיחסים אלו היו מוקצים מחמת מיאוס. מצד שני אוסטר מפרגן ליופי שבזוגיות החד-מינית ממש כאילו הדברים התרחשו היום או בכל זמן אחר בהיסטוריה האנושית כאשר יחסים כאלו היו נורמטיביים.

יש לשבח את אוסטר על יכולתו לספר את הסיפור בלי שמץ של דעה קדומה, בדומה ללגיטימציה שהוענקה לזוגיות חד-מינית (בעיקר בין גברים) בהיסטוריה של העמים, ולזו המוענקת לה גם כיום. אוסטר מיטיב לתאר עד כמה "טוב להם ביחד" בכל המובנים. אוסטר מציג אותם ככל בני האדם. יש להם מאוויים ורצונות, הגם שהם שונים מהמאוויים של הסטרייטים. ככה זה ואין בכך פסול. גדולתו של אוסטר מתבטאת ביכולתו לספר את הסיפור בלי יומרות ובלי להתחזות יותר מדי כמי שמטיף לקורא לזרום עם זה.

זה חלק מהחיים – וזה בסדר גמור. זו אחת התובנות שאוסטר מצליח להעביר לקורא, והיא זאת שגרמה לי להעניק לאוסטר את התואר – "מאה ביחסי אנוש".

הכבוד של ויקטור

בשיא משבר הקורונה הגיע לידיי ספר – "ניצנה". תחילה התבוננתי בכריכה הקדמית, תצלום רגליה של אישה בחצאית פרחונית, כשהיא מתרחקת ברגליים יחפות על החול הוורדרד. בדקתי מה מקור התצלום: Katherina Kerdi , עומאן; המקום: חולות ווהאבי, קתרינה קרדי, צלמת מקצועית ממסקט, עומאן. התפעלתי מעבודות הצילום האמנותי שלה ואף ציינתי זאת בפני מחבר הספר.

שלושה חלקים לספר, ניצנה, מאת אביחי אורן (2020, פרדס הוצאה לאור, 336 עמודים). העמוד הראשון בספר מכניס את הקורא לחדר ובו כורסת טלוויזיה שעומדת שם שנים רבות. מולה, מונח הדום שחור, שניהם נקנו על ידי ויקטור ואשתו עדה, עוד כשהיו יחד, כדי שהוא יוכל להירגע בביתם בשעות שלאחר יום העבודה. כך, כבר בפסקה הראשונה ויקטור מספר בגוף ראשון, שהוא פרוד, ובעמוד השני, שהוא יהודי ניצול שואה מסלוניקי, יוון. הוא ואחותו הגדולה, רוזי, ברחו יחד בעוד מועד מסלוניקי לפני 1941 פלישת הנאצים לעיר.

ניצנה
ניצנה מאת אביחי אורן. קרדיט: סימניה

ככלל, אני אוהבת לקרא ספרי פרוזה הנכתבים בגוף ראשון. כתיבה בגוף ראשון מעניקה לי תחושה של קשר ישיר ובלתי אמצעי ביני לבין הדמות הראשית.

ברקע הקריאה – הסיורים שלי

את הביקור הראשון שלי בסלוניקי אני זוכרת היטב. הביקור היה במסגרת נסיעה פרטית ראשונה שלי לאזור, שבזמנו היה פחות מתויר על ידי ישראלים: מקדוניה היוונית בצפון יוון.

הסיור הפרטי שלי החל בסלוניקי, שהיא קודם כל עיר נמל, על כל המשתמע מכך. רחובותיה הפנימיים של סלוניקי משובצים בכיכרות ירוקות, לצד שדרות עצי דולב מרשימות, אך גולת הכותרת היא העיר העתיקה. מבניה ובתיה המשוחזרים הם צוהר לתקופות שונות בהיסטוריה העשירה והמפוארת של יוון. המקדונים, הרומאים, הביזנטים והעותומאנים שלטו כאן וכל שלטון כזה הותיר את חותמו בעיר. שרידים של העיר הרומית-ביזנטית אפשר לראות בשלל כנסיות קדומות. חלקים רבים מחומת העיר מתוארכים למאה הרביעית לספירה. אי אפשר לדבר על סלוניקי מבלי להזכיר את הקהילה היהודית שהיתה חלק משמעותי ביותר בהיסטוריה של סלוניקי. יהודים התגוררו בעיר עוד בתקופה ההלניסטית, אבל רובם המכריע הגיע במאה ה-15 בעקבות גירוש ספרד. עם השנים, נוספו אליהם יהודים שהגיעו בעקבות פרעות בארצות אירופה השונות. בשלב מסוים היהודים היוו כמחצית מתושבי העיר. בעקבות שריפה גדולה ב-1917 , מלחמות העולם, השמדתם של כ-50,000 איש מיהודי סלוניקי, והקמת מדינת ישראל, התרוקנה סלוניקי מיהודים ונותרה בה היום קהילה קטנה, שדואגת להנצחת העבר המפואר של יהודי העיר ושימור בתי הכנסת. בין אתריה המעניינים: כיכר אלפתריאס הידועה לשמצה, שם ריכזו הגרמנים את יהודי העיר לפני שהעלו אותם לרכבות ובכך החריבו את מרבית קהילת יהודי סלוניקי המפוארת והעתיקה. המוזיאון הארכיאולוגי, בו מוצגים אוצרות הזהב מקברו של המלך פיליפוס השני,  אביו של אלכסנדר הגדול, שנחשף בכפר ורגינה: זרי זהב, כדי זהב, תכשיטים, כלי נשק ואפילו ארון הקבורה המוזהב, שבו הונחו עצמות המלך. אתרים מחוץ לסלוניקי בהם ביקרתי: אדסה, ואתרים מקדונים הקשורים לאלכסנדר מוקדון ולאביו פיליפוס השני בערים ורגינה, פלה נאוסה. העיר ווריה בעלת ההיסטוריה היהודית. חצי האי פיליון, אזור יפהפה שבפסגתו כפרי זגוריה, ובמורדות ההרים נוף עתיר עצי זית, שניתן לצפות בהם מכפרי הדייגים אפיסוס ומילינה. הגעתי גם לאתר ידוע שלא התרשמתי ממנו הוא, האולימפוס. במערב מקדוניה ביקרתי במנזרי מטאורה המפורסמים, שריד לאדריכלות של שלהיי התקופה הביזנטית. ביקרתי גם בקסטוריה, אחת היפות בערי יוון. העיר הציורית, הבנויה על חצי-אי הררי על שפת אגם רחב ידיים. וכן, אגם פרספס PRESPES  שהוכרזו כשמורת טבע.

סיור מעניין נוסף בעקבות קהילה יוונית של לא-יהודים ערכתי במושבה היוונית בירושלים, שנמצאת על גבול המושבה הגרמנית. במקום ישנם שרידים למושבה היוונית שהייתה כאן. הסיפור רווי תלאות, שלבסוף הביאו קץ על הקהילה ורבים עזבו את הארץ. כיום ניתן לבקר במועדון היווני המפעיל מדי פעם חוגים ושיעורים ללימוד השפה היוונית. על קירות האולם המרכזי, בכניסה למועדון, תלויות תמונות מהימים הטובים, תעודות, מזכרות, ואובייקטים אחרים שמעידים על ימי הפאר של הקהילה היוונית בירושלים.

אם התיאור עשה לכם תיאבון, לכו על זה.

פרטים מרכזיים בעלילת הספר, ניצנה

ויקטור נמלט מסלוניקי בצעירותו, יחד עם אחותו רוזי, והתגורר באופן ארעי ברודוס. גם מרודוס הם נמלטו מהאיום הנאצי, והפליגו לפלסטינה. בהגיעם לפלסטינה, ויקטור התגייס כנראה ליחידת מח"ל, במלחמת העצמאות (1948). בשלהי 1949 הוא חוזר ליוון לביקור של חצי שנה. הוא מספר בשפה עשירה על חייו מלאי התהפוכות בכפר ליד סלוניקי. שם הוא התגורר בביתם של בן דודו ואשתו, בתקופה שבה פליטים חזרו ממחנות הריכוז וממקומות אחרים שאליהם ברחו מפני הנאצים. כולם היו חסרי כל. נשים רבות ירדו לזנות, אחרים פתחו עסקים קטנים, והפיקחים והאמיצים שביניהם סחרו בנשק ומזון שאותם מכרו בחשאי למורדים בסביבות סלוניקי. עסקים מפוקפקים אך רווחיים. אבל את עיקר הספר מקדיש ויקטור לסיפורו האישי מאז נערותו עד הגיעו לגיל שבו ילדיו בגרו ועזבו את הבית. ויקטור עשה קריירה צבאית והגיע לתפקידים בכירים כקצין בדרגה גבוהה. הוא נישא לעדה, הצברית. לזוג נולדו שני ילדים, בן ובת. ויקטור מגולל את סיפור חייו באמצעות מונולוג ודיאלוגים רבים בינו לבין הדמויות המשמעותיות בחייו. הוא חושף את טיב מערכות היחסים שלו עם קרובים וזרים גם יחד, אנשים שעבד עימם ואחרים שפגש במהלך חייו. מהסיפור שלו עולה שויקטור התיידד בעיקר עם יוצאי יוון, אנשים שהוא מזהה כ"אנשים משלנו", בעלי זיקה חזקה לארגון יוצאי יוון בישראל. הסיפור עשיר בפסיפס של עליות ומורדות במיוחד במישור החברתי והאישי, במישור היחסים עם הממסד ובמישור הרגש.

הנקודות שעניינו אותי במיוחד בספר, "ניצנה"

המתח המובנה בספר נובע מהקושיות שצצות מיד בעמוד הראשון של הספר, ויקטור הוא פרוד שחי בגפו. ציון דרך ראשון שכזה מעורר סקרנות מה גם שבהמשך מסתמן שמצבו החברתי של ויקטור די מורכב. מתוך המונולוגים שלו והדיאלוגים עם דמויות הסובבות אותו עולה התובנה שהוא ממש לא מעורה בתרבות ובמוסכמות של החברה המקומית, הצברית. והשאלה המתבקשת היא, איך זה יכול להיות, שלמרות הקריירה הצבאית הארוכה, למרות היותו בעל משפחה ואב לשני ילדים צברים, למרות שהקים בית וסביבו גידל גינה מטופחת, למרות שהתבסס בשוק האזרחי, למרות כל זאת, הוא היה אאוטסיידר בעיני עצמו ובעיני המקומיים, שאינם תושבי יוון לשעבר.

מהשאלה הכללית הזאת עולות שתי שאלות ספציפיות, כחומר למחשבה: האם משהו בעברו של ויקטור כפליט שואה – חוויה טראומטית וכי"ב – גרם להיותו אאוטסיידר, או שמא אישיותו והחינוך שספג מהוריו, אחותו וידידיו היוונים לשעבר גרמו לכך שויקטור לא ניסה להשתחרר מתרבות המוצא שלו, המוסכמות של יהדות סלוניקי (שמוצאה העיקרי הם יהדות גירוש ספרד)? באשר לשאלה הראשונה, טראומות ילדות עיקריות היו ועוד איך: אבדן הבית וההורים, הקהילה, המנהגים, הבריחה מאימת הנאצים, מלחמת העצמאות ועוד. השאלה המעניינת יותר בעיניי היא השנייה. היא מעניינת ככל שאנו מבינים שישראל מיום לידתה הייתה מדינה רב-תרבותית, ומאז גם נוצרו סטיגמות עדתיות של הצברים כלפי מי שאינו צבר, יליד הארץ. ויקטור אינו יוצא דופן במובן זה. שכן, אדם אינו לוח חלק. הוא תבנית נוף מולדתו – והוא גם תבנית של ערכים ותרבות של אבות אבותיו. כדי לבחון במה הוא היה שונה, במה הוא למעשה ייצג את מי שאינם צברים, אלו שנבחנו באמצעות חושים מחודדים של חברת הרוב ה"צברית-קוצנית", ליקטתי משפטים ופסקאות מתוך מונולוגים של ויקטור ודיאלוגים שלו עם 'אחרים משמעותיים', שפזורים לאורך הספר:

עמ' 84 – "לרגע חשתי מודר בביתי, מיותר, כאבן נגף"; עמ' 91 "אם כך, מהי האידיאה עבורי? בעבור מה הייתי מוכן להיאבק ואף לשלם מחיר עוד מהיום שהגעתי לארץ ועד עכשיו? הרי לא רק מהגרמנים נמלטתי אז, אלא גם מאותה חולשת דעת ששררה בדבריהם ובהליכותיהם של זקני העדה שלנו…. וכשהגעתי לארץ חשבתי שרק פה אוכל להיות גבר אמיתי. גבר מלשון גבר!";     עמ' 114, [דיאלוג בין ויקטור ולילך, בתו] "את שומעת? לפרק משפחות, על זה מדובר … אז את יודעת מה? לפי דעתי, יש יותר מדי זכויות עכשיו במדינה."  – "אבל אבא, אנחנו חיים בתקופה אחרת עכשיו. תתעדכן קצת" – "את חיה בתקופה אחרת, אבל אני לא! ומה שאני מבקש הוא שיכבדו אותי. איך שאני חי ומה שאני מאמין בו!" –  "למה אתה מתכוון בדיוק?… אבא, בחייך! באמריקה חצי מהזוגות מתגרשים היום! …. אני מבינה. פגעו בכבוד שלך… נכון?" – "גם. ושום גבר לא יהיה מוכן לסלוח על זה ולא משנה לאיזה דור הוא שייך וכמה הוא נאור."  עמ' 135, "והרי לאדם כמו סגן המנהל, אמרתי בלבי, יש לפנות רק כאשר דבריך מוכנים ומנוסחים בפיך היטב. גם לעובדים…. לא רציתי לצלצל. כולם היו נמוכים ממני בדרגה, ולכן מטעמי דיסטנס וכבוד, מעולם לא התקשרתי אליהם הביתה." עמ' 142, "הגיעו ימים אחרים שבהם לא הקשבתי לעצמי עוד, הפכתי לנער, או לגבר בראשית דרכו, שהקדיש את כולו לאידיאה ההיא שמיררה לבסוף את חייו, אך ממנה לא יכול היה להשתחרר."  עמ' 177, "התגייסתי ישר למלחמה. מלחמת העצמאות הייתה אז בתחילתה והיו צריכים צעירים כמוני. במלחמה הזאת היו מקרים רבים שבהם ביקשתי להיהרג. רק היום אני יודע זאת. …. מעת לעת הייתי שומע את המפקדים מדברים בשבחי. כמה שאני אמיץ. גיבור ממש!… אבל אני שאפתי למשהו אחר, כנראה. את הנצח רציתי… אף פעם לא אפסיד. אף פעם לא אהיה מושפל."  עמ' 194 "אני? אני כועס עליו בגלל שהוא לא עובד, וגם ללמוד הפסיק. איך את יכולה להסכים לזה … שיחיה ככה על חשבון אישה?….  מי את בשבילו? איזו אישה-גבר?! ובכלל, איזה מין גברים את אוהבת? אני לא מבין… ואמא שלו כל הזמן עם ה'פוצי מוצי' שלה, כאילו שהוא עדיין ילד…. זה לא טוב! כי גבר צריך לדעת גם לסבול. בלי סבל איך ידע להתמודד עם קשיי החיים?"  עמ' 230, "נדמה לי שהיה זה עורך הדין עובדיה ששכנע אותי לא לחתום על העסקה בגלל פגיעה אפשרית בכבוד הקהילה שלנו…. אחרי שפרסמו… הדימוי של הקהילה שלנו נפגע ורבים התחילו לדבר בגנותה."  עמ' 264-265, [רב-שיח בין ויקטור, אבי, לילך] "ועל מה אני חושב עכשיו בעצם? שוב! לעשותו גבר, שידע להתמודד… אמרתי בטון מדוד, עמוק… אגיד לך בדיוק מה אני חושב. אתה צריך לחזור ללימודים בטכניון או למצוא עבודה כזאת שתוכל להתפרנס ממנה, כי זה מה שגבר צריך לעשות, לפרנס". [אבי משיב,] "אין צורך… בשנה הבאה כנראה אתחיל ללמוד בוויצ"ו" – "ויצ"ו? זה ארגון של נשים?"  – [לילך] "תן לו ללמוד מה שהוא רוצה…" –  [ויקטור] "ואם בעוד שנה תרצה משהו אחר.. נגיד.. בו.. מחול!… יש לך גוף מתאים בשביל זה." – [אבי] "אז אני אהיה רקדן." (ויקטור: באותו לילה, לראשונה מאז הגיעי לביתה של אחותי, לא הצלחתי להירדם)  עמ' 306, "מה הוא חושב עצמו…שכל החיים הוא יוכל להתחפש לצבר? מה זה? האם כושי יכול לשנות את עורו ונמר את חברבורותיו?" [אשת הגבאי של בית הכנסת לאחותו, צילה].  עמ' 320 "בכלל, איזה אנשים אנחנו, מי שהגיע לפה מיוון. שקטים, אנשי עבודה. לא מחפשים יותר מדי כבוד וכח או לנצל מישהו, חלילה. יש אצלנו גם הרבה משכילים, ברוך השם. עד היום בגלל הסטיגמה, חושבים שאנחנו כמו הכנופייה של 'מוטש', בלי שום תרבות, בלי שום עדינות" (האחות, רוזי, לוויקטור).

********

אסיים בכך שאומר שהספר מצליח להשיג מטרתו. הוא מעורר מחשבות על מי שאנחנו, מה אנחנו חווים אם במקרה לא נולדנו בישראל ולא גדלנו כאן, בסביבה תרבותית שמשתנה ללא הרף. הספר מעורר הרהורים על סוגיות כמו, מה חושבים עלינו ומה אנו חושבים על זולתנו; איזה תפקיד ממלאת תרבות המוצא בחיינו ובחיי מי שאינו "משלנו".

מחשבות רבות צצו גם במוחי ומעל לכל חשבתי על "הכבוד [האבוד] של ויקטור" ששאף כל חיו להיות "גבר" ולא הצליח להשתחרר מתרבות המוצא שהכתיבה מוסכמות שונות מאלו של אנשי המקום, הצברים.

לסיום אוסיף שהקריאה בספר זורמת היטב, והשפה העשירה מעידה על עיסתו המשובחת של הנחתום (אביחי אורן).

לוסיטניה – מחדל יום הכיפורים של מלחמת העולם הראשונה?

מחריד לחשוב שחברת ספנות כמו קונרד (הבעלים של הלוסיטניה), והמודיעין הבריטי, העלימו עין מלוסיטניה בעת שהתקרבה לנמל ליברפול, ולא שלחו משחתות ליווי לספינה. בסוף מי שהואשם היה הקברניט המנוסה והיעיל של הלוסיטניה, ולא קונרד שהפחיתה בכמות הפחם המשמש דלק לכל מנגנוני הספינה, מה שגרם להאטה במהירות הספינה.

הבריטים כשלו מספר פעמים במהלך מלחמת העולם הראשונה. אלו היו שגיאות איומות. אך מה שאירע ללוסיטניה היה כנראה הכשל הגרוע ביותר של הבריטים. ההצלחה היחידה בסאגה עגומה זאת היא של קברניט הלוסיטניה, ששרד באומץ רב ובתושייה את תלאות הימים האחרונים של לוסיטניה ובערוב ימיו זכה לראות איך הצדק נעשה ולא רק נראה.

שובל המוות כריכה
שובל המוות מאת אריק לארסון. קרדיט: ויקיפדיה

השאלה המרחפת מעל פרשת הטבעתה של ספינת הפאר לוסיטניה היא – איך הותר דמם של  1,198 נוסעים שהפליגו על סיפונה מארה"ב לבריטניה?

בספרו, שובל המוות, אריק לארסון פורש את קורותיה של ספינת דגל בריטית ושמה לוסיטניה. הספינה שעשתה את דרכה האחרונה מהחוף המזרחי של ארה"ב אל חופי בריטניה ונמל ליברפול. לוסיטניה נחשבה לספינה משודרגת, אמינה ומהירה. אלא שחברת הספנות, קונרד, דרשה לקצץ בכמות הפחם כדי לחסוך כסף, ובכך האטו את מהירות הפלגתה במאי 1915, עד סופה המר. זאת הייתה ההפלגה האחרונה של הספינה ותקופה מכרעת במלחמת העולם הראשונה.

שובל המוות, שמתמקד בהפלגה של הלוסיטניה בחודש מאי 1915 מארה"ב אל בריטניה, מהווה מסמך היסטורי מרתק אך מעיק מאוד. במהלך מלחמת העולם הראשונה [1914-1918], מפליגה ספינת פאר מאובזרת, בעלת נתונים טכניים שאין כדוגמתם באותם ימים, מחופי ארה"ב אל חופי בריטניה כשהיעד הסופי הוא נמל ליברפול. במהלך המלחמה הבריטים ביצעו מספר שגיאות איומות, אך מה שאירע ללוסיטניה היה כנראה הכשל הגרוע ביותר של הבריטים.

מעשה או מחדל

בעת התרחשות האסון, בנות הברית, שנקראו "מדינות ההסכמה", כללו את האימפריה הבריטית והמושבות שלה, הרפובליקה הצרפתית והמושבות שלה, האימפריה הרוסית, וממלכת איטליה. ארה"ב הייתה נייטרלית בעת ההפלגה האחרונה של לוסיטניה (1915). המודיעין הבריטי – הידוע בשם חדר 40 – פעל במלוא המרץ כדי ליירט מברקים שהועברו מבסיס האם בגרמניה אל צוללת משוכללת גרמנית בשם צוללת U. המודיעין המיומן פיצח את הקוד הסודי של הגרמנים וכך הצליח לעקוב במדויק אחר שילוח הצוללות הגרמניות אל תחום המים הטריטוריאליים של בריטניה. בספרו, לרסון מספק פרטים אישיים על הנשיא האמריקאי ווילסון. ווילסון היה שקוע בדיכאון לאחר מות אשתו האהובה וחיזוריו אחר אישה צעירה לא נשאו פרי במשך ימים רבים. ענייניו האישיים הסיחו את דעתו מהמתרחש מעבר לאוקיינוס.

במונחים של מידע מודיעיני, היה זה האדמירל ווינסטון צ'רצ'יל (לפני שנבחר לראשות הממשלה), שקבע את הנהלים. והנהלים הברורים היו ליירט כל ידיעה שגרמניה משגרת, לפצח את הקוד, לשמור פרטים. ומה לגבי מסירת מידע והגנה על ספינות במים הטריטוריאלים של בריטניה? כאן נעשתה איפה ואיפה. צ'רצ'יל החליט לא להעניק ליווי ללוסיטניה כאשר הספינה התקרבה אל החוף ואל נמל ליברפול. מדוע? כדי שהגרמנים לא יעלו על היכולת המודיעינית של בריטניה ויחשפו את חדר 40 ואף יפוצצו אותו. אז מה הרוויחה מכך בריטניה.

או!! השאלה הזאת שנויה במחלוקת עד עצם היום הזה.

אין איש מבין ואין אחד שיודע להשיב על השאלה באופן חד משמעי. יש הטוענים שהיה כאן אינטרס מצד מדינות ההסכמה ובראשן בריטניה, לגרום לארה"ב להתחבר אליהן ולשדרג את יכולותיה של הברית נגד גרמניה. עצם העובדה שעל סיפונה של לוסיטניה הפליגו כ- 125 אזרחים אמריקאים, שחלקם ניספו כאשר הספינה הוטבעה על ידי הצוללת U, הייתה יכולה לשמש כטריגר להצטרפות מיידית של ארה"ב לברית נגד גרמניה. ההצטרפות אמנם התרחשה. אלא שזה קרה שנתיים אחרי טביעת לוסיטניה ובעקבות חליפת ידיעות בין גרמניה ומקסיקו. הגרמנים האיצו במקסיקו להתחבר אליהם כנגד מדינות ההסכמה ובראשן בריטניה, והבטיחו להם הרים וגבעות. את המידע הדליפו בכוונה לנשיא ווילסון. הוא נחרד מכך והסכים לצרף את ארה"ב לצד מדינות ההסכמה במאבק נגד גרמניה. לפי טיעון אחר הבריטים ניסו להסתיר מהגרמנים את העובדה שהם פיצחו את הקוד של גרמניה, ושבידם כל המידע המוזרם אל הצוללות הגרמניות שבמים הטריטוריאליים שלהם.

איך שלא יהיה, באם מדובר בכשל מודיעיני או בכשל מכוון, הסוף היה מר. מעטים מבין אלו ששהו על הספינה ניצלו. רק כ- 20% ממאות הנוסעים שהצליחו להימלט שרדו.

חוסר תשומת לב

מחריד לחשוב שחברת ספנות כמו קונרד (הבעלים של הלוסיטניה), והמודיעין הבריטי, העלימו עין מלוסיטניה בעת שהתקרבה לנמל ליברפול, ולא שלחו משחתות ליווי לספינה. בסוף מי שהואשם היה הקברניט המנוסה והיעיל של הלוסיטניה, ולא קונרד שהפחיתה בכמות הפחם המשמש דלק לכל מנגנוני הספינה, מה שגרם להאטה במהירות הספינה. גם את צ'רצ'יל לא האשימו. (זה מזכיר את מה שקבעה וועדת אגרנט לגבי הדרג המדיני, שאותו היא ניקתה מכל אשמה על המחדל של מלחמת יום הכיפורים (1973)). דווקא הקברניט (בדומה לדדו שלנו) דווקא הוא הואשם במותם של מאות בני אדם. ובמקרה של הקברניט, הרי דווקא בידיו לא היה מידע רלוונטי. אדרבא, הגיעו לידיו הוראות סותרות לגבי מה שעליו לעשות. וזאת בזמן שהיה ידוע לכולם, כולל הציבור קורא העיתונים בבריטניה ובארה"ב, כי הצוללת U נמצאת בנקודה קריטית ועלולה להטביע את הלוסיטניה.

רק כעבור שנים, כאשר נחשפו מסמכים מתוך ארכיון חדר 40, התבררו כל הכשלים המודיעיניים ולפיכך פטרו את הקברניט הבריטי של הלוסיטניה מכל אשמה. יש להוסיף ולציין שהנשיא ווילסון ידע היטב על הכשל בהעברת מידע רלוונטי אל הקברניט וגם על מותם של אזרחים אמריקאים רבים, אבל בשל ענייניו הפרטיים לקח לארה"ב שנתיים נוספות עד שהצהירה כי היא מצטרפת לברית נגד גרמניה!

להלן קטע מתוך הספר:

חדר 40 והבכירים שהיו בסוד ה"תעלומה" ידעו הרבה יותר: הם ידעו שתחנת האלחוט הגרמנית בנורדייך משדרת את לוח הזמנים של לוסיטניה… בחדר 40 ידעו גם שאחת הצוללות הללו היא 20-U, הידועה כקוטלת ספינות ואנשים, ושהיא עושה את דרכה לעבר אזור סיור שבו עוברות כל אוניית משא וכל ספינת נוסעים של קיונארד בדרכן לליברפול, ושבקרוב תעבור שם גם לוסיטניה עצמה.

ואולם אלו לא דווחו לקברניט טרנר. יתרה מזאת, האדמירלות לא עשתה כל ניסיון ללוות את לוסיטניה או להסיטה ממסלולה [עמ' 125]

אנשי אדמירלות ידעו היטב שלוסיטניה תעבור בקרוב בדיוק באזור הזה, אך לא עשו כל מאמץ לספק פרטים על אירועי הערב ישירות לקברניט טרנר. … לוסיטניה, שזה היה לה היום החמישי בים, עשתה את דרכה לעבר בריטניה לבדה. שום ליווי לא הוצע לה ולא תוכנן בעבורה, וחרף העובדה שנשאה מטען רב-ערך של מחסניות רובה ופגזי רסיסים שהחזית שיוועה להם, היא לא הונחתה לעבור בנתיב החדש והבטוח יותר, דרך התעלה הצפונית.

ייתכן שאי נקיטת אמצעי ההגנה נבע בפשטות מחוסר תשומת לב; צ'רצ'יל היה אז בצרפת ופישר היה שקוע בעניינים אחרים, ועמד לכאורה על סף שגעון. אך לא מן הנמנע שהיו גם מניעים זדוניים יותר. במכתב ששלח צ'רצ'יל בראשית 2015 לראש לשכת המסחר של אנגליה, וולטר ראנסימן, הוא כתב: "חשוב עד מאוד למשוך כלי שיט נייטרליים אל חופינו בתקווה לסבך את ארה"ב עם גרמניה". [עמ' 210].

שובל המוות: ההפלגה האחרונה של הלוסיטניה, מאת אריק לרסון. תרגום: גאי הרלינג, 2019 (450 עמ').

לשמור על שמורת טבע

דנאית מלכותית הוא שמו של פרפר מיוחד במינו. גונזאלס, יליד מכסיקו, הקדיש עצמו לשימור פרפרי "הדנאית המלכותית".  הפרפרים נדדו מקנדה, כל שנה בסתיו. הם הגיעו בלהקות אדירות אל שמורת פרפרים באזור מיצ'ואקאן, מכסיקו. מיד נגלה מיהו גונזאלס, מהי תרומתו החשובה לטבע ומה עלה בגורלו.

ידיעה שעלתה לכותרות מתמקדת במותו הטרגי של הומרו גומז גונזאלס, אקטיביסט סביבתי שבמשך שנים היה ידוע כמי שניהל שמורת פרפרים באזור מיצ'ואקאן, מכסיקו.

ראוי לשמר את זיכרו של גונזאלס באופן הולם ולפרט מעט על הפרפר שהיה קרוב לליבו, ושזכה להיקרא בשם עם סופרלטיב "מלכותי" – "דנאית מלכותית".

Monarch butterfly on swamp milkweed in Michigan. Photo by Jim Hudgins/USFWS

Monarch butterfly on swamp milkweed in Michigan. Photo by Jim Hudgins/USFW

מה מייחד את הדנאית המלכותית? ייחודה העיקרי בכך שהיא נודדת בלהקות אדירות אל אזורים חמימים, מרוחקים מאוד, ובדרך כלל שבה חזרה לנקודת המוצא. יש לציין זאת, חרף העובדה שהלהקות היוצאות לדרך מסיימות מחזור חיים תוך כדי הנדידה. הדור הבא של הלהקה המקורית הוא זה שחוזר למולדת, והדור שאחריו שוב נודד לאותו יעד חמים, וחוזר חלילה.

Curtesy: CGTN America

הדנאית מצטיינת בצבעים בוהקים של שחור-כתום. למעשה, צבעיה העזים הם צבעי אזהרה. מכיוון שהדנאית ניזונה מצמחים רעילים, מצטברים בגופה רעלים שעלולים לפגוע בטורפים המנסים לפגוע בה.

MONARCH BUTTERFLY

צבעי אש עזים. צילום: ויקיפדיה בעברית

ספר ראוי ומעניין לצורך המחשה הוא: כיוון הנדידה, מאת ברברה קינגסולבר. כאן תוכלו לעשות היכרות עם הדנאית המלכותית וסיפור נדידתה מקנדה למכסיקו. זה אינו עוד ספר פרוזה עלילתי. קינגסלובר היא סופרת בעלת רקע של חוקרת טבע, שויתרה על קריירה בתחום לטובת כתיבה. ואכן בין השבחים שחילקו לה ולספרה זה, נאמר  ש"האג'נדה שבספר הייתה יכולה להיות טרחנית אילו סופר פחות מוכשר היה כותב אותו". *הערה: הספר היה לרב מכר בארה"ב בשל איכות הכתיבה. (תרגמה לעברית: יעל סלע שפירו).

"כיוון הנדידה" מתאר כיצד להקות הדנאית המלכותית שינו פעם אחת את תוואי הנדידה. מאות אלפי דנאיות הגיעו באופן מפתיע לאזור שכוח-אל ומוכה עוני במכסיקו. בתחילה, תושבי האזור סבורים שפרצה דליקת ענק על ההר הסמוך. הם צופים בצבעי האש, כאשר למעשה אלו הם צבעי שחור-כתום, האופייניים לדנאית, שמכסים את פני האופק בסמוך לעיירה. כאשר מתברר שאין מדובר באש אלא בתופעה בלתי צפויה, זו מוגדרת כ"נס". העיירה נכנסת להילוך גבוה. במקום להמשיך בחיים המונוטוניים והמשמימים, כולם משקללים את התופעה במונחים של כסף ואיכות חיים. העיירה נמצאת כעת על "מפת התיירות" וחייבים להתארגן מייד לבאות!

תוואי נדידת הדנאית המלכותית

מהמחקר אנו למדים שתוואי הנדידה של הדנאית עשוי להתארך מאוד. לעתים הוא מגיע ל- 4,500 ק"מ. השאלה המתבקשת היא: כיצד מצליחה הדנאית לצלוח קילומטרים רבים כל-כך במהלך נדידה שנתית כזאת? על כך משיב מחקר המדווח בכתבה ב- YNET. צוות חוקרים, שבראשם פרופ' סטיבנס רפרט ממסצ'וסט, וביניהם החוקר הישראלי, פרופ' אורן פרוי מהאונירסיטה העברית, בדקו וגילו את הממצא הבא: מערכת הניווט של הדנאית מותנית ביכולת קליטת קרניים אולטרה סגוליות באמצעות תאי העין, ודבר זה משפיע על השעון הביולוגי שבמוחה. וכך, שתי המערכות – העין והמוח – מסייעות לדנאית לנווט למחוז חפצה.

               Courtesy: Dominique Lalonde Films Nature

ובחזרה אל "כיוון הנדידה" –

כיוון הנדידה
כיוון הנדידה. קרדיט: אתר סימניה

דמויות רבות לוקחות חלק בעלילת הרומן כיוון הנדידה. חשיבות הספר היא בכך שהוא פותח צוהר להיכרות עם סוג של פרפר שזכה להיקרא בשם: דנאית מלכותית. ייצור קטן שחייו קצרצרים, אך הוא ניחן ביכולת מרשימה להמר על מסלול חיים חדש מבלי להיכחד. מנפלאות הטבע. התפעלות מיפי הטבע ושמירה עליו הם מסר חשוב הנלווה לרומן. נדידת הדנאית מאזורים קרים בצפון אמריקה לדרום החם היא תופעה ידועה, אלא שהפעם במקום להגיע להרי מקסיקו הגיעו הפרפרים לאזור הררי בארצות הברית. החוקר מזהיר ששינוי ההתנהגות של הפרפרים הוא סימפטום מטריד של ההתחממות העולמית ושהפרפרים בסכנת הכחדה בעקבות שינוי מסלול חייהם. הספר משלב מגוון של נושאים: והשפעת האדם על הטבע, הפערים הבין-חברתיים בארצות הברית, פערי מדע-אמונה, יחסים בתוך משפחה – חמות-כלה, הורים-ילדים – הגשמה עצמית, וחברות.

קוריאנים ביפן: זאיניצ'י

כמו צעירים רבים מבני ארצה שהגיעו עם משפחותיהם לארצות הברית, גם מין ג'ין לי לא הייתה מודעת כלל להיסטוריה העגומה של בני ארצה הקוריאנים החיים ביפן. הייתה זאת יד המקרה בלבד שהובילה אותה לכך.

**********

מין ג'ין לי שמעה סיפור מטלטל על בני עמה, סיפור ה"זאיניצ'י" (קוריאנים ביפן). ספר פרי עטה, פצ'ינקו, פותח צוהר לגורלו של עם שמזה דורות, מאז תחילת המאה ה-20, חווה חיי השפׇּלה ואי שיוויון מחפיר במקום מושבו, יפן.

פסל של ג'אקו במקדש קוריאני עתיק
פסל של ג'אקו במקדש קוריאני לזכר הראשונים שהגיעו ליפן. מקור: ויקיפדיה

שנים של מחקר ואלפי ראיונות עם קוריאנים החיים ביפן בעת הזאת, הולידו פרויקט ספרותי מן המעלה ראשונה – פצ'ינקו  (446 עמ'), מאת מין ג'ין לי, סופרת ממוצא קוריאני שמלאו לה שבע כאשר משפחתה הגרה מסאול לארצות הברית. הספר תורגם לעברית (אורה דנקנר) וראה אור בהוצאת שוקן (2018). כתיבת ספר ופרסומו היוו בעיני מין ג'ין לי יעד שאין לוותר עליו. הצורך לפרסם דברים שפשוט נעלמים מתחת לרדאר, כגון העובדה שגם שחרור המולדת לא פתר את בעיית האפליה נגד הקוריאנים ביפן והגזענות כלפיהם, הפכו למשימת חייה של הסופרת.

הרומן פצ'ינקו, מגולל את תולדותיה של מובלעת קוריאנית שנוצרה ביפן בתחילת המאה ה-20, בעקבות הסכם סיפוח בין ראש ממשלת קוריאה לבין המושל היפני של קוריאה, וזאת בשמו של קיסר יפן (29.8.1910). סיפוח חצי האי קוריאה על ידי יפן יצר צורת ממשל חדשה בקוריאה, שעיקרה ממשלת בובות. מושל יפני שלט בקוריאה כשהוא כפוף לחלוטין למרותו של קיסר יפן. המושל קיבל הוראות  ישירות מטוקיו. הסכם הסיפוח נחשב בקוריאה עד ימינו כהסכם משפיל מאין כמותו. וכיוון שנחתם ב"שנת הכלב" לפי לוח השנה הבודהיסטי, הוא זכה לכינוי, "ההשפלה הלאומית בשנת הכלב". התאריך שבו נחתם ההסכם מסומן בלוח הקוריאני כ"יום ההשפלה הלאומי".

אזרחי קוריאה שהיגרו ליפן אחרי הסכם הסיפוח, קיוו שבכך יקיץ הקץ על תלאות חייהם. בפועל הם סבלו מאפליה ואי-שוויון מחפיר. חרפת הרעב אמנם נותרה מאחוריהם, בקוריאה. אבל בד בבד, ביפן לא שכחו להם את מוצאם. חלפו מספר דורות מאז והם עדיין נחשבים  כקוריאנים אתניים. במהלך חייהם רובם חווים  השפלה אישית וקהילתית, הם משמשים מטרה לגנאי וללעג והם כפופים לגחמותיהם של היפנים ביפן. יש לציין כי גם אחרי שהקיץ הקץ על השליטה היפנית בקוריאה, בעקבות כניעתה של יפן לבעלות הברית בתום מלחמת העולם השנייה (15 אוגוסט 1945), אותם מהגרים קוריאנים וצאצאיהם עדיין נחשבים כקבוצה אתנית נחותה.

פצ'ינקו
פצ'ינקו מאת מין ג'ין לי. הוצאת שוקן. קרדיט: סימניה

כאזרחית אמריקאית, הילדות של מין ג'ין לי הייתה ילדות נעימה בחיק משפחה חמה ומבוססת כלכלית. בני המשפחה השתלבו היטב במעמד הבינוני בארה"ב. איש מהם לא העלה על דעתו שמוצאו המשפחתי עלול להוות עבורו מכשול כלשהו בארצות הברית, בוודאי לא מכשול חברתי וכלכלי. באין סיבה נראית לעין להתעמק באופן מיוחד בהיסטוריה רחוקה של המשפחה, עצם החשיפה המקרית של מין ג'ין לי לסיפור האמיתי, הציבה אותה בפרשת דרכים בחיי הקריירה שלה. החשיפה המקרית להרצאה שנשא היסטוריון באוניברסיטת ייל על ההיסטוריה העגומה של הקוריאנים ביפן במאה העשרים,  הולידה פרויקט חשוב. ולא רק עבור קוריאנים החיים ביפן אלא עבור כל מי שהספר תורגם לשפת עמו ויכול ללמוד ממנו מה פירושו להיות קרבן של עם כובש. בהרצאתו,  גולל ההיסטוריון פרטים על אפליה בין תלמידי חטיבות הביניים ביפן. התופעה גבתה מחיר גבוה כאשר אחד התלמידים, צאצא למשפחת מהגרים מקוריאה, הושפל על ידי בני כיתתו במילות קללה שנכתבו בעמוד האחרון של ספר המחזור  שלו. ההלם והכאב הכו בו עד כי הגיב מידית בקפיצה אל מותו מגג בניין. המרצה הודה שאינו מסוגל לשכוח את הסיפור הטרגי.

החשיפה להיסטוריה של בני עמה התרחשה ב- 1990. וב- 1996, בהיותה סטודנטית בקולג'  מין ג'ין לי קיבלה החלטה להעלות על הכתב פרטים היסטוריים על האפליה והשפלת בני עמה ביפן, מאז הסיפוח, בתחילת המאה ה-20.

אחרי מספר ניסיונות כושלים לחשוף פרטים ולגולל את האמת ברומן ספרותי, ההצלחה האירה פנים למין ג'ין לי. תחילה ב- 2002, עם פרסום הסיפור "מולדת", במיזורי ריוויו. במאמרה התמקדה הסופרת בסיפורו של ילד קוריאני שביום הולדתו נלקחות ממנו טביעות אצבעות ורק אז הוא זוכה ב"מעמד של תושב זר" (זאיניצ'י) ביפן. סיפור דמיוני נוסף שלה נכתב בהשראת המקרה הטרגי שהובא לידיעתה על ידי ההיסטוריון מאוניברסיטת ייל.

שני הפרסומים זיכו את מין ג'ין לי במלגת כתיבה מטעם הקרן לאמנויות של ניו יורק. בזכות המלגה, היא שקדה על הרחבת הידע בכל הנוגע לרקע החברתי/היסטורי של הקוריאנים ביפן במאה העשרים. ככל שהמשיכה בעיסוקה היא גילתה שמדובר בחבית ללא תחתית. היא לא אמרה נואש. מין ג'ין לי המשיכה בכל הכוח לחפש פרטים אותנטיים על חייהם העלובים של קוריאנים אתניים ביפן שהושמו ללעג, שהוכחשו ונמחקו חלקית מהזיכרון ומדפי ההיסטוריה.

במוקד העלילה של פצ'ינקו, מהלך חייהן של נשים במשפחה ממוצא קוריאני, לאורך ארבעה דורות. נשים שבזכות נחישותן ותושייתן, משפחתן שרדה במשך עשרות שנים כקוריאנים-יפנים. לאורך הרומן כולו, הקורא נחשף לשימושי הלשון השכיחים של יפנים ביחסם לקוריאנים בני ארצם. שימושי לשון שהנציחו את מצבם הנחות של הקוריאנים האתניים. אחד הסמלים הלשוניים בעלי הקונוטציה השלילית הוא לכאורה, קוד לשוני, zainichi, זאיניצ'י, שמשמעותו המקורית המילונית היא "אזרח זר המתגורר ביפן דרך קבע". אולם כאמור, הביטוי נטען חיש מהר בקונוטציה שלילית והפך לסמל, ביטוי גנאי המפלה את  הקוריאנים האתניים ביפן.

מין ג'ין לי נדהמה, הדבר נשמע לה חסר הגיון. בעת המחקר שערכה היא הייתה מודעת היטב לעובדה שביפן מתגוררים בני דור שלישי, רביעי וחמישי של קוריאנים שהיגרו ליפן בתחילת המאה העשרים (ביפן חיים כיום כ-600,000 קוריאנים אתניים). ואם לא די בכך, רבים מביניהם קיבלו אזרחות יפנית. אחרים אף התחתנו עם יפנים, וקוריאנים נוספים עדיין שומרים באופן חלקי על המסורת שלהם. על אף כל זאת, החשש מפני אפליה גוררת עד היום רבים מצאצאי הקוריאנים האתניים להימנע מלחשוף את שורשיהם הקוריאנים. זאת על אף שזהותם האתנית מופיעה במסמכי הזיהוי וברישומים הממשלתיים.

פריצת הדרך של מין ג'ין לי במחקר ובכתיבת הספר, התרחשה גם היא במקרה. ב – 2007 בעלה קיבל הצעת עבודה בטוקיו ושניהם עברו מארה"ב לטוקיו. בטוקיו התאפשר למין ג'ין לי לראיין רבבות מצאצאי הקוריאנים הראשונים שהגרו ליפן בעקבות הסכם הסיפוח. ככל שמעגל הראיונות הלך והתרחב מין ג'ין לי הבינה שבמעמד פנים-אל-פנים נחשף עוד משהו, גדול יותר. התברר שאין המדובר באותה אפליה השכיחה במדינות רבות ולא ב"סתם קרבן ותו לא". הראיונות חשפו את מלא רוחב היריעה ומורכבותה של האפליה ביפן כנגד הקוריאנים.

במובן המעשי הקונקרטי, ביפן של ימינו עדיין קשה לקוריאנים מדור ההמשך להתפרנס ממקצועות שנחשבים לפופולריים בקרב היפנים. ולכך שייך כותר הספר "פצ'ינקו". העיסוק הבזוי שקוריאנים רבים ביפן עוסקים בו. כדי לחיות ולהתקיים בכבוד קוריאנים רבים ביפן מתפרנסים מעסקי ההימורים והקזינו ובעיקר מכונות המזל – הפצ'ינקו . יפנים ביפן נוטים להסתיר את העובדה שהם נכללים במצבת העובדים בעסקי ההימורים. יחד עם זאת הם אינם מדירים רגליהם ממשחקי מזל ועושים זאת בגלוי. הקוריאנים סופגים לעג בדרך כלל, בכל עיסוק שממנו הם מתפנסים. עד היום הלעג שהם זוכים לו כעובדי הפצ'ינקו הוא מעל ומעבר לכך. לעתים קרובות הם נחשדים כשייכים למאפיה, ארגוני הפשע ביפן -היאקוזה Yakuza.

פצ'ינקו הוא הישג בכל קנה מידה. כסופרת שהלכה בעקבות צו מצפונה, כשהיא מזדהה עם בני עמה וסיפור חייהם מאז תחילת המאה ה-20, מין ג'ין לי התפרסמה בעולם. כיום היא נחשבת כסופרת-חוקרת שהעזה לעשות מעשה. אין פלא שרבים מבני עמה ואף בני מובלעות אתניות אחרות, העוברות משברים דומים במדינות הקולטות אותם, מעריכים אותה על כך. פצ'ינקו זיכה את מין ג'ין לי בפרס הלאומי לספרות בארה"ב לשנת 2017, מטעם הקרן הלאומית לפרסים והוא תורגם לשפות רבות.