קטגוריה: ביקורת ספרים

roman charity חסד רומי

במקום ביקורת ספרותית על "חסד ספרדי" (2011), מאת אברהם, ב. יהושע, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 374 עמ' – שכן ביקורות  כאלו נמצאות בשפע ברשת – הדגש שלי הוא על נושא שחולש על הספר: המושג "חסד רומי". ספרו של יהושע פתח לי צוהר למושג זה, שהודות לסיפור שמגולם בו, ציירים ידועי-שם וידועים פחות, העניקו לנו יצירות המדמות את מה שזכה להיקרא "חסד רומי". בספרו של יהושע מובא הסבר לרפרודוקציה של חסד רומי, שבמקרה תלויה בחדר המלון שבו התאכסן הגיבור, הבימאי יאיר מוזס, מלון – מסוג פרדור. הרפרודוקציה מתבררת כיצירה של מתיאס מיפוחל, צייר מהמאה השבע עשרה, שנולד בזילנד ואחר כך חי ברומא. לפי הציור, מיפוחל היה מעריץ גדול של רמברנדט, והעתיק ממנו את תנוחת הישיבה של קימון (הזקן) ואת האור החזק שנופל על הגב העירום שלו. הסיפור אינו איטלקי אלא רומי, שכן מדובר ברומא במובן של האימפריה הרומית "הגדולה מאיטליה" (ע' 106).

בהמשך הספר מובאים פרטים שעליהם נמתחה ביקורת מאת ד"ר מרילין יאלום (אשתו המנוחה של פרופ' ארוין יאלום הפסיכולוג). החסד הרומי הוא אחד מאלף הסיפורים שפרסם ולריוס מקסימוס בשנת שלושים לספירה, בקובץ, "פאקטה אט דיקטה ממוראבילי", זאת אומרת: מעשים ואמרות שיש לזכור. ספרו של מקסימוס נועד לצרכי חינוך הצעירים. יהושע כותב בספרו כי הסיפור של מקסימוס מדבר על צעירה בשם פֶֶּרׄוׄ, שהיניקה את אביה, קימון, שנידון למוות ברעב. היא הייתה באה אל קימון בסתר ומיניקה אותו כדי שלא יגווע. בסוף הסוהרים תפסו אותה אבל התרשמו כל כך מהמסירות הנועזת והמקורית שלה, עד שריחמו על האב ושיחררו אותו. ויהושע מסכם ואומר: "זאת תמצית הסיפור, שהיה מקור לציורים רבים בעת העתיקה". עוד מוסיף יהושע: "מקסימוס עצמו הודה שהציורים חזקים מהסיפור שלו. אנשים נעצרים בהשתאות לפני הציור ולא מסוגלים לגרוע עיניהם מהסצנה. הסיפור פיתה ציירים חשובים ביותר במשך מאות שנים, וכל אחד ביטא אותו בגרסה משלו. רובנס, שצייר אותו פעמיים במרחק של עשרים וחמש שנה ואחרים". בהמשך מגלה לנו יהושע שבימי הביניים המוטיב דווקא כמעט נעלם, אבל "הוא התחדש ופרח ברנסנס ובבארוק…. אולי בגלל הארוטיות הגלויה". וכיד הדמיון הטובה, יהושע כותב כי אנשי ימי הביניים "חשדו בכנות של החסד והרחמים" אצל בת שמיניקה את אביה. "אולי יש כאן ניצול לרעה באופן אדיפאלי."

הפרטים מובילים לדיון מתמשך לגבי "הקפדה של ציירים שהבת תפנה את מבטה הצידה מחמת הצניעות, שלא תראה את הפנים של אביה היונק, אם מתוך כבוד אליו ואם מתוך בושה". וכן הלאה.

(Original Caption) Jean Goujon Workshop, circa 1560-1564. 'Roman Charity'. The Rotunda. Sully Wing. (Photo by Bernard Annebicque/Sygma/Sygma via Getty Images)

לי ידוע ש"חסד ספרדי" תורגם לאנגלית תחת הכותר "רטרוספקטיבה", ונכתבו עליו ביקורות

עוד ידוע לי שד"ר מרילין יאלום (שנפטרה בשנת 2019), שחקרה את הנושא, שלחה אף היא ביקורת למערכת העיתון "ניו יורק טיימס". בין שאר מחקריה של יאלום, שעסקו בעיקר בסוגיית המגדר, היא גילתה שמקסימוס עסק בכתיבה חינוכית בתקופתו של טיבריוס והקובץ המכיל אלף אמרות הכיל את הסיפור הנ"ל בגרסה קצת שונה:

In the research I undertook for my book “History of the Breast” (1997), I traced “Caritas Romana” back to the first-century Roman historian Valerius Maximus, whose narrative was retold by Pliny the Elder (23-79) in the following version

A plebeian woman of low position who had just given birth to a child, had permission to visit her mother, who had been shut up in prison as a punishment, and was always searched in advance by the doorkeeper to prevent her carrying in any food. She was detected giving her mother sustenance from her own breasts. In consequence of this marvel the daughter’s pious affection was rewarded by the mother’s release and both were awarded maintenance for life

עד כאן הסיפור המקורי, מתוך קובץ האמרות של ולריוס מקסימוס, וכך הוא צוטט מאוחר יותר על ידי פליני. יאלום ממשיכה לפרט באיזה שלב בהיסטוריה הפכו את דמות האם לדמות של אב בשם קימון:

Later, this theme was linked to the Christian virtue of charity and depicted in various Renaissance and Baroque works of art, which changed the sex of the parent from mother to father. For example, Jean Goujon’s mid-16th-century bas-relief hanging in the Louvre is a striking example of this parental sex change and the incestuous note thereby introduced

"חסד ספרדי" מציג פרטים נוספים על אלו שעליהם מצביעה ד"ר יאלום. ולמרות שמדובר ברומן סוריאליסטי, אין להקל ראש בעובדות שהיא מציינת. קוראי הרומן עלולים לטעות ולחשוב שהסיפור על בת המיניקה אב מקורו בקובץ שפורסם בתקופת המוקדמת של האימפריה הרומית. במקור מדובר בבת המניקה את אמה, ובכך מצילה את חייה. רק בתקופת הרנסנס זיהו את המחווה עם תכונת החסד הנוצרי. זהו חסד יוצא דופן, אבל אין לשכוח שמדובר בחסד שנכלל במתכוון בקובץ אמרות חינוכיות מאת ולריוס מקסימוס ללא קשר לחסד הנוצרי. עלינו להבין גם שהחלפת דמות האם מהסיפור המקורי, בדמות אב בשם קימון, היא פרי של עידן מאוחר הרבה יותר, תקופת הרנסנס. וכך זה נמשך אל תוך עידן ההשכלה. בכל מקרה, הכוונה המקורית של יוצר הסיפור הייתה חינוכית טהורה.

"ניק" (2021) – מבט חדשני על רב-המכר, "גטסבי הגדול"

לפני כחודש (ינואר 2021) ראה אור "ניק" (Nick), מאת מייקל פריס סמית'. רומן דמיוני הזורה אור על חייו של ניק קאראוויי, המְסׇפֵּר ב"גטסבי הגדול" מאת סקוט פיצג'רלד. "ניק" מעניק תובנות חדשות ל"גטסבי הגדול" (The Great Gatsby).

Nick by Michael F. Smith. Credit Amazon

אחרי שנים רבות שבהן כיכב "גטסבי הגדול", מאת פיצג'רלד, ברשימות רבי-מכר ואחרי העיבוד הרביעי שלו לסרט ב- 2013, הסופר עטור הפרסים, מייקל פריס סמית', מרגיש צורך לכתוב את קורותיו של ניק קאראוויי, המְסׇפֵּר ברומן "גטסבי", בתקופה שקדמה לקשר בין השניים – מדוע?

גטסבי הגדול, מאת סקוט פיצג'רלד . קרדיט: אחוזת בית

"גטסבי הגדול" מאת פ. סקוט פיצג'רלד פורסם לראשונה ב- 1925. הסופר מייקל פריס סמית', נתקל בו לראשונה, כמו רבים מבני דורו, בהיותו תלמיד תיכון. ובסוף העשור השני לחייו חזר סמית' לעיין ברומן. וכך הוא מספר: "כשהגעתי לסצנה שבה ניק נזכר שזה יום הולדתו השלושים, שאלתי את עצמי איזה מין אדם הוא. ממה שנכתב ברומן התרשמתי שהוא עבר טראומה אמיתית שגרמה לו להיות מנותק לגמרי, אפילו מעצמו. חלפה בי מחשבה שיהיה ממש מעניין אם מישהו יכתוב את סיפורו של ניק."

ניק, הרומן האחרון מאת סמית' (באנגלית), מבוסס על דמותו של ניק קאראוויי ברומן "גטסבי הגדול" מאת סקוט פיצג'רלד. סמית' כתב את "ניק" ב- 2014, אבל גילה כי זכויות היוצרים על "גטסבי הגדול" לא יפקעו עד שנת 2021. ושעד אז הוא לא יוכל לפרסם את "ניק". ב- 2020 הוא ערך את הספר ובינואר 2021, "ניק" יצא לאור לראשונה.

חלק ניכר מ"ניק" מתמקד בו כלוחם בשדה הקרב במלחמת העולם ה-1, ובניק המבלה בפריז עם אֵלׇה, ומתאהב בה. התיאורים גרפיים ומאוד מפורטים, כולל מראות של דם וחלקי גופות ותחושה של פחד. הקריאה בספר לא קלה, בלשון המעטה. הסיפור מאוד עוצמתי – ניק חופר שוחות ותעלות, מטמין חומרי נפץ ומאזין לקולות המלחמה. הוא גם מוצא זמן לחשוב על אֵלׇה. יש לו פלאשבקים מהתקופה שבה בילו שניהם יחד בפריז, וגם מילדותו בבית הוריו במינסוטה, לפני המלחמה. זהו נרטיב די אינטימי והוא מסופר בגוף שלישי. אביו היה בעל עסק של צרכי בניין. הוא הניח שניק יכנס לעסק בבוא היום. נראה שהם חיו חיים נוחים, אבל בעיני ניק חייו היו עצובים. במבט לאחור הוא עדיין מנסה להתמודד עם תקופות "החושך" החוזרות ונשנות של אמו. באחת הסצנות הנוקבות ביותר ניק קורא מתוך ספר כשהוא יושב לצד אמו, באחד הלילות שבהם היא הייתה מרותקת למיטה, המומה מ"חשכת" הדיכאון. מאוחר יותר הוא קורא מתוך ספר גם לאֵלׇה, כשהוא מטפל בה, והתמונה חוזרת לרדוף אותו.

לאחר המלחמה ניק מרגיש אבוד. יש לו סיוטים מהמלחמה. הוא רדוף על ידי מראות הדם והזעקות לעזרה, והעובדה שלא היה מסוגל לעזור לפצועים. עם שובו אל מולדתו הוא מגיע לניו אורלינס. שם הוא נמשך למעגל של דמויות שחייהן שקועים באלכוהול ואלימות, וטראומת המלחמה, בתקופת האיסור על משקאות חריפים.

הצורך לכתוב את "ניק"

על פניו, "ניק" חושף את האיש שמאחורי המספר ב"גטסבי" – ניק קאראווי, הדמות שכבשה את קוראי "גטסבי" במשך עשרות שנים. אבל לסמית' יש מטרה אחת חשובה: להבין נכון את פיצג'רלד ב"גטסבי הגדול". בדרך כלל קריאה שנייה ושלישית של רומן ידוע, במרחק של שנים בין הקריאות, מולידה תובנות חדשות. במקרה הנוכחי, התובנה הטבעית של סופר מנוסה, כמו סמית', היא שיש דברים בגו. כלומר, פיצג'רלד בוודאי רצה להבליט משהו כאשר בחר להשתמש בניק קאראוויי כדי לספר את הסיפור.  סמית' מגלה שני דברים:

ראשית, זמן קצר לאחר ש"גטסבי הגדול" ראה אור לראשונה (1925), הכריז המחבר, סקוט פיצג'רלד, כי "מכל הביקורות, אפילו הנלהבות ביותר, לאף אחד אין מושג קלוש על מה הספר". על דבריו אלו הוסיף אחד מבני דורו של פיצג'רלד, ארנסט המינגווי, בספר זיכרונותיו "סעודה מטלטלת" את הדברים הבאים: "בזמנו לא סמכנו על אף אחד שלא היה במלחמה".

שנית, ויליאם קיין, פרופסור לספרות אמריקאית, מסכים כי ניק הוא דמות חיונית להבנת עושרו של הרומן "גטסבי" ואומר כך: "פיצג'רלד הקדיש מחשבה לבניית רומן המסופר בגוף שלישי. אך בסופו של דבר הוא בחר בניק קאראוויי, לספר בגוף ראשון את סיפורו של גטסבי. בכדי להבין את גטסבי לאשורו, אנו חייבים להמשיך להיות מודעים לעובדה שגטסבי מוגש לנו על-ידי מתווך, דרך נקודת המבט המסוימת ביותר של המתווך, ניק, ודרך מערכת היחסים האמביוולנטית מאוד בין ניק לגטסבי".

המטרה הושגה

סמית' מדמיין את ניק קאראוויי שמתמודד עם הפרעה פוסט טראומתית – PTSD, מה שנקרא בזמנו על-ידי פסיכולוגים הלם-פצצות (Shell-Shock). זאת נקודת המוצא הטבעית שבחר סמית' כדי להכיר את עברו של ניק. לוחם שחזר הביתה, לאמריקה ולאמריקאים, רק כדי לגלות שהם זרים לו, שהוא כבר לא מכיר אותם. נראה לו שהחיים שאליהם הוא חזר, כולל ההמולה של כל המסיבות, זרים לו לגמרי. סמית' מוביל את הקורא למסקנה שבעצם קארוויי הוא-הוא הסיבה לכך שהרומן של פיצג'רלד – "גטסבי הגדול" – נקרא גם כיום על ידי רבים.

דרך סיפורו של ניק, סמית' גורם לנו להבין את הרעיון האמיתי הטמון ברומן "גטסבי הגדול" כפי שהתכוון לו הסופר פיצג'רלד. בכך הוא מספק רציונל לאמירה של פיצג'רלד, שהמבקרים לא הבינו אל-נכון את "גטסבי". התובנה של סמית' משקפת את הרעיון שאליו התכוון פיצג'רלד: "יכול מאוד להיות שלא השמפניה וגם לא הריקודים מושכים לקרא את 'גטסבי' שוב ושוב, אלא התחושות והתהיות של היכן אנחנו נמצאים; התחושות שכל דבר יכול להתפורר בכל רגע".

הקצב מבוסניה

הסיפור ההיסטורי ידוע לכל – המצור של נפוליאון על עכו. מה שנותר הוא לכתוב רומן שישקף את הדמויות הפועלות ואת החברה דאז, זאת בהתבסס על מסמכים היסטוריים. הספר כתוב נפלא. התרגום מערבית לעברית מצוין.

להתראות עכו, מאת עלא חליחל. עם עובד, 298 עמ'. תרגם: יוני מנדל.

להתראות עכו. קרדיט: סימניה

חיפשתי ספר מתורגם מערבית לעברית, ספר שנכתב על ידי ערבי ישראלי. קיבלתי המלצה על הסופר והמחזאי, עלא חליחל שמתגורר כיום בעכו. אין פלא שחליחל לא החמיץ הזדמנות לכתוב רומן על העיר שאותה הוא מכיר היטב, על שלל שכיות החמדה הארכיאולוגיות של העיר. נהניתי מהכתיבה ועוד יותר מכך, מהתיאור הססגוני של הדמויות, החל מפאשה אל-ג'זאר, מושל עכו שמוצאו בבוסניה, וכלה בנפוליאון שהטיל מצור על העיר במטרה לכבוש אותה ולשלוט בנמל החשוב של ארץ הקודש. הפרטים על מסע הכיבוש של נפוליאון בארץ הקודש, הם מן המפורסמות. וחליחל מוסיף להם גוון באמצעות תיאור ססגוני של הנפשות הפועלות.

הרומן חושף את מהלכי הקרב על עכו, דאז – השנה היא 1799. הרבה מאוד השתנה מאז. במיוחד אמצעי הלחימה. אבל מה שמייחד את הספר, הוא היכולת של חליחל לשחזר באופן מרתק ביותר את השימוש בתושייה על-ידי שני הצבאות היריבים, החיילים של פאשה אל-ג'זאר ("הקצב" בערבית) והלוחמים בצבאו של נפוליאון. במהלך מסע הכיבושים שערך נפוליאון באזורנו, דרוש היה תכנון אסטרטגי כדי לתקוף וכדי הדוף את המתקפה. אבל בכך אי אפשר להסתפק. יש התפתחויות בלתי צפויות תוך כדי הקרב והיריב חייב להגיב עליהן. שני המחנות היריבים הצטיינו בכך באופן שאינו מוכר לנו כיום. כדאי לקרא כדי להיוכח עד כמה המוח האנושי ידע לעבוד בעת הצורך, הצליח למצוא דרכי פעולה מתוחכמות, בעיקר דרכי עורמה. לדעתי, אם משווים את הטקטיקות והאסטרטגיות בשדה הקרב של ימינו עם כל מה שגוייס לטובת המתקפה על עכו והדיפתה ב- 1799, לא התחכום הטכנולוגי הכריע שם אלא התחכום האנושי הפשוט, טריקים ושטיקים. מהפרטים הללו התפעלתי במיוחד (למרות שמדובר בשיטות אכזריות ביותר ובמחיר גבוה מאוד בחיי אדם).

מאז השתנו ערכים כמו ערך חיי האדם, מנהיגות, פיקוד, אמונים צבאיים וכל מה שקשור בהפעלת כלי הנשק המתקדמים. למעט כמה קטעים ארוכים ומייגעים למדי שאפשר היה לקצר בהם, התרשמתי מהיכולת הספרותית והעומק ההיסטורי של חליחל. מומלץ.

דוסטויבסקי היווני

"חאדולה" מאת אלכסנדרוס פאפאדיאמנדיס, 2018, תשע נשמות. (מיוונית: ישראלה אזולאי-נחום. 166 עמודים).

חלק א'

צודק הבלוגר "מבקר חופשי" – מניין, באמת, צצה מחשבה (וספר עב כרס) על הדמיון בין יצירתו של דוסטויבסקי לבין זו של פאפאדיאמנדיס עד כי כינו את פאפאדיאמנטיס "דוסטויבסקי של יוון"?

להלן התרשמותי, סקירת הביקורת של "מבקר חופשי" ותגובתי

ביוון של ימינו, יוון המודרנית, קיים זרם של מעין "מחזירים בתשובה", שמעוניין להחיות את האורתודוכסיה ולמנוע התפקרות. למסקנה זאת הגעתי לאחר חיפוש נרחב ברשת אחר קצה חוט לגבי מיעוט האזכורים בעברית של הסופר בן המאה ה-19 אלכסנדרוס פאפאדיאמנדיס, לעומת שפע עצום של מחקרים ומאמרים בחיפוש באנגלית. המגמה צברה תאוצה כנראה עם הוצאה לאור של ספר, שתורגם לשפות אירופאיות רבות. הכותר שלו, דוסטויבסקי של יוון: החזון התיאולוגי של אלכסנדרוס פאפאדיאמנטיס, מלמד על דמיון בין דוסטויבסקי לפאפאדיאמנטיס.

חאדולה, פאפאדיאמנטיס. קרדיט: תשע נשמות

כנראה שזה מה שהניע את "מבקר חופשי" לבדוק ה"כצעקתה". בביקורתו על "חאדולה" (כותר הספר המקורי ביוונית, "הרוצחת" !) מאת פאפאדיאמנדיס הוא מבליט את אי הנחת שלו מההשוואה בין סופר יווני זה לבין דוסטויבסקי, וזאת, יש לומר, מנקודת מבט פילוסופית. בהשוואה שלו מככבת יצירתו הנפלאה של דוסטויבסקי "החטא ועונשו", מול "חאדולה". בסיכום דבריו כותב "מבקר חופשי" חד וחלק:" עליי להוסיף לכאן הערה חשובה מאוד: בהמשך תוכלו לקרא בהרחבה (אם תרצו) על הסיבות שהביאו את מיטב החוקרים ביוון לכנות את פאפאדיאמנטיס "דוסטויבסקי של יוון". וזאת אך ורק משום הדמיון באמונה האורתודוכסית של שניהם. יש אומרים שהן דוסטויבסקי והן פאפאדיאמנטיס הביאו להתעוררות דתית בעקבות סיפוריהם.

החטא ועונשו. קרדיט: ידיעות ספרים, ספרי חמד

"חאדולה" לא מגיע לקרסולי "החטא ועונשו" ואיני סבור שהוא "יצירת מופת". "אבל" מוסיף מבקר חופשי, "הוא רומן טוב מאד… לא בגלל הרציחות של חאדולה וסיבותיהן. הוא רומן טוב מאד, ראשית, וזה אולי יישמע מוזר בהתחלה, כי הוא רומן פעולה חזק. … כל הרומן מקרין אמינות, דיוק, לפיתה הדוקה, יציבה, סמכותית, של המילים את המציאות שאותה הן מתארות. בנוסף לריאליזם… – מעשיה הרצחניים של חאדולה מתוארים ללא מלודרמטיות אך גם ללא אטימות רגשית ודמותה של חאדולה כולה מוצגת בצורה עניינית, ללא גינוי או אידאליזציה. את הדיון המוסרי בפעולותיה משאיר פאפאדיאמנטיס לקורא".

תימוכין לביקורת של "מבקר חופשי"  על התואר "דוסטטיבסקי של יוון" אפשר להסיק גם מהעובדה שקיים תרגום נוסף, מיוונית לאנגלית, של הספר "דוסטוייבסקי של יוון", שהכותר שלו אינו מרמז כלל על דוסטוייבסקי.

Lessons from a Greek Island: From the "Saint of Greek Letters," Alexandros Papadiamandis. Anestis Keselopoulos (Author), Herman A. Middleton  (Translator), Alexis Trader (Introduction) (2011).

חלק ב': הדמיון וההבדל בין דוסטויבסקי ופפאדיאמנדיס

על מנת להבין מה הרעיון שהוביל לכתיבת הספר ""דוסטויבסקי של יוון: החזון התיאולוגי של אלכסנדרוס פפאדיאמנדיס" – כותר שבינתיים שונה לחלוטין – להלן תרגום שלי של קטע מתוך ההקדמה לספר. הקטע עוסק ב"התחברות לאורתודוכסיה ביצירותיו של פאפאדיאמנטיס כ"ההזדמנות הגדולה". רעיון לא חדש שמזכיר את המושג, "ארץ ההזדמנויות הבלתי מוגבלות". אם רק תרצה, תשיג את הטוב ביותר.

התרגום:

בפסקה הראשונה טמון ההסבר לדמיון בין דוסטוייבסקי ופפאדיאמנדיס, ואילו בהמשך נאמר כי קיים הבדל מובהק בין דוסטויבסקי לעמיתו היווני:

לאורך הדורות נעשה שימוש בספרות (פרוזה) להעברת רעיונות וחוויות בעלות חשיבות אולטימטיבית. במערב קיימת מסורת ספרותית ארוכה של התייחסות לנושאים דתיים או שימוש בפרקטיקות דתיות כרקע לסיפורת, עוד לפני "סיפורי קנטרברי" של הסופר בן המאה ה-14 ג'פרי צ'וסר… אולם ההקבלה הקרובה ביותר לסיפורים קצרים ולרומנים של פפאדיאמנדיס נמצאת בחלקים גדולים של "האחים קרמזוב" של פיודור דוסטויבסקי, שגם הם רוויים בגוון אורתודוכסי, הלקוח, במקרים רבים, מטקסטים שנקראו במהלך התפילות הליטורגיות. למרות שניתן לקרוא את הקטעים הללו באחים קרמזוב ללא ידע מעמיק ברוחניות האורתודוכסית ובחיים הליטורגיים, הם מהדהדים טוב יותר במסגרת ידע זה. רק במסגרת החיים בכנסייה האורתודוכסית ניתן להעריך את משמעות הניואנסים הרבים … אותה הערה נכונה גם לגבי פפאדיאמנדיס והיא, כשלעצמה, ההצדקה למחקר של ד"ר קסלופולוס.

כמו דוסטויבסקי, גם פפאדיאמנדיס הביט עמוק בנפש האדם ומצא כי יופיו ואצילותו אינם תלויים בכוח האינטלקט שלו, או בעוצמת רצונו, אלא ביחסו האמיתי עם אלוהים.

עם זאת, קיים הבדל מובהק בין דוסטויבסקי לעמיתו היווני. ספר כמו האחים קרמזוב חוקר את הקצוות העצומים של נפש האדם, מהוולגרי והחושני ביותר ועד למעודן והקדוש ביותר. רבים בקרב הקוראים המשכילים של האחים קרמזוב במערב  מתעניינים יותר באיבן, האינטלקטואל, מאשר באליושה האדוק, הנזיר העתידי, למרות שאליושה מוכרז כגיבור הסיפור על ידי המספר עצמו. שינוי המיקוד אפשר לרבים, כולל דמויות בולטות כמו פרויד וסארטר, לקרוא ולהעריץ את האחים קרמזוב ולהחמיץ לחלוטין את המסר האמיתי של היצירה – שחוויית הטרנספיגורציה דמוית-ישו, אשר נגרמת על ידי אהבה כנועה וקדושה בתוך הכנסייה האורתודוכסית, מייתרת לגמרי את הטיעונים הפילוסופיים המבריקים ביותר של האתאיסט והתשוקות הבלתי נשלטות של החושני. מה שעולה מתיאוריו של ד"ר קסלופולוס לגבי כתיבתו של פפאדיאמנדיס הוא, שהאנלוגיה עם דוסטויבסקי תלויה בהבנה שמה שהכי משמעותי בדוסטויבסקי הוא לא האישיות המיוסרת, ולא ההתנגשות עם התת מודע, אלא האורתודוקסיה עצמה.

אף שפפאדיאמנדיס הוא דמות ספרותית ידועה ביוון המודרנית, הקורפוס הגדול שלו נותר יחסית לא-ידוע במערב, שם הידע על הספרות היוונית המודרנית כמעט ולא חורג מהרומנים של ניקוס קזנצאקיס (מחבר זורבה היווני. תה.).

בעידן החילון שנוטה לחילול השם, יצירותיו של פפאדיאמנדיס נראות במבט השוואתי כמו נוף חריג . אף על פי כן, מה שמעניק ליצירותיו את עוצמתן אינו הספקות והתשוקות האופנתיים של האדם בן זמננו, אלא האפשרות הנצחית של כל אחד ואחד להתעלות מעבר לתשוקה באמצעות התאחדות עם האל. יש לקוות שמחקרו של ד"ר קסלופולוס יעורר עניין בפפאדיאמנדיס כדמות ספרותית, בראש ובראשונה בקרב קוראים נוצרים אורתודוכסים, ויוביל לתרגום ולהפצה רחבה יותר של היצירותיו של פפאדיאמנדיס עצמו בקרב ציבור רחב של דוברי האנגלית .

ספרות טובה מסוגלת להשאיר חותם על הבחירה שלנו ועל חיינו. יותר מאדם אחד החלו להתעניין באורתודוכסיה בעקבות המסר ביצירותיו של דוסטויבסקי. אותו דבר עשוי בהחלט להתרחש גם בעקבות כתביו של הדוסטויבסקי של יוון. ספרו של פרופסור קסלופולוס "דוסטויבסקי של יוון: החזון התיאולוגי של אלכסנדרוס פפאדיאמנדיס" (מהדורה מתורגמת לאנגלית 2011) נועד לתרום לכל זה והכשיר את הקרקע לשינוי זה. פפאדיאמנדיס לא היה בישוף. הוא לא היה כומר. הוא לא היה נזיר. הוא היה סתם אדם פשוט אך מאמין-אורתודוכסי, שהתבונן באלה שניצלו את "ההזדמנות הגדולה" [ביטוי מושאל מאמריקה ארץ ההזדמנויות הבלתי מוגבלות], ובאלה שלא הצליחו לעשות זאת. תצפיותיו, בתורן, הפכו ללב כתביו הבדיוניים אמנם אבל בשום אופן לא פיקטיביים. כאדם מן השורה וכאמן, היה לו חופש לחקור את "ההזדמנות הגדולה" מכל זווית ובאופן אמיץ ולהצביע על המכשולים העומדים בפני אותה הזדמנות, אשר נוצרים כאשר אנחנו מבינים לא נכון היבטים של החיים הכנסייתיים שאחרת היו מסייעים לנו להשיג את ה"הזדמנות הגדולה". ד"ר קסלופולוס מבהיר היטב כי ההבנה העמוקה של פפדיאמנדיס מהי ליטורגיה ומה יכולה ליטורגיה לעשות מאפשרת לפפאדיאמנדיס להוביל את הקורא באמצעות כתביו אל המסתורין של "ההזדמנות הגדולה" הזו. דוסטויבסקי של יוון יהיה עבור רבים הצעד הראשון מעבר לסף המסתורין הזה.

= סוף =

"הכל מאחורינו", "ניצחנו"

אולי בעתיד הרחוק מישהו ייקח גם את התקופה ההזויה העוברת עלינו לאחרונה ונוכל להתרווח מול המסך ולצפות בה כסדרת דרמה, בעיניים דומעות אבל עם נחמה בלב על ש"הכל מאחורינו" ש"ניצחנו".

הערה: רשימה זאת ממשיכה רשימה קודמת

Battle_hill_(16)_on_Mt._Hermon
מבצע קינוח – גבעת הקרב ומוצב החרמון. קרדיט: ויקיפדיה

"שעת נעילה"

"שעת נעילה", היא סדרה ישראלית המביאה את סיפורם של לוחמים צעירים בשלושה ימי הקרבות הראשונים של מלחמת יום הכיפורים. את המראות והתחושות שהסדרה מיטיבה לשחזר חשוב להפנים. ולו כדי לחזור לפרופורציות כאן ועכשיו.

עד כה הוקרנו בכאן11 שני פרקים ברצף מהסדרה "שעת נעילה", כולל הבעיות החברתיות בואך מלחמת יום הכיפורים והקרבות בגולן מול מתקפת הפתע של הצבא הסורי. העיתוי לשידור הסדרה בימים אלו לא היה יכול להיות יותר מושלם – נוכח המצב הפוליטי והחברתי הקשה כל-כך ששורר במדינה: התכתשות בין המחנות במישור הציבורי ובצמרת הממשל, כאשר מעל כל זה מרחפת מגפת הקורונה בעוד שדור שלם של ילדים רכים בשנים צופה קדימה אל עתיד לא ודאי.

בין "שעת נעילה" ועלילת הרומן "אהבה על קו השבר"

לפני למעלה מ- 20 שנה, ראה אור ספרו של צור שיזף, "אהבה על קו השבר", 1998, בהוצאת "חרגול". 175  עמ'.

אהבה על קו השבר
אהבה על קו השבר, צור שיזף. הוצאת חרגול

צור שיזף (יליד 1959), שהיה תלמיד בי"ס בתקופת מלחמת יום הכיפורים, משלים את התמונה הכאובה אך הירואית, העולה מתוך "שעת נעילה". בספר "אהבה על קו השבר, הוא משחזר חוויה אישית של צנחן במילואים בשם אבנר, שהיה עד ל"קרב המוות" שניהלו חיילי גולני, כנגד כל הסיכויים, כדי להשיב את מוצב החרמון לשליטת ישראל, זאת כאשר הצבא הסורי טובח בהם. כלוחם בחטיבת הצנחנים הוא וחבריו הבינו שהם התקווה היחידה להצלת חטיבת גולני שנהרגו שם כמו זבובים, וכיבוש מוצב החרמון. זה מתרחש לקראת סיום המלחמה, ואבנר משחזר את התהליך שהביא את חטיבת הצנחנים לעשות מעשה על אף גרירת הרגליים בפיקוד העליון גולני.

שיתוף הפעולה בין החטיבות והתחושה של שותפות גורל צריכים לעורר אותנו, להחזיר את כולנו לפרופורציות כאן ועכשיו. אנחנו עם אחד.

הספר העלילתי המצוין הזה כורך זיכרונות טריים עם רגשות וחיבוטי הנפש של לוחמים צעירים בני שמונה-עשרה שטעמו את טעם הקרב לראשונה, במלחמה הנוראה הזאת. ובתום המלחמה הם מלקקים את פצעיהם ונאבקים להתגבר על הטראומה לנוכח כמות ההרוגים, ותחושת התסכול מאופן ניהול המלחמה. מה שמסייע לאבנר ולחבריו הוא הידיעה שהם פעלו במסירות נפש גמורה, ההרגשה שהם עשו הכל בכוחות משותפים. כל זה מעניק לקורא תקווה; יש סיכוי לנצח כל אויב, מחוץ וגם מבית, ולחזור בהדרגה לחיים נורמליים.

"אהבה על קו השבר" מתמקד ב"מבצע קינוח" שהחל ב-21 באוקטובר 1973 – עולות בו תמונות ניצחון מהולות בעצב כבד. להלן ציטוטים מתוכו מפיו של אבנר,

"בימים האחרונים של המלחמה העלו אותנו לצפון. אספו אותנו במסוקים לרפידים ומשם בהרקולסים לרמת דויד. שם חיכו לנו המשאיות. בשאר-ישוב קיבלנו את הפקודה. גולני נכשלו בניסיון הראשון שלהם לעלות על ההר. למחרת בלילה עמדו שתי חטיבות לעלות על ההר. גולני בעלייה הרגילה דרך הסלעים ואנחנו, חטיבת המילואים הצפונית של הצנחנים, היינו אמורים לנחות על החרמון הסורי. השלוחה הצפונית של החרמון….אמרו לנו שכל מה שצריך זה שנלך למוצב הישראלי ונגיע לסורים מהגב, ושגולני ייהרגו כולם אם ימשיכו להסתער על הסורים מקדימה."

את מה שהתרחש בהמשך הוא מתאר כך, "הלכתי לסמ"פ וממנו למ"פ. המשכנו ביחד למג"ד והלאה למח"ט. הוא קרא בקשר ל'גיבור', שם ישבו אלוף הפיקוד והרמטכ"ל (דוד אלעזר) וביקש מהם אישור ללכת עם החטיבה וליפול על הסורים מאחורה. מהפיקוד אמרו לו לחכות במקום."

היה לי קשה לקרא את המשפט הזה מבלי לחשוב על כל מה שידוע לנו כיום אודות הניהול הכושל של המלחמה, כאשר אלו שאמורים היו לקחת אחריות, אכזבו, השאירו את העבודה השחורה בידי חיילי גולני והמשיכו בשלהם. איך נתנו לחיילים שהגנו על המדינה ועשו הכל כדי לכבוש את מוצב החרמון – איך שלחו אותם להיות בשר תותחים???  – אבנר מתאר זאת כל, "בקשר אפשר היה לשמוע את הצעקות, את הייאוש של החיילים המטפסים מסלע לסלע ונהרגים. מהשלוחה שלנו אפשר היה כמעט לגעת בקרב שלא היינו יכולים להתערב בו."

אני מרגישה את התסכול ומבינה את הצנחנים במיל' שהחליטו על דעת עצמם לעשות מעשה, ובלבד שלא לשבת בחיבוק ידיים ולחכות,

"הם המשיכו לרגע קט לקוות שמשהו ישתנה בפיקוד העליון, המשיכו להציק למג"ד ולמח"ט שהכירו אותם. המח"ט שוב דיבר עם 'גיבור'. וכל דקה נהרג עוד מישהו. הם רתחו מזעם, הבינו באותו רגע את המצב, שאדם יכול למות במרחק של דקות מאלה שעומדים מהצד ומחכים לעזור לו".

לבסוף, בארבע לפנות בוקר המח"ט, על דעת עצמו, נתן פקודה לגדוד להתחיל להתארגן. ולבסוף, כאשר הגיעו ליעד בשש ארבעים ושתיים לפי השעון, הם ירדו מול הגדרות של המוצב הישראלי. ומה ראו עיניהם,

"מהצד של גולני היו רק כמה יריות בודדות. מהצד הסורי צלפים. .. הסורים לא היו במוצב הישראלי, הם התבצרו מתחת למוצב, מחכים לגולני במדרון. ירדנו לראות אם אפשר לעזור לגולני. הם ניצחו את הקרב. אנחנו בעצם לא עזרנו להם בכלל. הם היו הרוגים לגמרי".

אחרי הקרב  וכיבוש החרמון – אוספים את הגופות והפצועים,

"בבוקר, אחרי שנכנסנו לחרמון הישראלי, ירדנו לעזור לפנות את הפצועים של גולני. את הרוב כבר פינו ואת מי שנשאר סחבנו למעלה באלונקות למינחת, והמסוקים באו לקחת אותם. ואחר-כך ירדנו לאסוף את ההרוגים. היו שם המון הרוגים. לסורים היו כוונות לילה. הם ירו לתוך סרטי הסימון הלבנים שעל הקסדות. הרוב נהרגו מכדור בראש."

המחשבות אינן מרפות מאבנר עד היום. מחשבות על הלילה ה"מחורבן הזה, שיכולנו לשמוע בקשר את כל מה שקרה, איך שהם עולים ונהרגים וממשיכים לעלות… עשרות הרוגים. שורה ארוכה…. כולם היו צעירים… בצד שלנו וגם אצלם."

אבנר וחבריו מתמודדים. הם מעשנים חשיש ומשתכרים אי-שם במדבר. יש הרגשה של אבדן הדרך. אבל בכוחות משותפים ובהדרגה הם חוזרים לנהל חיים נורמליים.

המציאות של "אחרי המחדל", ההפגנות, מוטי אשכנזי –  כל זה מזמן מאחורינו. רק הזיכרונות אינם מרפים. 47 שנים אחרי המלחמה ולפני שיהיה מאוחר מדי, עלינו להתעשת ולחזור לפרופורציות. כשמתבוננים על החיים ממבט של 'היכן היינו, והיכן אנחנו נמצאים כעת', המצוקות של היום (משבר אמון, קורונה) מתגמדות, שווה לאחד כוחות ולעשות הכל כדי להבריא ולהשתקם.

"ארץ נוודים" – ספר, סרט, ובקרוב אוסקר

פסטיבל הסרטים ונציה 2020 הסתיים לא מכבר (2-12 ספטמבר 2020). Nomadland (ארץ נוודים) סרטה של הבמאית קלואי ז'או זכה בפרס אריה הזהב. בהמשך הסרט זכה בפרס גלובוס הזהב (מרץ 2021). כעת הוא מועמד לששה פרסי אוסקר.

הבמאית הסינית-אמריקנית, קלואי ז'או, זכתה בפרס הבימוי והפכה לאישה השנייה בלבד בתולדות טקסי גלובוס הזהב, שזכתה בפרס הנכסף, כשלפניה עשתה זאת לראשונה ברברה סטרייסנד, בשנת 1983, על "ינטל". זאת הייתה גם השנה הראשונה שבה יותר מאישה אחת הייתה מועמדת בקטגוריה.

nomanland
Nomadland by Jessica Bruder. Credit: Amazon

הסרט "ארץ נוודים" שעדיין לא הגיע אלינו, בוים בהשראת ספר, בעל אותו שם, מאת הסופרת והעיתונאית ג'סיקה ברודר (2017).

בספר התיעודי, "ארץ נוודים" (Nomadland), בוחנת ברודר תופעה חברתית-כלכלית, תוצאה של המיתון הגדול (2007-2009): מאות ואף רבבות נוודים אזרחים אמריקאים מבוגרים, בגיל מתקדם, נוסעים לאורכה ולרוחבה של המדינה, בקרוואנים נגריים, כמו "נוודים". הם מחפשים תעסוקה ופרנסה. זאת המציאות שעד כה הייתה סמוייה מן העין.

ויש גם סיפור מקדים, מקרה פרטי שעמדתי על טיבו רק כעת, בעקבות הספר והסרט.

סיפור מקדים

זאת התמונה שליוותה אותי כאשר שמעתי לראשונה על הסרט שזכה בפרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה (2020).

נזכרתי בחברינו האמריקאים שלצערי עדיין נוסעים ונודדים ברחבי היבשת הגדולה. האם המניע ל"טיולים" שלהם הוא ההתמודדות עם השפל הכלכלי?

הייתכן שחברינו גם כן היו מועסקים על בסיס קבוע (היא מתורגמנית סימולטנית מאנגלית לספרדית בבתימ"ש בעיקר, והוא אמן), ומצאו עצמם מחוסרי עבודה בתקופת המיתון הגדול? האם השפל הכלכלי ערער את נישואיהם הראשונים ולמזלם מצאו זה את זו ומיסדו את הקשר בנישואים שניים לפני כעשור בלבד?

אני מסתובבת עם התהיות הללו. מקבלת עדכונים בפייסבוק, בכל פעם מאזור, כפר, עיירה, אתר חדשים. תאמינו לי זה לא קל כאשר מתברר לפתע שהגורל התאכזר לנפשות יקרות שהכרת זה מכבר. מכל מקום, כל הכבוד לחוסן ולאופטימיות שהביאה את החברים שלנו עד הלום.

זה יכול לקרות לכל אחד. ואכן זה קורה גם היום. לצערי.

וכאן המקום לשבח את ג'סיקה ברודר על הפרויקט התיעודי, והספר:

Nomadland: Surviving America in The Twenty-First Century. Jessica Bruder (2017). W.W. Norton and Co. (Non-Fiction), 288 pp

לצורך כתיבת הספר, ברודר שהתה זמן ממושך בקרוואן ממונע כשהיא מתעדת אמריקאים בגיל מתקדם, אוכלוסייה נודדת שוויתרה על פורמט החיים המסורתי. פלח אוכלוסיה שיצא לשוטט בדרכים, ימים שלמים, כדי לחפש מקורות פרנסה, חיי הנוודות עוקרים אותך מהמקום הקבוע שבו התאקלמת, אבל יש גם יתרון. נוודות מאפשרת לנוע בקלות מעבודה לעבודה ולעצב מרחב במציאות הכלכלית הרעועה של ימינו.

הפרויקט של ברודר נמשך שלוש שנים תמימות ונע על פני למעלה מ- 15,000 קילומטרים של כבישים – מחוף לחוף וממקסיקו לגבול הקנדי. שטח המשתרע משדות הסלק של צפון דקוטה עד אתרי הקמפינג של קליפורניה ותוכנית ה"CamperForce" של אמזון בטקסס. בכל מקום אליו הגיעו, גילו המעסיקים מאגר של כח עבודה חדש בעלויות נמוכות. מאגר שמורכב בעיקר ממבוגרים בגילאים מתקדמים: הקורבנות הבלתי נראים של המיתון הגדול. בני-אדם שנעקרו מביתם וקהילתם עם תקווה, עלו על הכביש בקרוואנים ובטנדרים ששופצו למטרה זו, ובכך הפכו לקהילה של נוודים שהיקפה רק גדל מיום ליום. מי שחשבו שהקריסה הפיננסית ב- 2008 הסתיימה לפני זמן רב צריכים להכיר את האנשים שג'סיקה ברודר פגשה וליוותה במשך שלוש שנים. הם וויתרו על פורמט הקיום הקבוע והמסורתי כדי לשרוד, אבל לא ויתרו על התקווה.

הן הספר והן הסרט "נומדלנד" ("ארץ הנוודים") מאוד רלבנטיים לימינו. כאז כן עתה, נחשף בהם סיפור שעד כה היה סמוי מהתודעה הציבורית של אמריקה. סיפור על הבטן האפלה של הכלכלה האמריקאית – סיפור שמבשר על העתיד הכלכלי הרעוע שעוד צפוי לרבים נוספים. עם זאת, בסרט יש גם קו אופטימי. כמו החברים שלנו האמריקאים, שנוסעים ממקום למקום בחיפוש אחר עבודה, ומוצאים בתחנות שבדרך מזון לנפש, משהו בעל ערך מוסף, ערך תרבותי וחברתי. הסרט והספר מציגים מקרים של הצלחה, למרות הכל, ומהללים את החוסן והיצירתיות הנועזת של הנוודים הללו.

הערה:

הספר התיעודי של ברודר נכלל ברשימת המועמדים לפרסים יוקרתיים ואף זכה באחד מהם, פרס אמזון לספר תיעודי. ברודר לימדה בבית הספר לעיתונאות קולומביה מאז 2008. הפרסומים שלה כוללים כתבות ב"הרפר'ס מגזין", "האומה", WIRED, "וושינגטון פוסט", העיתון הבינלאומי הראלד טריביון, מגזין ניו יורק טיימס, ועוד. כתבות השטח שלה זכו בפרס ג'יימס ארונסון ל"עיתונות צדק חברתי" (פרס גרינל) ובפרס "מועדון הדדליין".

ביטון היה מעדיף אירוניה

כאשר נשאל מה הוא קורא כעת, השיב המשורר וחתן פרס ישראל, ארז ביטון, שהוא קורא בעיקר שירה. כמו לדוגמה שיריו של נתן אלתרמן. במחשבה שנייה הוסיף, אני קורא גם ספרות עולמית. כדוגמה הוא ציין את ספריו של מישל וולובק, והביע הסתייגות: "מאחר שוולובק הוא סרקסטי מידי, אני לא מתחבר אליו".

רגע לאחר מכן ביטון מציין שגם בספריו של תומאס מאן יש לא מעט סרקזם. ומסביר שהשימוש בסרקזם הוא כנראה במטרה למתן את פחד המוות. את אפקט המציאות הכל-כך קשה.

המהדורה המחודשת של "הר הקסמים" 2020, מאת תומאס מאן, בתרגומה של רחל ליברמן, ספריית הפועלים, 688 עמ', מציעה רקע לדיון בנושא, "מציאות קשה". אך לא רק – היא מספקת חומר למחשבה, ולבדיקת המונח "סרקזם" בהקשר של מציאות קשה.

תומאס מאן
הר הקסמים, תומאס מאן. קרדיט: ספריית הפועלים

הסיפור בקצרה:

על ראש הר הקסמים תומאס מאן יוצר מעין מיקרוקוסמוס של חברה רב לאומית אירופית. הוא שותל בה צעיר רגיל מן החברה הגרמנית הבורגנית, ומנחית עליו שפע של השפעות שונות ומגוונות המביאות את הגיבור לעסוק במהויות הקיום האנושי. אט-אט מגלה הגיבור את החופש הגלום בלהיות חולה. חופש מהשכל הישר ומהמחויבויות שמטילה השגרה – החופש להיות הוא עצמו.

יש משהו רלבנטי ב"הר הקסמים" לתקופה זאת, אומר ביטון. הסיפור מתרחש בסביבה של מחלת השחפת שהייתה מאוד נפוצה אז, וכעת יש לנו את הקורונה.

הדבר המופלא בספרו של מאן הוא שהטקסט נותן לך אלגוריה של מציאות דקדנטית. תחושה של מציאות בתחילת המאה ה- 20, אירופה רקובה לאחר מלחמת העולם הראשונה. הדמויות כל כך מוחשיות. והסרקזם חוגג, מוסיף ביטון בראיון שהעניק לגואל פינטו, הידוע בגישתו הפלורליסטית וחיבתו לענייני תרבות.

ובראיון למעריב אומר ביטון: יש בספר ניסיון להתמודד עם הקושי של היעלמות החולים, כשהיה ידוע שכל אחד מהם ימות בסופו של דבר, והכל עטוף בסוג של סרקזם שלא כל כך אהוב עלי, אבל בהחלט מובן לי השימוש בו כדי לרכך את אימת המוות והסופיות הזו.

האמנות נותנת פשר לסבל האנושי, ובלי ספק בספר הזה יש סבל של חולי השחפת ההולכים למות, אבל יש בו גם הרבה שמחה ביחסים בין הדמויות, וזה נותן לי מענה בחיפוש אחר פשר לחיים עצמם, מסכם ביטון.

מבולבלים? להלן כמה הגדרות מוסמכות

א. הגדרות:

הבחנה בין סרקזם ואירוניה.

במילון אבן־שושן אירוניה מוגדרת כ״לגלוג קל ומוסתר כלשהו״. אירוניה אינה חייבת להיות לעגנית או עוקצנית, אבל נחוץ שיהיה פער בין הכוונה המילולית לכוונה המפורשת.

הבחנה בין אירוניה לסרקזם.

אילון גלעדכאשר אירוניה משתמשת בלגלוג עוקצני מדובר בתת־סוג של אירוניה הנקראת סַרְקַזְם (ממילה יוונית שפירושה נשיכת בשר), אך לא כל אירוניה היא כזו.

הבחנה בין ציניות ואירוניה

אם כבר אנחנו כאן, כדאי לבדוק עוד מונח: ציניות. ובכן – ציניות היא תפיסה פילוסופית שאומרת שאנשים פועלים על פי מניעים אנוכיים צרים ולא על ידי אידיאולוגיה או ערכים נעלים.

ובעברית-כמו-בעברית – מתבלבלים בין ציניות ואירוניה לפחות מאז שנות ה- 40 של המאה הקודמת, וספק אם הדבר ישתנה בעתיד הנראה לעין. (אילון גלעד, הארץ, 27.7.2016).

מעתה הכל ברור: אירוניה עשויה לגלוש דרומה ואז זה סרקזם. וכל עוד האירוניה מושלת בכיפה, לביטון אין רתיעה ממנה…

***********

נספח

ההתנסות של ביטון עם "הר הקסמים" בתרגומו של מרדכי אבי-שאול, החלה לדבריו בגיל 14, כאשר היה תלמיד בבית חינוך לעיוורים בירושלים. שם הייתה שקיקה גדולה לקריאת ספרות קלאסית. ביטון מספר על משחקי תפקידים בין נערי המוסד החינוכי, על-פי הדמויות של הספר. "הפנמנו את הדמויות של הספר, עד כדי כך שהיינו מדמים את עצמנו כחלק מהן. אחד החברים התנהל כאילו הוא סטמבריני, אחר היה נאפטא היהודי הדחוי, העלוב, הערמומי, לאחרת קראנו שושא, והיו גם האנס קאסטורפ ויואכים". ביטון דימה עצמו לנאפטא. יחד עם האיטלקי סטמבריני, צאצא של מורשת ההשכלה הם שני אינטלקטואלים שהאנס הבורגני פוגש בבית ההבראה בשוויץ. דווקא סטמבריני מסמל את היופי של האדם מבחינה פיזית ומנטלית ורוחנית. אדם שמבטא את עצם השמחה של הקיום אפילו בתוך האוירה של המוות בבית ההבראה. מאידך, נאפטא הוא יהודי, קטן קומה, שמסמל את הדקדנציה והשמרנות הבלתי נגמרת שאין לה זכות קיום בעתיד. ולבסוף מתאבד.

היסטוריון במלכוד

אף פעם לא מאוחר מדי ללמוד עוד משהו. נחשפתי לדיון רדיופוני סביב התרגום לרוסית של הספר: "21 מחשבות על המאה ה- 21", מאת  ההיסטוריון יובל נח הררי. השאלה המרכזית בדיון עוסקת בציפיות של הקורא ממהדורה מתורגמת של ספר, על אחת כמה וכמה, כשמדובר בספרו של היסטוריון: איך ניתן להסביר תיקונים והשמטת קטעים מהמהדורה המתורגמת, למרות שהופיעו בספר המקורי. והאם יש הצדקה לכך כאשר מדובר ברגישות תרבותית ודתית של קהל היעד?

ביולי 2019 – התקיים ראיון רדיופוני בתכנית "גם כן תרבות". המנחה, גואל פינטו ראיין את העיתונאית לנה רוסובסקי מ"כאן תרבות" ואת יגאל ליברנט, דוקטורנט להיסטוריה ומתרגם ספרים מרוסית לעברית.

אקדים ואומר שאת ספרו של ההיסטוריון יובל נח הררי – 21 מחשבות על המאה ה- 21, קראתי בשלמותו, כולל ההקדמה. למעשה, את הפסקה האחרונה של ההקדמה קראתי מספר פעמים מכיוון שכמו כל איש אקדמיה, אני יודעת היטב שהקדמה חשובה לא פחות, ואולי יותר, מהספר עצמו. ההקדמה הסתיימה בהתלבטות של הררי באשר לחופש הביטוי והבעת ביקורת על דמוקרטיה ליברלית, "באקלים הפוליטי הנוכחי כל חשיבה ביקורתית על הדמוקרטיה הליברלית עשויה לחזק רודנים ותנועות קיצוניות". בהמשך, מחליט הררי חד-משמעית להעדיף חופש ביטוי על פני צנזורה עצמית. "החלטתי להעדיף דיון חופשי על פני צנזורה עצמית (עמ' 16).". אמירה יוצאת דופן. שכן מדובר בהסטוריון, שמתפקידו להציג עובדות ושום דבר מעבר לעובדות.

הראיון הרדיופוני הצביע על הבעייתיות בבחירה של הררי, כשמדובר במהדורות מתורגמות של המקור לשפות זרות. המהדורה בעברית תורגמה לאנגלית וזו תורגמה לרוסית. השאלה שהועלתה לדיון בראיון התייחסה בעיקר למהדורה ברוסית, לתיקונים ולהשמטות שנעשו בה לעומת הגרסה המקורית בעברית.

בפרק שנקרא "פוסט אמת" – יש פייק ניוז ששורדים לנצח – שם נכתב כך,

"אנו חיים בעידן חדש ומפחיד של 'פוסט אמת' ומוקפים בשקרים ובבדיות, או כך לפחות מכריזות הכותרות, וגם דוגמאות לא חסרות. בשלהי פברואר 2014 כוחות מיוחדים של צבא רוסיה פלשו לאוקראינה והשתלטו על מתקני מפתח בחצי האי קרים. ממשלת רוסיה והנשיא פוטין בעצמו הכחישו שוב ושוב שאלו כוחות רוסיים, וטענו שאלו הן 'קבוצות להגנה עצמית' של תושבי קרים, שאולי קנו ציוד רוסי בחנויות מקומיות. פוטין ועוזריו ידעו היטב שהם משקרים במצח נחושה.(עמ' 229)"

הדוגמה הושמטה מהמהדורה ברוסית. וכשנשאל מדוע, הסביר הררי שאכן נעשו התאמות בין הגרסאות, וזאת על רקע תרבותי ודתי. הוא הצביע על דוגמה אחרת להתאמה על רקע תרבותי במהדורה העברית לעומת המהדורה הבריטית: במקור בעברית יש התייחסות למירי רגב ואלאור עזריה, וזו הושמטה מהמהדורה הבריטית, "כי הבריטים פשוט לא שמעו על רגב ועזריה", לדבריו.

על פניו הסבר מתקבל על הדעת. אבל גואל פינטו מקשה וממשיך בדיון עם שני מרואייניו: האמנם במעבר מהמהדורה בעברית למהדורה ברוסית מדובר בשינויים על בסיס רקע דתי ותרבותי, או שמא הררי משנה גרסאות כדי שהמסר שהוא מטיף לו פשוט יעבור הלאה? לדברי ליברנט, מדובר מדובר בסיבה השנייה – "הררי הנו היסטוריון של ימי הביניים שעבר לעסוק בהיסטוריה עכשווית גלובלית. הדוגמאות שהוא מביא בספרו נועדו להלהיב את ציבור הקוראים. ברגע שנראה לו שהדוגמאות עשויות לעורר איזו שהיא התנגדות, הוא פשוט משנה אותן."

אין צורך להוסיף שזו איננה גישה טובה להיסטוריון שאמור להציג עובדות וכלום מעבר להן. כפי שציינתי, בהקדמה לספר, הררי כתב שהוא מתלבט האם להתבטא בחופשיות או לצנזר עצמו בספר, והתשובה שנתן ברורה למדי – חופש הביטוי עדיף (עמ' 16).

איך מיישבים בין חופש ביטוי של היסטוריון לבין השמטות ותיקוני עובדות במהדורה הרוסית? הרי במהדורה הרוסית הושמטה הפסקה שעוסקת בפלישה לאוקראינה של צבא רוסיה, ובהכחשת המקרה על ידי פוטין. קשה לקבל שמה שעמד לעיני המתרגם ולעיני הררי היה עניין של רגישות תרבותית או דתית. הרי במקום הפסקה שהושמטה הוצגו במהדורה ברוסית דוגמאות ל"פוסט אמת" שכל כולן קשורות בדונלד טראמפ. סימן קריאה!

אם נוסיף לכך את המידע שהררי הוזהר על ידי יודעי דבר, ברוסיה, שבגרסה האנגלית של הספר יש קטעים שעלולים לפגוע בסיכוי שהספר שלו יראה אור, בהכרח נגיע למסקנה שאין כלום בין ההשמטה והתיקונים לבין "חופש הביטוי" שהררי נטל לעצמו. רק כדי לסבר את האוזן, תעשיית הספרים ברוסיה נהנית ממרחב ביטוי רחב יותר מאשר תעשיית הסרטים (ראו איזה רעש עורר הסרט "סטלין מת"). על אף זאת המהדורה הבריטית לא יכלה להופיע אחד לאחד בתרגום לרוסית ולא הייתה זוכה להצלחה אצל ציבור הקוראים שם. אבל בין זה לבין האמירה לגבי "חופש הביטוי" המרחק עוד רחוק. הררי העדיף לכאורה להשמיט דברים שיעוררו התנגדות ויפגעו בסיכויים של הספר להעביר את המסר.

גם בתרגום של ספרו לפרסית נעשו תיקונים והושמטו פסקאות. הררי מבהיר אמנם שהם נעשו על דעתם של המתרגמים בלבד. הם השמיטו פסקאות בשל רגישות קהל הקוראים שלהם, בעיקר קטעים הנוגעים לנביא מוחמד ולאסלם. הררי טוען שלא אישר את ההשמטות בהוצאות הפיראטיות, אבל הוא מודה שאישר לפרסם את המהדורה של ספרו בפרסית ולהפיץ אותה בחנויות הספרים על אף הכל, "כדי שצעירים יוכלו להשיג את הספר בחנות הספרים. לקרא ספר על אבולוציה, מיניות וסובלנות דתית". האמנם ספר על מיניות וסובלנות דתית?

לפי המהדורה ברוסית נראה שלא כך הדבר. ליברנט מצביע על העמוד הראשון בספרו של הררי בעברית שפותח בהקדשה לבן זוגו איציק, לאימו פנינה ולסבתו פאני. כבר בהקדשה המילים "בן זוגי" ובאנגלית husband , שונו במהדורה ברוסית ובמקומן נכתב "שותף", שברוסיה מתפרש קודם לכל כ"שותף לעסקים". ולא רק זה, כל דבר שלילי ביחס לרוסיה הוצא או שונה במהדורה ברוסית כולל השמטות של "רוסיה כמדינה אוטוריטרית".

מן הסתם, בפתח הריאיון הובהר שהידיעות על חוסר אמינות בתרגום לרוסית ולשפות זרות נוספות הופצו ברשתות החברתיות ושם הם עשו הרבה רעש. אבל הפרשייה נדונה בהרחבה במקומותינו. התהיות הועברו לתשומת ליבו של הררי, ולכל מי שמחזיק בידיו מהדורה מתורגמת של ספר היסטוריה.

ניתן להאזין לראיון בקישור הזה, החל מדקה 18.35.

לדבר על המציאות כפי שהיא באמת

"פוליטיקלי קורקט" עשוי לעקר את התרבות בכללותה. לאחרונה הוא נכפה גם על האמנויות לסוגיהן. איך בכל זאת אפשר לפתוח צוהר ודיון באמיתות מבלי להיענש ולהיות מואשם בחתרנות? מי שעשתה זאת בהצלחה היא עאישה מאליק, סופרת מוסלמית בריטית.

ארצנו הירוקה והנעימה, מאת עאישה מאליק. ד. תמיר, 2020. תרגם מאנגלית: תומר בן אהרון. 447 עמ'.

ארצנו הירוקה והנעימה, מאת עאישה מאליק. 2020. קרדיט: סימניה.

"ארצנו הירוקה והנעימה" הוא רומן שבוחן את חיי היומיום של מוסלמים יוצאי פקיסטן החיים כיום בבריטניה. במעגלי הספרות הבריטית מאליק נחשבת ל"ברידג'ט ג'ונס המוסלמית". היא מעידה על עצמה שלא רק שהיא נמשכת לנושאים הקשורים בחיי היומיום של יוצאי פקיסטן בבריטניה. יש לה כישרון לבחון את המציאות בקלילות ולאזן בין ה"פוליטיקלי קורקט" למציאות חייה כאישה מוסלמית בריטית. היא לא תשקיע בכתיבה על נושאים אקטואליים שאינם נוגעים לה ביומיום (כמו רצח מתוך כבוד, טרור או הקצנה). לדבריה, "יש מספיק סופרים שכותבים על סוגיות אלו ומנצלים אותן לצרכיהם."

הכפר הקטן, "אחרית בבל" שמו, שוכן לא רחוק מהעיר ברמינגהם. גיבורי הספר, מרים ובילאל ובנה של מרים, האריס, עזבו את ברמינגהם שבה גדלו לטובת הכפר, "אחרית בבל" שאינו יותר מדי מרוחק מברמינגהם ומאמו של בילאל. הם מאושרים. היא עיתונאית וכותבת בלוגים והוא בעליו של משרד רואי חשבון. הם מתגוררים בבית רחב מידות, מנהלים חיים נוחים ובריאים ובנה של מרים, האריס, הוא תלמיד בבית הספר המקומי. שלושתם מקובלים בכפר, מעורים בחיי החברה ובהווי הכפר, מתנהלים ונראים כמו כולם – הם בריטים לכל דבר החל בלבוש וכלה בדקויות של התרבות הבריטית. הפרט היחיד שמסגיר את מוצאם הוא צבעו השחום של עור גופם.

כעבור מספר שנים בכפר, מתה סכינה, אמו של בילאל. הצוואה של סכינה מפרה את השקט והשלווה. בילאל, "ביל" כפי שמכנים אותו חבריו, מתאבל זמן ממושך על אמו, שהותירה אחריה אחות, אלמנה ובודדה, שממשיכה להתגורר בברמינגהם בבית המשפחה. בעקבות פציעתה של הדודה, בילאל מביא אותה לביתו שבכפר, שם היא מתגוררת ומטופלת במסירות על ידי הזוג הצעיר. בילאל אינו דובר אורדו. אשתו, מרים, בקיאה ממנו בשפת עמם ומתקשרת היטב עם הדודה שאינה דוברת אנגלית. המשפחה ממשיכה להתנהל כרגיל ומסתגלת לדודה, הלבושה בבגדים מסורתיים. כך עד לרגע שבו בילאל, שמתקשה להתגבר על געגועיו לאמו, מחליט לקיים את צוואתה. תחילה הוא מבשר לבני המשפחה על כוונותיו לבנות מסגד בכפר. אחר כך הוא מספר על תוכניותיו לידידו, רי'צרד, כומר הכפר. ומוסיף שהתוכניות תלויות בכך שיוכל להשיג מימון לרכישת שטח אדמה ובניית המסגד.

מרגע שהדבר נודע לאנשי הכפר נפתחת תיבת פנדורה. מאליק מתארת בקלילות כיצד מערכת היחסים השלווה וה"פוליטיקלי קורקטית" מופרת באחת. מאליק מוצאת קטעי הומור בכל דבר ומתארת באמצעות דיאלוגים והומור את המתחים והחרמות, את הדיבורים והשיחות שמאחורי הגב, את התנהלות הכומר ודרי הכפר הבריטים. במובן זה היא מתנהלת בדומה ללארי דיויד, האמן שיצר את הסדרה הקומית "סיינפלד". היא מרגישה חובה לעצמה לא לטאטא דברים מתחת לשטיח, ומאירה בזרקור את המציאות כפי שהיא באמת, זו שניתן להסוות אותה כשחיים בעיר הגדולה, ההטרוגנית, ה"פוליטיקלי קורקטית".

קומדיה היא דרך מילוט נפלאה מה"פוליטיקלי קורקט", אבל חייבים לעשות זאת בשכל ובטוב טעם. לחשוב איך לפרק מחסומים באמצעות הכתיבה הספרותית ולגרום לקוראים להיות מעורבים בסיפור. בכל מקרה, הכלל הראשון בכל כתיבה הוא: "אם אינך מרגיז קצת את מישהו כנראה שאינך מבצע את עבודתך". התפקיד של הסופר/ת הוא לעורר מחשבה, לגרום לקורא להטיל ספק בדברים ולפתח נקודות מבט. הכלל השני שמאליק אימצה בכל ספריה הוא שאסור להשתיק את המציאות. חשוב לכתוב על נושאים עכשוויים בתנאי שעושים זאת באופן מבדר, במיוחד כשכותבים על מציאות אפלה. אם מבליטים הומור במקום חשוך הופכים את כל מה שעגום למשהו נסבל. מאליק אינה מתקשה לעשות זאת. כי מבחינתה, ההומור נמצא בכל אדם ובכל סיטואציה.

המסר הכללי של "ארצנו הירוקה והנעימה" (שימו לב שהכותר עצמו הוא אירוניה על ה"פוליטיקלי קורקט") :

אנו חיים בתקופה שבה תרבות הקריאה מחייבת את הסופר להשתמש ב"פוליטיקלי קורקט". כך מצמצמים את הדיאלוג בכללותו ואת חופש האמנויות באופן ספציפי.

בסוף, אם איננו מסוגלים לגעת בבעיות ממש רציניות או לא-נוחות, אנחנו מסתכנים בעיקור התרבות בכללותה. אנו חוסמים את השיח וגם מציתים פחד מה"אחר". ספרות טובה באמת יודעת להציב מראה בפני הקורא, להציג בפניו שאלות, ולאפשר לקורא להיחשף, לפחות כלפי עצמו, להכיר את מחשבותיו האמיתיות ולהחליט מה הן התשובות הנכונות לדילמות.

בעקבות השקרים שלנו

הם מאוד נפוצים. הם במוקד ההוויה האנושית. צורות רבות וסגנונות רבים לשקר האנושי. יש שקרים בנאליים ואפילו מקובלים, ויש שקרים גסים. אומרים שחצי אמת גרועה משקר. אבל אנחנו יודעים לשקר מגיל אפס, להסתיר דברים גם מהקרובים לנו, ולהמציא עובדות שלא היו ולא נבראו. אנחנו יודעים לסווג את השקר לפי צבעים: שקוף, לבן, אפור. השקר הראשון של האנושות התרחש בגן עדן. קין הרג את הבל וסיפר שאינו יודע היכן אחיו, "השומר אחי אנוכי?"

בזיעת אפיך תאכל לחם. ציור משנת 1889
בזיעת אפיך תאכל לחם. ציור משנת 1889. קרדיט: ויקיפדיה

השבוע חשבתי על שתי הנובלות שקראתי, שבהן כיכב השקר כמוטיב מרכזי וסביבו נרקמה העלילה. אני פשוט זרמתי עם הקריאה מבלי להתעמק בשאלות כמו מה ההגדרה של שקר, או איך מגיב הזולת לשקר לאחר שגילה אותו. באופן מפתיע, חשתי אפילו רחמים כלפי שקרנים שמתבוססים בשקריהם.

המחשבות העסיקו אותי לאחר מעשה, כאשר השוויתי בין הנובלה הדרמתית והנובלה הקומית. תהיתי איך ייתכן שמבין הז'אנרים שאני מכירה אין בנמצא ספרות "שקר". חשבתי גם על הסיפור הבראשיתי של הגירוש מגן העדן, שנרקם סביב השקר. שקר משתלב למעשה בעלילות מסוגים שונים – דרמה, טרגדיה, ספרי מתח לסוגיהם השונים, סיפורי אלימות וטרור, סיפורי הרפתקאות ועוד. למדנו לזהות את השקר כרכיב נלווה למשהו אחר, מרכזי יותר.

בנובלה הראשונה שאתאר בקצרה להלן, השקר נספח לדרמה, ובשניה, הוא נספח לקומדיה

בנובלה הראשונה, דרמה מתרחשת בתל אביב, בפריז ובקיבוץ שבנגב. העלילה מתמקדת במשפחה בת שלוש נפשות המתגוררת בדירה בתל אביב. אב אם ובת. האב, צייר שהקים סטודיו לציור ופיסול, מצייר וגם מפסל בחימר ובמקביל, הוא מלמד קבוצות של צעירים את רזי הציור והפיסול . כדי להתפתח  ולהתפרסם כצייר, האב מציג עבודות בתערוכות בתל אביב ובפריז. הנסיעות שלו לפריז הן חלק אינטגרלי מהווי המשפחה. כאשר הוא בפריז הבת והאם נותרות מאחור. כך מתהדקים הקשרים בין האם לבתה, ואילו עם האב אין כמעט קשר הורי. לקראת סיום התיכון, הבת סועדת את מיטת אמה החולה עד שזו מתה ממחלה ממארת. לאור כישרון הציור שהתגלה אצל הבת בילדותה האב מציע לה להצטרף אליו בנסיעה הבאה לפריז ולפקוד את אחד מבתי הספר לאמנות. הבת מחליטה לנסות. בזמן שהות בפריז הבת חשה שלאביה יש "סודות". בתוקף מערכת היחסים בין השניים, הוא לא פתוח כלפי הבת שחושדת שהוא מנהל מזה שנים חיים כפולים. מתברר שלפני הנסיעה הוא נתן לה ספר במתנה ומרוב כעס עליו היא לא פתחה את העטיפה. כעת היא משערת שהעלילה שבספר היא תחליף לשיחה ושהספר מגולל סיפור משפחתי דומה של אב המנהל חיים כפולים.

הבת מואסת באביה ובורחת מפריז אל חברתה בקיבוץ שבנגב. כעת היא משחקת את תפקיד השקרנית מול חברתה הטובה, הפעילה בוועדת הקבלה של הקיבוץ. היא פותחת מכתב פניה שנשלח אל חברתה מבחור אלמוני המבקש להתקבל לראיון בוועדת הקבלה. היא מסתבכת בזיוף חתימה ובחדירה לפרטיותם של השניים. מסכת השקרים מעיקה עליה ויום אחד היא חושפת בפניהם את הכל.

הנובלה השנייה היא קומדיה שמתרחשת בכפר קטן באזור הררי בדרום צרפת. העלילה מתמקדת בקורותיו של בן יחיד לאב שמגדל את בנו לבד, ובכוונות של האב שיום אחד בנו יירש את עיסוקו – דוור הכפר . לכל אדם בכפר יש זוג אופניים. כלי ניוד חיוני שמסייע לבני הכפר להתמודד עם הטופוגרפיה המקומית. הבן אינו מסוגל לשמור על שווי משקל ולרכוב על אופניים כמו חבריו. הוא מתבייש בכך וממציא סיפורים שקריים כדי להתחמק מבושות. בסתר, הוא מנסה ללמד עצמו לרכוב, ללא הועיל. וכך הוא נקלע לסיטואציות בלתי אפשריות, רובן קומיות, במקום לגלות לכולם שהוא אינו יודע לרכוב. גם לאשתו הוא מספר סיפור שקרי בכל פעם שהיא מציעה לו להשתתף בתחרות רכיבה על אופניים. עד כמה שזה נשמע מוזר, הוא הבעלים של חנות לתיקון אופניים. בזכות האהבה שלו למכניקה. הימים חולפים, לבני הזוג נולדים בזה אחר זה בת ובן. הוא מתיידד עם צלם הכפר. וגם עליו הוא מערים בעניין הרכיבה על אופניים. והשקרים שוברים שיאים.

קומדיה של טעויות מאת ויליאם שיקדפיר 1879
קומדיה של טעויות מאת ויליאם שיקדפיר 1879. קרדיט: ויקיפדיה

שתי הנובלות שונות לגמרי. הן נכתבו על ידי סופרים שונים. אבל השקר מתגלה בשתיהן כמוטיב מרכזי. האם שני המחברים תכננו מראש להבליט את השקר האנושי; או שמא היתה זאת יד המקרה בלבד? אם נבחר בחלופה הראשונה, ונומר שהיה כאן תכנון מראש, ייתכן מאוד שנגיע למסקנה הבלתי נמנעת שהשקר האנושי הוא המלח והפלפל ושבלעדיו דרמה איננה דרמה וקומדיה איננה קומדיה.

(הכרזה להצגה "קומדיה של טעויות" מאת ויליאם שייקספיר צוירה ב 1879 לכבוד ההפקה של רובסון וקריין …)