קטגוריה: ביקורת ספרים

"רובים, חיידקים ופלדה", ג'ארד דיימונד

מחבר הספר "רובים, חיידקים ופלדה", ג'ארד דיימונד, הוא ביולוג, פיזיולוג וביו-גאוגרף של תורת האבולוציה. הוא זכה בפרס פוליצר בגין ספרו "רובים, חיידקים ופלדה" (1998), במדליה הלאומית למדעים של ארצות הברית (1999) ובפרס וולף (2013).

רובים, חיידקים ופלדה, גורלותיהן של חברות אדם, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד, תרגום: עתליה זילבר, 2008, 376 עמ'.

קרדיט: אתר סימניה

כותר הספר באנגלית הוא: GUNS, GERMS & STEEL. הערה מקדימה: מה זה GERMS? בלועזית נהוג לכלול במונח הלועזי GERMS כל מיקרואורגניזם הגורם למחלות. בתרגום לעברית העדיפו את המילה "חיידקים".

הספר "רובים חיידקים ופלדה" אינו רומן אלא ספר עיון פרי מחקר רב-שנים. לא חיבים לקרא את כל הספר כדי להשתכנע שדיימונד הצליח להראות שההבדלים בין אוכלוסיות העולם אינם פועל יוצא של ביולוגיה, גזע, מוצא אתני. ההבדלים המשמעותיים נובעים מתנאי הסביבה. האירוע הממחיש זאת היטב, הוא אימפריית האינקה – האינדיאנים שהקימו אימפריה שבירתה קוסקו וקודקודה הפך בימינו למוקד משיכה תיירותי – המאצ'ו פיצ'ו (פרו, דרום אמריקה).

וכך מספר דיימונד – בסוף המאה ה-15, כאשר קולומבוס הגיע לאמריקה וחשב שהגיע להודו (לכן הילידים קיבלו את הכינוי אינדיאנים), החל מסע הדעיכה של הילידים, כולל אימפריית האינקה. האינקה היו ידועים כעם חזק, פיקח וחכם. עד היום שרידי המבנים שהם הקימו מהווים הוכחה לחוכמתם. אבל משום מה, בעוד שבאירופה ואסיה במאה ה-15 כבר מזמן יצרו כלים מפלדה, רובים וכן הלאה, והשתמשו בסוסים במלחמות ובימי שלום, האינקה היו עדיין שרויים בעידן האבן. הם הפליאו לבנות באמצעות האבן, ליצור כלים באמצעות האבן. הם היו השליטים הכל-יכולים. וביום בהיר אחד, אחרי גילוי אמריקה, בתחילת המאה ה-16 הגיעו לדרום אמריקה מיסיונרים חמושים מספרד, במצוות המלך קרל ה-1, ועליהם הוטלה משימה להשליט את הנצרות ביבשת. כשהגיעו אל אימפריית האינקה (כיום פרו), הם הצליחו בקלות לקחת את השליט שלהם בשבי, לסחוט ממנו אוצרות בתואנה שישחררו אותו אחר כך, ולבסוף הרגו אותו לעיני צבאו העצום ורב. לספרדים היו אלפים מועטים של חיילים לעומת הצבא של האינקה שהיה עצום ורב.

אלו גורמים הכריעו את המאבק בין הספרדים לאינקה?

לאינקה לא היו רובים, הם לא השתמשו בסוסים משום שלא בייתו אותם, ודבר נוסף – החיידקים שהספרדים נשאו על גופם והיו חסינים בפניהם, גרמו למגיפות בקרב האינקה. (באנגלית GERMS). באותן שנים התפשטה באמריקה מחלת האבעבועות, שנגרמה על ידי וירוס שהביאו עמם המסיונרים מאירופה. דיימונד שואל, הכיצד? הכיצד חלק מסויים של האנושות התפתח והשאיר מאחור את עידן האבן, ואילו בחלק זה של העולם עדיין חיו בתקופת האבן, בלי רובים, בלי חיות בית, או סוסים? רק כדי לסבר את האוזן, באירופה שימשו חיל הפרשים את העמים במלחמות רבות עד מלחמת העולם הראשונה. האינקה הכירו את חיל הפרשים רק הודות לפלישת הספרדים לשטחם. כל אלו הן עובדות, אבל מה הביא להבדלים כה משמעותיים בהתפתחות העמים? זאת השאלה.

הספר מוקדש לבירור השאלה, ולביסוס התזה לפיה, לא הביולוגיה אלא התנאים הסביבתיים הם הדבר שחורץ את גורל העמים. מבין מבקרי הספר חלקם אינם מקבלים את התזה, וטוענים שדיימונד פשוט שולט במלאכת השכנוע. איך שלא יהיה, לדיימונד הוענקו פרסים בגין התזה שלו ובשל החידוש הגדול שלו, המוצג בצורה יוצאת מהכלל בספר "רובים חיידקים ופלדה". אני הענקתי לו 5 כוכבים.

העיבוד הקולנועי מחוויר לעומת הספר

כדי שתרצו לצפות בעיבוד קולנועי למותחן שהפך לרב-מכר, היחצנים דואגים להבטיח: "הסרט מבוסס על רב-מכר בעל אותו שם, מאת הסופר עטור השבחים". זה יכול להיות מותחן מאת אגאתה קריסטי. תחשבו על המותחן "עד התביעה" מאת אגאתה כריסטי והעיבוד הקולנועי שלו. שם זה עבד לא רע; לאו דווקא הודות ל"כוכבים" העולים – צ'ארלס לוטון ומרלן דיטריך.

מקרה ספציפי : מותחן הפשע "פרשת קוליני"

אחת הדוגמאות לחילוקי דעות סביב ההצלחה/אי-ההצלחה של העיבוד הקולנועי הוא הסרט "תיק קוליני", המבוסס על רב המכר "פרשת קוליני", מאת הסופר הגרמני והעורך-דין פרדיננד פון שיראך (ידיעות אחרונות-ספרי חמד. מגרמנית: נעה קול, 2011, 149 עמ'). צריך להגיד שפון שיראך הוא נכדו של אחד מראשי המשטר הנאצי, באלדור פון שיראך, שהורשע במשפטי נירנברג. "פרשת קוליני".

קרדיט: ידיעות ספרים

תקציר: קספר ליינן הוא עורך דין חדש, חכם, חרוץ, עמוס בחוש צדק, אפילו צדקנות. המקרה הראשון שלו הוא רצח סנסציוני: פבריציו קוליני הרג אדם. הוא מודה בכך, והראיות נמצאות בכל מקום. אחרי שהסכים להגן על הרוצח, ליינן מגלה שלו עצמו יש קשר אישי לקורבן, והוא מנסה לסגת מהתחייבותו לייצג את קוליני. אבל עמית מבוגר יותר, ריצ'רד מטינגר המפורסם, מניא אותו מכך. מטינגר הוא עורך דינו של הקורבן, והיועץ המסייע לתביעה. אין זה בהכרח הדבר שמשכנע את ליינן להישאר בתיק.

אנחנו יודעים מה יקרה – השאלה היא "איך". ההנאה מהספר נמצאת בפרטים הקטנים: במקרה המדובר, הפרטים הפיקנטיים הם הדין בגרמניה ואופן הפעלתו, אנקדוטות סביב הדמויות המעניקות להן מניע אפשרי, ידיעות מרתקות, ותיאור הנתיחה שלאחר המוות. זה מה שבדרך כלל בונה ספרות פשע. כל המוסכמות נמצאות שם – אפילו עניין האהבה. והקורא המיומן יכול לסמן וי על רשימה ארוכה של פריטים. הספר הזה מהלך עלינו קסם. לא בזכות הפרטים הקטנים, אלא הודות לסגנונו, לאחידות שבה פון שיראך מתייחס לעובדות שלו, למתח הבלתי מאולץ שמטריד את קוראיו. ההקפדה של פון שיראך על ההיסטוריה, החייאת כל מה שהודחק, היא זו שהופכת את הספר הקצר הזה למשהו מרשים. (** "חוק דרהר" קבע ב- 1968 כי על פשעי הנאצים חלה התיישנות).

אבל "פרשת קוליני"  הוא לא רק מותחן קצר, תמציתי וכובש. הספר זכה לעיבוד קולנועי.

בתחילה נראה שההבטחה של הסרט מתקיימת. בעוד שהנושאים שאותם מקיפה הפרשה עצומים ובינלאומיים, יש לעיבוד הקולנועי אינטימיות שעובדת בצורה יעילה יותר ממה שקנבס רחב יותר עשוי היה לעשות. זה מתחיל בתמונת הפתיחה: עורך דין טורקי/גרמני צעיר, קספר ליינן (אליאס מ'בארק) שומר על כושר בזירת אגרוף. התמונה הזו נקטעת עם דשדוש רגליו של גבר בגיל העמידה המאוחר, פבריציו קוליני (פרנקו נירו) הנכנס למלון יוקרתי בברלין, ועושה את דרכו לסוויטה הנשיאותית. הוא מתחזה לעיתונאי שבא כדי לראיין את דייר הסוויטה, תעשיין בשם הנס מאייר (מנפרד זפטקה), בעל הצטיינות של הצלב הפדרלי ומנכ"ל מפעל "מאייר מאשין פאבריק", בקיצור, אדם בעל הכרה כלל-לאומית. במקום לא מתקיים דו-שיח. אנחנו שומעים נקישה של אקדח ואז רואים את טביעות הרגל העקובות מדם של קוליני. הוא עוזב את החדר וחולף על פני מרצפות השיש של המלון כשהוא צועד בכבדות לעבר הספה בלובי ונופל עליה. הוא אינו מנסה להסתיר את פשעו ואף מפנה את צוות המלון לסוויטה.

כל זה נראה כמו מקרה פתוח וסגור של הרג בכוונה תחילה, כלומר רצח. אין ספק שקוליני, מהגר איטלקי, שעד כה ניהל חיים נקיים ללא רבב, ביצע את הפשע. ושוב חוזרים לשאלה: מה היה המניע שלו? ליינן נחוש לגלות זאת, גם אם מרשו אינו מודאג מדי לגבי גורלו. המצב מסתבך עוד יותר כאשר ליינן מגלה שהאדם שמרשו רצח היה הנדיב שגידל למעשה את ליינן וסייע לו לסיים את לימודיו בקולג'. כך לפחות מזכירה לו נכדתו של מאייר, יוהנה (אלכסנדרה מריה לארה), שפעם הוא ניהל איתה רומן אהבה. כשהיא דורשת לדעת איך הוא יכול להגן על רוצחו של האיש שכל כך אהב אותו, ליינן עונה שאם הוא היה רופא, הוא היה מחויב לנסות ולהציל אפילו את חייו של רוצח סדרתי.

נראה שליינן עמוס מעל לראש בתסבוכות של התיק. יש מסתורין אמיתי בתחילת הסרט. מה עומד מאחורי ההרג? מדוע קוליני כל כך שותק ולא מוכן לעזור לעצמו? אי אפשר היה ליצור רקע יותר מוצלח מזה לדרמות שעשויות לפרוץ תוך כדי הדיון בבית המשפט. עם זאת, הפיצוץ המיוחל בושש לבוא. גם כאשר הצופים בסרט מגלים את הזוועות מאחורי המעשה האכזרי של קוליני ומדוע הוא ביצע אותו, יש בסרט תחושה של נתק. תחושה שמנתחים את רמת המוסר של המעשים שנעשו, ובו בזמן הניתוח נחסם בפני הצופים באמצעות מחסום בלתי חדיר, מה שאינו מאפשר לצופים בסרט להיות באמת מעורבים. ליינן הוא מעין צינור בלתי נלאה ולא סימפטי ודרכו אנו למדים שמאיר הנערץ אולי לא תמיד היה סנדק נדיב שעוזר לאנשים. עוד אנו לומדים שהחיבור בין מאייר לקוליני קושר את שניהם לזוועות שהתרחשו בזמן המלחמה. מעשה ההרג של קוליני היה ניסיון נואש להשיג צדק מכיוון שמערכת המשפט עצמה בגדה בו ובמשפחתו.

לסיכום: מבחינה ויזואלית הסרט בהחלט קל לעין והוא מצולם להפליא לכל אורכו. אבל צריך שסרט יחדור מבעד למעטפת החיצונית שלו, צריך שלסרט יהיה סגנון ייחודי מחוץ לתיעוד השיטתי של מה שמתרחש. הצופה חווה חוויה מבלי ממש להתעכב על מה שהוא רואה על גב המסך. העדר הרגש פוגם ביכולתם של הצופים להרגיש מעורבים. גם התוספת של רגש בסצנת הסיום (לא ספוילר) – תצלום שקוליני העביר לליינן ובו נראית אחותו של קוליני בגיל 12, כשעל גב התמונה כתוב: "זאת אחותי, אני מתנצל על הכל, קוליני" – היא תוספת שלא הופכת את הסרט למרגש באמת.

פענוח רצח עם "טוויסט"

בספרות הפשע, קל ונוח ל"הדביק" לבעלי-החיים תכונות מתוך העולם האנושי. זאת מכיוון שבעלי-החיים מתנהלים בעולם בדרכים הדומות למדי לדרכים אנושיות, אך אינן מתנסחים במילים, והם גם לא יתנגדו לניסוח שלנו. כך קל לנו לזהות בבעלי-החיים כוונות, מאבקים, חיי חברה וחיי משפחה, או לשבץ אותם כבלשים בפרשיות רצח, תוך שימוש במילים המביעות תכנים מעולמנו.

גלנקיל: מותחן כבשים", לאוני סוואן (ספרייה לעם, הוצאת עם עובד, 2005. תרגמה מגרמנית: טלי קונס, 357 עמודים). 2005 ,Three Bags Full, by Leonie Swan

באדיבות: אתר "סימניה".

"גלנקיל", שראה אור בגרמניה, הוא מותחן כבשים שהפתיע רבים. כאשר אנו חושבים על ספרות הרצח בגרמנית, הנטייה היא לחשוב על ספריו של עו"ד פרדיננד פון שיראך, כגון: "פרשת קוליני", מותחן משפטי מושחז או "פשעים", רצח ברוטלי של אשה בידי בעלה. אלו ספרים בעלי ערך מוסרי ולאו דווקא ספרותי. די בטוח שלא נחשוב על רצח מסתורי המתרחש באזורים הכפריים של אירלנד, ועל עדר כבשים אנתרופומורפיות (שעברו האנשה), העוסקים במרץ בפענוח רצח הרועה המסור שלהם, ג'ורג', שנמצא מת באחו ואת חפירה תקוע בגופו.

"במבט ראשון, כל החבורה נראית כל-כך לא כשירה לעבודת בילוש." אומרת סוואן על חווית הכתיבה שלה. מה גם, שבעת פרסום הספר סוואן הייתה דוקטורנטית לספרות אנגלית, והמחשבה על כתיבת מותחן כבשים היווה עבורה אתגר נוסף.

ובכל זאת חלק מהכבשים ב"גלנקיל" לא היו כשירים לבילוש אילו היו בני אדם. כמו לדוגמה סר ריצ'פילד, האיל מנהיג העדר, ששמיעתו הולכת ונחלשת וזיכרונו גרוע, רק ראייתו מצוינת; ומייזי השיה התמימה; כך גם שה-החורף, קשה החינוך ועושה הצרות; אבל סוואן אינה מתרגשת מכך, "אם מסתכלים לעומק, מבינים שלחלק מהעדר הזה יש לא מעט מה להציע". לכבשה, מוד, יש חוש ריח טוב, ומיס מייפל היא הכבשה הכי חכמה בעדר, "ואולי בכל העולם". היא סקרנית, עקשנית, ומרגישה עצמה אחראית. היידי היא שיה פעלתנית, ומלבד זאת היא לא תמיד חושבת לפני שהיא מדברת. מופל דה-ווייל הוא כבש הזיכרון: את מה שחקק פעם בזיכרונו לא ישכח לעולם. אבל הוא תמיד רעב וזה מסיח את דעתו. אותלו הוא איל שחור בעל עבר עתיר ניסיון. ליין היא הכבשה הכי מהירה בעדר, ובעלת חשיבה מעשית.

צריך לומר שהעלילה משקפת את הנטייה האנושית לראות בבעלי-החיים הלא-אנושיים את עצמנו, כחלק מנטייה רחבה יותר, לראות בדמותנו כל דבר לא-אנושי. אנו נוטים להבחין בדמויות אדם בתוך צורות של סלעים ועננים; אנו נוטים לדבר במונחים של תודעה על כל עצם שהוא: העציץ "אוהב" שמש, המחשב "חושב" והמכונית "לא רוצה" לנסוע, וכדומה. (נעמה הראל, אתר "אנימלס".)

תושבי הכפר ובעצם כולנו, מזלזלים בכבשים בוודאי כשהם בתפקיד בלשים. מה שדווקא עוזר לעלילה כאשר הם מצליחים לגלות את הרוצח. גם הסטריאוטיפ של ה"עדר" הופך בעלילה לאלמנט נחשב. כאשר פורצות מריבות בעדר, הכבשים פותרים אותן ביחד.

הבעיה הגדולה של הכבשים היא, האם להמשיך בעבודת הבילוש או פשוט לחיות כמו שכבשים חיים, פשוט חיים רגילים. חלקם סבורים ש"זה יותר מדי בשבילנו" (קורדליה);  "אנחנו פשוט צריכים לשכוח מזה" (קלאוד); "זה יהיה יותר פשוט אם נשכח הכל" (פעיות הסכמה של שאר הכבשים). מייפל לא מקשיבה. במקום זה, "היא נופפה בזנבה בבוז, פנתה והלכה רחוק ככל האפשר משאר הכבשים, ושקעה במחשבות". מכאן ואילך מתפתח רב-שיח, מהטובים ביותר שאפשר היה לייחס לעדר של כבשים:

"צֶדֶק!", פעתה. רק אותלו ענה לה, "צֶדק!", געה בתשובה. והוסיף לגעות בינו לבין עצמו מתוך פיזור נפש, "צֶדק!" געה בשקט, "צֶדק!". אל השיחה  מצטרף שה-החורף: "מה זה צדק?", הוא שואל. אותלו, נזכר שבגן החיות בו שהה לפני שהצטרף לעדר הכבשים, נלקחו מפעם לפעם כבשים מהשמורה שלהם, בשביל הטורפים. אבל איש לא דיבר על כך. זה לא היה צודק. ואז נפל אותלו בידי הליצן האכזר ונאלץ לבצע על הבמה כל מיני תעלולים מטופשים. לא צודק! ואז הליצן מכר את אותלו לשוחט. לא צודק! והשוחט סחב אותו לקרבות הכלבים. לא צודק! – "צֶדק!", מסביר אותלו, "זה כשאפשר ללכת לאן שרוצים וללחך עשב איפה שרוצים. כשאתה יכול לבחור את הדרך שלך. כשמותר לך להילחם על הדרך שלך. כשאף אחד לא גונב לך את הדרך. זה "צֶדק!"."  שה-החורף חושב רגע ומשיב, "אבל אולי ג'ורג' (הרועה) רצה לגנוב למישהו אחר את הדרך, והם נלחמו זה עם זה. אם כך – זה היה צודק!"

סוואן התראיינה (2020) למגזין "וולנס" (Wellness). היה עליה להבהיר כיצד היא מצליחה לחשוב איך לכתוב מותחן על חבורת בלשים לא-כשירים, וכך אמרה, "לא משנה כמה מחקר אעשה, הצעד הראשון לעולם החדש שלי הוא תמיד סוג של משחק מחשבות עבורי!" לפני כתיבת "גלנקיל" היא חקרה רועה צרפתי, ואף ביקרה באירלנד. לדעתה, "בעלי חיים הם הקישור שלנו לטבע, ובו בזמן הם כל כך שונים, הם מפתיעים, בלתי צפויים, אמיתיים, מצחיקים ומרגשים – ולכן הם גיבורי רומן מצוינים". הם לא באמת מתבטאים בדיבור, אבל התנהלותם במותחן יוצרת "מׅשְׁטַח הקרנה, מעין מַראָה המוצגת בפני דמויות אחרות בעלילה, וגם בפני הקוראים."

לזכותה של סוואן ייאמר כי על-אף שייחסה תכונות אנושיות לכבשים, ובכך העניקה להם הרבה יותר יכולות וכוחות קוגניטיביים מהקיים בטבעם, היא לא גרמה להם להתנהג כמו לא-כבשים. הם ישנים, הם רועים באחו, הם מנהלים חיי חברה רגילים, ורק לעתים הם יורדים לכפר לצותת לשיחות ולצפות בחשודים. למעשה, סוואן מנצלת את היכולות הטבעיות של הכבשים לצורך הבילוש, בפרט את יכולתם להריח ומה הם מסיקים מכך. גם תגובתם למותו של ג'ורג' נותנת תחושה מציאותית; הם משתפים זיכרונות ממנו, ורק אז מתחילים ליהנות מהחופש באין להם רועה.

בשולי הדברים:

"גלנקיל" נכתב במקור בגרמנית, אבל ניכר בו שסוואן מאוד מושפעת מהתרבות הבריטית, "בשבילי, אנגליה היא ארץ הסיפורים!" היא חרשה את כל הקלסיקות במקור, באנגלית, היא מפגינה כבוד כלפי האמנית הבריטית הנודעת של מותחני פשע, אגאתה כריסטי, ולדעתה, "לרציחות בחווה במסורת של אגאתה כריסטי יש קסם מאוד מיוחד". מיקום הפשע מוסיף עניין, טוענת סוואן, "אפשר כמובן לבצע רצח בכל מקום, אבל החיים ביישוב קטן מציעים רקע נפלא במיוחד למותחן פשע, די עליז והומוריסטי.  כולם מכירים כאן את כולם, לאירועים קטנים יש השפעה רחבה ואפילו רציחות מבעיתות הן ציוריות כשהן מתרחשות מול רקע אידילי".

איך לאהוב את בתך [?]

הוועדה קבעה: הילה בלום היא הזוכה בפרס ספיר לשנת 2021 על ספרה "איך לאהוב את בתך".

ספרה של הילה בלום "איך לאהוב את בתך" מועמד לפרס ספיר (הרשימה הקצרה). זה כשלעצמו מעורר עניין בסופרת ובפרי עטה. בירור מקדים הציע שמדובר בספר מתח ואֵימה; מה שנקרא מותחן אפל. שכן, מדובר בהורות שנכשלה ומשפחה שמתפרקת. אבל בפועל לא מצאתי לכך כל אחיזה. מה כן?

"איך לאהוב את בתך", הילה בלום (כנרת-זמורה-דביר, 2021, 238 עמודים)

אל הסיפור המלא נחשפים הקוראים מפי סבתה יואלה, אמה של בתה היחידה, לאה.

קרדיט: כינרת-זמורה-ביתן

בדקתי את הפסקה הראשונה בספר. התחושה שעלתה בי היא שמדובר בדרמה: סבתה, שמעודה לא פגשה את נכדותיה, עומדת ברחוב כגנב בצהרי היום. היא צופה בסתר על בית מעבר לכביש, ומבינה ששתי הילדות הקטנות שנראות בסלון הבית חשופות לכל מי שמביט בהן מבעד לזכוכית החלון הענקית. מוקדם יותר נודע לה שאלו הן נכדותיה, שמעולם לא פגשה: "בפעם הראשונה שראיתי את נכדותיי עמדתי מעבר לרחוב, לא העזתי להתקרב… נבהלתי מהיותן שלל זמין למבטי…. ילדות עם שיער בהיר ודק שנשפך מבין האצבעות כמו קמח."

מכאן ואילך מתפתחת עלילה במתווה של שתי וערב, פשוטו כמשמעו. עלילה שסך כל קטעיה מתחברים לבסוף ליחידה קוהרנטית, וגדולה מסך חלקיה. צריך לציין שבלום הרכיבה את החלקים ביד מיומנת ובמתכונת מקורית ביותר. המעקב אחר התפתחות העלילה הוא זה שמפתח בקוראים ציפייה לבאות. זהו סוג של מתח מובנה, וככזה תפקידו לגרות את הקוראים להמשיך הלאה. רוצה לומר שאין לבלבל בין מתח מובנה בדרמה פסיכולוגית (כהגדרת  ההוצאה לאור), לבין "מותחן". את זאת מגלים גם הקוראים בשלביה הראשונה של העלילה.

מנקודת מבט הבוחנת את הקשר בין הטקסט למשמעות שלו בעיני הקוראים, אני סבורה שבלום מעמידה בפנינו שאלה גדולה: "איך לאהוב את בתך". על אף שבכותר מופיעות המילים איך לאהוב את בתך ללא סימן שאלה, לי נראה כי העלילה מכוונת להשיב על השאלה שבכותר. האתגר הגדול שעמד בפני יואלה מיום שילדה את בתה הבכורה והיחידה, לאה, היה כרוך בהתחקות אחר צורת התנהלות של אם האוהבת את בתה. ואולי האתגר מתחיל עוד קודם לכן, כאשר יואלה מאמינה שהיא עתידה ללדת בת. מכל מקום, השאלה "איך לאהוב" היא חוליה המקשרת בין חלקי העלילה. האם נמצאה הדרך האידיאלית?

כדי למצוא את מבוקשה בלום משלבת בעלילה קטעים מתוך רשימה נאה של מקורות המובאת בנספח לספר, ובוחנת אותם, באמצעות יואלה. שכן יואלה חושפת בגוף ראשון את המחשבות שהיא חולקת עם האימהות שבטקסטים: "זאת אישה שלא הכרתי, קראתי עליה בספר שנים קודם לכן, אישה מדבלין, …וכשבגרה ונישאה נולדו לה שתי בנות. הילדות שלה אף פעם לא הלכו לבד ברחוב ואף פעם לא חלקו מיטה זו עם זו. האישה לא סיפרה עוד הרבה על בנותיה, והבנתי שהתכוונה לומר שאהבה אותן, ובה בעת לומר שלא ידעה איך לאהוב אותן. ושזה הדבר, בעיית האהבה [הדגשה במקור]". בשלב זה יואלה היא אם לילדה קטנה בת שנה וחצי, לאה, והיא מגיבה לקטע המצוטט כך, "אהבתי את בתי התינוקת בקלות… בכל חדשי ההיריון התייסרתי בתעלומת האהבה, אבל מרגע שבאה בתי לעולם פתרתי הכל." האמנם כך הדבר? למרות ההצהרות של יואלה שהיא פתרה את תעלומת ה"איך לאהוב את בתה", היא ממשיכה לצטט אימהות מתוך טקסטים שהיא קוראת, כדי להבין את יחסן לבנותיהן:

"אני קוראת בספר על אם שלא יכולה לשאת עוד את הבכי של ילדיה, ואימהות כמוה נמצאות פתאום בכל מקום… לאה בכתה מדי פעם, אבל כל תינוקת בוכה לפעמים" [הדגשה במקור]. ובהמשך יואלה מספרת ש"שנים קודם לכן, לפני שיכולתי להעלות את מאיר (בעלה, ת.ה.) ולאה על דעתי, בזמנים שאינני יודעת מה ידעתי בהם ומה הבנתי, קראתי בספר על אישה קנדית". היא ממשיכה ומספרת, "קראתי – וזה כבר היה לא מזמן, שנים אחרי הקנדית – על אישה שגדלה בעוני מחפיר.. ובבגרותה עקרה לניו יורק… ובניו יורק קרה לה שנסעה ברכבת התחתית וירדה ממנה כדי לא לשמוע ילד בוכה בייאוש עמוק מאין כמוהו [הדגשה במקור]… אבל אילו נכתב שיצאה מהקרון בגלל ילדה שבוכה בייאוש עמוק מאין כמוהו, הייתי נוטשת את הספר ההוא בו ברגע".

החיפוש אחר ההתנהלות של אם אוהבת הופך לעיסוק של ממש. יואלה ממשיכה לקרא טקסטים ולהשוות את התנהלותן של אמהות אחרות ביחס לבנותיהן ליחסה שלה לבתה, לאה: "אני קוראת על יחסיה הקשים, הלהוטים, של אישה אנגלייה עם אמה המאמצת. אני לא מצליחה להיזכר בזמן מן הזמנים שבו לא העמדתי את הסיפור שלי כנגד הסיפור שלה" [הדגשה במקור]. יואלה מנהלת דו-שיח גם עם ספרים המתעדים את מערכת היחסים באמצעות דיוקנאות של מדונות, "על ספסל בדרכי מהעבודה מונח ספר עב כרס על נשים ושיגעון. אני נוטלת אותו לידי. [הספר מלא] דיוקנאות של מדונות הדואגות לרווחת עולליהן ממין זכר והסוגדות להם. בעמוד הבא, הילדות, הנקבות, מורעבות בשיטתיות לכלולות, פשוטו כמשמעו: לא לחיי נישואים; כי אם להזנה גופנית ולמורשת של כוח ואנושיות, מבוגרות בנות מינן" [הדגשה במקור]. השנים חולפות להן, יואלה היא כבר סבתה. וגם בשלב זה של החיים היא מודה שהיא אינה בטוחה אם מצאה איך לאהוב את בתה: "אני רואה את כל הדרכים המשונות שבהן אימהות מכשירות לחיים את בנותיהן, ותמיד יש בזה צער."

בחשבון אחרון צריך לומר שאין זה משנה אם בלום התכוונה ליצור דרמה, מותחן אימה/אפל, או מותחן עם תעלומה. ולאחר שנחשפתי לשלוש ביקורות על ספרה של בלום, נוכחתי שאין תמימות דעים לגבי הז'אנר אליו משתייך ספרה של בלום. אחת הביקורות (ניב הדס, הארץ 2015) מתיחסת להדרדרות היחסים בין הורים וילדיהם, ומגיעה למסקנה שאת האשם נוטים כיום לתלות בהורה, הוא פשוט ה"נָבַל התורן": "בעידן הנוכחי של היפר־תקינות פוליטית, כשכל הסטריאוטיפים [המוכרים לנו]… פסולים מלכהן כנבלים … אין ליהוק טוב יותר לתפקיד הוותיק מהורינו שהביאונו עד הלום והפכו אותנו לבריות הפגומות שאנחנו". [הדגשה שלי, ת.ה.]. לאמור, הורינו שהביאונו עד הלום לא ידעו כיצד לאהוב את ילדיהם. האזנתי גם לביקורת שעלתה בשיח סופרים (בתכנית "גם כן תרבות"). אחד הדוברים הציע שספרה של בלום הוא מותחן-אימה. שכן בימינו מתפשטת תופעה של התפרקות המשפחה במפתיע, וללא סיבה הנראית לעין. וככל הנראה זו תולדה של טעויות שהצטברו וחמקו  "מתחת לרדאר" עד שקיבלו בבת אחת נוכחות הרסנית. ביקורת נוספת שנחשפתי אליה עורכת השוואה בין "חייבים לדבר על קווין" של ליונל שרייבר, ל"איך לאהוב את בתך". והמסקנה העולה כאן היא ש"כמו ספרה של בלום, גם "קווין" הוא מותחן הורות אפל."

  • בשלב זה, נכון יהיה לסכם ש"איך לאהוב את בתך" היא נובלה מנוסחת בשפה מעוררת השראה. בלום יודעת לעורר דיון פורה. ונקודה זו עצמה נזקפת לזכותה. בלום הצליחה לייצר רב-שיח סביב נושא עדין ועכשווי: אימהוּת בעידן העכשווי; וספציפית, מערכת היחסים בין אמהות ובנות. לא משנה מהו הז'אנר כאן אלא היכולת של הטקסט הספרותי לפתח סביבו דיון חופשי וקריאות שונות שלו. ולמרות שנותרנו עם סימן שאלה לגבי "איך לאהוב את בתך" הגיעה העת להרחיב בסוגייה החשובה והמשמעותית של יחסי אמהות ובנות, באמצעות כתיבה ספרותית איכותית.

בזה אני נפרדת משנת 2021.

להשתמע בשנת 2022 עם תקווה גדולה בלב ש- 2022 תהיה שנה מבורכת.

יצירה ספרותית ייחודית – דמויית אופרה רבת משתתפים, טרגדיות, דרמות ומתח

כל הסימנים יצרו אצלי ציפיות שהנה לפני נובלה רוויית מתח, שעוסקת בתעלומה ופתרונה: גילוי גופה עודפת, בלתי ידועה, במעבדת החוג לאנטומיה של הפקולטה לרפואה בטכניון, מי אחראי לכך ומה יקרה בחוג לאנטומיה של הפקולטה לרפואה בטכניון, בעקבות הגילוי.

"אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו", יניב איצקוביץ', הוצאת כתר, 2020. 405 עמודים.

אפתח בכך שאציין שזו נובלה מרתקת, אותנטית ומרגשת, שמשלבת בין ז'אנר של מתח לז'אנר של דרמה וטרגדיה. יניב איצקוביץ' מיטיב לנגן על כל המיתרים הפנימיים של הקורא.  

קרדיט: אתר סימניה

ולעצם העניין: אילו איצקוביץ' היה מעצים את מוטיב המתח (Suspense) מאותו רגע שבו התגלתה גופה אחת יותר מדי במעבדה לאנטומיה, היינו זוכים לעוד ספר מתח מהדור הישן. שכן, הז'אנר הולך כיום לכיוונים בולטים של עתידנות וטכנולוגיה מתקדמת. הפרק הפותח את הנובלה נועד, אם כן, להציג את החוקרת המשטרתית, איריס אברמוב (מנישואין) דרורי (מהבית). ומשם להמשיך הלאה אל הדמויות הממלאות את דפי הנובלה. חלקן מככבות כבר בעמודיה הראשונים וחלקן בהמשך. והמשותף לכולן הוא מורכבות חיי המשפחה, או מה שנקרא: תופעת המשפחה המתפוררת. האופי הארצישראלי של הנובלה מבוסס על סוגיית ההצלחה בחיים, מה המיוחד בכל הדמויות – לטוב ולרע, ולאיזה פרופיל ארצישראלי הן שייכות.

"אף אחד לא חוזר מפאלו אלטו" – משפט קריאה המופיע מספר פעמים בנובלה, פונה אל כל מי שאי פעם נסע ללמוד באוניברסיטה היוקרתית – סטנפורד, וניבאו לו עתיד וורוד כאשר ישתלב בחיי העבודה באמריקה. הראשון שטען כי למרות הכל, לא יישאר בפאלו אלטו, על כל הפיתויים הכלכליים שהיא מציעה, ובניגוד למה שחבריו הישראליים אומרים לו, הוא אותו אדם, שנחשד ברצח שני סטודנטים וצירוף גופותיהם למעבדת החוג לאנטומיה, תוך סילוק אחת הגופות שהיתה שם קודם. שמו דוקטור שצ'ופק, הידוע בכינוי "קותי". כל הסטודנטים שלו יודעים מה אמרו לו עמיתיו כאשר החליט לעזוב את פאלו אלטו: "תגיד, אתה מטורף? מה אתה מדבר על הטכניון? שלא תעז אפילו לשקול את זה. תקשיב טוב: אף אחד, אבל אף אחד, לא עוזב את פאלו אלטו". (עמ' 57).

התעלומה נסוגה לירכתי הבמה, ובמקומה עולה איריס אברמוב (דרורי). כאשת קריירה ומשקיענית, היא אינה זוכה להבנה מצד בעלה עופר , והוא נוטר לה. היא מצידה, מבקשת להסביר לפסיכולוגית מה עובר עליה ומדוע היא בעצם אמא למופת על-אף השעות המשוגעות שהיא מבלה בעבודה התובענית שלה. איריס היא אחת הדמויות המצטיירות כמודל חיובי לכל דבר. היא מוכשרת בעבודה, רגישה לילדיה ופתוחה להקשיב לטענות הסובבים אותה. דמות נוספת בעלת איכויות חיוביות למדי היא קרן (סאני) בן-עמי, בתו של פרופסור יובל בן-עמי. כמי שעדיין נחשבת כנערה צעירה, למרות שהתגלגלה לאחת השכונות הבעייתיות בעיר התחתית של חיפה, היא מטפחת שאיפות לקריירה בעולם המשחק והקולנוע, ומצליחה בכך. דמות נשית שלישית שנחשבת כחיובית בסביבתה, היא המורה לספרות, טליה אלקלעי, הנשואה לנוח קני. טליה מוכרת כאישה דעתנית, מבינה גדולה בספרות ושירה, שהתאהבה בפקיד בנק בשם נוח קני. אדם רב תושיות ומצליחן מבחינה כלכלית, האוהב את אשתו טליה. אבל כל אימת שהוא נחשף לעולמה הספרותי של אשתו הוא מפגין חוסר רצון מוחלט להתעניין בו מחמת חוסר התכליתיות של הנושא בעיניו. מה לו ולספרות? מה לו ולמשוררים? נוח מפרגן לטליה ומעניק לה חופש מוחלט. היא מלמדת, מקימה אגודות סופרים  ויוזמת אירועי שירה, נותנת מעצמה לנזקקים. במהלך השנים, ביחסים שבינה לבין נוח נוצרים כצפוי מתחים. טליה מפתחת התנגדות פנימית להישגיו הכלכליים של בעלה. וכאשר הוא מתהדר במכונית שרד היא מתעקשת לרכוב על אופניים מיושנות ולהחנות אותם ממש ליד מכוניתו. את הקשר שלה עם הבנים המשותפים, גלעד ויותם, היא מטפחת ללא לאות. ובמיוחד את הקשר עם יותם הצעיר מבין בניה.

דמויות מבני הדור הצעיר מספקות דלק רב לחלק הדרמטי והטרגי של הנובלה: הבולטים שביניהם, עידן לוריא ויותם קני. לא כאן המקום לפרט את קורותיהם, הישגיהם, מעלליהם אהבותיהם וקשריהם הבינאישיים. מצטיירת תמונה מדאיגה של דור בעל אג'נדה לא מגובשת, דור שמאבד את דרכו ורק כאשר מגיעים מים עד נפש, הוא מתעשת ומוצא את עצמו. אם אלו הדמויות האופייניות לדור הצעיר בישראל, איצקוביץ' אכן הצליח לשרטט אותן על חולשותיהן ותכונותיהן החזקות.

ההצלחה הגדולה של איצקוביץ' בנובלה, היא הטיפול שלו במערכות היחסים בתוך המשפחה ומחוצה לה, כולל בגידות וחברויות,. הוא מיטיב להמחיז את מהות היחסים בין אישה לבן זוגה, ומקצה חלק נכבד מהנובלה לשם כך. איצקוביץ' מיטיב לעמוד על דקויות ביחסים בין אבות ובנים, בין סבים ונכדים, בין תושביה הערביים של חיפה בוואדי ניסנאס וואדי סאליב, לבין נשים וצעירים יהודיים. קרוב לוודאי שאיצקוביץ' עשה עבודת שטח רצינית בחקר מערכות יחסים. העליות והמורדות, הדרמות, האתגרים – וגם מתחים בין אחאים משתקפים במלא חיותם בנובלה.

שעור האנטומיה של ד"ר טוליפ (1632). קרדיט: ויקיפדיה.

כאשר סיימתי לקרא את הנובלה העשירה, המסוגננת, המרתקת, והווירטואוזית של איצקוביץ', דפדפתי מיד אחורה אל העמודים הראשונים שלה. חזרתי להתבונן בשרטוטי הדיסקציות, במיוחד זו שיצר ליאונרדו דה וינצ'י שטען, ששפת האנטומיה היא שפה חזותית. חזרתי גם לתמונה המפורסמת שצייר רמברנדט, "שיעור האנטומיה של ד"ר טוליפ" (1632), שבו מתבצעת נתיחה בגופו של פושע מורשע שהוצא להורג בעוון ניסיון לשדוד גלימה. המיוחד בו הוא שאף אחת מהדמויות שבציור לא עוקבת אחרי הגופה. הם מביטים ברופא, בצייר, בספר ההדרכה, אבל איש מהם אינו מביט בגופה. תמונות נוספות מתחום האנטומיה והדיסקציה מופיעות בהמשך, בעמ' 84, 85. ויש לכך הסבר: בעברו איצקוביץ' התעניין בחיבור בין נפש וגוף מנקודת מבט פילוסופית. ובנובלה זו הוא נמשך לחקר הגוף ככזה. כי מרגע שהאדם הופך לגופה, נותר רק הגוף.

"הפינה השקטה" כאסטרטגיה בעולם העתידני

לסופר האמריקאי, דין קונץ, הייתה ילדות עשוקה. כבן יחיד לאבא שיכור ואלים ואמא חולנית,  הוא חיפש דרך לחלץ עצמו ממצוקות החיים. קונץ הקדיש עצמו לכתיבה מגיל צעיר, וכיום הוא מוכר כ"אשף ספרי מתח מסוג Suspense", עם נטייה לתבל את ספריו בסממנים של אימה (Horror), פנטזיה, מדע בידיוני (מד"ב), מסתורין וסאטירה.

לא מזמן, תוך כדי שיחת זום עם ידידים ותיקים אמריקאים, זרקתי לאוויר את שמו, והם מיד אישרו: "כן, שמענו על דין קונץ ,הסופר שנוהג להשתמש בפסבדונים שונים מאז תחילת הקריירה הספרותית שלו." ידידי ידועים כזוללי ספרים, ועל-אף שזיהו כראוי את שמו של קונץ והמוניטין הספרותי שלו לא נעלם מעיניהם, השתוממתי לשמוע שהם לא קראו אף אחד מספריו. לצורך העניין שאלתי מה לגבי סופרים כמו ג'וזף פיינדר, והם השיבו, "אנחנו מעדיפים לקרא ביוגרפיות. קחי לדוגמה את הביוגרפיה של אנג'לה מרקל. אנחנו קוראים אותה כעת – ספר מרתק מאין כמותו". נו, טוב, הבנתי את הרמז. עדיין חיים בינינו אנשים המאמינים שהז'אנר, "מתח", על כל גווניו, אינו ספרות שניתן להתהדר בה בפני חברים….

תהיתי מה הייתי אומרת לזכותו של קונץ אילו היו לוחצים אותי לפינה: קונץ הוא סופר שבגיל 70+ נזקפים לזכותו למעלה מ-105 ספרים, בעיקר נובלות ומספר אוספים של סיפורים קצרים. לשבחו ייאמר שיצירותיו הספרותיות תורגמו עד כה ל-38 שפות, נמכרו ביותר מ-400 מיליון עותקים, ושלושה-עשר מהספרים שפרסם הגיעו לראש טבלת רבי המכר של הניו יורק טיימס. צדק מי שאמר שהוא "לא סתם קונץ" (כתבה של ליאור הדר, 2006). אבל כדי להציג טיעון משמעותי לזכותו של קונץ נחוץ להצביע על משהו נוסף.

הפינה השקטה/ דין קונץ  (Dean Koontz), הוצאת משכל 2021, מאנגלית: אורה דנקנר, 408 עמ'.

לדברי הביקורת, הספר הראשון בסדרת ג'יין הוֹק, "הפינה השקטה", הוא "המותחן המהודק והאכזרי ביותר של קונץ". ברשת תמצאו דיון עשיר סביב הספר וכל מה שיש בו. אבל לפני כל דבר אחר כדאי לשמוע את קונץ מדבר על הספר ולהבין מדוע הוא סופר ותיק שבע תשבחות, שעדיין מככב ברב רשימות רבי המכר בארה"ב.

מה מייצגת ג'ין הוק?

קונץ מסביר מדוע בחר בג'יין הוק כגיבורה הראשית של סדרת מתח. "תמיד כתבתי יותר על דמויות נשיות; איני מסוגל להסביר מדוע. הגישה של ג'יין לחיים ב"הפינה השקטה" קסמה לי – פשוט התאהבתי בגישה. ג'יין מתייחסת לאנשים באנושיות ניכרת, גישה שאני מאוד אוהב".

החשיבות של "הפינה השקטה" בעידן של פיתוח טכנולוגי מואץ

לקונץ יש מטרה: הוא מעוניין לעורר מודעות לטכנולוגיה ולכיוונים שאליהם היא צועדת. אם מישהו זקוק לתזכורת, ג'ורג' אורוול כבר כתב על נפלאות הטכנולוגיה בספרו רב-המכר המצוטט ביותר, "1984". הוא כתב על מסך טלוויזיה דו-כיווני, טכנולוגיה שאיש לא שמע עליה עד אז. גם קונץ משמיע קריאת אזהרה, "דעו לקראת איזה עולם אתם צועדים. בכל טלוויזיה תהיה מצלמה ולא רק אחת. תהיה בה גם מצלמה נסתרת שלא תוכלו להשבית", ומסביר, "אנחנו חיים בעידן טכנולוגי שבו למצלמה יש עוצמה עם פוטנציאל מעריכי. ועל פי רב, הפוטנציאל מנוצל ליישומים אפלים. זה מה שאני חוקר ב"הפינה השקטה" ובספרים שיבואו בהמשך".

כמי שסימן לעצמו כמטרה לחשוב כעתידן של טכנולוגיה, קונץ נמנע במתכוון מסביבת עבודה המחוברת לאינטרנט. לאו דווקא כי "זה ממכר", הוא אומר ומסביר, "עם לו"ז כתיבה כל-כך צפוף, ועם מטרה לפרסם כל ששה חודשים ספר נוסף בסדרה, היה עלי להקדיש לכתיבה יותר זמן מהרגיל". מאז "הפינה השקטה", שפורסם ב- 2017, קונץ פרסם ארבעה ספרים נוספים בסדרה. (כ- 70 עד 80 שעות עבודה בשבוע).

ג'יין הוק, בעברה סוכנת של ה-FBI , פרשה מעבודתה במטרה לחשוף את האמת על מכת ההתאבדויות שפוקדת את ארה"ב. מכה שגבתה את חיי בעלה וחייהם של עוד עשרות אנשים שהיו מצליחנים בקריירה שלהם ומאושרים בחייהם. ג'יין בטוחה שההתאבדות של בעלה ניק, הייתה רצח שבוצע על-ידי קבוצה מסוכנת וחשאית במיוחד של כוחות-שנקראים הארקדיאנים. קבוצה שמשתמשת בננוטכנולוגיה כדי לחדור למוחם של קורבנותיהם ולשלוט בדבריהם ובמעשיהם.

וכשמדובר בז'אנר של מתח (Suspense), העלילה רוויה אי-וודאות. וב"פינה השקטה" המתח ואי -הוודאות מתיחסים למה שעלול לקרות לדמות הראשית, ג'יין. כסוכנת ה-FBI לשעבר, היא חייבת, לטובתה, להימצא לגמרי מחוץ לרשת. והיא מצליחה להתרחק מהרשת כך שאין כל אפשרות לעקוב אחריה באמצעות הטכנולוגיה. זאת למרות שהיא עצמה מסוגלת לנצל את יתרונות האינטרנט. מי שיכול לפעול כך, וג'יין מומחית לאסטרטגיה הזו, נמצא ב"פינה השקטה".

ג'יין מנהלת מרדף תוך שינוי זהויות, ובסוף היא מצליחה למצוא את מה שרצתה. או שמא, רק נדמה לה שמצאה. כך משתמע מהסיומת המתוחכמת. גם בכך מצליח קונץ: הוא מסגנן סיומת שלא באמת מסיימת את העלילה. כי מה שכלול בה הוא למעשה קדימון לספר הבא בסדרה. מצד אחד הסיומת מכהה במשהו את המהלומה שכקוראים ספגנו כבר, ומצד שני היא מכינה אותנו למהלומה עתידית שתגיע בספר הבא בסדרה.

בארבעה ספרי ההמשך של הסדרה, ג'יין הוק ממשיכה במאבק בלתי נלאה נגד המזימות הרצחניות של הכוחות הארקדיאנים.

The Whispering room 2017

The Crooked Staircase 2018

The Forbidden Door 2018

The Night Window 2019

מי ינפץ את תקרת הזכוכית? ספרות מתח

אחרי פרסום "הרשימה הקצרה" – שמותיהם של סופרים שהעפילו לגמר בתחרות על פרס ספיר 2021 – השאלה שעומדת על הפרק היא: מי מהם יזכה לנפץ את תקרת הזכוכית של מה שנקרא במקומותינו "ספרות גבוהה"? שכן בכל אחד מחמשת ספרי המועמדים, בולט סממן "פופולרי" מובהק. בהמשך נברר מהו ומה החידוש שהוא עשוי לחולל בזירה הספרותית המקומית.

תמונה באדיבות: אתר סימניה

באולפן השידור של כאן 11 (כאן תרבות) התכנסו, ארבעה סופרים וסופרת אחת שספריהם העפילו לשלב "הרשימה הקצרה". הם הוזמנו לרב-שיח בניצוחו של גואל פינטו, עורך התוכנית "גם כן תרבות". החמישה הם: יניב איצקוביץ' (אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו). הילה בלום (איך לאהוב את בתך). דרור משעני (אמונה). בוריס זיידמן (תחנות ביניים). שמעון אדף (הלשון נושלה).  

עקב הירידה הכללית במכירת ספרים, גם סוגיה כאובה זו נדונה ברב-שיח, ועליה השיב בוריס זיידמן בקיצור נמרץ וקולע: "אנחנו לא סופרים מוׄבְרים, אנחנו סופרים כותבים". ואז נשאלה שאלה לא לגמרי בלתי-צפויה, אבל כזו שגרמה לחמישה סופרים להתרגש: האם ה-ז'אנר הוא הכיוון שאליו נוטה הספרות המקומית כיום? בכך נפתח למעשה דיון במקומה של הספרות הפופולרית בנוף הספרותי המקומי. האם יש סימנים של כרסום במעמד הספרות הגבוהה?

שימו לב לסתמיות שבאמירה: "ה-ז'אנר". ואנחנו, המאזינים לתוכנית, ממתינים לפרטים ולהבהרות כלשהן ביחס ל"ה-ז'אנר".

אט-אט, תוך כדי השיח, התברר שמדובר בסוג של ספרות שבמשך שנים נתפס אצלנו כסוג של "בן חורג" של הספרות "הגבוהה" המקומית. ופינטו ממשיך להנחות את השיח באולפן, "את ספרה של הילה בלום, אפשר לקרא כ"אֵימה" (למרות שהיא לא כתבה אותו כספר אֵימה), וזה של בוריס זיידמן נמצא בעולמות ה"מתח", שמעון אדף נמצא בעולמות ה"מד"ב", מציאויות שונות. וזה של יניב איצקוביץ מדבר על מוות, גופות, ו"רצח". פינטו ממשיך לשאלה המתבקשת הבאה שמחדדת את הסוגייה: "האם זה אומר משהו, כאשר הסוגות הללו שאף פעם לא נתפסו כספרות גבוהה, כספרות חשובה מספיק, מועמדות לפרס ספיר של מפעל הפיס?" – ודרור משעני מגיב: "אני חושב שזה רגע מעניין, שיותר סופרים מתנסים ב-ז'אנר. ואולי מדובר ב-ז'אנרים. למעשה, הם לא ז'אנרים במובהק, כלומר, הם משחקים עם ז'אנר, מתנסים אתו, עושים אתו כל מיני משחקים צורניים. אבל אין ספק שזה משהו שהיה חסר בספרות". אם כך, הרי שלא מדובר ב"ז'אנר" אלא בז'אנרים. שכן אם אנחנו חלק מהספרות העולמית, ראוי שנחשוב לא על "מותחן" או על ז'אנר יחיד, אלא על ז'אנרים. ומשעני ממשיך: "חשבתי על זה בקנאה, על ספרויות אחרות במדינות נחשבות, הסופרים הקאנוניים שכותבים ספרות בלשית, וסופרים שמתנסים לעתים קרובות בספרויות שנחשבות פופולריות [הכוונה לסוגיו השונים של המותחן. ת.ה.]. זה רגע מעניין גם משום שסופרים שאינם ז'אנריים במובהק מתנסים בו".

על מנת להבין את ה"קנאה" שמשעני מדבר עליה, צריך לומר שמה שמכונה במקומותינו "מותחן", הוא בעצם קולקציה של ז'אנרים. ה-ז'אנר – ספרות אימה, מד"ב, מתח, או מסתורין – הוכנס במקומותינו לסל שנקרא "מותחן", ועד כה הוא נשרך מאחור, בעקבות ספרים המוגדרים כ"ספרות גבוהה". בספרות העולמית מקובל להבדיל ביניהם כך –  Horror, Mystery, Suspense, Murder .  

עוד צריך לומר שמה שהוגדר עד כה כספרות "בילוש" היה בדרך-כלל כותרים המיועדים לילדים ונוער, דוגמת סדרת "חסמבה". דרור משעני הוא מהבודדים המוגדרים אצלנו כסופרי בילוש למבוגרים. בראיון שהעניק ל"מעריב" (אוג 2015) משעני התעכב על סדרת הרומנים הבלשיים שכתב ושבמרכזם החוקר אברהם אברהם מחולון. לפני שבע שנים (2014). הוא זכה בזכותה בפרס ברנשטיין לספרות. ספרו הרביעי והאחרון בסדרה – "אמונה" – נכלל ב"רשימה הקצרה" כמועמד לפרס ספיר 2021. הן משעני והן ההוצאה לאור, ידיעות ספרים ואחוזת בית, מגדירים אותו כרומן בלשי. כיום הוא מרגיש שעליו להתנסות במשהו אחר: "אחרי שנים של כתיבת ספרות בילוש, בדקתי ובחנתי את "אברהם" מכל צד אפשרי, ואני מוכן להתנסות במשהו אחר, יצירות חדשות שאברהם לא יכול להיות חלק מהן."

גיורא רום , יו"ר חבר השיפוט, וחבריו יכריעו בעוד מספר חודשים איזה מהמועמדים הוא הזוכה בפרס. מה שנותר הוא לקוות שהבחירה ברומן העוסק ב-ז'אנר, כזוכה בפרס, תשדרג את מעמדו מספרות פופולרית לספרות השווה בערכה לכל ספרות טובה אחרת. תקווה נוספת היא שחלומו של משעני יתגשם כך שבעתיד כך שכקוראי ספרות "מתח", נדע להגדיר את סוגיו השונים של ה"ז'אנר", בין אם מדובר בפרי עטם של  סופרים ישראליים ו/או זרים.  

נמתין בסבלנות להכרזת שם הזוכה בפרס ספיר 2021. עד אז נאחל לחמשת הסופרים ולמותחנים שכתבו הצלחה, גם בניפוץ תקרת הזכוכית של הספרות "הגבוהה".

הערה: חבר השופטים מתחלף חלקית מדי שנה, ופרט ליושב ראש שמותיהם נותרים חסויים עד להכרזת הזוכה בפרס שמתקיימת בכל שנה בשבוע הספר העברי.

האיש שכתב את עצמו לדעת

הפרט הבא ידוע בוודאי לחובבי ספריו – סטפן [שטפן] צווייג, סופר יהודי-אוסטרי בעל שם, מושפל יום אחד ללא רחם וללא צפי, וסופו שהוא מתאבד. אבל קודם לכן הוא נאבק באמצעות הכתיבה בסבל אישי עמוק הנובע מתדמיתו המבוזה. למרות סופו הטרגי, הנובלה שהוא מוציא מתחת ידיו משמשת עוגן לאחרים, שסבלו כמוהו מחורבן והשפלה חסרת תקדים. בהמשך אתייחס לאתגרי העולם הנאור, והעוגן [הזמני] שצווייג מצא בכתיבה כניסיון אחרון להבין את תהפוכות הזמנים. [i]

שתיים מבין הנובלות שחיבר ופרסם, מסמנות שני קצוות בתודעתו היהודית של הסופר הנודע, סטפן [שטפן] צווייג: הטרגדיה "ירמיהו"[ii] (1917) ואגדת "המנורה הטמונה" (1937). בנובלה "ירמיהו", המוקדמת מבין השתיים, צווייג מתבסס על דמותו התנ"כית של הנביא ירמיהו, ובשנייה, "המנורה הטמונה" שנכתבה עשרים שנים אחר-כך, הוא מעלה על נס את מנורת שבעת הקנים, כאחד הסמלים המובהקים ביותר של היהדות. משתי הנובלות עולים אספקטים מהותיים באישיותו של צווייג. לכאורה, הנובלות עוסקות בדמויות וסמלים תנ"כיים. שתיהן נכתבו כניסיון של צווייג להבין את אתגרי העולם הנאור ותהפוכות הזמן. בפועל, יש הבדל תהומי בין השתיים באשר לתודעתו היהודית של צווייג. והכוונה היא לשינוי חד באופן שבו צווייג חווה את זהותו בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, בהשוואה לחווית זהותו בפתחה של מלחמת העולם השנייה.

באדיבות "תשע נשמות"

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה צווייג חווה את זהותו כאירופאי לכל דבר. הוא מגוייס למלחמה לצרכי תעמולה, ובתודעתו העצמית בולט אלמנט של פטריוטיזם לוקאלי המגמד את זיקתו הטבעית ל"ארץ אבותיו". בכך הוא מצטרף לסופרים יהודיים מובילים בעולם של דוברי הגרמנית, שזיהו עצמם כמי שהתמזל מזלם להיות חלק בלתי נפרד מעידן ההשכלה. בעיצומה של המלחמה צוויג מבין שהוא "איש של שלום", והוא מֵיצר על היותו חלק ממכונת המלחמה. הוא מתעמק בטרגדיה האישית של הנביא ירמיהו נוכח המלחמה חסרת הפשר, והתוצאה היא הנובלה "ירמיהו"[iii]. כעבור שני עשורים, בעיצומה של השתלטות הנאציזם על אירופה, וגלותו מאונס של צוויג לבריטניה, צפה ועולה בו התודעה שהוא שייך בעצם ל"עם נרדף". הפציפיזם שהשתלט על חשיבתו העצמית של צוויג כאשר כתב את "ירמיהו", מתחלף בתחושה עמוקה של השפלה, ו"המנורה הטמונה" (1937) מעידה על כך. מנורת שבעת הקנים המסמלת ברית נצחית בין העם היהודי ואלוהיו. הוא מציב אותה במוקד חשיבתו כיהודי ובקדמת הנובלה. חורבן יהדות אירופה נתפס בעיניו כאסון היסטורי שהגיעה שעת תיקונו. תפיסה שאינה מנותקת מתהפוכות אותה תקופה (שנות ה- 30) – התגברות האנטישמיות, רדיפת יהודים ורציחות המוניות של מי שאינו משתייך לגזע הארי.

אלא שעל-אף הכתיבה צווייג מעולם לא השתחרר מהידיעה שהוא הפך לנטע זר, נרדף, מוקע, ונחות בשל זהותו כיהודי. הוא מבין שהפטריוטיות הלאומית שחש כבן העולם החדש, הנאור, הגרמני, הייתה אשליה. "המנורה הטמונה" נחקרה במובן זה על ידי רבים. הטענה הדומיננטית היא שבנובלה זו צווייג עוסק ב"גורל היהודי", באמצעות עלילה המתרחשת במאה החמישית-שישית לספירה. הדמויות מזוהות כיהודיות והדילמות שבהן מתחבטות הדמויות הן פועל יוצא של הנרטיב, "היהודי הנרדף", שקנה לו אחיזה בחשיבה של צווייג. הנובלה מבליטה את תחושת הנבגדות שלו ואת התובנה שעולה בו תוך כדי כתיבתה, שהישועה תבוא ביום שבו ה"מנורה" שנבזזה מבית המקדש שנחרב בימיו של טיטוס, תשוב לירושלים. סמל הציונות.

הרגע המכונן בעלילה הוא הגליית המנורה על ידי קיסר רומא, טיטוס, מבית המקדש בירושלים לפורום ברומא. טיטוס מניף את המנורה אל-על כסימן לניצחון הרומאים על היהודים. מכאן ואילך מתרחשת הדרמה. שבטים ונדלים ומורים פולשים לרומא. המנורה נבזזת מרומא במחצית המאה החמישית לספירה. בחלוף מאה שנים הוונדלים נכנעים לביזנטים, ואלו מביאים את המנורה לחצרו של הקיסר יוסטיניאנוס. הקהילה היהודית ברומא מתחבטת קשות: "גם אני מתווכח עם אלוהים בלי סוף, גם אני עדיין שואל… מדי יום ביומו: למה דווקא אותנו הוא משליך עמוק כל כך לסבל ומצוקה? מדוע הוא מסכין עם שלילת זכויותינו ואף מסייע לשודדים במעשיהם?" "מי העם האבוד הזה? מדוע השמיים סגורים בפניו ודווקא בפניו? מדוע אין לו מנוחה, דווקא לו?" דברים קשים אלו משקפים שינוי מובהק בתודעתו הלאומית של צווייג: "הרי אי אפשר להלך כך לנצח, בחשכה תמידית ובדרך בלתי נודעת. אין עם שיכול לחיות כך בלי מולדת וייעוד, נודד תמיד, מוקף סכנה". (ציטוט מהספר).

צווייג מחפש מוצא מהסבל, ומשמעות, ושואל: "מדוע זה קרה לי", וחולם על תקומה ושחרור מהסבל. וכך הוא מבטא זאת בנובלה: לאחר שהשליחות לקיסר יוסטיניאנוס נכשלה, בן דמותו של צווייג בנובלה, בנימין, חולם שהמנורה עוד תזכה לעדנה. ובדרך זו הוא נותן מענה למי שהדיח אותו מהתרבות הגרמנית: "יש עולם אחר, נקי מקללת הצורך לחיות בין הגויים; עולם של ציוויליזציה אנושית המבוססת על אמת, לא כוח; על שלום, לא מלחמה." "הבה נאמין, אם כן, שהמנורה… תקום שוב ביום מן הימים, ותאיר מחדש את העם הנבחר כשיחזור הביתה. אמונה היא הדבר היחיד שחשוב, כי רק כל עוד אמונתנו נמשכת נחזיק מעמד כעם".

בשולי הדברים

עולם האמונה היהודית הדתית, המיוצגת על ידי המנורה, היה זר לצוויג. חייו הונחו על ידי רוח אחרת, רוח הנאורות ההומניסטית החילונית, תוך דחיית הפרטיקולריזם היהודי, והערכת התרבות הגבוהה ביותר לא בטקסטים יהודיים קלאסיים אלא בספרות ובאמנות הגרמנית. את "המנורה הטמונה"  צווייג כתב ב- 1937 בלונדון, לא כיהודי השקוע בתרבות הגרמנית ומסור לה, אלא בפרספקטיבה בלתי צפויה לחלוטין. חמש שנים אחר-כך התאבד יחד עם רעייתו.


[i] אתי סרוסי, בעלת הבלוג "סקירות ספרים", הובילה אותי – שלא מדעת – לכתיבת רשימה זאת, כאשר נחשפתי לביקורת שכתבה על "המנורה הטמונה".  

[ii] מחזה גדול בעל עלילה תנ"כית, שייתן ביטוי לעמדותיו הפציפיסטיות.

[iii] בשנת 1929 הגיעה שעתו של "ירמיהו" לעלות על במה עברית ארץ-ישראלית, בתרגום אביגדור המאירי. היתה זו ההפקה הגדולה ביותר בארבע שנותיו של תיאטרון הפועלים "אהל", שחרת על דגלו את החזרה לסיפורי התנ"ך.

נובלה אקטואלית: "אדוארד היקר"

"אדוארד היקר", רומן מאת אן נפוליטאנו – הוצאת אריה ניר, מודן. 2021. תרגום מאנגלית: יובל אהרוני. 342 עמ.

התקשורת מרבה להזכיר את איתן בירן-פלג, הילד הקטן ששרד לבדו את אסון הרכבל באיטליה, ואיבד באחת חמישה מבני משפחתו: את הוריו, את אחיו הקטן, ואת סבה וסבתה של אימו, זיכרם לברכה. וב- 2010 נחשפנו לרובן ואן אסן, הילד ההולנדי שניצול מהתרסקות מטוס איירבוס של חברת התעופה הלובית אפריקייה איירוייס, במהלך הנחיתה בשדה התעופה של טריפולי, לוב. באסון נספו 103 בני אדם כולל בני משפחתו של רובן. ליבנו איתם.  

אדוארד היקר, אן נפוליטאנו. קרדיט: סימניה

אני מזכירה את המקרים האלה, שכן בדיוק סיימתי לקרוא את הספר "אדוארד היקר", רומן על האומץ להתחבר למציאות למרות טרגדיה אישית קשה. סיפורו של אדי (אדוארד) ילד בן שתים-עשרה המתפרסם עקב חוויה מן הסוג הגרוע ביותר – אדי הוא הניצול היחיד לאחר התרסקות מטוס ועליו 191 נוסעים, שכולם נספו כולל אימו ג'יין, אביו ברוס, ואחיו ג'ורדנו. 

האם באמת אנו מסוגלים להבין ולקלוט איך נראה "היום שאחרי" לאותם ניצולים יחידים בהתרסקות מטוס דוגמת אדי, גיבור הרומן "אדוארד היקר", ואיתן בירן-פלג ששרד לבדו את אסון הרכבל באיטליה?

נפוליטאנו מספרת בראיון מיוחד, שאת "אדוארד היקר" היא החלה לכתוב במאמץ לגלות איך מישהו – במקרה הזה, נער צעיר – יכול ללמוד לא רק לשרוד, אלא ממש לחיות.

נפוליטאנו מגלה שמה שעזר לה להבין איך נראה היום שאחרי היה החוויה האישית שלה. תקופה קשה שעברה בצעירותה, לאחר שנת הלימודים הראשונה שלה בקולג'. היא חלתה בנגיף בשם אפשטיין בר, וירוס שמחסל את המערכת החיסונית, כך שהחולה תופס כל מחלה ברדיוס הקרוב אליו: שפעת, הצטננות, זיהומים חיידקיים וכו'. לקח לה שלוש שנים להחלים וגם אז, כאשר חזרה ללימודים, היא לקחה מסלול חלקי. "נראיתי כמו בת עשרים רגילה, אבל הרגשתי בת שמונים", היא מספרת. וכאשר היא מתייחסת לאדי היא מבינה שגם הוא היה צריך להעמיד פנים שהוא ילד רגיל, על אף הטרגדיה. אני חשבתי על איתן הקטן, ועל התסבוכת שאליה נקלע. כדי לחיות חיים מלאים, גם הוא ייאלץ להעמיד פנים שהוא ילד נורמלי רגיל.

קשר בין האחים כחלק בלתי נפרד מסיפורו של אדי (וגם זה של איתן)

אדי מקיים קשר חזק ומתמשך עם אחיו ג'ורדן (המת), שהיה בן חמש-עשרה בעת התרסקות המטוס. לנפוליטאנו יש שני בנים שהקשר ביניהם חזק: "הם מסורים זה לזה, ונראה שהם מחוברים באמצעות מיליון חוטים בלתי נראים" היא מספרת, ומוסיפה שהאהבה שלהם העניקה השראה לאהבה בין האחים בספר. ו"ככל שהתקדמתי בסיפור על אדי רציתי לכבד את האהבה בין האחים כמשהו שלעולם לא יישחק, למרות המוות או הזמן".  ותוך כדי הכתיבה מתברר לה ש"האובדן הגדול ביותר של אדי הוא לא אבדן הוריו, אלא אבדן אחיו".

כדי להבין איך נראה "היום שאחרי" לאדי, או לכל ניצול יחיד מהתרסקות, אי אפשר לכלול רק את מה שקרה לו אחרי ההתרסקות.

החיים של אדי מכילים בהכרח גם את המסע במטוס. השעות הללו בשמיים יישארו עבורו אמיתיות לא פחות מחייו החדשים, והפסיכולוג שאליו נשלח אדי על ידי דודתו ודודו אומר לו שהמשימה שלו היא: "ללמוד לחיות עם זה". גם איתן הקטן יגלה שהשעות שלפני ההתרסקות יישארו אתו עד סוף ימיו ויהיה עליו "ללמוד איך לחיות עם זה".

אדוארד היקר מציב את פרקי הטיסה, הנוסעים והאינטראקציה ביניהם, זה לצד זה עם הפרקים שמתארים את השנים שלאחר ההתרסקות. זה כולל גם פרטים מדוייקים של התרסקות שנמסרו לנפוליטאנו בתחקיר שעשתה, וזה מה שהופך את הסיפור לכל-כך אותנטי ודרמתי.

נפוליטאנו לא חושבת אמנם במונחים של מסרים העולים מהספר. היא מעדיפה להשאיר את המלאכה לקורא. אבל יכול להיות שהמסר הכללי נכלל בפסקה האחרונה, הנאמרת בקולו של ג'ורדן, אחיו המת של אדי: ג'ורדן קוראלנו לא לבזבז זמן או אהבה.

קול ספרותי ייחודי – אסף גברון

הגבעה, אסף גברון. הוצאת ספרי עליית הגג (2013), 430 עמ’

הרשמים מקריאת הרומן הקודם שלו, הידרומניה (2008), מלווים אותי עד היום. והשם אסף גברון, מחבר הרומן, נחקק בזיכרוני. לפני שבוע הזדמן לי לבחור ספר מתוך מבחר שהועמד על מדף והוצע ללא תשלום. עיניי קלטו את השם  – אסף גברון. שלפתי מהמדף את ספרו הגבעה (2013) ובחנתי את הכריכה הקדמית, עם הרקע הצהוב המדמה קרני שמש בקיץ לוהט, ופרצוף של גבר, סמוק מרוב חום. איור בסגנון של קומיקס: תווי פנים מודגשים, מבט נועז, קמטים סביב העיניים, שיער אפור ופרוע, זקן קצר, ויש גם שפם. על הקודקוד מונחת לה באלכסון כיפה כחולה ובמרכזה מגן דוד לבן. צבעי הדגל הכחול לבן עם המגן דויד.

הגבעה, אסף גברון. קרדיט: סימניה

המפגש שלי עם הגבעה, למרות שהיה לא-מתוזמן לחלוטין, חיבר אותי עם סוגייה לא פשוטה ודי טעונה, כפי שידוע היטב לקוראי ספרות המקור: סוגיית ההתנחלויות המזוהות עם המאחזים המבודדים ביהודה ושומרון. במהלך חיי היה לי קשר עם מתנחלות ומתנחלים, גם בחוג המשפחה שלי. בת דודתי הצטרפה לקדומים, התנחלות דתית בשומרון, לאחר שנישאה לבחור יוצא צבא לפני כארבעה עשורים. כשנולדו להם מניין ילדים עברה המשפחה להתגורר בבית מרווח יותר בבית-אל, התנחלות דתית מצפון לרמאללה. כיום הם הורים לשנים-עשר בנות ובנים וסבים לעשרים ושניים נכדות ונכדים. אבל לא זאת הנקודה. בין קרובי משפחה מתפתח במשך השנים קשר רגשי, תודעה של שייכות לאותם אבות מייסדים. ולנו יש כאלו ששמם הולך לפניהם. הנקודה היא שקנה המידה שלי להערכת ההתנחלויות נובעת מהשיח סביב הסוגייה המעוררת מחלוקות, מאז ההתנחלות הראשונה שהוקמה באזור יהודה ושומרון. אבל כאשר מישהו מבני המשפחה מגשים חלום תוך מאבק הישרדות וקשיי פרנסה, והאושר ניבט מפניו למרות החיים בדוחק, קשה שלא לחוש אמפתיה.

מתנחלים הם נושא הרומן הגבעה. והוא שופע דמויות. בראשם גבריאל, החוזר בתשובה, ואחיו רוני, שמגיע להתנחלות מבודדת מפחד נושיו. על גבי הכריכה האחורית נאמר שגברון כתב חלק מהספר כשהוא מתגורר באחד המאחזים ביו"ש. כותב וחווה את אורחות חיי המתנחלים במקום בו הם קבעו את מושבם. גברון בוודאי לא בודד עצמו לגמרי בזמן שהותו שם. הוא שקע בכתיבה, ובין לבין, כאשר יצא לחלץ את עצמותיו, בוודאי הכיר כמה מתושבי המאחז. בכל מקרה, המסע האנתרופולוגי שלו איננו מקצועי. אבל השהייה במקום, ללא ספק תרמה משהו לאותנטיות של הרומן. שכן מבלי להיות עד למתרחש בשגרת החיים על הגבעה, איך יכול היה ליצור סיפור משכנע? וכאן יש מקום לשאלה: לאיזה כיוון גברון מושך: האם לדימוי של המתנחל האידיאליסט, זה החובש כובע של חלוץ המגשים את חלום ההתיישבות הציונית? האם הוא נוטה לכיוון הדימוי של המתנחל החצוף שאינו מכבד את החוק, שגוזל אדמה של ערביי המקום, מתנשא מעליהם, מנצל את הבלגאן של השלטונות כדי להיאחז בקרקע ולהתנגד לפינוי. האם הוא חי על תרומות שמגיעות מנדבנים עשירים בארה"ב? בקיצור, האם גברון ציפה למצוא כאן את האידיאליסט הטהור או את הסטריאוטיפ האמוני, השלילי, זה שפורע חוק, זה שבוחר לחיות לפי חוקי המערב הפרוע.

הגבעה אינו נותן תשובה חד-משמעית ל“המתנחל” בדימויו הישראלי: דימוי הנע בין שליחי המצווה הלאומיים לבין פורעי החוק הלא־רציונלים.  בין המתנחל שמשקף את האתוס ההתיישבותי־הקיבוצי בקהילה מבודדת ורוחשת אויבים לבין הסטריאוטיפ של המתנחל האלים, הפורע חוק. (ראו גם, ויקיפדיה על המושגים מתנחל והתנחלות)

גברון בקושי מוכר בישראל, וחבל. מחוץ לגבולות הארץ הוא זוכה להצלחה משמעותית. שם הוא נתפש כקול ספרותי ייחודי, קול שמתווך את מהלכיה של החברה הישראלית לקוראים זרים. הגבעה תורגם לגרמנית, הולנדית, איטלקית, צרפתית, אנגלית (ארצות הברית ואנגליה), שוודית וצ'כית.