קטגוריה: ביקורת ספרים

הקצב מבוסניה

הסיפור ההיסטורי ידוע לכל – המצור של נפוליאון על עכו. מה שנותר הוא לכתוב רומן שישקף את הדמויות הפועלות ואת החברה דאז, זאת בהתבסס על מסמכים היסטוריים. הספר כתוב נפלא. התרגום מערבית לעברית מצוין.

להתראות עכו, מאת עלא חליחל. עם עובד, 298 עמ'. תרגם: יוני מנדל.

להתראות עכו. קרדיט: סימניה

חיפשתי ספר מתורגם מערבית לעברית, ספר שנכתב על ידי ערבי ישראלי. קיבלתי המלצה על הסופר והמחזאי, עלא חליחל שמתגורר כיום בעכו. אין פלא שחליחל לא החמיץ הזדמנות לכתוב רומן על העיר שאותה הוא מכיר היטב, על שלל שכיות החמדה הארכיאולוגיות של העיר. נהניתי מהכתיבה ועוד יותר מכך, מהתיאור הססגוני של הדמויות, החל מפאשה אל-ג'זאר, מושל עכו שמוצאו בבוסניה, וכלה בנפוליאון שהטיל מצור על העיר במטרה לכבוש אותה ולשלוט בנמל החשוב של ארץ הקודש. הפרטים על מסע הכיבוש של נפוליאון בארץ הקודש, הם מן המפורסמות. וחליחל מוסיף להם גוון באמצעות תיאור ססגוני של הנפשות הפועלות.

הרומן חושף את מהלכי הקרב על עכו, דאז – השנה היא 1799. הרבה מאוד השתנה מאז. במיוחד אמצעי הלחימה. אבל מה שמייחד את הספר, הוא היכולת של חליחל לשחזר באופן מרתק ביותר את השימוש בתושייה על-ידי שני הצבאות היריבים, החיילים של פאשה אל-ג'זאר ("הקצב" בערבית) והלוחמים בצבאו של נפוליאון. במהלך מסע הכיבושים שערך נפוליאון באזורנו, דרוש היה תכנון אסטרטגי כדי לתקוף וכדי הדוף את המתקפה. אבל בכך אי אפשר להסתפק. יש התפתחויות בלתי צפויות תוך כדי הקרב והיריב חייב להגיב עליהן. שני המחנות היריבים הצטיינו בכך באופן שאינו מוכר לנו כיום. כדאי לקרא כדי להיוכח עד כמה המוח האנושי ידע לעבוד בעת הצורך, הצליח למצוא דרכי פעולה מתוחכמות, בעיקר דרכי עורמה. לדעתי, אם משווים את הטקטיקות והאסטרטגיות בשדה הקרב של ימינו עם כל מה שגוייס לטובת המתקפה על עכו והדיפתה ב- 1799, לא התחכום הטכנולוגי הכריע שם אלא התחכום האנושי הפשוט, טריקים ושטיקים. מהפרטים הללו התפעלתי במיוחד (למרות שמדובר בשיטות אכזריות ביותר ובמחיר גבוה מאוד בחיי אדם).

מאז השתנו ערכים כמו ערך חיי האדם, מנהיגות, פיקוד, אמונים צבאיים וכל מה שקשור בהפעלת כלי הנשק המתקדמים. למעט כמה קטעים ארוכים ומייגעים למדי שאפשר היה לקצר בהם, התרשמתי מהיכולת הספרותית והעומק ההיסטורי של חליחל. מומלץ.

ביקורת על ביקורת

"חאדולה" מאת אלכסנדרוס פאפאדיאמנטיס, 2018, תשע נשמות. (מיוונית: ישראלה אזולאי-נחום. 166 עמודים).

חלק א'

צודק מבקר הספרים שמכנה עצמו "מבקר חופשי". מניין, באמת, צצה מחשבה (וספר עב כרס) על הדמיון בין יצירתו של דוסטויבסקי לבין זו של פאפאדיאמנדיס עד כי כינו את פאפאדיאמנטיס "דוסטויבסקי של יוון"?

להלן התרשמותי, סקירת הביקורת ותגובתי

ביוון של ימינו, יוון המודרנית, קיים זרם של מעין "מחזירים בתשובה", שמעוניין להחיות את האורתודוכסיה ולמנוע התפקרות. למסקנה זאת הגעתי לאחר חיפוש נרחב ברשת אחר קצה חוט לגבי מיעוט האזכורים בעברית של הסופר בן המאה ה-19 אלכסנדרוס פאפאדיאמנדיס, לעומת שפע עצום של מחקרים ומאמרים בחיפוש באנגלית. המגמה צברה תאוצה כנראה עם הוצאה לאור של ספר, שתורגם לשפות אירופאיות רבות. הכותר שלו, דוסטויבסקי של יוון: החזון התיאולוגי של אלכסנדרוס פאפאדיאמנטיס, מלמד על דמיון בין דוסטויבסקי לפאפאדיאמנטיס.

חאדולה, פאפאדיאמנטיס. קרדיט: תשע נשמות

כנראה שזה מה שהניע את "מבקר חופשי" לבדוק ה"כצעקתה". בביקורתו על "חאדולה" (כותר הספר המקורי ביוונית, "הרוצחת" !) מאת פאפאדיאמנדיס הוא מבליט את אי הנחת שלו מההשוואה בין סופר יווני זה לבין דוסטויבסקי, וזאת, יש לומר, מנקודת מבט פילוסופית. בהשוואה שלו מככבת יצירתו הנפלאה של דוסטויבסקי "החטא ועונשו", מול "חאדולה". בסיכום דבריו כותב "מבקר חופשי" חד וחלק:" עליי להוסיף לכאן הערה חשובה מאוד: בהמשך תוכלו לקרא בהרחבה (אם תרצו) על הסיבות שהביאו את מיטב החוקרים ביוון לכנות את פאפאדיאמנטיס "דוסטויבסקי של יוון". וזאת אך ורק משום הדמיון באמונה האורתודוכסית של שניהם. יש אומרים שהן דוסטויבסקי והן פאפאדיאמנטיס הביאו להתעוררות דתית בעקבות סיפוריהם.

"חאדולה" לא מגיע לקרסולי "החטא ועונשו" ואיני סבור שהוא "יצירת מופת". "אבל" מוסיף מבקר חופשי, "הוא רומן טוב מאד… לא בגלל הרציחות של חאדולה וסיבותיהן. הוא רומן טוב מאד, ראשית, וזה אולי יישמע מוזר בהתחלה, כי הוא רומן פעולה חזק. … כל הרומן מקרין אמינות, דיוק, לפיתה הדוקה, יציבה, סמכותית, של המילים את המציאות שאותה הן מתארות. בנוסף לריאליזם… – מעשיה הרצחניים של חאדולה מתוארים ללא מלודרמטיות אך גם ללא אטימות רגשית ודמותה של חאדולה כולה מוצגת בצורה עניינית, ללא גינוי או אידאליזציה. את הדיון המוסרי בפעולותיה משאיר פאפאדיאמנטיס לקורא".

החטא ועונשו. קרדיט: ידיעות ספרים, ספרי חמד

תימוכין לביקורת של "מבקר חופשי"  על התואר "דוסטטיבסקי של יוון" אפשר להסיק גם מהעובדה שקיים תרגום נוסף מיוונית לאנגלית של הספר "דוסטוייבסקי של יוון", שבכותר שלו אין רמז כלשהו לדוסטוייבסקי.

Lessons from a Greek Island: From the "Saint of Greek Letters," Alexandros Papadiamandis.

Anestis Keselopoulos (Author),

Herman A. Middleton  (Translator), Alexis Trader (Introduction) (2011).

חלק ב'

על מנת להבין מה הרעיון שהוביל לכתיבת הספר ""דוסטויבסקי של יוון: החזון התיאולוגי של אלכסנדרוס פפאדיאמנדיס" – כותר שבינתיים שונה לחלוטין, להלן תרגום שלי של קטע מתוך ההקדמה שעוסק ב"התחברות לאורתודוכסיה ביצירותיו של פאפאדיאמנטיס כ"ההזדמנות הגדולה". רעיון לא חדש שמזכיר את המושג, "ארץ ההזדמנויות הבלתי מוגבלות". אם רק תרצה, תשיג את הטוב ביותר.

(התרגום, קריאת בחירה):

לאורך הדורות נעשה שימוש בספרות (פרוזה) להעברת רעיונות וחוויות בעלות חשיבות אולטימטיבית. במערב קיימת מסורת ספרותית ארוכה של התייחסות לנושאים דתיים או שימוש בפרקטיקות דתיות כרקע לסיפורת, עוד לפני "סיפורי קנטרברי" של הסופר בן המאה ה-14 ג'פרי צ'וסר… אולם ההקבלה הקרובה ביותר לסיפורים קצרים ולרומנים של פפאדיאמנדיס נמצאת בחלקים גדולים של "האחים קרמזוב" של פיודור דוסטויבסקי, שגם הם רוויים בגוון אורתודוכסי, הלקוח, במקרים רבים, מטקסטים שנקראו במהלך התפילות הליטורגיות. למרות שניתן לקרוא את הקטעים הללו באחים קרמזוב ללא ידע מעמיק ברוחניות האורתודוכסית ובחיים הליטורגיים, הם מהדהדים טוב יותר במסגרת ידע זה. רק במסגרת החיים בכנסייה האורתודוכסית ניתן להעריך את משמעות הניואנסים הרבים … אותה הערה נכונה גם לגבי פפאדיאמנדיס והיא, כשלעצמה, ההצדקה למחקר של ד"ר קסלופולוס.

כמו דוסטויבסקי, גם פפאדיאמנדיס הביט עמוק בנפש האדם ומצא כי יופיו ואצילותו אינם תלויים בכוח האינטלקט שלו, או בעוצמת רצונו, אלא ביחסו האמיתי עם אלוהים.

עם זאת, קיים הבדל מובהק בין דוסטויבסקי לעמיתו היווני. ספר כמו האחים קרמזוב חוקר את הקצוות העצומים של נפש האדם, מהוולגרי והחושני ביותר ועד למעודן והקדוש ביותר. רבים בקרב הקוראים המשכילים של האחים קרמזוב במערב  מתעניינים יותר באיבן, האינטלקטואל, מאשר באליושה האדוק, הנזיר העתידי, למרות שאליושה מוכרז כגיבור הסיפור על ידי המספר עצמו. שינוי המיקוד אפשר לרבים, כולל דמויות בולטות כמו פרויד וסארטר, לקרוא ולהעריץ את האחים קרמזוב ולהחמיץ לחלוטין את המסר האמיתי של היצירה – שחוויית הטרנספיגורציה דמוית-ישו, אשר נגרמת על ידי אהבה כנועה וקדושה בתוך הכנסייה האורתודוכסית, מייתרת לגמרי את הטיעונים הפילוסופיים המבריקים ביותר של האתאיסט והתשוקות הבלתי נשלטות של החושני. מה שעולה מתיאוריו של ד"ר קסלופולוס לגבי כתיבתו של פפאדיאמנדיס הוא, שהאנלוגיה עם דוסטויבסקי תלויה בהבנה שמה שהכי משמעותי בדוסטויבסקי הוא לא האישיות המיוסרת, ולא ההתנגשות עם התת מודע, אלא האורתודוקסיה עצמה.

אף שפפאדיאמנדיס הוא דמות ספרותית ידועה ביוון המודרנית, הקורפוס הגדול שלו נותר יחסית לא-ידוע במערב, שם הידע על הספרות היוונית המודרנית כמעט ולא חורג מהרומנים של ניקוס קזנצאקיס (מחבר זורבה היווני. תה.).

בעידן החילון שנוטה לחילול השם, יצירותיו של פפאדיאמנדיס נראות במבט השוואתי כמו נוף חריג . אף על פי כן, מה שמעניק ליצירותיו את עוצמתן אינו הספקות והתשוקות האופנתיים של האדם בן זמננו, אלא האפשרות הנצחית של כל אחד ואחד להתעלות מעבר לתשוקה באמצעות התאחדות עם האל. יש לקוות שמחקרו של ד"ר קסלופולוס יעורר עניין בפפאדיאמנדיס כדמות ספרותית, בראש ובראשונה בקרב קוראים נוצרים אורתודוכסים, ויוביל לתרגום ולהפצה רחבה יותר של היצירותיו של פפאדיאמנדיס עצמו בקרב ציבור רחב של דוברי האנגלית .

ספרות טובה מסוגלת להשאיר חותם על הבחירה שלנו ועל חיינו. יותר מאדם אחד החלו להתעניין באורתודוכסיה בעקבות המסר ביצירותיו של דוסטויבסקי. אותו דבר עשוי בהחלט להתרחש גם בעקבות כתביו של הדוסטויבסקי של יוון. ספרו של פרופסור קסלופולוס "דוסטויבסקי של יוון: החזון התיאולוגי של אלכסנדרוס פפאדיאמנדיס" (מהדורה מתורגמת לאנגלית 2011) נועד לתרום לכל זה והכשיר את הקרקע לשינוי זה. פפאדיאמנדיס לא היה בישוף. הוא לא היה כומר. הוא לא היה נזיר. הוא היה סתם אדם פשוט אך מאמין-אורתודוכסי, שהתבונן באלה שניצלו את "ההזדמנות הגדולה" [ביטוי מושאל מאמריקה ארץ ההזדמנויות הבלתי מוגבלות], ובאלה שלא הצליחו לעשות זאת. תצפיותיו, בתורן, הפכו ללב כתביו הבדיוניים אמנם אבל בשום אופן לא פיקטיביים. כאדם מן השורה וכאמן, היה לו חופש לחקור את "ההזדמנות הגדולה" מכל זווית ובאופן אמיץ ולהצביע על המכשולים העומדים בפני אותה הזדמנות, אשר נוצרים כאשר אנחנו מבינים לא נכון היבטים של החיים הכנסייתיים שאחרת היו מסייעים לנו להשיג את ה"הזדמנות הגדולה". ד"ר קסלופולוס מבהיר היטב כי ההבנה העמוקה של פפדיאמנדיס מהי ליטורגיה ומה יכולה ליטורגיה לעשות מאפשרת לפפאדיאמנדיס להוביל את הקורא באמצעות כתביו אל המסתורין של "ההזדמנות הגדולה" הזו. דוסטויבסקי של יוון יהיה עבור רבים הצעד הראשון מעבר לסף המסתורין הזה.

= סוף תרגום =

"הכל מאחורינו", "ניצחנו"

אולי בעתיד הרחוק מישהו ייקח גם את התקופה ההזויה העוברת עלינו לאחרונה ונוכל להתרווח מול המסך ולצפות בה כסדרת דרמה, בעיניים דומעות אבל עם נחמה בלב על ש"הכל מאחורינו" ש"ניצחנו".

הערה: רשימה זאת ממשיכה רשימה קודמת

Battle_hill_(16)_on_Mt._Hermon
מבצע קינוח – גבעת הקרב ומוצב החרמון. קרדיט: ויקיפדיה

"שעת נעילה"

"שעת נעילה", היא סדרה ישראלית המביאה את סיפורם של לוחמים צעירים בשלושה ימי הקרבות הראשונים של מלחמת יום הכיפורים. את המראות והתחושות שהסדרה מיטיבה לשחזר חשוב להפנים. ולו כדי לחזור לפרופורציות כאן ועכשיו.

עד כה הוקרנו בכאן11 שני פרקים ברצף מהסדרה "שעת נעילה", כולל הבעיות החברתיות בואך מלחמת יום הכיפורים והקרבות בגולן מול מתקפת הפתע של הצבא הסורי. העיתוי לשידור הסדרה בימים אלו לא היה יכול להיות יותר מושלם – נוכח המצב הפוליטי והחברתי הקשה כל-כך ששורר במדינה: התכתשות בין המחנות במישור הציבורי ובצמרת הממשל, כאשר מעל כל זה מרחפת מגפת הקורונה בעוד שדור שלם של ילדים רכים בשנים צופה קדימה אל עתיד לא ודאי.

בין "שעת נעילה" ועלילת הרומן "אהבה על קו השבר"

לפני למעלה מ- 20 שנה, ראה אור ספרו של צור שיזף, "אהבה על קו השבר", 1998, בהוצאת "חרגול". 175  עמ'.

אהבה על קו השבר
אהבה על קו השבר, צור שיזף. הוצאת חרגול

צור שיזף (יליד 1959), שהיה תלמיד בי"ס בתקופת מלחמת יום הכיפורים, משלים את התמונה הכאובה אך הירואית, העולה מתוך "שעת נעילה". בספר "אהבה על קו השבר, הוא משחזר חוויה אישית של צנחן במילואים בשם אבנר, שהיה עד ל"קרב המוות" שניהלו חיילי גולני, כנגד כל הסיכויים, כדי להשיב את מוצב החרמון לשליטת ישראל, זאת כאשר הצבא הסורי טובח בהם. כלוחם בחטיבת הצנחנים הוא וחבריו הבינו שהם התקווה היחידה להצלת חטיבת גולני שנהרגו שם כמו זבובים, וכיבוש מוצב החרמון. זה מתרחש לקראת סיום המלחמה, ואבנר משחזר את התהליך שהביא את חטיבת הצנחנים לעשות מעשה על אף גרירת הרגליים בפיקוד העליון גולני.

שיתוף הפעולה בין החטיבות והתחושה של שותפות גורל צריכים לעורר אותנו, להחזיר את כולנו לפרופורציות כאן ועכשיו. אנחנו עם אחד.

הספר העלילתי המצוין הזה כורך זיכרונות טריים עם רגשות וחיבוטי הנפש של לוחמים צעירים בני שמונה-עשרה שטעמו את טעם הקרב לראשונה, במלחמה הנוראה הזאת. ובתום המלחמה הם מלקקים את פצעיהם ונאבקים להתגבר על הטראומה לנוכח כמות ההרוגים, ותחושת התסכול מאופן ניהול המלחמה. מה שמסייע לאבנר ולחבריו הוא הידיעה שהם פעלו במסירות נפש גמורה, ההרגשה שהם עשו הכל בכוחות משותפים. כל זה מעניק לקורא תקווה; יש סיכוי לנצח כל אויב, מחוץ וגם מבית, ולחזור בהדרגה לחיים נורמליים.

"אהבה על קו השבר" מתמקד ב"מבצע קינוח" שהחל ב-21 באוקטובר 1973 – עולות בו תמונות ניצחון מהולות בעצב כבד. להלן ציטוטים מתוכו מפיו של אבנר,

"בימים האחרונים של המלחמה העלו אותנו לצפון. אספו אותנו במסוקים לרפידים ומשם בהרקולסים לרמת דויד. שם חיכו לנו המשאיות. בשאר-ישוב קיבלנו את הפקודה. גולני נכשלו בניסיון הראשון שלהם לעלות על ההר. למחרת בלילה עמדו שתי חטיבות לעלות על ההר. גולני בעלייה הרגילה דרך הסלעים ואנחנו, חטיבת המילואים הצפונית של הצנחנים, היינו אמורים לנחות על החרמון הסורי. השלוחה הצפונית של החרמון….אמרו לנו שכל מה שצריך זה שנלך למוצב הישראלי ונגיע לסורים מהגב, ושגולני ייהרגו כולם אם ימשיכו להסתער על הסורים מקדימה."

את מה שהתרחש בהמשך הוא מתאר כך, "הלכתי לסמ"פ וממנו למ"פ. המשכנו ביחד למג"ד והלאה למח"ט. הוא קרא בקשר ל'גיבור', שם ישבו אלוף הפיקוד והרמטכ"ל (דוד אלעזר) וביקש מהם אישור ללכת עם החטיבה וליפול על הסורים מאחורה. מהפיקוד אמרו לו לחכות במקום."

היה לי קשה לקרא את המשפט הזה מבלי לחשוב על כל מה שידוע לנו כיום אודות הניהול הכושל של המלחמה, כאשר אלו שאמורים היו לקחת אחריות, אכזבו, השאירו את העבודה השחורה בידי חיילי גולני והמשיכו בשלהם. איך נתנו לחיילים שהגנו על המדינה ועשו הכל כדי לכבוש את מוצב החרמון – איך שלחו אותם להיות בשר תותחים???  – אבנר מתאר זאת כל, "בקשר אפשר היה לשמוע את הצעקות, את הייאוש של החיילים המטפסים מסלע לסלע ונהרגים. מהשלוחה שלנו אפשר היה כמעט לגעת בקרב שלא היינו יכולים להתערב בו."

אני מרגישה את התסכול ומבינה את הצנחנים במיל' שהחליטו על דעת עצמם לעשות מעשה, ובלבד שלא לשבת בחיבוק ידיים ולחכות,

"הם המשיכו לרגע קט לקוות שמשהו ישתנה בפיקוד העליון, המשיכו להציק למג"ד ולמח"ט שהכירו אותם. המח"ט שוב דיבר עם 'גיבור'. וכל דקה נהרג עוד מישהו. הם רתחו מזעם, הבינו באותו רגע את המצב, שאדם יכול למות במרחק של דקות מאלה שעומדים מהצד ומחכים לעזור לו".

לבסוף, בארבע לפנות בוקר המח"ט, על דעת עצמו, נתן פקודה לגדוד להתחיל להתארגן. ולבסוף, כאשר הגיעו ליעד בשש ארבעים ושתיים לפי השעון, הם ירדו מול הגדרות של המוצב הישראלי. ומה ראו עיניהם,

"מהצד של גולני היו רק כמה יריות בודדות. מהצד הסורי צלפים. .. הסורים לא היו במוצב הישראלי, הם התבצרו מתחת למוצב, מחכים לגולני במדרון. ירדנו לראות אם אפשר לעזור לגולני. הם ניצחו את הקרב. אנחנו בעצם לא עזרנו להם בכלל. הם היו הרוגים לגמרי".

אחרי הקרב  וכיבוש החרמון – אוספים את הגופות והפצועים,

"בבוקר, אחרי שנכנסנו לחרמון הישראלי, ירדנו לעזור לפנות את הפצועים של גולני. את הרוב כבר פינו ואת מי שנשאר סחבנו למעלה באלונקות למינחת, והמסוקים באו לקחת אותם. ואחר-כך ירדנו לאסוף את ההרוגים. היו שם המון הרוגים. לסורים היו כוונות לילה. הם ירו לתוך סרטי הסימון הלבנים שעל הקסדות. הרוב נהרגו מכדור בראש."

המחשבות אינן מרפות מאבנר עד היום. מחשבות על הלילה ה"מחורבן הזה, שיכולנו לשמוע בקשר את כל מה שקרה, איך שהם עולים ונהרגים וממשיכים לעלות… עשרות הרוגים. שורה ארוכה…. כולם היו צעירים… בצד שלנו וגם אצלם."

אבנר וחבריו מתמודדים. הם מעשנים חשיש ומשתכרים אי-שם במדבר. יש הרגשה של אבדן הדרך. אבל בכוחות משותפים ובהדרגה הם חוזרים לנהל חיים נורמליים.

המציאות של "אחרי המחדל", ההפגנות, מוטי אשכנזי –  כל זה מזמן מאחורינו. רק הזיכרונות אינם מרפים. 47 שנים אחרי המלחמה ולפני שיהיה מאוחר מדי, עלינו להתעשת ולחזור לפרופורציות. כשמתבוננים על החיים ממבט של 'היכן היינו, והיכן אנחנו נמצאים כעת', המצוקות של היום (משבר אמון, קורונה) מתגמדות, שווה לאחד כוחות ולעשות הכל כדי להבריא ולהשתקם.

"ארץ הנוודים" – זאת המציאות

פסטיבל הסרטים ונציה 2020 הסתיים לא מכבר (2-12 ספטמבר 2020). Nomadland (ארץ הנוודים) סרטה של הבמאית קלואי ז'או זכה בפרס אריה הזהב. הסרט בוים בהשראת הספר, בעל אותו שם, מאת הסופרת והעיתונאית ג'סיקה ברודר (2017). בספר התיעודי בוחנת ברודר תופעה חברתית-כלכלית תוצאה של המיתון הגדול (2007-2009): אזרחים אמריקאים מבוגרים, בגיל מתקדם, נוסעים לאורכה ורוחבה של המדינה בקרוואנים נגררים, כמו "נוודים", בחיפוש אחר תעסוקה ופרנסה. זאת המציאות.

nomanland
Nomadland by Jessica Bruder. Credit: Amazon

"ארץ הנוודים" (Nomadland) הוא ספר תיעודי מאת ג'סיקה ברודר וסרט עלילתי, בהשראת הספר, שבוים על ידי קלואי ז'או. שניהם חושפים מציאות שעד כה הייתה סמויה. מציאות של רבבות נוודים ברחבי ארה"ב שנאבקים עם השפל הכלכלי של 2007-2009. ויש גם סיפור מקדים, מקרה פרטי שעמדתי על טיבו רק כעת, בעקבות הספר והסרט.

סיפור מקדים

<p class="has-text-align-justify" style="line-height:1.3" value="<amp-fit-text layout="fixed-height" min-font-size="6" max-font-size="72" height="80">בקיץ 2013 הזדמן לנו לשהות שבוע ימים במלון Ridge באתר סקי צמוד אל לייק טאהו שבהרי הסיירה נבדה, על הגבול בין מדינת נבדה וקליפורניה. בתחילה לא היכרנו איש אבל כמו שבדרך כלל קורה, בזכות הבר המקומי נוצרות חברויות מאוד נחמדות. היכרנו זוג אמריקאים (לא-יהודים), קת'לין ורון ג'רביס מסאניוויל, שם שהו בני משפחתנו. ההיכרות איתם יצרה מיד קליק. הרגשנו שהם אנשי תרבות וחובבי הרפתקאות, אוכל וחברה, ממש כמונו. מאחר שהתעניינתי בהנצחה של שבטי האינדיאנים – שמכנים אותם כאן "ילידים אמריקאים" Native Americans, (אוי לשפה המכובסת), ביקשתי מהזוג ג'רביס לחפש מוזיאונים ואפשרויות להכיר את ההיסטוריה של הילידים וכך היה. בסופו של שבוע מלא וגדוש בחוויות נוצר קשר הדוק בינינו והבטחנו אלו לאלו להמשיך בקשרי חברות. איך עושים זאת? במייל ובפייסבוק. התמונות שהם העלו לפייסבוק לא הותירו ספק – החברים שלנו אוהבים לטייל. אבל לטיולים שלהם לא היה סוף. הם ביקרו בכל מקום אפשרי ברחבי ארה"ב. התמונות בפייסבוק הראו נופים ייחודיים, אומנות, הופעות מקומיות וגם קריוקי. גילם של הזוג הוא בסביבות ה- 60 פלוס.בקיץ 2013 הזדמן לנו לשהות שבוע ימים במלון Ridge באתר סקי צמוד אל לייק טאהו שבהרי הסיירה נבדה, על הגבול בין מדינת נבדה וקליפורניה. בתחילה לא היכרנו איש אבל כמו שבדרך כלל קורה, בזכות הבר המקומי נוצרות חברויות מאוד נחמדות. היכרנו זוג אמריקאים (לא-יהודים), קת'לין ורון ג'רביס מסאניוויל, שם שהו בני משפחתנו. ההיכרות איתם יצרה מיד קליק. הרגשנו שהם אנשי תרבות וחובבי הרפתקאות, אוכל וחברה, ממש כמונו. מאחר שהתעניינתי בהנצחה של שבטי האינדיאנים – שמכנים אותם כאן "ילידים אמריקאים" Native Americans, (אוי לשפה המכובסת), ביקשתי מהזוג ג'רביס לחפש מוזיאונים ואפשרויות להכיר את ההיסטוריה של הילידים וכך היה. בסופו של שבוע מלא וגדוש בחוויות נוצר קשר הדוק בינינו והבטחנו אלו לאלו להמשיך בקשרי חברות. איך עושים זאת? במייל ובפייסבוק. התמונות שהם העלו לפייסבוק לא הותירו ספק – החברים שלנו אוהבים לטייל. אבל לטיולים שלהם לא היה סוף. הם ביקרו בכל מקום אפשרי ברחבי ארה"ב. התמונות בפייסבוק הראו נופים ייחודיים, אומנות, הופעות מקומיות וגם קריוקי. גילם של הזוג הוא בסביבות ה- 60 פלוס.

זאת התמונה שליוותה אותי כאשר שמעתי לראשונה על הסרט שזכה בפרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה (2020).

בעקבות ההכרזה על הזוכים בפסטיבל ונציה 2020, נזכרתי בחברים שלנו שנוסעים ברחבי היבשת הגדולה. האם המניע ל"טיולים" שלהם הוא ההתמודדות עם השפל הכלכלי? הייתכן שהם בין אלו שהיו מועסקים על בסיס קבוע (היא מתורגמנית סימולטנית מאנגלית לספרדית בבתימ"ש בעיקר, והוא אמן), ומצאו עצמם מחוסרי עבודה בתקופת המיתון הגדול? האם השפל הכלכלי ערער את נישואיהם הראשונים ולמזלם מצאו זה את זו ומיסדו את הקשר בנישואים שניים לפני כעשור בלבד? אני מסתובבת עם התהיות הללו, תאמינו לי זה לא קל כאשר מתברר לפתע שהגורל התאכזר לנפשות יקרות שהכרת זה מכבר. מכל מקום, כל הכבוד לחוסן ולאופטימיות שהביאה את החברים החדשים שלנו עד הלום.

זה יכול לקרות לכל אחד, ואכן זה קורה גם היום. לצערי.

וכאן המקום לשבח את ג'סיקה ברודר על הפרויקט התיעודי, והספר:

Nomadland: Surviving America in The Twenty-First Century. Jessica Bruder (2017). W.W. Norton and Co. (Non-Fiction), 288 pp

לצורך כתיבת הספר, ברודר שהתה זמן ממושך בקרוואן ממונע כשהיא מתעדת אמריקאים בגיל מתקדם, אוכלוסייה נודדת שוויתרה על פורמט החיים המסורתי ויצאה לשוטט בדרכים ימים שלמים כדי לחפש מקורות פרנסה, וחיי הנוודות עוקרים אותך מהמקום הקבוע שבו התאקלמת, אבל מאפשרים לנוע בקלות מעבודה לעבודה ולעצב מרחב במציאות הכלכלית הרעועה של ימינו. הפרויקט של ברודר נמשך שלוש שנים תמימות ונע על פני למעלה מ- 15,000 קילומטרים של כבישים – מחוף לחוף וממקסיקו לגבול הקנדי. שטח המשתרע משדות הסלק של צפון דקוטה עד אתרי קמפינג בקליפורניה ותוכנית ה"CamperForce" של אמזון בטקסס. בכל מקום אליו הגיעו, מעסיקים גילו מאגר עבודה חדש בעלות נמוכה. מאגר שמורכב בעיקר ממבוגרים בגילאים מתקדמים: הקורבנות הבלתי נראים של המיתון הגדול. בני אדם שנעקרו מביתם וקהילתם עם תקווה, עלו על הכביש בקרוואנים ובטנדרים ששופצו למטרה זו, ובכך הפכו לקהילה של נוודים שהיקפה רק גדל מיום ליום. מי שחשבו שהקריסה הפיננסית ב- 2008 הסתיימה לפני זמן רב צריכים להכיר את האנשים שג'סיקה ברודר פגשה וליוותה במשך שלוש שנים.

הם וויתרו על פורמט הקיום הקבוע והמסורתי כדי לשרוד, אבל לא ויתרו על התקווה.

הן הספר והן הסרט "נומדלנד" ("ארץ הנוודים") מאוד רלבנטיים לימינו. כאז כן עתה, נחשף בהם סיפור שעד כה היה סמוי מהתודעה הציבורית של אמריקה. סיפור על הבטן האפלה של הכלכלה האמריקאית – סיפור שמבשר על העתיד הכלכלי הרעוע שעוד צפוי לרבים נוספים. יחד עם זאת, יש בסרט גם קו אופטימי. כמו החברים שהיכרנו, שנוסעים ממקום למקום בחיפוש אחר עבודה, ומוצאים בתחנות שבדרך מזון לנפש, משהו בעל ערך מוסף, ערך תרבותי וחברתי. הסרט והספר מציגים מקרים של הצלחה למרות הכל, ומהללים את החוסן והיצירתיות הנועזת של הנוודים הללו.

הערה:

הספר התיעודי של ברודר נכלל ברשימת המועמדים לפרסים יוקרתיים ואף זכה באחד מהם, פרס אמזון לספר תיעודי. ברודר לימדה בבית הספר לעיתונאות קולומביה מאז 2008. הפרסומים שלה כוללים כתבות ב"הרפר'ס מגזין", "האומה", WIRED, "וושינגטון פוסט", העיתון הבינלאומי הראלד טריביון, מגזין ניו יורק טיימס, ועוד. כתבות השטח שלה זכו בפרס ג'יימס ארונסון ל"עיתונות צדק חברתי" (פרס גרינל) ובפרס "מועדון הדדליין".

ביטון היה מעדיף אירוניה

כאשר נשאל מה הוא קורא כעת, השיב המשורר וחתן פרס ישראל, ארז ביטון, שהוא קורא בעיקר שירה. כמו לדוגמה שיריו של נתן אלתרמן. במחשבה שנייה הוסיף, אני קורא גם ספרות עולמית. כדוגמה הוא ציין את ספריו של מישל וולובק, והביע הסתייגות: "מאחר שוולובק הוא סרקסטי מידי, אני לא מתחבר אליו".

רגע לאחר מכן ביטון מציין שגם בספריו של תומאס מאן יש לא מעט סרקזם. ומסביר שהשימוש בסרקזם הוא כנראה במטרה למתן את פחד המוות. את אפקט המציאות הכל-כך קשה.

המהדורה המחודשת של "הר הקסמים" 2020, מאת תומאס מאן, בתרגומה של רחל ליברמן, ספריית הפועלים, 688 עמ', מציעה רקע לדיון בנושא, "מציאות קשה". אך לא רק – היא מספקת חומר למחשבה, ולבדיקת המונח "סרקזם" בהקשר של מציאות קשה.

תומאס מאן
הר הקסמים, תומאס מאן. קרדיט: ספריית הפועלים

הסיפור בקצרה:

על ראש הר הקסמים תומאס מאן יוצר מעין מיקרוקוסמוס של חברה רב לאומית אירופית. הוא שותל בה צעיר רגיל מן החברה הגרמנית הבורגנית, ומנחית עליו שפע של השפעות שונות ומגוונות המביאות את הגיבור לעסוק במהויות הקיום האנושי. אט-אט מגלה הגיבור את החופש הגלום בלהיות חולה. חופש מהשכל הישר ומהמחויבויות שמטילה השגרה – החופש להיות הוא עצמו.

יש משהו רלבנטי ב"הר הקסמים" לתקופה זאת, אומר ביטון. הסיפור מתרחש בסביבה של מחלת השחפת שהייתה מאוד נפוצה אז, וכעת יש לנו את הקורונה.

הדבר המופלא בספרו של מאן הוא שהטקסט נותן לך אלגוריה של מציאות דקדנטית. תחושה של מציאות בתחילת המאה ה- 20, אירופה רקובה לאחר מלחמת העולם הראשונה. הדמויות כל כך מוחשיות. והסרקזם חוגג, מוסיף ביטון בראיון שהעניק לגואל פינטו, הידוע בגישתו הפלורליסטית וחיבתו לענייני תרבות.

ובראיון למעריב אומר ביטון: יש בספר ניסיון להתמודד עם הקושי של היעלמות החולים, כשהיה ידוע שכל אחד מהם ימות בסופו של דבר, והכל עטוף בסוג של סרקזם שלא כל כך אהוב עלי, אבל בהחלט מובן לי השימוש בו כדי לרכך את אימת המוות והסופיות הזו.

האמנות נותנת פשר לסבל האנושי, ובלי ספק בספר הזה יש סבל של חולי השחפת ההולכים למות, אבל יש בו גם הרבה שמחה ביחסים בין הדמויות, וזה נותן לי מענה בחיפוש אחר פשר לחיים עצמם, מסכם ביטון.

מבולבלים? להלן כמה הגדרות מוסמכות

א. הגדרות:

הבחנה בין סרקזם ואירוניה.

במילון אבן־שושן אירוניה מוגדרת כ״לגלוג קל ומוסתר כלשהו״. אירוניה אינה חייבת להיות לעגנית או עוקצנית, אבל נחוץ שיהיה פער בין הכוונה המילולית לכוונה המפורשת.

הבחנה בין אירוניה לסרקזם.

אילון גלעדכאשר אירוניה משתמשת בלגלוג עוקצני מדובר בתת־סוג של אירוניה הנקראת סַרְקַזְם (ממילה יוונית שפירושה נשיכת בשר), אך לא כל אירוניה היא כזו.

הבחנה בין ציניות ואירוניה

אם כבר אנחנו כאן, כדאי לבדוק עוד מונח: ציניות. ובכן – ציניות היא תפיסה פילוסופית שאומרת שאנשים פועלים על פי מניעים אנוכיים צרים ולא על ידי אידיאולוגיה או ערכים נעלים.

ובעברית-כמו-בעברית – מתבלבלים בין ציניות ואירוניה לפחות מאז שנות ה- 40 של המאה הקודמת, וספק אם הדבר ישתנה בעתיד הנראה לעין. (אילון גלעד, הארץ, 27.7.2016).

מעתה הכל ברור: אירוניה עשויה לגלוש דרומה ואז זה סרקזם. וכל עוד האירוניה מושלת בכיפה, לביטון אין רתיעה ממנה…

***********

נספח

ההתנסות של ביטון עם "הר הקסמים" בתרגומו של מרדכי אבי-שאול, החלה לדבריו בגיל 14, כאשר היה תלמיד בבית חינוך לעיוורים בירושלים. שם הייתה שקיקה גדולה לקריאת ספרות קלאסית. ביטון מספר על משחקי תפקידים בין נערי המוסד החינוכי, על-פי הדמויות של הספר. "הפנמנו את הדמויות של הספר, עד כדי כך שהיינו מדמים את עצמנו כחלק מהן. אחד החברים התנהל כאילו הוא סטמבריני, אחר היה נאפטא היהודי הדחוי, העלוב, הערמומי, לאחרת קראנו שושא, והיו גם האנס קאסטורפ ויואכים". ביטון דימה עצמו לנאפטא. יחד עם האיטלקי סטמבריני, צאצא של מורשת ההשכלה הם שני אינטלקטואלים שהאנס הבורגני פוגש בבית ההבראה בשוויץ. דווקא סטמבריני מסמל את היופי של האדם מבחינה פיזית ומנטלית ורוחנית. אדם שמבטא את עצם השמחה של הקיום אפילו בתוך האוירה של המוות בבית ההבראה. מאידך, נאפטא הוא יהודי, קטן קומה, שמסמל את הדקדנציה והשמרנות הבלתי נגמרת שאין לה זכות קיום בעתיד. ולבסוף מתאבד.

היסטוריון במלכוד

אף פעם לא מאוחר מדי ללמוד עוד משהו. נחשפתי לדיון רדיופוני סביב התרגום לרוסית של הספר: "21 מחשבות על המאה ה- 21", מאת  ההיסטוריון יובל נח הררי. השאלה המרכזית בדיון עוסקת בציפיות של הקורא ממהדורה מתורגמת של ספר, על אחת כמה וכמה, כשמדובר בספרו של היסטוריון: איך ניתן להסביר תיקונים והשמטת קטעים מהמהדורה המתורגמת, למרות שהופיעו בספר המקורי. והאם יש הצדקה לכך כאשר מדובר ברגישות תרבותית ודתית של קהל היעד?

ביולי 2019 – התקיים ראיון רדיופוני בתכנית "גם כן תרבות". המנחה, גואל פינטו ראיין את העיתונאית לנה רוסובסקי מ"כאן תרבות" ואת יגאל ליברנט, דוקטורנט להיסטוריה ומתרגם ספרים מרוסית לעברית.

אקדים ואומר שאת ספרו של ההיסטוריון יובל נח הררי – 21 מחשבות על המאה ה- 21, קראתי בשלמותו, כולל ההקדמה. למעשה, את הפסקה האחרונה של ההקדמה קראתי מספר פעמים מכיוון שכמו כל איש אקדמיה, אני יודעת היטב שהקדמה חשובה לא פחות, ואולי יותר, מהספר עצמו. ההקדמה הסתיימה בהתלבטות של הררי באשר לחופש הביטוי והבעת ביקורת על דמוקרטיה ליברלית, "באקלים הפוליטי הנוכחי כל חשיבה ביקורתית על הדמוקרטיה הליברלית עשויה לחזק רודנים ותנועות קיצוניות". בהמשך, מחליט הררי חד-משמעית להעדיף חופש ביטוי על פני צנזורה עצמית. "החלטתי להעדיף דיון חופשי על פני צנזורה עצמית (עמ' 16).". אמירה יוצאת דופן. שכן מדובר בהסטוריון, שמתפקידו להציג עובדות ושום דבר מעבר לעובדות.

הראיון הרדיופוני הצביע על הבעייתיות בבחירה של הררי, כשמדובר במהדורות מתורגמות של המקור לשפות זרות. המהדורה בעברית תורגמה לאנגלית וזו תורגמה לרוסית. השאלה שהועלתה לדיון בראיון התייחסה בעיקר למהדורה ברוסית, לתיקונים ולהשמטות שנעשו בה לעומת הגרסה המקורית בעברית.

בפרק שנקרא "פוסט אמת" – יש פייק ניוז ששורדים לנצח – שם נכתב כך,

"אנו חיים בעידן חדש ומפחיד של 'פוסט אמת' ומוקפים בשקרים ובבדיות, או כך לפחות מכריזות הכותרות, וגם דוגמאות לא חסרות. בשלהי פברואר 2014 כוחות מיוחדים של צבא רוסיה פלשו לאוקראינה והשתלטו על מתקני מפתח בחצי האי קרים. ממשלת רוסיה והנשיא פוטין בעצמו הכחישו שוב ושוב שאלו כוחות רוסיים, וטענו שאלו הן 'קבוצות להגנה עצמית' של תושבי קרים, שאולי קנו ציוד רוסי בחנויות מקומיות. פוטין ועוזריו ידעו היטב שהם משקרים במצח נחושה.(עמ' 229)"

הדוגמה הושמטה מהמהדורה ברוסית. וכשנשאל מדוע, הסביר הררי שאכן נעשו התאמות בין הגרסאות, וזאת על רקע תרבותי ודתי. הוא הצביע על דוגמה אחרת להתאמה על רקע תרבותי במהדורה העברית לעומת המהדורה הבריטית: במקור בעברית יש התייחסות למירי רגב ואלאור עזריה, וזו הושמטה מהמהדורה הבריטית, "כי הבריטים פשוט לא שמעו על רגב ועזריה", לדבריו.

על פניו הסבר מתקבל על הדעת. אבל גואל פינטו מקשה וממשיך בדיון עם שני מרואייניו: האמנם במעבר מהמהדורה בעברית למהדורה ברוסית מדובר בשינויים על בסיס רקע דתי ותרבותי, או שמא הררי משנה גרסאות כדי שהמסר שהוא מטיף לו פשוט יעבור הלאה? לדברי ליברנט, מדובר מדובר בסיבה השנייה – "הררי הנו היסטוריון של ימי הביניים שעבר לעסוק בהיסטוריה עכשווית גלובלית. הדוגמאות שהוא מביא בספרו נועדו להלהיב את ציבור הקוראים. ברגע שנראה לו שהדוגמאות עשויות לעורר איזו שהיא התנגדות, הוא פשוט משנה אותן."

אין צורך להוסיף שזו איננה גישה טובה להיסטוריון שאמור להציג עובדות וכלום מעבר להן. כפי שציינתי, בהקדמה לספר, הררי כתב שהוא מתלבט האם להתבטא בחופשיות או לצנזר עצמו בספר, והתשובה שנתן ברורה למדי – חופש הביטוי עדיף (עמ' 16).

איך מיישבים בין חופש ביטוי של היסטוריון לבין השמטות ותיקוני עובדות במהדורה הרוסית? הרי במהדורה הרוסית הושמטה הפסקה שעוסקת בפלישה לאוקראינה של צבא רוסיה, ובהכחשת המקרה על ידי פוטין. קשה לקבל שמה שעמד לעיני המתרגם ולעיני הררי היה עניין של רגישות תרבותית או דתית. הרי במקום הפסקה שהושמטה הוצגו במהדורה ברוסית דוגמאות ל"פוסט אמת" שכל כולן קשורות בדונלד טראמפ. סימן קריאה!

אם נוסיף לכך את המידע שהררי הוזהר על ידי יודעי דבר, ברוסיה, שבגרסה האנגלית של הספר יש קטעים שעלולים לפגוע בסיכוי שהספר שלו יראה אור, בהכרח נגיע למסקנה שאין כלום בין ההשמטה והתיקונים לבין "חופש הביטוי" שהררי נטל לעצמו. רק כדי לסבר את האוזן, תעשיית הספרים ברוסיה נהנית ממרחב ביטוי רחב יותר מאשר תעשיית הסרטים (ראו איזה רעש עורר הסרט "סטלין מת"). על אף זאת המהדורה הבריטית לא יכלה להופיע אחד לאחד בתרגום לרוסית ולא הייתה זוכה להצלחה אצל ציבור הקוראים שם. אבל בין זה לבין האמירה לגבי "חופש הביטוי" המרחק עוד רחוק. הררי העדיף לכאורה להשמיט דברים שיעוררו התנגדות ויפגעו בסיכויים של הספר להעביר את המסר.

גם בתרגום של ספרו לפרסית נעשו תיקונים והושמטו פסקאות. הררי מבהיר אמנם שהם נעשו על דעתם של המתרגמים בלבד. הם השמיטו פסקאות בשל רגישות קהל הקוראים שלהם, בעיקר קטעים הנוגעים לנביא מוחמד ולאסלם. הררי טוען שלא אישר את ההשמטות בהוצאות הפיראטיות, אבל הוא מודה שאישר לפרסם את המהדורה של ספרו בפרסית ולהפיץ אותה בחנויות הספרים על אף הכל, "כדי שצעירים יוכלו להשיג את הספר בחנות הספרים. לקרא ספר על אבולוציה, מיניות וסובלנות דתית". האמנם ספר על מיניות וסובלנות דתית?

לפי המהדורה ברוסית נראה שלא כך הדבר. ליברנט מצביע על העמוד הראשון בספרו של הררי בעברית שפותח בהקדשה לבן זוגו איציק, לאימו פנינה ולסבתו פאני. כבר בהקדשה המילים "בן זוגי" ובאנגלית husband , שונו במהדורה ברוסית ובמקומן נכתב "שותף", שברוסיה מתפרש קודם לכל כ"שותף לעסקים". ולא רק זה, כל דבר שלילי ביחס לרוסיה הוצא או שונה במהדורה ברוסית כולל השמטות של "רוסיה כמדינה אוטוריטרית".

מן הסתם, בפתח הריאיון הובהר שהידיעות על חוסר אמינות בתרגום לרוסית ולשפות זרות נוספות הופצו ברשתות החברתיות ושם הם עשו הרבה רעש. אבל הפרשייה נדונה בהרחבה במקומותינו. התהיות הועברו לתשומת ליבו של הררי, ולכל מי שמחזיק בידיו מהדורה מתורגמת של ספר היסטוריה.

ניתן להאזין לראיון בקישור הזה, החל מדקה 18.35.

לדבר על המציאות כפי שהיא באמת

"פוליטיקלי קורקט" עשוי לעקר את התרבות בכללותה. לאחרונה הוא נכפה גם על האמנויות לסוגיהן. איך בכל זאת אפשר לפתוח צוהר ודיון באמיתות מבלי להיענש ולהיות מואשם בחתרנות? מי שעשתה זאת בהצלחה היא עאישה מאליק, סופרת מוסלמית בריטית.

ארצנו הירוקה והנעימה, מאת עאישה מאליק. ד. תמיר, 2020. תרגם מאנגלית: תומר בן אהרון. 447 עמ'.

ארצנו הירוקה והנעימה, מאת עאישה מאליק. 2020. קרדיט: סימניה.

"ארצנו הירוקה והנעימה" הוא רומן שבוחן את חיי היומיום של מוסלמים יוצאי פקיסטן החיים כיום בבריטניה. במעגלי הספרות הבריטית מאליק נחשבת ל"ברידג'ט ג'ונס המוסלמית". היא מעידה על עצמה שלא רק שהיא נמשכת לנושאים הקשורים בחיי היומיום של יוצאי פקיסטן בבריטניה. יש לה כישרון לבחון את המציאות בקלילות ולאזן בין ה"פוליטיקלי קורקט" למציאות חייה כאישה מוסלמית בריטית. היא לא תשקיע בכתיבה על נושאים אקטואליים שאינם נוגעים לה ביומיום (כמו רצח מתוך כבוד, טרור או הקצנה). לדבריה, "יש מספיק סופרים שכותבים על סוגיות אלו ומנצלים אותן לצרכיהם."

הכפר הקטן, "אחרית בבל" שמו, שוכן לא רחוק מהעיר ברמינגהם. גיבורי הספר, מרים ובילאל ובנה של מרים, האריס, עזבו את ברמינגהם שבה גדלו לטובת הכפר, "אחרית בבל" שאינו יותר מדי מרוחק מברמינגהם ומאמו של בילאל. הם מאושרים. היא עיתונאית וכותבת בלוגים והוא בעליו של משרד רואי חשבון. הם מתגוררים בבית רחב מידות, מנהלים חיים נוחים ובריאים ובנה של מרים, האריס, הוא תלמיד בבית הספר המקומי. שלושתם מקובלים בכפר, מעורים בחיי החברה ובהווי הכפר, מתנהלים ונראים כמו כולם – הם בריטים לכל דבר החל בלבוש וכלה בדקויות של התרבות הבריטית. הפרט היחיד שמסגיר את מוצאם הוא צבעו השחום של עור גופם.

כעבור מספר שנים בכפר, מתה סכינה, אמו של בילאל. הצוואה של סכינה מפרה את השקט והשלווה. בילאל, "ביל" כפי שמכנים אותו חבריו, מתאבל זמן ממושך על אמו, שהותירה אחריה אחות, אלמנה ובודדה, שממשיכה להתגורר בברמינגהם בבית המשפחה. בעקבות פציעתה של הדודה, בילאל מביא אותה לביתו שבכפר, שם היא מתגוררת ומטופלת במסירות על ידי הזוג הצעיר. בילאל אינו דובר אורדו. אשתו, מרים, בקיאה ממנו בשפת עמם ומתקשרת היטב עם הדודה שאינה דוברת אנגלית. המשפחה ממשיכה להתנהל כרגיל ומסתגלת לדודה, הלבושה בבגדים מסורתיים. כך עד לרגע שבו בילאל, שמתקשה להתגבר על געגועיו לאמו, מחליט לקיים את צוואתה. תחילה הוא מבשר לבני המשפחה על כוונותיו לבנות מסגד בכפר. אחר כך הוא מספר על תוכניותיו לידידו, רי'צרד, כומר הכפר. ומוסיף שהתוכניות תלויות בכך שיוכל להשיג מימון לרכישת שטח אדמה ובניית המסגד.

מרגע שהדבר נודע לאנשי הכפר נפתחת תיבת פנדורה. מאליק מתארת בקלילות כיצד מערכת היחסים השלווה וה"פוליטיקלי קורקטית" מופרת באחת. מאליק מוצאת קטעי הומור בכל דבר ומתארת באמצעות דיאלוגים והומור את המתחים והחרמות, את הדיבורים והשיחות שמאחורי הגב, את התנהלות הכומר ודרי הכפר הבריטים. במובן זה היא מתנהלת בדומה ללארי דיויד, האמן שיצר את הסדרה הקומית "סיינפלד". היא מרגישה חובה לעצמה לא לטאטא דברים מתחת לשטיח, ומאירה בזרקור את המציאות כפי שהיא באמת, זו שניתן להסוות אותה כשחיים בעיר הגדולה, ההטרוגנית, ה"פוליטיקלי קורקטית".

קומדיה היא דרך מילוט נפלאה מה"פוליטיקלי קורקט", אבל חייבים לעשות זאת בשכל ובטוב טעם. לחשוב איך לפרק מחסומים באמצעות הכתיבה הספרותית ולגרום לקוראים להיות מעורבים בסיפור. בכל מקרה, הכלל הראשון בכל כתיבה הוא: "אם אינך מרגיז קצת את מישהו כנראה שאינך מבצע את עבודתך". התפקיד של הסופר/ת הוא לעורר מחשבה, לגרום לקורא להטיל ספק בדברים ולפתח נקודות מבט. הכלל השני שמאליק אימצה בכל ספריה הוא שאסור להשתיק את המציאות. חשוב לכתוב על נושאים עכשוויים בתנאי שעושים זאת באופן מבדר, במיוחד כשכותבים על מציאות אפלה. אם מבליטים הומור במקום חשוך הופכים את כל מה שעגום למשהו נסבל. מאליק אינה מתקשה לעשות זאת. כי מבחינתה, ההומור נמצא בכל אדם ובכל סיטואציה.

המסר הכללי של "ארצנו הירוקה והנעימה" (שימו לב שהכותר עצמו הוא אירוניה על ה"פוליטיקלי קורקט") :

אנו חיים בתקופה שבה תרבות הקריאה מחייבת את הסופר להשתמש ב"פוליטיקלי קורקט". כך מצמצמים את הדיאלוג בכללותו ואת חופש האמנויות באופן ספציפי.

בסוף, אם איננו מסוגלים לגעת בבעיות ממש רציניות או לא-נוחות, אנחנו מסתכנים בעיקור התרבות בכללותה. אנו חוסמים את השיח וגם מציתים פחד מה"אחר". ספרות טובה באמת יודעת להציב מראה בפני הקורא, להציג בפניו שאלות, ולאפשר לקורא להיחשף, לפחות כלפי עצמו, להכיר את מחשבותיו האמיתיות ולהחליט מה הן התשובות הנכונות לדילמות.

בעקבות השקרים שלנו

הם מאוד נפוצים. הם במוקד ההוויה האנושית. צורות רבות וסגנונות רבים לשקר האנושי. יש שקרים בנאליים ואפילו מקובלים, ויש שקרים גסים. אומרים שחצי אמת גרועה משקר. אבל אנחנו יודעים לשקר מגיל אפס, להסתיר דברים גם מהקרובים לנו, ולהמציא עובדות שלא היו ולא נבראו. אנחנו יודעים לסווג את השקר לפי צבעים: שקוף, לבן, אפור. השקר הראשון של האנושות התרחש בגן עדן. קין הרג את הבל וסיפר שאינו יודע היכן אחיו, "השומר אחי אנוכי?"

בזיעת אפיך תאכל לחם. ציור משנת 1889
בזיעת אפיך תאכל לחם. ציור משנת 1889. קרדיט: ויקיפדיה

השבוע חשבתי על שתי הנובלות שקראתי, שבהן כיכב השקר כמוטיב מרכזי וסביבו נרקמה העלילה. אני פשוט זרמתי עם הקריאה מבלי להתעמק בשאלות כמו מה ההגדרה של שקר, או איך מגיב הזולת לשקר לאחר שגילה אותו. באופן מפתיע, חשתי אפילו רחמים כלפי שקרנים שמתבוססים בשקריהם.

המחשבות העסיקו אותי לאחר מעשה, כאשר השוויתי בין הנובלה הדרמתית והנובלה הקומית. תהיתי איך ייתכן שמבין הז'אנרים שאני מכירה אין בנמצא ספרות "שקר". חשבתי גם על הסיפור הבראשיתי של הגירוש מגן העדן, שנרקם סביב השקר. שקר משתלב למעשה בעלילות מסוגים שונים – דרמה, טרגדיה, ספרי מתח לסוגיהם השונים, סיפורי אלימות וטרור, סיפורי הרפתקאות ועוד. למדנו לזהות את השקר כרכיב נלווה למשהו אחר, מרכזי יותר.

בנובלה הראשונה שאתאר בקצרה להלן, השקר נספח לדרמה, ובשניה, הוא נספח לקומדיה

בנובלה הראשונה, דרמה מתרחשת בתל אביב, בפריז ובקיבוץ שבנגב. העלילה מתמקדת במשפחה בת שלוש נפשות המתגוררת בדירה בתל אביב. אב אם ובת. האב, צייר שהקים סטודיו לציור ופיסול, מצייר וגם מפסל בחימר ובמקביל, הוא מלמד קבוצות של צעירים את רזי הציור והפיסול . כדי להתפתח  ולהתפרסם כצייר, האב מציג עבודות בתערוכות בתל אביב ובפריז. הנסיעות שלו לפריז הן חלק אינטגרלי מהווי המשפחה. כאשר הוא בפריז הבת והאם נותרות מאחור. כך מתהדקים הקשרים בין האם לבתה, ואילו עם האב אין כמעט קשר הורי. לקראת סיום התיכון, הבת סועדת את מיטת אמה החולה עד שזו מתה ממחלה ממארת. לאור כישרון הציור שהתגלה אצל הבת בילדותה האב מציע לה להצטרף אליו בנסיעה הבאה לפריז ולפקוד את אחד מבתי הספר לאמנות. הבת מחליטה לנסות. בזמן שהות בפריז הבת חשה שלאביה יש "סודות". בתוקף מערכת היחסים בין השניים, הוא לא פתוח כלפי הבת שחושדת שהוא מנהל מזה שנים חיים כפולים. מתברר שלפני הנסיעה הוא נתן לה ספר במתנה ומרוב כעס עליו היא לא פתחה את העטיפה. כעת היא משערת שהעלילה שבספר היא תחליף לשיחה ושהספר מגולל סיפור משפחתי דומה של אב המנהל חיים כפולים.

הבת מואסת באביה ובורחת מפריז אל חברתה בקיבוץ שבנגב. כעת היא משחקת את תפקיד השקרנית מול חברתה הטובה, הפעילה בוועדת הקבלה של הקיבוץ. היא פותחת מכתב פניה שנשלח אל חברתה מבחור אלמוני המבקש להתקבל לראיון בוועדת הקבלה. היא מסתבכת בזיוף חתימה ובחדירה לפרטיותם של השניים. מסכת השקרים מעיקה עליה ויום אחד היא חושפת בפניהם את הכל.

הנובלה השנייה היא קומדיה שמתרחשת בכפר קטן באזור הררי בדרום צרפת. העלילה מתמקדת בקורותיו של בן יחיד לאב שמגדל את בנו לבד, ובכוונות של האב שיום אחד בנו יירש את עיסוקו – דוור הכפר . לכל אדם בכפר יש זוג אופניים. כלי ניוד חיוני שמסייע לבני הכפר להתמודד עם הטופוגרפיה המקומית. הבן אינו מסוגל לשמור על שווי משקל ולרכוב על אופניים כמו חבריו. הוא מתבייש בכך וממציא סיפורים שקריים כדי להתחמק מבושות. בסתר, הוא מנסה ללמד עצמו לרכוב, ללא הועיל. וכך הוא נקלע לסיטואציות בלתי אפשריות, רובן קומיות, במקום לגלות לכולם שהוא אינו יודע לרכוב. גם לאשתו הוא מספר סיפור שקרי בכל פעם שהיא מציעה לו להשתתף בתחרות רכיבה על אופניים. עד כמה שזה נשמע מוזר, הוא הבעלים של חנות לתיקון אופניים. בזכות האהבה שלו למכניקה. הימים חולפים, לבני הזוג נולדים בזה אחר זה בת ובן. הוא מתיידד עם צלם הכפר. וגם עליו הוא מערים בעניין הרכיבה על אופניים. והשקרים שוברים שיאים.

קומדיה של טעויות מאת ויליאם שיקדפיר 1879
קומדיה של טעויות מאת ויליאם שיקדפיר 1879. קרדיט: ויקיפדיה

שתי הנובלות שונות לגמרי. הן נכתבו על ידי סופרים שונים. אבל השקר מתגלה בשתיהן כמוטיב מרכזי. האם שני המחברים תכננו מראש להבליט את השקר האנושי; או שמא היתה זאת יד המקרה בלבד? אם נבחר בחלופה הראשונה, ונומר שהיה כאן תכנון מראש, ייתכן מאוד שנגיע למסקנה הבלתי נמנעת שהשקר האנושי הוא המלח והפלפל ושבלעדיו דרמה איננה דרמה וקומדיה איננה קומדיה.

(הכרזה להצגה "קומדיה של טעויות" מאת ויליאם שייקספיר צוירה ב 1879 לכבוד ההפקה של רובסון וקריין …)

"סירות הדרקון" – רומן היסטורי על יהדות חרבין

הספר "סירות הדרקון" מאת אריאל בר עוסק בתקופה היסטורית של כיבוש העיר חרבין (חבל מנצ'וריה, סין) על ידי היפנים. לכאורה, מדובר בפרוזה, או רומן היסטורי. אלא שלקראת סוף הספר מובאים רמזים אחרים למהות הספר, תחת הכותרת "האמת והבדיה". "סירות הדרקון" מתמקד בקהילה היהודית שהתגוררה בחרבין בתחילת המאה ה- 20, ועוקב אחר מספר דמויות מפתח שחיו בקהילה. הספר מקיף תקופה רבת שנים, מתחילת המאה העשרים עד סופה.

סירות הדרקון, מאת אריאל בר, 2020, הוצאת ידיעות אחרונות, 334 עמ'.

אריאל בר, מנתח עיניים פלסטי, שהוביל משלחות הצלה רפואיות ברחבי העולם, הוא בנו של כנר  מחונן שציפו ממנו לגדולות, גרי ברובינסקי, יליד חרבין בתקופה המדוברת. בר יוצא למסע אישי אל ילדותו של אביו בחרבין, והספר הוא סיפור חייו של האב.

סירות הדרקון
סירות הדרקון, מאת אריאל בר. קרדיט: אתר סימניה.

וכך הוא כותב בפרק האחרון בספר, "על העיר חרבין וקורותיה של הקהילה היהודית שמעתי משחר ילדותי מפי אבי, גרי ברובינסקי, יליד חרבין, בנם היחיד של בינה ויצחק, שהגיעו מאוקראינה…

ראשוני הקהילה היהודית בחרבין הגיעו לשם מרוסיה וממזרח אירופה ב- 1898, עם תחילת בנייתה של מסילת הרכבת הטרנס-סיבירית. רב הזמן מנתה הקהילה כעשרת אלפים בני אדם ובשיאה, בין 1917 ל- 1932, הגיעה מספרם לחמישה עשר אלף. הקהילה התנהלה להפליא, ברווחה כלכלית, תוך קיום מוסדות חינוך, דת ותרבות. תחום המוזיקה היה לגאוותה של הקהילה, ויש מאמינים כי את שורשיה של תנופת המוזיקה הקלאסית בסין טמנו יהודי חרבין. לתנועה הציונית היה מקום נכבד בחיי הקהילה ובלטו בה בעיקר התנועות בית"ר ומכב"י. בסוף מלחמת העולם השניה, תחת השלטון הרוסי שנמשך כתשעה חודשים, הופסקה הפעילות הציונית בעיר ורבים מתושבי העיר, כולל יהודים, הוגלו למחנות כפייה בסיביר. עד 1963 נותרו מתי מעט מיהודי חרבין.

כשנפתחה סין בשנות התשעים לעולם המערבי, ביקרו בחרבין ותיקי הקהילה. גם מחבר "סירות הדרקון" ביקר שם כחלק מעבודת המחקר, לקראת הוצאתו לאור של ספרו. הוא ראיין כמה מיוצאי סין, מוזיקאים, ונעזר גם ביועצים מקצועיים. בנוסף, נעזר המחבר באיגוד יוצאי סין, שפתח בפניו את הארכיון וסייע באיסוף המידע עבור הספר, הודות למסמכי מורשת הקהילה השמורים בו.

הספר מכיל ממצאים עובדתיים רבים על הקהילה היהודית של חרבין אשר החזיקה מעמד בזמן השלטון הקיסרי הסיני, הקמת הרפובליקה ומלחמת האזרחים, הכיבוש היפני ולאחריו הכיבוש הסובייטי. הממצאים נשזרו יחד לספר, כך שהוא איננו ממש פרוזה אלא גם, ואולי בעיקר, מסמך מגובש ובעיקר מרתק שתורם את שלו לתיעוד מורשת הקהילה היהודית שחייתה שם בחרבין בתחילת המאה העשרים.

ב- 1985 עזב היהודי האחרון את חרבין.

המילה האחרונה שמורה תמיד לדורות הבאים

"האם שמעתם על ארנסט מסוניה (Ernest Meissonier)"? ברומן ההיסטורי "משפט פריס" (Judgement of Paris), תמצאו פרטים מפתיעים ומרשימים על הצייר ארנסט מסוניה ועל מהפכת האמנות הגדולה ביותר מאז הרנסנס האיטלקי – האימפרסיוניזם. לא ברור מדוע הסקירות והביקורות על הספר אינן מציינות את אמיל זולא כדמות מפתח במהפכת האמנות הגדולה.

"משפט פריס", מאת רוס קינג, הוצאת כנרת זמורה-ביתן, דביר, 2010, תרגום: יותם פלדמן ונעמי כרמל, עריכה מדעית: ד"ר שרה לוטן. 541 עמ', כולל הערות שולים, ביבליוגרפיה ואינדקס.
משפט פריס. כנרת זמורה דביר
משפט פריס. באדיבות: כנרת, זמורה, דביר

התת-כותרת של "משפט פריס" היא: "העשור המהפכני שהעניק לעולם את האימפרסיוניזם". הוא "עוקב במיומנות אחר קריירות של אנשים בעשור שהוביל אל התערוכה החשובה ביותר בתולדות האמנות, התערוכה הקבוצתית הראשונה של האימפרסיוניסטים בשנת 1874 (מייקל פרודג', ליטררי ריווי)".

"משפט פריס" עוסק בתולדות האמנות בצרפת במאה ה-19 בפרטנות רבה. הספר מתרכז בעיקר בשנים המהפכניות שלאחר 1863, השנה שבה התקיים "סלון המסורבים" הראשון. מרחב שהוצג בו, לראשונה בפומבי, ציורו של אדואר מאנה, המוכר בשם "ארוחת בוקר על הדשא". הציור עורר שערורייה, בהציגו אישה עירומה יושבת בצל עצים על דשא בחברת שני גברים מעונבים ולבושים חגיגית. הציור היה מעין אות למהפכה העתידה להתחולל בטעם הקהל באמנות. העשור של ספרו של רוס קינג מסתיים ב-1874, השנה שבה הוצגה התערוכה הראשונה של הציירים הדחויים, נציגי החיים המודרניים, שכונו בבוז "אימפרסיוניסטים". היו אלה שנים קשות בתולדות צרפת. שנים שבהן צרפת נחלה תבוסה במקסיקו ונכבשה על ידי גרמניה, שנים של מלחמת אזרחים שגבתה אלפי קורבנות והביאה הרס על פאריס.

ארוחת בוקר על הדשא, אדואר מאנה 1862-1863
ארוחת בוקר על הדשא, אדואר מאנה 1863-1862

אמיל זולא – סוכן תרבות

אמיל זולא מוכר לרבים בזכות פרסומיו: "אני מאשים" ו"פרשת דרייפוס", והסרט "קצין ומרגל". מאידך, לפי הממצאים שמובאים ב"משפט פריס", שמבוסס על מחקר, חלקו של אמיל זולא במה שהתרחש בעשור הגורלי שבין 1863 ל- 1874 בולט עדי כדי כך, שהימנעות הביקורת מלטפל בפועלו ולשבח את חלקו בהישגים של עשור זה מעורר תמיהה.

זולא החל את הקריירה שלו ב- 1862 בהוצאת הספרים היוקרתית "ליברארי אשט" (Hachette), תחילה בתפקיד פקידותי. כשהבחינו בכישרון הפרסום שלו, הוא עבר אל מחלקת המודעות שם התחיל לפרסם מאמרים על אמנות ופוליטיקה בעיתונים שונים. ביום שפרסם את הרומן הראשון שלו, "הווידוי של קלוד", (1865) הוא קנה לו מוניטין של כותב שערורייתי. זולא היה מרוצה מאוד מהשם הרע שיצא לו, "היום אני מדורג בין הסופרים שחיבוריהם מעוררים חלחלה," התפאר במכתב לחבר. הוא עזב מיד את עבודתו ב"אשט" לטובת משרה ב"ל'אוונמן" (L'Événement), חסיד השערוריות.

ב"סלון" הפריסאי שהתקיים מדי שנה, חבר שופטים קבע אלו יצירות ייכללו בתערוכת הציורים השנתית. המהלך הראשון של זולא היה למתוח ביקורת נוקבת בחבר השופטים, תוך כדי ציון שמותיהם של עשרים וארבעה השופטים וגינויים על דעותיהם הקדומות ועל העוינות שגילו כלפי מה שהוא כינה "התנועה החדשה" (לימים "אימפרסיוניסטים"). בשפה בוטה זולא תיאר את ה"סלון" כ"נזיד אמנותי ענק, שכל צייר יצק לתוכו את הרכיבים שלו." אבל מכיוון שלציבור הצרפתי יש כביכול "קיבה רגישה, החליט צוות של טבחים שעליו לטעום תחילה מהתבשיל המשותף כדי למנוע הפרעות עיכול מן הציבור הרעב". בנקודה זאת בביקורת שלו, זולא בוחן את הכישורים ואת הדעות הקדומות של "טבחים" אלה, המופקדים על חׅכּו של הציבור. את האשם זולא תלה בהתערבותו המזיקה של יו"ר חבר השופטים, וכינה אותו, "שריד הרומנטיציזם". את הצייר העשיר והמפורסם ביותר בפריס באותה עת – ארנסט מסוניה – שבאותה עת זכה לכינוי "הצייר של ליליפוט", זולא כינה בשם, "הצייר ההומיאופתי עם המינונים הזערוריים שלו".

זולא הוצג בפני אדואר מאנה ב- 1866. השניים נפגשו בקביעות מאז תקף זולא את חבר השופטים ב- 1866. "משפט פריס" מדגיש את המשותף לשני אלו: "… הסופר הצעיר, שהתאושש באותה עת מן הקלון שהודבק בו זה מכבר, ומאנה המושמץ לא פחות". כאשר "סלון" 1866 נפתח, זולא יצא להגנתו של ידידו החדש. ומאחר שעבודותיו של מאנה נדחו על ידי חבר השופטים, זולא ציין במאמר שפרסם כעת: "חובתי להקדיש מקום נרחב ככל האפשר לאיש שעבודותיו נדחו בזדון, ולא נחשבו ראויות להופיע בין אלף וחמש מאות או אלפיים הבדים חסרי הערך שהתקבלו בזרועות פתוחות."

קוראי המאמר שהתפרסם ב"ל'אוונמן", יצאו מכליהם וקרעו את הגיליון לגזרים. זולא פוטר לאלתר. מאנה, ששיגר לזולא מכתב תודה, החל לסמוך על ידידו הנועז. הוא תלה בו תקוות לקידום הקריירה שלו ועוד יותר לניצחון סגנון הציור החדשני שלו.

בזכות הביטחון העצמי שמאנה צבר כעת, הוא ארגן לעצמו תערוכת יחיד בקרבת מקום לתערוכה העולמית שהתקיימה בפריס ב- 1867. בתערוכה זו הוכתר ארנסט מסוניה כ"גדול הציירים החיים של צרפת ולמעשה של העולם כולו". תגובתו של זולא לא אחרה לבוא. הוא התרעם על הניגוד שבין "ההתקהלות התזזיתית מול ציוריו של מסוניה לבין נדירות המבקרים בביתן של מאנה שמעבר לנהר". זולא פרסם מיד מאמר בתגובה למתרחש, ובו הוא הוקיע את "ההמונים הנלהבים שנדחקו וכמעט מחצו אותי כשהם קוראים זה לזה ולוחשים, בייראת כבוד דתית, את מחיריהן המופרזים של פיסות בד אלה (של מסוניה)".

ב"סלון" של 1868, שני ציורים של מאנה קיבלו ביקורת (לא אחידה). זולא הזדרז מיד עם פתיחת ה"סלון" ופרסם מאמר שבו הכריז, "הצלחתו של מאנה שלמה. לא העזתי להאמין שתהיה כה מהירה וראויה… התגובה ההכרחית ליצירות מאנה, אותה ניבאתי כבר ב- 1866, מתרחשת לאט-לאט." לעומת השבחים שזולא הרעיף על ידידו מאנה, הביקורת לא חסכה את שבטה וכתבה שציוריו של מאנה החצינו "מוזרויות גסות ומכוערות המבוססות על ראוותנות ואמפוטנציה". זולא לא נשאר חייב. הוא המשיך להתעלם מגיבוריו המסורתיים של ה"סלון"  והרעיף תשבחות על קבוצת הציירים החדשה, כולל מאנה, כינה אותם "נטורליסטים" ו"אקטואליסטים". הוא תיאר אותם כ"קבוצה ייחודית העומדת בראש התנועה האמנותית החדשה". לטענתו, "מדובר בציירים שהתעלמו מן הטעם הבורגני-מסורתי לטובת החיפוש האמיץ אחר המודרני, המקורי והאמיתי." אלא שמאנה וחבריו לא זכו בפרסים או בהוקרה כלשהי מרשויות ה"סלון".

כוס בירה טובה, אדואר מאנה, 1973 מוצג כיום במוזיאון לאומנות בפילדלפיה.
כוס בירה טובה, אדואר מאנה, 1973, מוצג כיום במוזיאון לאומנות בפילדלפיה

תהילתו של מאנה הציפה את פריס ב"סלון" של 1874. הציור "כוס בירה טובה" (1873) זכה לתשבחות הקהל והמבקרים. הביקורת שיבחה את "השטחים הצבעוניים המונחים זה לצד זה בפשטות ובלי שום הצללה. אבל אם תצעד מעט לאחור, תראה כיצד מחילים להיווצר יחסי גומלין בין משטחי הצבע השונים". רפרודוקציות של הציור נמכרו בחנויות הספרים והטבק ומאנה נהנה סוף-סוף מההצלחה – בציבור, בקרב המבקרים וחשבון הבנק. האם לייחס זאת לתהליך התבגרותם של הציבור והמבקרים במשך השנים שחלפו מאז "ארוחת בוקר על הדרש" ואולימפיה, או לעובדה שמאנה שינה את סגנונו?

אחרית דבר

שמונה חודשים בלבד אחרי מותו של מאנה ב- 1883, נערכה תערוכה רטרוספקטיבית של עבודתו בפריס, שנהנתה מביקורות אוהדות מן הסוג שנשלל מהצייר בימי חייו. שלוש שנים אחר מותו, שבעה עשר בדים פרי מכחולו של מאנה נכללו בתערוכה החלוצית של דוראן-רואל בניו יורק ב- 1886.

גורלן של "ארוחת בוקר על הדשא" ו"אולימפיה" שימש ברומטר למוניטין של מאנה בעשורים שלאחר מותו. "אולימפיה", אולי הציור הנודע לשמצה ביותר במאה התשע-עשרה, היה למרבה הפלא הראשון מבין עבודותיו של מאנה שנכנס למוזיאון הלובר. חוקרי אמנות בתחילת המאה העשרים קשרו כתרים ל"אולימפיה" כעבודה "שמציינת תאריך חשוב בתולדות הציור במאה התשע-עשרה ובתולדות האמנות בכלל, ואנדרטת היסוד של האמנות המודרנית".

אולימפיה אדואר מאנה 1863
אולימפיה, אדואר מאנה, 1863

ונוס מאורבינו טיציאן, 1538 (גלריה אופיצי, פירנצה).

ונוס מאורבינו מאת טיציאן, 1538 גלריה אופיצי פירנצה