קטגוריה: ביקורת ספרים

קול ספרותי ייחודי – אסף גברון

הגבעה, אסף גברון. הוצאת ספרי עליית הגג (2013), 430 עמ’

הרשמים מקריאת הרומן הקודם שלו, הידרומניה (2008), מלווים אותי עד היום. והשם אסף גברון, מחבר הרומן, נחקק בזיכרוני. לפני שבוע הזדמן לי לבחור ספר מתוך מבחר שהועמד על מדף והוצע ללא תשלום. עיניי קלטו את השם  – אסף גברון. שלפתי מהמדף את ספרו הגבעה (2013) ובחנתי את הכריכה הקדמית, עם הרקע הצהוב המדמה קרני שמש בקיץ לוהט, ופרצוף של גבר, סמוק מרוב חום. איור בסגנון של קומיקס: תווי פנים מודגשים, מבט נועז, קמטים סביב העיניים, שיער אפור ופרוע, זקן קצר, ויש גם שפם. על הקודקוד מונחת לה באלכסון כיפה כחולה ובמרכזה מגן דוד לבן. צבעי הדגל הכחול לבן עם המגן דויד.

הגבעה, אסף גברון. קרדיט: סימניה

המפגש שלי עם הגבעה, למרות שהיה לא-מתוזמן לחלוטין, חיבר אותי עם סוגייה לא פשוטה ודי טעונה, כפי שידוע היטב לקוראי ספרות המקור: סוגיית ההתנחלויות המזוהות עם המאחזים המבודדים ביהודה ושומרון. במהלך חיי היה לי קשר עם מתנחלות ומתנחלים, גם בחוג המשפחה שלי. בת דודתי הצטרפה לקדומים, התנחלות דתית בשומרון, לאחר שנישאה לבחור יוצא צבא לפני כארבעה עשורים. כשנולדו להם מניין ילדים עברה המשפחה להתגורר בבית מרווח יותר בבית-אל, התנחלות דתית מצפון לרמאללה. כיום הם הורים לשנים-עשר בנות ובנים וסבים לעשרים ושניים נכדות ונכדים. אבל לא זאת הנקודה. בין קרובי משפחה מתפתח במשך השנים קשר רגשי, תודעה של שייכות לאותם אבות מייסדים. ולנו יש כאלו ששמם הולך לפניהם. הנקודה היא שקנה המידה שלי להערכת ההתנחלויות נובעת מהשיח סביב הסוגייה המעוררת מחלוקות, מאז ההתנחלות הראשונה שהוקמה באזור יהודה ושומרון. אבל כאשר מישהו מבני המשפחה מגשים חלום תוך מאבק הישרדות וקשיי פרנסה, והאושר ניבט מפניו למרות החיים בדוחק, קשה שלא לחוש אמפתיה.

מתנחלים הם נושא הרומן הגבעה. והוא שופע דמויות. בראשם גבריאל, החוזר בתשובה, ואחיו רוני, שמגיע להתנחלות מבודדת מפחד נושיו. על גבי הכריכה האחורית נאמר שגברון כתב חלק מהספר כשהוא מתגורר באחד המאחזים ביו"ש. כותב וחווה את אורחות חיי המתנחלים במקום בו הם קבעו את מושבם. גברון בוודאי לא בודד עצמו לגמרי בזמן שהותו שם. הוא שקע בכתיבה, ובין לבין, כאשר יצא לחלץ את עצמותיו, בוודאי הכיר כמה מתושבי המאחז. בכל מקרה, המסע האנתרופולוגי שלו איננו מקצועי. אבל השהייה במקום, ללא ספק תרמה משהו לאותנטיות של הרומן. שכן מבלי להיות עד למתרחש בשגרת החיים על הגבעה, איך יכול היה ליצור סיפור משכנע? וכאן יש מקום לשאלה: לאיזה כיוון גברון מושך: האם לדימוי של המתנחל האידיאליסט, זה החובש כובע של חלוץ המגשים את חלום ההתיישבות הציונית? האם הוא נוטה לכיוון הדימוי של המתנחל החצוף שאינו מכבד את החוק, שגוזל אדמה של ערביי המקום, מתנשא מעליהם, מנצל את הבלגאן של השלטונות כדי להיאחז בקרקע ולהתנגד לפינוי. האם הוא חי על תרומות שמגיעות מנדבנים עשירים בארה"ב? בקיצור, האם גברון ציפה למצוא כאן את האידיאליסט הטהור או את הסטריאוטיפ האמוני, השלילי, זה שפורע חוק, זה שבוחר לחיות לפי חוקי המערב הפרוע.

הגבעה אינו נותן תשובה חד-משמעית ל“המתנחל” בדימויו הישראלי: דימוי הנע בין שליחי המצווה הלאומיים לבין פורעי החוק הלא־רציונלים.  בין המתנחל שמשקף את האתוס ההתיישבותי־הקיבוצי בקהילה מבודדת ורוחשת אויבים לבין הסטריאוטיפ של המתנחל האלים, הפורע חוק. (ראו גם, ויקיפדיה על המושגים מתנחל והתנחלות)

גברון בקושי מוכר בישראל, וחבל. מחוץ לגבולות הארץ הוא זוכה להצלחה משמעותית. שם הוא נתפש כקול ספרותי ייחודי, קול שמתווך את מהלכיה של החברה הישראלית לקוראים זרים. הגבעה תורגם לגרמנית, הולנדית, איטלקית, צרפתית, אנגלית (ארצות הברית ואנגליה), שוודית וצ'כית.

השראה, אהבה ומה שביניהם

הסיפור היחיד מאת ג'וליאן בארנס. הוצאת מודן. תרגמה: מיכל אלפון. 242 עמ'.

הסיפור היחיד. קרדיט: סימניה

זמן רב לאחר שסיימתי לקרא את הסיפור היחיד מאת ג'וליאן בארנס, סופר בריטי ותיק בעל סגנון כתיבה ייחודי, אהוב ומוערץ ברחבי העולם האנגלו-סקסי – צפה ועלתה בי תהייה: לאיזו תובנה מוביל בארנס את הקוראים, מהי מטרת הספר, אם יש כזאת?

לגיטימי, לדעתי, להרהר לא רק באיכות הספר ובעניין שהוא מעורר בקוראים. בארנס הרי ידוע כמי שהחל את הקריירה הספרותית שלו בעודו צעיר וחסר ניסיון בעולם ההוצאה לאור. הוא כמעט זנח את חלומו להיות סופר עד אשר הוצע לו לפרסם את ספרו הראשון לאחר דחיות רבות על ידי הוצאות לאור שאליהן פנה. התמזל מזלו, וספרו הראשון זכה להתקבל כמועמד לפרסום, וגם אז הוא נדרש לתיקונים רבים שלא עם כולם הוא הסכים. עקשנות של יוצר. אולי בשל כשרונו ואולי בשל עקשנותו האינהרנטית, לאחר שהתפרסם ספרו הראשון הסכר נפרץ. רעיונות צצו בראשו כאשר בבסיסם הרקע הבריטי שלו, חקר סביבתו החברתית, ביקורת על אי אלו מסורות חברתיות ואפיונים בריטיים מובהקים. הקוראים אהבו את איכות ספריו שרובם עוררו בהם עניין.

כל זה ידוע וגלוי. בארנס עצמו מודה בכך בראיונותיו למדיה. ובכל זאת, איך צץ ועלה סיפור על רומן בין בחור בן תשע עשרה לאשת איש ואם לבנות בוגרות, כשהנער יודע שהיא מבוגרת ממנו, נשואה ואם. אישה שגילה נושק לחמישים שנה. איך קרה שמשחק טניס אחד בחופשה מהאוניברסיטה הוליד את הקשר ביניהם. איזה חידוש יש כאן?

העניין המרכזי בספר הוא אהבה. אחדד עוד יותר, אהבה בשנות השישים בחברה די שמרנית, כפי שנהוג לחשוב, שכל מערכת יחסים בין אישה לגבר נבדקת על ידה בזכוכית מגדלת, שמא יש בָּקשר בין השניים מָשהו "לא כשר" חברתית. שמא יש ביחסים ביניהם מָשהו שמצדיק סילוקם של השניים ממועדון הטניס. אגב, לאישה הבוגרת היה מה להפסיד בכך. היא הייתה שחקנית מיומנת ומוכשרת, מוותיקי המועדון, והוא, טניסאי ממוצע בעל קואורדינציה טבעית להדיפת כדור. בערך כמו שחקני המטקות על שפת הים, מתלמדים שחלקם הופכים למקצוענים.

ההשראה ומטרת הספר

לדעת רבים, ובמיוחד קוראים וסופרים מיטיבי לכת, אין מנוס מהשראה. כולנו חיים בסינתזה. אפופים מידע שברצוננו או שלא ברצוננו – מגיע אלינו ישירות או דרך הדלת האחורית. בזאת נוכחתי כאשר ביקרתי לאחרונה בתערוכת "הנשף" במוזיאון העיצוב בחולון. לכל פריט הוצמד הסבר וברובם נכתב "העיצוב בהשראת…". משמע, שהשראה איננה רק מעשה לגיטימי אלא בהחלט גורם צפוי.

אחרי כל זאת, מותר לנו להניח שהסיפור היחיד, ספרו החדש של בארנס, ספג השראה מהספרות שהכיר, ובמיוחד מהסופר הצרפתי גוסטב פלובר, כשם שספג ממנו השראה לספרו התוכי של פלובר. האישה המבוגרת ב"הסיפור היחיד" של בארנס מייצגת את דמותה של מאדאם ארנו, ואילו הנער מאוד מזכיר את פרדריק מורו. לאמירה זאת צריך להוסיף שבסוף, אלו הן דמויות אוניברסליות טיפוסיות. המהפכות של 1848 בספר העוסק בפלובר מוצאות את ביטוין במהפכות של שנות ה- 60, במיוחד המהפכה בתחום יחסי המין. לכאן שייכות כמובן שמועת על שערוריות המין בצמרת הממשל הבריטי של תחילת שנות ה- 60.

פלובר הכריז שכסופר ברצונו לחקור את ההיסטוריה המוסרית של בני דורו, להציג לראווה את מה שהוא טען, שכל הדיבורים על יחסי מין ותאוות המין המיוחסים לצרפתים הם עורבא פרח. בארנס החליט כנראה לפעול באותו כיוון. להציג לראווה את מה שבאמת קיים מאחורי הסיסמאות וההתלחשויות של בני דור  שנות ה- 60 בבריטניה.

למסקנה זאת כל אחד יכול להגיע תוך כדי קריאת הספר "הסיפור היחיד". זהו סיפור פסימי, אפשר לומר שהוא סאטירה המציגה את המציאות אחרת לגמרי ממה שהקוראים מצפים למצוא בספר. אם חשבתם לרגע שמדובר בסיפור אהבה בוסרי שהארוטיקה שולטת בכל עמוד מעמודי הספר, הרי שמהר מאוד תתבדו. חפירה יסודית של בארנס במה שהתרחש שומטת את הבסיס לא רק מהציפיות למצוא בספר מין וארוטיקה. היא פשוט חושפת את האמת החברתית שעליה נבנו תילי תילים של רכילויות ופנטזיות. ובזאת משיג הספר את מטרתו.

"עיר האורות", האם בחטא נולדה?

שירים רבים מנציחים את פריז כעיר האורות. הם מהללים אותה כעיר רומנטית, תוססת, ושופעת מקומות בילוי ואתרים היסטוריים. אבל מי זוכר את ההרס והחורבן שנגזרו על שכונות ובתים פרטיים בעיר, בפקודת נפוליאון השלישי, עד שנמחקו מההיסטוריה ומהזיכרון?

ראוי לפתוח רשימה זו בציטוט מהמקורות שלנו (ויקרא כ"ו): "ישן מפני חדש תוציאו". הוראה שיש בה הרבה טעם, והיא נכונה הן במישור הפיזי והן במישור הרוחני: היא מורה לשמור על מתח מפרה בין הישן לחדש. ליצור חדש בהשראת הישן.

מה התרחש בפריז תחת שרביטו של נפוליאון השלישי ועושה דברו, הברון אוסמן?

שני רומנים נכתבו בהפרש של כמאה וחמישים שנה ביניהם, ושניהם מציגים פן לגמרי לא מחמיא בהיסטוריה של פריז, בטרם הפכה למרכז תרבות עולמי. מדובר בפרק היסטורי שעיקרו "העבודות הגדולות" שנעשו בפריז בשנות השישים של המאה ה-19.

סופרת ילידת פריז חשה שהגיעה העת לנער את האבק מעל "המשיסה" מאת אמיל זולא. שמה טטיאנה דה-רוניי, ילידת פריס של ימינו. ספרה "הבית שאהבתי", שואב מידע מתיעוד היסטורי ומהרומן שפרסם זולא. הבית שאהבתי מגולל צד אפל בהיסטוריה של "עיר האורות". הקריאה בו גרמה לי להמשיך ולקרא את המשיסה, מאת אמיל זולא.

רשימה זו מתמקדת, ברובה הגדול, ברומן המשיסה מאת אמיל זולא, בן תקופתו של נפוליאון השלישי. את הרומן הבית שאהבתי אציין כמבוא להמשיסה. ואציג בקצרה את זווית הראיה  של דה-רוניי.

הבית שאהבתי, מאת טטיאנה דה-רוניי, הוצאת כנרת זמורה ביתן (2015, 221 עמ').

המשיסה, מאת אמיל זולא, הוצאה לאור כרמל,  1998, 320 עמ' [כולל איורים ומדריך לקורא המבקר בפריס של ימינו]. תרגום מצרפתית: קולט בוטנר. המקור: (1871-72) Emile Zola La Curee

שני הרומנים מתארים את התקופה של מחצית המאה ה-19 בפריז, כתקופה אומללה בהיסטוריה של העיר. דה-רוניי, ילידת פריז המודרנית, מתמקדת במשפחה אחת לדורותיה. משפחה ששכנה בבית רחב מידות עד שנחרב בהוראת נפוליאון ואוסמן. גיבורת הרומן, נצר לאותה משפחה ותיקה בשכונה, מנסה להתנגד לצווי ההריסה שנגזרו על ביתה. דה-רוניי כותבת ברגש ומשיגה מטרה חשובה אחת: הנצחת כאב המשפחה, ומשפחות אחרות כמוה שלא זכו שיוותר זכר לשכונה בה חיו. זו נמחקה מדפי ההיסטוריה ובמקומה נסללו רחובות רחבי ידיים ושדרה יפהפיה החוצה את פריז. דה-רוניי נעזרה בתיעוד היסטורי על אותן שנים וברומן המשיסה המתעדים את שהתרחש באותן שנים בפריז. מידע שנמנע מהתייר שמבקר בפריז.

אמיל זולא חיבר עשרות רומנים על הווי החיים בפריז במהלך השיפוצים הנרחבים והבנייה החדשה בתקופת האימפריה השניה, תקופת שלטונו של נפוליאון השלישי ויד ימינו בתכנון מחדש של פריז, הברון אוסמן. שיפוצים שקיבלו את הכינוי "העבודות הגדולות". הקורא הישראלי מכיר את זולא בעיקר בזכות מאמר שפרסם לפני כמאה וחמישים שנה, "אני מאשים". במאמרו תוקף זולא את התנהלות השלטון והצבא הצרפתים וזיוף מסמכים במשפט שניהלו נגד קצין צבא יהודי, אלפרד דרייפוס, שהואשם בבגידה.  

ברומן המשיסה בולט ניואנס חיובי שאינו קיים ברומן הבית שאהבתי. אמיל זולא שחי באותן שנים בפריז מתאר את מה שהוא עצמו חווה: שגשוג הספסרות והשחיתויות סביב "העבודות הגדולות" שהחריבו מאות בתים, אבל גם את סגנונות התרבות אשר שינו את תפיסת העיר ממרכז פוליטי בעיקרו, למרכז כלכלי וחברתי. התפתחויות שהתרחשו בין המהפכה של 1789 לבין מימוש תוכניתו של הברון ז'ורז- אז'אן אוסמן  – שיפוץ אדיר של פריז בשנות השישים של המאה ה-19. את דפי המשיסה ממלאים דברי הלל לצד ביקורת נוקבת על שהתרחש בפריז בשנות השישים של המאה ה-19, ביוזמת הקיסר נפוליאון השלישי ויד ימינו הברון אוסמן. מי שהיה אחראי על ההרס והבנייה הממלכתית בפריס. דברי הלל לא מפורשים משתמעים מתוך תיאור החיים החברתיים ושכיות התרבות, האדריכלות, האופנה, השירה והספרות שצמחו אז. לימים, בזכותם עוצבה פריז "כבירת המאה התשע-עשרה" ומגדולי מרכזי התרבות החדישים של ימינו. קשה להתעלם מהתיאור הססגוני של הבתים שצמחו על חורבות הישן, האדריכלות המסוגננת, צמיחתה של אסכולת הציור האימפרסיוניסטי, אופנת הלבוש ותכשיטי היוקרה שנשות החברה הגבוהה לבשו וענדו, עיצוב הבית והגנים, ודפוסי הבילוי, כולל הצגות ומשחקים.

לצד כל זאת, ובדומה לדה-רוניי, בספרה הבית שאהבתי, זולא נותן הד בהמשיסה גם לביקורת שהופנתה כלפי נפוליאון ואוסמן מצד חוגים רבים ושונים: בעלי הנכסים האשימו אותם בפגיעה ברכוש הפרטי בשל ההפקעות ההמוניות; אנשי הכספים האשימו אותם בהאצת האינפלציה בעקבות ההעלאות במחירי המכירה וההשכרה של הבניינים; צירי הפרלמנט מן הכפר האשימו אותם על שהקריבו את הכפר על מזבח הפיתוח של פריס ושל הערים הגדולות; הרפובליקאים מן השמאל והסוציאליסטים הדגישו את העובדה שהספסרות הביאה להעלאת דמי השכירות ויוקר המחיה ברבעים החדשים והעמיקה את הפער בין חלקיה העניין לחלקיה העשירים של העיר; אנשי המוסר הגבירו את אזהרותיהם: הזנות תתפשט בכל. הנשים ההגונות יעוטו על מקומות העינוגים החדשים למצוא בהם מפלט משממון חיי הנישואים שלהן, ואילו הגברים יהפכו את העיר כולה, דוגמת יער בולון, לשדה ציד של טרף נשי.

לצורך תיאור השחיתות שנלוותה ל"העבודות הגדולות" מנתח זולא בפירוט רב את מנגנון הפעולות הכספיות והמסחריות השונות שהיו אבני דרך במימושה: ניסוח דו"חות, שזויפו במידה זו או אחרת על ידי היזמים, אנשי הכספים והפוליטיקאים; ההליכים והמזימות שנלוו לכל קבלת החלטה בקשר לתכנון לקראת המכירה; החתימה על חוזים עם קבלנים, ההפקעות, הקצאת העבודות לאנשי המקצוע וכן הלאה. כל זאת עושה זולא באמצעות סיפור חייו של גיבור הרומן, אריסטיד רוגון-סאקאר בן כפר שהפך לספסר חסר גבולות ולקח חלק במשיסה.

השימוש הנדיר במילה "המשיסה", והבחירה בו ככותר לרומן המשיסה בתרגום לעברית (ובאנגלית: The Kill) עורר את סקרנותי וגרר אותי לקריאתו. ואמנם, רומן זה הוא לא פחות מתיעוד היסטורי מפורט של התקופה, שכן זולא היה בן התקופה. הוא חווה את החיים בפריז של אותה עת על בשרו. יתרה מכך, המונח "משיסה" מופיע באחד מדפי הספר כך: "משיסה: קריעה לגזרים וחלוקתה של פריז, כפי שציידים קורעים ומחלקים ביניהם את השלל". משפט קצר ורב משמעות אשר מחזיר אותנו לציטוט שבו פתחתי את הרשימה – "ישן מפני חדש תוציאו". בהקשר שלנו המשפט הקצר הזה מטיל דופי במעשה "העבודות הגדולות", המתח בין הישן והחדש לא נשמר. הישן נחרב בלי להותיר זכר לישן  או לשאוב ממנו השראה.    

***** הערות: המשיסה לא זכה להצלחה שייחל לה זולא. חלפו שנים ועניין מחודש ברומן הפך אותו לסיפור הצלחה. זאת על רקע הבנייה הגדולה שהתבצעה בפריס בתקופת נשיאותם של שארל דה-גול, ז'ורז' פומפידו ופרנסואה מיטראן. בנייה שהזכירה את עבודותיהם של נפוליאון השלישי ואוסמן.

לצורכי רשימה זו נעזרתי ב"אחרית דבר" מאת דוד מנדלסון בהמשיסה.

"The Netanyahus" (ה"נתניהו'ז")

כאשר שאלו אותו מדוע הוא בחר את בנציון נתניהו כדמות מרכזית ברומן החדש שלו, The Netanyahus, הסופר ג'ושע כהן השיב כשהוא מצחקק: "מכיוון שכך גובר הסיכוי שעותקים רבים יותר של הספר ימכרו". כהן יכול היה לבחור בכל דמות אחרת, בדיונית או אמיתית. כל עוד הוא נוגע בסוגייה הקשורה לישראל, לציונות ולחיים של הסגל בקמפוס האמריקאי.

וכעת לעצם העניין: טוענים שז'אנר הסיטקום הטלוויזיוני נכנס לתרדמת לא מכבר. אפשר להתווכח על כך, אבל הספרות עדיין מייצרת אותו. אם מחפשים הסבר לדעיכת הז'אנר בטלוויזיה אפשר להאשים בעיקר את בעיית המימון. הטלוויזיה מייצרת תוכניות ריאליטי כיוון שההפקה שלהן זולה משמעותית מהפקה של קומדית מצבים. ולמרות שקרנה של הדרמה עלה בשנים האחרונות הן בטלוויזיה והן בספרות, הרי שבתחום הספרות הקומדיה לא נכנסה לתרדמת. נהפוך הוא, הספרות ממשיכה את סגנון הסיטקום בהצלחה רבה. יעיד על כך ספרו של ג'ושע כהן The Netanyahus, שכבר הספיק להכות גלים בארה"ב למרות שעדיין לא הושק רשמית. מדובר ברומן, המבוסס על רגע מינורי, ואפילו זניח, בחייו של הציוני והרוויזיוניסט המנודה, ד"ר בנציון נתניהו.

בשנים האחרונות, טובי הסופרים בארה"ב מרבים להתמקד בנושאים הקשורים לישראל. ג'ונתן ספרן פויר כתב את הנני (2016), ניקול קראוס כתבה את יער אפל (2017), נתן אנגלנדר כתב את ארוחת הערב במרכז  האדמה (2017) וכעת, אחד הספרים הטובים ביותר בתחום זה הוא החדש של ג'ושע כהן, The Netanyahus. כהן הוא סופר אמריקאי ובדומה לסופרים מהטובים ביותר בארה"ב, בחר גם הוא לתרום לארון הספרים העלילתיים-היסטוריים מעין סיטקום, קומדיית מצבים העוסקת במשפחה ישראלית כאשר אב המשפחה מציג מועמדות לתפקיד מרצה בכיר במכללה בארה"ב.

קרדיט: אמזון

כותרת המשנה של The Netanyahus, "אפיזודה קטנה, ואולי אפילו זניחה, בהיסטוריה של משפחה מפורסמת מאוד", רומזת על ממדיו הקומיים של הספר שעלילתו מתרחשת בשנות החמישים בקמפוס במערב ארה"ב. אחת הדמויות המככבות ברומן של כהן היא ד"ר בנציון נתניהו, אביו של בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל.

בהתבססו על חוויה אמיתית שמבקר הספרות האגדי פרופ' הרולד בלום חלק עמו, ג'ושע כהן בוחן ב- The Netanyahus את היחסים הבדיוניים בין משפחת נתניהו לפרופ' רובן בלום במכללת קורבין: מכללה מינורית בעיר שנמצאת "אי-שם" הרחק מברונקס, עיר שבלום גדל בה כבן למשפחת מהגרים יהודים מקייב, שחלקם נהרגו בקייב במסגרת מאורעות שנת 1905.

הרומן מציג תמהיל מענג בין חיי הקמפוס וההיסטוריה של הציונות. הדמות המרכזית ברומן היא רובן בלום (Ruben Blum), פרופסור להיסטוריה כלכלית אמריקאית במכללת קורבין. חייו האישיים של בלום אינם מתנהלים בטוב. הוא נשוי לאדית, ספרנית אוניברסיטאית, ולמרבה הצער בתו המתבגרת, ג'ודי נוטרת לו. בנוסף, בלום הינו היהודי היחיד בסגל המכללה והוא נתון להשפלות בלתי פוסקות בשל מוצאו. כחבר סגל יהודי יחיד במכללה, בלום מתבקש לארח את משפחת בנציון נתניהו הישראלית. כהן מציג את בלום כקונפורמיסט חסר עמוד שדרה, המבין שאין לו ברירה אלא למלא את המוטל עליו. מבחינתו, נגזר עליו להיות מאופק כלפי בנציון נתניהו ההיסטוריון המתנשא והרועש, תוך שהוא נתון לשטף של הערות אנטישמיות המכוונת כלפיו מצד מעסיקיו במכללה.

בנציון נתניהו מוצג על ידי כהן כציוני נלהב שלא הצליח להתקבל כחבר סגל באוניברסיטה העברית, וכעת הוא מלמד במכללת דרופסי בפילדלפיה. לקראת הגעתו של בנצון נתניהו לקמפוס, בלום מקבל  לידיו מסמך שארכו 18 עמודים שאותו חיבר פרופ' פרץ לבבי מהאוניברסיטה העברית. המכתב מציג פרטים היסטוריים-ביוגרפיים של בנציון נתניהו, והוא מכיל גם מתקפה אישית כנגד האיש המיועד לתפקיד בכיר במכללת קורבין. בין היתר לבבי חושף את בנציון נתניהו כציוני פנאטי וכבעל יכולת אקדמית מפוקפקת.

בדומה לסדרה קומית אמריקאית טיפוסית, ספרו של כהן מלא וגדוש בסיטואציות משעשעות. קחו לדוגמה את אפיזודת המפגש של בלום עם בנציון נתניהו ומשפחתו. כל בני המשפחה ללא יוצא מהכלל מתנהלים בגסות-רוח, הם לא נעימים ובלתי ניתנים לשליטה. הם זורעים מסביבם הרס ואביהם מחריד לא פחות. הרומן מציג סיטואציות קומיות שבהן בלום הצנוע מתמודד עם ההתנשאות החריגה של בנציון נתניהו.

לדעת מבקרי ספרות שכבר הספיקו לעיין בספר בטרם ראה אור באופן רשמי, החלקים הטובים ביותר ברומן הם סיטואציות רקע משעשעות. במיוחד אלו שבהן הסבים והסבתות מגיעים לארוחת ערב אצל משפחת בלום. הוריה של אדית מגיעים לראש השנה והוריו של רובן מגיעים לחג ההודיה. דמיינו את הסיטואציות המשעשעות בין רוז, אייב, מידג' וג'ואל מהסדרה הקומית האמריקאית, "גברת מייזל המופלאה" שעלתה לשידור בנובמבר 2017. כעת הכפילו את ההנאה מהן פי כמה, ותקבלו תמונה מדויקת של מה שמתרחש ב- The Netanyahus.

לסיכום – ז'אנר קומדיית המצבים הוא המבנה שעליו מבוסס הרומן החדש של כהן. הוא בולט בסיטואציות רבות, החל בהשפלותיו הקטנוניות של בלום על ידי מעסיקיו וכלה בוויכוח הניטש בין בתו ג'ודי וסבה בנוגע למשמעות הביטוי "הוגנות".  

יחד עם זאת יש להדגיש שמדובר ברומן, The Netanyahus (ה"נתניהו'ז") הבנוי כקומדיית מצבים יצירתית, המשלבת בעיקר בּׅדיון עם מעט עובדות.

The Netanyahus : An Account of a Minor and Ultimately Even Negligible Episode in the History of a Very Famous Family. New York Review Books, 2021 (248 pp.)

ההיסטוריה של השד

במקום ביקורת ספרותית על "חסד ספרדי" (2011), מאת אברהם, ב. יהושע, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 374 עמ' – שכן ביקורות  כאלו נמצאות בשפע ברשת. הדגש שלי הוא על נושא שחולש על הספר: המושג "חסד רומי". על הדרך אגע גם, בהיסטוריה של השד.

ספרו של יהושע פתח לי צוהר למושג זה, שהודות לסיפור שמגולם בו, ציירים ידועי-שם וידועים פחות, העניקו לנו יצירות המדמות את מה שזכה להיקרא "חסד רומי". בספרו של יהושע מובא הסבר לרפרודוקציה של חסד רומי, שבמקרה תלויה בחדר המלון שבו התאכסן הגיבור, הבימאי יאיר מוזס, מלון – מסוג פרדור. רפרודוקציה של יצירה מאת מתיאס מיפוחל, צייר מהמאה השבע עשרה, שנולד בזילנד ואחר כך חי ברומא. לפי הציור, מיפוחל היה מעריץ גדול של רמברנדט, והעתיק ממנו את תנוחת הישיבה של קימון (הזקן) ואת האור החזק שנופל על הגב העירום שלו. הסיפור אינו איטלקי אלא רומי, שכן מדובר ברומא במובן של האימפריה הרומית "הגדולה מאיטליה" (ע' 106).

בהמשך הספר מובאים פרטים נוספים המבהירים את הקשר בין "חסד רומי" חסד נוצרי וההיסטוריה של השד, מאת ד"ר מרילין יאלום (אשתו המנוחה של פרופ' ארוין יאלום הפסיכולוג). לפי יהושע, "חסד רומי" הוא אחד מאלף הסיפורים שפרסם ולריוס מקסימוס בשנת שלושים לספירה, בקובץ, "פאקטה אט דיקטה ממוראבילי" (מעשים ואמרות שיש לזכור). לפי הידוע לנו, ספרו של מקסימוס נועד למטרה אחת: חינוך הצעירים. מה כלול בסיפור של מקסימוס?

גרסתו של יהושע – הסיפור של מקסימוס מתמקד בצעירה בשם פֶֶּרׄוׄ, שהיניקה את אביה, ושמו קימון, שנידון למוות ברעב בבית הסוהר. פרו נהגה לבקר את קימון ולהניק אותו בסתר כדי שלא יגווע. יום אחד הסוהרים תפסו אותה במהלך ההנקה. אבל ההתרשמות שלהם מהמסירות הנועזת והמקורית של פרו כלפי קימון, השפיעה עליהם. שכן היה זה מעשה של חסד נדיר. לכן, הם ריחמו על האב ושיחררו אותו ממעצר. בספרו יהושע אומר: "זאת תמצית הסיפור, שהיה מקור לציורים רבים בעת העתיקה". עוד מוסיף יהושע: "מקסימוס עצמו הודה שהציורים חזקים מהסיפור שלו. אנשים נעצרים בהשתאות לפני הציור ולא מסוגלים לגרוע עיניהם מהסצנה. הסיפור פיתה ציירים חשובים ביותר במשך מאות שנים, וכל אחד ביטא אותו בגרסה משלו. רובנס, שצייר אותו פעמיים במרחק של עשרים וחמש שנה ואחרים". חלפו מאות שנים מאז ובימי הביניים הסיפור על החסד הרומאי (רומי כאימפריה) כמעט נעלם, אבל לדברי יהושע "הוא התחדש ופרח ברנסנס ובבארוק…. אולי בגלל הארוטיות הגלויה". וכיד הדמיון הטובה עליו, יהושע מסיים בהערה, שאנשי ימי הביניים "חשדו בכנות של החסד והרחמים" אצל בת שמיניקה את אביה. "אולי יש כאן ניצול לרעה באופן אדיפאלי."

אחרי כל זה נתקלתי בספרה של מרילין יאלום, "ההיסטוריה של השד" (בתרגום לעברית). עוד ידוע לי שד"ר מרילין יאלום (שנפטרה בשנת 2019), הייתה חוקרת ידועה בזכות מחקרים על נושאים מגדריים, כגון ההיסטוריה של השד וגם "תולדות הרעיה". לעניננו כאן, יאלום מצאה עדות לכך שמקסימוס פרסם קובץ חינוכי בתקופתו של טיבריוס והקובץ מכיל אלף אמרות. הסיפור על פרו נכלל בקובץ, אבל, וזה אבל מכריע בדיון שלנו – במקור, הסיפור מתאר את פרו מניקה את אמה:

לאהבת בנים להוריהם יש אמנם אינספור דוגמאות בעולם כולו, אבל לזו שאירעה ברומא, לא ישוו כל האחרות. אישה פלבאית ממעמד נמוך שזה עתה ילדה בן, קיבלה רשות לבקר אצל אמה, שנכלאה בבית האסורים כעונש. שומר הסף נהג תמיד לחפש בכליה כדי למנוע אותה מלשאת מזון כלשהו. האישה נתפסה כשהיא מזינה את אמה מחלב שדיה. על גילוי מופתי זה של חיבה עמוקה, גמלו השלטונות לבת בשחרור אמה מהכלא, ולשתיהן הוענקה כלכלה לכל ימי חייהן; ומקום המעשה קודש לכבודה של האלה הנוגעת בדבר כיבוד אם ואב, והוקם בו מקדש לחיבת בנים להוריהם.

עד כאן הסיפור המקורי, מתוך קובץ האמרות של ולריוס מקסימוס, שצוטט מאוחר יותר על ידי פליני.

יאלום ממשיכה לפרט איך התגלגל הסיפור להנקת בת את אביה:

מאות שנים לאחר מכן, בתקופת הרנסנס שהושפעה מהתרבות הקלסית, קושרה חוליה זו אל הסגולה הנוצרית של "צדקה" (חסד), ותוארה בדרמטיות ביצירות אמנות שונות. בכל היצירות בולטת העובדה שהבת מיניקה את אביה. ההורה המקורי, האם, עבר היפוך מין, מה שמוסיף לסיפור יסוד של גילוי עריות. ראו לדוגמה את התבליט מהמאה ה- 16 שיצר האמן ג'אן גוז'אן. תבליט המוצג במוזיאון הלובר, המרמז על ממד של גילוי עריות. ממד שכלל לא היה כלול בחסד הרומאי המקורי.

(Original Caption) Jean Goujon Workshop, circa 1560-1564. 'Roman Charity'. The Rotunda. Sully Wing. (Photo by Bernard Annebicque/Sygma/Sygma via Getty Images)

למרות שחסד ספרדי הוא רומן סוריאליסטי, אין להקל ראש בעובדות שבסיפור המקורי שמטרתו הייתה לחנך לכיבוד אם ואב. ובהחלט לא היה בו שמץ של גילוי עריות.

לסיכום, כל הכתוב לעיל יתרום לקוראי הרומן "חסד ספרדי" מידע עובדתי, בניגוד לכתוב בספרו של יהושע, כאילו הסיפור על בת המיניקה את אביה מקורו בקובץ שפורסם בתקופת המוקדמת של האימפריה הרומית. הקובץ החינוכי שחיבר ולריוס מקסימוס ללא קשר לחסד הנוצרי. גם החלפת דמות האם מהסיפור המקורי, בדמות אב בשם קימון, היא פרי של עידן מאוחר תקופת הרנסנס. וכך זה נמשך אל תוך עידן ההשכלה.

"ניק" (2021) – מבט חדשני על רב-המכר, "גטסבי הגדול"

לפני כחודש (ינואר 2021) ראה אור "ניק" (Nick), מאת מייקל פריס סמית'. רומן דמיוני הזורה אור על חייו של ניק קאראוויי, המְסׇפֵּר ב"גטסבי הגדול" מאת סקוט פיצג'רלד. "ניק" מעניק תובנות חדשות ל"גטסבי הגדול" (The Great Gatsby).

Nick by Michael F. Smith. Credit Amazon

אחרי שנים רבות שבהן כיכב "גטסבי הגדול", מאת פיצג'רלד, ברשימות רבי-מכר ואחרי העיבוד הרביעי שלו לסרט ב- 2013, הסופר עטור הפרסים, מייקל פריס סמית', מרגיש צורך לכתוב את קורותיו של ניק קאראוויי, המְסׇפֵּר ברומן "גטסבי", בתקופה שקדמה לקשר בין השניים – מדוע?

גטסבי הגדול, מאת סקוט פיצג'רלד . קרדיט: אחוזת בית

"גטסבי הגדול" מאת פ. סקוט פיצג'רלד פורסם לראשונה ב- 1925. הסופר מייקל פריס סמית', נתקל בו לראשונה, כמו רבים מבני דורו, בהיותו תלמיד תיכון. ובסוף העשור השני לחייו חזר סמית' לעיין ברומן. וכך הוא מספר: "כשהגעתי לסצנה שבה ניק נזכר שזה יום הולדתו השלושים, שאלתי את עצמי איזה מין אדם הוא. ממה שנכתב ברומן התרשמתי שהוא עבר טראומה אמיתית שגרמה לו להיות מנותק לגמרי, אפילו מעצמו. חלפה בי מחשבה שיהיה ממש מעניין אם מישהו יכתוב את סיפורו של ניק."

ניק, הרומן האחרון מאת סמית' (באנגלית), מבוסס על דמותו של ניק קאראוויי ברומן "גטסבי הגדול" מאת סקוט פיצג'רלד. סמית' כתב את "ניק" ב- 2014, אבל גילה כי זכויות היוצרים על "גטסבי הגדול" לא יפקעו עד שנת 2021. ושעד אז הוא לא יוכל לפרסם את "ניק". ב- 2020 הוא ערך את הספר ובינואר 2021, "ניק" יצא לאור לראשונה.

חלק ניכר מ"ניק" מתמקד בו כלוחם בשדה הקרב במלחמת העולם ה-1, ובניק המבלה בפריז עם אֵלׇה, ומתאהב בה. התיאורים גרפיים ומאוד מפורטים, כולל מראות של דם וחלקי גופות ותחושה של פחד. הקריאה בספר לא קלה, בלשון המעטה. הסיפור מאוד עוצמתי – ניק חופר שוחות ותעלות, מטמין חומרי נפץ ומאזין לקולות המלחמה. הוא גם מוצא זמן לחשוב על אֵלׇה. יש לו פלאשבקים מהתקופה שבה בילו שניהם יחד בפריז, וגם מילדותו בבית הוריו במינסוטה, לפני המלחמה. זהו נרטיב די אינטימי והוא מסופר בגוף שלישי. אביו היה בעל עסק של צרכי בניין. הוא הניח שניק יכנס לעסק בבוא היום. נראה שהם חיו חיים נוחים, אבל בעיני ניק חייו היו עצובים. במבט לאחור הוא עדיין מנסה להתמודד עם תקופות "החושך" החוזרות ונשנות של אמו. באחת הסצנות הנוקבות ביותר ניק קורא מתוך ספר כשהוא יושב לצד אמו, באחד הלילות שבהם היא הייתה מרותקת למיטה, המומה מ"חשכת" הדיכאון. מאוחר יותר הוא קורא מתוך ספר גם לאֵלׇה, כשהוא מטפל בה, והתמונה חוזרת לרדוף אותו.

לאחר המלחמה ניק מרגיש אבוד. יש לו סיוטים מהמלחמה. הוא רדוף על ידי מראות הדם והזעקות לעזרה, והעובדה שלא היה מסוגל לעזור לפצועים. עם שובו אל מולדתו הוא מגיע לניו אורלינס. שם הוא נמשך למעגל של דמויות שחייהן שקועים באלכוהול ואלימות, וטראומת המלחמה, בתקופת האיסור על משקאות חריפים.

הצורך לכתוב את "ניק"

על פניו, "ניק" חושף את האיש שמאחורי המספר ב"גטסבי" – ניק קאראווי, הדמות שכבשה את קוראי "גטסבי" במשך עשרות שנים. אבל לסמית' יש מטרה אחת חשובה: להבין נכון את פיצג'רלד ב"גטסבי הגדול". בדרך כלל קריאה שנייה ושלישית של רומן ידוע, במרחק של שנים בין הקריאות, מולידה תובנות חדשות. במקרה הנוכחי, התובנה הטבעית של סופר מנוסה, כמו סמית', היא שיש דברים בגו. כלומר, פיצג'רלד בוודאי רצה להבליט משהו כאשר בחר להשתמש בניק קאראוויי כדי לספר את הסיפור.  סמית' מגלה שני דברים:

ראשית, זמן קצר לאחר ש"גטסבי הגדול" ראה אור לראשונה (1925), הכריז המחבר, סקוט פיצג'רלד, כי "מכל הביקורות, אפילו הנלהבות ביותר, לאף אחד אין מושג קלוש על מה הספר". על דבריו אלו הוסיף אחד מבני דורו של פיצג'רלד, ארנסט המינגווי, בספר זיכרונותיו "סעודה מטלטלת" את הדברים הבאים: "בזמנו לא סמכנו על אף אחד שלא היה במלחמה".

שנית, ויליאם קיין, פרופסור לספרות אמריקאית, מסכים כי ניק הוא דמות חיונית להבנת עושרו של הרומן "גטסבי" ואומר כך: "פיצג'רלד הקדיש מחשבה לבניית רומן המסופר בגוף שלישי. אך בסופו של דבר הוא בחר בניק קאראוויי, לספר בגוף ראשון את סיפורו של גטסבי. בכדי להבין את גטסבי לאשורו, אנו חייבים להמשיך להיות מודעים לעובדה שגטסבי מוגש לנו על-ידי מתווך, דרך נקודת המבט המסוימת ביותר של המתווך, ניק, ודרך מערכת היחסים האמביוולנטית מאוד בין ניק לגטסבי".

המטרה הושגה

סמית' מדמיין את ניק קאראוויי שמתמודד עם הפרעה פוסט טראומתית – PTSD, מה שנקרא בזמנו על-ידי פסיכולוגים הלם-פצצות (Shell-Shock). זאת נקודת המוצא הטבעית שבחר סמית' כדי להכיר את עברו של ניק. לוחם שחזר הביתה, לאמריקה ולאמריקאים, רק כדי לגלות שהם זרים לו, שהוא כבר לא מכיר אותם. נראה לו שהחיים שאליהם הוא חזר, כולל ההמולה של כל המסיבות, זרים לו לגמרי. סמית' מוביל את הקורא למסקנה שבעצם קארוויי הוא-הוא הסיבה לכך שהרומן של פיצג'רלד – "גטסבי הגדול" – נקרא גם כיום על ידי רבים.

דרך סיפורו של ניק, סמית' גורם לנו להבין את הרעיון האמיתי הטמון ברומן "גטסבי הגדול" כפי שהתכוון לו הסופר פיצג'רלד. בכך הוא מספק רציונל לאמירה של פיצג'רלד, שהמבקרים לא הבינו אל-נכון את "גטסבי". התובנה של סמית' משקפת את הרעיון שאליו התכוון פיצג'רלד: "יכול מאוד להיות שלא השמפניה וגם לא הריקודים מושכים לקרא את 'גטסבי' שוב ושוב, אלא התחושות והתהיות של היכן אנחנו נמצאים; התחושות שכל דבר יכול להתפורר בכל רגע".

הקצב מבוסניה

הסיפור ההיסטורי ידוע לכל – המצור של נפוליאון על עכו. מה שנותר הוא לכתוב רומן שישקף את הדמויות הפועלות ואת החברה דאז, זאת בהתבסס על מסמכים היסטוריים. הספר כתוב נפלא. התרגום מערבית לעברית מצוין.

להתראות עכו, מאת עלא חליחל. עם עובד, 298 עמ'. תרגם: יוני מנדל.

להתראות עכו. קרדיט: סימניה

חיפשתי ספר מתורגם מערבית לעברית, ספר שנכתב על ידי ערבי ישראלי. קיבלתי המלצה על הסופר והמחזאי, עלא חליחל שמתגורר כיום בעכו. אין פלא שחליחל לא החמיץ הזדמנות לכתוב רומן על העיר שאותה הוא מכיר היטב, על שלל שכיות החמדה הארכיאולוגיות של העיר. נהניתי מהכתיבה ועוד יותר מכך, מהתיאור הססגוני של הדמויות, החל מפאשה אל-ג'זאר, מושל עכו שמוצאו בבוסניה, וכלה בנפוליאון שהטיל מצור על העיר במטרה לכבוש אותה ולשלוט בנמל החשוב של ארץ הקודש. הפרטים על מסע הכיבוש של נפוליאון בארץ הקודש, הם מן המפורסמות. וחליחל מוסיף להם גוון באמצעות תיאור ססגוני של הנפשות הפועלות.

הרומן חושף את מהלכי הקרב על עכו, דאז – השנה היא 1799. הרבה מאוד השתנה מאז. במיוחד אמצעי הלחימה. אבל מה שמייחד את הספר, הוא היכולת של חליחל לשחזר באופן מרתק ביותר את השימוש בתושייה על-ידי שני הצבאות היריבים, החיילים של פאשה אל-ג'זאר ("הקצב" בערבית) והלוחמים בצבאו של נפוליאון. במהלך מסע הכיבושים שערך נפוליאון באזורנו, דרוש היה תכנון אסטרטגי כדי לתקוף וכדי הדוף את המתקפה. אבל בכך אי אפשר להסתפק. יש התפתחויות בלתי צפויות תוך כדי הקרב והיריב חייב להגיב עליהן. שני המחנות היריבים הצטיינו בכך באופן שאינו מוכר לנו כיום. כדאי לקרא כדי להיוכח עד כמה המוח האנושי ידע לעבוד בעת הצורך, הצליח למצוא דרכי פעולה מתוחכמות, בעיקר דרכי עורמה. לדעתי, אם משווים את הטקטיקות והאסטרטגיות בשדה הקרב של ימינו עם כל מה שגוייס לטובת המתקפה על עכו והדיפתה ב- 1799, לא התחכום הטכנולוגי הכריע שם אלא התחכום האנושי הפשוט, טריקים ושטיקים. מהפרטים הללו התפעלתי במיוחד (למרות שמדובר בשיטות אכזריות ביותר ובמחיר גבוה מאוד בחיי אדם).

מאז השתנו ערכים כמו ערך חיי האדם, מנהיגות, פיקוד, אמונים צבאיים וכל מה שקשור בהפעלת כלי הנשק המתקדמים. למעט כמה קטעים ארוכים ומייגעים למדי שאפשר היה לקצר בהם, התרשמתי מהיכולת הספרותית והעומק ההיסטורי של חליחל. מומלץ.

דוסטויבסקי היווני

"חאדולה" מאת אלכסנדרוס פאפאדיאמנדיס, 2018, תשע נשמות. (מיוונית: ישראלה אזולאי-נחום. 166 עמודים).

חלק א'

צודק הבלוגר "מבקר חופשי" – מניין, באמת, צצה מחשבה (וספר עב כרס) על הדמיון בין יצירתו של דוסטויבסקי לבין זו של פאפאדיאמנדיס עד כי כינו את פאפאדיאמנטיס "דוסטויבסקי של יוון"?

להלן התרשמותי, סקירת הביקורת של "מבקר חופשי" ותגובתי

ביוון של ימינו, יוון המודרנית, קיים זרם של מעין "מחזירים בתשובה", שמעוניין להחיות את האורתודוכסיה ולמנוע התפקרות. למסקנה זאת הגעתי לאחר חיפוש נרחב ברשת אחר קצה חוט לגבי מיעוט האזכורים בעברית של הסופר בן המאה ה-19 אלכסנדרוס פאפאדיאמנדיס, לעומת שפע עצום של מחקרים ומאמרים בחיפוש באנגלית. המגמה צברה תאוצה כנראה עם הוצאה לאור של ספר, שתורגם לשפות אירופאיות רבות. הכותר שלו, דוסטויבסקי של יוון: החזון התיאולוגי של אלכסנדרוס פאפאדיאמנטיס, מלמד על דמיון בין דוסטויבסקי לפאפאדיאמנטיס.

חאדולה, פאפאדיאמנטיס. קרדיט: תשע נשמות

כנראה שזה מה שהניע את "מבקר חופשי" לבדוק ה"כצעקתה". בביקורתו על "חאדולה" (כותר הספר המקורי ביוונית, "הרוצחת" !) מאת פאפאדיאמנדיס הוא מבליט את אי הנחת שלו מההשוואה בין סופר יווני זה לבין דוסטויבסקי, וזאת, יש לומר, מנקודת מבט פילוסופית. בהשוואה שלו מככבת יצירתו הנפלאה של דוסטויבסקי "החטא ועונשו", מול "חאדולה". בסיכום דבריו כותב "מבקר חופשי" חד וחלק:" עליי להוסיף לכאן הערה חשובה מאוד: בהמשך תוכלו לקרא בהרחבה (אם תרצו) על הסיבות שהביאו את מיטב החוקרים ביוון לכנות את פאפאדיאמנטיס "דוסטויבסקי של יוון". וזאת אך ורק משום הדמיון באמונה האורתודוכסית של שניהם. יש אומרים שהן דוסטויבסקי והן פאפאדיאמנטיס הביאו להתעוררות דתית בעקבות סיפוריהם.

החטא ועונשו. קרדיט: ידיעות ספרים, ספרי חמד

"חאדולה" לא מגיע לקרסולי "החטא ועונשו" ואיני סבור שהוא "יצירת מופת". "אבל" מוסיף מבקר חופשי, "הוא רומן טוב מאד… לא בגלל הרציחות של חאדולה וסיבותיהן. הוא רומן טוב מאד, ראשית, וזה אולי יישמע מוזר בהתחלה, כי הוא רומן פעולה חזק. … כל הרומן מקרין אמינות, דיוק, לפיתה הדוקה, יציבה, סמכותית, של המילים את המציאות שאותה הן מתארות. בנוסף לריאליזם… – מעשיה הרצחניים של חאדולה מתוארים ללא מלודרמטיות אך גם ללא אטימות רגשית ודמותה של חאדולה כולה מוצגת בצורה עניינית, ללא גינוי או אידאליזציה. את הדיון המוסרי בפעולותיה משאיר פאפאדיאמנטיס לקורא".

תימוכין לביקורת של "מבקר חופשי"  על התואר "דוסטטיבסקי של יוון" אפשר להסיק גם מהעובדה שקיים תרגום נוסף, מיוונית לאנגלית, של הספר "דוסטוייבסקי של יוון", שהכותר שלו אינו מרמז כלל על דוסטוייבסקי.

Lessons from a Greek Island: From the "Saint of Greek Letters," Alexandros Papadiamandis. Anestis Keselopoulos (Author), Herman A. Middleton  (Translator), Alexis Trader (Introduction) (2011).

חלק ב': הדמיון וההבדל בין דוסטויבסקי ופפאדיאמנדיס

על מנת להבין מה הרעיון שהוביל לכתיבת הספר ""דוסטויבסקי של יוון: החזון התיאולוגי של אלכסנדרוס פפאדיאמנדיס" – כותר שבינתיים שונה לחלוטין – להלן תרגום שלי של קטע מתוך ההקדמה לספר. הקטע עוסק ב"התחברות לאורתודוכסיה ביצירותיו של פאפאדיאמנטיס כ"ההזדמנות הגדולה". רעיון לא חדש שמזכיר את המושג, "ארץ ההזדמנויות הבלתי מוגבלות". אם רק תרצה, תשיג את הטוב ביותר.

התרגום:

בפסקה הראשונה טמון ההסבר לדמיון בין דוסטוייבסקי ופפאדיאמנדיס, ואילו בהמשך נאמר כי קיים הבדל מובהק בין דוסטויבסקי לעמיתו היווני:

לאורך הדורות נעשה שימוש בספרות (פרוזה) להעברת רעיונות וחוויות בעלות חשיבות אולטימטיבית. במערב קיימת מסורת ספרותית ארוכה של התייחסות לנושאים דתיים או שימוש בפרקטיקות דתיות כרקע לסיפורת, עוד לפני "סיפורי קנטרברי" של הסופר בן המאה ה-14 ג'פרי צ'וסר… אולם ההקבלה הקרובה ביותר לסיפורים קצרים ולרומנים של פפאדיאמנדיס נמצאת בחלקים גדולים של "האחים קרמזוב" של פיודור דוסטויבסקי, שגם הם רוויים בגוון אורתודוכסי, הלקוח, במקרים רבים, מטקסטים שנקראו במהלך התפילות הליטורגיות. למרות שניתן לקרוא את הקטעים הללו באחים קרמזוב ללא ידע מעמיק ברוחניות האורתודוכסית ובחיים הליטורגיים, הם מהדהדים טוב יותר במסגרת ידע זה. רק במסגרת החיים בכנסייה האורתודוכסית ניתן להעריך את משמעות הניואנסים הרבים … אותה הערה נכונה גם לגבי פפאדיאמנדיס והיא, כשלעצמה, ההצדקה למחקר של ד"ר קסלופולוס.

כמו דוסטויבסקי, גם פפאדיאמנדיס הביט עמוק בנפש האדם ומצא כי יופיו ואצילותו אינם תלויים בכוח האינטלקט שלו, או בעוצמת רצונו, אלא ביחסו האמיתי עם אלוהים.

עם זאת, קיים הבדל מובהק בין דוסטויבסקי לעמיתו היווני. ספר כמו האחים קרמזוב חוקר את הקצוות העצומים של נפש האדם, מהוולגרי והחושני ביותר ועד למעודן והקדוש ביותר. רבים בקרב הקוראים המשכילים של האחים קרמזוב במערב  מתעניינים יותר באיבן, האינטלקטואל, מאשר באליושה האדוק, הנזיר העתידי, למרות שאליושה מוכרז כגיבור הסיפור על ידי המספר עצמו. שינוי המיקוד אפשר לרבים, כולל דמויות בולטות כמו פרויד וסארטר, לקרוא ולהעריץ את האחים קרמזוב ולהחמיץ לחלוטין את המסר האמיתי של היצירה – שחוויית הטרנספיגורציה דמוית-ישו, אשר נגרמת על ידי אהבה כנועה וקדושה בתוך הכנסייה האורתודוכסית, מייתרת לגמרי את הטיעונים הפילוסופיים המבריקים ביותר של האתאיסט והתשוקות הבלתי נשלטות של החושני. מה שעולה מתיאוריו של ד"ר קסלופולוס לגבי כתיבתו של פפאדיאמנדיס הוא, שהאנלוגיה עם דוסטויבסקי תלויה בהבנה שמה שהכי משמעותי בדוסטויבסקי הוא לא האישיות המיוסרת, ולא ההתנגשות עם התת מודע, אלא האורתודוקסיה עצמה.

אף שפפאדיאמנדיס הוא דמות ספרותית ידועה ביוון המודרנית, הקורפוס הגדול שלו נותר יחסית לא-ידוע במערב, שם הידע על הספרות היוונית המודרנית כמעט ולא חורג מהרומנים של ניקוס קזנצאקיס (מחבר זורבה היווני. תה.).

בעידן החילון שנוטה לחילול השם, יצירותיו של פפאדיאמנדיס נראות במבט השוואתי כמו נוף חריג . אף על פי כן, מה שמעניק ליצירותיו את עוצמתן אינו הספקות והתשוקות האופנתיים של האדם בן זמננו, אלא האפשרות הנצחית של כל אחד ואחד להתעלות מעבר לתשוקה באמצעות התאחדות עם האל. יש לקוות שמחקרו של ד"ר קסלופולוס יעורר עניין בפפאדיאמנדיס כדמות ספרותית, בראש ובראשונה בקרב קוראים נוצרים אורתודוכסים, ויוביל לתרגום ולהפצה רחבה יותר של היצירותיו של פפאדיאמנדיס עצמו בקרב ציבור רחב של דוברי האנגלית .

ספרות טובה מסוגלת להשאיר חותם על הבחירה שלנו ועל חיינו. יותר מאדם אחד החלו להתעניין באורתודוכסיה בעקבות המסר ביצירותיו של דוסטויבסקי. אותו דבר עשוי בהחלט להתרחש גם בעקבות כתביו של הדוסטויבסקי של יוון. ספרו של פרופסור קסלופולוס "דוסטויבסקי של יוון: החזון התיאולוגי של אלכסנדרוס פפאדיאמנדיס" (מהדורה מתורגמת לאנגלית 2011) נועד לתרום לכל זה והכשיר את הקרקע לשינוי זה. פפאדיאמנדיס לא היה בישוף. הוא לא היה כומר. הוא לא היה נזיר. הוא היה סתם אדם פשוט אך מאמין-אורתודוכסי, שהתבונן באלה שניצלו את "ההזדמנות הגדולה" [ביטוי מושאל מאמריקה ארץ ההזדמנויות הבלתי מוגבלות], ובאלה שלא הצליחו לעשות זאת. תצפיותיו, בתורן, הפכו ללב כתביו הבדיוניים אמנם אבל בשום אופן לא פיקטיביים. כאדם מן השורה וכאמן, היה לו חופש לחקור את "ההזדמנות הגדולה" מכל זווית ובאופן אמיץ ולהצביע על המכשולים העומדים בפני אותה הזדמנות, אשר נוצרים כאשר אנחנו מבינים לא נכון היבטים של החיים הכנסייתיים שאחרת היו מסייעים לנו להשיג את ה"הזדמנות הגדולה". ד"ר קסלופולוס מבהיר היטב כי ההבנה העמוקה של פפדיאמנדיס מהי ליטורגיה ומה יכולה ליטורגיה לעשות מאפשרת לפפאדיאמנדיס להוביל את הקורא באמצעות כתביו אל המסתורין של "ההזדמנות הגדולה" הזו. דוסטויבסקי של יוון יהיה עבור רבים הצעד הראשון מעבר לסף המסתורין הזה.

= סוף =

"הכל מאחורינו", "ניצחנו"

אולי בעתיד הרחוק מישהו ייקח גם את התקופה ההזויה העוברת עלינו לאחרונה ונוכל להתרווח מול המסך ולצפות בה כסדרת דרמה, בעיניים דומעות אבל עם נחמה בלב על ש"הכל מאחורינו" ש"ניצחנו".

הערה: רשימה זאת ממשיכה רשימה קודמת

Battle_hill_(16)_on_Mt._Hermon
מבצע קינוח – גבעת הקרב ומוצב החרמון. קרדיט: ויקיפדיה

"שעת נעילה"

"שעת נעילה", היא סדרה ישראלית המביאה את סיפורם של לוחמים צעירים בשלושה ימי הקרבות הראשונים של מלחמת יום הכיפורים. את המראות והתחושות שהסדרה מיטיבה לשחזר חשוב להפנים. ולו כדי לחזור לפרופורציות כאן ועכשיו.

עד כה הוקרנו בכאן11 שני פרקים ברצף מהסדרה "שעת נעילה", כולל הבעיות החברתיות בואך מלחמת יום הכיפורים והקרבות בגולן מול מתקפת הפתע של הצבא הסורי. העיתוי לשידור הסדרה בימים אלו לא היה יכול להיות יותר מושלם – נוכח המצב הפוליטי והחברתי הקשה כל-כך ששורר במדינה: התכתשות בין המחנות במישור הציבורי ובצמרת הממשל, כאשר מעל כל זה מרחפת מגפת הקורונה בעוד שדור שלם של ילדים רכים בשנים צופה קדימה אל עתיד לא ודאי.

בין "שעת נעילה" ועלילת הרומן "אהבה על קו השבר"

לפני למעלה מ- 20 שנה, ראה אור ספרו של צור שיזף, "אהבה על קו השבר", 1998, בהוצאת "חרגול". 175  עמ'.

אהבה על קו השבר
אהבה על קו השבר, צור שיזף. הוצאת חרגול

צור שיזף (יליד 1959), שהיה תלמיד בי"ס בתקופת מלחמת יום הכיפורים, משלים את התמונה הכאובה אך הירואית, העולה מתוך "שעת נעילה". בספר "אהבה על קו השבר, הוא משחזר חוויה אישית של צנחן במילואים בשם אבנר, שהיה עד ל"קרב המוות" שניהלו חיילי גולני, כנגד כל הסיכויים, כדי להשיב את מוצב החרמון לשליטת ישראל, זאת כאשר הצבא הסורי טובח בהם. כלוחם בחטיבת הצנחנים הוא וחבריו הבינו שהם התקווה היחידה להצלת חטיבת גולני שנהרגו שם כמו זבובים, וכיבוש מוצב החרמון. זה מתרחש לקראת סיום המלחמה, ואבנר משחזר את התהליך שהביא את חטיבת הצנחנים לעשות מעשה על אף גרירת הרגליים בפיקוד העליון גולני.

שיתוף הפעולה בין החטיבות והתחושה של שותפות גורל צריכים לעורר אותנו, להחזיר את כולנו לפרופורציות כאן ועכשיו. אנחנו עם אחד.

הספר העלילתי המצוין הזה כורך זיכרונות טריים עם רגשות וחיבוטי הנפש של לוחמים צעירים בני שמונה-עשרה שטעמו את טעם הקרב לראשונה, במלחמה הנוראה הזאת. ובתום המלחמה הם מלקקים את פצעיהם ונאבקים להתגבר על הטראומה לנוכח כמות ההרוגים, ותחושת התסכול מאופן ניהול המלחמה. מה שמסייע לאבנר ולחבריו הוא הידיעה שהם פעלו במסירות נפש גמורה, ההרגשה שהם עשו הכל בכוחות משותפים. כל זה מעניק לקורא תקווה; יש סיכוי לנצח כל אויב, מחוץ וגם מבית, ולחזור בהדרגה לחיים נורמליים.

"אהבה על קו השבר" מתמקד ב"מבצע קינוח" שהחל ב-21 באוקטובר 1973 – עולות בו תמונות ניצחון מהולות בעצב כבד. להלן ציטוטים מתוכו מפיו של אבנר,

"בימים האחרונים של המלחמה העלו אותנו לצפון. אספו אותנו במסוקים לרפידים ומשם בהרקולסים לרמת דויד. שם חיכו לנו המשאיות. בשאר-ישוב קיבלנו את הפקודה. גולני נכשלו בניסיון הראשון שלהם לעלות על ההר. למחרת בלילה עמדו שתי חטיבות לעלות על ההר. גולני בעלייה הרגילה דרך הסלעים ואנחנו, חטיבת המילואים הצפונית של הצנחנים, היינו אמורים לנחות על החרמון הסורי. השלוחה הצפונית של החרמון….אמרו לנו שכל מה שצריך זה שנלך למוצב הישראלי ונגיע לסורים מהגב, ושגולני ייהרגו כולם אם ימשיכו להסתער על הסורים מקדימה."

את מה שהתרחש בהמשך הוא מתאר כך, "הלכתי לסמ"פ וממנו למ"פ. המשכנו ביחד למג"ד והלאה למח"ט. הוא קרא בקשר ל'גיבור', שם ישבו אלוף הפיקוד והרמטכ"ל (דוד אלעזר) וביקש מהם אישור ללכת עם החטיבה וליפול על הסורים מאחורה. מהפיקוד אמרו לו לחכות במקום."

היה לי קשה לקרא את המשפט הזה מבלי לחשוב על כל מה שידוע לנו כיום אודות הניהול הכושל של המלחמה, כאשר אלו שאמורים היו לקחת אחריות, אכזבו, השאירו את העבודה השחורה בידי חיילי גולני והמשיכו בשלהם. איך נתנו לחיילים שהגנו על המדינה ועשו הכל כדי לכבוש את מוצב החרמון – איך שלחו אותם להיות בשר תותחים???  – אבנר מתאר זאת כל, "בקשר אפשר היה לשמוע את הצעקות, את הייאוש של החיילים המטפסים מסלע לסלע ונהרגים. מהשלוחה שלנו אפשר היה כמעט לגעת בקרב שלא היינו יכולים להתערב בו."

אני מרגישה את התסכול ומבינה את הצנחנים במיל' שהחליטו על דעת עצמם לעשות מעשה, ובלבד שלא לשבת בחיבוק ידיים ולחכות,

"הם המשיכו לרגע קט לקוות שמשהו ישתנה בפיקוד העליון, המשיכו להציק למג"ד ולמח"ט שהכירו אותם. המח"ט שוב דיבר עם 'גיבור'. וכל דקה נהרג עוד מישהו. הם רתחו מזעם, הבינו באותו רגע את המצב, שאדם יכול למות במרחק של דקות מאלה שעומדים מהצד ומחכים לעזור לו".

לבסוף, בארבע לפנות בוקר המח"ט, על דעת עצמו, נתן פקודה לגדוד להתחיל להתארגן. ולבסוף, כאשר הגיעו ליעד בשש ארבעים ושתיים לפי השעון, הם ירדו מול הגדרות של המוצב הישראלי. ומה ראו עיניהם,

"מהצד של גולני היו רק כמה יריות בודדות. מהצד הסורי צלפים. .. הסורים לא היו במוצב הישראלי, הם התבצרו מתחת למוצב, מחכים לגולני במדרון. ירדנו לראות אם אפשר לעזור לגולני. הם ניצחו את הקרב. אנחנו בעצם לא עזרנו להם בכלל. הם היו הרוגים לגמרי".

אחרי הקרב  וכיבוש החרמון – אוספים את הגופות והפצועים,

"בבוקר, אחרי שנכנסנו לחרמון הישראלי, ירדנו לעזור לפנות את הפצועים של גולני. את הרוב כבר פינו ואת מי שנשאר סחבנו למעלה באלונקות למינחת, והמסוקים באו לקחת אותם. ואחר-כך ירדנו לאסוף את ההרוגים. היו שם המון הרוגים. לסורים היו כוונות לילה. הם ירו לתוך סרטי הסימון הלבנים שעל הקסדות. הרוב נהרגו מכדור בראש."

המחשבות אינן מרפות מאבנר עד היום. מחשבות על הלילה ה"מחורבן הזה, שיכולנו לשמוע בקשר את כל מה שקרה, איך שהם עולים ונהרגים וממשיכים לעלות… עשרות הרוגים. שורה ארוכה…. כולם היו צעירים… בצד שלנו וגם אצלם."

אבנר וחבריו מתמודדים. הם מעשנים חשיש ומשתכרים אי-שם במדבר. יש הרגשה של אבדן הדרך. אבל בכוחות משותפים ובהדרגה הם חוזרים לנהל חיים נורמליים.

המציאות של "אחרי המחדל", ההפגנות, מוטי אשכנזי –  כל זה מזמן מאחורינו. רק הזיכרונות אינם מרפים. 47 שנים אחרי המלחמה ולפני שיהיה מאוחר מדי, עלינו להתעשת ולחזור לפרופורציות. כשמתבוננים על החיים ממבט של 'היכן היינו, והיכן אנחנו נמצאים כעת', המצוקות של היום (משבר אמון, קורונה) מתגמדות, שווה לאחד כוחות ולעשות הכל כדי להבריא ולהשתקם.

"ארץ נוודים" – ספר, סרט, ואוסקר

פסטיבל הסרטים ונציה 2020 הסתיים לא מכבר (2-12 ספטמבר 2020). "ארץ נוודים", סרטה של הבמאית קלואי ז'או זכה בפרס אריה הזהב. בהמשך הסרט זכה בפרס גלובוס הזהב (מרץ 2021). היה מועמד לששה פרסי אוסקר, וזכה בגדול (2021).

הבמאית הסינית-אמריקנית, קלואי ז'או, זכתה בפרס הבימוי והפכה לאישה השנייה בלבד בתולדות טקסי גלובוס הזהב, שזכתה בפרס הנכסף, כשלפניה עשתה זאת לראשונה ברברה סטרייסנד, בשנת 1983, על "ינטל". זאת הייתה גם השנה הראשונה שבה יותר מאישה אחת הייתה מועמדת בקטגוריה.

nomanland
Nomadland by Jessica Bruder. Credit: Amazon

הסרט "ארץ נוודים" שהגיע אלינו ממש לאחרונה, בוים בהשראת ספר, בעל אותו שם, מאת הסופרת והעיתונאית ג'סיקה ברודר (2017).

בספר התיעודי, "ארץ נוודים" (Nomadland), בוחנת ברודר תופעה חברתית-כלכלית, תוצאה של המיתון הגדול (2007-2009): מאות ואף רבבות נוודים אזרחים אמריקאים מבוגרים, בגיל מתקדם, נוסעים לאורכה ולרוחבה של המדינה, בקרוואנים נגריים, כמו "נוודים". הם מחפשים תעסוקה ופרנסה. זאת המציאות שעד כה הייתה סמוייה מן העין.

ויש גם סיפור מקדים, מקרה פרטי שעמדתי על טיבו רק כעת, בעקבות הספר והסרט.

סיפור מקדים

זאת התמונה שליוותה אותי כאשר שמעתי לראשונה על הסרט שזכה בפרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה (2020).

נזכרתי בחברינו האמריקאים שלצערי עדיין נוסעים ונודדים ברחבי היבשת הגדולה. האם המניע ל"טיולים" שלהם הוא ההתמודדות עם השפל הכלכלי?

הייתכן שחברינו גם כן היו מועסקים על בסיס קבוע (היא מתורגמנית סימולטנית מאנגלית לספרדית בבתימ"ש בעיקר, והוא אמן), ומצאו עצמם מחוסרי עבודה בתקופת המיתון הגדול? האם השפל הכלכלי ערער את נישואיהם הראשונים ולמזלם מצאו זה את זו ומיסדו את הקשר בנישואים שניים לפני כעשור בלבד?

אני מסתובבת עם התהיות הללו. מקבלת עדכונים בפייסבוק, בכל פעם מאזור, כפר, עיירה, אתר חדשים. תאמינו לי זה לא קל כאשר מתברר לפתע שהגורל התאכזר לנפשות יקרות שהכרת זה מכבר. מכל מקום, כל הכבוד לחוסן ולאופטימיות שהביאה את החברים שלנו עד הלום.

זה יכול לקרות לכל אחד. ואכן זה קורה גם היום. לצערי.

וכאן המקום לשבח את ג'סיקה ברודר על הפרויקט התיעודי, והספר:

Nomadland: Surviving America in The Twenty-First Century. Jessica Bruder (2017). W.W. Norton and Co. (Non-Fiction), 288 pp

לצורך כתיבת הספר, ברודר שהתה זמן ממושך בקרוואן ממונע כשהיא מתעדת אמריקאים בגיל מתקדם, אוכלוסייה נודדת שוויתרה על פורמט החיים המסורתי. פלח אוכלוסיה שיצא לשוטט בדרכים, ימים שלמים, כדי לחפש מקורות פרנסה, חיי הנוודות עוקרים אותך מהמקום הקבוע שבו התאקלמת, אבל יש גם יתרון. נוודות מאפשרת לנוע בקלות מעבודה לעבודה ולעצב מרחב במציאות הכלכלית הרעועה של ימינו.

הפרויקט של ברודר נמשך שלוש שנים תמימות ונע על פני למעלה מ- 15,000 קילומטרים של כבישים – מחוף לחוף וממקסיקו לגבול הקנדי. שטח המשתרע משדות הסלק של צפון דקוטה עד אתרי הקמפינג של קליפורניה ותוכנית ה"CamperForce" של אמזון בטקסס. בכל מקום אליו הגיעו, גילו המעסיקים מאגר של כח עבודה חדש בעלויות נמוכות. מאגר שמורכב בעיקר ממבוגרים בגילאים מתקדמים: הקורבנות הבלתי נראים של המיתון הגדול. בני-אדם שנעקרו מביתם וקהילתם עם תקווה, עלו על הכביש בקרוואנים ובטנדרים ששופצו למטרה זו, ובכך הפכו לקהילה של נוודים שהיקפה רק גדל מיום ליום. מי שחשבו שהקריסה הפיננסית ב- 2008 הסתיימה לפני זמן רב צריכים להכיר את האנשים שג'סיקה ברודר פגשה וליוותה במשך שלוש שנים. הם וויתרו על פורמט הקיום הקבוע והמסורתי כדי לשרוד, אבל לא ויתרו על התקווה.

הן הספר והן הסרט "ארץ נוודים", מאוד רלבנטיים לימינו. כאז כן עתה, נחשף בהם סיפור שעד כה היה סמוי מהתודעה הציבורית של אמריקה. סיפור על הבטן האפלה של הכלכלה האמריקאית – סיפור שמבשר על העתיד הכלכלי הרעוע שעוד צפוי לרבים נוספים. עם זאת, בסרט יש גם קו אופטימי. כמו החברים שלנו האמריקאים, שנוסעים ממקום למקום בחיפוש אחר עבודה, ומוצאים בתחנות שבדרך מזון לנפש, משהו בעל ערך מוסף, ערך תרבותי וחברתי. הסרט והספר מציגים מקרים של הצלחה, למרות הכל, ומהללים את החוסן והיצירתיות הנועזת של הנוודים הללו.

הערה:

הספר התיעודי של ברודר נכלל ברשימת המועמדים לפרסים יוקרתיים ואף זכה באחד מהם, פרס אמזון לספר תיעודי. ברודר לימדה בבית הספר לעיתונאות קולומביה מאז 2008. הפרסומים שלה כוללים כתבות ב"הרפר'ס מגזין", "האומה", WIRED, "וושינגטון פוסט", העיתון הבינלאומי הראלד טריביון, מגזין ניו יורק טיימס, ועוד. כתבות השטח שלה זכו בפרס ג'יימס ארונסון ל"עיתונות צדק חברתי" (פרס גרינל) ובפרס "מועדון הדדליין".