קטגוריה: ביקורת ספרים

הכבוד של ויקטור

בשיא משבר הקורונה הגיע לידיי ספר – "ניצנה". תחילה התבוננתי בכריכה הקדמית, תצלום רגליה של אישה בחצאית פרחונית, כשהיא מתרחקת ברגליים יחפות על החול הוורדרד. בדקתי מה מקור התצלום: Katherina Kerdi , עומאן; המקום: חולות ווהאבי, קתרינה קרדי, צלמת מקצועית ממסקט, עומאן. התפעלתי מעבודות הצילום האמנותי שלה ואף ציינתי זאת בפני מחבר הספר.

שלושה חלקים לספר, ניצנה, מאת אביחי אורן (2020, פרדס הוצאה לאור, 336 עמודים). העמוד הראשון בספר מכניס את הקורא לחדר ובו כורסת טלוויזיה שעומדת שם שנים רבות. מולה, מונח הדום שחור, שניהם נקנו על ידי ויקטור ואשתו עדה, עוד כשהיו יחד, כדי שהוא יוכל להירגע בביתם בשעות שלאחר יום העבודה. כך, כבר בפסקה הראשונה ויקטור מספר בגוף ראשון, שהוא פרוד, ובעמוד השני, שהוא יהודי ניצול שואה מסלוניקי, יוון. הוא ואחותו הגדולה, רוזי, ברחו יחד בעוד מועד מסלוניקי לפני 1941 פלישת הנאצים לעיר.

ניצנה
ניצנה מאת אביחי אורן. קרדיט: סימניה

ככלל, אני אוהבת לקרא ספרי פרוזה הנכתבים בגוף ראשון. כתיבה בגוף ראשון מעניקה לי תחושה של קשר ישיר ובלתי אמצעי ביני לבין הדמות הראשית.

ברקע הקריאה – הסיורים שלי

את הביקור הראשון שלי בסלוניקי אני זוכרת היטב. הביקור היה במסגרת נסיעה פרטית ראשונה שלי לאזור, שבזמנו היה פחות מתויר על ידי ישראלים: מקדוניה היוונית בצפון יוון.

הסיור הפרטי שלי החל בסלוניקי, שהיא קודם כל עיר נמל, על כל המשתמע מכך. רחובותיה הפנימיים של סלוניקי משובצים בכיכרות ירוקות, לצד שדרות עצי דולב מרשימות, אך גולת הכותרת היא העיר העתיקה. מבניה ובתיה המשוחזרים הם צוהר לתקופות שונות בהיסטוריה העשירה והמפוארת של יוון. המקדונים, הרומאים, הביזנטים והעותומאנים שלטו כאן וכל שלטון כזה הותיר את חותמו בעיר. שרידים של העיר הרומית-ביזנטית אפשר לראות בשלל כנסיות קדומות. חלקים רבים מחומת העיר מתוארכים למאה הרביעית לספירה. אי אפשר לדבר על סלוניקי מבלי להזכיר את הקהילה היהודית שהיתה חלק משמעותי ביותר בהיסטוריה של סלוניקי. יהודים התגוררו בעיר עוד בתקופה ההלניסטית, אבל רובם המכריע הגיע במאה ה-15 בעקבות גירוש ספרד. עם השנים, נוספו אליהם יהודים שהגיעו בעקבות פרעות בארצות אירופה השונות. בשלב מסוים היהודים היוו כמחצית מתושבי העיר. בעקבות שריפה גדולה ב-1917 , מלחמות העולם, השמדתם של כ-50,000 איש מיהודי סלוניקי, והקמת מדינת ישראל, התרוקנה סלוניקי מיהודים ונותרה בה היום קהילה קטנה, שדואגת להנצחת העבר המפואר של יהודי העיר ושימור בתי הכנסת. בין אתריה המעניינים: כיכר אלפתריאס הידועה לשמצה, שם ריכזו הגרמנים את יהודי העיר לפני שהעלו אותם לרכבות ובכך החריבו את מרבית קהילת יהודי סלוניקי המפוארת והעתיקה. המוזיאון הארכיאולוגי, בו מוצגים אוצרות הזהב מקברו של המלך פיליפוס השני,  אביו של אלכסנדר הגדול, שנחשף בכפר ורגינה: זרי זהב, כדי זהב, תכשיטים, כלי נשק ואפילו ארון הקבורה המוזהב, שבו הונחו עצמות המלך. אתרים מחוץ לסלוניקי בהם ביקרתי: אדסה, ואתרים מקדונים הקשורים לאלכסנדר מוקדון ולאביו פיליפוס השני בערים ורגינה, פלה נאוסה. העיר ווריה בעלת ההיסטוריה היהודית. חצי האי פיליון, אזור יפהפה שבפסגתו כפרי זגוריה, ובמורדות ההרים נוף עתיר עצי זית, שניתן לצפות בהם מכפרי הדייגים אפיסוס ומילינה. הגעתי גם לאתר ידוע שלא התרשמתי ממנו הוא, האולימפוס. במערב מקדוניה ביקרתי במנזרי מטאורה המפורסמים, שריד לאדריכלות של שלהיי התקופה הביזנטית. ביקרתי גם בקסטוריה, אחת היפות בערי יוון. העיר הציורית, הבנויה על חצי-אי הררי על שפת אגם רחב ידיים. וכן, אגם פרספס PRESPES  שהוכרזו כשמורת טבע.

סיור מעניין נוסף בעקבות קהילה יוונית של לא-יהודים ערכתי במושבה היוונית בירושלים, שנמצאת על גבול המושבה הגרמנית. במקום ישנם שרידים למושבה היוונית שהייתה כאן. הסיפור רווי תלאות, שלבסוף הביאו קץ על הקהילה ורבים עזבו את הארץ. כיום ניתן לבקר במועדון היווני המפעיל מדי פעם חוגים ושיעורים ללימוד השפה היוונית. על קירות האולם המרכזי, בכניסה למועדון, תלויות תמונות מהימים הטובים, תעודות, מזכרות, ואובייקטים אחרים שמעידים על ימי הפאר של הקהילה היוונית בירושלים.

אם התיאור עשה לכם תיאבון, לכו על זה.

פרטים מרכזיים בעלילת הספר, ניצנה

ויקטור נמלט מסלוניקי בצעירותו, יחד עם אחותו רוזי, והתגורר באופן ארעי ברודוס. גם מרודוס הם נמלטו מהאיום הנאצי, והפליגו לפלסטינה. בהגיעם לפלסטינה, ויקטור התגייס כנראה ליחידת מח"ל, במלחמת העצמאות (1948). בשלהי 1949 הוא חוזר ליוון לביקור של חצי שנה. הוא מספר בשפה עשירה על חייו מלאי התהפוכות בכפר ליד סלוניקי. שם הוא התגורר בביתם של בן דודו ואשתו, בתקופה שבה פליטים חזרו ממחנות הריכוז וממקומות אחרים שאליהם ברחו מפני הנאצים. כולם היו חסרי כל. נשים רבות ירדו לזנות, אחרים פתחו עסקים קטנים, והפיקחים והאמיצים שביניהם סחרו בנשק ומזון שאותם מכרו בחשאי למורדים בסביבות סלוניקי. עסקים מפוקפקים אך רווחיים. אבל את עיקר הספר מקדיש ויקטור לסיפורו האישי מאז נערותו עד הגיעו לגיל שבו ילדיו בגרו ועזבו את הבית. ויקטור עשה קריירה צבאית והגיע לתפקידים בכירים כקצין בדרגה גבוהה. הוא נישא לעדה, הצברית. לזוג נולדו שני ילדים, בן ובת. ויקטור מגולל את סיפור חייו באמצעות מונולוג ודיאלוגים רבים בינו לבין הדמויות המשמעותיות בחייו. הוא חושף את טיב מערכות היחסים שלו עם קרובים וזרים גם יחד, אנשים שעבד עימם ואחרים שפגש במהלך חייו. מהסיפור שלו עולה שויקטור התיידד בעיקר עם יוצאי יוון, אנשים שהוא מזהה כ"אנשים משלנו", בעלי זיקה חזקה לארגון יוצאי יוון בישראל. הסיפור עשיר בפסיפס של עליות ומורדות במיוחד במישור החברתי והאישי, במישור היחסים עם הממסד ובמישור הרגש.

הנקודות שעניינו אותי במיוחד בספר, "ניצנה"

המתח המובנה בספר נובע מהקושיות שצצות מיד בעמוד הראשון של הספר, ויקטור הוא פרוד שחי בגפו. ציון דרך ראשון שכזה מעורר סקרנות מה גם שבהמשך מסתמן שמצבו החברתי של ויקטור די מורכב. מתוך המונולוגים שלו והדיאלוגים עם דמויות הסובבות אותו עולה התובנה שהוא ממש לא מעורה בתרבות ובמוסכמות של החברה המקומית, הצברית. והשאלה המתבקשת היא, איך זה יכול להיות, שלמרות הקריירה הצבאית הארוכה, למרות היותו בעל משפחה ואב לשני ילדים צברים, למרות שהקים בית וסביבו גידל גינה מטופחת, למרות שהתבסס בשוק האזרחי, למרות כל זאת, הוא היה אאוטסיידר בעיני עצמו ובעיני המקומיים, שאינם תושבי יוון לשעבר.

מהשאלה הכללית הזאת עולות שתי שאלות ספציפיות, כחומר למחשבה: האם משהו בעברו של ויקטור כפליט שואה – חוויה טראומטית וכי"ב – גרם להיותו אאוטסיידר, או שמא אישיותו והחינוך שספג מהוריו, אחותו וידידיו היוונים לשעבר גרמו לכך שויקטור לא ניסה להשתחרר מתרבות המוצא שלו, המוסכמות של יהדות סלוניקי (שמוצאה העיקרי הם יהדות גירוש ספרד)? באשר לשאלה הראשונה, טראומות ילדות עיקריות היו ועוד איך: אבדן הבית וההורים, הקהילה, המנהגים, הבריחה מאימת הנאצים, מלחמת העצמאות ועוד. השאלה המעניינת יותר בעיניי היא השנייה. היא מעניינת ככל שאנו מבינים שישראל מיום לידתה הייתה מדינה רב-תרבותית, ומאז גם נוצרו סטיגמות עדתיות של הצברים כלפי מי שאינו צבר, יליד הארץ. ויקטור אינו יוצא דופן במובן זה. שכן, אדם אינו לוח חלק. הוא תבנית נוף מולדתו – והוא גם תבנית של ערכים ותרבות של אבות אבותיו. כדי לבחון במה הוא היה שונה, במה הוא למעשה ייצג את מי שאינם צברים, אלו שנבחנו באמצעות חושים מחודדים של חברת הרוב ה"צברית-קוצנית", ליקטתי משפטים ופסקאות מתוך מונולוגים של ויקטור ודיאלוגים שלו עם 'אחרים משמעותיים', שפזורים לאורך הספר:

עמ' 84 – "לרגע חשתי מודר בביתי, מיותר, כאבן נגף"; עמ' 91 "אם כך, מהי האידיאה עבורי? בעבור מה הייתי מוכן להיאבק ואף לשלם מחיר עוד מהיום שהגעתי לארץ ועד עכשיו? הרי לא רק מהגרמנים נמלטתי אז, אלא גם מאותה חולשת דעת ששררה בדבריהם ובהליכותיהם של זקני העדה שלנו…. וכשהגעתי לארץ חשבתי שרק פה אוכל להיות גבר אמיתי. גבר מלשון גבר!";     עמ' 114, [דיאלוג בין ויקטור ולילך, בתו] "את שומעת? לפרק משפחות, על זה מדובר … אז את יודעת מה? לפי דעתי, יש יותר מדי זכויות עכשיו במדינה."  – "אבל אבא, אנחנו חיים בתקופה אחרת עכשיו. תתעדכן קצת" – "את חיה בתקופה אחרת, אבל אני לא! ומה שאני מבקש הוא שיכבדו אותי. איך שאני חי ומה שאני מאמין בו!" –  "למה אתה מתכוון בדיוק?… אבא, בחייך! באמריקה חצי מהזוגות מתגרשים היום! …. אני מבינה. פגעו בכבוד שלך… נכון?" – "גם. ושום גבר לא יהיה מוכן לסלוח על זה ולא משנה לאיזה דור הוא שייך וכמה הוא נאור."  עמ' 135, "והרי לאדם כמו סגן המנהל, אמרתי בלבי, יש לפנות רק כאשר דבריך מוכנים ומנוסחים בפיך היטב. גם לעובדים…. לא רציתי לצלצל. כולם היו נמוכים ממני בדרגה, ולכן מטעמי דיסטנס וכבוד, מעולם לא התקשרתי אליהם הביתה." עמ' 142, "הגיעו ימים אחרים שבהם לא הקשבתי לעצמי עוד, הפכתי לנער, או לגבר בראשית דרכו, שהקדיש את כולו לאידיאה ההיא שמיררה לבסוף את חייו, אך ממנה לא יכול היה להשתחרר."  עמ' 177, "התגייסתי ישר למלחמה. מלחמת העצמאות הייתה אז בתחילתה והיו צריכים צעירים כמוני. במלחמה הזאת היו מקרים רבים שבהם ביקשתי להיהרג. רק היום אני יודע זאת. …. מעת לעת הייתי שומע את המפקדים מדברים בשבחי. כמה שאני אמיץ. גיבור ממש!… אבל אני שאפתי למשהו אחר, כנראה. את הנצח רציתי… אף פעם לא אפסיד. אף פעם לא אהיה מושפל."  עמ' 194 "אני? אני כועס עליו בגלל שהוא לא עובד, וגם ללמוד הפסיק. איך את יכולה להסכים לזה … שיחיה ככה על חשבון אישה?….  מי את בשבילו? איזו אישה-גבר?! ובכלל, איזה מין גברים את אוהבת? אני לא מבין… ואמא שלו כל הזמן עם ה'פוצי מוצי' שלה, כאילו שהוא עדיין ילד…. זה לא טוב! כי גבר צריך לדעת גם לסבול. בלי סבל איך ידע להתמודד עם קשיי החיים?"  עמ' 230, "נדמה לי שהיה זה עורך הדין עובדיה ששכנע אותי לא לחתום על העסקה בגלל פגיעה אפשרית בכבוד הקהילה שלנו…. אחרי שפרסמו… הדימוי של הקהילה שלנו נפגע ורבים התחילו לדבר בגנותה."  עמ' 264-265, [רב-שיח בין ויקטור, אבי, לילך] "ועל מה אני חושב עכשיו בעצם? שוב! לעשותו גבר, שידע להתמודד… אמרתי בטון מדוד, עמוק… אגיד לך בדיוק מה אני חושב. אתה צריך לחזור ללימודים בטכניון או למצוא עבודה כזאת שתוכל להתפרנס ממנה, כי זה מה שגבר צריך לעשות, לפרנס". [אבי משיב,] "אין צורך… בשנה הבאה כנראה אתחיל ללמוד בוויצ"ו" – "ויצ"ו? זה ארגון של נשים?"  – [לילך] "תן לו ללמוד מה שהוא רוצה…" –  [ויקטור] "ואם בעוד שנה תרצה משהו אחר.. נגיד.. בו.. מחול!… יש לך גוף מתאים בשביל זה." – [אבי] "אז אני אהיה רקדן." (ויקטור: באותו לילה, לראשונה מאז הגיעי לביתה של אחותי, לא הצלחתי להירדם)  עמ' 306, "מה הוא חושב עצמו…שכל החיים הוא יוכל להתחפש לצבר? מה זה? האם כושי יכול לשנות את עורו ונמר את חברבורותיו?" [אשת הגבאי של בית הכנסת לאחותו, צילה].  עמ' 320 "בכלל, איזה אנשים אנחנו, מי שהגיע לפה מיוון. שקטים, אנשי עבודה. לא מחפשים יותר מדי כבוד וכח או לנצל מישהו, חלילה. יש אצלנו גם הרבה משכילים, ברוך השם. עד היום בגלל הסטיגמה, חושבים שאנחנו כמו הכנופייה של 'מוטש', בלי שום תרבות, בלי שום עדינות" (האחות, רוזי, לוויקטור).

********

אסיים בכך שאומר שהספר מצליח להשיג מטרתו. הוא מעורר מחשבות על מי שאנחנו, מה אנחנו חווים אם במקרה לא נולדנו בישראל ולא גדלנו כאן, בסביבה תרבותית שמשתנה ללא הרף. הספר מעורר הרהורים על סוגיות כמו, מה חושבים עלינו ומה אנו חושבים על זולתנו; איזה תפקיד ממלאת תרבות המוצא בחיינו ובחיי מי שאינו "משלנו".

מחשבות רבות צצו גם במוחי ומעל לכל חשבתי על "הכבוד [האבוד] של ויקטור" ששאף כל חיו להיות "גבר" ולא הצליח להשתחרר מתרבות המוצא שהכתיבה מוסכמות שונות מאלו של אנשי המקום, הצברים.

לסיום אוסיף שהקריאה בספר זורמת היטב, והשפה העשירה מעידה על עיסתו המשובחת של הנחתום (אביחי אורן).

מי צריך ביקורת ספרים ורשימות רבי-מכר?

נפלתם בפח של מבקרי הספרים ורשימות רבי המכר?

הבוקר שוב התברר לי שאין דבר מטעה יותר מביקורת ספרים. בצעירותי המעטתי בקריאה. בהשוואה לחברי וחברותיי שקראו בשקיקה, קראתי ספרים בודדים.  לא הרגשתי שחסר לי משהו. הבנות קראו רומנים ואני נחשבתי בעיניהן לסוג של עוף מוזר – לא נהיתי אחר סיפורים ורומנים אלא דבקתי בכל מאודי במדע המדויק. מהבגרות במגמה הביולוגית דרך ניסיון להשתלב בהיי-טק השתלבתי באופן מפתיע במדעי החברה והמחקר לדוקטורט היה ממש חציית גבול המפריד בין המדע המדויק ומדע שנחשב כ"לא מדויק". גם החשיבה שלי קיבלה גוון הוליסטי יותר ובד בבד התוודעתי ליופי שבקריאת ספרות. ניסיתי ז'אנרים כאלו ואחרים, קראתי מכל הבא ליד, תחילה בשתי שפות – אנגלית ועברית. וכשלמדתי צרפתית במכון הצרפתי בתל אביב, עשיתי ככל יכולתי לקרא ספרי מקור בצרפתית כמו ספריו של רומן גארי (שם העט של אמיל אז'אר). ספרות המקור באנגלית כללה כותרים מתוך אוסף הספרים של הבנזוג – אהבתי במיוחד את אגטה כריסטי, ואת הדמויות הבדיוניות שהופיעה בכל ספריו של סטנלי גרדנר, דלה סטריט ועורך הדין פרי מייסון, שמופיעים יחדיו בכל ספריו.

גיוון הוא שם המשחק

אני מגוונת את הקריאה ונמנעת ככל האפשר מעיון בביקורות ספרים. לעתים סקרנותי גוברת עליי עד כדי-כך שאחרי שקראתי ופרסמתי ביקורת על הכותר באתר "סימניה", אני בוחנת ביקורותיהם של קוראים שאת דעתם אני מוכנה לקרא, למרות הכל.

בזכות ההקפדה על ניטרליות

בזכות שפיטה של ספר לפי אמות מידה שכל כולן משקפות את טעמי ואישיותי שלי, קראתי ספרים שמאוד נהניתי מהם, החל מספרים "למיטיבי לכת" ורומנים וכלה בספרות מתח לגווניה השונים. את דעתי על מעמדה של ספרות מתח מקור וגם זו המתורגמת לעברית, כבר הבעתי כאן. גיליתי שכותרים שנושאים את התואר ספרות מתח (בלי לציין את הקטגוריה הספציפית) אינם זוכים להערצה יתרה בקרב קוראי העברית וזאת בלשון המעטה.

דב אלפון – לילה ארוך בפריז (2016)

בשנת 2016 דב אלפון, שהקריירה שלו עברה דרך עיתונאות ועריכה עיתונאית וספרותית, היה "קרבן" לביקורת (בעברית) המגחכת את ספרו הראשון, לילה ארוך בפריז, (בהוצאת כנרת זמורה ביתן). אלפון לא הסתפק בפרסום ספרו בישראל, בעברית. לפני כשנה החליט לבדוק מה חושב הקורא האירופאי והאמריקאי על ספרו. אלפון החליט לנסות לפרסם את ספרו בבריטניה. הוא מצא מו"ל ומתרגמת ונתן לדברים להתגלגל הלאה. לאחרונה התברר שספרו של אלפון, בתרגום לאנגלית, הוא בין המועמדים ברשימה הסופית לפרס בינלאומי של "כותבי ספרות פשע",   CWA – Criminal Writer's Association.

בראיון עם גואל פינטו בתכנית "גם כן תרבות", דב אלפון מפרט:

הספר "לילה ארוך בפריז" היה במשך מספר שבועות בין עשרת הראשונים ברשימת רבי המכר של הטיימס, בריטניה. בעוד שבארה"ב מכירים את המונח 8 מאתיים, בבריטניה מעטים שמעו על יחידת מודיעין זאת. ומה שקנה את לב ציבור הקוראים וצוות השופטים בבריטניה הוא כנראה העובדה שהספר כתוב בטון כמעט הומוריסטי. הספר איננו מוגש לקורא בשפה קרה ומנוכרת.

ומה חשבו קוראים מקומיים על ספרו של אלפון? רבים גיחכו וביטלו את הספר בגלל "חוסר הרצינות והעדר סגנון הולם של ספר מתח".

בעקבות ההצלחה בבריטניה, אלפון החליט להגיש מועמדות לפרס ספר מתח, העוסקים בפשע. הוא פנה לאגודה הבינלאומית של סופרי "ספרות הפשע הבינלאומית". נכון לרגע זה, הספר עלה לרשימה הסופית והנימוקים הם: דיאלוגים מבריקים, דמויות בלתי רגילות.

"תמציאו את עצמכם כל פעם מחדש" – דב אלפון

אישית, דב אלפון החליף קריירות במהלך חייו וכיום הוא מרגיש בשל לכתיבת ספרים. מה שלמד כעורך עיתון הארץ (בעיקר פוליטיקה ומאבקי כוח), נכנס גם כן לספר. אלפון איננו סופר צעיר שזה עתה פרסם את ספרו הראשון. נהפוך הוא. אלפון מציג עצמו כאישיות שידעה להמציא את עצמה בכל פעם מחדש. זאת, אלפון מסביר, כדי "להימנע מלכתוב מלים שכבר כתבתי, או לחוש תחושות שכבר חשתי, או לעסוק בעיסוק שכבר מיציתי…"

לסיכום, ספרו של דב אלפון זכה להיכלל במקום מכובד ברשימת רבי המכר של הטיימס, בריטניה, ולהגיע לשלב הסופי של פרס בינלאומי לספרות פשע 2019. "לילה ארוך בפריז" ראה אור בבריטניה בכריכה רכה בהוצאת ספרים קטנה יחסית בלונדון, הוצאה שקיימת 45 שנה והוציאה לאור גם ספרות מתורגמת כמו ספריהם של  הרוקי מורקמי, ז'וז'ה סאראמאגו ואחרים …  בהצלחה!

מה לא עושים כדי למכור ספרים!

מאוד אהבתי את הגישה של קושניר ל"מעשה דברוריה", תעלומה שחוקרי תלמוד מאז רש"י עמלים על פיצוחה. משום מה, ספרו, הפיתוי של ברוריה, תויג כ"רומן היסטורי" ולא היא! אני הייתי משייכת את הספר לז'אנר ספרי מתח, ולקטגוריית ה- Mystery כלומר, "תעלומה".

********

הפיתוי
הפיתוי של ברוריה. הקיבוץ המאוחד

בין שני ז'אנרים   

בפוסט קודם העליתי תהיות לגבי מעמדה הנחות יחסית בישראל של ספרות המתח בהשוואה למעמד "הספרות היפה". תהיה נוספת שעליה אכתוב כאן מתייחסת לנטייה של מו"לים מקומיים לתייג ספרות מתח כ"רומן היסטורי", במקום לקרא לילד בשמו – "מותחן". עלינו לחדול מהנטייה להתייחס בסתמיות כלפי ספרות מתח ישראלית (ומתורגמת), שכן, זוהי סטייה מהמגמה העולמית המקובלת, שעל פיה יכול/ה הקורא/ת הפוטנציאלי/ת לדייק בבחירת חומרי הקריאה שלה/ו.

ברשימה קודמת הצגתי את ההסבר ה"דחוק" של מבקרי הספרות המקומיים לתופעת התיוג המטעה. לטענתם, שורשי ה"קיפוח המעמדי" של ספרות המתח התפתחו עם קום המדינה. הספרות הייתה מגויסת ומחויבת לבניית הזהות הלאומית. מן הסתם ניתנה העדפה ל"ספרות יפה" והסופרים המקומיים שנרתמו למשימה תוייגו כסופרים "מבטיחים". לטענת מבקרי ספרות המתח הסטייה המקומית מהנורמה המקובלת בעולם לגבי ספרות מתח, היא נורמה כלל עולמית.

כדי להמחיש את הנטייה ליחס הסתמי שזוכים לו ספרי המתח במקומותינו, אציג להלן מספר דוגמאות לכותרים שראו אור לאחרונה ולא זכו משום מה להיכלל בז'אנר "ספרות מתח":

תעתוע אפל מאת דנה מויסון (הוצאת רימונים כתר, 2012) – ההוצאה לאור תייגה את הכותר כ"סיפור שנכתב על ידי בעלת תואר בפסיכולוגיה". ואילו הקוראים העדיפו לסווג את הספר כ"מותחן" מכיוון ש"הספר עוסק בפענוח רצח". גם הגוזל מאת ארנה קזין (הקיבוץ המאוחד, 2015) שהוגדר על ידי קזין כ"בלש", תוייג אחרת על ידי המו"ל. ה"גוזל" תויג שם כ"נובלה בלשית". לגיטימי? בהחלט. אבל אם נשמיט את המילה נובלה נישאר עם ספר בלשים. סוגה מקובלת במקומותינו. אם כך, מה הבעיה? נובלה מרמזת על ספר המיועד למבוגרים ואילו ספר בלשים מזכיר קצת את חסמבה, הז'אנר האהוב על בני נוער! ייתכן שהמ"ל העדיף לשוות ליצירתה של קזין נופך בוגר יחסית כשהוסיף את המילה "נובלה" – "נובלה בלשית".

לשמחתי כשהתחקיתי אחר כותרים נוספים שעברו "שיפוץ" כזה, מצאתי עדות לכך שהסופרים עצמם אינם מוכנים להתפשר. הם תובעים לעצמם תואר של סופר/ת מתח, ולהלן דוגמא אחת: אבי דומושביצקי. פרד במנהטן (אי-פאבליש סטימצקי, 2015). פרי עטו של דומושביצקי סווג גם על ידי המו"ל כספר "מתח". דומושביצקי, הייטקיסט לשעבר, התעקש להגדיר את ספרו כ"מותחן", והבהיר למו"ל שמדובר ב"ספר מתח בעל קצב מהיר". גם את ספרו הקודם  בידיים הלא נכונות  דומושביצקי התעקש להגדיר כ"מותחן" (אי-פאבליש עברית, 2017). דומושביצקי אינו איש של פשרות כשמדובר בספריו. הוא אף עושה מאמץ לכבוש סטטוס של סופר מתח מוביל בישראל. מגיע לו שאפו!

המותחנים המתורגמים הם פרשה די עגומה. נכון שבתרגום לעברית המו"ל מחוייב לקבל את התיוג הספרותי שניתן ליצירה במקום הוצאתה לאור. אבלתסמכו על הראש הישראלי, נמצאו דרכים לעקוף זאת. להתחמק. קחו לדוגמא את שתיים בגוף אחד, מאת מישל בוסי (ספרי פן משכל, 2016). הספר ראה אור בצרפתית ותורגם לעברית. בוסי ידוע כאחד מגדולי סופרי המתח בצרפת. ואמנם ספרי פן, משכל לא השמיטו עובדה זאת, וציינו אותה על גבי הכריכה האחורית של הספר. כמה חבל שבסוף, בהגדרת הז'אנר, ההוצאה ציינה בסתמיות שמדובר ב"סיפורת תרגום".

"מעשה דברוריה" – תעלומה או רומן היסטורי

ההקדמה המפורטת לעיל היא פרי של מחשבות שצצו בראשי לאחרונה. ייגעתי את מוחי בשאלת מעמדה הנחות יחסית של ספרות המתח בישראל, עד כדי שיבוש הז'אנר המפואר הזה. ההתחבטויות הציקו לי במיוחד לאחר שקראתי את הפיתוי של ברוריה מאת אברהם קושניר (הקיבוץ המאוחד, 2017). מאוד אהבתי את הגישה של קושניר ל"מעשה דברוריה", תעלומה שחוקרי תלמוד מאז רש"י עמלים על פיצוחה. אבל תהיתי על שום מה ספרו, הפיתוי של ברוריה, תויג כ"רומן היסטורי"! אני הייתי מציעה לשייך את הספר לז'אנר ספרי המתח, בקטגוריית ה- Mystery  כלומר, "תעלומה". ציינתי כבר ברשימה קודמת שספרות המתח בחו"ל נחלקת לשלוש קטגוריות-מישנה, אחת מהן היא "תעלומה" שנדרש לפענחה.

ראוי לציין שקושניר נרתם לכתיבת הספר לאחר שכבר ביים את הסרט הקולנועי "ברוריה". הסרט תוייג כמותחן. כעבור זמן, קושניר ביקש להוציא מתחת ידיו מותחן כתוב שיפצח את תעלומת "מעשה דברוריה". מרבית המבקרים המקצועיים הלכו בעקבות התיוג של המו"ל לספר, והעדיפו לתייג אותו כ"רומן היסטורי". דברי הביקורת שעל הכריכה החיצונית מראים ששניים מהבולטים במקומותינו בחרו לתייג את הספר כ"רומן היסטורי" – יהודה פרידלנדר – פרופ' [אמריטוס] מאוניברסיטת בר אילן וראש החוג לשעבר לספרות עם ישראל וספרות משווה, ומבקר הקולנוע – יהודה סתו.

גם ברשימות שמפיצים קוראי "הפיתוי של דברוריה" מאת קושניר, מתקבל הרושם שמדובר ברומן היסטורי. עיינתי בחלק מהרשימות שמופיעות און-ליין. פרט לדברי השבח וההלל המורעפים על המחבר, קשה היה למצוא את המילים "תעלומה" או "מותחן" או "בלש". אחת התגובות רמזה שהספר מרתק ושמדובר ב"מופע מרהיב של עושר תרבותי המוגש בשפה קולחת ועשירה, המצליח להשאיר את הקורא מרותק".

לגבי המקרה הנוכחי של קושניר, קשה שלא לתהות על ההבדל התהומי בין מה שקורה במרחב הספרותי והמרחב הקולנועי. מדוע "סרטי מתח" זוכים לתיוג הולם ומקובל, ואילו הביקורות בעולם הספרות מבכרות לטעון שמדובר ב"רומן היסטורי". מה גם שהמקרה בו אנו עוסקים עוסק באותה עלילה בדיוק. ולא רק זה, קושניר בנה מלכתחילה את "הפיתוי של ברוריה" כ"מותחן", "תעלומה שיש לפצח". כבר בסצנת הפתיחה, מוצגת גופה תלויה מענף של עץ, מול מוקד המשטרה.

איך זה שדווקא בעולם הקולנוע השימוש במונחים "מתח" ו"מסתורין" שכיח ואילו מבקרי ספרות "תקועים" ועושים אקרובטיקה על מנת להימנע מאותם מונחים בדיוק?

תמר רותם – "הפיתוי של ברוריה" הוא מותחן בלשי

בהפוך על הפוך, תמר רותם – עיתונאית בהארץ – קבעה ש"הפיתוי של ברוריה" הוא "מותחן בלשי". בכתבת הביקורת שפרסמה (תמר רותם הארץ 14.3.2018 עריכה, רות טואג), רותם יצאה בביקורת חריפה נגד "הפיתוי של ברוריה" ועל הדרך כתבה משהו שעשה חסד רב לספר. היא קבעה לגביו קביעה נחרצת: "אברהם קושניר מנסה לפצח דמותה של ברוריה… באמצעים של ספר מתח בלשי ההדגשה שלי, ת.ה.)".  אין זה המקום להיכנס לביקורת של רותם שקוטלת את ספרו של קושניר. המטרה היא להראות שישנם מספר חדי-עין שאינם מהססים לקרוא לילד בשמו. הגם שרותם עצמה מתייגת אותו כ"ספר מתח בלשי". ואל תאמרו שאין הבדל בין שתי הסוגות.

לסיכום, כל ספר היה מעלה אבק בלי קורטוב של מתח. גם "רומן היסטורי" מכיל בדרך כלל אלמנט של מתח, אבל מעצם הגדרתו הוא אינו שייך לז'אנר ה"מותחן".

מבולבלים? אדרבא, אולי זאת הזדמנות לחשוב מה עומד מאחורי התיוג; אני טוענת התיוג המתחמק נועד לשמש כאמצעי יח"צנות ….

 

קישורים:

הפיתוי של ברוריה, הקיבוץ המאוחד/ספריית הפועלים, 2017

ביקורת על הפיתוי של ברוריה, מאת תמר רותם בהארץ (14.3.2018, ערכה רות טואג)

 

 

קליפת אגוז וסוס אחד נכנס לְבר

מזמן לא השתמשתי בסופרלטיבים: "מקורי", "מצוין", "יצירת מופת", כדי לתאר את גודל הנאתי מקריאת ספר. האחרונים של איאן מקיואן ודוד גרוסמן ראויים לכל הכתרים.

הקריאה בהם העניקה לי הרגשה שזכות גדולה נפלה בחלקי. הסיבה לכך שאני כורכת את שניהם יחד אינה בהכרח פועל יוצא של זכייתם בפרס בוקר – האחד בוקר בינלאומי (2017) והשני בוקר (1998). הסיבה היא ששני הסופרים יכולים להתהדר בכך שהצליחו לייצר תבנית סיפור מאוד מקורית.


קליפת אגוזאיאן מקיואן, ספרייה לעם הוצאת עם עובד, תרגום מאנגלית – מיכל אלפון, 2017, 191 עמ'.                                 Nutshell, by Ian McEwan, 2016, USA: Penguin Random House

סוס אחד נכנס לְבָּרדויד גרוסמן, הספרייה החדשה הוצאת הקיבוץ המאוחד/ ספרי סימן קריאה, 2014, 198 עמ'.


אומרים שהקיץ הוא "עונת המלפפונים". לעתים זה כך בכל הנוגע לתערוכות אומנות, קולנוע, ומופעי בידור למיניהם. קשה לומר זאת על עולם הספרות העכשווי.

החגיגה השנה החלה בשבוע הספר העברי ומשם המשיכה הלאה אל הכותרים החדשים שהצטרפו לארון הספרים שלנו, כולל ספרות מתורגמת נבחרת. מתוך ההיצע הרב קראתי לאחרונה שני ספרים.

למעשה גמאתי אותם בזה אחר זה: קליפת אגוז מאת איאן מקיואן וסוס אחד נכנס לְבר מאת דויד גרוסמן. שניהם מהסוג ה"דק", בקושי 190 עמודים, כשכל עמוד הוא עולם ומלואו. אם לפי המיתוס "רק בספר עב-כרס אפשר לשקוע עד כדי ניתוק טוטלי", שניהם מנפצים את המיתוס. שני הספרים ייחודיים במובן של מסירת סיפור חיים בדרך מקורית. בנוסף, בכל אחד משניה הספרים משתלבים יסודות טראגיים ביסודות קומיים. את קליפת אגוז אפשר להגדיר כקומדיה פילוסופית מלוּוָה בטון טרגי. ואת סוס אחד נכנס לבר ניתן להגדיר כטרגדיה קיומית מלוּוָה בטון קומי.

קליפת אגוז: קומדיה פילוסופית מלווה בטון טרגי

בהשוואה שערך הוושינגטון פוסט בין המחזה המלט של שייקספיר לספר קליפת אגוז, במונחים של טרגדיה או קומדיה, המלט מוגדר כ"טרגדיה קיומית מלוּוה בטון קומי", ואילו קליפת אגוז מוגדר כ"קומדיה פילוסופית מלוּוה בטון טרגי".

העלילה בקליפת אגוז נמסרת לקורא על ידי עובר מתוך רחם אימו. העובר מאזין ממקומו ברחם, לכל רחש המגיע לאוזניו החל מקלטות שמשמיעה אמו ובהן הרצאות מרתקות ומוסיקה, וכלה בשיח סביבתי. ועל כל זה העובר מגיב, לעתים בבעיטות בבטנה של אמו ולעתים בתגובות כמו שיהוק וכי"ב.

בנסיבות ובמונחים לא-ריאליסטים, גם עובר הוא ישות שמסוגלת להתחבט בשאלת הקיום האנושי. מקיואן יוצר באמצעות העובר מקבילה לסיטואציות במחזה השייקסיפרי המלט. השחקנים המרכזיים במחזה השייקספירי הם אביו של המלט, שבדומה לו, גם אביו של העובר בקליפת האגוז הוא "האיש הטוב" ואמו של המלט, גרטרוד, שבדומה לאמו של העובר בקליפת אגוז הן דמויות אהודות בעיני המלט והעובר, בהתאמה. השחקן המרכזי השלישי בהמלט הוא הדוד קלאודיוס, שבדומה לדודו של העובר בקליפת אגוז, הוא הרוע בהתגלמותו.

המילים במחזה השייקספירי, להיות או לא להיות, שבהן המלט פותח את המונולוג שלו, הן גם תמצית התלבטויותיו של העובר בנוגע לחיים. בצדק נטען שקליפת אגוז הוא "המלט בזעיר אנפין." וכשם שהמחזה השייקספירי המלט מגולל את קורות משפחתו של המלט, שהיא משפחת המלוכה בשוודיה, כך גם בקליפת אגוז העובר מגולל את קורות משפחתו הבריטית (במאה ה-21). ובאנגלית, "קליפת אגוז": In a] nutshell] הוא אכן קיצור/תמצית של משהו.

סוס אחד נכנס לְבר

טרגדיה קיומית מלווה בטון קומי

סוס אחד נכנס לבר – דוד גרוסמן. ציור העטיפה: רוי ליכטנשטיין, "מוריד בפניך את הכובע!" (Coup de chapeau)

גם סוס אחד נכנס לְבר מגולל סיפור חיים בדרך מקורית ויצירתית. הספר קורץ לקורא כבר בעת שהוא נחשף לכותר. "ואם הכותר 'סוס אחד נכנס לבר' נשמע לכם כמו התחלה של בדיחה, הרי שלא טעיתם בהרבה." (מתוך מאמרה של רותי קלמן).

הפתיח הטיפוסי לסוג מסוים של בדיחות, שמופיע בכותר של הספר, מציב בעל-חי כאובייקט בעל תכונות אנוש. המטרה בבדיחות מסוג זה היא בדרך כלל לשים ללעג תכונות אנוש מסוימות.

הנה דוגמא מבדחת. בוודאי שמעתם על הארנב שנולד כולו שחור חוץ מהאוזן השמאלית שלו שהייתה בלונדינית. בסביבה היו שני כפרי ארנבים, כפר הארנבים השחורים וכפר הארנבים הבלונדינים. והיה ביניהם ריב גדול. הארנב הולך לכפר של השחורים ומנדים אותו משם כי יש לו אוזן בלונדינית. הוא הולך לכפר של הבלונדינים וגם משם מנדים אותו, כי הוא שחור חוץ מאוזן אחת. הוא אובד עצות. ממש לא יודע מה לעשות. ואז הוא הוגה רעיון. הוא צועד אל פסי הרכבת , מניח את האוזן הבלונדינית על הפסים בתקווה שהרכבת תדרוס אותה ואז הוא יהיה שחור כולו. כשהרכבת מגיעה סוף-סוף היא דורסת לא רק את האוזן. היא מורידה לו את כל הראש.

מוסר השכל: לא שווה לאבד את הראש בשביל חתיכה בלונדינית.

הבחירה של גרוסמן בסוס ככותר לספרו אינה סתמית. היא מרמזת על טרגדיה קיומית ומוסיפה לה גוון קומי. לסוס מאפיינים מובהקים. הוא סוס מרוץ, אבל בעיקר סוס עבודה. הסוס מייצג את האדם העמל כל חייו ומגיל אפס הוא סופג טראומות. כך מסתבר עלה גם בגורלו של דובל'ה ג'י. הוא היה סוס עבודה, עמל כל חייו – עמל סיזיפי. כל שנותר לו הוא לסיים יום עמל מפרך בפאב שם יוכל להטביע את תלאותיו בכוס משקה חריף.

הטרגי צבוע בגוון קומי אבל נשאר טרגי, בדומה למטפורה "הליצן הבודד והעצוב" שמייחסים לקומיקאי והסטנדאפיסט האמריקני, רובין וויליאמס, "אני חושב שבני האדם העצובים ביותר יוצאים מגדרם כדי לשמח בני אדם אחרים. והסיבה לכך – הם מכירים היטב את ההרגשה של חיים חסרי-ערך ורוצים למנוע מאחרים לחוות אותה הרגשה."

I think the saddest people always try their hardest to make people happy because they know what it's like to feel absolutely worthless and they don't want anyone to feel like that.

 

משפט לסיום –

גרוסמן ומקיואן היטיבו לבנות עלילה בדרך חדשנית ובלתי מיגעת. אין זה שכיח בימינו לשים יד על ספרות שהקריאה בה מענגת ומנעימה את הזמן. ובאופן כללי, האמירה "אל תביט בקנקן אלא במה שיש בו", נכונה גם כאשר הספר "דק", שכן לעתים דווקא בשל כך הוא עולם ומלואו.

על נדידה ששינתה כיוון

החדשות מטרידות מאוד: הומרו גומז גונזאלס, אקטיביסט סביבתי למען שימור פרפרי "הדנאית המלכותית" (Monarch Butterfly), נמצא מת. הוא היה פעיל סביבה מוכר שניהל שמורת פרפרים באזור מיצ'ואקאן מכסיקו, האהוב מאוד על פרפרים. אלו נודדים מקנדה אל היערות שבאזור. הסברה היא שהתנקשו בחייו.  הספר כיוון הנדידה, מאת ברברה קינגסולבר, הוא הבחירה הטובה ביותר בהקשר הזה. 

Monarch butterfly on swamp milkweed in Michigan. Photo by Jim Hudgins/USFWS

Monarch butterfly on swamp milkweed in Michigan. Photo by Jim Hudgins/USFW

הרומן כיוון הנדידה, מאת ברברה קינגסולבר, אינו עוד ספר פרוזה עלילתי. לקינגסלובר הייתה קריירה כחוקרת טבע והיא ויתרה עליה לטובת כתיבה. חובבי טבע בדעה ש"האג'נדה שבספר הייתה יכולה להיות מאוד טרחנית אילו סופר פחות מוכשר היה כותב אותו". הספר היה לרב מכר בארה"ב והביקורת שיבחה את איכות הכתיבה. (הספר תורגם לעברית על-ידי יעל סלע שפירו).

אג'נדה "ירוקה"

אני בין התומכים באג'נדה "ירוקה". תהיתי עד כמה רומן מסוגל לגעת בסוגיה כל כך טעונה ושנויה במחלוקת. אלא שכבר בעמודים הראשונים של "כיוון הנדידה", של קינגסולבר, התחוור לי שהסיפור על ההתחממות הגלובלית מככב בעלילה אך אינו במוקד הספר. העלילה מרתקת ומטפלת בעיקר בדמויות בשר ודם וביחסים שביניהם.

העלילה מתרחשת במאה ה-21 , ומתמקדת בדֶלֵרובּיָה – עקרת בית ואם צעירה לשני ילדים קטנים. ענייני זוגיות, הורות ויחסי כלה-חמות ממלאים לא מעט עמודים בספר. המשפחה חיה בתנאי עוני, בחווה שבמדינת טנסי, ארה"ב. בבית הספר המקומי אין פיקוח על תכנית הלימודים והמורים חסרי מוטיבציה. דלרוביה מצטיינת בניהול כלכלת החווה ויודעת לנצל הזדמנויות לקניית חפצים משומשים ב"סייל". היא התברכה בסקרנות טבעית וצימאון להרחבת הדעת וקשרי ידידות. אין בביתה מחשב וההשתוקקות למידע מובילה אותה בלית-ברירה אל בית חמותה, השנואה עליה. בדרך כלל, היא נוטלת עימה לשם את בנה בן החמש ויחד הם גולשים באינטרנט.

מעל לכל, דלרוביה מודעת היטב לפער בינה לבין בעלה – החיים בחווה אינם מעניקים לה סיפוק, בעוד שבעלה מוכן "לחיות עם זה". לבעלה, בניגוד לדלרוביה, אין הרבה יומרות. טוב לו כפי שהוא. אם הפרנסה מצויה מה טוב, ואם לאו – מצטמצמים.

בעצם, דלרוביה מנהלת את חייה בצורה מוכנית וחסרת עניין ולכן היא מרגישה מתוסכלת – מה שמוביל אותה מדי פעם לחפש מפלט בין זרועותיו של גבר זה או אחר.

יום אחד, כאשר דלרוביה מתכוננת לצאת כדי להתראות עם מאהב חדש בפסגת ההר שבבעלות המשפחה, היא בוחרת לא להרכיב משקפי הראייה, כדי שתיראה במיטבה. במעלה ההר היא מזהה עננים בצבע כתום עז. אך בלי משקפי הראייה היא אינה מסוגלת לראות את הפרטים ולהבין שלפניה ענן של פרפרים. רק בהמשך מתברר לה הדבר.

Monarch butterfly on swamp milkweed in Michigan. Photo by Jim Hudgins/USFWS

השלכות אפשריות של תהפוכות סביבתיות

התופעה איננה שכיחה ולכן היא מושכת לאזור מדען וצוות מחקר. העיירה מקבלת את פניהם בחום והם מוזמנים לנצל את חצר ביתם של דלרוביה ובעלה. הצוות מקים מעבדה בקרוואן שבחצר ומגלה לבני העיירה שנדידת ה"דנאית המלכותית" מאזורים קרים בצפון אמריקה לדרום החם הינה תופעה ידועה לחוקרים. אלא שהפעם הניווט כשל. כיוון הנדידה של הדנאית השתבש. במקום להגיע להרי מכסיקו הגיעו הפרפרים לאזור הררי בארה"ב.

מכאן ואילך מתחולל מהפך בעיירה. אורח החיים כולו משנה כיוון.

ברמת הקולקטיב, החשיפה של בני העיירה השלווים לכוחות חיצוניים כמו ראיונות תקשורת וקהל רב של מבקרים יוצרת אפקט מתמשך. כולם מדברים על התופעה. מתברר לכולם שמה שהיה נכון אתמול עשוי להשתנות לבלי הכר, ושהזמן אינו עומד מלכת. ברמה הפרטנית, חייה של דלרוביה עוברים תפנים חדה. הבגידות נעלמות מחייה ואת מקומן תופס העניין במדע והעיסוק בו. המרחב האישי שלה, ה"לבד", מקבל משמעות והיא דורשת שיכבדו את פרטיותה לשם שינוי. לראשונה בחייה מוצע לה תפקיד מחוץ למעגל עיסוקיה השגרתיים בחווה. מעתה היא מועסקת כעוזרת מחקר (בתשלום). ה"צמיחה" שלה כבר בלתי נמנעת. לעומתה, בעלה נותר בשולי הסיפור. הוא אינו חלק מהעניין.

דלרוביה "מצמיחה כנפיים".
יצירה זאת היא ספרות יפה. וכמו כל ספרות יפה, קינגסולבר מצליחה לרקום עלילה מרתקת על דמויות בשר ודם ובה בעת לשלב בה עובדות ומסר ברור. גם אלו שאינם מזדהים עם האג'נדה של ארגוני הסביבה יברכו על ההזדמנות ליהנות מרומן ובה בעת לזהות את ההשלכות של הבלתי-צפוי, על מערכות יחסים. לא זו בלבד שכיוון נדידת הדנאית השתנה כתוצאה משינויים סביבתיים. יש לכך השלכות הרות גורל, בין היתר, על עתידה של דלרוביה ומשפחתה.

(הרשימה סוקרת את הספר כיוון הנדידה של ברברה קינגסולבר, 2015).

מהי "חירות"? בשבחי החיים הפשוטים

חג הפסח הוא עיתוי מתאים לברר מהי חירות. אשלב בדיון תובנות מתוך הספר "קבצנים וגאים" מאת אלבר קוסֶרי. קוסֶרי, יליד מצרים, חי את מרבית שנותיו בפריז. ספרו, שנחשב ליצירת מופת, הוא טקסט ובו מגוון דמויות – גוהאר, יגן, אלכורדי, ואחרים השונים מהם. המגוון מסייע לקוסרי לפתח עלילה מרתקת ולהציג פנים שונים של המושג חירות.

********************************
מה אומר לכם המושג "חירות"? חיפוש במאגר של ד"ר גוגל מניב עשרות אלפי תוצאות. מה שאומר שחירות הוא מושג מופשט וחמקמק. ליל הסדר הוא הזדמנות להתחבט במשמעות המושג ולשאול מהי אותה חירות שהשיגו בני ישראל ביציאה ממצרים, כשעברו מטמורפוזה ממצב של עבדות לחירות. בהמשך נוכל להיווכח בתובנות חדשות למושג חירות, מתוך הספר, קבצנים וגאים.

תחילה, אביא לקט של תובנות מוכרות על המושג חירות  :

1. יציאת מצרים – מעבדות לחירות? לפי המסורת היהודית חירות קשורה ליציאת מצרים, אירוע היסטורי משמעותי שבו דור של עבדים השתחרר מעול עבודות הפרך שנכפו עליהם במצרים. ביציאת מצרים גלומה חוויה של מטמורפוזה, "מעבדות לחירות." אין פלא שאחת המצוות של פסח היא להרבות בשיח על יציאת מצרים: "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח".

הסמל המרכזי של חג הפסח הוא המעבר מעבדות לחירות. בשנים האחרונות השתתפתי בשיח ליל-הסדר שבמרכזו הסמל הזה של מעבר מעבדות לחירות. שיח בסגנון זה הוא מגמה שצוברת תאוצה. השיח מקיף טווח רחב של טראומות פרטיות והקושי של החווים אותן להשתחרר מהאפקט הרגשי שלהן. השיח עשוי בדרך כלל להבהיר למשתתפים בו שיציאת מצרים היא סמל שיש בו מימד של מטמורפוזה, מעבר מעבדות לחירות. התגברות על טראומה ושעבוד לזיכרון העבר. מה מאפיין חירות זאת ומהם מקורותיה?

2. מאיר אריאל ז"ל, בראיון שהעניק לגלי צה"ל, מציג תובנה מעניינת לגבי חירות:

אני עבד, אפילו יותר עבד מהעבדים של ימי קדם. כי הם לפחות ידעו שהם עבדים. אני עוד מדמה לחשוב שאני יצור חופשי; אני אפילו יותר עבד מבהמה של שומר שבת, כי היא לפחות נחה בשבת.

מילותיו אלה מבהירות מה שנקרא "חירות פיזית". אבל בהמשך דבריו הוא מתייחס לעוד סוג של חירות ואומר,

האמת שלמעשה אני חופשי. אפילו שכל החופש שלי מסתכם בבחירת האדונים שיגידו לי מה לעשות. אבל זה חופש. חופש הבחירה. חירות המחשבה. עצמאות הדמיון. דרור ההחלטה. אני בוחר את אדוני ואת מעשי בכל רגע ורגע. אני הוא הבוחר אני הוא המרוויח, אני הוא המשלם את המחיר.

3. שיח של משפחות נפגעי טרור בליל סדר ציבורי . בתכנית "מחר שבת" של צביקה הדר (31.3), התראיינו שתי נשים צעירות שמארגנות אירוע ציבורי בכל שנה בליל הסדר, בהשתתפות משפחות שכולות – בעיקר אלו שחוו שכול כתוצאה מפיגוע טרור. מתנהל שם שיח סביב הטראומה האישית וההתמודדות איתה. ברור שלמשתתפים יש חופש לבחור שלא לשקוע ביגון, להתנתק ממנו ולהיאבק על חירות המחשבה והנפש.

********************************

קבצנים וגאים מאת אלבר קוסרי. מצרפתית: ניר רצ'קובסקי. הקיבוץ המאוחד/הספרייה החדשה, ספרי סימן קריאה. 2016. 217 עמודים.

אלבר קוסרי על חירות המחשבה ובשבחי החיים הפשוטים.

כשקראתי את ספרו של קוסרי ניסיתי להתמקד באפיונים של החיים הפשוטים שקוסרי מציג בספרו. צצו שאלות. אחת מהן: האם חיים פשוטים הם בהכרח חיי עוני נעדרי שאפתנות? לגבי חיי עוני, אני עונה בשלילה. זאת על אף שגוהאר, הדמות המרכזית בספר, נוטש את מקצועו כפרופסור להיסטוריה באוניברסיטה הגדולה ביותר במצרים ובוחר לדור בחדרון עירום מרהיטים ולעבוד כלבלר בבית בושת. הבנתי מתוך הספר שחיים פשוטים מתאפיינים בחוסר העמדת פנים. בהתנהלות טבעית. בשפת הרחוב מדובר ב"חוסר פלצנות". ולגבי שאפתנות – הבנתי מהספר שכל עוד אינך מתרברב, שאפתנות היא הפלפל שמסייע לכל אחד מאיתנו להתמודד עם אתגרים.

להלן תובנות עיקריות שדליתי מתוך הספר, ומבחר ציטוטים ממנו:

מוסכמות: העלילה מתרחשת בקהיר בשנות ה-40. משתתפות בה דמויות שבמושגים שלנו כיום הן נמנות על השכבה הענייה של העם. אורח החיים הפשוט שניהל איפשר לגוהאר להבין מה שלא הבין עד אז, שהבחירה בידיו: "לחיות על-פי מוסכמות וכו' – או להיאבק בהן ולהגיע לשלווה". הוא מוצא ש"כל עוד אנחנו חיים לפי מוסכמות אנחנו מתנוונים". ומאידך, במידה שאנו מקיימים מוסכמות באופן מבוקר, אנו עשויים לזכות בשלווה מבורכת.

בחירה מודעת: החירות של דור המדבר הסתכמה בשחרור משעבוד: חירות פיזית. הבחירה והיוזמה לצאת ממצרים לא היו של משה (הוא קיבל הוראה מאלוהיו). ולעומת דור המדבר, גוהאר מצטייר כמי שיוזם ובוחר כיצד לחיות מתוך מודעות לצרכי חייו.

הגבול בין הכרה במוסכמות לבין חתרנות: האם מי שנהנה מחירות המחשבה ומבין שמוסכמות הן שורש כל רע, כפי שטען גוהאר, הופך לחתרן בלתי נלאה? מסתבר שלא – גוהאר לא הטיף לאחרים כיצד לנהל את חייהם. את התובנה שלו-עצמו הוא לא כפה על איש. הוא התבונן בנעשה סביבו וחי את חייו בלי להטיף לאחרים לנהוג כמוהו. גם כשטען שהמוסכמות והעקרונות במדינה הן "חומת המגן של מיעוט צבוע, גוסס ורקוב השולט ברוב", וש"המוסר הנוקשה שאותו לימד פעם והאמין בו, כמו גם העושר שאי אפשר לוותר עליו", הם "לא פחות ולא יותר ממזימה שפלה מאין כמוה, שנרקמה נגד עם שלם; אמצעי שליטה, שמטרתו לשמר את יראת הכבוד של החלכאים כלפי בעלי השררה".

"חירות המחשבה" מוצגת בספר קבצנים וגאים ככלי החשוב ביותר של כל אדם. זוהי גם התובנה המרכזית שדליתי מתוך הספר שנחשב ליצירת המופת של קוסרי.

אני ממליצה בחום על הספר, הכתיבה מצויינת וכך גם התרגום של ניר רצ'קובסקי. הספר בנוי מדיאלוגים רבים. הם אלו שמעוררים מחשבות ותהיות על עצמנו ועל צורת הקיום שלנו. האם רובנו מנהלים חיים מזוייפים עד כדי כך שאיבדנו את חירות המחשבה ואת חופש הבחירה? האם אנו קונפורמים במידה רבה, במידה סבירה או במידה מועטה? האם אנו מבינים שביקורת חברתית היא ערך חשוב? אלו שאלות כלליות אך גם אישיות. כשתקראו את הספר תבינו.

שיהיה לכולנו חג חירות שמח !

 

"קאפו באלנבי" – כותרת מושכת לספר רציני

רשימה מיוחדת לקראת יום השואה הבינלאומי (27.1). "איסורי החוק הפלילי, הכולל את החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, לא נכתבו בשביל גיבורים יחידי סגולה, אלא בשביל בני תמותה רגילים, עם חולשותיהם הרגילות".

*****************

בספרו קאפו באלנבי, איתמר לוין סוקר 20 דיונים משפטיים שהתנהלו לפני עשרות שנים נגד "קאפו" יהודים מכוח החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם (1950). הספר חשוב להבנת הגישה של הציבור ובתי המשפט בישראל של שנות ה-50 וה-60 ליהודים שסייעו לנאצים. מעניין במיוחד להתחקות אחר הפרשנות ה"מתחשבת" של בית המשפט העליון לגבי החוק כשמדובר בעניינם של ה"קאפו". מי שנכח בערב ההשקה לספר ושמע את דברי פרופ' דוד ליבאי, לא יכול היה שלא להתרגש יחד איתו כשהציג את אחד הערעורים המתוקשרים ביותר דאז – של קאפו בשם הירש ברנבלט.

קאפו באלנבי
קאפו באלנבי

שני סרטים על "קאפו"

בראש דבריי אציין שתופעת ה"קאפו" זכתה עד כה לטיפול מועט בתעשיית הסרטים. כשזיכרון השואה היה טרי והטראומה נחוותה ישירות על ידי רבים, הן בישראל והן ברחבי העולם, הופק הסרט "קאפו" (1959) (הפקה איטלקית-צרפתית). הוא צולם ביוגוסלביה (לשעבר) וזכה בפרס האקדמיה (1960) כסרט הזר הטוב ביותר. בשנת 2000 הופק בישראל הסרט "קאפו" שזכה בפרס אמי כסרט התיעודי הטוב ביותר.

סרט הדרמה האיטלקי-צרפתי משנת 59' התמקד בנערה בת 14, בשם אדית (סוזן סטרסברג) שהגיעה מפריס למחנה ריכוז. רופא שעבד שם עזר לה לקבל זהות של אסירה פוליטית לא-יהודיה שזה עתה מתה. שמה הוסב לניקול והיא נשלחה למחנה אחר שם נתבקשה לסייע לנאצים במלאכת שיטור. יום אחד נפל אצלה האסימון ומצפונה החל להציק לה. היא שינתה כיוון ומאז סיכנה עצמה כדי לסייע לאסירי המחנה להימלט.

הסרט הישראלי "קאפו" (2000) שודר תחילה בטלוויזיה במסגרת התכנית "עובדה". הוא כלל עדויות, ראיונות, מסמכים משפטיים וצילומים שנוגעים ל-40 הליכים משפטיים שנערכו בישראל בשנות ה-50 וה-60 המוקדמות נגד יהודים ששיתפו פעולה עם הנאצים בתקופת השואה. לזכותם של מפיקי הסרט ייאמר שהם עשו מאמצים להפיק סרט תיעודי – כיוון שראו בכך שליחות בעלת משמעות אוניברסלית. הם הדגישו בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים: "לא הייתה לנו כל כוונה לשפוט את משתפי הפעולה על מעשיהם בצורה חד צדדית וסובייקטיבית. ניסינו להביא את נקודת המבט שלהם, מתוך התחשבות במקום ובזמן שהדברים התרחשו". מסתבר שנימה דומה נשמעה עשרות שנים קודם לכן מדברי כבוד השופט לנדוי בערעורו של ברנבלט.

"קאפו באלנבי" – כותרת מושכת לספר רציני.

וזה מביא אותנו לעצם העניין – בימים אלו רואה אור ספרו של איתמר לוין "קאפו באלנבי" (הוצאת מורשת ויד בן צבי, 2015). לוין חושף בספר פרטים רבים על ההליכים המשפטיים שננקטו בישראל בשנות ה-50 וה-60 המוקדמות נגד יהודים שנחשדו כסייענים לנאצים. בהשקת הספר, שלשמחתי נכחתי בה, עלו לפודיום משפטנים ידועי שם – פרופ' אליקים רובינשטיין ופרופ' דוד ליבאי.

אתייחס לדבריו של פרופ' ליבאי ששימש כתובע באחד המשפטים המרתקים שהתנהלו בישראל בתחילת שנות ה-60 במסגרת החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם. הקהל שנכח בהשקת הספר היה מרותק לדבריו, הן משום העניין שבהם והן משום שדיבר בהתרגשות רבה, כאילו הערעור מתנהל כאן ועכשיו. בראשית דבריו ליבאי שיבח את לוין על הדיוק הספרותי בתיאור המקרים. שכן לאחר שעיין באופן ההצגה של פרשת הירש ברנבלט, הנכללת בספר, השתכנע שהמחבר הציג כל פרט ראוי הקשור למקרים שכלולים בספר.

הלכת הירש ברנבלט

ההלכה שנקבעה בערעורו של ברנבלט הכתיבה את הגישה של הציבור ומערכת המשפט לקאפו, מכאן ואילך. ב-1960 ברנבלט היה מנצח האופרה הישראלית. הוא הואשם בבית המשפט המחוזי בתל אביב ב-12 פרטי אישום. ליבאי שימש כתובע בערכאה הראשונה, בבית המשפט המחוזי. המחוזי קיבל את התביעה, זיכה את הנאשם בשבעה פרטי אשמה והרשיע בחמש "עבירות של מסירת בני אדם נרדפים לשלטון עוין, תקיפה במקום הסגר, וכפיית עבודה במקום הסגר". ברנבלט ערער לבית המשפט העליון וערעורו נדון בהרכב של שלושה שופטים – כבוד נשיא בית המשפט העליון יצחק אולשן, וכבוד השופטים חיים כהן ומשה לנדוי. ברנבלט זוכה מכל אשמה. במבט לאחור נראה כי פסק הדין סתם את הגולל על הבאתם לדין של הקאפו במסגרת החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם.

להלן מבחר קטעים שליבאי קרא בפני הקהל מתוך דברי השופטים שישבו בערעור (ברנבלט נגד היוה"מ לממשלה, ע"פ 77/64). סך כל הקטעים בא להראות את משקלו של בית המשפט העליון כפרשן של לשון החוק וקובע את "רוח התקופה".

כבוד השופט כהן מתעכב על נושא של "ראיות" וטוען שאין די בעדות יחיד של פישל,

… וזהו סיפורו של אברהם פישל, אשר אנו מאמינים בו, אם כי ערים אנו לכך שמסתמכים אנו כאן על עדות יחידה.

העד אבהרם פישל סיפר כי באחת האקציות של שנת 1942 היו חסרים מספר אנשים למכסת ה'טרנספורט' ולכן השלימו אותה, בין היתר, על ידי "תפיסת ילדים שבבית יתומים". העד פישל ואחרים ידעו על האקציה והסתירו כחמישים או שישים ילדים בני 13-8 בעליית הגג של בית היתומים. לאחר כחצי יום עלתה לגג קבוצת שוטרים ובראשם ברנבלט, והורידו את הילדים בכוח. השופט כהן קבע, "… אין ספק שהנאשם נתן ידו למסירתם לידי שלטון עוין". שכן, לבסוף הילדים צורפו לטרנספורט שנשלח להשמדה. כהן הדגיש, "השאלה היחידה העומדת לפנינו לעניין פרט-אישום זה, היא, אם אמנם היו לפני בית המשפט ראיות כשרות די הצורך לבסס עליהם את הרשעת המערער".

לפי התרשמות בית המשפט העליון, "עדות נאמנה שהינה "יוצאת דופן" בין שאר הראיות שהובאו, אינה מהווה עדות מספקת מבחינה משפטית ואין לסטות מההלכה שאין די בעדות יחידה." כך זיכה כבוד השופט כהן את הנאשם מאשמה זאת.

גם בפרטי האשמה השנייה – ריכוז יהודים בעיר בנדין, פולין. נטען שהנאשם "סייע לרכז את כל היהודים במגרשי ספורט, לשם סלקציה, ודאג לשמור לבל יימלטו משם. תוך שמירה על הסדר דאג לדרוש מפיקודיו שלא ירשו לעצורים לעבור מקבוצה לקבוצה". אחר כך הם הועברו לקרונות המוות. כבוד השופט כהן  – "העובדה שכולם היו שם תחת חסותם של הנאצים, היא בלבד מעידה שאין המדובר במסירת אדם לידי שלטון עוין".

כבוד נשיא בית המשפט העליון, יצחק אולשן הצטרף לדעת כהן וקיבל את ערעורו של ברנבלט. בדבריו הדגיש,

נראה לי שהתביעה הגזימה בהבאת עדים שהעידו באופן כללי נגד היודנרט ונגד המשטרה במקום להביא עדות נגד המערער. אסור לנו לפרש את יסודות העבירות המיוחדות, שהוגדרו בחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, לפי איזה קנה-מידה של התנהגות מוסרית, שרק המעטים היו מסוגלים לה.

ההשפעה על "רוח התקופה" מאז ואילך הומחשה שחור על גבי לבן. הטיפול בקאפו נכרך בשאלות של מוסר, ובתי המשפט נטו לרכך את עמדותיהם.

דברי השופט לנדוי בערעור של ברנבלט הם הזכורים ביותר:

…ובל נשלה את עצמנו, שאם מעשים שנעשו שם על ידי אחים נרדפים יישפטו בפלילים לפי אמות המידה של המוסר הצרוף, תוקל המועקה שבלב על המכה הנוראה שהוכה עמנו… אדם קרוב אצל עצמו ואצל בני משפחתו, ואיסורי החוק הפלילי, כולל החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, לא נכתבו בשביל גיבורים יחידי סגולה, אלא בשביל בני תמותה רגילים, עם חולשותיהם הרגילות.