Category Archives: ביקורת ספרים

קליפת אגוז וסוס אחד נכנס לְבר

מזמן לא השתמשתי בסופרלטיבים: "מקורי", "מצוין", "יצירת מופת", כדי לתאר את גודל הנאתי מקריאת ספר. האחרונים של איאן מקיואן ודוד גרוסמן ראויים לכל הכתרים. הקריאה בהם העניקה לי הרגשה שזכות גדולה נפלה בחלקי. הסיבה לכך שאני כורכת את שניהם יחד אינה בהכרח פועל יוצא של זכייתם בפרס בוקר – האחד בוקר בינלאומי (2017) והשני בוקר (1998). אלו שני סופרים שיכולים להתהדר בכך שהצליחו לייצר כאן תבנית סיפור מאוד מקורית.


קליפת אגוז – איאן מקיואן, ספרייה לעם הוצאת עם עובד, תרגום מאנגלית – מיכל אלפון, 2017, 191 עמ'.                                 Nutshell, by Ian McEwan, 2016, USA: Penguin Random House

סוס אחד נכנס לְבָּר – דויד גרוסמן, הספרייה החדשה הוצאת הקיבוץ המאוחד/ ספרי סימן קריאה, 2014, 198 עמ'.


אומרים שהקיץ הוא "עונת המלפפונים". לעתים זה כך בכל הנוגע לתערוכות אומנות, קולנוע, ומופעי בידור למיניהם. אי אפשר לומר זאת על עולם הספרות העכשווי.

החגיגה השנה החלה בשבוע הספר העברי ומשם המשיכה הלאה לכותרים החדשים שהצטרפו לארון הספרים שלנו, כולל תרגומים לעברית של ספרים נבחרים. מתוך ההיצע הרב קראתי לאחרונה שני ספרים.

למעשה גמאתי אותם בזה אחר זה: קליפת אגוז של איאן מקיואן וסוס אחד נכנס לְבר של דויד גרוסמן. שניהם מהסוג ה"דק", בקושי 190 עמודים, כשכל עמוד הוא עולם ומלואו. אם לפי המיתוס, רק בספר עב-כרס אפשר לשקוע עד כדי ניתוק טוטלי, שניהם מנפצים את המיתוס. הם ייחודיים במובן של מסירת סיפור חיים בדרך מקורית. בנוסף, בכל אחד מהספרים משתלבים יסודות טרגיים ביסודות קומיים. את קליפת אגוז אפשר להגדיר כקומדיה פילוסופית מלוּוָה בטון טרגי. ואת סוס אחד נכנס לבר ניתן להגדיר כטרגדיה קיומית מלוּוָה בטון קומי.

קליפת אגוז: קומדיה פילוסופית מלווה בטון טרגי

בהשוואה שערך הוושינגטון פוסט בין המחזה "המלט" של שייקספיר לספר "קליפת אגוז", במונחים של טרגדיה או קומדיה, המלט מוגדר כ"טרגדיה קיומית מלוּוה בטון קומי", ואילו קליפת אגוז מוגדר כ"קומדיה פילוסופית מלוּוה בטון טרגי".

העלילה בקליפת אגוז של מקיואן נמסרת לקורא על ידי עובר ברחם אימו. העובר מאזין מתוך מקומו ברחם לכל רחש המגיע לאוזניו, החל מקלטות שמשמיעה אמו ובהן הרצאות מרתקות, מוסיקה וכלה בשיח סביבתי, ועל כל זה הוא מגיב. לעתים בבעיטות בבטנה של אמו ולעתים בתגובות כמו שיהוקים ועוד.

בנסיבות ובמונחים לא-ריאליסטים, גם עובר הוא ישות שמסוגלת להתחבט בשאלת הקיום האנושי. מקיואן יוצר מקבילה לסיטואציות במחזה השייקסיפרי המלט באמצעות העובר. השחקנים המרכזיים במחזה השייקספירי הם אביו של המלט, שבדומה לו גם אביו של העובר בקליפת האגוז הוא האיש הטוב. אמו של המלט, גרטרוד, שבדומה לאמו של העובר בקליפת אגוז הן דמויות אהודות בעיני המלט והעובר, בהתאמה. השחקן המרכזי השלישי בהמלט הוא הדוד קלאודיוס, שבדומה לדודו של העובר בקליפת אגוז, הוא הרוע בהתגלמותו.

המילים במחזה השייקספירי, "להיות או לא להיות", שבהן המלט פותח את המונולוג שלו, הן גם תמצית התלבטויותיו של העובר בנוגע לחיים. בצדק נטען שקליפת אגוז הוא "המלט בזעיר אנפין." כשם שהמחזה השייקספירי "המלט" מגולל את קורות משפחתו של המלט, שהיא משפחת המלוכה בשוודיה, כך גם בקליפת אגוז העובר מגולל את קורות משפחתו הבריטית (במאה ה-21). ובאנגלית, "קליפת אגוז": In a] nutshell] הוא אכן קיצור/תמצית של משהו.

סוס אחד נכנס לְבר

טרגדיה קיומית מלווה בטון קומי

סוס אחד נכנס לבר – דוד גרוסמן. ציור העטיפה: רוי ליכטנשטיין, "מוריד בפניך את הכובע!" (Coup de chapeau)

גם סוס אחד נכנס לְבר של דוד גרוסמן מגולל סיפור חיים בדרך מקורית ויצירתית. הספר קורץ לקורא בעודו נחשף לכותר. "ואם הכותר 'סוס אחד נכנס לבר' נשמעת לכם כמו התחלה של בדיחה, הרי שלא טעיתם בהרבה." (מתוך מאמרה של רותי קלמן).

הפתיח הטיפוסי לסוג מסוים של בדיחות, שמופיע בכותר של הספר, מציב בעל-חי כאובייקט בעל תכונות אנוש. המטרה בבדיחות מסוג זה היא בדרך כלל לשים ללעג תכונות אנוש מסוימות.

הנה דוגמא. בוודאי שמעתם על הארנב שנולד כולו שחור חוץ מהאוזן השמאלית שלו שהייתה בלונדינית. בסביבה היו שני כפרים של ארנבים, ארנבים שחורים וארנבים בלונדינים. והיה ביניהם ריב גדול. הארנב הלך לכפר של השחורים ונידו אותו משם כי הייתה לו אוזן בלונדינית. הוא הלך לכפר של הבלונדינים וגם משם נידו אותו, כי הוא היה שחור חוץ מאוזן אחת. הוא היה אובד עצות. ממש לא ידע מה לעשות. ואז הגה רעיון. הוא הלך לפסי הרכבת ושם את האוזן הבלונדינית על הפסים כדי שהרכבת תדרוס את הצבע הבלונדיני ואז הוא יהיה כולו שחור. כשהגיעה הרכבת היא לא דרסה רק את האוזן. היא הורידה לו את כל הראש.

מוסר השכל: לא שווה לאבד את הראש בשביל חתיכה בלונדינית.

הבחירה של גרוסמן בסוס ככותר לספרו אינה סתמית. היא מרמזת על טרגדיה קיומית ומוסיפה לה גוון קומי. לסוס מאפיינים מובהקים. הוא סוס מרוץ, אבל בעיקר סוס עבודה. הסוס מייצג אדם העמל כל חייו ומגיל אפס הוא סופג טראומות. כך מסתבר עלה גם בגורלו של דובל'ה ג'י. הוא היה סוס עבודה, עמל כל חייו – עמל סיזיפי. כל שנותר לו הוא לסיים יום עמל מפרך בפאב שם יוכל להטביע את תלאותיו בכוס משקה חריף.

הטרגי צבוע בגוון קומי אבל נשאר טרגי, בדומה לאמירה בדבר הליצן הבודד והעצוב שמייחסים לקומיקאי והסטנדאפיסט האמריקני, רובין וויליאמס, "אני חושב שבני האדם העצובים ביותר יוצאים מגדרם כדי לשמח בני אדם אחרים. והסיבה לכך היא שהם מכירים היטב את ההרגשה להיות חסר-ערך לגמרי ורוצים למנוע מאחרים לחוות אותה."

I think the saddest people always try their hardest to make people happy because they know what it's like to feel absolutely worthless and they don't want anyone to feel like that.

דובל'ה ג'י הוא סוס עבודה, והבידור הוא רק מראית עין שמחפה על הצורך שלו לפרוק את מצוקת יומו בפני העולם.


לעניות דעתי, הן גרוסמן והן מקיואן היטיבו הפעם מעל ומעבר לבנות עלילה בדרך חדשנית ומבלי לייגע. אני מאחלת לקוראי הספרים שבינינו, שיזדמן לנו לעתים קרובות לשים יד על ספרות שהקריאה בה תענג ותנעים את זמננו.

על נדידה ששינתה כיוון

אני בין התומכים באג'נדה "ירוקה". תהיתי עד כמה רומן מסוגל לגעת בסוגיה כל כך טעונה ושנויה במחלוקת. אלא שכבר בעמודים הראשונים של "כיוון הנדידה", של ברברה קינגסולבר, התחוור לי שהסיפור על ההתחממות הגלובלית מככב בעלילה אך אינו במוקד הספר. העלילה מרתקת ומטפלת בעיקר בדמויות בשר ודם וביחסים שביניהם.

הרומאן הנפלא של ברברה קינגסולבר, "כיוון הנדידה", מילא את זמני במהלך חופשת הפסח. הביקורת שיבחה את הספר ודיווחה שהסופרת ויתרה על קריירה כחוקרת טבע, לטובת כתיבת פרוזה. "תקראי אותו", יעצו לי ידידי הקרובים. "את תמצאי בו עניין רב", אמרו חובבי טבע והוסיפו, "האג'נדה שבספר הייתה יכולה להיות מאוד מנדנדת, אילו סופר פחות מוכשר היה כותב אותו". גורם משכנע נוסף בהחלטה לקרא את הספר הייתה העובדה שהוא "כיכב" שבועות רבים בראש רשימת רבי המכר בארה"ב. ונוסיף לכך את דברי הביקורת שחלקה שבחים לסופרת בשל איכות הכתיבה, ולמתרגמת, יעל סלע שפירו, שעשתה נפלאות לגרסה העברית של הספר.

אג'נדה "ירוקה"

אני בין התומכים באג'נדה "ירוקה". תהיתי עד כמה רומן מסוגל לגעת בסוגיה כל כך טעונה ושנויה במחלוקת. אלא שכבר בעמודים הראשונים של "כיוון הנדידה", של קינגסולבר, התחוור לי שהסיפור על ההתחממות הגלובלית מככב בעלילה אך אינו במוקד הספר. העלילה מרתקת ומטפלת בעיקר בדמויות בשר ודם וביחסים שביניהם.

העלילה מתרחשת במאה ה-21 , ומתמקדת בדֶלֵרובּיָה – עקרת בית ואם צעירה לשני ילדים קטנים. ענייני זוגיות, הורות ויחסי כלה-חמות ממלאים לא מעט עמודים בספר. המשפחה חיה בתנאי עוני, בחווה שבמדינת טנסי, ארה"ב. בבית הספר המקומי אין פיקוח על תכנית הלימודים והמורים חסרי מוטיבציה. דלרוביה מצטיינת בניהול כלכלת החווה ויודעת לנצל הזדמנויות לקניית חפצים משומשים ב"סייל". היא התברכה בסקרנות טבעית וצימאון להרחבת הדעת וקשרי ידידות. אין בביתה מחשב וההשתוקקות למידע מובילה אותה בלית-ברירה אל בית חמותה, השנואה עליה. בדרך כלל, היא נוטלת עימה לשם את בנה בן החמש ויחד הם גולשים באינטרנט.

מעל לכל, דלרוביה מודעת היטב לפער בינה לבין בעלה – החיים בחווה אינם מעניקים לה סיפוק, בעוד שבעלה מוכן "לחיות עם זה". לבעלה, בניגוד לדלרוביה, אין הרבה יומרות. טוב לו כפי שהוא. אם הפרנסה מצויה מה טוב, ואם לאו – מצטמצמים.

בעצם, דלרוביה מנהלת את חייה בצורה מוכנית וחסרת עניין ולכן היא מרגישה מתוסכלת – מה שמוביל אותה מדי פעם לחפש מפלט בין זרועותיו של גבר זה או אחר.

יום אחד, כאשר דלרוביה מתכוננת לצאת כדי להתראות עם מאהב חדש בפסגת ההר שבבעלות המשפחה, היא בוחרת לא להרכיב משקפי הראייה, כדי שתיראה במיטבה. במעלה ההר היא מזהה עננים בצבע כתום עז. אך בלי משקפי הראייה היא אינה מסוגלת לראות את הפרטים ולהבין שלפניה ענן של פרפרים. רק בהמשך מתברר לה הדבר.

Monarch butterfly on swamp milkweed in Michigan. Photo by Jim Hudgins/USFWS

Monarch butterfly on swamp milkweed in Michigan. Photo by Jim Hudgins/USFWS

השלכות אפשריות של תהפוכות סביבתיות

התופעה איננה שכיחה ולכן היא מושכת לאזור מדען וצוות מחקר. העיירה מקבלת את פניהם בחום והם מוזמנים לנצל את חצר ביתם של דלרוביה ובעלה. הצוות מקים מעבדה בקרוואן שבחצר ומגלה לבני העיירה שנדידת ה"דנאית המלכותית" מאזורים קרים בצפון אמריקה לדרום החם הינה תופעה ידועה לחוקרים. אלא שהפעם הניווט כשל. כיוון הנדידה של הדנאית השתבש. במקום להגיע להרי מכסיקו הגיעו הפרפרים לאזור הררי בארה"ב.

מכאן ואילך מתחולל מהפך בעיירה. אורח החיים כולו משנה כיוון.

ברמת הקולקטיב, החשיפה של בני העיירה השלווים לכוחות חיצוניים כמו ראיונות תקשורת וקהל רב של מבקרים יוצרת אפקט מתמשך. כולם מדברים על התופעה. מתברר לכולם שמה שהיה נכון אתמול עשוי להשתנות לבלי הכר, ושהזמן אינו עומד מלכת. ברמה הפרטנית, חייה של דלרוביה עוברים תפנים חדה. הבגידות נעלמות מחייה ואת מקומן תופס העניין במדע והעיסוק בו. המרחב האישי שלה, ה"לבד", מקבל משמעות והיא דורשת שיכבדו את פרטיותה לשם שינוי. לראשונה בחייה מוצע לה תפקיד מחוץ למעגל עיסוקיה השגרתיים בחווה. מעתה היא מועסקת כעוזרת מחקר (בתשלום). ה"צמיחה" שלה כבר בלתי נמנעת. לעומתה, בעלה נותר בשולי הסיפור. הוא אינו חלק מהעניין.

דלרוביה "מצמיחה כנפיים".
יצירה זאת היא ספרות יפה. וכמו כל ספרות יפה, קינגסולבר מצליחה לרקום עלילה מרתקת על דמויות בשר ודם ובה בעת לשלב בה עובדות ומסר ברור. גם אלו שאינם מזדהים עם האג'נדה של ארגוני הסביבה יברכו על ההזדמנות ליהנות מרומן ובה בעת לזהות את ההשלכות של הבלתי-צפוי, על מערכות יחסים. לא זו בלבד שכיוון נדידת הדנאית השתנה כתוצאה משינויים סביבתיים. יש לכך השלכות הרות גורל, בין היתר, על עתידה של דלרוביה ומשפחתה.

(הרשימה סוקרת את הספר כיוון הנדידה של ברברה קינגסולבר, 2015).

מהי "חירות"? בשבחי החיים הפשוטים

חג הפסח הוא עיתוי מתאים לברר מהי חירות. אשלב בדיון תובנות מתוך הספר קבצנים וגאים מאת אלבר קוסֶרי. קוסֶרי, יליד מצרים, חי את מרבית שנות חייו בפריז. ספרו, שנחשב ליצירת מופת, הוא טקסט שבו מגוון דמויות – גוהאר, יגן, אלכורדי, ואחרים השונים מהם. המגוון מסייע לקוסרי לפתח עלילה מרתקת ולהציג פנים שונים של המושג חירות.

********************************
מה אומר לכם המושג "חירות"? פנייה לד"ר גוגל מניבה עשרות אלפי תוצאות. מה שאומר שחירות הוא מושג מופשט וחמקמק. ליל הסדר הוא הזדמנות להתחבט במשמעות המושג ולשאול מהי אותה חירות שהשיגו בני ישראל ביציאה ממצרים, כשעברו מטמורפוזה ממצב של עבדות לחירות. בהמשך נראה שאלבר קוסרי, מספק תובנות חדשות למושג חירות בספרו קבצנים וגאים.

נקדים בלקט תובנות מוכרות על המושג חירות  :

1. יציאת מצרים – מעבדות לחירות? חירות לפי המסורת היהודית, קשורה ליציאת מצרים, אירוע היסטורי משמעותי שבו דור של עבדים השתחרר מעול של עבודות הפרך שהוטלו עליהם במצרים. הם חוו מטמורפוזה, יצאו "מעבדות לחירות." אין פלא שאחת המצוות של פסח היא להרבות ביציאת מצרים: "וכל המרבה ביציאת מצרים הרי זה משובח".

הסמל המרכזי של הפסח – המעבר מעבדות לחירות. בשנים האחרונות השתתפתי בשיח ליל-הסדר שבמרכזו הסמל הזה של מעבר מעבדות לחירות. שיח בסגנון זה הנו מגמה שצוברת תאוצה. השיח מקיף טווח רחב של טראומות פרטיות והקושי של החווים אותם להשתחרר מהאפקט הרגשי שלהן. השיח עשוי בדרך כלל להבהיר למשתתפים בו שיציאת מצרים היא סמל שיש בו מימד של מטמורפוזה, מעבר מעבדות לחירות. התגברות על טראומה ושעבוד לזיכרון העבר. מה מאפיין חירות זאת ומהם מקורותיה?

2. מאיר אריאל ז"ל, בראיון לגלי צה"ל, מציג תובנה מעניינת לגבי חירות: "אני עבד, אפילו יותר עבד מהעבדים של ימי קדם. כי הם לפחות ידעו שהם עבדים. אני עוד מדמה לחשוב שאני יצור חופשי; אני אפילו יותר עבד מבהמה של שומר שבת, כי היא לפחות נחה בשבת." מילים אלו מבהירות מה שנקרא חירות פיזית. אבל בהמשך דבריו הוא מתייחס לעוד סוג של חירות ואומר, "האמת שלמעשה אני חופשי. אפילו שכל החופש שלי מסתכם בבחירת האדונים שיגידו לי מה לעשות. אבל זה חופש. חופש הבחירה. חירות המחשבה. עצמאות הדמיון. דרור ההחלטה. אני בוחר את אדוני ואת מעשי בכל רגע ורגע. אני הוא הבוחר אני הוא המרוויח, אני הוא המשלם את המחיר."

3. שיח של משפחות נפגעי טרור בליל סדר ציבורי . בתכנית "מחר שבת" של צביקה הדר (31.3), התראיינו שתי נשים צעירות שמארגנות אירוע ציבורי בליל הסדר בכל שנה, בהשתתפות משפחות שכולות – בעיקר אלו שחוו שכול כתוצאה מפיגוע טרור. מתנהל שם שיח סביב הטראומה האישית וההתמודדות איתה. ברור שלמשתתפים יש חופש לבחור שלא לשקוע ביגון, להתנתק ממנו ולהיאבק על חירות המחשבה והנפש.

********************************

קבצנים וגאים מאת אלבר קוסרי. מצרפתית: ניר רצ'קובסקי. הקיבוץ המאוחד/הספרייה החדשה, ספרי סימן קריאה. 2016. 217 עמודים.

אלבר קוסרי על חירות המחשבה ובשבחי החיים הפשוטים.

כשקראתי את ספרו של קוסרי ניסיתי לדמיין אפיונים של החיים הפשוטים. צצו שאלות. אחת מהן: האם חיים פשוטים הם בהכרח חיי עוני נעדרי שאפתנות? לגבי חיי עוני, אני עונה בשלילה. זאת על אף שגוהאר, הדמות המרכזית בספר, נוטש את מקצועו כפרופסור להיסטוריה באוניברסיטה הגדולה ביותר במצרים ובוחר לדור בחדרון עירום מרהיטים ולעבוד כלבלר בבית בושת. הבנתי מתוך הספר שחיים פשוטים מתאפיינים בחוסר העמדת פנים. בהתנהלות טבעית. בשפת הרחוב מדובר ב"חוסר פלצנות". ולגבי שאפתנות – הבנתי מהספר שכל עוד אינך מתרברב, שאפתנות היא הפלפל שמסייע לכל אחד מאיתנו להתמודד עם אתגרים.

להלן תובנות עיקריות שדליתי מתוך הספר, ומבחר ציטוטים ממנו:

מוסכמות: העלילה מתרחשת בקהיר בשנות ה-40. משתתפות בה דמויות שבמושגים שלנו כיום היו נמנות על השכבה הענייה של העם. אורח החיים הפשוט שניהל איפשר לגוהאר להבין מה שלא הבין עד אז, שהבחירה בידיו: "לחיות על-פי מוסכמות וכו' – או להיאבק בהן ולהגיע לשלווה". הוא מוצא ש"כל עוד אנחנו חיים לפי מוסכמות אנחנו מתנוונים". ומאידך, במידה שאנו מקיימים מוסכמות באופן מבוקר, אנו עשויים לזכות בשלווה מבורכת.

בחירה מודעת: החירות של דור המדבר הסתכמה בשחרור משעבוד: חירות פיזית. הבחירה והיוזמה לצאת ממצרים לא היו של משה (שקיבל הוראה מאלוהיו). ולעומת דור המדבר, גוהאר מצטייר כמי שיוזם ובוחר כיצד לחיות מתוך מודעות לצרכי חייו.

הגבול בין הכרה במוסכמות לבין חתרנות: האם מי שנהנה מחירות המחשבה ומבין שמוסכמות הן שורש כל רע, כפי שטען גוהאר, זה הופך אותו לחתרן בלתי נלאה? מסתבר שלא – גוהאר לא הטיף לאחרים כיצד לנהל את חייהם. הוא פשוט התבונן בנעשה סביבו וחי את חייו בלי להטיף לאחרים לנהוג כמוהו. גם כשטען שהמוסכמות והעקרונות במדינה הן "חומת המגן של מיעוט צבוע, גוסס ורקוב השולט ברוב", וש"המוסר הנוקשה שאותו לימד פעם והאמין בו, כמו גם העושר שאי אפשר לוותר עליו", הם "לא פחות ולא יותר ממזימה שפלה מאין כמוה, שנרקמה נגד עם שלם; אמצעי שליטה, שמטרתו לשמר את יראת הכבוד של החלכאים כלפי בעלי השררה".

זאת התובנה שלו-עצמו שאותה לא כפה על איש. וחירות המחשבה מוצגת בספר ככלי החשוב ביותר של כל אדם. זוהי גם התובנה המרכזית שדליתי מתוך הספר קבצנים וגאים, שנחשב ליצירת המופת של קוסרי.

אני ממליצה בחום על הספר, הכתיבה מצויינת וכך גם התרגום של ניר רצ'קובסקי. הספר בנוי מדיאלוגים רבים. הדיאלוגים הם אלו שמעוררים מחשבות ותהיות על עצמנו ועל צורת הקיום שלנו. האם רובנו מנהלים חיים מזוייפים עד כדי כך שאיבדנו את חירות המחשבה ואת חופש הבחירה? האם אנו קונפורמים במידה רבה, במידה סבירה או במידה מועטה. האם אנו מבינים שביקורת חברתית היא ערך חשוב? אלו שאלות כלליות אך גם אישיות. כשתקראו את הספר תבינו.

שיהיה לכולנו חג חירות שמח !

 

"קאפו באלנבי" – כותרת מושכת לספר רציני

רשימה מיוחדת לקראת יום השואה הבינלאומי (27.1). "איסורי החוק הפלילי, הכולל את החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, לא נכתבו בשביל גיבורים יחידי סגולה, אלא בשביל בני תמותה רגילים, עם חולשותיהם הרגילות".

*****************

בספרו קאפו באלנבי, איתמר לוין סוקר 20 דיונים משפטיים שהתנהלו לפני עשרות שנים נגד "קאפו" יהודים מכוח החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם (1950). הספר חשוב להבנת הגישה של הציבור ובתי המשפט בישראל של שנות ה-50 וה-60 ליהודים שסייעו לנאצים. מעניין במיוחד להתחקות אחר הפרשנות ה"מתחשבת" של בית המשפט העליון לגבי החוק כשמדובר בעניינם של ה"קאפו". מי שנכח בערב ההשקה לספר ושמע את דברי פרופ' דוד ליבאי, לא יכול היה שלא להתרגש יחד איתו כשהציג את אחד הערעורים המתוקשרים ביותר דאז – של קאפו בשם הירש ברנבלט.

קאפו באלנבי

קאפו באלנבי

שני סרטים על "קאפו"

בראש דבריי אציין שתופעת ה"קאפו" זכתה עד כה לטיפול מועט בתעשיית הסרטים. כשזיכרון השואה היה טרי והטראומה נחוותה ישירות על ידי רבים, הן בישראל והן ברחבי העולם, הופק הסרט "קאפו" (1959) (הפקה איטלקית-צרפתית). הוא צולם ביוגוסלביה (לשעבר) וזכה בפרס האקדמיה (1960) כסרט הזר הטוב ביותר. בשנת 2000 הופק בישראל הסרט "קאפו" שזכה בפרס אמי כסרט התיעודי הטוב ביותר.

סרט הדרמה האיטלקי-צרפתי משנת 59' התמקד בנערה בת 14, בשם אדית (סוזן סטרסברג) שהגיעה מפריס למחנה ריכוז. רופא שעבד שם עזר לה לקבל זהות של אסירה פוליטית לא-יהודיה שזה עתה מתה. שמה הוסב לניקול והיא נשלחה למחנה אחר שם נתבקשה לסייע לנאצים במלאכת שיטור. יום אחד נפל אצלה האסימון ומצפונה החל להציק לה. היא שינתה כיוון ומאז סיכנה עצמה כדי לסייע לאסירי המחנה להימלט.

הסרט הישראלי "קאפו" (2000) שודר תחילה בטלוויזיה במסגרת התכנית "עובדה". הוא כלל עדויות, ראיונות, מסמכים משפטיים וצילומים שנוגעים ל-40 הליכים משפטיים שנערכו בישראל בשנות ה-50 וה-60 המוקדמות נגד יהודים ששיתפו פעולה עם הנאצים בתקופת השואה. לזכותם של מפיקי הסרט ייאמר שהם עשו מאמצים להפיק סרט תיעודי – כיוון שראו בכך שליחות בעלת משמעות אוניברסלית. הם הדגישו בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים: "לא הייתה לנו כל כוונה לשפוט את משתפי הפעולה על מעשיהם בצורה חד צדדית וסובייקטיבית. ניסינו להביא את נקודת המבט שלהם, מתוך התחשבות במקום ובזמן שהדברים התרחשו". מסתבר שנימה דומה נשמעה עשרות שנים קודם לכן מדברי כבוד השופט לנדוי בערעורו של ברנבלט.

"קאפו באלנבי" – כותרת מושכת לספר רציני.

וזה מביא אותנו לעצם העניין – בימים אלו רואה אור ספרו של איתמר לוין "קאפו באלנבי" (הוצאת מורשת ויד בן צבי, 2015). לוין חושף בספר פרטים רבים על ההליכים המשפטיים שננקטו בישראל בשנות ה-50 וה-60 המוקדמות נגד יהודים שנחשדו כסייענים לנאצים. בהשקת הספר, שלשמחתי נכחתי בה, עלו לפודיום משפטנים ידועי שם – פרופ' אליקים רובינשטיין ופרופ' דוד ליבאי.

אתייחס לדבריו של פרופ' ליבאי ששימש כתובע באחד המשפטים המרתקים שהתנהלו בישראל בתחילת שנות ה-60 במסגרת החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם. הקהל שנכח בהשקת הספר היה מרותק לדבריו, הן משום העניין שבהם והן משום שדיבר בהתרגשות רבה, כאילו הערעור מתנהל כאן ועכשיו. בראשית דבריו ליבאי שיבח את לוין על הדיוק הספרותי בתיאור המקרים. שכן לאחר שעיין באופן ההצגה של פרשת הירש ברנבלט, הנכללת בספר, השתכנע שהמחבר הציג כל פרט ראוי הקשור למקרים שכלולים בספר.

הלכת הירש ברנבלט

ההלכה שנקבעה בערעורו של ברנבלט הכתיבה את הגישה של הציבור ומערכת המשפט לקאפו, מכאן ואילך. ב-1960 ברנבלט היה מנצח האופרה הישראלית. הוא הואשם בבית המשפט המחוזי בתל אביב ב-12 פרטי אישום. ליבאי שימש כתובע בערכאה הראשונה, בבית המשפט המחוזי. המחוזי קיבל את התביעה, זיכה את הנאשם בשבעה פרטי אשמה והרשיע בחמש "עבירות של מסירת בני אדם נרדפים לשלטון עוין, תקיפה במקום הסגר, וכפיית עבודה במקום הסגר". ברנבלט ערער לבית המשפט העליון וערעורו נדון בהרכב של שלושה שופטים – כבוד נשיא בית המשפט העליון יצחק אולשן, וכבוד השופטים חיים כהן ומשה לנדוי. ברנבלט זוכה מכל אשמה. במבט לאחור נראה כי פסק הדין סתם את הגולל על הבאתם לדין של הקאפו במסגרת החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם.

להלן מבחר קטעים שליבאי קרא בפני הקהל מתוך דברי השופטים שישבו בערעור (ברנבלט נגד היוה"מ לממשלה, ע"פ 77/64). סך כל הקטעים בא להראות את משקלו של בית המשפט העליון כפרשן של לשון החוק וקובע את "רוח התקופה".

כבוד השופט כהן מתעכב על נושא של "ראיות" וטוען שאין די בעדות יחיד של פישל,

… וזהו סיפורו של אברהם פישל, אשר אנו מאמינים בו, אם כי ערים אנו לכך שמסתמכים אנו כאן על עדות יחידה.

העד אבהרם פישל סיפר כי באחת האקציות של שנת 1942 היו חסרים מספר אנשים למכסת ה'טרנספורט' ולכן השלימו אותה, בין היתר, על ידי "תפיסת ילדים שבבית יתומים". העד פישל ואחרים ידעו על האקציה והסתירו כחמישים או שישים ילדים בני 13-8 בעליית הגג של בית היתומים. לאחר כחצי יום עלתה לגג קבוצת שוטרים ובראשם ברנבלט, והורידו את הילדים בכוח. השופט כהן קבע, "… אין ספק שהנאשם נתן ידו למסירתם לידי שלטון עוין". שכן, לבסוף הילדים צורפו לטרנספורט שנשלח להשמדה. כהן הדגיש, "השאלה היחידה העומדת לפנינו לעניין פרט-אישום זה, היא, אם אמנם היו לפני בית המשפט ראיות כשרות די הצורך לבסס עליהם את הרשעת המערער".

לפי התרשמות בית המשפט העליון, "עדות נאמנה שהינה "יוצאת דופן" בין שאר הראיות שהובאו, אינה מהווה עדות מספקת מבחינה משפטית ואין לסטות מההלכה שאין די בעדות יחידה." כך זיכה כבוד השופט כהן את הנאשם מאשמה זאת.

גם בפרטי האשמה השנייה – ריכוז יהודים בעיר בנדין, פולין. נטען שהנאשם "סייע לרכז את כל היהודים במגרשי ספורט, לשם סלקציה, ודאג לשמור לבל יימלטו משם. תוך שמירה על הסדר דאג לדרוש מפיקודיו שלא ירשו לעצורים לעבור מקבוצה לקבוצה". אחר כך הם הועברו לקרונות המוות. כבוד השופט כהן  – "העובדה שכולם היו שם תחת חסותם של הנאצים, היא בלבד מעידה שאין המדובר במסירת אדם לידי שלטון עוין".

כבוד נשיא בית המשפט העליון, יצחק אולשן הצטרף לדעת כהן וקיבל את ערעורו של ברנבלט. בדבריו הדגיש,

נראה לי שהתביעה הגזימה בהבאת עדים שהעידו באופן כללי נגד היודנרט ונגד המשטרה במקום להביא עדות נגד המערער. אסור לנו לפרש את יסודות העבירות המיוחדות, שהוגדרו בחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, לפי איזה קנה-מידה של התנהגות מוסרית, שרק המעטים היו מסוגלים לה.

ההשפעה על "רוח התקופה" מאז ואילך הומחשה שחור על גבי לבן. הטיפול בקאפו נכרך בשאלות של מוסר, ובתי המשפט נטו לרכך את עמדותיהם.

דברי השופט לנדוי בערעור של ברנבלט הם הזכורים ביותר:

…ובל נשלה את עצמנו, שאם מעשים שנעשו שם על ידי אחים נרדפים יישפטו בפלילים לפי אמות המידה של המוסר הצרוף, תוקל המועקה שבלב על המכה הנוראה שהוכה עמנו… אדם קרוב אצל עצמו ואצל בני משפחתו, ואיסורי החוק הפלילי, כולל החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, לא נכתבו בשביל גיבורים יחידי סגולה, אלא בשביל בני תמותה רגילים, עם חולשותיהם הרגילות.

 

 

 

 

 

מסע חיים

הספר "מסע חיים" מאת: תרצה הכטר (2015) רואה אור בשעה טובה ומוצלחת.

מתוך הכריכה האחורית של הספר, ניתן ללמוד במה עוסק הספר, ולאיזה קהל קוראים הוא מיועד:

 

מסע חיים הוא בראש ובראשונה מחווה לאדם יקר – אפרים הכטר (Ephraim Hechter, 1899-1988) – במלאת כשלושה עשורים לפטירתו. הספר כולל קטעים ממכתביו, מידע שמסרו בניו ובני המשפחה שזכו להכירו, ותיאור של מהלכיו העסקיים בדרום אפריקה וישראל, כשלצדם מסמכים, תעודות ותיאורי רקע רלוונטיים. כל אלה ביחד מתעדים ומתארים את חייו של אפרים על רקע אירועים היסטוריים, שהכרתם הכרחית להבנת התקופות שבהן חי ונסיבותיהן.

ניתן להשוות מהלכים רבים בחייו של אפרים למשחק השחמט, שבו הרבה לשחק: גם בדרך חייו הוא תכנן את מהלכיו בקפידה רבה, כמי שמקשה על היריב וממתין לתגובתו, ותמיד חישב את התקדמותו מראש.

מסע חייו של אפרים הכטר תואם את המגמה שאפיינה את יהדות מזרח אירופה מאז סוף המאה ה-19, כשגל של הגירה המונית עקר מאות אלפים ממנה ונשא אותם כמעט לכל קצוות תבל. אפרים נמנה עם מיעוט קטן מתוכם, שטיפח חזון של התיישבות, גאולה והקמת בית לעם היהודי בארץ-ישראל. כמו רבים אחרים – גם דרכו שלו עברה בדרום אפריקה, אחד מהריכוזים החדשים של יהודים בעולם. רק לאחר שהקים שם משפחה וביסס את חייו הרשה לעצמו להגשים סופית את חזון נעוריו, ועלה לארץ בראשית שנות השישים.

למרות שמדובר בסיפורו של אדם פרטי – הפרטים ההיסטוריים המלווים אותו מוסיפים לו ממד של עומק ועניין. צירופם ביחד יוצר מסמך מרתק העשוי לעניין עוד קוראים שגם יקיריהם, כמו אפרים, יצאו מליטא ומצאו את עצמם בדרום אפריקה ואחר כך במדינת ישראל.

 

הספר נכתב על ידי תרצה הכטר (Tirza Hechter).  המחברת נשואה ליהודה, בנו של אפרים הכטר; היא סוציולוגית פוליטית ומחברת הספר, מלחמה כבדת דמים (2014), הבוחן נרטיבים פוליטיים ישראליים על רקע הטראומה של מלחמת יום הכיפורים.       

                                        

טראומה לאומית ומשקעיה

בשעה טובה! הספר שלי יצא לאור: מלחמה כבדת דמים: טראומה, זיכרון ומיתוס – הוצאה עצמית, 2014.  [331 עמודים כולל ביבליוגרפיה, הערות שוליים ומפתח עניינים]. טרם ניתן להשיג את הספר בחנויות הספרים, אלא רק בחנות הספרים המקוונת, אמזון. כמו כן, עותקים של הספר זמינים לעיון בספרייה הלאומית. ובקרוב אפשר יהיה לעיין בו גם בספריות אוניברסיטאיות ועירוניות מובחרות.

ספר עיון זה מתמקד בדיאלוג בין הזיכרון הציבורי של מלחמת יום הכיפורים – המלחמה הטראומתית ביותר מאז מלחמת תש"ח – והלקחים שהציבור הפיק ממנה, לבין העמדות והשקפות העולם המגוונות שנוצרו בעקבותיה ושעיצבו את ההווייה הישראלית בהקשר לסכסוך הישראלי-ערבי/פלסטיני מאז 1973.

לקוראי הבלוג להלן טעימה מתוך "פתח דבר":

[…] מה הם המיתוסים שלנו? מה ניתן ללמוד מהם על עצמנו? כיצד יוצר המיתוס את הזהות הקולקטיבית של חברה, ובעיקר – מי יוצר את המיתוס? כיצד הוא עושה זאת ומה הוא מרוויח מכך? בשאלות אלה עוסק ספר זה, שהוא למעשה מלאכת דה-קונסטרוקציה של המיתוסים השונים שנרקמו סביב מלחמת יום הכיפורים, ובכך הוא חושף את העקרונות הפנימיים ובעיקר את המנגנונים המניפולטיביים של תומכי המיתוסים. […] מאז הקמתה רקמה החברה בישראל מיתוסים שענו לצרכי השעה. […] בחברה בת זמננו עלה משקלם היחסי של העיתונאים בקרב יצרני התרבות, ובספר זה נבדק גם חלקה של התקשורת כיוצרת מיתוסים. חשיבותם של מאמרים פרשניים, מכתבים למערכת, כתבות וידיעות למיניהן, שכוונו לשוות למלחמת יום הכיפורים מצג רצוי, אינה נופלת מהאמצעים המסורתיים ליצירת תרבות פוליטית, המופעלים בעיקר על ידי אלה היושבים בעמדות פוליטיות מרכזיות. […] המקורות שהיוו בסיס לכתיבת ספר זה ולביצוע המחקר הם עיתונים וכתבי עת מקומיים העוסקים בהיבטים פוליטיים-חברתיים של מלחמת יום הכיפורים, כולל שלושה עיתונים יומיים בעלי תפוצה רחבה ועיתונות מקוונת. לצידם נסקר גם מגוון ביטאונים המופצים בעיקר על בסיס דמוגרפי או נושאי, כגון עלוני בתי ספר, ביטאוני צה"ל וחוברות הנצחה לנופלים במלחמה. חומר נוסף וחשוב לא-פחות שהיה בסיס לממצאי המחקר הם נאומים של אישי ציבור בכנסים ציבוריים ומפלגתיים ופרוטוקולים של ישיבות הכנסת והממשלה שהתפרסמו ברשומות או שדווח עליהם בעיתונים היומיים. ספר זה נעזר גם בסקרי דעת קהל, שפורסמו בספרות מחקרית מאותה תקופה, בעיתונות היומית או בדיווחים של מכוני מחקר בישראל. […] בכך מתחקה ספר זה אחר הדיאלוג בין הזיכרון הציבורי של המלחמה והלקחים שהציבור הפיק ממנה, לבין העמדות והשקפות העולם המגוונות שנוצרו בעקבותיה בישראל בהקשר לסכסוך הישראלי-ערבי/פלסטיני מאז 1973.

קישורים:

מרכז הספר והספריות בישראל

הספרייה הלאומית

הקטלוג המאוחד של הספריות בישראל

להשיג ב- AMAZON BOOKS

שלישיית בית הכרם

שלישיית בית הכרם מזמן לקורא רגעי עונג מהכתיבה העשירה בדימויים ותמונות חיות שרשמיהן עשויים להעסיקו זמן רב אחרי שקרא את הספר.  במיוחד נהניתי מהיכולת של אורן, מלוחמי 73', לגעת במאפייניו של הדור שלו, דור מלחמת יום הכיפורים או "הדור השני", כפי שהוא מכונה בספר

bookworm-mazeh-TA

תולעת ספרים במזא"ה, תל אביב

בעולם שבו ספרים יוצאים לאור (עדיין) בפורמט של נייר, ישנה מסורת להשיק אותם בפורום חגיגי – "אירוע". במרבית המקרים מתקיים האירוע בחנות ספרים.

אירועי השקה של ספרי ביכורים חביבים עליי במיוחד. וכשהאירוע מתקיים בחנות ספרים פרטית-עצמאית, זו חגיגה מיוחדת במינה. פעמים רבות הוזמנתי לאירועי השקה בחנות הספרים החביבה עליי "סיפור פשוט"  בנווה צדק וכיבדתי את הסופר/ת הטרי/יה ו/או המשורר/ת הטרי/ה בנוכחותי. המבקרים באירועים מסוג זה נוהגים לערוך היכרות עם המחברים לאחר ששמעו מעט על ספרם, ורובם נהנים מחדוות היצירה האופפת את המקום. חלקם אף רוכשים את הספר ומבקשים חתימה אותנטית של המחבר/ת.

השבוע (5.1.14) הוזמנתי לאירוע השקה של ספר ביכורים בסניף של "תולעת ספרים" במזא"ה, תל אביב (חנות מוכרת היטב בשל הסניף הוותיק שלה בכיכר רבין). חנות ספרים זאת מצטיינת באווירה של פעם, שמקורה בעיקר בחזית המשוחזרת של המבנה ושל מבנים הסמוכים לו וגם בשל החלוקה הפנימית של החנות – שנראית כבית מגורים לשעבר, שהמחיצות בין חדריו הוסרו.

שלישיית בית הכרם, אביחי אורן

שלישיית בית הכרם, אביחי אורן

הוזמנתי הפעם כדוברת לרגל אירוע ההשקה. הסופר, אביחי אורן, מרצה להיסטוריה יהודית באוניברסיטה הפתוחה, הזמין מלבדי שני דוברים נוספים, לכבוד צאתו לאור של ספר הביכורים שלו – "שלישיית בית הכרם", 2013 (הוצאת מגוון). הגעתי קרוב לשעה שנקבעה לנו וכבר בכניסה לחנות צללתי לתוך מרחב של נינוחות ורוגע. משהו בסידור שולחנות התצוגה שבכניסה השרה עליי תחושה של כבוד לספר. בהילוך די איטי ובלי להיחפז, חלפתי על-פני הספרים המסודרים על-גבי השולחנות בערמות קטנות, מבטיחה לעצמי להציץ בהם כשיסתיים האירוע.

בהמשך מצאתי עצמי באזור המרכזי של החנות שאליו מחוברות פינות ישיבה אינטימיות, ופינות נוספות המשמשות לתצוגת הספרים שבחנות. החנות כולה מרוהטת בנונ-שלנטיות – שולחנות צנועים שלידם מוצבים כסאות עץ שנעים לשבת עליהם לשיחת רעים, או סתם לאתנחתה קלה מהעולם הסואן שבחוץ. ממולם נמתח דלפק ובר משקאות שמאחוריו מדפים המציגים לראווה גביעי זכוכית ובקבוקי משקה.

את פני הקהל שהגיע לאירוע ההשקה קידמו בכוסיות יין ומשקאות קלים. מי שרצה הזמין גם ארוחה קלה או מרק והתרווח ליד אחד השולחנות. השעה הייתה שמונה בערב. מתי יתחילו, שאלתי. קיבלתי תשובה מחוייכת שרמזה לי שאין צורך למהר. מה בוער? כשיגיעו עוד אנשים ויתפסו את מקומם סביב השולחנות, תוך חצי שעה לערך, נוכל להתחיל, נאמר לי בנועם. וכך היה. בעל השמחה, הסופר הטרי אביחי אורן, פתח בתיאור קצר של נסיבות כתיבת הספר וסיפר אודות הרעיון המרכזי בו. בנינוחות רבה הוא דיבר על העונג שחווה בלווי הדמויות שבספר ובשהייה במחיצתן במשך כמה שנים.

את הערב ליוותה זמרת שהנעימה לקהל את פסקי הזמן שנוצרו בין הדוברים ובינם לביני. כמו במועדון ספרותי של פעם. הנושאים לדיון נבחרו בהתאם לרבדים המרכזיים של הספר – קווים לדמותו של דור מלחמת יום הכיפורים (החלק שלי באירוע); תופעת הלומי הקרב של מלחמת יום הכיפורים 73' (שהוצגה על-ידי פסיכולוג קליני – אריה טבעון); ובסיום – ניתוח ספרותי השוואתי בין הספר "גילוי אליהו" לבין "שלישיית בית הכרם" (על-ידי ד"ר גידי נבו, מרצה וחוקר ספרות, רטוריקה והומור). לא ציפינו לשאלות מהקהל. אחדים ניגשו והודו לנו על ההרצאות המעניינות, והמשיכו לדרכם.

רשמי מהספר רבים; וחבל שלא היה מקום לספר על כך במסגרת הזמן שהוקצב לי. בהמשך תמצאו תעתיק של דבריי בערב ההשקה המייצגים פן צר וספציפי בלבד מהספר. אקדים ואציין שמדובר בספר מרתק ורחב יריעה שהעלילה שלו בנויה על קורותיהן של דמויות שלכל אחת מהן הסיפור האישי שלה מן העבר, והיא מתרחשת בשלהי שנות ה-70 של המאה ה-20, בישראל אך גם בחו"ל.

העלילה נעה בין צמתים מרכזיים בחייהן של הדמויות: צמתים בחיי שלישיית בית הכרם,  בחייהן של דמויות מבני ה"דור השני" כפי שהוא מכונה בספר וחייהם של אחרים המשתלבים בעלילה. הרבה פנים לעלילה – מלחמה, חברות, נישואים וגירושים, מחשבות, מתחים ועוד. העלילה עשירה בניואנסים ואמירות משמעותיות על החיים – השואה, המדינה המלחמות וכמובן מלחמת יום הכיפורים.

למרות שמדובר בספר פרוזה שהדמויות בו דמיוניות, המחבר – אביחי אורן – שלחם ליד התעלה במלחמת יום הכיפורים – שילב במודע או שלא במודע, ניואנסים משמעותיים בעלילה התומכים בחלק מהמסקנות העולות מהספרות המחקרית על דור מלחמת יום הכיפורים – תוכלו לקבל מושג על כך בתעתיק של דבריי מערב ההשקה, להלן.

מזה כ-20 שנה אני חוקרת את מאפייני "דור מלחמת יום הכיפורים" כיחידה סוציולוגית מובחנת בחברה הישראלית שלאחר 1973. הזרקור שלי מופנה כלפי מאפייני ה"לוחם" כגון "גבורה" ו"הקרבה פטריוטית" מזוויות ראייה שונות. זו של ברוך – הדמות המרכזית בספר, וזווית ראייה התפתחותית היסטורית. מטרתי היא להתחקות אחר הפערים בין דור המדינה לדור מלחמת יום הכיפורים בתפיסתם את דימוי הלוחם. פערים שמקורם בשלהי שנות ה-60 וה-70, ובמיוחד מאז מלחמת יום הכיפורים ואילך.

חלק מרכזי בדיון הוא מיתוס עקדת יצחק והמשמעויות שהוענקו לַמיתוס על-ידי "דור המדינה" ו"דור מלחמת יום הכיפורים". שכן הדור שחווה לראשונה בחייו את המלחמה ב-1973 העניק לַמיתוס פרשנות משלו, שתכיל את חוויותיו במלחמה ותבדל אותו מ"דור המדינה".

                                                                                                                         ######

על הספר

בפתח ספרו "שלישיית בית הכרם", מציג אורן את הדמות המרכזית בַּסיפור – ברוך; צעיר ישראלי, כבן 26, הסובל מ"מחלה לא מאובחנת". בנוסף, חשבון הנפש שברוך עורך קרוב לחזרתו לישראל מארה"ב, חושף בפני הקורא את מצוקותיושל ברוך – הוא מֵיצר על האי-סדר השורר בחייו, הוא מתוסכל על שלא התקדם בחייו באופן ממשי ומועיל; הוא חש אכזבה מכך שההישג היחידי בחייו עד כה מסתכם בלימודים חלקיים לתואר שני (עמ' 6-5). בהמשך מתברר לקורא שבפרוץ מלחמת יום הכיפורים – 6 אוק' 1973 – ברוך סופח כקׇשר לגדוד חרמ"ש-מילואים ונשלח לחזית הדרום; קרוב לוודאי ש"המחלה הלא-מאובחנת" ושאר מצוקותיו הן תולדה של מה שעבר על ברוך בַּמלחמה.

ברוך מייצג תופעה פרטית לוחם, אחד מיני רבים שחוו על בשרם את מלחמת יום הכיפורים. אבל ברקע מהדהד הפן ההיסטורי – שכן, בַּדיאלוגים שמתנהלים בַּספר בין דמויות מבני דור מלחמת יום הכיפורים ובני הדור הקודם – דור המדינה, פזורים רמזים למאפייני הלוחם, ובעיקר "גבורה" ו"הקרבה פטריוטית", כפי שאלו נבנו לתוך תרבות היישוב והמדינה.

קווים לדמותו של לוחם מזווית הראייה של ברוך על עצמו

ברוך בוחן את התנהלותו כלוחם במלחמת יום הכיפורים. הוא קובע שהמנוסה שלו מהשוחה, כשהוא מותיר מאחור את חבריו הפצועים והגוססים, לא עלתה בקנה אחד עם הערכים שעל פיהם התחנך, שהכשירו אותו להכיר בחשיבותה של המטרה הקולקטיבית שלמענה הוא נלחם, ולהיות מוכן לשלם בחייו למען הבטחת שלומה ועתידה של האומה והמדינה. האירוניה מתגלה בעקיפין כשברוך משחזר מה שעבר עליו בחזית ומתייחס למודל ה"גבורה" שלו.

מתברר לקורא שבדומה למרבית הצעירים בני דורו, גם ברוך מאדיר את כוכבי עולם הקולנוע – במיוחד את קלינט איסטווד וצ'רלס ברונסון – כוכבי המערבונים, דמויות מוחשיות ומוכרות לו היטב; גיבורים ש"אף פעם לא בורחים או נופלים" (עמ' 35-34).

בְּסיטואציה נוספת – המתרחשת לאחר שברוך מקבל מעטפה ממשרד הביטחון ובתוכה דף ניר דק – ברוך משחזר כיצד התגנב לְטֶקס הסרת הלוט מהאנדרטה לחללי הגדוד שלו, "חושש שמא יימצא כאן מישהו שיזהה אותו כמי שנטש את חבריובַּשוחה, כשהם פצועים ואולי גוססים" (עמ' 55). בהרהוריו על האפיזודה נרמז שבמהלך המלחמה הוא התנהל באופן המבייש את הערכים שעל פיהם התחנך. אך גם כאן יש אירוניה; שכן במקביל לבושה שהוא חש, ברוך מציג את מות הלוחמים בקרב כמוות לא-הרואי: מוות של חפ"שים (חיילים פשוטים, שהם אנטיתזה לגיבורי המערבונים).

השאלה היא: האם התנהלות זו של ברוך מייצגת תופעה פרטית העומדת בפני עצמה, או קולקטיבית, המאפיינת את בני הדור של מלחמת יום-הכיפורים?

סקירה קצרה על ההתפתחויות באידיאל "ההקרבה הפטריוטית" בתרבות היישוב והמדינה נחוצה בכדי להעריך את מי מייצג ברוך. לפי ההגדרה ה"יבשה", בכדי להגדיר מוות כ"הקרבה פטריוטית" נחוץ שיתקיימו תנאים מסוימים.

ראשית, הקרבה פטריוטית מחייבת הכרה בחשיבותה של המטרה שהפרט נלחם למענה, ובחיוניותה לקיום המדינה; שנית, בהקרבה פטריוטית גלומה ההנחה כי הפרט היה מודע לסיכון שנטל על עצמו והיה מוכן לשלם בחייו למען המטרה הקולקטיבית, ובמיוחד למען הבטחת שלומה ועתידה של האומה והמדינה שלו. הציונות אימצה והבליטה את המוטיב של 'הקרבה פטריוטית' בהישענה על התפיסה הלאומית הרומנטית שרווחה באירופה, לפיה ההקרבה העצמית אינה רק הֶכרח המציאות, אלא זו תופעה חיובית המובילה לגאולה לאומית.

בתרבות הישראלית בתקופת היישוב ובשנים הראשונות למדינה, ההקרבה הפטריוטית הייתה ערך מרכזי. האידיאולוגיה הפטריוטית ביטאה את התפיסה כי ההתחדשות הלאומית בא"י תהיה כרוכה בדם, וכי המוות הבלתי נמנע של פרטים יתרום לַניצחון הקיומי של האומה. התפיסה שהקמת המדינה הושגה על ידי הקרבת חיי הצעירים תרמה להאדרת דמותו של "הצבר הלוחם", ובאה לידי ביטוי בשירו המפורסם של נתן אלתרמן "מגש הכסף" (דבר, 9.12.1947).

אלתרמן מציג דמויות אנונימיות של נער ונערה עבריים הנופלים לרגלי האומה בעודם מצהירים: "אנחנו מגש הכסף שעליו לך ניתנה מדינת היהודים." המטפורה הספרותית של מגש הכסף מדגישה את האפיונים המרכזיים של ההקרבה הפטריוטית: המטרה הנשגבת של קיום האומה, פעולת הנתינה שבמוות למענה, ומודעותם של המקריבים למענק שהם נותנים ולחשיבותו. ערכים של "גבורה" ו"הקרבה פטריוטית" שובצו יחדיו בחינוך הפטריוטי.

עיון בחינוך הפטריוטי להקרבה וגבורה מאז תקופת היישוב מראה שהיו משובצים בו מיתוסים וסמלים, שנוצרו במגמה להפוך את קרבנות הדם לסמלי גבורה לאומיים. זה החל ממהדורתו הראשונה של ספר "יזכור", ובנפילתם של מתיישבים בהגנה על תל-חי (1920), שנהפכו למודל של גבורה ונכונות להקרבה עצמית. מילותיו של יוסף טרומפלדור, "טוב למות בעד ארצנו", מיצו את אתוס ההקרבה ומיתוס תל-חי נהיה לאבן פינה בחינוך הפטריוטי להקרבה.  

רעיונות אלו עלו וחזרו בְּהתבטאויות של צעירים והוטמעו בתרבותם בשנים שקדמו להקמת המדינה ובעשורים הראשונים לקיומה. לדוגמה – לרגל יובל ה-50 למדינה, דיווחו מרואיינים בני 50, ש"החלום הכי גדול שלהם כבחורים צעירים היה להיהרג בקרב עם כומתה אדומה למען המולדת."

ברוך, מבני דור מלחמת יום הכיפורים, הוא תוצר של החינוך לגבורה והקרבה פטריוטית. מלבד הרהוריו על התנהלותו בחזית, ברגע של "אמת" הוא מצהיר בפני חברים שהוזמנו לחגוג יחד בביתה של גרושתו שהוא גבר שצריך להתפרנס אך בעת הצורך עליו "להיות לוחם ולמות בקרב".

מעקדת יצחק ל"עקדה נצחית"

בַּחינוך להקרבה פטריוטית בְּאמצעות הספרות העברית והתיאטרון, נעשה שימוש נרחב בְּמוטיב עקדת יצחק וסמליו, כמטפורה להקרבה. עם מוטיב זה הזדהה דור מקימי המדינה. מצב המלחמה העלה את ההזדהות שלו עם הסיפור התנ"כי של עקידת יצחק, שבמרכזו דמות אברהם, אבי האומה, הנדרש לעקוד את בנו כמבחן לאמונתו.

הפְּנִייה לעקידת יצחק כמודל מיתי אופיינית לתקופות היסטוריות שבהן סבלו היהודים מרדיפות שהביאו לידי נכונות למות למען קידוש השם, כפעולה המפגינה את עוצמת דבקותם בדת. תרבות המדינה שבדרך המשיכה את המסורת היהודית וחיפשה מודלים מן העבר לצורך פירוש ההווה, על-מנת להתמודד עם קשייו.

אחד הקשיים שבו נתקלו האבות – דור החלוצים שהיו רגילים לראות את עצמם כמגשימים – היה כשהם נהפכו להיות אלה השולחים את בניהם לשדה הקרב. כשנוכחו שהצעירים מוכנים להקרבה עצמית רווח לדור האבות משום שבתפקידם זה, בניהם מפגינים נאמנות לדרכו של דור החלוצים. פרשנות זו העניקה משנה תוקף להבנת ההווה, שכן זיכרון נכונותו של אברהם להקריב את חיי בנו, כאשר נדרש לעשות זאת שימשה תמרור מרכזי לצורך כך.

המציאות המיידית השפיעה על הפרשנות של מיתוס העקידה עצמו. בתרבות הישראלית, שבה לא המורשת הדתית אלא הלאומיות תפסה מקום מרכזי, ההקרבה הפטריוטית, הייתה גרסה חילונית מודרנית של מוות על קידוש השם. גרסה זו של העקידה אף הרחיבה את תפקידו של יצחק והוא נהפך לשותף פעיל בַּנכונות לַהקרבה ובמימושה. בגרסה זו ניכרת הסכמתם ההדדית של האבות והבנים. היא העצימה את הסולידריות החברתית שהייתה קריטית במיוחד בתקופה שבה האומה החדשה נאבקה על קיומה.

ברם, המעמד ההגמוני של הגרסה החילונית-פטריוטית של עקדת יצחק החל להתערער מסוף שנות השישים ואילך. מלחמת ששת-הימים וההתגייסות הכללית למלחמה, שבה היו שותפים גם חיילי מילואים מחוץ-לארץ שחזרו ליחידותיהם כדי להשתתף בהגנה על המולדת, העידה על הפנמתם של ערכי הגבורה וההקרבה שעליהם חונך הנוער העברי מתקופת היישוב ואילך. אך עם סיומה כ"ניצחון גדול" החלה מגמה חברתית חדשה של התעניינות בצורות ההתמודדות של הפרט עם חוויות המלחמה. לוחמים מבני הקיבוצים בעיקר, תיעדו את חוויותיהם בקובץ שיצא לאור ב-1967 שכותרתו: "שיח לוחמים".

ז'אנר שכזה היה תופעה לא מקובלת עד אז, והוא נתפס כ"וידוי" של לוחמים. במובן זה, הוא גם חשף את הפער בין הדימוי ההרואי של החייל הישראלי, המודגש על ידי השיח הפטריוטי, לבין החוויה הפנימית של המלחמה והתהיות בעקבותיה, המודגשת בשיח לוחמים.

הייתה זו ההתקפה הבלתי צפויה על ישראל ביום כיפור 1973 שגרמה למשבר עמוק ומיידי. תגובת ההלם הציבורי והאישי על המלחמה ועל היקף ההרוגים והפצועים, כמו גם הספקות לגבי יכולתו של צה"ל להדוף את צבאות האויב בימים הראשונים למלחמה ומֶשך הקרבות, עמדו בניגוד בולט למלחמת ששת-הימים. התווספה לכך ההכרה בריבוי הנפגעים מהלם-קרב ואווירת האבל והשכול שהגבירה ביתר שאת את המודעות להשפעותיה ארוכות-הטווח של המלחמה על החיילים ועל החברה בכללותה.

מלחמת יום-הכיפורים, אף-על-פי שהסתיימה בניצחון, נקבעה בזיכרון הציבורי הישראלי כטראומתית. לראשונה בתולדות המדינה הופנתה ביקורת ציבורית חריפה כלפי ההנהגה המדינית והצבאית עלמה שנתפס כמחדל מודיעיני ומדיני לפני המלחמה והיערכות צבאית לקויה לקראתה.

בעוד שחווית הטראומה במלחמת יום הכיפורים הייתה משותפת לכלל הציבור, רבים מקרב הלוחמים הגיבו בדחיית המציאות ובחיפוש אחר פתרונות חלופיים ל"מצב המלחמה" אליו נקלעו. למרות שהאדירו את עוז הרוח והגבורה של צה"ל במלחמה – ההפתעה, הזוועות, הליקויים, הקרבנות הרבים, הזעקות לעזרה במכשירי הקשר שלא נענו, והשבויים הרבים גרמו להם לראות ב"מצב המלחמה" נטל בלתי מוצדק שהונח על כתפיהם על ידי "דור המדינה".

תחושות האכזבה והתסכול ממצב המלחמה והימשכות הסכסוך, תרמו להתערערות דמותו המיתית של ה"צבר", שאומץ-ליבו ונכונותו למות למען המולדת היו מאפייניה החשובים. הן תרמו לראייתו המחודשת של יצחק כקרבן סביל, ולעלייה בביקורתיות כלפי האב המקריב, כמי שמייצג את ציפיות החברה לגבורה ולהקרבה וכופה אותן על בנו. בספרו, נעזר אורן בדמותו של ברוך, בתהיותיו ובתחושותיו כ"לוחם" ב-73', כדי להמחיש כל זאת. במובן זה, ה"מחלה הלא מאובחנת" של ברוך היא מנת חלקו של הדור שלו, בעוד דור המדינה ממעיטים מחומרתה עד כי אינם מסוגלים לאבחן אותה – פוחדים "שהצעירים האלה עלולים עוד להפנות להם עורף בסוף, להשאיר אותם בבדידותם. בטעותם אולי…" (עמ' 138)

אתוס הלוחם ואתוס ההקרבה, שאיחדו לפנים את התרבות הפטריוטית הישראלית, שוב אינם נתפסים כמובנים מאליהם. את הסדקים באתוס ממחיש הספר בַּסצינה המתארת את המעבר של ברוך למקום מגוריו החדש, כאשר קותי – מבני דור המדינה – נוהג ברכב. במהלך הנסיעה, ברוך מהרהר ארוכות בינו לבין עצמו על מערכת היחסים בין קותי ובני דורולבין דור מלחמת יום הכפורים. מסתבר שיש לו בטן מלאה כנגד דור המדינה ובמיוחד כנגד ה"אני מאמין" שלהם, "השיטה", בלשונו של ברוך מתוארת בבוטות.

זו שיטה "שהפכה עם הזמן לחגיגה מתמשכת, מַסלידה, שמסממת את החושים, שלא נותנת לך להגיד דבר ממשי… אלא רק אותם דברים שכולם אומרים." בתוך תוכו ברוך נוטר להם; בעיניו, זהו "דור שהיה בידיהם הכוח לנצל למטרותיו צעירים חסרי אונים כמוהו, ולקחת חיים שהם ממש בתחילתם ולהמית אותם…". גם אלו שלא ניצלו אותם "מעולם לא הביעו דעה משל עצמם… [נהפוך הוא] – הם כל כך התרגלו להסכים, ובמין הנהון ראש רדום קצת, מרפרף; כך שהם לא הרגישו איך שהראש נע מעצמו בעקבות כל משפט שנאמר על ידי אחד מהמנהיגים המקובלים או אותם אנשים שהוגדרו כחשובים… שמשום מה הרשימו אותם מאוד." (עמ' 139-138).

ההתרסה של דור 73' כנגד ה"שיטה" של דור המדינה מתוארת בספר גם בסצינה המתרחשת בחזית, שבה נזכר ברוך – "הוא [ברוך] לא הסתפק בדיסקית שעל צווארו… זרק לכל הרוחות את הקפל"ד, חבש את כובע הבייסבול הכחול שאמו שלחה אליו מניו יורק… ובחזיתו הוא רשם 'אני ברוך, הבן של עבריה'… כאילו אמר: אמא, אני הולך למות למענךאת תהיי המולדת האמיתית שלי…, ו[אז הוא] נבח על הקצין שהעיר לו על כך, 'אל תגיד לי איך למות, עם הקפל"ד או בלעדיו, כי בכל הג'אנק הזה, זו הזכות היחידה שנותרה לי.'" (עמ' 285-282).

תובנותיו של דור מלחמת יום הכיפורים, המיוצג בַּספר על ידי ברוך, השפיעו על פרשנות מיתוס העקדה התנ"כי. דורזה הפך על פניו את המסר הפטריוטי-חילוני של המיתוס. המציאות המיידית שחוו במלחמה ושאותה הם דחו כנטל על כתפיהם, גרמה לדור 73' לדמות את מצב המלחמה ל"עקדה נצחית". דור 73' טיפח ראייה מחודשת של יצחק כקרבן סביל והטיח ביקורת כלפי האב המקריב, כמי שכופה על בנו את ציפיות החברה ל"גבורה" ו"הקרבה".

יתרה מכך, לוחמים שחוו את זוועות מלחמת יום הכיפורים, התריסו כנגד דור המדינה, וטענו כלפיו שהוא נחוש להנציח את "מצב המלחמה" ושהוא עושה שימוש ציני בערכים כגון "גבורה" ו"הקרבה פטריוטית". ההתרסה שבְּדימוי העקדה הנצחית והאמירה בו – שהסכסוך אינו דטרמיניסטי ושמצבם הבלתי אפשרי של דור מלחמת יום הכיפורים נכפה עליהם – שיקפו את התחושות שעוצבו במלחמה וסייעו לדור מלחמת יום הכיפורים להתמודד עם ההשלכות שלה והמציאות הקשה.

חשוב מכך, תובנותיו של דור זה תרמו להתגבשותם כדור סוציולוגי ובאמצעותן הם בידלו עצמם מדור המדינה. דברים אלו מומחשים היטב בפרודיה של דן אלמגור על שירו של נתן אלתרמן, "מגש הכסף", ובַספר הם מומחשים בְּסצינה דרמתית ובוטה: ברוך הוזמן לטקס הסרת הלוט מהאנדרטה לזכר חללי גדוד חרמ"ש-מילואים. עם הגעתו הוא מתבקש לחתום בספר הגדוד והוא רושם: 'חרמשו של מלאך המוות'. רק לאחר מעשה הוא עומד על מלוא המשמעות של האמירה הגלומה במשפט שכתב, ונחרד;  לא בטוח אם יש לו זכות לדבר בשמם של אחרים, ובמיוחד בשם החללים, ולייצג את הדור שלו ולהביע בשמו תסכול מהמצב הבלתי אפשרי שנכפה עליהם, התובע מהם לציית בעל כורחם לאידיאלים של דור המדינה ולַדוקטרינות הביטחוניות שלהם (עמ' 56-55).

לסיכום, 'שלישיית בית הכרם' מזמן לקורא רגעי עונג מהכתיבה העשירה בדימויים ותמונות חיות שרשמיהן עשויים ללהעסיקו זמן רב אחרי שקרא את הספר. במיוחד נהניתי מהיכולת של אורן, מלוחמי 73', לגעת במאפייניו של הדור שלו, דור מלחמת יום הכיפורים – או "הדור השני", כפי שהוא מכונה בספר. זהו דור שהעז למתוח ביקורת  ולומר "לא" לדור המדינה, זהו דור שבידל עצמו מהדור הקודם לו כשהוא מגדיר את הדוקטרינות הביטחוניות שלהם, שהובילול"מצב המלחמה" כלא מציאותיות. זהו דור הפוסל את הגישה שמצב המלחמה הינו דטרמניסטי ועושה זאת באמצעות פרשנות מחודשת למיתוס העקדה, שכותרתה: "עקדה נצחית".

עם זאת, זהו דור שלא התגבש כראוי אלא נותר "תקוע", במובן זה שהשלב בחייו של דור סוציולוגי זה, שבו אמור היה לעצב השקפת עולם קונסטרוקטיבית, נדמה כלא היה. מצב התקִיעוּת המאפיין את דור מלחמת יום הכיפורים מומחש בַּספר בַּאינטראקציות בין ברוך ודמויות מבני דור המדינה, כגון אימו וקותי – שלעתים תכופות העירו לו והציקו לו על שאינו עושה משהו ממשי ומועיל; רמזו לו ואף התייחסו ישירות ל"תקיעותו". הספר ממחיש זאת היטב באחד הדיאלוגים, כאשר אימו של ברוך שואלת אותו: "אז מה אתה רוצה עכשיו ברוך?" הוא מתרגם לעצמו את דבריה כאילו היא שוב שואלת: "למה אתה תקוע כל כך?" (עמ' 139)וברוך אינו משיב לה;

בתוך תוכו הוא מאשים את הדור הקודם – הדור שלה – בַּ"תקיעות" שלו. את "תקיעותו" מתאר ברוך לעתים במונחים של "הֶעדר" ו"החמצה" בחייו, שלא באשמתו, כפי שממחיש זאת אחד המשפטים המשמעותיים ביותר בספר, הגם שהוא קצר יחסית: "אין לי וגם אולי לא היה לי אף פעם מקום שהוא באמת שלי", אומר ברוך לחברו אהרון. (עמ' 27). ואולי יש בהתבטאות זאת כדי להעיד לא רק על תחושת ה"החמצה", המסומלת במילים "אין לי מקום שהוא באמת שלי" – כשלעצמו, מסר קשה. אולי דבריו של ברוך מתייחסים למצבם הנפשי של מרבית בני הדור שלו, שגדלו בצילו של דור המדינה ???

דוריס לסינג – לזכרה

הסופרת הבריטית, דוריס לסינג, ילידת 1919 הלכה לעולמה היום (17.11.2013). עולם הספרות אבל על מותה של סופרת שהייתה מבין החשובות ביותר במאה ה-20. לסינג שזכתה בפרס נובל לספרות  (2007) בגיל מאוחר יחסית – 88 – מסמלת עבור הבריטים והעולם כולו את התשוקה לכתיבה איכותית. היא התמסרה לכתיבה כמו כל בעל מקצוע האוהב את מלאכתו. ספריה עוסקים בנושאים מגוונים החל מפוליטיקה וכלה במדע בידיוני. האמירות המאפיינות את אופן חשיבתה המיוחד של לסינג על החיים וכל מה שכרוך בהם שבו את לבי ואת ליבם של רבים מקוראיה.
Doris Lessing with her  prize insignia of the 2007 Nobel prize in literature

Doris Lessing with her prize insignia of the 2007 Nobel  prize in literature . Photographed by Shaun Curry/ AFP/ Getty Images

אחת האמירות של לסינג, להלן, מתיחסת לבחירת ספר קריאה, ליחס של הקורא לספר שבחר לקרא בו, לדרך שבה עלינו להתיחס לכל ספר קריאה באשר הוא. בנוסף וחשוב לא פחות לדעתה של לסינג, הוא העיתוי המתאים לקריאת ספר מסויים. אוהבי הקריאה בוודאי יסכימו עם כל מילה שבציטוט הלקוח מתוך ספרה "מחברת הזהב" – יצירת מופת כשלעצמה:

There is only one way to read, which is to browse in libraries and bookshops, picking up books that attract you, reading only those, dropping them when they bore you, skipping the parts that drag-and never, never reading anything because you feel you ought, or because it is part of a trend or a movement. Remember that the book which bores you when you are twenty or thirty will open doors for you when you are forty or fifty-and vise versa. Don’t read a book out of its right time for you

ובתרגום חופשי:

יש רק דרך אחת לקרא: עליכם לנבור בספריות ובחנויות ספרים, לקחת ליד ספרים הנראים לכם מושכים, ולקרא רק את אלו. אלא שברגע שהספר שלקחתם ליד מתחיל לשעמם, עזבו אותו, או דלגו על חלקים שנמשכים עוד ועוד. לעולם אל תקראו ספר רק משום שאתם חשים שזה מה שצריך לעשות, או שהספר המסוים הפך לשם דבר ולרב מכר. זיכרו שהספר ששעמם אותכם כשהייתם בני עשרים או שלושים עשוי לפתוח בפניכם דלתות כשתהיו בני ארבעים או חמישים – וגם ההיפך נכון. אל תקראו ספר בעיתוי שאינו נכון עבורכם.

יהי זכרה ברוך

קידום מכירות על ידי המו"ל

קידום מכירות – לגיטימי בחברה המודרנית * בניסוח מעט שונה – שיווק אגרסיבי הנו מעשה לגיטימי בכל תחום שבו התחרות רצחנית * השאלה היא מהו הקו הדק המבדיל בין שיווק אגרסיבי של ספרי קריאה לבין הגזמה שיש בה טעם לפגם?

בסופשבוע היה לי חשק לקחת ליד ספר ולשקוע בסיפור דמיוני שאין בינו לבין האקטואליה ולא כלום. לא חשיבה מעמיקה, לא מורכבות לשונית או רעיונית, לא ריגושים מופרזים, לא מועקות, לא התפלספות או כל אותם אמצעים המוכרים ספר – כל זה לא עניין אותי.

ומה העלה הגוגל בחכתי? את "הילד שנגע באף של נמר" של קרול ברץ'. ביקשתי מבן זוגי למצוא את הספר בספרייה בה אנחנו מנויים וקיבלתי אחר כבוד את המבוקש. העפתי מבט על עטיפת הספר – היא מדברת בשם עצמה – מופיעה כאן תמונה ברורה של הפה הפעור של חיית טרף ומעליה הכותר "הילד שנגע באף של נמר", על רקע אדום. רק אז הבחנתי בכיתוב נוסף אך מוצנע, שמופיע מתחת לכותרת – הספר, כך נכתב על גבי הכריכה הקדמית שלו, מיועד לכל מי שאהב את "חיי פיי". למרות שברץ' איננה זו שחיברה את חיי פיי – ההמלצה כתובה על גבי הכריכה הקדמית. בנוסף, המו"ל טרח לציין גם את המילים, "מועמד לפרס בוקר 2011". בדקתי וגיליתי שאכן הספר היה מועמד ואפילו עבר סינון ראשוני.Jamrach's Menageriesקרול ברץ

עד כאן הממצאים הראשוניים. התחלתי בקריאה והיכרות עם גיבור הספר, ילד קטן המתגורר בשכונת עוני בלונדון של לפני מאה וחמישים שנה – אמצע המאה ה-19. כבר בעמודים הראשונים התברר לי שהתרגום לא משהו. חבל, יכולתי הרי לקרא את המקור, באנגלית, חשבתי לעצמי. אחרי מאה עמודים החלטתי – סטופ! גיגלתי והגעתי למידע בנוגע לכותר המקורי באנגלית.

קורה לכם שאינכם מבינים מה הקשר בין שם של כותר בעברית לשם הלועזי המקורי שלו? אגב, גם שמות הסרטים מכוונים למשוך קהל מקומי ולכן הם משקפים משהו מתוך העלילה ולעתים אין כל התאמה בינם לשם  הלועזי המקורי. ומה לגבי הילד שנגע באף של נמר, בהוצאת כינרת, זמורה-ביתן 2013? הכותרת המקורית היא Jamrach's Menagerie. אה! עושה רושם אחר לגמרי מהכותרת שנבחרת לעותק בעברית, לא?

באתר הסוקר את כישוריה של קרול ברץ', הצצתי בתצלום שעל גבי הכריכה הקדמית של הכותר באנגלית. חיפשתי אחר הבדלים נוספים בין הכיתוב שעל גבי הכריכה לבין זה המופיע בעותק שבידי. אריזה בהחלט נועדה למכור את המוצר שבתוכה, אבל האם זה אתי למתוח את החבל עד כדי כך? התחכום השיווקי בכותר בעברית גלוי וברור. המו"ל המקומי הוסיף מידע מתחת לשם הספר, במטרה ברורה להגביר את היקף ההכנסות שיהיו לו מהספר – אבל לעניות דעתי, התוספת היא עליית מדרגה בטריק השיווקי האגרסיבי של ספרי קריאה. התחכום של המו"ל מסתכם בשני משפטים – האחד פונה לקהל המכיר את המוסד "פרס בוקר" היוקרתי, והשני מכוון לאלו שקראו או צפו בסרט הנפלא "חיי פיי".

וכאן עלי להדגיש – המו"ל של הכותר הלועזי לא נדרש לתחכום מסוג זה. הספר נמכר. קהל הקוראים הנאמן של קרול ברץ' דרג את הספר ב-4 כוכבים מתוך 5. יפה. זאת מבלי שנזקק למידע הנ"ל.

מה שעושה את העניין השיווקי לבעייתי בעיניי ואף מאוס הוא התרגיל המסריח הזה של המו"ל הישראלי. עד היום קראנו ספרים בגלל שנכתבו על ידי סופרים נערצים, מוכשרים ואהובים וגם בגלל רשימות רבי המכר והמלצות לקריאת ספרים של מחברים לא ידועים. מעתה עלינו להשתכלל ולעמוד על המשמר למרות ההמלצות. עלינו לפתח חיישנים חדים ולקרא את כל האותיות המופיעות על גבי הכריכה הקדמית – עם דגש על "הקדמית".

"מועמד" לפרס בוקר אינו אומר דבר וחצי דבר. אלפי ספרים נשלחים לקרנות יוקרתיות בכל שנה כדי לזכות בפרס שיריץ את המחברים שלהם קדימה ויאפשר להם להתפתח בתחום. מי כמונו, כותבי הספרים, יודע זאת (כולל אותי). ובאשר לתוספת האסוציאטיבית – הספר מיועד למי שאהב את "חיי פיי" – זו מכשלה ענקית. יש בינינו רבים שאינם זוכרים את שמות מחברי הספר שקראו רק לאחרונה, שלא לדבר על ספרים שקראו אתמול ושלשום. מלבד ספריהם של מחברים נערצים ואהובים.

קוראים יקרים, תפשפשו בזיכרונכם ואמרו בקול רם את שם מחבר הספר "חיי פיי"? כמה מכם זוכרים אותו? ואם נגלה לכם שמחברת הספר – קרול ברץ' – איננה זו שכתבה את חיי פיי, ושההפניה לחיי פיי, המופיעה על גבי הכריכה הקדמית של הספר היא בגדר הולכת שולל של כל אלו שהתלהבו מהעלילה בחיי פיי (כולל אותי) אך לא שמו לב לשם המחבר (לא כולל אותי)? לכו תחפשו את שם המחבר ותיווכחו – לא קרול בירץ' כתבה אותו, אלא יאן מרטל (מרשה לעצמי להוסיף המלצה חמה לספרו – וירג'יל וביאטריס).

מה לעשות? לעשות. או להטיח את התלונה בפני המו"ל. שכן קהל קוראי הספרים ממילא הולך ומצטמצם ופעולה שיווקית כזו עוד עלולה לגרום לצמצום ניכר עוד יותר. ו/או – לפתח נוגדנים. כן, לכל סוג של אמירה יש טווח זמן שבו היא אפקטיבית ושלאחר שטווח הזמן הזה פג היא כבר לא מסוגלת למכור את המוצר שאליו הוצמדה.

אצא מעודדת אם דברי יסייעו לפיתוח נוגדנים למקרים כמו זה שבו נתקלתי, במיוחד בקרב קהל קוראים שאכפת להם מהמהות, ושמציק להם כשמו"ל מנסה "לעבוד עליהם בעיניים" בדרכים חדשות לבקרים.

מלחמות דת – "מפלצת איומה"

הנושא הדתי שהפך לאחד מתפוחי האדמה הלוהטים של הרכבת הקואליציה בישראל 2013, הוא המשכו של "מלחמות דת" בין חילונים גמורים לבין יהודים חרדים, בין הציונות הדתית לבין דתיים קיצוניים. זו ספירה שבה התנסו ומתנסים עדיין גם עמים אחרים. קיצוניות דתית היא אבן נגף לכל אורך ההיסטוריה האנושית. "גלוריה" של גלדוס בניטו פרז, רק ממחיש חלק קטן מהיסטוריה זאת, ומספק תובנות לא שגרתיות.

האם אהבה יכולה לגשר בין אמונות דתיות כאשר המאמינים מאוד קנאים לדתם? האם שני ניגודים דתיים יכולים להתמזג? אין על כך תשובה ברורה ב"גלוריה" והמעוניינים יכולים להתענג על "רוח התקופה" העולה מתוך הספר ולהרהר אחר תובנותיו של הסופר הספרדי המהולל, יליד המאה ה- 19 – גלדוס בניטו פרז.

גלדוס כתב את הרומן ב- 1877 מבלי להכיר יהודים, "שעדיין נעדרו מארצו". 400 שנה אחר גירוש ספרד (1492) הכאב לא נשכח. גלדוס דן בנושאים שהיוו חידוש עבור קוראיו, אעפ"י שלא הכיר יהודים מקרוב. הוא היה מסוגל להבין במבט לאחור עד כמה נפגעו היהודים בארצו. הוא ניסה להעביר לקוראים את תחושותיו ורצה לקבל "פידבק" על-פיו יוכל לדעת האם בני ארצו מסוגלים ואף מוכנים להודות בכך שאין אמונה דתית שהיא "אמיתית" יותר מאחרות, או "צודקת" יותר או "ראוייה" יותר מזולתה.גלוריה

העלילה מתרחשת בכפר קטן בספרד, השוכן ליד חוף הים. כל בני הכפר הם נוצרים קתוליים. התקופה מאופיינת בפנאטיות דתית ובחוסר סובלנות כלפי דתות אחרות. במרכז העלילה נמצאת אהבה גדולה בלתי אפשרית בין גלוריה ודניאל מורטון. גלוריה היא צעירה ספרדייה, משכילה למדי וקתולית אדוקה. העלילה מתפתחת לכיוונים מפתיעים ביותר כשנכנסת לתמונה אימו של דניאל, הקרוייה מַדַמָה אסתר. אהבת האם שלה מונחת על כף המאזניים  – ועל הכף השנייה "מלחמות הדת". מתנהל דו-קרב בינה לבין בנה, דניאל, הממאן לשמוע שהיא מתנה את אהבתה באמונה הדתית שלו.

הספר אינו מתיימר להיצמד לעיר או כפר מסויימים שניתן למצוא אותם על המפה. אדרבא, מלשון הספר מבינים כי את הכפר שבו מתרחשת העלילה "אין לחפש במפה גיאוגרפית אלא במפה הרוחנית של ספרד". אכן, כבר בתחילת הספר מכניס אותנו הסופר לתוך הסביבה הרוחנית של סוף המאה ה- 19, תקופה של קנאות דתית קיצונית בספרד. בהמשך הספר ניתן ללמוד שאנגליה של אותה תקופה טיפחה קנאות דתית וגרמניה של שלהי המאה ה-19 כבר טיפחה אנטישמיות על בסיס חברתי-כלכלי.

הדיאלוגים מלאי תובנות – זה כשלעצמו הצדיק את הקריאה ב"גלוריה"

הסיפור מספק דיאלוגים מלאי עוצמה בין נציגי הדת הקתולית לבין ה"עברי", דניאל מורטון. גם בין בני משפחתה של גלוריה מתקיימים דיאלוגים באווירה טעונה אך מלאת תובנות.

גם סוגיית הלאום היהודי עולה בשיחות. לדוגמה, השיחה המתנהלת בין דניאל לבין אביה של גלוריה:

"… כי זו הלאומיות שלנו. אין לנו מולדת בחבל ארץ כלשהי, ויצרנו קהילה של פעילות דתית תוך שמירה על החוק. מתוך זיקה למדינה החברתית שלנו יש לנו הרבה יותר קרבה אינטימית בין האנשים מאשר לכם במולדת, במשפחה ובאמונה." את זאת אומר דניאל וממשיך להצביע על אפיוני הנצרות לעומת היהדות, "הדת בעיני הנוצרי אינה יותר מאשר דת; לגבינו הדת אינה רק האמונה, היא גם הגזע, זו כברת ארץ מוסרית, שאנו חיים עליה, זו הלשון, זה גם הכבוד, אותו כבוד, שאתה מדבר עליו, ושאצלנו אינו מובן ללא המצפון, ללא המחיבות לאהוב דת קדושה ומכובדת אחרת, שמבזה אותנו".

 גלדוס מסיים את ספרו באמירה חזקה – מלחמות הדת הן "מפלצת איומה"  

"זו מפלצת חסרת שם, ואילו היה לה שם הייתה מחברת בצורה מסתורית את הנעלה, שהיא הדת, עם הנקלה ביותר, שהיא המחלוקת." תובנה שהיא ממש פנינה. לכך מצטרפת תובנה נוספת שאין להתעלם ממנה – "קרבנות רבים מוקרבים כדי לרצות אותה" והיא "נועצת את טופרי רגלה האחת בהיסטוריה ואת טופרי רגלה השנייה בפילוסופיה".

אין הגיון במלחמות הדת. שכן, הלוחמים נסוגים לאחר "שהגירו את דמם היקר." אבל לא ברור, "מי הטיל אותם לקרב האכזרי?"

על השאלה הרטורית הנשאלת בספר, "האם ישובו להתמודד בקרב האכזרי הזה?" – שאלה שהיא בעיקרה פילוסופית – אין המחבר משיב.

——–

ותודה לרימונים – הוצאה לאור, למתרגמים המלומדים, מנחם ארגוב, בין טובי מתרגמי הספרות הספרדית בישראל, ורוזה בוראקוף. יש לציין כי הספר ראה אור בעברית הודות לסיוע אגף הספר, הארכיונים והספריות של משרד התרבות של ספרד. והוא הושק לפני כמחצית השנה בחסותו של מכון סרוונטס בישראל.