קטגוריה: אידיאולוגיה

מעשה תרבותי-היסטורי: הקמת ארכיון התנחלויות

ככל שנחשפים מסמכים ומתגלה מידע הקשור להתנחלויות והקמתן, מתעורר הצורך לבדוק האם המניע להקמת הפרויקט הוא פוליטי, או שמדובר בעבודה ארכיונית א-פוליטית?  

התנחלות בשומרון (שא-נור) 1978. קרדיט: ויקיפדיה

מעשה תרבותי-היסטורי: מיליוני עמודים שרובם המכריע מעולם לא נחשפו לעיון הציבור, ייחשפו באמצעות ארכיון המיועד להתמקד בהתנחלויות. הארכיון ייפתח בקרוב בניו יורק. הסיבה לכך למיקומו דווקא בניו יורק מעניינת; אבל מעניינת עוד יותר העובדה שהוגשו בג"צים, ורבים כאלו עוד יוגשו, עקב התעקשות המדינה שלא לחשוף מסמכים.

דר יעקב לזוביץ', גנז המדינה בשנים 2011-2018, מדווח בראיון מיוחד ל"כאן תרבות" (30.8.2022) על הקמת ארכיון יחיד מסוגו המוקדש כולו למפעל ההתנחלויות. הוא גם מי שטורח על הקמת הארכיון. העבודה לקראת איסוף חומרים על ההיסטוריה של הקמת התנחלויות בישראל החלה לפני ארבע שנים ב- 2018, כאשר לזוביץ' פרש מעבודתו: "אין זה סוד שארכיון המדינה מכיל כמויות אדירות של חומרים מעניינים וחשובים על מגוון נושאים", אמר בראיון והדגיש, "הבעיה היא שחלקם עולים תדיר בשיח הציבורי ונדונים כל הזמן. כל זה במצב שבו, פעמים רבות חסר מידע מהימן, מכיוון שהחומר של הממשל סגור." מה שדחף את לזוביץ' להקים את הפרויקט היא, לדבריו, "שאלה שצריכה להטריד את כולנו: מה חלקו של הממשל במפעל ההתנחלויות?"

הקמת ארכיון בסדר גודל עצום כרוכה קודם כל בשאלת של תקציב. לזוביץ' והצוות שאיתו תרו אחר מכונים מוכרים בעלי מוניטין  כולל מכוני מחקר בישראל, ושאל אם הם מוכנים להשתתף בפרויקט. התשובה הרשמית שהתקבלה הייתה בדרכך כלל שלילית בנימוק של בעיות תקציב. למעשה, כולם הסכימו שהפרויקט חשוב, אבל אפשר היה לחוש בחוסר נכונות להיות מעורבים במה שעשוי להתגלות לבסוף כ"חומר נפץ". מרכז טאוב היה היחיד שהקצה סכומים מתאימים מבלי להיכנס לעובי הקורה של אופי המסמכים. עד היום נסרקו מיליון ורבע מסמכים שיועברו למרכז טאוב לחקר ישראל, באוניברסיטת ניו יורק. זאת תהיה העברה דיגיטלית ללא תצוגה פיזית.

הקשיים שבדרך והממצאים המעניינים הראשונים

הקמת הארכיון נתקלת תדיר בקשיים לא מעטים, לדוגמה, האטה בקצב ההתקדמות הרצוי עקב "גרירת רגליים", כאשר מוגשת בקשה לפתוח חומרים לעיון הציבור. התנהלות של גרירת רגליים אפיינה בראש ובראשונה את ארכיון המדינה וארכיון צה"ל. לזוביץ' נזכר באחד המסמכים שהגיע לידיו, שהיווה עבורו טריגר להירתם לעבודה המפרכת של הקמת הפרויקט. מסמך שמשך את תשומת ליבו וגרם לו לומר – רגע, זה מסמך שחייבים לפרסם. המסמך נמצא בתיק מתקופת שלטון מפלגת העבודה, כאשר ראש הממשלה היה אהוד ברק (סוף שנות התשעים). ברק היה ידוע כמי שתמך בתהליך שלום עם הפלסטינים, שמן הסתם עלול היה לפגוע במפעל ההתנחלויות. המסמך היה של משרד השיכון. תוך כדי מהלכיו של ברק, משרד השיכון עסק בתכנון ארוך-טווח של גוש-עציון, כאילו כלום לא קורה. זאת דוגמה אחת לאי דיוקים בדעה הרווחת שלפיה, מפעל ההתנחלויות היה יוזמה של הימין הישראלי. עיון נוסף במסמכים מראה שבעצם, המפא"יניקים היו הראשונים שעסקו בכך. תגלית זו עולה מדיונים נוקבים בישיבות ממשלה, שהתיעוד שלהם היה סגור עד לאחרונה. הדיונים התקיימו החל מסוף שנות ה- 60 ותחילת שנות ה-70, ועסקו בהקמת התנחלויות בבקעת הירדן, בסיני, בגוש עציון ובחברון. כעת מתברר שגם בשנות ה- 90 הייתה תוכנית להקמת התנחלויות. 

ככל שנחשפים מסמכים ומתגלה מידע הקשור להתנחלויות והקמתן, מתעורר הצורך לבדוק האם המניע להקמת הפרויקט הוא פוליטי, או שמדובר בעבודה ארכיונית א-פוליטית?  

לזוביץ' מבהיר מעל לכל ספק שהקמת הארכיון נובעת ממניע א-פוליטי. זו עבודה ארכיונאית לכל דבר. הארכיונאי לוחץ על רשויות המדינה לפתוח תיקים, "והכל למען המחקר, בלי אג'נדה פוליטית".

לעתים נדרשת התערבות בג"ץ, וכאן מתעוררת עוד שאלה: האם בג"ץ מוכן לנקוט עמדה? בדרך כלל, אם ארכיונים מסרבים לפתוח מסמכים בזמן, ויש "גרירת רגליים", החוקרים פוחדים להתעמת עם הפקידים, שלא יצא שכרם בהפסדם. לכאן שייכת השאלה לגבי מידת מעורבותו של בג"ץ בויכוח ביניהם. לאחרונה (2/2022) פנה לזוביץ' לבג"ץ בעניין פתיחת חומרים שבארכיון המדינה לעיון. בג"ץ לא היה מוכן להתערב. הוא מעולם לא נקט עמדה במה שנוגע להתנחלויות. למעשה, בג"ץ נמנע מכך. יחד עם זאת, בג"ץ נקט עמדה בנוגע לפעילות הצנזורה הצבאית בארכיון המדינה.

המסמכים שהארכיונים השונים לא מוכנים לשחרר בזמן לטובת הפרויקט הם בעיקר החלטות המתקבלות בישיבות ממשלה. זאת למרות שעל-פי חוק ישיבות ממשלה חייבות להיפתח לעיון הציבור אחרי 30 שנה. בפועל, ישיבות ממשלה פתוחות לעיון כיום רק עד 1978. הבקשות של לזוביץ' נתקלות בסירובים ותירוצים שונים, במיוחד של ארכיון צה"ל. הארכיון נוקט עיכוב יזום מתוך הבנה שככל שהשירות לציבור יהיה יעיל יותר, כמות הפניות תגדל בהתאם והארכיון יתרשל במילוי משימותיו השוטפות.

לסיום, ממה שהושג עד כה לזוביץ' מתרשם מתמונה אחת מעניינת במיוחד. מבלי לברר מה האג'נדה הפוליטית של כל פקיד ופקיד בבירוקרטיה הישראלית, נבירה בחומר הבהירה לו שלא השרים, אלא דווקא הפקידוּת הישראלית היא זו שנתנה תמיד כתף לכל מהלך שקשור למפעל ההתנחלויות. למעשה, הפקידוּת נוהגת כך עשרות שנים. היא מנתבת ומזרזת כל עניין שרלבנטי להתנחלויות. לזוביץ' הופתע מכיוון שממצא זה מנוגד לכל מה שסברו עד אז: "לפני שהתחלתי בפרויקט הנחתי שאמצא חבורה קטנה אך נחושה, חבורה חיצונית (מתנחלים) שיודעת לתפעל את המערכת כדי להשיג את מה שהם רוצים. זה מה שחשבתי שאמצא. אבל ככל שאני נובר בחומר, אני רואה שלא כך היה. הפקידוּת העניקה עדיפות למשימות הקשורות בהתנחלויות. הלחץ מבחוץ היה קיים. אבל הפעילות סביב ההתנחלויות לא התחילה שם."

—————-

* להלן הריאיון המלא ב"כאן תרבות" (30 אוגוסט 2022)

** עובדי גנזך המדינה עוסקים מאז הקמת המדינה בזיהוי התיעוד שבמוסדות המדינה ובהבאתו לארכיון, בסידורו, בשימורו ובהעמדתו לרשות הציבור. סריקה מואצת של המסמכים החלה ב- 2015, וב- 2016 הוקם אתר אינטרנט חדש אשר מאפשר לחפש ולצפות בתיקים ומסמכים. הדיגיטציה של התיקים הביאה לשימוש מוגבר בארכיון. בספטמבר 2020, הודיע ארכיון המדינה שהוא מתכנן לפרסם מאות מיליוני מסמכים בעזרת בינה מלאכותית. הטכנולוגיה נועדה לאתר מידע מסווג, ותאפשר לארכיון לעבור על מסמכים במהירות שהייתה דורשת אלפי שנות עבודה. המידע יועבר למומחים שיקבעו אם ניתן לפרסמו. (ראו: ויקיפדיה, ארכיון המדינה).

עיטורי כבוד ותמונות מלחמה

מלחמת העולם הראשונה (28.7.1914-11.11.1918) עומדת במוקד הספר "מלחמה וטרפנטין", נובלה ביוגרפית מאת הסופר הפלמי הנודע, סטפן הרטמנס (הוצאת מודן, מפלמית: אירית באומן, 2020, 383 עמ'). המפגש עם ההרג ההמוני קיבל ממד חדש במלחמה זו. מרכז הכובד של הספר הוא תהליך זכירתו והנצחתו של הקרב. תהליך הפיכתה של חוויית הדמים הנוראה למיתוס משלהב ורב עוצמה. מלחמת העולם הראשונה תועדה באמצעות מסמכים ומעט מאוד צילומים משדה הקרב. במקום צילומים צורפו ליומני המלחמה איורים וציורים של חיילים בעלי כישרון ציור. כאשר סוקרים את התיעוד שנותר ממלחמה עקובת דם זאת, חשוב לדבר גם על כך.

****

קראתי בעניין רב את "מלחמה טטרפנטין", נובלה ביוגרפית, מאת סטפן הרטמנס, המבוססת על יומן רחב יריעה שהותיר סבו של הרטמנס, אורבה מרטינס, ובכך סיפק חומר גלם לכתיבת הנובלה. הנובלה מתעכבת פעמים רבות על מהות היחסים החמים והקרובים בין הרטמנס הנכד ומרטינס הסב. מה שמסביר את המניע של הרטמנס לכתיבת הנובלה. הרטמנס, הנכד, שהכיר רק את שגרת הזקנה של הסב, את אהבתו לציור ואת נישואיו הממושכים לסבתו, נחשף לצדדים הכאובים יותר, והמעונבים פחות שלו, וברא דמות עמוקה ומורכבת, שנושאת על גבה את היצירה בהצלחה גדולה. שלושת החלקים של "מלחמה וטרפנטין" יוצרים תמונה מורכבת של חוויות הילדות של מרטינס, טראומות הבחרות שלו והשגרה שהוא ניהל בחייו הבוגרים, אחרי המלחמה. נמסרים לנו פרטים על תקופת הילדות והנערות של מרטינס, שהתאפיינה בעוני מרוד והתנהלה בצל חוליו חסר התקנה של אביו. הפרק הראשון מכניס את הקורא לאווירה של חיי טרום המלחמה בכפר בבלגיה. התיעוד הוא דמוי תסריט-חי, המתאר חיים מהיד אל הפה, אהבות, דאגה למשפחה, ובראש ובראשונה, דאגה לפרנסה. מרטינס, הילד, מבין שאביו גוסס מזה שנים. הוא ער לאהבה ולמסירות השוררת בין אביו לאמו. מעל לכל זאת הייתה משפחה פלמית טיפוסית. הילדים השתתפו בפרנסת המשפחה, כדבר מובן מאליו.

קרדיט: אתר סימניה

מרבית אוכלוסיית הכפר היו קתולים אדוקים. הקשר שלהם לכנסייה היה כזה שכל חולי, מחסור, מוות, ואפילו בחירת מקצוע לילדים היו כרוכים בהיוועצות עם אב הכנסייה. ההשפעה שלו הייתה כל כך חזקה עד שניתן להשוותה עם מעמד הרבי בקהילה היהודית האולטרה-אורתודוכסית (חרדים).

מקום מרכזי בספר יועד לאמנות הציור. ספציפית, במשפחתו של מרטינס כישרון הציור היה נחלתם של הסב והאב, כישרון שהציל אותם לא פעם מחרפת רעב. הכנסייה סיפקה עבודה לאנשים אלו, כשהיה צורך לשפץ ולרענן את ציורי הקיר והפרסקו של הדמויות הקדושות שקישטו את קירות הכנסייה. וכל זה תמורת תשלום זעום. גם מרטינס, ניחן בכישרון ציור. זה הועיל לו לצלוח את החיים, במיוחד בשנים בהן היה מגויס לקרב במלחמת העולם הראשונה,  ולחם יחד עם חיילים פלמים וולנים נגד הגרמנים באירופה, בתעלות ובשוחות, בזחילה בבוץ, ברעב ובחולי. המלחמה התנהלה בעיקר באירופה בחמש חזיתות עיקריות. "מלחמה וטרפנטין" עוסק בחזית המערבית שכללה את בלגיה וצפון מזרח צרפת. המלחמה הייתה מלחמה כוללת ראשונה בעולם, שנמשכה מאז 1914 עד 1918. ניהול המלחמה נעשה בעיקר באמצעות פקודות וקללות וללא הכשרה הולמת לתנאי הלחימה הבלתי-צפויים שבהם נתקלו הלוחמים. אל מול התופת ומראות הזוועה נהג מרטינס לשלוף את שפופרות הצבעים והנייר מתרמילו, כל עוד אלו שרדו, ולצייר במהירות הבזק את המראות שהיה עד להן. שכן, ייעודו היה אמנות. לא נותר זכר מהציורים והאיורים של מרטינס משדה הקרב. חסרונם בספר הוא עובדה מצערת.

כאן המקום להרחיב את היריעה אל מעבר לכתוב בספר. שתי סוגיות בהקשר זה ראויות להבלטה:

א. תיעוד רגעים במלחמה. הרטמנס אינו מתייחס לסוגיית הצילום באותן שנים. לא כל שכן היכולת הטכנולוגית לנייד מצלמות במלחמה המתנהלת בעיקר בדילוג בין שוחות. שתי תגליות טכניות הן הבסיס לצילום המודרני – היכולת לראות תמונה על גבי משטח שאליו היא מוקרנת והיכולת ללכוד את התמונה ולשמר אותה. רק בשנת 1888 הומצא הפילם (!). המצלמות הדיגטליות התפתחו בשנות ה-80 של המאה ה-20. עד אז המצלמות שקלו כ 3.5 ק"ג ואיכות התמונה בשחור לבן הייתה 0.01 פיקסל. כך שבתקופה בה אנו עוסקים, המצלמות לא היו ניידות, היו יקרות מאוד ורובן היו בלתי ניתנות לניוד בתנאים רגילים, לא כל שכן, בתנאי שדה בצל ההפגזות והירי. זה מסביר חלקית את ריבוי האיורים שמרטינס טרח עליהם בכל רגע אפשרי במהלך הקרבות, באין בידו מצלמה ניידת. מה גם שמומחיותו הייתה אומנות. כדי לסבר את האוזן, בארכיון מדינת ישראל נמצא יומן מלחמת העולם הראשונה, שערך ליאו לסמן, שהשתתף בה כחייל גרמני. ליאו לסמן נולד ב 1891 בהמבורג למשפחה יהודית, הוא התנדב לשנת שירות בצבא הגרמני. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, התנדב לשירות צבאי ושירת בגדוד ארטילריית שדה . לאחר המלחמה, שב להמבורג והשתלב בעסקי ההוצאה לאור של משפחתו. ב 1937 הכין לסמן יומן מלחמה ושילב בו תצלומים, מפות, מכתבים, קטעי עיתונות ותיאור מודפס של עלילותיו בצבא. בתו, אווה עין-דור, מסרה את יומן המלחמה לארכיון המדינה לפני כמה שנים, והתירה להציג צילומים מהיומן בבלוג הארכיון. בנספח ליומן, לסמן פרסם תמונות שלדעתו ראויות להיזכר.

קרדיט: אתר סימניה

ב. תמורות בתפיסת המלחמה בעקבות ההתרחשויות וההרג ההמוני במלחמת העולם הראשונה. רוח ההתנדבות היא דבר אחד שהתרחש שם. כולם נתנו כתף, החל מהלוחמים והמפקדים, וכלה באחרוני הרופאים והאחיות. כולם ללא יוצא מהכלל, גם המשפחה בבית, עזרו. מעבר לכך, מלחמת העולם הראשונה נחשבת לפעם הראשונה בהיסטוריה של העולם המודרני שהאדם השתמש בנרטיב "למות למען המולדת". זה אינו מובן מאליו. יסודות הנרטיב של חוויית המלחמה הונחו זמן רב לפני מלחמת העולם הראשונה, הנרטיב רב העצמה צמח מלמטה, מהעם, תחילה כ"פולחן הנופלים בקרב", תוך עידוד מטעם הממסד שיצר תחושה של האלהת הנופלים וטשטוש הפחד והחרדה באמצעות חפצים דמויי פגזים שנרכשו בחנויות כלבו לשם קישוט הבית. היה צורך לתת משמעות למוות בסדר גודל שלא נודע עד אז. ספר שעשוי להעניק הבנה כוללת ורחבה על "האלהת המלחמה" ו"קידוש המוות וההרג ההמוני" במלחמה זו, תחילה, ואחר-כך במלחמה המודרנית, הוא "הנופלים בקרב", מאת ג'ורג' מוסה, (הוצאת עם עובד ספריית אופקים, 1990, מאנגלית: עמי שמיר, 264 עמ'). מוסה מסביר כיצד התגברו על הזיכרון הנורא של מלחמת העולם הראשונה, "שהפך באירופה במיוחד לעבר מהולל ורב השראה".  מוסה סבור ובצדק שצריך להבין עד כמה היה חשוב להחדיר את "פולחן הנופלים בקרב", ובכך לתת משמעות למוות ולאלו שנותרו נכים לכל חייהם. בתיה גור (בהארץ 1993) כותבת בביקורת על ספרו של מוסה על "הרומנטיזציה של המוות בקרב", לנוכח העובדות: מספרם של חללי מלחמת העולם הראשונה עלה פי שניים ויותר ממניינם של הרוגי כל המלחמות הגדולות שניטשו בין השנים 1790-1914. כשלושה-עשר מיליוני בני אדם מתו במלחמת העולם הראשונה, וכיצד, יחד עם זאת, נהפכה מציאות המלחמה למיתוס אצילי ומרומם נפש.

*****

ובשולי הדברים, הנה מבחר ציטוטים מ"מלחמה וטרפנטין", שראוי לאזכר ברשימה זאת:

עמ' 220: "אני קורע את המעטפה שעליה מוטבע כתר קטן: שמי מופיע ברשימת אנשי הצבא שיקבלו תואר אביר מסדר הכתר." (דבריו של מרטינס)

עמ' 231: "אני מוציא מכיסי את קופסת המתכת עם עיטורי הכבוד שלי" (דבריו של  מרטינס), וכך אומר לו מפקדו: "רב סמל… זכית בעיטורים מרשימים".

עמ' 233: "בסתיו אני מקבל חופשה ונוסע הביתה… אימי רואה את עיטורי הכבוד שלי ופורצת בבכי", (דבריו של מרטינס).

עמ' 300: "… פרדוקס זה היה מרכיב קבוע בחייו: מיטלטל הלוך ושוב בין החייל שנעשה בעל כורחו והאמן שרצה להיות. מלחמה וטרפנטין."

מה קרה בטנטורה (1948)?

מה בין אגדה ובְּדָיָיה – בדומה לבדייה, אגדה היא מעשייה; אלא שבאגדה יש יסוד חינוכי ובבדייה אין.

מתבקש דיון תמציתי בסוגיה מרכזית המעסיקה אותנו כיום: א. האם הירי בכמאתיים ויותר תושבים ערביים חסרי מגן בטנטורה (מאי 1948) בידי חיילי חטיבת אלכסנדרוני הוא בְּדָיָיה או אגדה? שאלה נוספת לשם ההשוואה: האם ביצות עמק יזרעאל הן בדייה או אגדה?

ביצות עמק יזרעאל תחילה

מהי אגדה בעלת מסר חינוכי? במאמר שפרסם ס. ווטרמן, מרצה בכיר לגיאוגרפיה באוניברסיטת חיפה בשנות ה-70, הוא טוען – א. כתוצאה מהתפקיד שמילאה החלוציות החקלאית בא"י לפני 1948, התפתח נוף מיתי, מעין אגדה שבה ערי פיתוח מושבים וכפרים הופכים את המדבר השומם לאזור פורח. ב. במציאות של ימינו, מרבית האוכלוסייה בישראל מתרכזת בשלושה אזורי מטרופולין: תל אביב, חיפה וירושלים. ההתיישבות הקולקטיבית כבר אינה דומיננטית מבחינה סטטיסטית וגם אינה התיישבות חלוצית חקלאית. לכן הסיסמא "הפרחת השממה" כבר אינה נחוצה כדי לגייס חקלאים. שתי הטענות גם יחד הן דוגמה לאגדה ארץ ישראלית. כעת נעבור לבחון מקרה ספציפי, הסיפור על ביצות עמק יזרעאל.

ביצות בעמק החולה. קרדיט: פיקיוויקי

במשך שנים רבות כל תלמיד בישראל ידע שבסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 העמק שרץ ביצות מחוללות קדחת שזרעו מוות בקרב החלוצים שהגיעו לשם ממזרח אירפה. שני מלומדים חקרו (1983) באיזו מידה העמק שרץ ביצות. הממצאים הראו שהעמק מעולם לא שרץ ביצות. עוד בשנת 1867, כאשר מרק טווין ביקר בעמק, הוא כתב כך, "הנוף הנשקף מהר תבור יפה, משובץ שדות, מנוקד בשוליו בכפרים לבנים צפופי-בתים." גם מיפוי מדויק יותר של א"י, שנערך ב- 1878 על ידי הקרן לחקירות ארץ-ישראל, קבע שישנן "מעיינות רבים בשולי עמק-יזרעאל, וכן בּׅיצה אחת מערבית לעפולה, ומודגש שם כי הביצה היא שלולית חורף". הפרשנות המלווה מפה זאת באטלס ישראל, מדגישה את העובדה כי כמעט שלא מופיעות ביצות בעמק. מאוחר יותר, בקיץ 1921, ביקר אחד ממתיישבי נהלל הראשונים באזור ההתיישבות של נהלל, ויחד עם קבוצת אנשים נוספים סייר באזור שתואר כ"אזורי הביצות". את התרשמותו הוא תיאר בכתבה, "כולם ירדו לבּׅיצה הראשונה, כאן קבוצת עצי ערבה ירוקים ורעננים ומסביב בורות קטנים ובעומק של 30 ס"מ מים עומדים, על-יד זה שקתות של עץ . . . מלאי מים להשקות את הצאן . . . הידענים הסבירו לנו שבּׅיצה זו אין לה כל חשיבות, ורק על-ידי העברת תעלות פשוטות ורגילות מורידים את המים ושום ביצה לא תוותר עוד".

האם "ביצות בעמק יזרעאל" זו אגדה או בְּדָיָיה?

על פי ההגדרה, הסיפור על ביצות עמק יזרעאל זו אגדה. היא מעבירה מסר חינוכי שתכליתו היא, הגברת תנופת העשייה הציונית, לאחר התקופה הקשה של מלחמת-העולם הראשונה, שלוותה בנסיגה בתהליך ההתיישבות היהודית בארץ. האגדה והמסר החינוכי הגלום בה סייעו לגורמים מחוץ לעמק, שניתן להגדירם "הרמה הלאומית", לטפח ולעודד את המפעל הציוני בא"י. גם הדור שקדם לעלייה ולהתיישבות בעמק, שקורותיו היו ידועים לראשוני העמק, תיאר את "פתח-תקוה, זיכרון-יעקב, חדרה וביצותיהן". מתיישבי העמק והציבור היהודי בארץ ניזונו מסיפורי אגדה אלה. הם הגבירו עוד יותר את רושם המאבק בביצות עמק-יזרעאל, והפכו לסמל המאמץ שכנגדו מתמודד המתיישב החדש הנושא את רעיונותיה ואת דרכה המעשית של תנועת העבודה בארץ. העמק הצטייר בתקופה של ראשית שנות ה-20 כתמצית הפעולה המעשית – גאולת האדמה וההתיישבות, וכתמצית הפעולה הרעיונית של תנועת הפועלים – יצירת צורות-התיישבות חדשות.  

מכאן עובר הדיון אל פרשת הטבח ב"א-טנטורה"

בשנות ה-90, טדי כ"ץ, שהיה סטודנט להיסטוריה באוניברסיטת חיפה, עשה עבודת MA על הקרב בטנטורה בשנת 1948. הוא אסף עדויות מוותיקי חיילי אלכסנדרוני מחד, ותושבי הכפר הערבי טנטורה מאידך. מהעדויות הסיק כ"ץ, ש"לוחמים יהודים ביצעו טבח המוני נגד אזרחים וקברו אותם בקבר אחים".

מעריב: כתבה על המחקר של כ"ץ. קרדיט: ארכיון מעריב.

הקרב המדובר התנהל בכפר א-טנטורה (להלן, טנטורה), ועל החולות אשר סביב לו, בלילה שבין ה – 22 ל – 23 בחודש מאי 1948. מסקנותיו של כ"ץ שסוכמו בעבודה לקבלת תואר MA , שנויות עד היום במחלוקת.

ותיקי אלכסנדרוני טוענים, להד"ם ומפרטים, "ההיסטוריון שחקר את הפרשה כתב סה"כ חללי הקרב היהודים – 14 במספר, כולל איש הפלי"ם (פלי"ם – פלוגות ימיות – הזרוע הימית של הפלמ"ח), שנפל מאש כוחותינו. מבין אנשי טנטורה נפלו בקרב עצמו לא יותר מאשר 10 או 20 בלבד, אלא שבסופו של אותו היום היו בכפר לא פחות מ – 200 עד 250 גברים הרוגים, בנסיבות בהן היו אנשי הכפר נטולי נשק ונטולי מגן לחלוטין". ותיקי אלכסנדרוני גם מסרו את גרסתם כך, "אכן קרב קשה התנהל בכפר טנטורה ועל החולות אשר סביב לו, בחודש מאי 1948, כמופיע למעלה. באותו קרב איבדו לוחמי אלכסנדרוני 14 מחבריהם, ואף האויב ידע אבידות רבות. אולם עם עלות השחר נכנע הכפר ואיש לא נורה על ידי לוחמי אלכסנדרוני לאחר תום הקרב בהיותו "נטול נשק ונטול מגן", כהאשמתו הזדונית של מר כץ" (הדגשות שלי, ת.ה.).  

השאלה ההכרחית והחיונית לצורך דיון זה היא: האם פרשת הטבח בטנטורה גוייסה כסיפור בעל מסר חינוכי, ומכאן שסביב הפרשה נוצרה אגדה, או שמא קיים יסוד לטענה שמדובר בבדייה?

אל מול עבודתו ומסקנותיו של כ"ץ, שחשף עדויות של לוחמים וקורבנות הטבח שבוצע בטנטורה במאי 1948, מוצגת סברה שמעמידה את אפשרות "אגדת טנטורה" בסימן שאלה. שכן לפיה, בתי המשפט והיסטוריונים חברו יחד לחזית משותפת שמטרתה להשתיק את מסקנות העבודה של כ"ץ, ומן הסתם הם מצדדים בגרסת זקני הלוחמים בחטיבת אלכסנדרוני. הווה אומר – במרחב הציבורי אין מתייחסים לפרשת טנטורה כסיפור בעל מסר חינוכי שעל ברכיו יש לחנך את חיילי צה"ל. אם אכן סברה זו נכונה, ייתכן שמדובר בבדייה. כך שהצדק הוא עם ותיקי אלכסנדרוני ותומכיהם, ומסקנות המחקר של כ"ץ הן בדייה. צריך להגיד, שזו השערה שקשה לעכל אותה. שכן היא מעמידה בסימן שאלה את המחקר האקדמי של כ"ץ (שעליו קיבל ציון 96). נוסף לכך איש אינו מוכן לומר בפה מלא שמדובר בבדייה. ותיקי אלכסנדרוני טענו שעבודתו של כ"ץ היא "האשמה זדונית", ושהם כופרים באשמה שהוטחה נגדם, שלפיה הם "טבחו במאות תושבים חסרי מגן בטנטורה". קיומה של בדייה במקרה זה נתון במחלוקת.

אלון שוורץ, במאי הדוקו "טנטורה", גם כן מודע לדילמה. ובדברי ההקדמה להקרנת הבכורה של סרטו "טנטורה" בפסטיבל סנדאנס, הוא סיפר על הקושי עימו התמודד כיוצר ישראלי אל מול פיסת היסטוריה "שלא נלמדת בבתי הספר" [הדגשה שלי, ת.ה.]. מכל מקום, בצדק טוען העיתונאי אורן שמיר (הארץ 21.1.22) שסרט קולנוע צריך להיות תחילת הדיון, לא סופו.

הגדרות:

בְּדָיָיה – סיפור מומצא, סיפור דמיוני; בדות; בדיון; מעשייה. אַגָּדָה – ז'אנר של סיפור בדיה, עם יצורים מיתיים ובדיוניים, לעתים בעל מסר חינוכי.

מקורות:

אורן שמיר, הארץ.

יורם בר-גיל ושמואל שמאי, ביצות עמק יזרעאל – אגדה ומציאות. קתדרה 27, (ניסן, תשמ"ג) 163-174 .

חוות דעת של ותיקי ח. אלכסנדרוני

מעריבתקציר עדויות שכדאי לקרא.

מסמך משפטי שכדאי לקרא: משרד עו"ד גיורא ארדינסט (2000) המייצג את אלכסנדרוני בתביעה נגד טדי כ"ץ, טוען: "עבודת המחקר של כ"ץ היא מעשה מרמה". להלן, קישור למסמך:

בין מדען ואזרח

מעצם ההגדרה, כל מומחה במקצועו הוא גם אזרח שחופש הביטוי, על מגבלותיו, מוקנה לו כמו לכל אזרח אחר, לא פחות ולא יותר. מדען מתעניין לדעת מה קורה ומה קרה בתחומו. כאזרח, הוא חופשי להביע עמדה תומכת או ביקורתית נגד התנהלות המדינה שלו. אחת הדוגמאות העכשוויות הוא פרופ' עודד גולדרייך. גולדרייך הוא לא המדען היחיד שהיה קרבן לביקורת פוגענית בשל דעותיו הפוליטיות. קדם לו, בכשלושה עשורים, ההיסטוריון פרופ' בני מוריס, שמומחיותו בתחום ההיסטוריה הציונית ותולדות הסכסוך הישראלי-פלסטיני. לאחר שמחקרו זכה לקיתונות של ביקורת (ושבחים, תלוי את מי שואלים). בשנות ה – 90, מוריס "לקח צעד אחד אחורה". ההדורים יושבו, הזעם שכך ו"חטאו" נמחל. שנים אחר-כך מוריס  חזר מגלותו בלונדון לאכסנייה אקדמית מקומית מכובדת כפרופסור מן המניין, כיום פרופ' אמריטוס.

באדיבות ויקיפדיה. פסלון המוענק לזוכי פרס ישראל.

בארכיון של הזיכרון הלאומי נמצאת רשימה של היסטוריונים שהשתייכו בזמנו למה שנקרא "ההיסטוריונים החדשים". זהו כינוי למספר היסטוריונים ישראלים, "מחברי היסטוריוגרפיה של תולדות היישוב במאה ה- 20, שעבודתם עוסקת בסוגיות הציונות והסכסוך היהודי-ערבי, חלקן מנקודת מבט פוסט-ציונית, וכולן ביקורתיות כלפי ישראל ומלוות בהצעות ערעור על מוסכמות בהיסטוריוגרפיה ובציבוריות בישראל" (ויקיפדיה). בני מוריס נחשב בעבר להיסטוריון מרכזי בקבוצת ה"היסטוריונים החדשים", אך בפרסומים וראיונות מאוחרים יותר חזר בו מחלק מתפיסותיו הקודמות. 

ספרו המדובר של מוריס, "לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947-1949", ראה אור תחילה באנגלית, בהוצאה לאור של אוניברסיטת קיימברידג' (1988). הספר תורגם לעברית וראה אור במהדורה מורחבת ומתוקנת בהוצאת עם עובד, ספרית אפיקים, 1991.

מוריס מפריך בספר זה הן את ההסבר המסורתי הישראלי והן את ההסבר המסורתי הפלסטיני לבעיית הפליטים. ההסבר הישראלי היה שמנהיגי ערב או מנהיגי הפלסטינים ציוו או יעצו לפלסטינים לנטוש את בתיהם ואילו ההסבר הערבי היה שהגירוש נבע כתוצאה ממדיניות מכוונת של ממשלת ישראל וההנהגה הציונית.

ספרו של מוריס זיכה אותו בשבחים ובביקורת משני צדי הספקטרום של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אחד המבקרים הנחרצים ביותר של מוריס היה אבי שליים, שאת הרצאתו באוניברסיטת בר-אילן לא אשכח (סוף שנות ה-90). שליים פסל מכל וכל את התזה המרכזית של מוריס, בדבר "גירושם של ערביי ישראל" במלחמת העצמאות. כזכור, מוריס הביא הוכחות ממקורות ראשוניים שלפיהן היה זה הקו המוביל בהנהגה המדינית בראשות בן גוריון, לגרום ואף לעודד את האוכלוסייה הערבית לנוס על נפשם ולהתיישב באחת ממדינות ערב הסמוכות לארצנו.

למותר לציין שהספר הזה של מוריס יצר הדים רמים בכל מוסדות האקדמיה בישראל, ובחוג למדעי המדינה שבו לימדתי. כל מרצה מן המניין וגם מי שהתעתד היה להשיג תואר שלישי (כמוני באותה עת), ידע שעליו להתעדכן ב"סקנדלים" התורניים, ואם לא, הדבר יירשם בזיכרון הקולקטיבי של האוניברסיטה כאשר תיבדק "כשרותו" לקבלת קידום ותואר מתקדם.

מוריס היטיב לדעת שכמרצה בכיר ופרופ' שנכלל ברשימה השחורה של "ההיסטוריונים החדשים" הוא אינו רצוי ולא יתקבל לאף אחד מהמוסדות האקדמיים בישראל. לכן, האריך את תוקף המנוי שלו באוניברסיטה הבריטית שקיבלה אותו בזרועות פתוחות. בדיעבד, מוריס טוען ששני ההסברים נכונים חלקית, אבל לא כהסבר עיקרי. ההסבר העיקרי הוא שהמלחמה ומוראותיה הם שהניעו את ערביי הארץ לעזוב את בתיהם, מה שמחליש את הטיעון המקורי שלו ומיישר קו עם "הרוב הצעקני").

כיום מוריס מחשיב את עצמו כציוני ובראיון שהעניק לארי שביט (הארץ) ב- 2004 אמר: "התחלתי במחקר לא מתוך מחויבות אידיאולוגית או אינטרס פוליטי. אני פשוט מתעניין לדעת מה קרה.".

ולענייננו – פרשת פסילת מועמדותו לפרס ישראל  של פרופ' עודד גולדרייך בשל דעותיו הפוליטיות. כמדען, שמו של גולדרייך הולך לפניו בקרב מדענים בתחומו מרחבי העולם כולו. קולגות אלו קראו לשר החינוך הקודם יואב גלנט להעניק את הפרס לגולדרייך. הם חזרו ואמרו שפרס ישראל ניתן למדען מצטיין ורמזו שאין חיה כזאת "מדען נייטרלי". אם מצפים אנו ממדען להתיישר עם האידיאולוגיה ההגמונית, לפחות בהתבטאויותיו בפומבי, אנו מסכנים את חירותו האזרחית ומסרסים את עקרון חופש הביטוי וחשיבותו. סירוב להעניק את פרס ישראל רק בגלל דעותיו הפוליטיות של מדען, מצמצם במידה רבה את היוקרה של פרסי ישראל. "פרס ישראל מוכר ברחבי העולם כסימן למצוינות, ומשוחרר משיקולים פוליטיים".  לסיום, מיותר אף לציין כאן את מהלכה האחרון של שרת החינוך הנוכחית.

קול ספרותי ייחודי – אסף גברון

הגבעה, אסף גברון. הוצאת ספרי עליית הגג (2013), 430 עמ’

הרשמים מקריאת הרומן הקודם שלו, הידרומניה (2008), מלווים אותי עד היום. והשם אסף גברון, מחבר הרומן, נחקק בזיכרוני. לפני שבוע הזדמן לי לבחור ספר מתוך מבחר שהועמד על מדף והוצע ללא תשלום. עיניי קלטו את השם  – אסף גברון. שלפתי מהמדף את ספרו הגבעה (2013) ובחנתי את הכריכה הקדמית, עם הרקע הצהוב המדמה קרני שמש בקיץ לוהט, ופרצוף של גבר, סמוק מרוב חום. איור בסגנון של קומיקס: תווי פנים מודגשים, מבט נועז, קמטים סביב העיניים, שיער אפור ופרוע, זקן קצר, ויש גם שפם. על הקודקוד מונחת לה באלכסון כיפה כחולה ובמרכזה מגן דוד לבן. צבעי הדגל הכחול לבן עם המגן דויד.

הגבעה, אסף גברון. קרדיט: סימניה

המפגש שלי עם הגבעה, למרות שהיה לא-מתוזמן לחלוטין, חיבר אותי עם סוגייה לא פשוטה ודי טעונה, כפי שידוע היטב לקוראי ספרות המקור: סוגיית ההתנחלויות המזוהות עם המאחזים המבודדים ביהודה ושומרון. במהלך חיי היה לי קשר עם מתנחלות ומתנחלים, גם בחוג המשפחה שלי. בת דודתי הצטרפה לקדומים, התנחלות דתית בשומרון, לאחר שנישאה לבחור יוצא צבא לפני כארבעה עשורים. כשנולדו להם מניין ילדים עברה המשפחה להתגורר בבית מרווח יותר בבית-אל, התנחלות דתית מצפון לרמאללה. כיום הם הורים לשנים-עשר בנות ובנים וסבים לעשרים ושניים נכדות ונכדים. אבל לא זאת הנקודה. בין קרובי משפחה מתפתח במשך השנים קשר רגשי, תודעה של שייכות לאותם אבות מייסדים. ולנו יש כאלו ששמם הולך לפניהם. הנקודה היא שקנה המידה שלי להערכת ההתנחלויות נובעת מהשיח סביב הסוגייה המעוררת מחלוקות, מאז ההתנחלות הראשונה שהוקמה באזור יהודה ושומרון. אבל כאשר מישהו מבני המשפחה מגשים חלום תוך מאבק הישרדות וקשיי פרנסה, והאושר ניבט מפניו למרות החיים בדוחק, קשה שלא לחוש אמפתיה.

מתנחלים הם נושא הרומן הגבעה. והוא שופע דמויות. בראשם גבריאל, החוזר בתשובה, ואחיו רוני, שמגיע להתנחלות מבודדת מפחד נושיו. על גבי הכריכה האחורית נאמר שגברון כתב חלק מהספר כשהוא מתגורר באחד המאחזים ביו"ש. כותב וחווה את אורחות חיי המתנחלים במקום בו הם קבעו את מושבם. גברון בוודאי לא בודד עצמו לגמרי בזמן שהותו שם. הוא שקע בכתיבה, ובין לבין, כאשר יצא לחלץ את עצמותיו, בוודאי הכיר כמה מתושבי המאחז. בכל מקרה, המסע האנתרופולוגי שלו איננו מקצועי. אבל השהייה במקום, ללא ספק תרמה משהו לאותנטיות של הרומן. שכן מבלי להיות עד למתרחש בשגרת החיים על הגבעה, איך יכול היה ליצור סיפור משכנע? וכאן יש מקום לשאלה: לאיזה כיוון גברון מושך: האם לדימוי של המתנחל האידיאליסט, זה החובש כובע של חלוץ המגשים את חלום ההתיישבות הציונית? האם הוא נוטה לכיוון הדימוי של המתנחל החצוף שאינו מכבד את החוק, שגוזל אדמה של ערביי המקום, מתנשא מעליהם, מנצל את הבלגאן של השלטונות כדי להיאחז בקרקע ולהתנגד לפינוי. האם הוא חי על תרומות שמגיעות מנדבנים עשירים בארה"ב? בקיצור, האם גברון ציפה למצוא כאן את האידיאליסט הטהור או את הסטריאוטיפ האמוני, השלילי, זה שפורע חוק, זה שבוחר לחיות לפי חוקי המערב הפרוע.

הגבעה אינו נותן תשובה חד-משמעית ל“המתנחל” בדימויו הישראלי: דימוי הנע בין שליחי המצווה הלאומיים לבין פורעי החוק הלא־רציונלים.  בין המתנחל שמשקף את האתוס ההתיישבותי־הקיבוצי בקהילה מבודדת ורוחשת אויבים לבין הסטריאוטיפ של המתנחל האלים, הפורע חוק. (ראו גם, ויקיפדיה על המושגים מתנחל והתנחלות)

גברון בקושי מוכר בישראל, וחבל. מחוץ לגבולות הארץ הוא זוכה להצלחה משמעותית. שם הוא נתפש כקול ספרותי ייחודי, קול שמתווך את מהלכיה של החברה הישראלית לקוראים זרים. הגבעה תורגם לגרמנית, הולנדית, איטלקית, צרפתית, אנגלית (ארצות הברית ואנגליה), שוודית וצ'כית.

מאיר צ'רניאק – סיפורו של חייל פשוט בעל עיטור המופת

אהבת המולדת שספג בבית הוריו הובילה את מאיר צ'רניאק, בעודו בבי"ס תיכון, להצטרף לפלוגת הנוער התל אביבית של "ההגנה". על קורותיו בתקופה שבין 1941-49 ועל שירותו בצה"ל כחייל פשוט שהוענק לו עיטור המופת, סיפר מאיר צ'רניאק בראיון תיעודי שהעניק ל"ארכיון לתולדות ההתיישבות בנגב", אוניברסיטת בן גוריון.

מאיר צ'רניאק נולד למשפחה דתית. החל מינקותו, חווה מאיר נדודים ממדינה למדינה. את ארץ הולדתו, רוסיה, עזבה משפחתו כשזו הפכה למדינה קומוניסטית. משם עברה המשפחה לגרמניה, וכאשר מאיר היה בן 10 עלתה המשפחה לישראל. ההורים החדירו בילדיהם ערכים של עבודה, אהבת הזולת, עזרה לזולת והקרבה בעד המולדת. המעבר לישראל, מגרמניה הנאצית, היווה ציון דרך חשוב בחייו של מאיר. חוויה מעצבת של הגשמת הגעגועים לארץ אבות ואהבת המולדת.

ההצטרפות לפלמ"ח

אהבת המולדת שספג בבית הוריו הובילה את מאיר, בעודו בבי"ס תיכון, להצטרף לפלוגת הנוער התל אביבית של "ההגנה". על קורותיו בתקופה שבין 1941-49 ועל שירותו בצה"ל כחייל פשוט שהוענק לו עיטור המופת, סיפר מאיר צ'רניאק בראיון תיעודי שהעניק ל"ארכיון לתולדות ההתיישבות בנגב", אוניברסיטת בן גוריון (26.3.1989):

ב- 1941 הצטרף מאיר ל"המחלקה הדתית בפלמ"ח" בכפר הנוער עיינות. בפסח 1941 מאיר הועבר לפלוגת הדרום של הפלמ"ח. גזרת הדרום כללה את השטח המשתרע בין ראשון-לציון עד נגבה. האימונים נערכו בעיקר בבן-שמן וסביבותיה ולאחר מכן הועברו ליער משמר העמק. בפלוגה זו מאיר התוודע למסורת הפלמ"ח, כאשר בערב שבת ישבו החברים, סיפרנו צ'יזבטים, שתו קפה, ושרו שירים. הם הוכשרו למשימות שלאחר סיום מלחמת העולם, כי היה ברור שאז יתחיל המאבק להקמת המדינה היהודית. הם למדו להשתמש בנשק וערכו סיורים למטרת הכרת הארץ, ובכדי לאסוף מידע לקראת הזמן שבו יצטרכו לפעול. לכן קיבלו את השם "מחלקת הסיירים". "הסיורים המעניינים במיוחד", סיפר מאיר בראיון, "היו אלו שנערכו בהרי חברון. אמרו לנו שזו הפעם הראשונה בהיסטוריה, אחרי 2000 שנה, שפלוגה שלמה של יהודים נכנסת להרי חברון". אחד הפרטים החשובים שנרשמו על ידי החולייה היה מיפוי אפשרויות ההגעה אל אוניות המעפילים. פלוגת הדרום של הפלמ"ח פעלה במרץ להקמתו מחדש של כפר עציון, למרות הוראות "הספר הלבן" שאסר להקים במקום ישוב. כל זה היה ב- 1943". פעילות מעניינת נוספת שהמחלקה של מאיר ביצעה קשורה להקמת היישוב בניצנים.

מלחמת השחרור (1948-49) – עם פרוץ מלחמת השחרור מאיר התגייס כמו כולם והשתחרר ב- 1949. במהלכה מאיר נפצע ממוקש ליד לטרון (אוקטובר 1948).

מלחמת קדש (מלחמת סיני) (1956) – במלחמת קדש מאיר גויס כאיש מילואים לחיל ההנדסה, תחילה כחבלן. אחר-כך הועבר על ידי הצבא לתפקיד של מפעיל טרקטורים וציוד כבד. בכתבה, "תעלה, טרקטור וצל"ש", מאת דב גולדשטיין, מעריב (13.2.1970), מובאים מספר פרטים רלבנטיים: "במבצע קדש סיפחו את מאיר צ'רניאק לטור הצנחנים, שעשה את דרכו אל עבר המיתלה. במקום ישבו כבר צנחנים שהגיעו למיתלה בדרך האוויר וצנחו בשטח. צריך היה להחיש להם תגבורת: אנשים, נשק, תחמושת ומזון. הטור הממוכן הצליח להגיע עד לפני כונתילה. שם, באזור החולות והדיונות, פסק הטבע את פסוקו: השיירה כולה, פרט לטנקים, שקעה עמוק בחול. אף כלי רכב לא היה מסוגל לזוז ממקומו. מאיר היה צמוד אל טרקטור קטן, עמוס על גבי משאית. כאשר הבחין במכוניות השוקעות, הורה לנהג לשנות כיוון. חיפש – ומצא – שטח קטן ללא חול טובעני. הוא כיוון לשם את המשאית, ותוך גילויי תושייה, פרק את הטרקטור הקטן מן המשאית באמצעות שיח קטן ובודד שמצא שם. מעתה, במשך עשרים וארבע שעות רצופות, נשא צ'רניאק על גבו את גורל המלחמה: לאחר שני לילות קודמים של שימורים, הטיל את עצמו למערכת הזאת. הוא אמנם נסתפח אל הטור למטרה שונה בתכלית – להכשיר מסלולים ארעיים לנחיתת מטוסים. אך עתה אין ערך להגדרות של תפקידים. הטור הזה שקוע. באמצעות כבל גרירה חילץ מאיר את כלי הרכב השקועים, אחד-אחד, בעקשנות, בדבקות במטרה, שעה-אחר-שעה. קודם – תותחים, אחר כך – אנשים, ולבסוף – מזון ואביזרים שונים. "היה לי רק סיפוק אחד" – נזכר מאיר במהלך הריאיון – "לראות איך השטח מתנקה ממכוניות. עוד תותח, עוד משאית, עוד אנשים. הייתי סוחב אותם עד מחוץ לשטח החולי, מנתק את עצמי חוזר לסחוב כלי רכב אחר. והם נסעו. זה היה העיקר. ובעיני ראיתי לא את אלה שאני מחלץ – אלא את הבחורים, המצפים לתגבורת במיתלה". אחר כך נסע לכונתילה, למלא את מיכל הדלק של הטרקטור. חזר בבוקר. היו שם עוד שתי משאיות שקועות בחול. רתם את הטרקטור לאחת מהן ולפני שהספיק לחלצה, תקפו מטוסים מצריים אותו ואת המשאיות. "אילו הגיעו שעות אחדות לפני כן", רדפה את מאיר אז המחשבה, "היו המטוסים האלה זורעים מוות וחורבן. קפצתי מהטרקטור. חיפשתי מחסה, המטוסים צללו וכיסו את השטח באש תותחים. אחר כך גילו בשטח פייפר שלנו. הוא ניסה להתחמק בטיסה נמוכה דרך הערוצים, אולם לא הצליח. הם פגעו בו והוא התפוצץ. המטוסים עזבו ואנו המשכנו בעבודה. שהיתי עשרה ימים בכונתילה. חילצתי עוד חלק מהכלים של חטיבה תשע, שהייתה בדרך ליעד שלה".

המלחמה נגמרה. האזרח צ'רניאק חזר לעבודתו בסדום. מאיר לא קיבל אז צל"ש. אבל מפקדים בשטח, שראו מקרוב את פעולותיו, גמלו לו בדברים שבכתב ובעל פה.

מלחמת ששת הימים (1967) – "עם טרקטור מול כונתילה, לא רחוק מהגזרה של 1956, מאיר המילואימניק מסייע ליחידות להתחמש, על סף המלחמה. אחר כך מעבירים את מאיר לצפון, לפלס את הדרך לטנקים באמצעות הטרקטור, מול המוצב הסורי דרבשייה. חצי יום גורלי. המלחמה נגד הסורים כבר בעיצומה. מאיר – חשוף בטרקטור שלו. אש סורית עצבנית ואימתנית. משמאל ומימין, מלפנים ומאחור, מרטשים פגזים את הקרקע הסלעית ורסיסיהם ניתזים כגשם קללה לכל עבר. גם זה נגמר".

מלחמת ההתשה (1969) – הצל"ש ועיטור המופת.

ב- 1970 כאשר מפקד חטיבת הדרום, אריק שרון, העניק למאיר צ'רניאק את הצל"ש הוא אמר: "אחרי שנתקענו בחול ציפינו לעזרת אלוהים. לא היינו יוצאים משם. אתה הופעת כשליח טוב". ובהמשך סיפר: "בעצם עוד אז, ב-1969, מאיר היה ראוי לבוא על שכרו באמצעות ציון לשבח. שכן, תפקיד הרכבים שנתקעו בחולות להחיש תגבורת: אנשים, נשק, תחמושת ומזון. ומאחר שהטור נתקע בכונתילה, אף כלי רכב לא יכול היה לזוז ממקומו. ומאיר, כאשר הבחין במכוניות השוקעות, הורה לנהג המשאית לשנות כיוון, חיפש ומצא שטח קטן ללא חול טובעני, כיוון לשם את המשאית, תוך גילויי תושייה פרק את הטרקטור הקטן מן המשאית, באמצעות שיח קטן ובודד שמצא שם. וכך המשיך במשך עשרים וארבע שעות רצפות לשאת על גבו את גורל המלחמה. כך חילץ בעקשנות ובדבקות במטרה, שעה אחר שעה, קודם את התותחים אחר כך את האנשים ולבסוף את המזון."

"על תרומתו למדינה, במלחמת ההתשה", מאיר קיבל עיטור המופת מהרמטכ"ל, דוד אלעזר (1973). בספר, בעוז רוחם, פורסם הסבר להענקת עיטור המופת למאיר: "בליל ה-31 במאי 1969, הפעיל רב"ט מאיר צ'רניאק דחפור D-8 להקמת סוללת עפר בדרך ליד תעלת-סואץ. הוא התמיד בעבודתו בדחפור הפתוח, גם כאשר האויב ירה לעברו במרגמות, עד שסיים את הקמת הסוללה. לאחר שהשלים את העבודה בקטע שלו, עבר רב"ט מאיר צ'רניאק לקטע השני, שבו היו צריכים לעבוד 2 מפעילים אחרים, אך לא עבדו מפאת ההפגזה. רב"ט מאיר צ'רניאק ביצע בעצמו את משימת הקמת הסוללה בקטע זה במשך כ-3 שעות תחת אש רצופה של מרגמות. כאשר סיים גם עבודה זו, עבר לקטע נוסף של הדרך, שהייתה חשופה לאש מרגמות ונשק קל של האויב. הוא המשיך בעבודתו בשטח זה בהיותו חשוף לאש ובחיפוי אש של כוחותינו, סיים את העבודה גם בקטע זה. כל העבודות, שתוארו לעיל, בוצעו על-ידו ברמה מקצועית גבוהה ובצורה מושלמת.

מלחמת יום כיפור (1973) – בתחילה צורף מאיר ליחידה שפעלה בעורף. אולם בסיום המלחמה, כשעדיין נמשך הגיוס, עברה היחידה לשפת התעלה ובנתה את הגשר היבשתי. עיקר עיסוקיה היה בניית גשר עפר וסלעים וכן גשרים צפים. עיקר הצבא עבר את התעלה בגשר העפר. התפקיד של מאיר היה לשפוך עפר לתעלה, להעמיס סלעים ממחצבה סמוכה עבור הגשר ולעבור תחת אש האויב לעיר סואץ. מאיר ביצע את משימותיו באמצעות דחפור  מסוג D-8 , שהגיע לידיו כשהוא חסר צינור פליטה ומרעיש בעוצמה קיצונית. רעש המנוע עלול היה לפגוע בכושר השמיעה שלו, אך את המשימה צריך הרי לבצע ברמה מקצועית גבוהה. בדחפור התגלתה תקלה נוספת – אפשר היה להפנות אותו רק שמאלה ולא ימינה. מאיר החל את עבודתו בשטח והמצרים הפגיזו, לאחר שאיתרו את הדחפור על פי הרעש המחריד ועשו עליו תצפיות. את הדחפור הענק הפעיל מאיר בפעולה מהירה והקים סוללה כשממול פלוגה של מצרים עם נשק מכוון אליו. רק מאוחר יותר החלה הנסיגה, ועדיין היה עליו לבצע עבודות בסיני תחת אש. "אחד המקומות הקשים ביותר" נזכר מאיר, "היה ליד מעוז מצרי שאותו תפש צה"ל. המצרים ישבו ממול, בקו בר-לב, ודרך הגישה שם עברה באזור של ביצות עמוקות".

בצאתו לגמלאות בשנת 1981 התמסר מאיר לריענון הנפש. הוא חילק את זמנו בין לימודי ספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון כסטודנט מהמניין (1998-99), וכתיבת ספרי שירה. חלק מהשירים פורסמו בכתבי-עת, וחלקם עבר עיבוד מוסיקלי לביצוע במסגרת מקהלה. מאיר המשיך להתמסר לטבע וסייר בארץ במסגרת החברה להגנת הטבע, עד יום מותו ב- 26.09.2003.

*****

גילוי נאות:

אני אחייניתו של מאיר צ'רניאק, שהיה אחיו הצעיר של אבי, עו"ד גרשון צ'רניאק.

רצח רבין והשמאל הציוני

ההיסטוריה שופעת דוגמאות של קבוצות תוך מדינתיות שטיפחו אידיאולוגיה ורקחו נרטיבים שבהם האמינו, כאילו מדובר בעובדות אובייקטיביות.

גדעון לוי ב"התסביך של השמאל – רצח רבין ושנאת נתניהו" (הארץ, 25.11.18) מעורר פרובוקציה. האם היא תצליח לדרבן את השמאל הציוני לגבש "דרך חלופית נועזת"? האם השימוש שלו במילים "שנאה" ו"תסביך" יצליח להעמיד את השמאל הציוני על "טעותו"? אני רואה בכך פרובוקציה גרידא, שחצתה הפעם קו אדום.

גדעון לוי שיכלל את סגנונו הרטורי במהלך השנים. במבט לאחור – שנת 2018, ועוד קודם לכן, קוראיו למדו כיצד ל"אכול" את הפרובוקציות שהיו לחם חוקו של לוי (ראו פוסט על כך כאן). במאמרו משנת 2018 – "התסביך של השמאל – רצח רבין ושנאת נתניהו" (הארץ 25.11.2018), סגנונו הפרובוקטיבי חצה קו אדום, לטעמי. בתחילה הוא מייחס לשמאל הציוני את הנָרָטיב (סִפֵּר) הבא: "השמאל מספר לעצמו שהוא אנושי ומוסרי". לוי טוען שבפועל, השמאל רחוק מלהיות כזה. בהמשך, לוי מאשים את השמאל ב"עיסוק כפייתי" ברצח יצחק רבין ובטיפוח שנאה כלפי "מחנה הימין שהוביל לרצח, ובראשם בנימין נתניהו". הקטע המטריד בטיעון זה, היא הקביעה שהנרטיב של השמאל הוכשר על ידי השמאל במטרה להסיט את תשומת הלב מ"אזלת ידו של השמאל" ומ"כישלונו במציאת פתרון לבעיה הגורלית ביותר בדיוקנה של ישראל". אמירה נוספת של לוי המנגחת בשמאל הציוני קובעת ש"השמאל שרוי במשבר רעיוני עמוק".

לא ברור מה לוי רוצה להשיג, כשהוא חוזר וומוכיח את השמאל הציוני וקורא לו "להפסיק לקונן על רבין ולשנוא את נתניהו, יותר ממה שמגיע לו". לא ברור מדוע לוי קורא למנהיגות השמאל הציוני לחשב מסלול מחדש, "להציע דרך חלופית נועזת, כזו שמעולם לא נוסתה (הדגשות שלי, ת.ה.)". בנוסף, לא ברור מדוע לוי חושב שהשמאל חייב "לחלץ עצמו מהתסביך" שבו שקע.

לא אגזים אם אומר שהנרטיב שלוי מייחס לשמאל הוא, למעשה, תיאור מצב כפי נראה מבעד לעיניו של לוי עצמו; סיפור שלוי מאמין בו. נרטיב אישי שלו. למעשה, כך היה עליו להציגו מלכתחילה. אבל לוי מתעקש להחיל על השמאל הציוני בכללותו דברים שאותם הוא מגדיר כדרך "שגויה" של השמאל. הוא עוד ממשיך וטוען שמדובר ב"תסביך שבגרעינו רצח רבין ושנאת נתניהו".

פערי אידיאולוגיה 

לטעמי יש באמירות אלו פספוס גדול. לא זו בלבד שלוי מותח ביקורת על "השמאל ותסביכיו". מתקבל הרושם שמטרתו העיקרית של לוי היא להציג פרטי פרטיו של ליקוי במחנה השמאל ונרטיב מעוות של שהשמאל המתחסד, כביכול – אנחנו אנושיים והמוסר הוא הדגל שלנו. התחסדות המרמזת על חוסר מוסריותו של הימין במיוחד מאז ההסתה של הימין נגד מדיניותו של יצחק רבין.

מי שבקיא בענייני פוליטיקה בוודאי מכיר בקיומם של פערי אידיאולוגיה והשקפות עולם. ישראל היא דוגמה לשני מחנות פוליטיים מרכזיים בעלי השקפות עולם שונות ואף סותרות. פועל יוצא מכך הוא שכל אחד מהמחנות גיבש לעצמו סִפֵּר (נרטיב) מובחן אתו הוא מזדהה ובו הוא מאמין כאילו מדובר באמת מוכחת. הסִפֵּר שהימין גיבש לעצמו (לא, הימין לא בדה נרטיב!) מסתכם באמירה, "העולם כולו נגדנו". זו הסיבה (כך מאמינים בימין) שקשה להיכנס למשא ומתן עם הפלסטינים כדי ליישב את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. מנגד, על פי הנרטיב שהשמאל גיבש לעצמו, קיים סיכוי להסדר מדיני ולהשכנת שלום באזורנו ויש עם מי לדבר. שני הנרטיבים הם תוצר לגיטימי וטבעי של אידיאולוגיה, תהיה אשר תהיה. יחד עם זאת, שניהם בלתי ניתנים להוכחה אובייקטיבית.

ההיסטוריה האנושית שופעת דוגמאות של קבוצות שטיפחו אידיאולוגיה ורקחו נרטיבים שבהם האמינו, כאילו מדובר בעובדות אובייקטיביות. לא דרוש ללכת רחוק. יספיק אם ניזכר בחלק ממנהיגינו מהעבר הקרוב, ובמחנה הפוליטי שאותו הובילו, ובדגל שאותו נשאו. אחד מהם הוא לא אחר מאשר מנחם בגין – שבעקבות "נאום הצ'חצ'חים" שנשא הבדרן דודו טופז בו הוא כינה את מצביעי הליכוד צ'חצ'חים – תקף את טופז וביקר את מפלגת העבודה על ההתנשאות והשחצנות שנהגה כלפי בני עדות המזרח. במה האמין בגין ומה היה הנרטיב שטיפח? בגין האמין בשלמות הארץ ובמפת תנועת בית"ר בה מופיע עבר הירדן המזרחי כחלק ממפת ארץ ישראל.

די לפרובוקציות: אין כל פסול בנרטיב פוליטי, ואין חיים פוליטיים בלי אידיאולוגיה. אדרבא, נרטיב פוליטי תורם לגיבוש זהויות מובחנות דוגמת הימין והשמאל, הגם שהן סותרות ומתחרות זו בזו. חשיבותו העיקרית של נרטיב פוליטי טמונה ביכולתו לסייע לציבורים המאמינים בו לגבש עמדות ולנקוט צעדים הנאמנים לעמדותיהם.