קטגוריה: אידיאולוגיה

קול ספרותי ייחודי – אסף גברון

הגבעה, אסף גברון. הוצאת ספרי עליית הגג (2013), 430 עמ’

הרשמים מקריאת הרומן הקודם שלו, הידרומניה (2008), מלווים אותי עד היום. והשם אסף גברון, מחבר הרומן, נחקק בזיכרוני. לפני שבוע הזדמן לי לבחור ספר מתוך מבחר שהועמד על מדף והוצע ללא תשלום. עיניי קלטו את השם  – אסף גברון. שלפתי מהמדף את ספרו הגבעה (2013) ובחנתי את הכריכה הקדמית, עם הרקע הצהוב המדמה קרני שמש בקיץ לוהט, ופרצוף של גבר, סמוק מרוב חום. איור בסגנון של קומיקס: תווי פנים מודגשים, מבט נועז, קמטים סביב העיניים, שיער אפור ופרוע, זקן קצר, ויש גם שפם. על הקודקוד מונחת לה באלכסון כיפה כחולה ובמרכזה מגן דוד לבן. צבעי הדגל הכחול לבן עם המגן דויד.

הגבעה, אסף גברון. קרדיט: סימניה

המפגש שלי עם הגבעה, למרות שהיה לא-מתוזמן לחלוטין, חיבר אותי עם סוגייה לא פשוטה ודי טעונה, כפי שידוע היטב לקוראי ספרות המקור: סוגיית ההתנחלויות המזוהות עם המאחזים המבודדים ביהודה ושומרון. במהלך חיי היה לי קשר עם מתנחלות ומתנחלים, גם בחוג המשפחה שלי. בת דודתי הצטרפה לקדומים, התנחלות דתית בשומרון, לאחר שנישאה לבחור יוצא צבא לפני כארבעה עשורים. כשנולדו להם מניין ילדים עברה המשפחה להתגורר בבית מרווח יותר בבית-אל, התנחלות דתית מצפון לרמאללה. כיום הם הורים לשנים-עשר בנות ובנים וסבים לעשרים ושניים נכדות ונכדים. אבל לא זאת הנקודה. בין קרובי משפחה מתפתח במשך השנים קשר רגשי, תודעה של שייכות לאותם אבות מייסדים. ולנו יש כאלו ששמם הולך לפניהם. הנקודה היא שקנה המידה שלי להערכת ההתנחלויות נובעת מהשיח סביב הסוגייה המעוררת מחלוקות, מאז ההתנחלות הראשונה שהוקמה באזור יהודה ושומרון. אבל כאשר מישהו מבני המשפחה מגשים חלום תוך מאבק הישרדות וקשיי פרנסה, והאושר ניבט מפניו למרות החיים בדוחק, קשה שלא לחוש אמפתיה.

מתנחלים הם נושא הרומן הגבעה. והוא שופע דמויות. בראשם גבריאל, החוזר בתשובה, ואחיו רוני, שמגיע להתנחלות מבודדת מפחד נושיו. על גבי הכריכה האחורית נאמר שגברון כתב חלק מהספר כשהוא מתגורר באחד המאחזים ביו"ש. כותב וחווה את אורחות חיי המתנחלים במקום בו הם קבעו את מושבם. גברון בוודאי לא בודד עצמו לגמרי בזמן שהותו שם. הוא שקע בכתיבה, ובין לבין, כאשר יצא לחלץ את עצמותיו, בוודאי הכיר כמה מתושבי המאחז. בכל מקרה, המסע האנתרופולוגי שלו איננו מקצועי. אבל השהייה במקום, ללא ספק תרמה משהו לאותנטיות של הרומן. שכן מבלי להיות עד למתרחש בשגרת החיים על הגבעה, איך יכול היה ליצור סיפור משכנע? וכאן יש מקום לשאלה: לאיזה כיוון גברון מושך: האם לדימוי של המתנחל האידיאליסט, זה החובש כובע של חלוץ המגשים את חלום ההתיישבות הציונית? האם הוא נוטה לכיוון הדימוי של המתנחל החצוף שאינו מכבד את החוק, שגוזל אדמה של ערביי המקום, מתנשא מעליהם, מנצל את הבלגאן של השלטונות כדי להיאחז בקרקע ולהתנגד לפינוי. האם הוא חי על תרומות שמגיעות מנדבנים עשירים בארה"ב? בקיצור, האם גברון ציפה למצוא כאן את האידיאליסט הטהור או את הסטריאוטיפ האמוני, השלילי, זה שפורע חוק, זה שבוחר לחיות לפי חוקי המערב הפרוע.

הגבעה אינו נותן תשובה חד-משמעית ל“המתנחל” בדימויו הישראלי: דימוי הנע בין שליחי המצווה הלאומיים לבין פורעי החוק הלא־רציונלים.  בין המתנחל שמשקף את האתוס ההתיישבותי־הקיבוצי בקהילה מבודדת ורוחשת אויבים לבין הסטריאוטיפ של המתנחל האלים, הפורע חוק. (ראו גם, ויקיפדיה על המושגים מתנחל והתנחלות)

גברון בקושי מוכר בישראל, וחבל. מחוץ לגבולות הארץ הוא זוכה להצלחה משמעותית. שם הוא נתפש כקול ספרותי ייחודי, קול שמתווך את מהלכיה של החברה הישראלית לקוראים זרים. הגבעה תורגם לגרמנית, הולנדית, איטלקית, צרפתית, אנגלית (ארצות הברית ואנגליה), שוודית וצ'כית.

מאיר צ'רניאק – סיפורו של חייל פשוט בעל עיטור המופת

אהבת המולדת שספג בבית הוריו הובילה את מאיר צ'רניאק, בעודו בבי"ס תיכון, להצטרף לפלוגת הנוער התל אביבית של "ההגנה". על קורותיו בתקופה שבין 1941-49 ועל שירותו בצה"ל כחייל פשוט שהוענק לו עיטור המופת, סיפר מאיר צ'רניאק בראיון תיעודי שהעניק ל"ארכיון לתולדות ההתיישבות בנגב", אוניברסיטת בן גוריון.

מאיר צ'רניאק נולד למשפחה דתית. החל מינקותו, חווה מאיר נדודים ממדינה למדינה. את ארץ הולדתו, רוסיה, עזבה משפחתו כשזו הפכה למדינה קומוניסטית. משם עברה המשפחה לגרמניה, וכאשר מאיר היה בן 10 עלתה המשפחה לישראל. ההורים החדירו בילדיהם ערכים של עבודה, אהבת הזולת, עזרה לזולת והקרבה בעד המולדת. המעבר לישראל, מגרמניה הנאצית, היווה ציון דרך חשוב בחייו של מאיר. חוויה מעצבת של הגשמת הגעגועים לארץ אבות ואהבת המולדת.

ההצטרפות לפלמ"ח

אהבת המולדת שספג בבית הוריו הובילה את מאיר, בעודו בבי"ס תיכון, להצטרף לפלוגת הנוער התל אביבית של "ההגנה". על קורותיו בתקופה שבין 1941-49 ועל שירותו בצה"ל כחייל פשוט שהוענק לו עיטור המופת, סיפר מאיר צ'רניאק בראיון תיעודי שהעניק ל"ארכיון לתולדות ההתיישבות בנגב", אוניברסיטת בן גוריון (26.3.1989):

ב- 1941 הצטרף מאיר ל"המחלקה הדתית בפלמ"ח" בכפר הנוער עיינות. בפסח 1941 מאיר הועבר לפלוגת הדרום של הפלמ"ח. גזרת הדרום כללה את השטח המשתרע בין ראשון-לציון עד נגבה. האימונים נערכו בעיקר בבן-שמן וסביבותיה ולאחר מכן הועברו ליער משמר העמק. בפלוגה זו מאיר התוודע למסורת הפלמ"ח, כאשר בערב שבת ישבו החברים, סיפרנו צ'יזבטים, שתו קפה, ושרו שירים. הם הוכשרו למשימות שלאחר סיום מלחמת העולם, כי היה ברור שאז יתחיל המאבק להקמת המדינה היהודית. הם למדו להשתמש בנשק וערכו סיורים למטרת הכרת הארץ, ובכדי לאסוף מידע לקראת הזמן שבו יצטרכו לפעול. לכן קיבלו את השם "מחלקת הסיירים". "הסיורים המעניינים במיוחד", סיפר מאיר בראיון, "היו אלו שנערכו בהרי חברון. אמרו לנו שזו הפעם הראשונה בהיסטוריה, אחרי 2000 שנה, שפלוגה שלמה של יהודים נכנסת להרי חברון". אחד הפרטים החשובים שנרשמו על ידי החולייה היה מיפוי אפשרויות ההגעה אל אוניות המעפילים. פלוגת הדרום של הפלמ"ח פעלה במרץ להקמתו מחדש של כפר עציון, למרות הוראות "הספר הלבן" שאסר להקים במקום ישוב. כל זה היה ב- 1943". פעילות מעניינת נוספת שהמחלקה של מאיר ביצעה קשורה להקמת היישוב בניצנים.

מלחמת השחרור (1948-49) – עם פרוץ מלחמת השחרור מאיר התגייס כמו כולם והשתחרר ב- 1949. במהלכה מאיר נפצע ממוקש ליד לטרון (אוקטובר 1948).

מלחמת קדש (מלחמת סיני) (1956) – במלחמת קדש מאיר גויס כאיש מילואים לחיל ההנדסה, תחילה כחבלן. אחר-כך הועבר על ידי הצבא לתפקיד של מפעיל טרקטורים וציוד כבד. בכתבה, "תעלה, טרקטור וצל"ש", מאת דב גולדשטיין, מעריב (13.2.1970), מובאים מספר פרטים רלבנטיים: "במבצע קדש סיפחו את מאיר צ'רניאק לטור הצנחנים, שעשה את דרכו אל עבר המיתלה. במקום ישבו כבר צנחנים שהגיעו למיתלה בדרך האוויר וצנחו בשטח. צריך היה להחיש להם תגבורת: אנשים, נשק, תחמושת ומזון. הטור הממוכן הצליח להגיע עד לפני כונתילה. שם, באזור החולות והדיונות, פסק הטבע את פסוקו: השיירה כולה, פרט לטנקים, שקעה עמוק בחול. אף כלי רכב לא היה מסוגל לזוז ממקומו. מאיר היה צמוד אל טרקטור קטן, עמוס על גבי משאית. כאשר הבחין במכוניות השוקעות, הורה לנהג לשנות כיוון. חיפש – ומצא – שטח קטן ללא חול טובעני. הוא כיוון לשם את המשאית, ותוך גילויי תושייה, פרק את הטרקטור הקטן מן המשאית באמצעות שיח קטן ובודד שמצא שם. מעתה, במשך עשרים וארבע שעות רצופות, נשא צ'רניאק על גבו את גורל המלחמה: לאחר שני לילות קודמים של שימורים, הטיל את עצמו למערכת הזאת. הוא אמנם נסתפח אל הטור למטרה שונה בתכלית – להכשיר מסלולים ארעיים לנחיתת מטוסים. אך עתה אין ערך להגדרות של תפקידים. הטור הזה שקוע. באמצעות כבל גרירה חילץ מאיר את כלי הרכב השקועים, אחד-אחד, בעקשנות, בדבקות במטרה, שעה-אחר-שעה. קודם – תותחים, אחר כך – אנשים, ולבסוף – מזון ואביזרים שונים. "היה לי רק סיפוק אחד" – נזכר מאיר במהלך הריאיון – "לראות איך השטח מתנקה ממכוניות. עוד תותח, עוד משאית, עוד אנשים. הייתי סוחב אותם עד מחוץ לשטח החולי, מנתק את עצמי חוזר לסחוב כלי רכב אחר. והם נסעו. זה היה העיקר. ובעיני ראיתי לא את אלה שאני מחלץ – אלא את הבחורים, המצפים לתגבורת במיתלה". אחר כך נסע לכונתילה, למלא את מיכל הדלק של הטרקטור. חזר בבוקר. היו שם עוד שתי משאיות שקועות בחול. רתם את הטרקטור לאחת מהן ולפני שהספיק לחלצה, תקפו מטוסים מצריים אותו ואת המשאיות. "אילו הגיעו שעות אחדות לפני כן", רדפה את מאיר אז המחשבה, "היו המטוסים האלה זורעים מוות וחורבן. קפצתי מהטרקטור. חיפשתי מחסה, המטוסים צללו וכיסו את השטח באש תותחים. אחר כך גילו בשטח פייפר שלנו. הוא ניסה להתחמק בטיסה נמוכה דרך הערוצים, אולם לא הצליח. הם פגעו בו והוא התפוצץ. המטוסים עזבו ואנו המשכנו בעבודה. שהיתי עשרה ימים בכונתילה. חילצתי עוד חלק מהכלים של חטיבה תשע, שהייתה בדרך ליעד שלה".

המלחמה נגמרה. האזרח צ'רניאק חזר לעבודתו בסדום. מאיר לא קיבל אז צל"ש. אבל מפקדים בשטח, שראו מקרוב את פעולותיו, גמלו לו בדברים שבכתב ובעל פה.

מלחמת ששת הימים (1967) – "עם טרקטור מול כונתילה, לא רחוק מהגזרה של 1956, מאיר המילואימניק מסייע ליחידות להתחמש, על סף המלחמה. אחר כך מעבירים את מאיר לצפון, לפלס את הדרך לטנקים באמצעות הטרקטור, מול המוצב הסורי דרבשייה. חצי יום גורלי. המלחמה נגד הסורים כבר בעיצומה. מאיר – חשוף בטרקטור שלו. אש סורית עצבנית ואימתנית. משמאל ומימין, מלפנים ומאחור, מרטשים פגזים את הקרקע הסלעית ורסיסיהם ניתזים כגשם קללה לכל עבר. גם זה נגמר".

מלחמת ההתשה (1969) – הצל"ש ועיטור המופת.

ב- 1970 כאשר מפקד חטיבת הדרום, אריק שרון, העניק למאיר צ'רניאק את הצל"ש הוא אמר: "אחרי שנתקענו בחול ציפינו לעזרת אלוהים. לא היינו יוצאים משם. אתה הופעת כשליח טוב". ובהמשך סיפר: "בעצם עוד אז, ב-1969, מאיר היה ראוי לבוא על שכרו באמצעות ציון לשבח. שכן, תפקיד הרכבים שנתקעו בחולות להחיש תגבורת: אנשים, נשק, תחמושת ומזון. ומאחר שהטור נתקע בכונתילה, אף כלי רכב לא יכול היה לזוז ממקומו. ומאיר, כאשר הבחין במכוניות השוקעות, הורה לנהג המשאית לשנות כיוון, חיפש ומצא שטח קטן ללא חול טובעני, כיוון לשם את המשאית, תוך גילויי תושייה פרק את הטרקטור הקטן מן המשאית, באמצעות שיח קטן ובודד שמצא שם. וכך המשיך במשך עשרים וארבע שעות רצפות לשאת על גבו את גורל המלחמה. כך חילץ בעקשנות ובדבקות במטרה, שעה אחר שעה, קודם את התותחים אחר כך את האנשים ולבסוף את המזון."

"על תרומתו למדינה, במלחמת ההתשה", מאיר קיבל עיטור המופת מהרמטכ"ל, דוד אלעזר (1973). בספר, בעוז רוחם, פורסם הסבר להענקת עיטור המופת למאיר: "בליל ה-31 במאי 1969, הפעיל רב"ט מאיר צ'רניאק דחפור D-8 להקמת סוללת עפר בדרך ליד תעלת-סואץ. הוא התמיד בעבודתו בדחפור הפתוח, גם כאשר האויב ירה לעברו במרגמות, עד שסיים את הקמת הסוללה. לאחר שהשלים את העבודה בקטע שלו, עבר רב"ט מאיר צ'רניאק לקטע השני, שבו היו צריכים לעבוד 2 מפעילים אחרים, אך לא עבדו מפאת ההפגזה. רב"ט מאיר צ'רניאק ביצע בעצמו את משימת הקמת הסוללה בקטע זה במשך כ-3 שעות תחת אש רצופה של מרגמות. כאשר סיים גם עבודה זו, עבר לקטע נוסף של הדרך, שהייתה חשופה לאש מרגמות ונשק קל של האויב. הוא המשיך בעבודתו בשטח זה בהיותו חשוף לאש ובחיפוי אש של כוחותינו, סיים את העבודה גם בקטע זה. כל העבודות, שתוארו לעיל, בוצעו על-ידו ברמה מקצועית גבוהה ובצורה מושלמת.

מלחמת יום כיפור (1973) – בתחילה צורף מאיר ליחידה שפעלה בעורף. אולם בסיום המלחמה, כשעדיין נמשך הגיוס, עברה היחידה לשפת התעלה ובנתה את הגשר היבשתי. עיקר עיסוקיה היה בניית גשר עפר וסלעים וכן גשרים צפים. עיקר הצבא עבר את התעלה בגשר העפר. התפקיד של מאיר היה לשפוך עפר לתעלה, להעמיס סלעים ממחצבה סמוכה עבור הגשר ולעבור תחת אש האויב לעיר סואץ. מאיר ביצע את משימותיו באמצעות דחפור  מסוג D-8 , שהגיע לידיו כשהוא חסר צינור פליטה ומרעיש בעוצמה קיצונית. רעש המנוע עלול היה לפגוע בכושר השמיעה שלו, אך את המשימה צריך הרי לבצע ברמה מקצועית גבוהה. בדחפור התגלתה תקלה נוספת – אפשר היה להפנות אותו רק שמאלה ולא ימינה. מאיר החל את עבודתו בשטח והמצרים הפגיזו, לאחר שאיתרו את הדחפור על פי הרעש המחריד ועשו עליו תצפיות. את הדחפור הענק הפעיל מאיר בפעולה מהירה והקים סוללה כשממול פלוגה של מצרים עם נשק מכוון אליו. רק מאוחר יותר החלה הנסיגה, ועדיין היה עליו לבצע עבודות בסיני תחת אש. "אחד המקומות הקשים ביותר" נזכר מאיר, "היה ליד מעוז מצרי שאותו תפש צה"ל. המצרים ישבו ממול, בקו בר-לב, ודרך הגישה שם עברה באזור של ביצות עמוקות".

בצאתו לגמלאות בשנת 1981 התמסר מאיר לריענון הנפש. הוא חילק את זמנו בין לימודי ספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון כסטודנט מהמניין (1998-99), וכתיבת ספרי שירה. חלק מהשירים פורסמו בכתבי-עת, וחלקם עבר עיבוד מוסיקלי לביצוע במסגרת מקהלה. מאיר המשיך להתמסר לטבע וסייר בארץ במסגרת החברה להגנת הטבע, עד יום מותו ב- 26.09.2003.

*****

גילוי נאות:

אני אחייניתו של מאיר צ'רניאק, שהיה אחיו הצעיר של אבי, עו"ד גרשון צ'רניאק.

רצח רבין והשמאל הציוני

ההיסטוריה שופעת דוגמאות של קבוצות תוך מדינתיות שטיפחו אידיאולוגיה ורקחו נרטיבים שבהם האמינו, כאילו מדובר בעובדות אובייקטיביות.

גדעון לוי ב"התסביך של השמאל – רצח רבין ושנאת נתניהו" (הארץ, 25.11.18) מעורר פרובוקציה. האם היא תצליח לדרבן את השמאל הציוני לגבש "דרך חלופית נועזת"? האם השימוש שלו במילים "שנאה" ו"תסביך" יצליח להעמיד את השמאל הציוני על "טעותו"? אני רואה בכך פרובוקציה גרידא, שחצתה הפעם קו אדום.

גדעון לוי שיכלל את סגנונו הרטורי במהלך השנים. במבט לאחור – שנת 2018, ועוד קודם לכן, קוראיו למדו כיצד ל"אכול" את הפרובוקציות שהיו לחם חוקו של לוי (ראו פוסט על כך כאן). במאמרו משנת 2018 – "התסביך של השמאל – רצח רבין ושנאת נתניהו" (הארץ 25.11.2018), סגנונו הפרובוקטיבי חצה קו אדום, לטעמי. בתחילה הוא מייחס לשמאל הציוני את הנָרָטיב (סִפֵּר) הבא: "השמאל מספר לעצמו שהוא אנושי ומוסרי". לוי טוען שבפועל, השמאל רחוק מלהיות כזה. בהמשך, לוי מאשים את השמאל ב"עיסוק כפייתי" ברצח יצחק רבין ובטיפוח שנאה כלפי "מחנה הימין שהוביל לרצח, ובראשם בנימין נתניהו". הקטע המטריד בטיעון זה, היא הקביעה שהנרטיב של השמאל הוכשר על ידי השמאל במטרה להסיט את תשומת הלב מ"אזלת ידו של השמאל" ומ"כישלונו במציאת פתרון לבעיה הגורלית ביותר בדיוקנה של ישראל". אמירה נוספת של לוי המנגחת בשמאל הציוני קובעת ש"השמאל שרוי במשבר רעיוני עמוק".

לא ברור מה לוי רוצה להשיג, כשהוא חוזר וומוכיח את השמאל הציוני וקורא לו "להפסיק לקונן על רבין ולשנוא את נתניהו, יותר ממה שמגיע לו". לא ברור מדוע לוי קורא למנהיגות השמאל הציוני לחשב מסלול מחדש, "להציע דרך חלופית נועזת, כזו שמעולם לא נוסתה (הדגשות שלי, ת.ה.)". בנוסף, לא ברור מדוע לוי חושב שהשמאל חייב "לחלץ עצמו מהתסביך" שבו שקע.

לא אגזים אם אומר שהנרטיב שלוי מייחס לשמאל הוא, למעשה, תיאור מצב כפי נראה מבעד לעיניו של לוי עצמו; סיפור שלוי מאמין בו. נרטיב אישי שלו. למעשה, כך היה עליו להציגו מלכתחילה. אבל לוי מתעקש להחיל על השמאל הציוני בכללותו דברים שאותם הוא מגדיר כדרך "שגויה" של השמאל. הוא עוד ממשיך וטוען שמדובר ב"תסביך שבגרעינו רצח רבין ושנאת נתניהו".

פערי אידיאולוגיה 

לטעמי יש באמירות אלו פספוס גדול. לא זו בלבד שלוי מותח ביקורת על "השמאל ותסביכיו". מתקבל הרושם שמטרתו העיקרית של לוי היא להציג פרטי פרטיו של ליקוי במחנה השמאל ונרטיב מעוות של שהשמאל המתחסד, כביכול – אנחנו אנושיים והמוסר הוא הדגל שלנו. התחסדות המרמזת על חוסר מוסריותו של הימין במיוחד מאז ההסתה של הימין נגד מדיניותו של יצחק רבין.

מי שבקיא בענייני פוליטיקה בוודאי מכיר בקיומם של פערי אידיאולוגיה והשקפות עולם. ישראל היא דוגמה לשני מחנות פוליטיים מרכזיים בעלי השקפות עולם שונות ואף סותרות. פועל יוצא מכך הוא שכל אחד מהמחנות גיבש לעצמו סִפֵּר (נרטיב) מובחן אתו הוא מזדהה ובו הוא מאמין כאילו מדובר באמת מוכחת. הסִפֵּר שהימין גיבש לעצמו (לא, הימין לא בדה נרטיב!) מסתכם באמירה, "העולם כולו נגדנו". זו הסיבה (כך מאמינים בימין) שקשה להיכנס למשא ומתן עם הפלסטינים כדי ליישב את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. מנגד, על פי הנרטיב שהשמאל גיבש לעצמו, קיים סיכוי להסדר מדיני ולהשכנת שלום באזורנו ויש עם מי לדבר. שני הנרטיבים הם תוצר לגיטימי וטבעי של אידיאולוגיה, תהיה אשר תהיה. יחד עם זאת, שניהם בלתי ניתנים להוכחה אובייקטיבית.

ההיסטוריה האנושית שופעת דוגמאות של קבוצות שטיפחו אידיאולוגיה ורקחו נרטיבים שבהם האמינו, כאילו מדובר בעובדות אובייקטיביות. לא דרוש ללכת רחוק. יספיק אם ניזכר בחלק ממנהיגינו מהעבר הקרוב, ובמחנה הפוליטי שאותו הובילו, ובדגל שאותו נשאו. אחד מהם הוא לא אחר מאשר מנחם בגין – שבעקבות "נאום הצ'חצ'חים" שנשא הבדרן דודו טופז בו הוא כינה את מצביעי הליכוד צ'חצ'חים – תקף את טופז וביקר את מפלגת העבודה על ההתנשאות והשחצנות שנהגה כלפי בני עדות המזרח. במה האמין בגין ומה היה הנרטיב שטיפח? בגין האמין בשלמות הארץ ובמפת תנועת בית"ר בה מופיע עבר הירדן המזרחי כחלק ממפת ארץ ישראל.

די לפרובוקציות: אין כל פסול בנרטיב פוליטי, ואין חיים פוליטיים בלי אידיאולוגיה. אדרבא, נרטיב פוליטי תורם לגיבוש זהויות מובחנות דוגמת הימין והשמאל, הגם שהן סותרות ומתחרות זו בזו. חשיבותו העיקרית של נרטיב פוליטי טמונה ביכולתו לסייע לציבורים המאמינים בו לגבש עמדות ולנקוט צעדים הנאמנים לעמדותיהם.