קטגוריה: אג'נדה

מה קרה בקרב טנטורה 1948

"היה קרב והיה הרג", אומר אלון שוורץ, מפיק הדוקו "טנטורה". "מתצלומי אוויר רואים לפחות קרב אחד". וברמה הלאומית "הגיע הזמן שנודה בטבח, לא משום שאני שונא את המדינה שלנו אלא משום שאנו צריכים להתבגר, זה סיפור על איך בנינו מדינה… חשוב שנתרומם מעל הנרטיב הלאומי. אירע אירוע מאוד גדול, עם אחר שישב שם נזרק.

מעריב: סקירת העבודה של כ"ץ. קרדיט: ארכיון מעריב.

מתבקש דיון תמציתי בסוגיה מרכזית המעסיקה אותנו כיום: א. האם הירי בכמאתיים ויותר תושבים ערביים חסרי-מגן בטנטורה (מאי 1948) בידי חיילי חטיבת אלכסנדרוני הוא בְּדָיָיה או נרטיב? ב. שאלה לשם ההשוואה: האם ביצות עמק יזרעאל הן בדייה או נרטיב? צריך להבין שבדומה לְבדָיָיה, נרטיב הוא סיפור, מעשייה שנתפסת כאמת היסטורית. נרטיב לאומי מכיל בגרעינו יסוד חינוכי. לא כן הבדייה. אין היא זוכה להתבסס כאמת היסטורית.

שתי טענות שהן דוגמא לנרטיב

במאמר שפרסם ס. ווטרמן, מרצה בכיר לגיאוגרפיה באוניברסיטת חיפה בשנות ה-70, הוא טוען – "א. כתוצאה מהתפקיד שמילאה החלוציות החקלאית בא"י לפני 1948, התפתח נרטיב שלפיו ערי פיתוח מושבים וכפרים הופכים את המדבר השומם לאזור פורח. ב. במציאות של ימינו, מרבית האוכלוסייה בישראל מתרכזת בשלושה אזורי מטרופולין: תל אביב, חיפה וירושלים. החלוציות החקלאית כבר אינה דומיננטית מבחינה סטטיסטית, ולמעשה היא אינה התיישבות חלוצית חקלאית. ולכן הסיסמא "הפרחת השממה" כבר אינה נחוצה כדי לגייס חקלאים. שתי הטענות גם יחד הן דוגמה לנרטיב לאומי ארץ ישראלי.

דוגמא נוספת לנרטיב לאומי: "ביצות עמק יזרעאל".

במשך שנים רבות תלמידי ישראל למדו וידעו שבסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 – "העמק שרץ ביצות מחוללות קדחת". "הביצות היו מקור לקדחת שממנה מתו החלוצים ממזרח אירפה". שני מלומדים החליטו לחקור (1983) באיזו מידה העמק שרץ ביצות. ממצאי מחקרם הראו ש"העמק מעולם לא שרץ ביצות". עוד בשנת 1867, כאשר מרק טווין ביקר בעמק, הוא תיאר א רשמיו כך, "הנוף הנשקף מהר תבור יפה, משובץ שדות, מנוקד בשוליו בכפרים לבנים צפופי-בתים." גם מיפוי מדויק יותר של א"י, שנערך על ידי הקרן לחקירות ארץ-ישראל ב- 1878, קבע שישנן "מעיינות רבים בשולי עמק-יזרעאל, וכן בּׅיצה אחת מערבית לעפולה", ומודגש שם כי "הביצה היא שלולית חורף". מאוחר יותר, בקיץ 1921, ביקר אחד ממתיישבי נהלל הראשונים באזור ההתיישבות, ויחד עם קבוצת אנשים נוספים הם סיירו באזור שתואר כ"אזורי הביצות". אלו היו רשמיו, "כולם ירדו לבּׅיצה הראשונה, כאן קבוצת עצי ערבה ירוקים ורעננים ומסביב בורות קטנים ובעומק של 30 ס"מ מים עומדים, על-יד זה שקתות של עץ . . . מלאי מים להשקות את הצאן . . . הידענים הסבירו לנו שבּׅיצה זו אין לה כל חשיבות, ורק על-ידי העברת תעלות פשוטות ורגילות מורידים את המים ושום ביצה לא תוותר עוד [הדגשה שלי,ת.ה.]"  .

מעצם הגדרתו, הסיפור על ביצות עמק יזרעאל הוא נרטיב לאומי שבגרעינו מסר חינוכי. תכליתו של הנרטיב הוא הגברת תנופת העשייה הציונית לאחר מלחמת-העולם הראשונה. הנרטיב והמסר החינוכי הגלום בו, סייעו לגורמים ב"רמה הלאומית" לטפח ולעודד את המפעל הציוני בא"י. מתיישבי העמק וכלל האוכלוסייה הציונית ניזונו מסיפורים אלה. היה ברור לכולם שכדי להקים יישובים בעמק הכרחי להיאבק בביצות. המאבק הפך לסמל של דרכה המעשית של תנועת העבודה – " גאולת האדמה" ו"התיישבות". 

הסיפור על הקרב שהתרחש במאי 1948 בכפר הערבי טנטורה – נרטיב או בדייה?

השאלה החשובה לעניננו היא: באין גישה כיום לארכיוני צה"ל ולתיעוד הקרב שהתרחש בטנטורה (מאי 1948) שבו לקח חלק גדוד חטיבת אלכסנדרוני, האם הכותרת "הטֶבח בא-טנטורה" מכוונת להגדיר נרטיב לאומי עם מסר בצידו? או שמא מדובר בבדייה? מה מוסיף לנו סרטו של הבמאי, אלון שוורץ, והאם הוא מצליח לאשש את המסקנות העולות מעבודתו האקדמית של טדי כ"ץ (שנות ה-90)? אם התשובה חיובית, כיצד הוא מתמודד עם עמדתם של וותיקי חטיבת אלכסנדרוני?

הקרב המדובר התנהל בטנטורה ובחולות סביב לכפר בלילה שבין ה – 22 ל – 23 במאי 1948. מסקנותיו של טדי כ"ץ שהוצגו בעבודה לקבלת תואר MA, שנויות עד היום במחלוקת. הוא הסיק ש"לוחמים יהודים ביצעו טבח המוני בטנטורה וטמנו את הנטבחים בקבר אחים". העבודה נעשתה בשנות ה-90, במחלקה להיסטוריה באוניברסיטת חיפה, חומרי העבודה היו עדויות של וותיקי הגדוד מחד, ותושבי הכפר הערבי טנטורה מאידך.

מה טוענים ותיקי אלכסנדרוני ? הם טוענים "להד"ם", "קרב קשה התנהל בכפר טנטורה ועל החולות אשר סביב לו בחודש מאי, 1948. בקרב איבדו לוחמי אלכסנדרוני 14 מחבריהם, ואף האויב ידע אבדות רבות. אולם עם עלות השחר נכנע הכפר. איש לא נורה על ידי לוחמי אלכסנדרוני לאחר תום הקרב בהיותו 'נטול נשק ונטול מגן', כהאשמתו הזדונית של מר כץ. [הדגשה שלי, ת.ה.]"

הויכוח התגלגל לפתחם של בתי המשפט שצדדו בגרסת ותיקי חטיבת אלכסנדרוני. הווה אומר – כאשר החל שוורץ לטפל בחומרים שברשותו, לקראת הפקת הדוקו "טנטורה", היה עליו להתמודד עם שתי גרסאות שכל אחת מהן טוענת לתקופתה. אם מתקבלת גרסת וותיקי אלכסנדרוני אזי "בטנטורה לא התרחש טבח" וייתכן שמדובר בבדייה. בל נשכח את טענתם העיקשת של ותיקי אלכסנדרוני , שמסקנת עבודתו של כ"ץ, ש"אלכסנדרוני טבחו במאות תושבים חסרי מגן בטנטורה",  זו "האשמה זדונית".

בדברי ההקדמה של שוורץ להקרנת הבכורה של סרטו  בפסטיבל סנדאנס,  הוא סיפר על הקושי עימו התמודד כיוצר ישראלי אל מול פיסת היסטוריה "שלא נלמדת בבתי הספר  [הדגשה שלי, ת.ה.]". הוא הוסיף וטען שקשה לוודא את העובדות מכיוון שארכיוני צה"ל סגורים בפנינו. גם בראיון לגואל פינטו (25.5.22, "גם כן תרבות", כאן11), שוורץ אומר, "זה לא עניין של פרשנויות. ברור שנעשו מעשים שלא ייעשו… יש עדויות רבות מאוד, חלק גדול מהן מצביע על שורה של מעשים. לכן ברור שהיה שם טבח. לפחות עשרות אנשים נטבחו שם. ויש מי שרודפים את אלו שסבורים כך. גם היום. כי אסור להשמיע דעה כנגד המקובל". אבל שוורץ מעלה את הסיפור לרמה הלאומית וקובע בנחרצות שהגיע הזמן שנודה בטבח "לא משום שאני שונא את המדינה שלנו אלא משום שאנו צריכים להתבגר, זה סיפור על איך בנינו מדינה… חשוב שנתרומם מעל הנרטיב הלאומי. אירע אירוע מאוד גדול, עם אחר שישב בו נזרק.[הדגשות שלי, ת.ה.]."

ועדיין, שתי גרסאות למה שהתרחש בטנטורה מתנגשות ביניהן. זאת כל עוד הארכיונים הרלבנטיים סגורים. מי מהן תתקבע כנרטיב לאומי, מי מהן תיזכר כבדייה גמורה, והאם הדוקו "טנטורה" יחדש את השיח הציבורי ויוביל לפתיחת הארכיונים הרלבנטיים?

הגדרות:

בְּדָיָיה – סיפור מומצא, סיפור דמיוני; בדות; בדיון; מעשייה.  נרטיב, ז'אנר שבא לעולם כשהוא מלווה בלקח, במסר חינוכי.

מקורות:

אורן שמיר,  "הארץ".

יורם בר-גיל ושמואל שמאי, "ביצות עמק יזרעאל – אגדה ומציאות". קתדרה 27, (ניסן, תשמ"ג) 163-174 .

חוות דעת של ותיקי ח. אלכסנדרוני.

מעריב – תקציר עדויות שכדאי לקרא.

כדאי לעיין באתר "כנס מדיה" – "הקרב בטנטורה, מאי 1948. הקרב בניצנים, יוני אותה השנה. שום דבר לא אבד, לא נשכח". מאת יעקב לזר. (10.2.2022).

שתיקה רועמת

מדוע חלקים נרחבים בציבור היהודי בישראל עדיין בדעה שערבי מוסלמי הוא קודם כל "תומך טרור"? מדוע אותם מגזרים בציבור אינם יודעים דבר וחצי דבר על יישובים ערביים שהיו קיימים כאן לפני 1948 ושתושביהם הוגלו באונס ממקום מושבם ולא הורשו לשוב אליו חרף הוראת בג"ץ? ומדוע לאותו ציבור אין מידע על מיזמים תומכי תרבות, פרי יוזמה פרטית של המגזר הבדווי?

בדקתי היטב והתבהר לי שהן בתקשורת והן בשיח הציבורי ההתייחסות לסוגיות אלו מזערית. האם זו התעלמות או שתיקה רועמת? האם כלב השמירה של הדמוקרטיה מתרשל בעבודתו, או שמא גיבש החלטה להנמיך את הלהבה ביחס לסוגיות אלו ומעדיף לדבוק בגרסה המקובלת? שאלה נוספת היא, האם הציבור אחראי, ביקורתי ועירני דיו?

תומכי טרור כסיסמא פוליטית

קחו לדוגמא את מנסור עבאס. בדקתי עד הסוף את הטענה שעבאס "תומך טרור". רציתי להבין על מה מתבססת הטענה. האם מי שדבק באופן שיטתי בהצמדת התואר הזה לאדם ספציפי, יודע שאין בסיס מוצק לכך? האם הציבור טורח לבדוק עד הסוף את האמת? אולי מדובר בשמועה, מידע חסר בסיס עובדתי מוצק, סיסמא פוליטית גרידא. עידו דויד כהן, עורך דין ומנהל תחום המשפט בחברה לייעוץ תקשורת, מתאר תהליך של דה לגיטימציה מכוון במקרה של עבאס (הארץ, 15 במאי 2021).  ציטוט: "לא עובר יום שבו חברי רע"ם לא שומעים את הכינוי 'תומכי טרור' נזרק לעברם. האומרים זאת אינם רק חברי כנסת עם חסינות פרלמנטרית — הכינוי חילחל לכלי התקשורת עד כדי כך, שלא מעט עיתונאים נוטים להגיד את המילים הללו בעצמם, בלי הסתייגות. במסגרת דיווחים פוליטיים הם מצטטים את הפוליטיקאים שיורים שוב ושוב 'תומכי טרור' כאילו מדובר בעובדה מוכחת" ובעניין הטענה שעבאס תומך טרור מוסיף כהן וטוען, "בנוגע ל'תמיכה בטרור', ההאשמה החמורה אינה מבוססת. עבאס הוא חבר כנסת רק מאפריל 2019, אך עוד לפני כן מפלגתו, באופן עקבי, לא התקרבה למצב שבו יש לפסול אותה, על פי חוק, מהתמודדות בבחירות . ניסיונות למנוע את התמודדותה התגלו שוב ושוב כתלושים מהמציאות" [הדגשה שלי, ת.ה.].

עד לפני סבב הבחירות האחרון, הסולן הבכיר בהצמדת התואר לעבאס היה ראש הממשלה בנימין נתניהו, שאמר מעל כל במה, ובלי שמץ הסתייגות, שחברי הרשימה המשותפת (שכללה את כל הסיעות הערביות, מחד"ש עד בל"ד), הם "תומכי טרור שרוצים להשמיד את המדינה".  כיום מזמרים זאת בעיקר חברי הכנסת בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן־גביר, אך הם לא לבד.

כפריים שהורחקו מאדמותיהם מבלי שוב

מסגד אל-ע'אבסייה. מקור:עופר כהן, סאקרה, Marikriber, רבקה בק, Davtir

מאמר מערכת בהארץ (4 במאי, 2022) מזכיר את שני הכפרים, איקרית וברעם, שתושביהם הנוצרים-מרונים קיבלו הוראה מצה"ל במהלך מלחמת השחרור לפנות את יישוביהם עד להוראה חדשה. לא מדובר במוסלמים. מדובר במיעוט שחי כאן לפני קום המדינה. ההבטחה שניתנה להם בעת הפינוי, קרי: "הפינוי זמני בלבד", מעולם לא קוימה. מקרה דומה מתייחס לתושבי הכפר אלע'רבייה (גרבייה), כפר ותיק שהיה קיים כאן בטרם הקמת מדינת ישראל. תושבי הכפר, ערבים-מוסלמים, פונו בהוראת צה"ל, "עד יעבור זעם". גם הם לא זכו לשוב לאדמתם ולחיות בכפרם. יתרה מכך המושל הצבאי, ששלט באזור באותן שנים, סרב לקיים את החלטת בג"ץ ולאפשר להם לשוב אל כפרם ואדמותיהם. במקום זאת, הממשל הצבאי יצא למסע של הרס בתי הכפר, ומחק את רובם מעל פני האדמה. בפרשה זאת טיפל עו"ד גרשון צ'רניאק, סנגור תושבי הכפר, והמשיך לטעון בעדם עד שלבסוף בג"ץ קיבל החלטה לפיה על המושל הצבאי של הגליל לאפשר שובם של בני הכפר אל אדמתם (ראו: בג"ץ 220/51: ג'מאל מחמוד אסלאן ו- 30 אחרים נ. המושל הצבאי של הגליל, נצרת). למותר לציין שהפרשייה חדלה להעסיק את התקשורת והשיח הציבורי. תאמרו שזו טעות מצערת, או לא רלבנטית לסדר היום? אולי זו הסתרת מידע מכוונת? קרי,  שתיקה רועמת. היה מי שטרח לתאר את המצב, הבלוגר והאדריכל זוכה הפרסים, מיכאל יעקובסון (ראו: "סיבוב בשרידי אל-ע'אבסייה" 2015). וטוב שכך, שכן מדובר באיש מקצוע שמסייר באתרים, דולה מידע אודותם, בודק ובוחן כל דבר. הווה אומר, מה שלא עולה לדיון על ידי אמצעי התקשורת הפופולריים, מצוי באתרים פרטיים ובלוגים שמושכים קהל קוראים הצמא למידע החסר.

התיאטרון של הבדווים

גם ביחס למגזר הבדווי (רבע מיליון איש) נוצר מצב דומה: המידע היזום המובא על ידי התקשורת הציבורית לוקה בחסר. במקרה זה: ידיעות בדבר האלימות בחברה הבדווית, בעיקר אלו החיים ברהט, מופצים על ידי התקשורת הציבורית, במיוחד לאחרונה. מאידך חסר מידע על התפתחויות והישגים משמעותיים בתחומי החברה והתרבות. לדוגמה, ידיעות אודות מיזמי תרבות שצמחו מתוך שורות הבדווים בנגב. האם המדיה הפופולריים דווחו פרטים על מאמץ של קומץ מתוך תושבי רהט להנגיש לתושבי היישוב הצגות תיאטרון? עד כינונה של ממשלת השינוי, מדינת ישראל (משרד התרבות והספורט, ומשרד הרווחה) העניקה למגזר הבדווי תקציבים זעומים למיזמי תרבות, אם בכלל. הנגשת הצגות תיאטרון וחינוך הציבור הבדווי לצרוך תיאטרון הם פועל יוצא של בעלי תושייה במגזר הבדווי. מעטים מבינינו שמעו על תיאטרון 'אלמהבאש" והשתתפותו בפסטיבלים מקומיים, או על הפקה בעברית וערבית של הצגות מתוצרתם העצמית. לאחרונה נמצא להם מושיע מטעם המדינה – שר התרבות והספורט, חילי טרופר. לראשונה מאז קום המדינה תושבי רהט נכללים ברשימת מקבלי תקציבי תרבות. וזאת יש לדעת, ככל שגוברת החשיפה של הציבור לתוצרי תרבות, ואין זה משנה באיזה גיל או מגזר מדובר, גובר גם הסיכוי לקירוב הלבבות ויצירת מכנה משותף ממשי. יותר מכך, יזמי התיאטרון – תושבי רהט – למדו על בשרם שהצגות מתובלות בהומור או סאטירה, בסגנון קליט לכל דכפין, עשויות למגר תופעות חברתיות בלתי רצויות, כולל תופעות של אלימות בשל "כבוד המשפחה". שכן תיאטרון, סאטירה והומר, הם שפה בינלאומית שיש בכוחה לפשר בין יריבים ובין שונאים, וליצור שיח פורה לטובת כל הצדדים.

התובנה המיידית שחשוב לציין כאן היא, בראש ובראשונה, שמידע חסר עלול לחבל ברקמה החברתית השברירית ממילא של מדינתנו. אחת הדוגמאות שהובאו לעיל היא האמונה של חלקים נרחבים בציבור היהודי בישראל שערבי-מוסלמי הוא אוטומטית "תומך טרור". גם יידע חסר ביחס לתושבי ישובים ערביים שהיו קיימים כאן לפני 1948, גורם נזק ומהווה טריגר לליבוי שנאה ושימוש באלימות. ובאשר לדימוי השלילי של המגזר הבדווי בנגב: קיימת פעילות מקומית חיובית שאינה זוכה לדווח תקשרותי נרחב.

כיצד ניתן לתקן את המצב? ציבור אחראי חייב לעשות הרבה מעבר להסתפקות בנוסחאות וסיסמאות המופצות חדשות לבקרים בערוצי המדיה. ציבור אחראי חייב להבין ולהאמין שחיכוכים בין מגזרים החיים בכפיפה אחת עשויים להתמתן אם ייעשה מאמץ אקטיבי לדלות מידע נרחב יותר על אלו החיים בקרבנו. מובן שאין זה פוטר את המדינה וערוצי המדיה מאחריות. נהפוך הוא, הפצת סיסמאות ושתיקה מכוונת הן בעוכרי כולנו.

ארז ביטון, האופטימיסט הנצחי

ברשימה זאת אתמקד במשורר ארז ביטון וחתן פרס ישראל 2015 – האיש שקיבל על עצמו לתקן עוול היסטורי ולתת ייצוג הולם לתרבות ולהיסטוריה של יהדות המזרח וספרד. ביטון עמד בראש "ועדת ביטון להעצמת הזהות של יהדות ספרד והמזרח במערכת החינוך" שהוקמה ב- 2016 – ועדה שרוב המלצותיה לא יושמו.

*****

במעמד של חידון התנ"ך העולמי (12.5.2016) סיפר שר החינוך דאז, נפתלי בנט, על היוזמה ל"מהפכה" חינוכית, ולהעשרת חומרי הלימוד בבתי הספר במורשת יהדות ספרד והמזרח. השר הודיע על מינוי ועדה בראשות המשורר ארז ביטון. הגדרת תפקיד הועדה הייתה, לבחון אפשרויות "להעמיק ולהעצים תכנים לימודיים שעוסקים בהיסטוריה ובתרבות של הקהילות היהודיות במזרח, צפון אפריקה וספרד".

"ועדת ביטון" הקימה לה תת-ועדות בתחומים שונים, והמלצותיה, שהוגשו ב- 29 ביוני 2016, כללו שורה ארוכה של דרכים שנועדו לתקן עוול היסטורי ולתת ייצוג הולם לתרבות ולהיסטוריה של יהדות המזרח. לדוגמה, הוספת פרקים ל"עמוד האש", עיבוי לימודי האזרחות וההיסטוריה בבתי הספר והמלצה למסד משלחות תלמידים לספרד. כשבנט קיבל לידיו את דו"ח ועדת ביטון, הוא אמר: "אנחנו לא רוצים לגדל דור שמכיר רק חצי ממורשתו". ואכן, כל עוד היה שר החינוך הוא עשה צעדים למען מימוש ההמלצות.

המשורר ארז ביטון, חתן פרס ישראל לספרות ושירה 2015. קרדיט: ויקיפדיה

חזון ומציאות

מרגע שנפתלי בנט סיים את תפקידו כשר חינוך, הנושא קיבל עדיפות נמוכה. רוב ההמלצות נשארו עד היום על הנייר. (ההמלצות שלא בוצעו כתבה ב YNET 27/10/2021.)

מהדו"ח של חברי "האיחוד המסורתי" – ארגון הגג של הארגונים המסורתיים בישראל, ובהם "תור הזהב", תנועת "תיקון", "כולנא", "כל ישראל חברים", "שבת אנפלאגד" ואחרים – עולה כי כמעט אף המלצה לא יושמה. ועדת ביטון המליצה להקצות לנושא 250 מיליון שקלים בשנה. זה לא קרה. תוכנית הלימודים לחטיבת הביניים כלל לא עודכנה. ובתיכון, במקום תוכנית לימודים מקיפה, משרד החינוך הכניס שאלה אחת בבגרות בהיסטוריה על יהדות ארצות האיסלאם. נושא גירוש ספרד, למשל, נלמד באופן מצומצם ביותר, ולא מוזכרות הקהילות החדשות שהוקמו בעקבותיו ואין זכר לעושר התרבותי שגלה מאירופה לצפון אפריקה, איטליה והבלקן. גם בספרות המצב לא השתנה. היוצרים הנלמדים במסגרת לימודי החובה הם עדיין עגנון, טשרניחובסקי, ביאליק, רחל, וגם מולייר וברנרד שאו. יוצר מזרחי אין.

מנכ"לית משרד החינוך, דלית שטאובר, אומרת כי במסגרת הרפורמה המתוכננת בבחינות הבגרות משנת הלימודים הבאה, ילמדו בבתי הספר מקצוע חדש – מיומנויות לכתיבת עבודות. שטאובר הוסיפה בריאיון לקרן נויבך בכאן רשת ב כי ברפורמה, שצפויה להיות מוצגת בחודש הבא, לא ייפגעו שעות הלימוד במקצועות הרוח, אף שלא תהיה בהם בחינת בגרות חיצונית. (האזינו לראיון המלא עם שטאובר, 20.2.2022 בתוכניתה של קרן נויבך, רשת ב').

ארז ביטון – האופטימיסט הנצחי

שרת החינוך, יפעת שאשא-ביטון, התירה לפרסום (5.2.2022) נקודות עיקריות ברפורמה המוצעת על ידי משרד החינוך, שתקבל תוקף רשמי בחודש הבא (מרץ 2022). הרפורמה שעליה עמלו שרת החינוך ומאתיים מורים, מנהלים ואנשי אקדמיה תיכנס לתוקפה כבר בשנת הלימודים הבאה. המגמה היא ביטול בחינות הבגרות החיצוניות במקצועות הומניים (תנ"ך, ספרות, אזרחות והיסטוריה) וביסוס הציון במקצועות אלה על הערכה פנימית (מסביר פרופ' אבישלום וסטרייך). כתחליף לבחינה, התלמידים יכתבו "עבודת חקר בין-תחומית" בשניים מהמקצועות הללו. המוטיבציה לכך לא הוסתרה: לא עוד שינון, לא עוד למידה מסורתית, אלא "למידה משמעותית". מה זה אומר? למשל, במקום "להקיא חומר" (כהגדרה אפשרית למה שקורה בבחינה חיצונית רגילה, בה נדרשים התלמידים, לא עלינו, להפגין ידע), תלמידים ותלמידות יכתבו מעין עבודה סמינריונית שדורשת כלים מגוונים לניתוח והעמקה. וסטרייך מסכם: "הכרזה על למידה משמעותית ואפילו על "עבודה סמינריונית" לא יספיקו… חוששני שרפורמת משרד החינוך אינה מקרבת אותנו ליעד".

החידוש שמציעה הרפורמה, חיודש שאמור היה לזעזע את ארז ביטון – הוא שכבר בכיתה י"א יפסיקו ללמד את מקצועות הרוח לבחינות הבגרות, ויחלו במסע של כתיבת עבודה סמינריונית, עליה ייבחנו בבחינות הגמר הפנימיות". אבל ארז ביטון, כמו ארז ביטון הוא האופטימיסט הנצחי. הוא דווקא רואה ברעיון לנסות דרך חדשה בסגנון של הרפורמה המוצעת (2.2022) זיק של תקווה. להלן קטע מדו-שיח שהתנהל בין ארז ביטון (ב', להלן) וגואל פינטו (פ', להלן) ב"גם כן תרבות" (21.2.2022, כאן תרבות).

פ': אתה איש נחמד ואתה רואה את הצד היפה של החיים אבל למען האמת "מרחו" אותך עם הועדה.

ב': הייתה כוונה והיה רצון טוב. היה דרוש תקצוב של 250 מיליון שח לשנה. זה לא קרה. הם רצו לבצע את הרפורמה באמצעות המערכת הקיימת וזה לא היה נכון.

פ': האם דווקא עכשיו, התלמידים יבחרו/ או לא בנושאים החשובים, קרי, יהדות ספרד?

ב': עד היום אין לימוד חובה של סופרים או משוררים. וכאשר אין חובה, המורים הולכים לפי משאת ליבם. אבל אם תהיה התייחסות ספציפית מעתה והלאה בתחום ההיסטוריה של יהדות המזרח, הדברים ייראו אחרת.

פ': אתה אופטימי כהרגלך.

ב': צריך סבלנות, צריך לפשר, צריך להכשיר את המורים. לאורך השנים ניסינו להקנות יידע במקצועות הומאניים, באמצעות הבגרויות. כעת ננסה משהו אחר.

ולסיום הנה שיר בביצוע להקת פינק פלויד,

WE DON’T NEED NO EDUCATION

הערות:

*ארזן ביטון, פרטים ביוגרפיים (תקציר) – ביטון עלה לישראל מאלג'יריה והתגבר על טראומת ילדות – פציעה קשה שגרמה לאבדן הראייה וקטיעת יד שמאל בהיותו בן 10. ביטון מוכר לנו כמשורר ישראלי וחתן פרס ישראל לספרות ולשירה עברית 2015. הוא נחשב לאחד היוצרים הראשונים שייצגו את קולן של עדות המזרח.

*בחנו את עצמכם וילדיכם הבוגרים: מה ידוע לכם/לילדיכם על תופעת האנוסים בספרד, ועל רבנו גרשום?

כדאי לעיין בספר "משפחת ד'אגילאר" (מאת מ. להמן, 2016, עיבוד לעברית: ת. הכטר).

במאה ה-19 התקיים בגרמניה ובווינה זרם ספרותי-יהודי שהתמחה ב"ספרות עממית". אחד הספרים בנושא מתמקד בדיאגו ד'אגילאר כדוגמה לתופעת "האנוסים" בספרד. תופעה שהחלה בפרעות שנערכו ביהודי ספרד בשנת 1391, במהלכם התנצרו מרצון יהודים רבים כדי להציל את חייהם. המומרים היהודים נקראו "אנוסים", שהוא המונח המקובל לתיאור תופעה זאת לפחות בימי רבנו גרשום, מתוך רצון "למזער" את חטא המרת הדת ומתוך הבנת הסיבות שהובילו אליה. במשך שנים רבות חיו רבים מהאנוסים בספרד ובפורטוגל כיהודים בסתר, בחשש מתמיד מפני האינקוויזיציה. בשל האיסור לחזור ליהדות ועונש המוות שהוטל על מי שעשו זאת, נמלטו יהודים מומרים וצאצאיהם מחצי האי האיברי ומאימת האינקוויזיציה, כדי לשוב ליהדות. מאות אלפים מהם התיישבו באמסטרדם, ומיעוט בלונדון ובווינה.

חשוב לחזור לאור הזרקורים

אני מודה ומתוודה שרק הודות להאזנה לרדיו ("גם כן תרבות", כאן11, 24.11.21), נחשפתי בזמן אמת לחמשת הספרים שעלו לגמר בתחרות על פרס ספיר לספרות מטעם מפעל הפיס לשנת 2021. כקוראת אובססיבית, הייתי אמורה לגלות מזמן (במאי 2021) מיהם המועמדים לפרס ספיר ("הרשימה הארוכה") לעיין בספרים שזכו. להפתעתי, פרסום שמותיהם חלף מתחת לרדאר. מה שנחשב בעבר כמרכז הכובד של התרבות המקומית, כבר אינו במוקד. אור הזרקורים הוסט מעליו. הבשורה הטובה היא שיכול להיות אחרת, חשוב לחזור לאור הזרקורים, ועל כך בהמשך.

גם בספרייה העירונית לא ידעו

השבוע נכנסתי לספרייה העירונית כדי להחליף ספר. אני מבקרת בה בקביעות, משוחחת לעתים עם הספרניות ומתייעצת איתן. הפעם, לפני שיצאתי מהספרייה שאלתי מי לדעתן יהיה/תהיה הזוכה בפרס ספיר? הופתעתי מהתשובה המהוססת, שאחריה נשאלתי, "מי נכלל השנה ב'רשימה הקצרה?'". אני מקווה שזה מקרי בלבד, ושהאשם הוא במערכת ולא בספרייה. צריך לומר שבעבר, ההכרזה על רשימות המועמדים לפרס וההכרזה על הזוכה תפסה מקום ראשי בכל אמצעי התקשורת הציבוריים. כיום הידיעה מסתתרת בפינה נידחת הרבה אחרי החדשות היומיות העיקריות. ההרגשה היא שאין בכלל גאווה בספרות. בכל מקרה, לתומי ציפיתי שכמנויה בספרייה העירונית בעירי, אהיה מודעת לכל זה בזמן אמת. הרי תמיד נחמד להיות אחת הקוראות הראשונות של אחד הספרים [לפחות] המועמדים לפרס היוקרתי. מדוע נודע לי על המועמדים לפרס רק במקרה? כאן המקום להוסיף שמלבד פרס ספיר לספרות, מוענקים כיום בישראל פרסי ספרות ושירה נוספים:  פרס ישראלפרס ספירפרס ביאליק, פרס ברנשטיין, פרס עמיחי ,פרס ברנר, פרס רמת גן,  פרסי שר התרבות, ראש הממשלה ונשיא המדינה לספרות, פרס טשרניחובסקי, פרס לאה גולדברג, פרס א.מ.ת לספרות, פרס ניומן ועוד.

המקרה המדובר אינו ענייני הפרטי. זו עובדה מצערת ברמת הכלל, הציבור. בדיוק כפי שאנו יודעים מתי מתקיים שבוע הספר, כך אמורים אנו לקבל מידע על ספרי מקור ישראלים הראויים לפרס. ליתר דיוק, שטיפת מוח חייבת להיות כאן כדי שנמהר לחנות הספרים הקרובה או לספרייה שבה אנו מחליפים ספרים באופן קבוע, נדפדף ונזין את עינינו ב"נבחרים" הראויים לפרס. בעצם, על מה אני מדברת? הרי באנגלית יש ביטוי – follow the money  (לכו בעקבות הכסף). והמבין יבין. כנראה שיש הבדל בין שבוע הספר לפרס ספרות.

חבר השופטים הסביר, הקורונה אשמה

ומה באמת קרה? באתר של מפעל הפיס פורסם, "גיורא רום , יו"ר חבר השיפוט אמר כי: 'ועדת השיפוט הגיעה להסכמה לגבי תשעה (9) ספרים המתאימים ביותר לדעתה להיכלל ב'רשימה הארוכה' לפרס. יש לקחת בחשבון שהשנה, בשל הקורונה ראו אור פחות ספרים והוגשו כ- 30% פחות מועמדים לפרס"'.  

באדיבות: פרדס הוצאה לאור

רצוי להבהיר דבר אחד לפחות, על כל אחד מהספרים שעלו לגמר בתחרות על הפרס (5 ספרים), פורסם "נימוק השופטים" לבחירה. דוגמה אחת היא הנימוק לבחירת "תחנות ביניים" (2020), מאת בוריס זיידמן: "תחנות ביניים … ספרו החדש של בוריס זיידמן,  הוא ספר המפתיע את קוראיו ללא הרף בהמצאותיו הלשוניות, בתיאוריו הקרנבליים ובמבטו הייחודי על ההוויה הישראלית, על חברוּת, על נאמנות, על גבריות ועל  תעתועי הגעגוע לילדות … לשונו הייחודית של המספר היא הלחמה של העברית לרוסית ושל הרוסית לעברית ,"עברוסית" כהגדרתו … זיידמן בורא באמצעותה, ויחד אתה, עולם עשיר עד להתפקע … הוא כותב בשצף קצף, ברגישות הומניסטית בלתי מצויה ובמנעד רגשי  שאין דומה לו בספרות העברית: חיבור בין רגשות עזים לריחוק אירוני, בין הגזמה והליכה בגדולות לבין התעקשות על הגיון פשוט.".

קראתי בשקיקה את ספרו של זיידמן. גם אני בדעה שהוא "מיוחד ומכשף בלשונו". צריך לקרא את הספר כדי להבין עד כמה. קראתי גם את ספרו המצוין של יניב איצקוביץ ("אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו"), וגם את ספרה של זוכת פרס ספיר לשנת 2021, הסופרת והעורכת הילה בלום ("איך לאהוב את בתך"). זאת כאמור בזכות ההקשבה היזומה שלי לתכנית רדיו שבה התראיינו כל חמשת המועמדים הסופיים לפרס.

גם שר התרבות והספורט ושרת החינוך נרדמו בשמירה

עצוב שכך נראים הדברים. וכלל אינני בטוחה שהאשם תלוי במפעל הפיס. מה עושה שר התרבות והספורט, מה עושה שרת החינוך ומספר גופים ציבוריים נוספים כדי לעודד כתיבה ופרסום ספרות מקור ישראלית, האם כולם נרדמו בשמירה? אולי זו הסיבה לכך שנמכרו פחות מאלף עותקים של שניים, או יותר, מבין הספרים שהיו מועמדים לזכות בפרס ספיר? בל נשכח שחלפה חצי שנה מאז שפורסמה רשימת המועמדים המלאה.

הדילמה הטעונה בירור מיידי היא מה הדרך לתיקון את המצב, ואיך ליצור גשר וחיבור בין ספרי המקור שלנו לציבור המעוניין לקרא.

טוב יעשו חבר השופטים לפרס ספיר, שר התרבות והספורט ושרת החינוך אם יזמו דיאלוג ציבורי מתמשך עם הציבור מאז ההכרזה על "הרשימה הארוכה" של המועמדים לפרס, עד להכרזה על הזוכה בפרס ספיר. את האופן שבו ניתן לעשות זאת אני משאירה להם. זאת העבודה שלהם ואחריותם. בכל אציע פתרון זמני פשוט – להדביק כרזות במוסדות חינוך תיכון, בספריות ציבוריות וכן הלאה, וליידע את העוברים ושבים בזמן אמת על רשימת הספרים המועמדים לפרס ספרות. אפשר גם ליזום קבוצות דיון, הרצאות זום וכדומה.

לסיום, פנייה אל שר התרבות והספורט, ח"כ חילי טרופר,

דבריך בטקס הענקת פרס ספיר להילה בלום יפים וטובים, ציטוט: "ברכות לזוכים ולזוכות בפרס ספיר לספרות עברית. על אף האתגרים בעולם הספרות בשנה האחרונה ובכלל, הספרות הישראלית ממשיכה להוציא מתוכה יבול ספרותי נהדר." אבל בהמשך דבריך הוספת, "תודה מיוחדת למפעל הפיס אשר ממשיך להעמיד את הספרות הישראלית, את הסופרות והסופרים שלנו על מרכז הבמה הישראלית." האמנם?

ואולי עניין הציבור בספרות המקור נופל בעצם בין הכיסאות – בין משרד התרבות, משרד החינוך, וחבר השופטים/מפעל הפייס?

הערות:

  1. פרס ספיר לספרות של מפעל הפיס מחולק בשני מסלולים: מסלול ראשי ומסלול הביכורים. מסלול ראשי – בשלב הראשון חבר השופטים יבחר את "הרשימה הארוכה", עד 12 ספרים ומתוכה תיבחר ה"רשימה הקצרה", עד 5 ספרים, מתוכם ייבחר הספר הזוכה.
  2. למי מכם שמעוניין לדעת מי המועמדים שנבחרו ("רשימה הארוכה") במאי 2021 כמועמדים לפרס ספיר, להלן הפרטים – "הלשון נושלה", שמעון אדף )הוצאת פרדס); "אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו", יניב איצקוביץ (הוצאת כתר); "איך לאהוב את בתך", הילה בלום (הוצאת כנרת זב"מ); "מקום", ניצן ויסמן (הוצאת כנרת זב"מ); "תחנות ביניים", בוריס זיידמן (הוצאת פרדס); "מחר אני יוצא מזה" , מתן חרמוני (הוצאת כתר); "דיאנה ודויד", שירה כרמי (הוצאת אחוזת בית); "אמונה",  דרור משעני (הוצאת אחוזת בית); "בייבי בלוז"  מרים קוץ (הוצאת משכל).

איך לאהוב את בתך [?]

הוועדה קבעה: הילה בלום היא הזוכה בפרס ספיר לשנת 2021 על ספרה "איך לאהוב את בתך".

ספרה של הילה בלום "איך לאהוב את בתך" מועמד לפרס ספיר (הרשימה הקצרה). זה כשלעצמו מעורר עניין בסופרת ובפרי עטה. בירור מקדים הציע שמדובר בספר מתח ואֵימה; מה שנקרא מותחן אפל. שכן, מדובר בהורות שנכשלה ומשפחה שמתפרקת. אבל בפועל לא מצאתי לכך כל אחיזה. מה כן?

"איך לאהוב את בתך", הילה בלום (כנרת-זמורה-דביר, 2021, 238 עמודים)

אל הסיפור המלא נחשפים הקוראים מפי סבתה יואלה, אמה של בתה היחידה, לאה.

קרדיט: כינרת-זמורה-ביתן

בדקתי את הפסקה הראשונה בספר. התחושה שעלתה בי היא שמדובר בדרמה: סבתה, שמעודה לא פגשה את נכדותיה, עומדת ברחוב כגנב בצהרי היום. היא צופה בסתר על בית מעבר לכביש, ומבינה ששתי הילדות הקטנות שנראות בסלון הבית חשופות לכל מי שמביט בהן מבעד לזכוכית החלון הענקית. מוקדם יותר נודע לה שאלו הן נכדותיה, שמעולם לא פגשה: "בפעם הראשונה שראיתי את נכדותיי עמדתי מעבר לרחוב, לא העזתי להתקרב… נבהלתי מהיותן שלל זמין למבטי…. ילדות עם שיער בהיר ודק שנשפך מבין האצבעות כמו קמח."

מכאן ואילך מתפתחת עלילה במתווה של שתי וערב, פשוטו כמשמעו. עלילה שסך כל קטעיה מתחברים לבסוף ליחידה קוהרנטית, וגדולה מסך חלקיה. צריך לציין שבלום הרכיבה את החלקים ביד מיומנת ובמתכונת מקורית ביותר. המעקב אחר התפתחות העלילה הוא זה שמפתח בקוראים ציפייה לבאות. זהו סוג של מתח מובנה, וככזה תפקידו לגרות את הקוראים להמשיך הלאה. רוצה לומר שאין לבלבל בין מתח מובנה בדרמה פסיכולוגית (כהגדרת  ההוצאה לאור), לבין "מותחן". את זאת מגלים גם הקוראים בשלביה הראשונה של העלילה.

מנקודת מבט הבוחנת את הקשר בין הטקסט למשמעות שלו בעיני הקוראים, אני סבורה שבלום מעמידה בפנינו שאלה גדולה: "איך לאהוב את בתך". על אף שבכותר מופיעות המילים איך לאהוב את בתך ללא סימן שאלה, לי נראה כי העלילה מכוונת להשיב על השאלה שבכותר. האתגר הגדול שעמד בפני יואלה מיום שילדה את בתה הבכורה והיחידה, לאה, היה כרוך בהתחקות אחר צורת התנהלות של אם האוהבת את בתה. ואולי האתגר מתחיל עוד קודם לכן, כאשר יואלה מאמינה שהיא עתידה ללדת בת. מכל מקום, השאלה "איך לאהוב" היא חוליה המקשרת בין חלקי העלילה. האם נמצאה הדרך האידיאלית?

כדי למצוא את מבוקשה בלום משלבת בעלילה קטעים מתוך רשימה נאה של מקורות המובאת בנספח לספר, ובוחנת אותם, באמצעות יואלה. שכן יואלה חושפת בגוף ראשון את המחשבות שהיא חולקת עם האימהות שבטקסטים: "זאת אישה שלא הכרתי, קראתי עליה בספר שנים קודם לכן, אישה מדבלין, …וכשבגרה ונישאה נולדו לה שתי בנות. הילדות שלה אף פעם לא הלכו לבד ברחוב ואף פעם לא חלקו מיטה זו עם זו. האישה לא סיפרה עוד הרבה על בנותיה, והבנתי שהתכוונה לומר שאהבה אותן, ובה בעת לומר שלא ידעה איך לאהוב אותן. ושזה הדבר, בעיית האהבה [הדגשה במקור]". בשלב זה יואלה היא אם לילדה קטנה בת שנה וחצי, לאה, והיא מגיבה לקטע המצוטט כך, "אהבתי את בתי התינוקת בקלות… בכל חדשי ההיריון התייסרתי בתעלומת האהבה, אבל מרגע שבאה בתי לעולם פתרתי הכל." האמנם כך הדבר? למרות ההצהרות של יואלה שהיא פתרה את תעלומת ה"איך לאהוב את בתה", היא ממשיכה לצטט אימהות מתוך טקסטים שהיא קוראת, כדי להבין את יחסן לבנותיהן:

"אני קוראת בספר על אם שלא יכולה לשאת עוד את הבכי של ילדיה, ואימהות כמוה נמצאות פתאום בכל מקום… לאה בכתה מדי פעם, אבל כל תינוקת בוכה לפעמים" [הדגשה במקור]. ובהמשך יואלה מספרת ש"שנים קודם לכן, לפני שיכולתי להעלות את מאיר (בעלה, ת.ה.) ולאה על דעתי, בזמנים שאינני יודעת מה ידעתי בהם ומה הבנתי, קראתי בספר על אישה קנדית". היא ממשיכה ומספרת, "קראתי – וזה כבר היה לא מזמן, שנים אחרי הקנדית – על אישה שגדלה בעוני מחפיר.. ובבגרותה עקרה לניו יורק… ובניו יורק קרה לה שנסעה ברכבת התחתית וירדה ממנה כדי לא לשמוע ילד בוכה בייאוש עמוק מאין כמוהו [הדגשה במקור]… אבל אילו נכתב שיצאה מהקרון בגלל ילדה שבוכה בייאוש עמוק מאין כמוהו, הייתי נוטשת את הספר ההוא בו ברגע".

החיפוש אחר ההתנהלות של אם אוהבת הופך לעיסוק של ממש. יואלה ממשיכה לקרא טקסטים ולהשוות את התנהלותן של אמהות אחרות ביחס לבנותיהן ליחסה שלה לבתה, לאה: "אני קוראת על יחסיה הקשים, הלהוטים, של אישה אנגלייה עם אמה המאמצת. אני לא מצליחה להיזכר בזמן מן הזמנים שבו לא העמדתי את הסיפור שלי כנגד הסיפור שלה" [הדגשה במקור]. יואלה מנהלת דו-שיח גם עם ספרים המתעדים את מערכת היחסים באמצעות דיוקנאות של מדונות, "על ספסל בדרכי מהעבודה מונח ספר עב כרס על נשים ושיגעון. אני נוטלת אותו לידי. [הספר מלא] דיוקנאות של מדונות הדואגות לרווחת עולליהן ממין זכר והסוגדות להם. בעמוד הבא, הילדות, הנקבות, מורעבות בשיטתיות לכלולות, פשוטו כמשמעו: לא לחיי נישואים; כי אם להזנה גופנית ולמורשת של כוח ואנושיות, מבוגרות בנות מינן" [הדגשה במקור]. השנים חולפות להן, יואלה היא כבר סבתה. וגם בשלב זה של החיים היא מודה שהיא אינה בטוחה אם מצאה איך לאהוב את בתה: "אני רואה את כל הדרכים המשונות שבהן אימהות מכשירות לחיים את בנותיהן, ותמיד יש בזה צער."

בחשבון אחרון צריך לומר שאין זה משנה אם בלום התכוונה ליצור דרמה, מותחן אימה/אפל, או מותחן עם תעלומה. ולאחר שנחשפתי לשלוש ביקורות על ספרה של בלום, נוכחתי שאין תמימות דעים לגבי הז'אנר אליו משתייך ספרה של בלום. אחת הביקורות (ניב הדס, הארץ 2015) מתיחסת להדרדרות היחסים בין הורים וילדיהם, ומגיעה למסקנה שאת האשם נוטים כיום לתלות בהורה, הוא פשוט ה"נָבַל התורן": "בעידן הנוכחי של היפר־תקינות פוליטית, כשכל הסטריאוטיפים [המוכרים לנו]… פסולים מלכהן כנבלים … אין ליהוק טוב יותר לתפקיד הוותיק מהורינו שהביאונו עד הלום והפכו אותנו לבריות הפגומות שאנחנו". [הדגשה שלי, ת.ה.]. לאמור, הורינו שהביאונו עד הלום לא ידעו כיצד לאהוב את ילדיהם. האזנתי גם לביקורת שעלתה בשיח סופרים (בתכנית "גם כן תרבות"). אחד הדוברים הציע שספרה של בלום הוא מותחן-אימה. שכן בימינו מתפשטת תופעה של התפרקות המשפחה במפתיע, וללא סיבה הנראית לעין. וככל הנראה זו תולדה של טעויות שהצטברו וחמקו  "מתחת לרדאר" עד שקיבלו בבת אחת נוכחות הרסנית. ביקורת נוספת שנחשפתי אליה עורכת השוואה בין "חייבים לדבר על קווין" של ליונל שרייבר, ל"איך לאהוב את בתך". והמסקנה העולה כאן היא ש"כמו ספרה של בלום, גם "קווין" הוא מותחן הורות אפל."

  • בשלב זה, נכון יהיה לסכם ש"איך לאהוב את בתך" היא נובלה מנוסחת בשפה מעוררת השראה. בלום יודעת לעורר דיון פורה. ונקודה זו עצמה נזקפת לזכותה. בלום הצליחה לייצר רב-שיח סביב נושא עדין ועכשווי: אימהוּת בעידן העכשווי; וספציפית, מערכת היחסים בין אמהות ובנות. לא משנה מהו הז'אנר כאן אלא היכולת של הטקסט הספרותי לפתח סביבו דיון חופשי וקריאות שונות שלו. ולמרות שנותרנו עם סימן שאלה לגבי "איך לאהוב את בתך" הגיעה העת להרחיב בסוגייה החשובה והמשמעותית של יחסי אמהות ובנות, באמצעות כתיבה ספרותית איכותית.

בזה אני נפרדת משנת 2021.

להשתמע בשנת 2022 עם תקווה גדולה בלב ש- 2022 תהיה שנה מבורכת.

בין מדען ואזרח

מעצם ההגדרה, כל מומחה במקצועו הוא גם אזרח שחופש הביטוי, על מגבלותיו, מוקנה לו כמו לכל אזרח אחר, לא פחות ולא יותר. מדען מתעניין לדעת מה קורה ומה קרה בתחומו. כאזרח, הוא חופשי להביע עמדה תומכת או ביקורתית נגד התנהלות המדינה שלו. אחת הדוגמאות העכשוויות הוא פרופ' עודד גולדרייך. גולדרייך הוא לא המדען היחיד שהיה קרבן לביקורת פוגענית בשל דעותיו הפוליטיות. קדם לו, בכשלושה עשורים, ההיסטוריון פרופ' בני מוריס, שמומחיותו בתחום ההיסטוריה הציונית ותולדות הסכסוך הישראלי-פלסטיני. לאחר שמחקרו זכה לקיתונות של ביקורת (ושבחים, תלוי את מי שואלים). בשנות ה – 90, מוריס "לקח צעד אחד אחורה". ההדורים יושבו, הזעם שכך ו"חטאו" נמחל. שנים אחר-כך מוריס  חזר מגלותו בלונדון לאכסנייה אקדמית מקומית מכובדת כפרופסור מן המניין, כיום פרופ' אמריטוס.

באדיבות ויקיפדיה. פסלון המוענק לזוכי פרס ישראל.

בארכיון של הזיכרון הלאומי נמצאת רשימה של היסטוריונים שהשתייכו בזמנו למה שנקרא "ההיסטוריונים החדשים". זהו כינוי למספר היסטוריונים ישראלים, "מחברי היסטוריוגרפיה של תולדות היישוב במאה ה- 20, שעבודתם עוסקת בסוגיות הציונות והסכסוך היהודי-ערבי, חלקן מנקודת מבט פוסט-ציונית, וכולן ביקורתיות כלפי ישראל ומלוות בהצעות ערעור על מוסכמות בהיסטוריוגרפיה ובציבוריות בישראל" (ויקיפדיה). בני מוריס נחשב בעבר להיסטוריון מרכזי בקבוצת ה"היסטוריונים החדשים", אך בפרסומים וראיונות מאוחרים יותר חזר בו מחלק מתפיסותיו הקודמות. 

ספרו המדובר של מוריס, "לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947-1949", ראה אור תחילה באנגלית, בהוצאה לאור של אוניברסיטת קיימברידג' (1988). הספר תורגם לעברית וראה אור במהדורה מורחבת ומתוקנת בהוצאת עם עובד, ספרית אפיקים, 1991.

מוריס מפריך בספר זה הן את ההסבר המסורתי הישראלי והן את ההסבר המסורתי הפלסטיני לבעיית הפליטים. ההסבר הישראלי היה שמנהיגי ערב או מנהיגי הפלסטינים ציוו או יעצו לפלסטינים לנטוש את בתיהם ואילו ההסבר הערבי היה שהגירוש נבע כתוצאה ממדיניות מכוונת של ממשלת ישראל וההנהגה הציונית.

ספרו של מוריס זיכה אותו בשבחים ובביקורת משני צדי הספקטרום של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אחד המבקרים הנחרצים ביותר של מוריס היה אבי שליים, שאת הרצאתו באוניברסיטת בר-אילן לא אשכח (סוף שנות ה-90). שליים פסל מכל וכל את התזה המרכזית של מוריס, בדבר "גירושם של ערביי ישראל" במלחמת העצמאות. כזכור, מוריס הביא הוכחות ממקורות ראשוניים שלפיהן היה זה הקו המוביל בהנהגה המדינית בראשות בן גוריון, לגרום ואף לעודד את האוכלוסייה הערבית לנוס על נפשם ולהתיישב באחת ממדינות ערב הסמוכות לארצנו.

למותר לציין שהספר הזה של מוריס יצר הדים רמים בכל מוסדות האקדמיה בישראל, ובחוג למדעי המדינה שבו לימדתי. כל מרצה מן המניין וגם מי שהתעתד היה להשיג תואר שלישי (כמוני באותה עת), ידע שעליו להתעדכן ב"סקנדלים" התורניים, ואם לא, הדבר יירשם בזיכרון הקולקטיבי של האוניברסיטה כאשר תיבדק "כשרותו" לקבלת קידום ותואר מתקדם.

מוריס היטיב לדעת שכמרצה בכיר ופרופ' שנכלל ברשימה השחורה של "ההיסטוריונים החדשים" הוא אינו רצוי ולא יתקבל לאף אחד מהמוסדות האקדמיים בישראל. לכן, האריך את תוקף המנוי שלו באוניברסיטה הבריטית שקיבלה אותו בזרועות פתוחות. בדיעבד, מוריס טוען ששני ההסברים נכונים חלקית, אבל לא כהסבר עיקרי. ההסבר העיקרי הוא שהמלחמה ומוראותיה הם שהניעו את ערביי הארץ לעזוב את בתיהם, מה שמחליש את הטיעון המקורי שלו ומיישר קו עם "הרוב הצעקני").

כיום מוריס מחשיב את עצמו כציוני ובראיון שהעניק לארי שביט (הארץ) ב- 2004 אמר: "התחלתי במחקר לא מתוך מחויבות אידיאולוגית או אינטרס פוליטי. אני פשוט מתעניין לדעת מה קרה.".

ולענייננו – פרשת פסילת מועמדותו לפרס ישראל  של פרופ' עודד גולדרייך בשל דעותיו הפוליטיות. כמדען, שמו של גולדרייך הולך לפניו בקרב מדענים בתחומו מרחבי העולם כולו. קולגות אלו קראו לשר החינוך הקודם יואב גלנט להעניק את הפרס לגולדרייך. הם חזרו ואמרו שפרס ישראל ניתן למדען מצטיין ורמזו שאין חיה כזאת "מדען נייטרלי". אם מצפים אנו ממדען להתיישר עם האידיאולוגיה ההגמונית, לפחות בהתבטאויותיו בפומבי, אנו מסכנים את חירותו האזרחית ומסרסים את עקרון חופש הביטוי וחשיבותו. סירוב להעניק את פרס ישראל רק בגלל דעותיו הפוליטיות של מדען, מצמצם במידה רבה את היוקרה של פרסי ישראל. "פרס ישראל מוכר ברחבי העולם כסימן למצוינות, ומשוחרר משיקולים פוליטיים".  לסיום, מיותר אף לציין כאן את מהלכה האחרון של שרת החינוך הנוכחית.

כוחו של נרטיב אידיאולוגי – אפגניסטן

מדוע כשלה מעצמת העל הצבאית האמריקנית באפגניסטן? ביטוי עממי אומר "מה שלא הולך בכח הולך במוח". כוחה הצבאי של ארה"ב נכשל בכל הנוגע לכינון ממשל יציב באפגניסטן. הטליבאן תפסו את השלטון כמעט ללא התנגדות מבפנים. מצד אחד, האפגנים עייפו ממצב של מלחמה ממושכת. מצד שני, הטליבאן עמלו רבות על החדרה רחבת היקף של אמונה בנרטיב אידיאולוגי: "המנהיגות האפגנית מושחתת".

****

המהירות והיעילות שבה הצליחו כוחות הטליבאן להשלים כיבוש חלק נכבד מאפגניסטן, כמו גם  הקריסה המהירה של הממשל האפגני, עוררו ביקורת על החלטת הנשיא ג'ו ביידן להביא את נוכחותה הצבאית של ארה"ב באפגניסטן לסיומה ולתכנן את הנסיגה מבחינה לוגיסטית.

למרות שהביקורת מוצדקת במידת מה, היא לא ממש לעניין. כך טוען פרופ' אריה פרליגר (Arie Perliger), חוקר ישראלי לשעבר, מומחה לקונפליקטים ותנועות טרור. פרליגר מספר שמניסיונו המחקרי לאורך השנים, "האסטרטגיה שניהלה ארצות הברית במלחמת עשרים שנה באפגניסטן נגועה בבעיות בסיסיות ומהותיות". לטענתו, הכאוס הנוכחי הוא רק הביטוי האחרון שלהן, כאשר מקור הבעיות טמון בגישה שלפיה "השתלטות צבאית על שטחי מדינה תדכא אידיאולוגיות ותנועות קיצוניות בינלאומיות, באפגניסטן ובמקומות אחרים".

סיכוי דל לבניית אומה באמצעות משטר צבאי – המעורבות הצבאית של ארה"ב באפגניסטן ובעיראק הייתה מוצדקת בתחילה, כצורך לסלק איומים ביטחוניים לאומיים חמורים מיידיים: אל-קאעידה והחשש  מנשק להשמדה המונית.

מה שקרה בהמשך נבע מגישה מוטעית, ונכשל. היעדים שנועדו לטווח הקצר הוחלפו תוך זמן קצר במטרה ארוכת טווח: מניעת איום עתידי על מדינות אלה, לרבות איום של קבוצות קיצוניות חדשות. בפועל, כיבוש שתי המדינות, אפגניסטן ועיראק, והניסיון לספק לשתיהן יציבות וביטחון, כך שתהיינה מסוגלות להקים ממשלות משלהן, הוכחה כחשיבה מוטעית.

PERESTROIKA – Credit: Wikipedia

המשוואה שלפיה כינון דמוקרטיה במדינות זרות כבושות הוא דרך יעילה ומוצדקת מבחינה מוסרית לשיקום הביטחון והיציבות, מוטלת בספק לאור ההתרחשויות האחרונות.  הפרסטרויקה בברית המועצות לשעבר בשלהיי המאה העשרים, היא דוגמה לרפורמה פוליטית מצליחה שצמחה מלמטה (grassroots politics), מתוך העם והתרבות הפוליטית המקומית. במקרה הספציפי של אפגניסטן, ארגונים בינלאומיים, כמו האו"ם, לצד מלכ"רים וסוכנויות סיוע עצמאיות, הוציאו מיליוני דולרים והשקיעו שעות עבודה רבות בניסיון לכונן דמוקרטיה, לנסח חוקה, ומנשר זכויות, ובאופן כללי, בניסיון לבנות חברה פוליטית חדשה. בפועל, ההיסטוריה של התערבויות צבאיות באזורים כגון הגדה המערבית, עזה, לבנון, סומליה ועיראק מראה שכאשר מנהיגים מקומיים תלויים בכוחות צבא זרים כדי לשמור על השלטון, קשה לזכות בלגיטימציה עממית או לשלוט ביעילות ולבנות זהות לאומית משותפת. אין פלא שהשלטון האפגני נפל שדוד לרגלי הטליבאן.

הסכסוך באפגניסטן כמו גם בשטחים כבושים אחרים בעולם, לא מתייחס רק ל"מי שולט באילו שטחים", אלא לשאלה "הנרטיב של מי מהצדדים הוא המשפיע ביותר".

כוחות צבא הפזורים בשטח אינם יעילים בבניית אומה או בטיפוח ערכי דמוקרטיה. הם גם אינם יעילים בלוחמה בקרב על נרטיבים. שני עשורים של עליונות צבאית מערבית באפגניסטן לא הצליחו לעקור את הנרטיב האידיאולוגי של הטליבאן המגדיר את "אופיים המושחת של מנהיגים אפגנים ובני בריתם ובגידתם במסורות ובשיטות האסלאם". בנוסף, עליונות צבאית לא הצליחה לחזק סנטימנט לאומי מאוחד מספיק כדי לשחוק את הקשר השבטי, קשר שהטליבאן ידעו לנצל באופן די מוצלח.

לקחים

נוכחותה הממושכת של ארה"ב באפגניסטן לא הצליחה לכונן במדינה מבנה פוליטי קוהרנטי בר קיימא, הנסמך על לגיטימציה עממית. ניסיון זה, וניסיונות דומים לו במדינות ובנסיבות אחרות, מלמדים שתהיה זאת טעות גסה לקוות שנוכחות ממושכת של כוחות צבא תצליח להוביל שינוי פנים מדיני משמעותי.

תנועות פוליטיות מקומיות המבקשות לכונן דמוקרטיה וחירויות אזרחיות – באפגניסטן או במקומות אחרים – עשויות אמנם להפיק תועלת מתמיכה חיצונית אמריקאית, אבל לא תצמח תועלת משמעותית מכוח צבאי. יתרה מזו, כאשר כופים על חברה לאמץ עקרונות דמוקרטיים, התוצאה עלולה להיות חוסר יציבות פוליטית, קונפליקט והידרדרות הביטחון האזרחי.

מעורבות צבאית צריכה להתמקד ביעדים צבאיים, ולא להתפרס על פני תחומים פוליטיים או חברתיים. מהיכרותי המחקרית רבת השנים עם כוח האמונה בנרטיבים פוליטיים, צר לי לסכם באמירה שכח צבאי לא יצלח בהשגת מטרות מדיניות, כמו בניית אומה, כאשר הוא פועל בנסיבות של נרטיב אידיאולוגי מושרש.

מקור:

מדוע נכשלה מעצמת העל הצבאית באפגניסטן?

Curiosity killed the cat

לשבור שגרת חיים או בלשוננו: "להחליף דיסקט", נשמע לא רע. אבל מה לגבי החלפת דיסקט באופן יזום ולחזור ולעשות זאת שוב? – זאת השאלה.

"שגרה מתוקה" הוא ביטוי חביב על רבים. שמעתי את הביטוי לראשונה מבת דודתי שממנה כדאי לקחת דוגמה לחיים. אבל בינינו, גם היא יודעת לשבור את השגרה ואף ליהנות מכך.

למעשה, לא קיים יצור כזה: שגרה מתוקה. נסיבות החיים הם גורם עיקרי, על-פי-רב גורם חיצוני לשבירת השגרה והחלפתה באחרת, וחוזר חלילה. אנחנו נוטים לחשוב ששבירת השגרה היא בדרך כלל פועל יוצא של אילוצים שעלינו לקבל ולהסתגל אליה כי אין ברירה. רבים יאמרו ששגרה קבועה מקנה ביטחון. ומה לגבי שבירת שגרה באופן יזום, "החלפת דיסקט" יזומה?

להחליף דיסקט?

לשבור שגרת חיים או בלשוננו: "להחליף דיסקט", נשמע לא רע. אבל מה לגבי החלפת דיסקט באופן יזום ולחזור ולעשות זאת שוב? – זאת השאלה.

יש הבדל בין שבירת שגרה כתוצאה מאילוץ ומכורח הנסיבות שאינן תלויות בנו, לבין שבירת השגרה באופן יזום לחלוטין.

אחדד אבחנה זאת כך: אחד ההבדלים הבולטים הוא חוסר השליטה שלנו בנסיבות חיצוניות ובלתי תלויות בנו שגורמות לשבירת שגרת חיינו, לעומת שבירת שגרה והחלפת דיסקט באופן יזום. ואם תשאלו אותי מה הטעם להתעסק בנושא, אומר בפשטות: שבירת מצב או אורח חיים סטטי כרוכה בלימוד להיות נועז ולבדוק בכל יום מחדש מה טוב לנו ובמה אנחנו מאמינים. אפילו בקטנה. למה הכוונה? יש מסביבנו היצע גדול מאוד של נושאים, חידושים, והתפתחויות החל מתחומים גדולים כמו מדע וכלה בהיצע של עיסוקים ומסגרות חברתית. אפשר לנהל שגרה בנאלית נטולת אתגרים וחוויות בלתי צפויות שבולמות צמיחה אישית. ואפשר להעשיר את החיים עד כדי חציית גבולות. איך נדע מה יותר טוב לנו אם לא נתייחס ונהרהר במה שנמצא מחוץ לסדר היום הקבוע שלנו. אינני מאמינה בהסתגרות בד' אמת ובסגידה סטטית למסורות מקובעות. אני מאמינה ששינוי מפתח מנגנוני הסתגלות למסגרות שונות במידה זו או אחרת.

סקרנות ופתיחות

אמנם באנגלית נהוג לומר, "Curiosity killed the cat", מה שאומר שמוטב להיזהר ולהגביל את הסקרנות אחרת ניפגע. מאידך, החלק שמשלים את המשפט אומר, "and satisfaction brought it back". דווקא הסיכון והסקרנות עשויים לייצר סיפוק ורווח אישי. המקרה של החתול הא הפשט, שכן נהוג לומר עליו שיש לו תשע נשמות, הוא תמיד נופל על הרגליים. אבל זה נכון גם לגבי בני האדם. קחו לדוגמא את אלו ש"חושבים מחוץ לקופסא" וגם מתנהלים בהתאם. לוקחים סיכונים, מצד אחד, ומצד שני הם מגבירים את הסיכויים להפיק מכך תועלת אישית.

"חישוב מסלול מחדש"

"חישוב מסלול מחדש" משמש אותנו כביטוי שמצביע על כדאיות. מסלול שונה יניב רווח. מה שהחל כהמלצה למסלול נסיעה טוב יותר הפך לחכמת חיים להמונים. אל תיתקעו בתבנית חיים מוגדרת וקבועה. החיים מזמנים מסלולי חיים מגוונים פחות או יותר. תחשבו על הסיכוי להפיק תועלת מהיציאה מאזור הנוחות.  

נחזור אל שבירת השגרה שלא ביוזמתנו. התקופה הנוכחית של מגיפת הקורונה. נסיבות שלא אנחנו יזמנו. גם אז הרווחנו משהו חשוב, אם אפשר לומר כך, התנסינו בהסתגלות למצב חדש, ברמת הפרט והחברה. ההתמודדות עם משבר הקורונה הוכיחה שאפשר להסתגל למצב חדש. אם כך, מדוע שלא ננצל את הלימוד העצמי הזה כמומנטום, ונמנף אותו לצורך חישוב מסלול מחדש מיוזמתנו ?

סדר יום קבוע של משפחה כולל: עבודה, גידול ילדים, פנאי. גם בילוי הפנאי עשוי להתקבע. בקיץ – שחייה בבריכה הציבורית הקרובה או ספורט נוסף כמו טניס. זו "שגרה מקובעת" שאין בה פסול. אלא מה? – אליה וקוץ בה. השגרה נשמרת כפי שהיא,  וכל עוד שזה נמשך מעטים הסיכויים לצאת מאזור הנוחות הזה.

שבירת השגרה, יציאה מהבועה של מועדון ספורט ושחייה בבריכה השכונתית, לטובת השחייה בים, מצריכה יוזמה, ויציאה מאזור הנוחות. מה עדיף על מה? במידה מסוימת שני המצבים טובים. אבל השוני בין השניים גדול. לדוגמה, גיוון ושינוי הסביבה האנושית, האווירה, הזדמנויות חברתיות וקשרים חדשים.

ניסיתי זאת לאחרונה. עקב סמס שהגיע בדקה ה-90, יצאנו לפארק הלאומי ברמת גן במוצאי ט' באב, כדי לצפות על גבי מסך ענק באמפיתיאטרון המאובזר במאות כיסאות ישיבה, בסרט "אגדת החורבן" מאת הבמאי גידי דר. סרט מצויר שהופק בטכניקה חדשנית של תמונות סטטיות. גרסה "מחוץ לקופסא" של ימי המצור על ירושלים וחורבן הבית. העיקר התרחש אחרי הסרט. גילינו חידוש מרענן כשיצאנו מאזור האמפיתיאטרון אל מרחבי הפארק. סימולציה מדוייקת של חוף ים: כיסאות ומיטות שיזוף שמעליהן שמשיות קש הוצבו על מצע של חול-ים ודשא, לסירוגין, לאורך חלק משפת האגם שבפארק. לצידם הותקנו מתקן מים (קולר), מקלחות וברזים לשטיפת רגליים. מי היה מאמין? השתרענו על מיטות השיזוף בחצות הלילה. לא היינו לבד, ואני בטוחה שכמונו יהיו "אמיצים" אחרים שינצלו את המקום כאפשרות נוספת לבילוי שעות הפנאי ומפגש חברתי שונה.

הדוגמאות שהצגתי בקיצור נמרץ, מתייחסות לשבירת שגרת הפנאי כתוצאה מסקרנות לגבי הזמנה שקיבלנו. התנסינו במשהו שונה ונהנינו. חידדנו את האנטנות לנעשה מחוץ לתבנית הפנאי המקובלת. כאמור: הסקרנות הרגה את החתול, ההנאה השיבה לו את רוחו ואף מעבר לכך.

Iggy Pop: Curiosity Lyrics. Credit: Valentina Clemmer YouTube 2016

בחזרה למגילת העצמאות תש"ח-1948

להלן קטע מתוך מאמר, שכותרתו: "הפסד המחנה הדמוקרטי ליברלי בבחירות, ידוע מראש". המאמר מתייחס אמנם לתוצאות הבחירות לכנסת ה-21, במאי 2019. אבל לטעמי, הוא גם רלבנטי לדיון שאני מציגה בהמשך. הקטע הלקוח מתוכו, מציג בתמציתיות רבה שאלות כלליות שכדאי מאוד לחשוב עליהן לקראת בחירות מרץ 2021:

"השאלה שכל אחת ואחד מאיתנו חייבים לשאול עצמם בעת הזאת היא: האם אנחנו חיים במדינה בה היהודיות היא לאומית, פרטיקולרית ומודגשת ואורתודוקסית במהותה, והדמוקרטיה היא מנגנון הכרעות פורמלי; או במדינה בה היהודיות מכילה, הלאומיות לא מדירה והדמוקרטיה נושאת עמה סט של ערכים ליברליים שביסודם שוויון, חירויות פרט, העדר כפיה ואפשרות לבחור בדרך החיים באופן לא מוגבל. האם הדמוקרטיה היא שלטון רוב כמעט לא מוגבל, או שלטון רוב, המכבד את שלטון החוק ואת האפשרות לבקר אותו". (ד"ר ש. פרידמן, בית הספר למשפטים, 1.5.2019)

********

פרידמן מתייחס לתוצאות הבחירות לכנסת ה- 21, שהתקיימו באפריל  2019. יחד עם זאת, בבואנו להעריך את המפה הפוליטית כרגע ומה שהיא מציעה, דבריו של פרידמן עשויים לתרום לשיקולים של כל אחת ואחד מאיתנו. כדאי לכולנו לעצור לרגע ולבחון סוגיות מסוימות לפני, וגם לאחר שתתקבלנה התוצאות הסופיות של הבחירות לכנסת ה- 24. להערכתי, תוצאות הבחירות הקרובות (מרץ 2021) תהיינה דומות לאלו של אפריל 2019, והקטע הבא המתייחס לבחירות 2019 מבהיר זאת היטב:

"בבחירות האלו [אפריל, 2019 ת.ה.], שאלת השמאל-ימין לא הייתה כן או לא שטחים. המוקד היה שאלה אקוטית אפילו יותר, איזו דמוקרטיה היא ישראל ומהם ערכיה היסודיים. הניצחון הברור של גוש הימין מסמל את הכיוון בו בחרו רוב אזרחי מדינת ישראל – מדינה יהודית-מסורתית בה הדמוקרטיה פורמלית. כרגיל לאחר 'הפתעת' הבחירות, גוש המרכז-שמאל, מנסה להבין למה הקמפיינים לא עבדו, למה הערבים לא נהרו לקלפיות, ואיך קרה שהעם לא השכיל לבחור נכון, מתוך אמונה שלמה, שאיכשהו מתחדשת מבחירות לבחירות, שבבחירות הבאות, הכל יהיה אחרת. אולי. אבל לשם כך צריך להבין שהסנטימנט המספרי נוטה במובהק לימין, ושרק מאבק ערכי מתמשך, שמציע אלטרנטיבה יהודית-דמוקרטית, בה שני הרכיבים 'עבים' ומשלימים זה את זה, תוכל להעביר קולות אל המרכז."

קוראים יקרים, הכדור עובר אליכם.

תמצית המלצותיי: בעת הזאת רצוי להבין שני מושגים בסיסיים: "זהות" ו"הזדהות".

"זהות". זהות אזרחי ישראל מתוארת במגילת העצמאות כך: כולנו אזרחיה של "מדינה יהודית", המכבדת פורמלית את ערכי הדמוקרטיה ברוח האו"ם;

"הזדהות". לפי מגילת העצמאות לכלל אזרחי ה"מדינה היהודית" עומדת הזכות להזדהות עם מפלגה המייצגת טוב יותר את ערכיהם הספציפיים (ליברלים/ מסורתיים). בהתאם לכך, לכל אחת ואחד מאזרחי המדינה הזכות לבחור ברשימה מפלגתית שתדע להגן על הערכים החשובים להם, ותהיה מסוגלת לקדם אותם הלכה למעשה.

ולסיום שאלה כללית: באיזו מידה העובדה שהמושגים "ניצחון", "הפסד", "כישלון", מככבים בשיח הציבורי, תורמת/לא תורמת לאחדות העם?  

גילוי נאות: אני מזדהה עם עמדות המרכז-שמאל.

להרים את המורל הלאומי

הנשיא ג'ון פ. קנדי, הנהיג מסורת של קריאת פואמה בטקס ההשבעה לנשיאות ארה"ב. זאת כדי להרים את המורל הלאומי, לעודד תחושת פטריוטיות ולצאת מהדכדוך שפקד את ניו אינגלנד – שם הוקמה המושבה הראשונה של האנגלים ביבשת אמריקה. המסר הטמון בפואמה תאם להפליא אמירה ידועה של הנשיא קנדי, "אל תשאל מה המדינה שלך יכולה לעשות בשבילך, שאל מה אתה יכול לעשות למען המדינה שלך".

רוברט פרוסט קורא את הפואמה The Gift Outright. Credit: awetblackbough

צריך לומר שאצלנו מעולם לא הונהגה מסורת של קריאת פואמה בטקס הרשמי של השבעת נשיא המדינה. עם זאת יש לציין שקיים מן המשותף בין טקס ההשבעה של ג'ו ביידן ורובי (ראובן) ריבלין לנשיאות המדינה, למרות ששניהם הושבעו בתקופת משבר. ביידן הושבע לנשיאות ארה"ב בעיצומה של פאנדמיה, בצל מותם של כ-400,000 חולי קורונה. השבעתו של ריבלין לנשיא התקיימה בעיצומו של מבצע "צוק איתן", בצל הלוחמה. שני הטקסים היו מצומצמים ומוגבלים בזמן.

אבל קיים הבדל משמעותי ביניהם: בטקס ההשבעה של ביידן נכללה תכנית אמנותית (20.1.2021). משוררת צעירה בת 22 קראה פואמה פרי עטה. וברקע התקיימה אזכרה לחללי מגפת הקורונה של ארה"ב והודלקו משואות בגבעת הקפיטול לזכרם. בטקס הרשמי של השבעת הנשיא רובי ריבלין נישאו נאומים במליאת הכנסת (24.7.2014), התקיים טקס משמר כבוד ברחבת הכנסת, וכל מה שאמור היה להתרחש אחר כך, לפי הנהוג עד אז, בוטל.

בהצהרה משותפת אמרו רובי ריבלין ויולי אדלשטיין:  ״… עם זאת, בשעה שחיילי צה"ל נלחמים ואזרחי ישראל נמצאים תחת איום מטחי טילים, סברנו שיש מקום לקיים את האירוע במתכונת צנועה יותר ומצומצמת."

קריאת פואמה בטקס ההשבעה לנשיאות ארה"ב הונהגה לראשונה על ידי הנשיא הנבחר דאז, ג'ון פ. קנדי (דמוקרט) (1961).

הרקע: ב- 26 במרץ 1959, לפני ארוחת הערב שתוכננה לכבוד יום הולדתו השמונים וחמש של המשורר רוברט פרוסט, הוא ניצב בפני עשרות עיתונאים בחזית המלון וולדורף אסטוריה בניו יורק. בין היתר, פרוסט נשאל לדעתו על שקיעתה לכאורה של ניו-אינגלנד, ערש ההשראה שלו. וכך הגיב: "הנשיא הבא של ארצות הברית יהיה מועמד מבוסטון. האם זה נשמע לכם כאילו ניו אינגלנד מתפוררת?" פרוסט נשאל מיד על מי הוא מדבר, ועל כך השיב בגלוי, "פוריטני בשם קנדי".

ג'ון פ. קנדי שימש עדיין כסנאטור זוטר ממסצ'וסט, ומזה מספר חודשים נמנע מלהכריז רשמית על מועמדותו לנשיאות. מסתבר שקנדי התלהב מהקביעה המוקדמת של פרוסט ומיהר לכתוב לו מכתב תודה.

מרגע שפרוסט גויס לקמפיין הבחירות של קנדי לנשיאות ארה"ב, .הוא הקפיד לחזור על התחזית שלו לגבי ניצחונו של קנדי, בכל אירוע ציבורי שבו השתתף. ולאחר הניצחון הדחוק בעימות הטלוויזיוני של קנדי נגד ריצ'רד ניקסון בנובמבר 1960, קנדי הזמין את פרוסט להיות המשורר הראשון שיקרא משיריו בהשבעתו של קנדי לנשיאות. בתגובה הטלגרפית שבה השיב לקנדי, כתב פרוסט, "אם אתה מסוגל לשאת בגילך את הכבוד להיות הנשיא של ארצות הברית, אני צריך להיות מסוגל בגילי לשאת את הכבוד לקחת חלק כלשהו בהשבעה שלך… אני מוכן לקבל את התפקיד למען … האומנויות, והשירה – שגויסו היום לראשונה לשירותם של מדינאים."

קנדי שאל את פרוסט האם הוא מסכים לחבר פואמה חדשה לכבוד טקס ההשבעה. ולאחר שבקשתו נדחתה, קנדי ביקש מפרוסט לקרוא את "The Gift Outright", פואמה שפרוסט חיבר, שנותנת כבוד ל"מיוחדות" האמריקנית – American Exceptionalism. היא ראתה אור רק בשנת 1942 (מלחמת העולם השניה), ותוארה על ידי פרוסט, כ"היסטוריה של ארצות הברית בתריסר [למעשה, 16] שורות של שירה לא מחורזת." הפואמה קצרה אבל מעבירה מסר חשוב: בעלות על אדמה הוא אקט דו -כיווני; איננו יכולים להפיק יתרונות ממדינה ריבונית מבלי לתת גם מעצמנו בתמורה. וברגע שנבין זאת, ובאמצעות הנתינה "הגמורה" של עצמנו, רק אז אדמתנו תהפוך למה שהיא הייתה אמורה להיות ("such as she would become"), ותגיע למיצוי הפוטנציאל שלה: בית חזק ומקום בטוח במקום מקום מעורפל".

העיתוי של קריאת הפואמה –  ביום ההשבעה (20.1.1961) של ג'ון פ. קנדי  – הולם ביותר. המסר שלה תואם את נושא הנאום של הנשיא הצעיר המורה לאמריקאים: "אל תשאל מה המדינה שלך יכולה לעשות בשבילך, שאל מה אתה יכול לעשות למען המדינה שלך". הייתה זאת הפעם הראשונה שמשורר קרא פואמה בטקס השבעה של נשיא.

במאמר מוסגר ייאמר שלקראת אירוע ההשבעה לנשיאות פרוסט זכה להשראה ונרתם בכל זאת לכתיבת פואמה חדשה לכבוד השבעת ג'ון קנדי וכך חיבר את הפואמה בשם, "הקדשה" – הקדשה לנשיא ג'ון קנדי. רצה הגורל ודווקא ביום ההשבעה, בשיא החורף המושלג, קרני השמש השתקפו מערימות השלג שבחוץ וסנוורו את עיניו של המשורר בן ה – 86.  פרוסט החל לקרוא את "הקדשה", אבל התקשה להמשיך בשל הסינוור. במקום זאת הוא דקלם מהזיכרון את הפואמה: "The Gift Outright".

למחרת טקס ההשבעה, ה"וושינגטון פוסט" ציין שהפואמה שפרוסט קרא הייתה אחד משיאי הטקס: "רוברט פרוסט, בדרכו שלו, כבש את לב הקהל בטקס ההשבעה." היה זה רגע מכונן שציין את הקשר המיוחד שנוצר בין המשורר, רוברט פרוסט לנשיא הנבחר. ג'ון קנדי, אשר הפך תוך זמן קצר לאייקון – נשיא שייזכר לעד כמי שפתח פרק חדש בהיסטוריה האמריקאית.

הרמת המורל הלאומי הוא צו השעה

המגפה עודנה משתוללת ברחבי ארה"ב ותובעת את מתיה. ולמרות 400,000 מתים (בינתיים) מווירוס הקורונה – ביידן אימץ את המסורת של קודמיו הנשיאים הדמוקרטים, ג'ון קנדי, ביל קלינטון וברק אובאמה. הוא היה נחוש בדעתו לחזק את הרוח הלאומית. אמנם היקף המוזמנים לטקס ההשבעה צומצם, והקוקטייל המסורתי שלאחר השבעת הנשיא הנבחר בוטל. אבל התוכנית האמנותית התקיימה (חלקית). המשוררת בת העשרים ושתיים, אמנדה גורמן, הגיעה אל במת הנשיאות כמשוררת בזכות עצמה, שהולכת בדרכי משוררים עטורי פרסים, כמו לדוגמה מאיה אנג'לו ורוברט פרוסט. באמתחתה היו פרסי שירה: "משורר הנוער הראשון" של לוס אנג'לס (2014 ), ופרס "משורר הנוער הלאומי הראשון" (2017).

אמנדה גורמן בטקס השבעת הנשיא ביידן. קרדיט: ויקיפדיה

גורמן קראה בטקס ההשבעה פואמה פרי עטה, The Hill We Climb ("הגבעה להעפלה", ראו להלן). הפואמה זכתה לשבחים. לדוגמה, לין מנואל מירנדה, ברק אובאמה, הילארי קלינטון ואופרה ווינפרי. גם המיליונים שצפו בה על גבי המסכים, קוראת את הפואמה, התמוגגו.

ימים יגידו, ואולי בעתיד ייבחר במדינת ישראל נשיא שימליץ לאמץ קריאת פואמה בטקס ההשבעה הרשמי שלו לנשיאות. פואמה שתבליט את המסר "אל תשאל מה המדינה יכולה לעשות בשבילך, שאל מה אתה יכול לעשות בשביל המדינה". כך עשוי להיפתח פרק חדש בהיסטוריה שלנו; סיכוי להרמת המורל הלאומי, תוך הירתמות נבחרי העם למען המדינה.

______

למעוניינים בקריאת הפואמה "The Hill We Climb" היכנסו לקישור זה. כאן תוכלו לקרא גם את תרגום הפואמה לעברית על-ידי חגית בת אליעזר: "הגבעה להעפלה".