קטגוריה: אג'נדה

חשוב לחזור לאור הזרקורים

אני מודה ומתוודה שרק הודות להאזנה לרדיו ("גם כן תרבות", כאן11, 24.11.21), נחשפתי בזמן אמת לחמשת הספרים שעלו לגמר בתחרות על פרס ספיר לספרות מטעם מפעל הפיס לשנת 2021. כקוראת אובססיבית, הייתי אמורה לגלות מזמן (במאי 2021) מיהם המועמדים לפרס ספיר ("הרשימה הארוכה") לעיין בספרים שזכו. להפתעתי, פרסום שמותיהם חלף מתחת לרדאר. מה שנחשב בעבר כמרכז הכובד של התרבות המקומית, כבר אינו במוקד. אור הזרקורים הוסט מעליו. הבשורה הטובה היא שיכול להיות אחרת, חשוב לחזור לאור הזרקורים, ועל כך בהמשך.

גם בספרייה העירונית לא ידעו

השבוע נכנסתי לספרייה העירונית כדי להחליף ספר. אני מבקרת בה בקביעות, משוחחת לעתים עם הספרניות ומתייעצת איתן. הפעם, לפני שיצאתי מהספרייה שאלתי מי לדעתן יהיה/תהיה הזוכה בפרס ספיר? הופתעתי מהתשובה המהוססת, שאחריה נשאלתי, "מי נכלל השנה ב'רשימה הקצרה?'". אני מקווה שזה מקרי בלבד, ושהאשם הוא במערכת ולא בספרייה. צריך לומר שבעבר, ההכרזה על רשימות המועמדים לפרס וההכרזה על הזוכה תפסה מקום ראשי בכל אמצעי התקשורת הציבוריים. כיום הידיעה מסתתרת בפינה נידחת הרבה אחרי החדשות היומיות העיקריות. ההרגשה היא שאין בכלל גאווה בספרות. בכל מקרה, לתומי ציפיתי שכמנויה בספרייה העירונית בעירי, אהיה מודעת לכל זה בזמן אמת. הרי תמיד נחמד להיות אחת הקוראות הראשונות של אחד הספרים [לפחות] המועמדים לפרס היוקרתי. מדוע נודע לי על המועמדים לפרס רק במקרה? כאן המקום להוסיף שמלבד פרס ספיר לספרות, מוענקים כיום בישראל פרסי ספרות ושירה נוספים:  פרס ישראלפרס ספירפרס ביאליק, פרס ברנשטיין, פרס עמיחי ,פרס ברנר, פרס רמת גן,  פרסי שר התרבות, ראש הממשלה ונשיא המדינה לספרות, פרס טשרניחובסקי, פרס לאה גולדברג, פרס א.מ.ת לספרות, פרס ניומן ועוד.

המקרה המדובר אינו ענייני הפרטי. זו עובדה מצערת ברמת הכלל, הציבור. בדיוק כפי שאנו יודעים מתי מתקיים שבוע הספר, כך אמורים אנו לקבל מידע על ספרי מקור ישראלים הראויים לפרס. ליתר דיוק, שטיפת מוח חייבת להיות כאן כדי שנמהר לחנות הספרים הקרובה או לספרייה שבה אנו מחליפים ספרים באופן קבוע, נדפדף ונזין את עינינו ב"נבחרים" הראויים לפרס. בעצם, על מה אני מדברת? הרי באנגלית יש ביטוי – follow the money  (לכו בעקבות הכסף). והמבין יבין. כנראה שיש הבדל בין שבוע הספר לפרס ספרות.

חבר השופטים הסביר, הקורונה אשמה

ומה באמת קרה? באתר של מפעל הפיס פורסם, "גיורא רום , יו"ר חבר השיפוט אמר כי: 'ועדת השיפוט הגיעה להסכמה לגבי תשעה (9) ספרים המתאימים ביותר לדעתה להיכלל ב'רשימה הארוכה' לפרס. יש לקחת בחשבון שהשנה, בשל הקורונה ראו אור פחות ספרים והוגשו כ- 30% פחות מועמדים לפרס"'.  

באדיבות: פרדס הוצאה לאור

רצוי להבהיר דבר אחד לפחות, על כל אחד מהספרים שעלו לגמר בתחרות על הפרס (5 ספרים), פורסם "נימוק השופטים" לבחירה. דוגמה אחת היא הנימוק לבחירת "תחנות ביניים" (2020), מאת בוריס זיידמן: "תחנות ביניים … ספרו החדש של בוריס זיידמן,  הוא ספר המפתיע את קוראיו ללא הרף בהמצאותיו הלשוניות, בתיאוריו הקרנבליים ובמבטו הייחודי על ההוויה הישראלית, על חברוּת, על נאמנות, על גבריות ועל  תעתועי הגעגוע לילדות … לשונו הייחודית של המספר היא הלחמה של העברית לרוסית ושל הרוסית לעברית ,"עברוסית" כהגדרתו … זיידמן בורא באמצעותה, ויחד אתה, עולם עשיר עד להתפקע … הוא כותב בשצף קצף, ברגישות הומניסטית בלתי מצויה ובמנעד רגשי  שאין דומה לו בספרות העברית: חיבור בין רגשות עזים לריחוק אירוני, בין הגזמה והליכה בגדולות לבין התעקשות על הגיון פשוט.".

קראתי בשקיקה את ספרו של זיידמן. גם אני בדעה שהוא "מיוחד ומכשף בלשונו". צריך לקרא את הספר כדי להבין עד כמה. קראתי גם את ספרו המצוין של יניב איצקוביץ ("אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו"), וגם את ספרה של זוכת פרס ספיר לשנת 2021, הסופרת והעורכת הילה בלום ("איך לאהוב את בתך"). זאת כאמור בזכות ההקשבה היזומה שלי לתכנית רדיו שבה התראיינו כל חמשת המועמדים הסופיים לפרס.

גם שר התרבות והספורט ושרת החינוך נרדמו בשמירה

עצוב שכך נראים הדברים. וכלל אינני בטוחה שהאשם תלוי במפעל הפיס. מה עושה שר התרבות והספורט, מה עושה שרת החינוך ומספר גופים ציבוריים נוספים כדי לעודד כתיבה ופרסום ספרות מקור ישראלית, האם כולם נרדמו בשמירה? אולי זו הסיבה לכך שנמכרו פחות מאלף עותקים של שניים, או יותר, מבין הספרים שהיו מועמדים לזכות בפרס ספיר? בל נשכח שחלפה חצי שנה מאז שפורסמה רשימת המועמדים המלאה.

הדילמה הטעונה בירור מיידי היא מה הדרך לתיקון את המצב, ואיך ליצור גשר וחיבור בין ספרי המקור שלנו לציבור המעוניין לקרא.

טוב יעשו חבר השופטים לפרס ספיר, שר התרבות והספורט ושרת החינוך אם יזמו דיאלוג ציבורי מתמשך עם הציבור מאז ההכרזה על "הרשימה הארוכה" של המועמדים לפרס, עד להכרזה על הזוכה בפרס ספיר. את האופן שבו ניתן לעשות זאת אני משאירה להם. זאת העבודה שלהם ואחריותם. בכל אציע פתרון זמני פשוט – להדביק כרזות במוסדות חינוך תיכון, בספריות ציבוריות וכן הלאה, וליידע את העוברים ושבים בזמן אמת על רשימת הספרים המועמדים לפרס ספרות. אפשר גם ליזום קבוצות דיון, הרצאות זום וכדומה.

לסיום, פנייה אל שר התרבות והספורט, ח"כ חילי טרופר,

דבריך בטקס הענקת פרס ספיר להילה בלום יפים וטובים, ציטוט: "ברכות לזוכים ולזוכות בפרס ספיר לספרות עברית. על אף האתגרים בעולם הספרות בשנה האחרונה ובכלל, הספרות הישראלית ממשיכה להוציא מתוכה יבול ספרותי נהדר." אבל בהמשך דבריך הוספת, "תודה מיוחדת למפעל הפיס אשר ממשיך להעמיד את הספרות הישראלית, את הסופרות והסופרים שלנו על מרכז הבמה הישראלית." האמנם?

ואולי עניין הציבור בספרות המקור נופל בעצם בין הכיסאות – בין משרד התרבות, משרד החינוך, וחבר השופטים/מפעל הפייס?

הערות:

  1. פרס ספיר לספרות של מפעל הפיס מחולק בשני מסלולים: מסלול ראשי ומסלול הביכורים. מסלול ראשי – בשלב הראשון חבר השופטים יבחר את "הרשימה הארוכה", עד 12 ספרים ומתוכה תיבחר ה"רשימה הקצרה", עד 5 ספרים, מתוכם ייבחר הספר הזוכה.
  2. למי מכם שמעוניין לדעת מי המועמדים שנבחרו ("רשימה הארוכה") במאי 2021 כמועמדים לפרס ספיר, להלן הפרטים – "הלשון נושלה", שמעון אדף )הוצאת פרדס); "אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו", יניב איצקוביץ (הוצאת כתר); "איך לאהוב את בתך", הילה בלום (הוצאת כנרת זב"מ); "מקום", ניצן ויסמן (הוצאת כנרת זב"מ); "תחנות ביניים", בוריס זיידמן (הוצאת פרדס); "מחר אני יוצא מזה" , מתן חרמוני (הוצאת כתר); "דיאנה ודויד", שירה כרמי (הוצאת אחוזת בית); "אמונה",  דרור משעני (הוצאת אחוזת בית); "בייבי בלוז"  מרים קוץ (הוצאת משכל).

איך לאהוב את בתך [?]

הוועדה קבעה: הילה בלום היא הזוכה בפרס ספיר לשנת 2021 על ספרה "איך לאהוב את בתך".

ספרה של הילה בלום "איך לאהוב את בתך" מועמד לפרס ספיר (הרשימה הקצרה). זה כשלעצמו מעורר עניין בסופרת ובפרי עטה. בירור מקדים הציע שמדובר בספר מתח ואֵימה; מה שנקרא מותחן אפל. שכן, מדובר בהורות שנכשלה ומשפחה שמתפרקת. אבל בפועל לא מצאתי לכך כל אחיזה. מה כן?

"איך לאהוב את בתך", הילה בלום (כנרת-זמורה-דביר, 2021, 238 עמודים)

אל הסיפור המלא נחשפים הקוראים מפי סבתה יואלה, אמה של בתה היחידה, לאה.

קרדיט: כינרת-זמורה-ביתן

בדקתי את הפסקה הראשונה בספר. התחושה שעלתה בי היא שמדובר בדרמה: סבתה, שמעודה לא פגשה את נכדותיה, עומדת ברחוב כגנב בצהרי היום. היא צופה בסתר על בית מעבר לכביש, ומבינה ששתי הילדות הקטנות שנראות בסלון הבית חשופות לכל מי שמביט בהן מבעד לזכוכית החלון הענקית. מוקדם יותר נודע לה שאלו הן נכדותיה, שמעולם לא פגשה: "בפעם הראשונה שראיתי את נכדותיי עמדתי מעבר לרחוב, לא העזתי להתקרב… נבהלתי מהיותן שלל זמין למבטי…. ילדות עם שיער בהיר ודק שנשפך מבין האצבעות כמו קמח."

מכאן ואילך מתפתחת עלילה במתווה של שתי וערב, פשוטו כמשמעו. עלילה שסך כל קטעיה מתחברים לבסוף ליחידה קוהרנטית, וגדולה מסך חלקיה. צריך לציין שבלום הרכיבה את החלקים ביד מיומנת ובמתכונת מקורית ביותר. המעקב אחר התפתחות העלילה הוא זה שמפתח בקוראים ציפייה לבאות. זהו סוג של מתח מובנה, וככזה תפקידו לגרות את הקוראים להמשיך הלאה. רוצה לומר שאין לבלבל בין מתח מובנה בדרמה פסיכולוגית (כהגדרת  ההוצאה לאור), לבין "מותחן". את זאת מגלים גם הקוראים בשלביה הראשונה של העלילה.

מנקודת מבט הבוחנת את הקשר בין הטקסט למשמעות שלו בעיני הקוראים, אני סבורה שבלום מעמידה בפנינו שאלה גדולה: "איך לאהוב את בתך". על אף שבכותר מופיעות המילים איך לאהוב את בתך ללא סימן שאלה, לי נראה כי העלילה מכוונת להשיב על השאלה שבכותר. האתגר הגדול שעמד בפני יואלה מיום שילדה את בתה הבכורה והיחידה, לאה, היה כרוך בהתחקות אחר צורת התנהלות של אם האוהבת את בתה. ואולי האתגר מתחיל עוד קודם לכן, כאשר יואלה מאמינה שהיא עתידה ללדת בת. מכל מקום, השאלה "איך לאהוב" היא חוליה המקשרת בין חלקי העלילה. האם נמצאה הדרך האידיאלית?

כדי למצוא את מבוקשה בלום משלבת בעלילה קטעים מתוך רשימה נאה של מקורות המובאת בנספח לספר, ובוחנת אותם, באמצעות יואלה. שכן יואלה חושפת בגוף ראשון את המחשבות שהיא חולקת עם האימהות שבטקסטים: "זאת אישה שלא הכרתי, קראתי עליה בספר שנים קודם לכן, אישה מדבלין, …וכשבגרה ונישאה נולדו לה שתי בנות. הילדות שלה אף פעם לא הלכו לבד ברחוב ואף פעם לא חלקו מיטה זו עם זו. האישה לא סיפרה עוד הרבה על בנותיה, והבנתי שהתכוונה לומר שאהבה אותן, ובה בעת לומר שלא ידעה איך לאהוב אותן. ושזה הדבר, בעיית האהבה [הדגשה במקור]". בשלב זה יואלה היא אם לילדה קטנה בת שנה וחצי, לאה, והיא מגיבה לקטע המצוטט כך, "אהבתי את בתי התינוקת בקלות… בכל חדשי ההיריון התייסרתי בתעלומת האהבה, אבל מרגע שבאה בתי לעולם פתרתי הכל." האמנם כך הדבר? למרות ההצהרות של יואלה שהיא פתרה את תעלומת ה"איך לאהוב את בתה", היא ממשיכה לצטט אימהות מתוך טקסטים שהיא קוראת, כדי להבין את יחסן לבנותיהן:

"אני קוראת בספר על אם שלא יכולה לשאת עוד את הבכי של ילדיה, ואימהות כמוה נמצאות פתאום בכל מקום… לאה בכתה מדי פעם, אבל כל תינוקת בוכה לפעמים" [הדגשה במקור]. ובהמשך יואלה מספרת ש"שנים קודם לכן, לפני שיכולתי להעלות את מאיר (בעלה, ת.ה.) ולאה על דעתי, בזמנים שאינני יודעת מה ידעתי בהם ומה הבנתי, קראתי בספר על אישה קנדית". היא ממשיכה ומספרת, "קראתי – וזה כבר היה לא מזמן, שנים אחרי הקנדית – על אישה שגדלה בעוני מחפיר.. ובבגרותה עקרה לניו יורק… ובניו יורק קרה לה שנסעה ברכבת התחתית וירדה ממנה כדי לא לשמוע ילד בוכה בייאוש עמוק מאין כמוהו [הדגשה במקור]… אבל אילו נכתב שיצאה מהקרון בגלל ילדה שבוכה בייאוש עמוק מאין כמוהו, הייתי נוטשת את הספר ההוא בו ברגע".

החיפוש אחר ההתנהלות של אם אוהבת הופך לעיסוק של ממש. יואלה ממשיכה לקרא טקסטים ולהשוות את התנהלותן של אמהות אחרות ביחס לבנותיהן ליחסה שלה לבתה, לאה: "אני קוראת על יחסיה הקשים, הלהוטים, של אישה אנגלייה עם אמה המאמצת. אני לא מצליחה להיזכר בזמן מן הזמנים שבו לא העמדתי את הסיפור שלי כנגד הסיפור שלה" [הדגשה במקור]. יואלה מנהלת דו-שיח גם עם ספרים המתעדים את מערכת היחסים באמצעות דיוקנאות של מדונות, "על ספסל בדרכי מהעבודה מונח ספר עב כרס על נשים ושיגעון. אני נוטלת אותו לידי. [הספר מלא] דיוקנאות של מדונות הדואגות לרווחת עולליהן ממין זכר והסוגדות להם. בעמוד הבא, הילדות, הנקבות, מורעבות בשיטתיות לכלולות, פשוטו כמשמעו: לא לחיי נישואים; כי אם להזנה גופנית ולמורשת של כוח ואנושיות, מבוגרות בנות מינן" [הדגשה במקור]. השנים חולפות להן, יואלה היא כבר סבתה. וגם בשלב זה של החיים היא מודה שהיא אינה בטוחה אם מצאה איך לאהוב את בתה: "אני רואה את כל הדרכים המשונות שבהן אימהות מכשירות לחיים את בנותיהן, ותמיד יש בזה צער."

בחשבון אחרון צריך לומר שאין זה משנה אם בלום התכוונה ליצור דרמה, מותחן אימה/אפל, או מותחן עם תעלומה. ולאחר שנחשפתי לשלוש ביקורות על ספרה של בלום, נוכחתי שאין תמימות דעים לגבי הז'אנר אליו משתייך ספרה של בלום. אחת הביקורות (ניב הדס, הארץ 2015) מתיחסת להדרדרות היחסים בין הורים וילדיהם, ומגיעה למסקנה שאת האשם נוטים כיום לתלות בהורה, הוא פשוט ה"נָבַל התורן": "בעידן הנוכחי של היפר־תקינות פוליטית, כשכל הסטריאוטיפים [המוכרים לנו]… פסולים מלכהן כנבלים … אין ליהוק טוב יותר לתפקיד הוותיק מהורינו שהביאונו עד הלום והפכו אותנו לבריות הפגומות שאנחנו". [הדגשה שלי, ת.ה.]. לאמור, הורינו שהביאונו עד הלום לא ידעו כיצד לאהוב את ילדיהם. האזנתי גם לביקורת שעלתה בשיח סופרים (בתכנית "גם כן תרבות"). אחד הדוברים הציע שספרה של בלום הוא מותחן-אימה. שכן בימינו מתפשטת תופעה של התפרקות המשפחה במפתיע, וללא סיבה הנראית לעין. וככל הנראה זו תולדה של טעויות שהצטברו וחמקו  "מתחת לרדאר" עד שקיבלו בבת אחת נוכחות הרסנית. ביקורת נוספת שנחשפתי אליה עורכת השוואה בין "חייבים לדבר על קווין" של ליונל שרייבר, ל"איך לאהוב את בתך". והמסקנה העולה כאן היא ש"כמו ספרה של בלום, גם "קווין" הוא מותחן הורות אפל."

  • בשלב זה, נכון יהיה לסכם ש"איך לאהוב את בתך" היא נובלה מנוסחת בשפה מעוררת השראה. בלום יודעת לעורר דיון פורה. ונקודה זו עצמה נזקפת לזכותה. בלום הצליחה לייצר רב-שיח סביב נושא עדין ועכשווי: אימהוּת בעידן העכשווי; וספציפית, מערכת היחסים בין אמהות ובנות. לא משנה מהו הז'אנר כאן אלא היכולת של הטקסט הספרותי לפתח סביבו דיון חופשי וקריאות שונות שלו. ולמרות שנותרנו עם סימן שאלה לגבי "איך לאהוב את בתך" הגיעה העת להרחיב בסוגייה החשובה והמשמעותית של יחסי אמהות ובנות, באמצעות כתיבה ספרותית איכותית.

בזה אני נפרדת משנת 2021.

להשתמע בשנת 2022 עם תקווה גדולה בלב ש- 2022 תהיה שנה מבורכת.

בין מדען ואזרח

מעצם ההגדרה, כל מומחה במקצועו הוא גם אזרח שחופש הביטוי, על מגבלותיו, מוקנה לו כמו לכל אזרח אחר, לא פחות ולא יותר. מדען מתעניין לדעת מה קורה ומה קרה בתחומו. כאזרח, הוא חופשי להביע עמדה תומכת או ביקורתית נגד התנהלות המדינה שלו. אחת הדוגמאות העכשוויות הוא פרופ' עודד גולדרייך. גולדרייך הוא לא המדען היחיד שהיה קרבן לביקורת פוגענית בשל דעותיו הפוליטיות. קדם לו, בכשלושה עשורים, ההיסטוריון פרופ' בני מוריס, שמומחיותו בתחום ההיסטוריה הציונית ותולדות הסכסוך הישראלי-פלסטיני. לאחר שמחקרו זכה לקיתונות של ביקורת (ושבחים, תלוי את מי שואלים). בשנות ה – 90, מוריס "לקח צעד אחד אחורה". ההדורים יושבו, הזעם שכך ו"חטאו" נמחל. שנים אחר-כך מוריס  חזר מגלותו בלונדון לאכסנייה אקדמית מקומית מכובדת כפרופסור מן המניין, כיום פרופ' אמריטוס.

באדיבות ויקיפדיה. פסלון המוענק לזוכי פרס ישראל.

בארכיון של הזיכרון הלאומי נמצאת רשימה של היסטוריונים שהשתייכו בזמנו למה שנקרא "ההיסטוריונים החדשים". זהו כינוי למספר היסטוריונים ישראלים, "מחברי היסטוריוגרפיה של תולדות היישוב במאה ה- 20, שעבודתם עוסקת בסוגיות הציונות והסכסוך היהודי-ערבי, חלקן מנקודת מבט פוסט-ציונית, וכולן ביקורתיות כלפי ישראל ומלוות בהצעות ערעור על מוסכמות בהיסטוריוגרפיה ובציבוריות בישראל" (ויקיפדיה). בני מוריס נחשב בעבר להיסטוריון מרכזי בקבוצת ה"היסטוריונים החדשים", אך בפרסומים וראיונות מאוחרים יותר חזר בו מחלק מתפיסותיו הקודמות. 

ספרו המדובר של מוריס, "לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947-1949", ראה אור תחילה באנגלית, בהוצאה לאור של אוניברסיטת קיימברידג' (1988). הספר תורגם לעברית וראה אור במהדורה מורחבת ומתוקנת בהוצאת עם עובד, ספרית אפיקים, 1991.

מוריס מפריך בספר זה הן את ההסבר המסורתי הישראלי והן את ההסבר המסורתי הפלסטיני לבעיית הפליטים. ההסבר הישראלי היה שמנהיגי ערב או מנהיגי הפלסטינים ציוו או יעצו לפלסטינים לנטוש את בתיהם ואילו ההסבר הערבי היה שהגירוש נבע כתוצאה ממדיניות מכוונת של ממשלת ישראל וההנהגה הציונית.

ספרו של מוריס זיכה אותו בשבחים ובביקורת משני צדי הספקטרום של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אחד המבקרים הנחרצים ביותר של מוריס היה אבי שליים, שאת הרצאתו באוניברסיטת בר-אילן לא אשכח (סוף שנות ה-90). שליים פסל מכל וכל את התזה המרכזית של מוריס, בדבר "גירושם של ערביי ישראל" במלחמת העצמאות. כזכור, מוריס הביא הוכחות ממקורות ראשוניים שלפיהן היה זה הקו המוביל בהנהגה המדינית בראשות בן גוריון, לגרום ואף לעודד את האוכלוסייה הערבית לנוס על נפשם ולהתיישב באחת ממדינות ערב הסמוכות לארצנו.

למותר לציין שהספר הזה של מוריס יצר הדים רמים בכל מוסדות האקדמיה בישראל, ובחוג למדעי המדינה שבו לימדתי. כל מרצה מן המניין וגם מי שהתעתד היה להשיג תואר שלישי (כמוני באותה עת), ידע שעליו להתעדכן ב"סקנדלים" התורניים, ואם לא, הדבר יירשם בזיכרון הקולקטיבי של האוניברסיטה כאשר תיבדק "כשרותו" לקבלת קידום ותואר מתקדם.

מוריס היטיב לדעת שכמרצה בכיר ופרופ' שנכלל ברשימה השחורה של "ההיסטוריונים החדשים" הוא אינו רצוי ולא יתקבל לאף אחד מהמוסדות האקדמיים בישראל. לכן, האריך את תוקף המנוי שלו באוניברסיטה הבריטית שקיבלה אותו בזרועות פתוחות. בדיעבד, מוריס טוען ששני ההסברים נכונים חלקית, אבל לא כהסבר עיקרי. ההסבר העיקרי הוא שהמלחמה ומוראותיה הם שהניעו את ערביי הארץ לעזוב את בתיהם, מה שמחליש את הטיעון המקורי שלו ומיישר קו עם "הרוב הצעקני").

כיום מוריס מחשיב את עצמו כציוני ובראיון שהעניק לארי שביט (הארץ) ב- 2004 אמר: "התחלתי במחקר לא מתוך מחויבות אידיאולוגית או אינטרס פוליטי. אני פשוט מתעניין לדעת מה קרה.".

ולענייננו – פרשת פסילת מועמדותו לפרס ישראל  של פרופ' עודד גולדרייך בשל דעותיו הפוליטיות. כמדען, שמו של גולדרייך הולך לפניו בקרב מדענים בתחומו מרחבי העולם כולו. קולגות אלו קראו לשר החינוך הקודם יואב גלנט להעניק את הפרס לגולדרייך. הם חזרו ואמרו שפרס ישראל ניתן למדען מצטיין ורמזו שאין חיה כזאת "מדען נייטרלי". אם מצפים אנו ממדען להתיישר עם האידיאולוגיה ההגמונית, לפחות בהתבטאויותיו בפומבי, אנו מסכנים את חירותו האזרחית ומסרסים את עקרון חופש הביטוי וחשיבותו. סירוב להעניק את פרס ישראל רק בגלל דעותיו הפוליטיות של מדען, מצמצם במידה רבה את היוקרה של פרסי ישראל. "פרס ישראל מוכר ברחבי העולם כסימן למצוינות, ומשוחרר משיקולים פוליטיים".  לסיום, מיותר אף לציין כאן את מהלכה האחרון של שרת החינוך הנוכחית.

כוחו של נרטיב אידיאולוגי – אפגניסטן

מדוע כשלה מעצמת העל הצבאית האמריקנית באפגניסטן? ביטוי עממי אומר "מה שלא הולך בכח הולך במוח". כוחה הצבאי של ארה"ב נכשל בכל הנוגע לכינון ממשל יציב באפגניסטן. הטליבאן תפסו את השלטון כמעט ללא התנגדות מבפנים. מצד אחד, האפגנים עייפו ממצב של מלחמה ממושכת. מצד שני, הטליבאן עמלו רבות על החדרה רחבת היקף של אמונה בנרטיב אידיאולוגי: "המנהיגות האפגנית מושחתת".

****

המהירות והיעילות שבה הצליחו כוחות הטליבאן להשלים כיבוש חלק נכבד מאפגניסטן, כמו גם  הקריסה המהירה של הממשל האפגני, עוררו ביקורת על החלטת הנשיא ג'ו ביידן להביא את נוכחותה הצבאית של ארה"ב באפגניסטן לסיומה ולתכנן את הנסיגה מבחינה לוגיסטית.

למרות שהביקורת מוצדקת במידת מה, היא לא ממש לעניין. כך טוען פרופ' אריה פרליגר (Arie Perliger), חוקר ישראלי לשעבר, מומחה לקונפליקטים ותנועות טרור. פרליגר מספר שמניסיונו המחקרי לאורך השנים, "האסטרטגיה שניהלה ארצות הברית במלחמת עשרים שנה באפגניסטן נגועה בבעיות בסיסיות ומהותיות". לטענתו, הכאוס הנוכחי הוא רק הביטוי האחרון שלהן, כאשר מקור הבעיות טמון בגישה שלפיה "השתלטות צבאית על שטחי מדינה תדכא אידיאולוגיות ותנועות קיצוניות בינלאומיות, באפגניסטן ובמקומות אחרים".

סיכוי דל לבניית אומה באמצעות משטר צבאי – המעורבות הצבאית של ארה"ב באפגניסטן ובעיראק הייתה מוצדקת בתחילה, כצורך לסלק איומים ביטחוניים לאומיים חמורים מיידיים: אל-קאעידה והחשש  מנשק להשמדה המונית.

מה שקרה בהמשך נבע מגישה מוטעית, ונכשל. היעדים שנועדו לטווח הקצר הוחלפו תוך זמן קצר במטרה ארוכת טווח: מניעת איום עתידי על מדינות אלה, לרבות איום של קבוצות קיצוניות חדשות. בפועל, כיבוש שתי המדינות, אפגניסטן ועיראק, והניסיון לספק לשתיהן יציבות וביטחון, כך שתהיינה מסוגלות להקים ממשלות משלהן, הוכחה כחשיבה מוטעית.

PERESTROIKA – Credit: Wikipedia

המשוואה שלפיה כינון דמוקרטיה במדינות זרות כבושות הוא דרך יעילה ומוצדקת מבחינה מוסרית לשיקום הביטחון והיציבות, מוטלת בספק לאור ההתרחשויות האחרונות.  הפרסטרויקה בברית המועצות לשעבר בשלהיי המאה העשרים, היא דוגמה לרפורמה פוליטית מצליחה שצמחה מלמטה (grassroots politics), מתוך העם והתרבות הפוליטית המקומית. במקרה הספציפי של אפגניסטן, ארגונים בינלאומיים, כמו האו"ם, לצד מלכ"רים וסוכנויות סיוע עצמאיות, הוציאו מיליוני דולרים והשקיעו שעות עבודה רבות בניסיון לכונן דמוקרטיה, לנסח חוקה, ומנשר זכויות, ובאופן כללי, בניסיון לבנות חברה פוליטית חדשה. בפועל, ההיסטוריה של התערבויות צבאיות באזורים כגון הגדה המערבית, עזה, לבנון, סומליה ועיראק מראה שכאשר מנהיגים מקומיים תלויים בכוחות צבא זרים כדי לשמור על השלטון, קשה לזכות בלגיטימציה עממית או לשלוט ביעילות ולבנות זהות לאומית משותפת. אין פלא שהשלטון האפגני נפל שדוד לרגלי הטליבאן.

הסכסוך באפגניסטן כמו גם בשטחים כבושים אחרים בעולם, לא מתייחס רק ל"מי שולט באילו שטחים", אלא לשאלה "הנרטיב של מי מהצדדים הוא המשפיע ביותר".

כוחות צבא הפזורים בשטח אינם יעילים בבניית אומה או בטיפוח ערכי דמוקרטיה. הם גם אינם יעילים בלוחמה בקרב על נרטיבים. שני עשורים של עליונות צבאית מערבית באפגניסטן לא הצליחו לעקור את הנרטיב האידיאולוגי של הטליבאן המגדיר את "אופיים המושחת של מנהיגים אפגנים ובני בריתם ובגידתם במסורות ובשיטות האסלאם". בנוסף, עליונות צבאית לא הצליחה לחזק סנטימנט לאומי מאוחד מספיק כדי לשחוק את הקשר השבטי, קשר שהטליבאן ידעו לנצל באופן די מוצלח.

לקחים

נוכחותה הממושכת של ארה"ב באפגניסטן לא הצליחה לכונן במדינה מבנה פוליטי קוהרנטי בר קיימא, הנסמך על לגיטימציה עממית. ניסיון זה, וניסיונות דומים לו במדינות ובנסיבות אחרות, מלמדים שתהיה זאת טעות גסה לקוות שנוכחות ממושכת של כוחות צבא תצליח להוביל שינוי פנים מדיני משמעותי.

תנועות פוליטיות מקומיות המבקשות לכונן דמוקרטיה וחירויות אזרחיות – באפגניסטן או במקומות אחרים – עשויות אמנם להפיק תועלת מתמיכה חיצונית אמריקאית, אבל לא תצמח תועלת משמעותית מכוח צבאי. יתרה מזו, כאשר כופים על חברה לאמץ עקרונות דמוקרטיים, התוצאה עלולה להיות חוסר יציבות פוליטית, קונפליקט והידרדרות הביטחון האזרחי.

מעורבות צבאית צריכה להתמקד ביעדים צבאיים, ולא להתפרס על פני תחומים פוליטיים או חברתיים. מהיכרותי המחקרית רבת השנים עם כוח האמונה בנרטיבים פוליטיים, צר לי לסכם באמירה שכח צבאי לא יצלח בהשגת מטרות מדיניות, כמו בניית אומה, כאשר הוא פועל בנסיבות של נרטיב אידיאולוגי מושרש.

מקור:

מדוע נכשלה מעצמת העל הצבאית באפגניסטן?

Curiosity killed the cat

לשבור שגרת חיים או בלשוננו: "להחליף דיסקט", נשמע לא רע. אבל מה לגבי החלפת דיסקט באופן יזום ולחזור ולעשות זאת שוב? – זאת השאלה.

"שגרה מתוקה" הוא ביטוי חביב על רבים. שמעתי את הביטוי לראשונה מבת דודתי שממנה כדאי לקחת דוגמה לחיים. אבל בינינו, גם היא יודעת לשבור את השגרה ואף ליהנות מכך.

למעשה, לא קיים יצור כזה: שגרה מתוקה. נסיבות החיים הם גורם עיקרי, על-פי-רב גורם חיצוני לשבירת השגרה והחלפתה באחרת, וחוזר חלילה. אנחנו נוטים לחשוב ששבירת השגרה היא בדרך כלל פועל יוצא של אילוצים שעלינו לקבל ולהסתגל אליה כי אין ברירה. רבים יאמרו ששגרה קבועה מקנה ביטחון. ומה לגבי שבירת שגרה באופן יזום, "החלפת דיסקט" יזומה?

להחליף דיסקט?

לשבור שגרת חיים או בלשוננו: "להחליף דיסקט", נשמע לא רע. אבל מה לגבי החלפת דיסקט באופן יזום ולחזור ולעשות זאת שוב? – זאת השאלה.

יש הבדל בין שבירת שגרה כתוצאה מאילוץ ומכורח הנסיבות שאינן תלויות בנו, לבין שבירת השגרה באופן יזום לחלוטין.

אחדד אבחנה זאת כך: אחד ההבדלים הבולטים הוא חוסר השליטה שלנו בנסיבות חיצוניות ובלתי תלויות בנו שגורמות לשבירת שגרת חיינו, לעומת שבירת שגרה והחלפת דיסקט באופן יזום. ואם תשאלו אותי מה הטעם להתעסק בנושא, אומר בפשטות: שבירת מצב או אורח חיים סטטי כרוכה בלימוד להיות נועז ולבדוק בכל יום מחדש מה טוב לנו ובמה אנחנו מאמינים. אפילו בקטנה. למה הכוונה? יש מסביבנו היצע גדול מאוד של נושאים, חידושים, והתפתחויות החל מתחומים גדולים כמו מדע וכלה בהיצע של עיסוקים ומסגרות חברתית. אפשר לנהל שגרה בנאלית נטולת אתגרים וחוויות בלתי צפויות שבולמות צמיחה אישית. ואפשר להעשיר את החיים עד כדי חציית גבולות. איך נדע מה יותר טוב לנו אם לא נתייחס ונהרהר במה שנמצא מחוץ לסדר היום הקבוע שלנו. אינני מאמינה בהסתגרות בד' אמת ובסגידה סטטית למסורות מקובעות. אני מאמינה ששינוי מפתח מנגנוני הסתגלות למסגרות שונות במידה זו או אחרת.

סקרנות ופתיחות

אמנם באנגלית נהוג לומר, "Curiosity killed the cat", מה שאומר שמוטב להיזהר ולהגביל את הסקרנות אחרת ניפגע. מאידך, החלק שמשלים את המשפט אומר, "and satisfaction brought it back". דווקא הסיכון והסקרנות עשויים לייצר סיפוק ורווח אישי. המקרה של החתול הא הפשט, שכן נהוג לומר עליו שיש לו תשע נשמות, הוא תמיד נופל על הרגליים. אבל זה נכון גם לגבי בני האדם. קחו לדוגמא את אלו ש"חושבים מחוץ לקופסא" וגם מתנהלים בהתאם. לוקחים סיכונים, מצד אחד, ומצד שני הם מגבירים את הסיכויים להפיק מכך תועלת אישית.

"חישוב מסלול מחדש"

"חישוב מסלול מחדש" משמש אותנו כביטוי שמצביע על כדאיות. מסלול שונה יניב רווח. מה שהחל כהמלצה למסלול נסיעה טוב יותר הפך לחכמת חיים להמונים. אל תיתקעו בתבנית חיים מוגדרת וקבועה. החיים מזמנים מסלולי חיים מגוונים פחות או יותר. תחשבו על הסיכוי להפיק תועלת מהיציאה מאזור הנוחות.  

נחזור אל שבירת השגרה שלא ביוזמתנו. התקופה הנוכחית של מגיפת הקורונה. נסיבות שלא אנחנו יזמנו. גם אז הרווחנו משהו חשוב, אם אפשר לומר כך, התנסינו בהסתגלות למצב חדש, ברמת הפרט והחברה. ההתמודדות עם משבר הקורונה הוכיחה שאפשר להסתגל למצב חדש. אם כך, מדוע שלא ננצל את הלימוד העצמי הזה כמומנטום, ונמנף אותו לצורך חישוב מסלול מחדש מיוזמתנו ?

סדר יום קבוע של משפחה כולל: עבודה, גידול ילדים, פנאי. גם בילוי הפנאי עשוי להתקבע. בקיץ – שחייה בבריכה הציבורית הקרובה או ספורט נוסף כמו טניס. זו "שגרה מקובעת" שאין בה פסול. אלא מה? – אליה וקוץ בה. השגרה נשמרת כפי שהיא,  וכל עוד שזה נמשך מעטים הסיכויים לצאת מאזור הנוחות הזה.

שבירת השגרה, יציאה מהבועה של מועדון ספורט ושחייה בבריכה השכונתית, לטובת השחייה בים, מצריכה יוזמה, ויציאה מאזור הנוחות. מה עדיף על מה? במידה מסוימת שני המצבים טובים. אבל השוני בין השניים גדול. לדוגמה, גיוון ושינוי הסביבה האנושית, האווירה, הזדמנויות חברתיות וקשרים חדשים.

ניסיתי זאת לאחרונה. עקב סמס שהגיע בדקה ה-90, יצאנו לפארק הלאומי ברמת גן במוצאי ט' באב, כדי לצפות על גבי מסך ענק באמפיתיאטרון המאובזר במאות כיסאות ישיבה, בסרט "אגדת החורבן" מאת הבמאי גידי דר. סרט מצויר שהופק בטכניקה חדשנית של תמונות סטטיות. גרסה "מחוץ לקופסא" של ימי המצור על ירושלים וחורבן הבית. העיקר התרחש אחרי הסרט. גילינו חידוש מרענן כשיצאנו מאזור האמפיתיאטרון אל מרחבי הפארק. סימולציה מדוייקת של חוף ים: כיסאות ומיטות שיזוף שמעליהן שמשיות קש הוצבו על מצע של חול-ים ודשא, לסירוגין, לאורך חלק משפת האגם שבפארק. לצידם הותקנו מתקן מים (קולר), מקלחות וברזים לשטיפת רגליים. מי היה מאמין? השתרענו על מיטות השיזוף בחצות הלילה. לא היינו לבד, ואני בטוחה שכמונו יהיו "אמיצים" אחרים שינצלו את המקום כאפשרות נוספת לבילוי שעות הפנאי ומפגש חברתי שונה.

הדוגמאות שהצגתי בקיצור נמרץ, מתייחסות לשבירת שגרת הפנאי כתוצאה מסקרנות לגבי הזמנה שקיבלנו. התנסינו במשהו שונה ונהנינו. חידדנו את האנטנות לנעשה מחוץ לתבנית הפנאי המקובלת. כאמור: הסקרנות הרגה את החתול, ההנאה השיבה לו את רוחו ואף מעבר לכך.

Iggy Pop: Curiosity Lyrics. Credit: Valentina Clemmer YouTube 2016

בחזרה למגילת העצמאות תש"ח-1948

להלן קטע מתוך מאמר, שכותרתו: "הפסד המחנה הדמוקרטי ליברלי בבחירות, ידוע מראש". המאמר מתייחס אמנם לתוצאות הבחירות לכנסת ה-21, במאי 2019. אבל לטעמי, הוא גם רלבנטי לדיון שאני מציגה בהמשך. הקטע הלקוח מתוכו, מציג בתמציתיות רבה שאלות כלליות שכדאי מאוד לחשוב עליהן לקראת בחירות מרץ 2021:

"השאלה שכל אחת ואחד מאיתנו חייבים לשאול עצמם בעת הזאת היא: האם אנחנו חיים במדינה בה היהודיות היא לאומית, פרטיקולרית ומודגשת ואורתודוקסית במהותה, והדמוקרטיה היא מנגנון הכרעות פורמלי; או במדינה בה היהודיות מכילה, הלאומיות לא מדירה והדמוקרטיה נושאת עמה סט של ערכים ליברליים שביסודם שוויון, חירויות פרט, העדר כפיה ואפשרות לבחור בדרך החיים באופן לא מוגבל. האם הדמוקרטיה היא שלטון רוב כמעט לא מוגבל, או שלטון רוב, המכבד את שלטון החוק ואת האפשרות לבקר אותו". (ד"ר ש. פרידמן, בית הספר למשפטים, 1.5.2019)

********

פרידמן מתייחס לתוצאות הבחירות לכנסת ה- 21, שהתקיימו באפריל  2019. יחד עם זאת, בבואנו להעריך את המפה הפוליטית כרגע ומה שהיא מציעה, דבריו של פרידמן עשויים לתרום לשיקולים של כל אחת ואחד מאיתנו. כדאי לכולנו לעצור לרגע ולבחון סוגיות מסוימות לפני, וגם לאחר שתתקבלנה התוצאות הסופיות של הבחירות לכנסת ה- 24. להערכתי, תוצאות הבחירות הקרובות (מרץ 2021) תהיינה דומות לאלו של אפריל 2019, והקטע הבא המתייחס לבחירות 2019 מבהיר זאת היטב:

"בבחירות האלו [אפריל, 2019 ת.ה.], שאלת השמאל-ימין לא הייתה כן או לא שטחים. המוקד היה שאלה אקוטית אפילו יותר, איזו דמוקרטיה היא ישראל ומהם ערכיה היסודיים. הניצחון הברור של גוש הימין מסמל את הכיוון בו בחרו רוב אזרחי מדינת ישראל – מדינה יהודית-מסורתית בה הדמוקרטיה פורמלית. כרגיל לאחר 'הפתעת' הבחירות, גוש המרכז-שמאל, מנסה להבין למה הקמפיינים לא עבדו, למה הערבים לא נהרו לקלפיות, ואיך קרה שהעם לא השכיל לבחור נכון, מתוך אמונה שלמה, שאיכשהו מתחדשת מבחירות לבחירות, שבבחירות הבאות, הכל יהיה אחרת. אולי. אבל לשם כך צריך להבין שהסנטימנט המספרי נוטה במובהק לימין, ושרק מאבק ערכי מתמשך, שמציע אלטרנטיבה יהודית-דמוקרטית, בה שני הרכיבים 'עבים' ומשלימים זה את זה, תוכל להעביר קולות אל המרכז."

קוראים יקרים, הכדור עובר אליכם.

תמצית המלצותיי: בעת הזאת רצוי להבין שני מושגים בסיסיים: "זהות" ו"הזדהות".

"זהות". זהות אזרחי ישראל מתוארת במגילת העצמאות כך: כולנו אזרחיה של "מדינה יהודית", המכבדת פורמלית את ערכי הדמוקרטיה ברוח האו"ם;

"הזדהות". לפי מגילת העצמאות לכלל אזרחי ה"מדינה היהודית" עומדת הזכות להזדהות עם מפלגה המייצגת טוב יותר את ערכיהם הספציפיים (ליברלים/ מסורתיים). בהתאם לכך, לכל אחת ואחד מאזרחי המדינה הזכות לבחור ברשימה מפלגתית שתדע להגן על הערכים החשובים להם, ותהיה מסוגלת לקדם אותם הלכה למעשה.

ולסיום שאלה כללית: באיזו מידה העובדה שהמושגים "ניצחון", "הפסד", "כישלון", מככבים בשיח הציבורי, תורמת/לא תורמת לאחדות העם?  

גילוי נאות: אני מזדהה עם עמדות המרכז-שמאל.

להרים את המורל הלאומי

הנשיא ג'ון פ. קנדי, הנהיג מסורת של קריאת פואמה בטקס ההשבעה לנשיאות ארה"ב. זאת כדי להרים את המורל הלאומי, לעודד תחושת פטריוטיות ולצאת מהדכדוך שפקד את ניו אינגלנד – שם הוקמה המושבה הראשונה של האנגלים ביבשת אמריקה. המסר הטמון בפואמה תאם להפליא אמירה ידועה של הנשיא קנדי, "אל תשאל מה המדינה שלך יכולה לעשות בשבילך, שאל מה אתה יכול לעשות למען המדינה שלך".

רוברט פרוסט קורא את הפואמה The Gift Outright. Credit: awetblackbough

צריך לומר שאצלנו מעולם לא הונהגה מסורת של קריאת פואמה בטקס הרשמי של השבעת נשיא המדינה. עם זאת יש לציין שקיים מן המשותף בין טקס ההשבעה של ג'ו ביידן ורובי (ראובן) ריבלין לנשיאות המדינה, למרות ששניהם הושבעו בתקופת משבר. ביידן הושבע לנשיאות ארה"ב בעיצומה של פאנדמיה, בצל מותם של כ-400,000 חולי קורונה. השבעתו של ריבלין לנשיא התקיימה בעיצומו של מבצע "צוק איתן", בצל הלוחמה. שני הטקסים היו מצומצמים ומוגבלים בזמן.

אבל קיים הבדל משמעותי ביניהם: בטקס ההשבעה של ביידן נכללה תכנית אמנותית (20.1.2021). משוררת צעירה בת 22 קראה פואמה פרי עטה. וברקע התקיימה אזכרה לחללי מגפת הקורונה של ארה"ב והודלקו משואות בגבעת הקפיטול לזכרם. בטקס הרשמי של השבעת הנשיא רובי ריבלין נישאו נאומים במליאת הכנסת (24.7.2014), התקיים טקס משמר כבוד ברחבת הכנסת, וכל מה שאמור היה להתרחש אחר כך, לפי הנהוג עד אז, בוטל.

בהצהרה משותפת אמרו רובי ריבלין ויולי אדלשטיין:  ״… עם זאת, בשעה שחיילי צה"ל נלחמים ואזרחי ישראל נמצאים תחת איום מטחי טילים, סברנו שיש מקום לקיים את האירוע במתכונת צנועה יותר ומצומצמת."

קריאת פואמה בטקס ההשבעה לנשיאות ארה"ב הונהגה לראשונה על ידי הנשיא הנבחר דאז, ג'ון פ. קנדי (דמוקרט) (1961).

הרקע: ב- 26 במרץ 1959, לפני ארוחת הערב שתוכננה לכבוד יום הולדתו השמונים וחמש של המשורר רוברט פרוסט, הוא ניצב בפני עשרות עיתונאים בחזית המלון וולדורף אסטוריה בניו יורק. בין היתר, פרוסט נשאל לדעתו על שקיעתה לכאורה של ניו-אינגלנד, ערש ההשראה שלו. וכך הגיב: "הנשיא הבא של ארצות הברית יהיה מועמד מבוסטון. האם זה נשמע לכם כאילו ניו אינגלנד מתפוררת?" פרוסט נשאל מיד על מי הוא מדבר, ועל כך השיב בגלוי, "פוריטני בשם קנדי".

ג'ון פ. קנדי שימש עדיין כסנאטור זוטר ממסצ'וסט, ומזה מספר חודשים נמנע מלהכריז רשמית על מועמדותו לנשיאות. מסתבר שקנדי התלהב מהקביעה המוקדמת של פרוסט ומיהר לכתוב לו מכתב תודה.

מרגע שפרוסט גויס לקמפיין הבחירות של קנדי לנשיאות ארה"ב, .הוא הקפיד לחזור על התחזית שלו לגבי ניצחונו של קנדי, בכל אירוע ציבורי שבו השתתף. ולאחר הניצחון הדחוק בעימות הטלוויזיוני של קנדי נגד ריצ'רד ניקסון בנובמבר 1960, קנדי הזמין את פרוסט להיות המשורר הראשון שיקרא משיריו בהשבעתו של קנדי לנשיאות. בתגובה הטלגרפית שבה השיב לקנדי, כתב פרוסט, "אם אתה מסוגל לשאת בגילך את הכבוד להיות הנשיא של ארצות הברית, אני צריך להיות מסוגל בגילי לשאת את הכבוד לקחת חלק כלשהו בהשבעה שלך… אני מוכן לקבל את התפקיד למען … האומנויות, והשירה – שגויסו היום לראשונה לשירותם של מדינאים."

קנדי שאל את פרוסט האם הוא מסכים לחבר פואמה חדשה לכבוד טקס ההשבעה. ולאחר שבקשתו נדחתה, קנדי ביקש מפרוסט לקרוא את "The Gift Outright", פואמה שפרוסט חיבר, שנותנת כבוד ל"מיוחדות" האמריקנית – American Exceptionalism. היא ראתה אור רק בשנת 1942 (מלחמת העולם השניה), ותוארה על ידי פרוסט, כ"היסטוריה של ארצות הברית בתריסר [למעשה, 16] שורות של שירה לא מחורזת." הפואמה קצרה אבל מעבירה מסר חשוב: בעלות על אדמה הוא אקט דו -כיווני; איננו יכולים להפיק יתרונות ממדינה ריבונית מבלי לתת גם מעצמנו בתמורה. וברגע שנבין זאת, ובאמצעות הנתינה "הגמורה" של עצמנו, רק אז אדמתנו תהפוך למה שהיא הייתה אמורה להיות ("such as she would become"), ותגיע למיצוי הפוטנציאל שלה: בית חזק ומקום בטוח במקום מקום מעורפל".

העיתוי של קריאת הפואמה –  ביום ההשבעה (20.1.1961) של ג'ון פ. קנדי  – הולם ביותר. המסר שלה תואם את נושא הנאום של הנשיא הצעיר המורה לאמריקאים: "אל תשאל מה המדינה שלך יכולה לעשות בשבילך, שאל מה אתה יכול לעשות למען המדינה שלך". הייתה זאת הפעם הראשונה שמשורר קרא פואמה בטקס השבעה של נשיא.

במאמר מוסגר ייאמר שלקראת אירוע ההשבעה לנשיאות פרוסט זכה להשראה ונרתם בכל זאת לכתיבת פואמה חדשה לכבוד השבעת ג'ון קנדי וכך חיבר את הפואמה בשם, "הקדשה" – הקדשה לנשיא ג'ון קנדי. רצה הגורל ודווקא ביום ההשבעה, בשיא החורף המושלג, קרני השמש השתקפו מערימות השלג שבחוץ וסנוורו את עיניו של המשורר בן ה – 86.  פרוסט החל לקרוא את "הקדשה", אבל התקשה להמשיך בשל הסינוור. במקום זאת הוא דקלם מהזיכרון את הפואמה: "The Gift Outright".

למחרת טקס ההשבעה, ה"וושינגטון פוסט" ציין שהפואמה שפרוסט קרא הייתה אחד משיאי הטקס: "רוברט פרוסט, בדרכו שלו, כבש את לב הקהל בטקס ההשבעה." היה זה רגע מכונן שציין את הקשר המיוחד שנוצר בין המשורר, רוברט פרוסט לנשיא הנבחר. ג'ון קנדי, אשר הפך תוך זמן קצר לאייקון – נשיא שייזכר לעד כמי שפתח פרק חדש בהיסטוריה האמריקאית.

הרמת המורל הלאומי הוא צו השעה

המגפה עודנה משתוללת ברחבי ארה"ב ותובעת את מתיה. ולמרות 400,000 מתים (בינתיים) מווירוס הקורונה – ביידן אימץ את המסורת של קודמיו הנשיאים הדמוקרטים, ג'ון קנדי, ביל קלינטון וברק אובאמה. הוא היה נחוש בדעתו לחזק את הרוח הלאומית. אמנם היקף המוזמנים לטקס ההשבעה צומצם, והקוקטייל המסורתי שלאחר השבעת הנשיא הנבחר בוטל. אבל התוכנית האמנותית התקיימה (חלקית). המשוררת בת העשרים ושתיים, אמנדה גורמן, הגיעה אל במת הנשיאות כמשוררת בזכות עצמה, שהולכת בדרכי משוררים עטורי פרסים, כמו לדוגמה מאיה אנג'לו ורוברט פרוסט. באמתחתה היו פרסי שירה: "משורר הנוער הראשון" של לוס אנג'לס (2014 ), ופרס "משורר הנוער הלאומי הראשון" (2017).

אמנדה גורמן בטקס השבעת הנשיא ביידן. קרדיט: ויקיפדיה

גורמן קראה בטקס ההשבעה פואמה פרי עטה, The Hill We Climb ("הגבעה להעפלה", ראו להלן). הפואמה זכתה לשבחים. לדוגמה, לין מנואל מירנדה, ברק אובאמה, הילארי קלינטון ואופרה ווינפרי. גם המיליונים שצפו בה על גבי המסכים, קוראת את הפואמה, התמוגגו.

ימים יגידו, ואולי בעתיד ייבחר במדינת ישראל נשיא שימליץ לאמץ קריאת פואמה בטקס ההשבעה הרשמי שלו לנשיאות. פואמה שתבליט את המסר "אל תשאל מה המדינה יכולה לעשות בשבילך, שאל מה אתה יכול לעשות בשביל המדינה". כך עשוי להיפתח פרק חדש בהיסטוריה שלנו; סיכוי להרמת המורל הלאומי, תוך הירתמות נבחרי העם למען המדינה.

______

למעוניינים בקריאת הפואמה "The Hill We Climb" היכנסו לקישור זה. כאן תוכלו לקרא גם את תרגום הפואמה לעברית על-ידי חגית בת אליעזר: "הגבעה להעפלה".

פינת החי והצומח

מי שעוקב אחרי הבלוג קרא את הרשימה שפרסמתי על גינות קהילתיות, על יוזמות ירוקות בערים הגדולות, ועל ההתנדבות של תושבי רמת גן, כמוני, ב"אמץ עץ", משתלת העצים שבספארי רמת גן.

בהתקרב הרשימה ה- 500 שלי (הבאה בתור אחרי הנוכחית), אני מודה ומתוודה שאינני מרבה לכתוב באכסנייה זאת על נושא "החי והצומח". הצורך בכך עולה כעת, כאשר כולנו במצוקה, וזאת ההזדמנות להציג את מצוקת בעלי החיים והטבע שמאז שפרצה המגיפה נותרו מתחת לרדאר וההנחיות לציבור מדלגות עליהן. אחד ההסברים לכך יכול להיות שלוקחים את בעלי החיים ואוצרות הטבע כנתון מובן מאליו בעת הזאת: "יהיה בסדר". אבל כידוע, גני חיות ובמיוחד הספארי ברמת גן אינם נתון מובן מאליו. בסגר הקודם, השני במספר, גן החיות התנכ"י וגם הספארי נדרשו להתארגן להפגנה רבתי כדי להעלות לכותרות את מצוקת בעלי החיים במתחמיהם, ולקדם את רווחתם כסוגיה משמעותית באג'נדה הלאומית.

אגע בנושא בשני אופנים –

תחילה אתמקד ברוח ההתנדבות של הציבור בספארי רמת גן, בשמורות הטבע בישראל, ברשות הטבע והגנים וכיו"ב. כמובן שאת הארגונים הללו מאיישים בעלי משרות קבועות אבל עמוד השדרה שלהם מורכב בעיקר ממתנדבים.

בהמשך אספר על מה שנקרא חַיבּוּלַנס. אין זאת מילה שהומצאה על ידי האקדמיה ללשון העברית. המונח חיבולנס מחבר בין "חי" ו"אמבולנס". זאת יוזמה של רשות הטבע והגנים, שעוסקת גם בהצלת חיות הבר בישראל. פרט לסיפורים מרגשים שאפשר למצוא כאן על מבצעי התנדבות חסרי תקדים, אביא דוגמאות מהזמן האחרון שפורסמו גם בעיתונות. רצוי להקדים ולומר שבסוף שרשרת הפעילות המקצועית  של חיבולנס וההתנדבות להצלת בעלי החיים  – החל מעופות וכלה בזוחלים – נמצא בית החולים לחיות בר, בספארי רמת גן. ואין גבול למה שאפשר לספר על הישגיו.

אתחיל  ברוח ההתנדבות – רשות הטבע והגנים האחראית על שמורות טבע ופארקים לאומיים בישראל – מקבלת תקציבים מהמדינה. אנשי החברה להגנת הטבע הם עמותה ללא מטרות רווח. אנשיה מקדישים את חייהם לשמירה על הסביבה והטבע. כוחם כארגון שמירת טבע נובע מציבור גדול שהינו תומך, פעיל, תורם ומזדהה. כנ"ל, הספארי ברמת גן וגן החיות התנכ"י. השניים האחרונים זקוקים במיוחד למתנדבים. ומי שליבו חפץ מוזמן להתנדב. קטגוריה נוספת של מתנדבים הם אלו שמחפשים היכן יש צורך בעזרתם, חלקם יוצאים לחיק הטבע מיוזמתם כדי ל"נקות אחרי הישראלי המכוער", והמבין יבין.

מטבע הדברים, מאחר שגם אני מתנדבת בספארי רמת-גן (בתחום הצמחייה), אני מכירה מקרוב את פועלם ויחסם של המתנדבים בטיפול בבעלי החיים שבספארי. הם עושים את המיטב בשקט, בסבלנות, באחריות מלאה, בשמחה ובאושר. ייאמר לזכותו של מנכ"ל הספארי, אורן בן יוסף, שהוא נמצא תמיד בשטח. דואג לארגן אירועי גיבוש, מיידע את כולנו בנעשה ומשתף אותנו בשמחות ובמצוקות. ברגעי המצוקה הקשים שבהם הספארי נאלץ לסגור את שעריו, וכאשר לא הגיע קהל מבקרים לספארי במשך תקופה ממושכת, לא היו הכנסות –  רק לידיעה כללית, "תקציב הספארי לשנה עומד על 47 מיליון ש״ח, כאשר מרבית תקציבו , 98% הוא הכנסות ממבקרים." את הסגר האחרון במניין – הסגר השני – הצליח הספארי לפרוץ כאשר דוברות הספארי ביקשה מכלל עובדיה ומתנדביה וגם מהציבור, לתת כתף ולהפגין  מול משכן הכנסת בירושלים.

זיכרו – מי שמתנדב פעם אחת קונה את עולמו ובדרך-כלל נסחף לעשייה התנדבותית, בלי לצפות לפרס או לפרסום. אין באג'נדה של המתנדבים שאיפה לפרסום, או לתואר "סלב". התנדבות כמו שתוארה כאן נובעת מאהבה ומהידיעה שאם נשקיע, נמנע מהאזור שלנו להפוך לשממה, ולמדבר צחיח.

אעבור לנושא השני – היוזמה של רשות הטבע והגנים – "חיבולנס" – יוזמה שמבוססת, איך לא, על שיתופי פעולה עם מתנדבים.

האנקדוטה שאציג בפתיח, התרחשה לפני כשנה. הבנזוג ואני יצאנו להליכה בפארק הלאומי של רמת גן, ובעודנו צועדים, קלטו עינינו זוג שכאשר התקרבו, האיש והבנזוג שלי זיהו זה את זה. מסתבר ששניהם עבדו בעבר באותה חברת היי-טק. סיפרנו לשניים שאנחנו מחפשים את העצים שנשתלו בט"ו בשבט בפארק הלאומי, שמקורם בפרויקט "אמץ עץ", המשתלה שבספארי שאנחנו מטפחים יחד עם מתנדבים נוספים. שניהם התלהבו וסיפרו לנו על ההתנדבות שלהם בחיבולנס. למעשה, הייתה זאת הפעם הראשונה ששמענו על החיבולנס, שמטרתו הצלת בעלי חיים במצוקה – כאלו שננטשו, הלכו לאיבוד, נפצעו ונמצאו זרוקים בטבע באין מושיע. עליי לציין שבלי מתנדבים היזמה לא הייתה מחזיקה מעמד. אותם איכפתניקים, ברובם מתנדבים, מתודרכים איך לפעול בשעת חירום. עליהם להעביר מידע בטלפון חירום על מקום הימצא החיה שבמצוקה. כתוצאה מההודעה מגיע למקום מטפל, בודק במה העניין, ואם יש צורך מזעיק את החיבולנס – רכב דמוי משאית קטנה שעליה אפשר להעמיס כלובים. בני הזוג סיפרו בהתלהבות על דורבן שהם מצאו באותו שבוע, כשהוא במצב לא טוב. הודות לפרוצדורה הנ"ל הדורבן הובהל בעוד מועד לטיפול בבי"ח לחיות בר שבספארי, שם הוא השתקם. הם לא יכלו להסתיר את האושר שחוו, פניהם קרנו משמחה.

אסיים את פרק החיבולנס בשני מקרים מהזמן האחרון – הנחליאלי שעשה כברת דרך של 1,500 ק"מ אוויריים מבולגריה ונחת תשוש וחסר אונים ליד קיבוץ צאלים. מישהו מצא אותו ומיד הוא נשלח באמצעות החיבולנס לבי"ח בספארי. הווטרינר לקח את הפרטים שהיו מוטבעים על טבעת צמודה לרגלו ועזר לו להשתקם. הנחליאלי הצליח להתרומם ולהתעופף. במקרה השני מדובר באנפה, שנלכדה ברשת דייגים בעמק הירדן, ובמהלך הניסיון שלה להשתחרר מהרשת ניזוקו אצבעות רגליה. מי שמצא אותה הזעיק את החיבולנס. בבית החולים לחיות הבר האנפה נזקקה לטיפול שכלל הזנה מיוחדת, אינפוזיה ומנוחה. כאשר התחזקה  מספיק, הווטרינר אלתר לה סנדלים והצמיד אותם לכף רגלה. האנפה הצליחה לעמוד על רגלה בבטחה, והתמודדה עם המצב בהצלחה. מסתבר שהסנדל היה אלתור מוצלח.  

לסיכום –שאפו ליוזמות ולבעלי התפקידים בארגוני הגנת הסביבה והצלת בעלי חיים בישראל, ושאפו  גדול לכל המתנדבים. כמעט שכחתי להזכיר את המרכז הארצי להצלת צבי ים במכמורת (מבואות ים) שהוקם בשנת 1999 על ידי רשות הטבע והגנים, האמונה על הגנת חיות הבר בישראל. אני ממליצה לכל משפחה להגיע לשם עם הילדים, למען ילמדו מהי התנדבות, מה חשיבותה ואיזו סכנה טמונה לצבי הים, כתוצאה מהפסולת המושלכת לים.

לשמור על שמורת טבע

דנאית מלכותית הוא שמו של פרפר מיוחד במינו. גונזאלס, יליד מכסיקו, הקדיש עצמו לשימור פרפרי "הדנאית המלכותית".  הפרפרים נדדו מקנדה, כל שנה בסתיו. הם הגיעו בלהקות אדירות אל שמורת פרפרים באזור מיצ'ואקאן, מכסיקו. מיד נגלה מיהו גונזאלס, מהי תרומתו החשובה לטבע ומה עלה בגורלו.

ידיעה שעלתה לכותרות מתמקדת במותו הטרגי של הומרו גומז גונזאלס, אקטיביסט סביבתי שבמשך שנים היה ידוע כמי שניהל שמורת פרפרים באזור מיצ'ואקאן, מכסיקו.

ראוי לשמר את זיכרו של גונזאלס באופן הולם ולפרט מעט על הפרפר שהיה קרוב לליבו, ושזכה להיקרא בשם עם סופרלטיב "מלכותי" – "דנאית מלכותית".

Monarch butterfly on swamp milkweed in Michigan. Photo by Jim Hudgins/USFWS

Monarch butterfly on swamp milkweed in Michigan. Photo by Jim Hudgins/USFW

מה מייחד את הדנאית המלכותית? ייחודה העיקרי בכך שהיא נודדת בלהקות אדירות אל אזורים חמימים, מרוחקים מאוד, ובדרך כלל שבה חזרה לנקודת המוצא. יש לציין זאת, חרף העובדה שהלהקות היוצאות לדרך מסיימות מחזור חיים תוך כדי הנדידה. הדור הבא של הלהקה המקורית הוא זה שחוזר למולדת, והדור שאחריו שוב נודד לאותו יעד חמים, וחוזר חלילה.

Curtesy: CGTN America

הדנאית מצטיינת בצבעים בוהקים של שחור-כתום. למעשה, צבעיה העזים הם צבעי אזהרה. מכיוון שהדנאית ניזונה מצמחים רעילים, מצטברים בגופה רעלים שעלולים לפגוע בטורפים המנסים לפגוע בה.

MONARCH BUTTERFLY

צבעי אש עזים. צילום: ויקיפדיה בעברית

ספר ראוי ומעניין לצורך המחשה הוא: כיוון הנדידה, מאת ברברה קינגסולבר. כאן תוכלו לעשות היכרות עם הדנאית המלכותית וסיפור נדידתה מקנדה למכסיקו. זה אינו עוד ספר פרוזה עלילתי. קינגסלובר היא סופרת בעלת רקע של חוקרת טבע, שויתרה על קריירה בתחום לטובת כתיבה. ואכן בין השבחים שחילקו לה ולספרה זה, נאמר  ש"האג'נדה שבספר הייתה יכולה להיות טרחנית אילו סופר פחות מוכשר היה כותב אותו". *הערה: הספר היה לרב מכר בארה"ב בשל איכות הכתיבה. (תרגמה לעברית: יעל סלע שפירו).

"כיוון הנדידה" מתאר כיצד להקות הדנאית המלכותית שינו פעם אחת את תוואי הנדידה. מאות אלפי דנאיות הגיעו באופן מפתיע לאזור שכוח-אל ומוכה עוני במכסיקו. בתחילה, תושבי האזור סבורים שפרצה דליקת ענק על ההר הסמוך. הם צופים בצבעי האש, כאשר למעשה אלו הם צבעי שחור-כתום, האופייניים לדנאית, שמכסים את פני האופק בסמוך לעיירה. כאשר מתברר שאין מדובר באש אלא בתופעה בלתי צפויה, זו מוגדרת כ"נס". העיירה נכנסת להילוך גבוה. במקום להמשיך בחיים המונוטוניים והמשמימים, כולם משקללים את התופעה במונחים של כסף ואיכות חיים. העיירה נמצאת כעת על "מפת התיירות" וחייבים להתארגן מייד לבאות!

תוואי נדידת הדנאית המלכותית

מהמחקר אנו למדים שתוואי הנדידה של הדנאית עשוי להתארך מאוד. לעתים הוא מגיע ל- 4,500 ק"מ. השאלה המתבקשת היא: כיצד מצליחה הדנאית לצלוח קילומטרים רבים כל-כך במהלך נדידה שנתית כזאת? על כך משיב מחקר המדווח בכתבה ב- YNET. צוות חוקרים, שבראשם פרופ' סטיבנס רפרט ממסצ'וסט, וביניהם החוקר הישראלי, פרופ' אורן פרוי מהאונירסיטה העברית, בדקו וגילו את הממצא הבא: מערכת הניווט של הדנאית מותנית ביכולת קליטת קרניים אולטרה סגוליות באמצעות תאי העין, ודבר זה משפיע על השעון הביולוגי שבמוחה. וכך, שתי המערכות – העין והמוח – מסייעות לדנאית לנווט למחוז חפצה.

               Courtesy: Dominique Lalonde Films Nature

ובחזרה אל "כיוון הנדידה" –

כיוון הנדידה
כיוון הנדידה. קרדיט: אתר סימניה

דמויות רבות לוקחות חלק בעלילת הרומן כיוון הנדידה. חשיבות הספר היא בכך שהוא פותח צוהר להיכרות עם סוג של פרפר שזכה להיקרא בשם: דנאית מלכותית. ייצור קטן שחייו קצרצרים, אך הוא ניחן ביכולת מרשימה להמר על מסלול חיים חדש מבלי להיכחד. מנפלאות הטבע. התפעלות מיפי הטבע ושמירה עליו הם מסר חשוב הנלווה לרומן. נדידת הדנאית מאזורים קרים בצפון אמריקה לדרום החם היא תופעה ידועה, אלא שהפעם במקום להגיע להרי מקסיקו הגיעו הפרפרים לאזור הררי בארצות הברית. החוקר מזהיר ששינוי ההתנהגות של הפרפרים הוא סימפטום מטריד של ההתחממות העולמית ושהפרפרים בסכנת הכחדה בעקבות שינוי מסלול חייהם. הספר משלב מגוון של נושאים: והשפעת האדם על הטבע, הפערים הבין-חברתיים בארצות הברית, פערי מדע-אמונה, יחסים בתוך משפחה – חמות-כלה, הורים-ילדים – הגשמה עצמית, וחברות.