כל הפוסטים מאת תרצה הכטר

השיר האחרון – "תרנגול כפרות"

כרטיס ביקור: המורה של יוסי בנאי למשחק טענה שלעולם לא יוכל לעמוד על במה. אבל יוסי בנאי כבש את כל הבמות האפשריות – מהבמה הקלה ועד התיאטרון הרפרטוארי,  מהכתיבה ל"הגשש החיוור" ועד להופעות במחזותיהם של ניסים אלוני וחנוך לוין.  

יוסי בנאי הכיל בתוכו את כל התבלינים של הבידור הישראלי וערבב את התל אביביות, עם הירושלמיות וגם את פריז. הוא שר את הישראליות המזוקקת על פי נעמי שמר, והביא לנו גם טעם של חו"ל עם שיריו של ז'ורז' ברסאנס. הוא השתמש בווירטואוזיות בעברית גבוהה, משולבת עם שפת עם, קריצה שובבית עם היכולת להיות רציני ומרגש (יונתן גת).

בנאי, חתן פרס ישראל ופרס התיאטרון הישראלי, נחשב על ידי הקהל והמבקרים לשחקן תיאטרון בעל נוכחות בימתית דומיננטית, שהפליא לשחק הן במחזות דרמטיים (במיוחד תפקידי מלכים ורוזנים) והן במחזות קומיים. בנאי נפטר ב- 11 במאי 2006 בגיל 74. קהל הצופים בכל אולמות התיאטרון עמד דקת דומיה ביום מותו כדי לכבד את זכרו. באותה שנה יצא כסינגל שירו האחרון, "תרנגול כפרות".

ערב יום הכיפורים תשפ"ב מביא עמו את זכרו של יוסי בנאי והשיר "תרנגול כפרות". השיר הוקלט בנמל תל-אביב 9 ימים לפני מותו, ממש שיר פרידה של יוסי מהחיים. הטקסט בעברית אופיינית ליוסי בנאי… והלחן הוא לחן אלוהי של מיכה שטרית.

השיר והביצוע הנפלא של יוסי בנאי זכו לתגובות רבות. דגימה שלהן ממחישה כמה עמוק הוא חדר ללב המאזינים: "כמה רגש בשיר אחד"?! ; "שיר שחודר עמוק ללב!! "; "ממש מרגש שבא לבכות"; "איש מדהים"; "אישיות מדהימה"; "זמר ושחקן מוכשר".

בית ראשון ופזמון:

בִּסְתָו תָּמִיד בִּסְתָו בְּשֶׁקֶט וּדְמָמָה

יוֹצְאִים זִכְרוֹנוֹתַי עַל גַּב עָנָן קָטָן

וְהֵם שָטִּים לָהֶם מֵעַל הָאֲדָמָה

כְּדֵי לְהִתְבַּשֵּׂם מִכָּל נוֹפֵי הַזְּמַן

—-

וּכְמוֹ תָּמִיד בָּסְתָו אֲנִי נִפְרָד בְּצַעַר

מִקַּיִץ שֶׁעַכְשָׁו רוֹאִים אֶת קְצֵה סוֹפוֹ

וּבֵין עָלִים צְמֵאִים אֲנִי עוֹמֵד כְּמוֹ נַעַר

מַמְתִּין בְּסַקְרָנוּת לַחֹרֶף שֶׁיָּבוֹא

—-

אֲנִי זוֹכֵר תַּרְנְגוֹל כַּפָּרוֹת

צִפּוֹר קְטַנָּה עַל גַּג

מַלְאָכִים מְטַיְּלִים עַל קִירוֹת

מָָפָּה לְבָנָה בְּכָל חַג

יוסי היקר, מנוחתך עדן ת.נ.צ.ב.ה

ערב יום הכיפורים תשפ"ב, הבא עלינו לטובה, האזינו לקליפ, "אבינו מלכנו" (שיר), בביצועה של ברברה סטרייסנד, האחת והיחידה:

שנה טובה

שלוש שנות התנדבות: "אמץ עץ", רמת גן.

היה לנו האומץ להתנדב בשלב שתכנית ההתנדבות, "אמץ עץ", הייתה בגדר רעיון, הצעה לא ממש ברורה. יוזמה שאיש מאיתנו לא ממש ידע ולא יכול היה לשער מה ייצא ממנה ולאיזה טווח זמן נתנדב. באביב 2018 היינו צוות של עירוניים ש"יודעים הכל" חוץ מאשר לעבוד את האדמה, לטפח עצי נוי ופרי, לשתול פרחים, להנביט צמחים מייחור, גרעין או זרעים, לגדל עץ, שיח וכיו"ב. התנדבנו בלי להתחייב על טווח של זמן ואנחנו עדיין שם.

כדי לסבר את האוזן, במשתלת "אמץ עץ" (ספארי, רמת גן), גדלים כיום אלפי עצים, ולאחרונה הקמנו חממה ענקית שממנה אנו "שואבים" את העצים והשיחים של העתיד. נשמע פנטסטי. אני מסכימה. האמת היא שהעובדות והנתונים בשטח מדברים בעד עצמם. נדבקנו בחיידק החקלאות. מדי מספר חודשים אנחנו שמחים להעניק כמויות של עצים ושיחים, שהגיעו לפרקם, לגינות פרטיות ומוסדות חינוך, לקיבוצים ומושבים שהחורש שלהם ירד לטמיון בעקבות שריפות שהתלקחו בחודשי הקיץ החמים.

בתחילה היינו מאוד אופטימיים כאשר נוכחנו שאנו מקימים משתלה במו ידינו. חשבנו שכך נוכל להעשיר את עירנו, רמת גן, ברחובות מוצלים ושדרות של עצים. אבל כעבור שנה, כשהעצים הגיעו לפרקם והיה עלינו למצוא להם בית, התברר שהם אינם עומדים בתקן. נאמר לנו שעצי נוי, בעיקר, חייבים לעמוד בקריטריונים כמו גזע מרכזי זקוף, פירות שאינם נושרים היישר על ראשי העוברים ושבים ומהווים סכנת החלקה במדרכות, ובנוסף, לוודא שהסתעפות הענפים מהגזע תתחיל בנקודה של כמטר וחצי לפחות מעל הקרקע, כדי שיתאפשר מעבר מתחתם בלי להיתקל בענפים.

כל זה קשור למעקב אחר תהליך צמיחת העץ. ובמובן הבטיחותי העץ חייב לעמוד בתקן של הגבלת גובה הצמרת בקרבת קווי מתח חשמלי. רצוי גם שהעץ שיישתל במרחבי העיר יהיה חסון דיו ובעל שורשים שנאחזים היטב בקרקע, כך שלא יקרוס על הולכי רגל ומכוניות בזמן שאת העיר פוקדת סערת גשמים ורוחות. כמתנדבים, אנחנו עדיין בשלב של מתלמדים. לומדים על מזיקים, על עצים נשירים, על סוגי העצים המבוקשים, ועל עצים שקצב צמיחתם איטי, בינוני או מהיר.

כשנתיים מיום ההקמה הגענו למצב של רוויה. היינו חייבים לפנות עצים כדי למקם במשתלה עצים צעירים שעברו את שלב הגידול בחממה. אי לכך, הוחלט לארגן "חיסול מלאי" – ללא תשלום, במתכונת של "דרייב אין". מתכונת שדורשת תיאום ההגעה למשתלה, סיור המאפשר למעוניינים לבחור את העץ הרצוי, ועזרה בהעמסתם על הרכב הפרטי והמסחרי, בצירוף ברכת הדרך.

חיסול המלאי הראשון היה בשלהי קיץ 2019, לפני פרוץ הקורונה. רוב העצים נשתלו בקרחות שנוצרו עקב שריפות ענק, באזור זיכרון יעקב וקיבוץ הראל. זו הייתה חוויה מעצימה. זכינו לתודות ושבחים. בני טיפוחנו הגיעו גם לצפון הארץ ומרכזה בואך פאתי ירושלים. וחלק קטן נשלח גם לגינות קהילתיות, דוגמת גינה קהילתית פעמונים ברעננה, שקיבלה מאיתנו שקדיה, ועד היום החברים שם שומרים איתנו על קשר.

בגל הראשון והשני, בתחילת 2020, כאשר הספארי היה סגור למבקרים, יזמנו בשיתוף עם עיריית רמת גן ובהשתתפות ראש העיר, כרמל שאמה וסגנון עו"ד רועי ברזילי, חלוקה של מאות עצים לכל המעוניין. גייסנו סדרנים שמנעו התקהלות ושמרו על ריחוק חברתי. הקהל העצום שמר על סדר ונשמע להוראות. לשמחתנו מהמלאי שהיה מיועד למסירה לא נותר אף עץ או שיח בשטח. מה שמעודד במיוחד הוא שתוכנית ההתנדבות, "אמץ עץ" רמת גן, כבר הפכה למותג, לשם דבר בעיר ובסביבתה. מסתבר שרוח ההתנדבות מדבקת. מדי חצי שנה מצטרפים לתוכנית מתנדבים מהסביבה. הם זוכים לקבלת פנים חגיגית בנוכחות צוות המתנדבים ואחראית הגינון של הספארי, סיגל הדר.

העולם קטן, ואפשרויות ההתנדבות רבות. כמתנדבים, התחלנו מאפס. המשכנו בעקבות הקסם שמהלכים עלינו העצים הגדלים לנגד עינינו במשתלת "אמץ עץ" רמת גן, ואנחנו צוברים סיפוק רב מעבודת האדמה ומהתוצאות – עוד ועוד עצים פולטי חמצן וסופגי פחמן דו-חמצני נשתלים במרחב העירוני ומשפרים את איכות האוויר בעיר ובסביבתה.

אל תזלזלו בפרובוקציה

במאמר שפרסם ב"הארץ" יום אחרי הפגישה של נפתלי בנט עם הנשיא ביידן, תחת הכותרת [הפרובוקטיבית]: "קצין תחזוקה ראשי חוזר מביקור ראשון בוושינגטון", מבהיר העיתונאי גדעון לוי שראש ממשלתנו נפתלי בנט הוא לכל היותר מנהל טוב.   

ציטוט: "קצין תחזוקה ראשי של מדינת ישראל יחזור היום ארצה עם עוד הישג מוכח – הפגישה בבית הלבן עברה בשלום ואפילו הייתה מוצלחת". ובהמשך לוי מפרט, "בנט עמד יפה במשימתו. שום כישלון לא נרשם… הדקלומים הצפויים נישאו.. ההבטחות הגדולות הופרחו".

אנו זקוקים לפרובוקציות

ראשית, בלי פרובוקציות לא נעשה חושבים ולא נשאף ליותר. מדובר בפרובוקציות ברמת החברה והפרט, כאלו שמופיעות על גבי מסך הכסף, בתמונות צבעוניות כמובן, וגם פרובוקציות מילוליות ללא תמונות. אמני הפרובוקציה מושכים אש. זאת מטרתם. הם מוזמנים לראיונות בנישות אירוח טלוויזיוניות, ובשידורי רדיו פופולריים. הם מתייצבים מול המראיין, מגיבים בנונשלנטיות למאזינים לשידור: "מה, עשיתי משהו? אמרתי משהו חדש? מה זה העליהום הזה?". בסוף הם משיגים את המטרה ואנחנו נהנים מהאפטר אפקט של הפרובוקציה. אין מנגנוני הגנה יעילים מספיק שמסוגלים לדחוק הצידה את הפרובוקציה כך שלא נשים לב אליה. למרות שמדובר באותו מסר, בלבוש קצת שונה, למרות שמה שמסתתר מתחת לפרובוקציה דומה להפליא לסגנון ולחשיבה של יוצרה, ואפשר להוסיף עוד ועוד לרשימת ה"למרות", אנו נמשכים לפרובוקציה.

credit: canstockphoto.co.il

שנית, קריאת ההשכמה [הפרובוקטיבית] של לוי לנפתלי בנט מבהירה עד כמה ניהול הוא דבר טוב, בעיתוי הנכון. בעיתוי הנוכחי, מפגש ראשון בין בנט וביידן הקובע כיצד יתנהלו המפגשים הבאים, אנו נדרשים לחשוב על ההבדל בין מנהל ומנהיג. בין הפיגורה ששולטת במנגנון ביד רמה לבין הציפיות שאותה פיגורה תנהיג, תנווט, ותחשוב מחוץ לקופסא. הפרובוקציה גורמת לנו לחשוב.

פרובוקציה קטנה – גדולה

ניהול ראוי כולל אחריות להצלחת פרויקט תוך עמידה בלוח זמנים ותקציב; הוא מחייב רתימה של הצוות למטרה הנכספת. אפשר לראות בניהול עשייה לינארית, קו ישר העובר במבנה ארגוני ברור. גם בנט, לדעת לוי, ניחן ביכולות אלו, אך לא יותר מכך. המנהל הטוב בנט, מוודא שנקבל חיסון שלישי, שאחריו ישרור שקט בגזרת המגפה, לא יהיה סגר ושנת הלימודים אולי תיפתח כסדרה. בנט המנהל שואף לצמצום האלימות בחברה הערבית, ליחסי תן וקח בין שרי הממשלה, להעברת תקציב. אולי גם עזה תשתתק. ככל שהמשימות יבוצעו על הצד הטוב ביותר, ישרור שקט, ותגדל האהדה לבנט ולממשלה החדשה.

אז זה הדבר: פרובוקציה, קטנה ככל שתהיה, היא קריאת השכמה לכולנו. גירוי שידרוש מכולנו לשאול את עצמנו, הייתכן שהאשם טמון גם בנו, "היהודים הישראלים"? – כינוי [פרובוקטיבי נוסף] שלוי מדביק לכולנו. לוי אומר בעצם שנדמה לנו שההווה הוא בסך הכל מצוין. וזאת תחושה מוטעית ואף מזיקה, כיוון ש"אין כמו הסטטוס-קוו הזה כדי להנעים את זמנה של ישראל ולהמתיק את שנתה."  

יש תקווה

המעבר מתפקיד של "קצין תחזוקה" לתפקיד של מנהיג שמתמסר לניווט צאן מרעיתו הוא תהליך לא פשוט. אבל הבשורה הטובה היא שרוב התכונות הנדרשות לשם כך הן כמו שרירים שניתן לפתח. עד כה בנט הוכיח כח עמידה ושליטה בביצה הפוליטית המסוכסכת שלנו. חזקה עליו שיידע להנהיג את המדינה, אם ירצה.

להנהיג פירושו, בתמצית, הרבה פחות שליטה והרבה יותר הנעה ויצירת מוטיבציה. זו רתימה ממריצה ומחזקת ששמה את האגו בצד. מנהיגות דורשת חשיבה מחוץ לקופסה כדרך חיים, ובמיוחד – הכרה בכך שהמציאות אינה הדבר הנכון והסופי בשום רגע.  

האמירה של הנשיא ביידן, "נלך קודם כל בדרכים של דיפלומטיה" משולה לכפפה שנזרקה לכיוונו של בנט. הפרשנות אומרת שאמירה זו של ביידן נועדה לסדוק את הקונצפציה המקובלת הנשלפת מהכובע חדשות לבקרים, שלפיה "מה שלא הולך בכח, הולך בעוד יותר כח". גיבוי לכך הוא הסיפא של מאמר המערכת בהארץ (29.8): "ההצהרה (של בנט) כי ישראל לא תספח שטחים, אינה יכולה להחליף את הצורך הדחוף במהלכים אקטיביים, שיכללו מו"מ עם מחמוד עבאס, שיקום עזה, בלימת ההשתלטות על אדמות ומבנים של פלסטינים ויצירת אופק מדיני שבלעדיו אין תוחלת לביטחונה ולעתידה של ישראל". שר הביטחון נשלח כבר למשימה. האם יעלה בידו לשכנע את אבו מאזן שפנינו מועדות לטוב ושכוונותינו כנות? שאפשר לחיות בהרמוניה לפי התנאים שלנו? האם ממשלת השינוי מחליפה את הדיסקט השחוק ש"אין עם מי לדבר"? יש לבנט סיכוי להתקדם מ"איש תחזוקה ראשי" למנהיג. פרובוקציות רק יביאו לו תועלת.

כוחו של נרטיב אידיאולוגי – אפגניסטן

מדוע כשלה מעצמת העל הצבאית האמריקנית באפגניסטן? ביטוי עממי אומר "מה שלא הולך בכח הולך במוח". כוחה הצבאי של ארה"ב נכשל בכל הנוגע לכינון ממשל יציב באפגניסטן. הטליבאן תפסו את השלטון כמעט ללא התנגדות מבפנים. מצד אחד, האפגנים עייפו ממצב של מלחמה ממושכת. מצד שני, הטליבאן עמלו רבות על החדרה רחבת היקף של אמונה בנרטיב אידיאולוגי: "המנהיגות האפגנית מושחתת".

****

המהירות והיעילות שבה הצליחו כוחות הטליבאן להשלים כיבוש חלק נכבד מאפגניסטן, כמו גם  הקריסה המהירה של הממשל האפגני, עוררו ביקורת על החלטת הנשיא ג'ו ביידן להביא את נוכחותה הצבאית של ארה"ב באפגניסטן לסיומה ולתכנן את הנסיגה מבחינה לוגיסטית.

למרות שהביקורת מוצדקת במידת מה, היא לא ממש לעניין. כך טוען פרופ' אריה פרליגר (Arie Perliger), חוקר ישראלי לשעבר, מומחה לקונפליקטים ותנועות טרור. פרליגר מספר שמניסיונו המחקרי לאורך השנים, "האסטרטגיה שניהלה ארצות הברית במלחמת עשרים שנה באפגניסטן נגועה בבעיות בסיסיות ומהותיות". לטענתו, הכאוס הנוכחי הוא רק הביטוי האחרון שלהן, כאשר מקור הבעיות טמון בגישה שלפיה "השתלטות צבאית על שטחי מדינה תדכא אידיאולוגיות ותנועות קיצוניות בינלאומיות, באפגניסטן ובמקומות אחרים".

סיכוי דל לבניית אומה באמצעות משטר צבאי – המעורבות הצבאית של ארה"ב באפגניסטן ובעיראק הייתה מוצדקת בתחילה, כצורך לסלק איומים ביטחוניים לאומיים חמורים מיידיים: אל-קאעידה והחשש  מנשק להשמדה המונית.

מה שקרה בהמשך נבע מגישה מוטעית, ונכשל. היעדים שנועדו לטווח הקצר הוחלפו תוך זמן קצר במטרה ארוכת טווח: מניעת איום עתידי על מדינות אלה, לרבות איום של קבוצות קיצוניות חדשות. בפועל, כיבוש שתי המדינות, אפגניסטן ועיראק, והניסיון לספק לשתיהן יציבות וביטחון, כך שתהיינה מסוגלות להקים ממשלות משלהן, הוכחה כחשיבה מוטעית.

PERESTROIKA – Credit: Wikipedia

המשוואה שלפיה כינון דמוקרטיה במדינות זרות כבושות הוא דרך יעילה ומוצדקת מבחינה מוסרית לשיקום הביטחון והיציבות, מוטלת בספק לאור ההתרחשויות האחרונות.  הפרסטרויקה בברית המועצות לשעבר בשלהיי המאה העשרים, היא דוגמה לרפורמה פוליטית מצליחה שצמחה מלמטה (grassroots politics), מתוך העם והתרבות הפוליטית המקומית. במקרה הספציפי של אפגניסטן, ארגונים בינלאומיים, כמו האו"ם, לצד מלכ"רים וסוכנויות סיוע עצמאיות, הוציאו מיליוני דולרים והשקיעו שעות עבודה רבות בניסיון לכונן דמוקרטיה, לנסח חוקה, ומנשר זכויות, ובאופן כללי, בניסיון לבנות חברה פוליטית חדשה. בפועל, ההיסטוריה של התערבויות צבאיות באזורים כגון הגדה המערבית, עזה, לבנון, סומליה ועיראק מראה שכאשר מנהיגים מקומיים תלויים בכוחות צבא זרים כדי לשמור על השלטון, קשה לזכות בלגיטימציה עממית או לשלוט ביעילות ולבנות זהות לאומית משותפת. אין פלא שהשלטון האפגני נפל שדוד לרגלי הטליבאן.

הסכסוך באפגניסטן כמו גם בשטחים כבושים אחרים בעולם, לא מתייחס רק ל"מי שולט באילו שטחים", אלא לשאלה "הנרטיב של מי מהצדדים הוא המשפיע ביותר".

כוחות צבא הפזורים בשטח אינם יעילים בבניית אומה או בטיפוח ערכי דמוקרטיה. הם גם אינם יעילים בלוחמה בקרב על נרטיבים. שני עשורים של עליונות צבאית מערבית באפגניסטן לא הצליחו לעקור את הנרטיב האידיאולוגי של הטליבאן המגדיר את "אופיים המושחת של מנהיגים אפגנים ובני בריתם ובגידתם במסורות ובשיטות האסלאם". בנוסף, עליונות צבאית לא הצליחה לחזק סנטימנט לאומי מאוחד מספיק כדי לשחוק את הקשר השבטי, קשר שהטליבאן ידעו לנצל באופן די מוצלח.

לקחים

נוכחותה הממושכת של ארה"ב באפגניסטן לא הצליחה לכונן במדינה מבנה פוליטי קוהרנטי בר קיימא, הנסמך על לגיטימציה עממית. ניסיון זה, וניסיונות דומים לו במדינות ובנסיבות אחרות, מלמדים שתהיה זאת טעות גסה לקוות שנוכחות ממושכת של כוחות צבא תצליח להוביל שינוי פנים מדיני משמעותי.

תנועות פוליטיות מקומיות המבקשות לכונן דמוקרטיה וחירויות אזרחיות – באפגניסטן או במקומות אחרים – עשויות אמנם להפיק תועלת מתמיכה חיצונית אמריקאית, אבל לא תצמח תועלת משמעותית מכוח צבאי. יתרה מזו, כאשר כופים על חברה לאמץ עקרונות דמוקרטיים, התוצאה עלולה להיות חוסר יציבות פוליטית, קונפליקט והידרדרות הביטחון האזרחי.

מעורבות צבאית צריכה להתמקד ביעדים צבאיים, ולא להתפרס על פני תחומים פוליטיים או חברתיים. מהיכרותי המחקרית רבת השנים עם כוח האמונה בנרטיבים פוליטיים, צר לי לסכם באמירה שכח צבאי לא יצלח בהשגת מטרות מדיניות, כמו בניית אומה, כאשר הוא פועל בנסיבות של נרטיב אידיאולוגי מושרש.

מקור:

מדוע נכשלה מעצמת העל הצבאית באפגניסטן?

השראה, אהבה ומה שביניהם

הסיפור היחיד מאת ג'וליאן בארנס. הוצאת מודן. תרגמה: מיכל אלפון. 242 עמ'.

הסיפור היחיד. קרדיט: סימניה

זמן רב לאחר שסיימתי לקרא את הסיפור היחיד מאת ג'וליאן בארנס, סופר בריטי ותיק בעל סגנון כתיבה ייחודי, אהוב ומוערץ ברחבי העולם האנגלו-סקסי – צפה ועלתה בי תהייה: לאיזו תובנה מוביל בארנס את הקוראים, מהי מטרת הספר, אם יש כזאת?

לגיטימי, לדעתי, להרהר לא רק באיכות הספר ובעניין שהוא מעורר בקוראים. בארנס הרי ידוע כמי שהחל את הקריירה הספרותית שלו בעודו צעיר וחסר ניסיון בעולם ההוצאה לאור. הוא כמעט זנח את חלומו להיות סופר עד אשר הוצע לו לפרסם את ספרו הראשון לאחר דחיות רבות על ידי הוצאות לאור שאליהן פנה. התמזל מזלו, וספרו הראשון זכה להתקבל כמועמד לפרסום, וגם אז הוא נדרש לתיקונים רבים שלא עם כולם הוא הסכים. עקשנות של יוצר. אולי בשל כשרונו ואולי בשל עקשנותו האינהרנטית, לאחר שהתפרסם ספרו הראשון הסכר נפרץ. רעיונות צצו בראשו כאשר בבסיסם הרקע הבריטי שלו, חקר סביבתו החברתית, ביקורת על אי אלו מסורות חברתיות ואפיונים בריטיים מובהקים. הקוראים אהבו את איכות ספריו שרובם עוררו בהם עניין.

כל זה ידוע וגלוי. בארנס עצמו מודה בכך בראיונותיו למדיה. ובכל זאת, איך צץ ועלה סיפור על רומן בין בחור בן תשע עשרה לאשת איש ואם לבנות בוגרות, כשהנער יודע שהיא מבוגרת ממנו, נשואה ואם. אישה שגילה נושק לחמישים שנה. איך קרה שמשחק טניס אחד בחופשה מהאוניברסיטה הוליד את הקשר ביניהם. איזה חידוש יש כאן?

העניין המרכזי בספר הוא אהבה. אחדד עוד יותר, אהבה בשנות השישים בחברה די שמרנית, כפי שנהוג לחשוב, שכל מערכת יחסים בין אישה לגבר נבדקת על ידה בזכוכית מגדלת, שמא יש בָּקשר בין השניים מָשהו "לא כשר" חברתית. שמא יש ביחסים ביניהם מָשהו שמצדיק סילוקם של השניים ממועדון הטניס. אגב, לאישה הבוגרת היה מה להפסיד בכך. היא הייתה שחקנית מיומנת ומוכשרת, מוותיקי המועדון, והוא, טניסאי ממוצע בעל קואורדינציה טבעית להדיפת כדור. בערך כמו שחקני המטקות על שפת הים, מתלמדים שחלקם הופכים למקצוענים.

ההשראה ומטרת הספר

לדעת רבים, ובמיוחד קוראים וסופרים מיטיבי לכת, אין מנוס מהשראה. כולנו חיים בסינתזה. אפופים מידע שברצוננו או שלא ברצוננו – מגיע אלינו ישירות או דרך הדלת האחורית. בזאת נוכחתי כאשר ביקרתי לאחרונה בתערוכת "הנשף" במוזיאון העיצוב בחולון. לכל פריט הוצמד הסבר וברובם נכתב "העיצוב בהשראת…". משמע, שהשראה איננה רק מעשה לגיטימי אלא בהחלט גורם צפוי.

אחרי כל זאת, מותר לנו להניח שהסיפור היחיד, ספרו החדש של בארנס, ספג השראה מהספרות שהכיר, ובמיוחד מהסופר הצרפתי גוסטב פלובר, כשם שספג ממנו השראה לספרו התוכי של פלובר. האישה המבוגרת ב"הסיפור היחיד" של בארנס מייצגת את דמותה של מאדאם ארנו, ואילו הנער מאוד מזכיר את פרדריק מורו. לאמירה זאת צריך להוסיף שבסוף, אלו הן דמויות אוניברסליות טיפוסיות. המהפכות של 1848 בספר העוסק בפלובר מוצאות את ביטוין במהפכות של שנות ה- 60, במיוחד המהפכה בתחום יחסי המין. לכאן שייכות כמובן שמועת על שערוריות המין בצמרת הממשל הבריטי של תחילת שנות ה- 60.

פלובר הכריז שכסופר ברצונו לחקור את ההיסטוריה המוסרית של בני דורו, להציג לראווה את מה שהוא טען, שכל הדיבורים על יחסי מין ותאוות המין המיוחסים לצרפתים הם עורבא פרח. בארנס החליט כנראה לפעול באותו כיוון. להציג לראווה את מה שבאמת קיים מאחורי הסיסמאות וההתלחשויות של בני דור  שנות ה- 60 בבריטניה.

למסקנה זאת כל אחד יכול להגיע תוך כדי קריאת הספר "הסיפור היחיד". זהו סיפור פסימי, אפשר לומר שהוא סאטירה המציגה את המציאות אחרת לגמרי ממה שהקוראים מצפים למצוא בספר. אם חשבתם לרגע שמדובר בסיפור אהבה בוסרי שהארוטיקה שולטת בכל עמוד מעמודי הספר, הרי שמהר מאוד תתבדו. חפירה יסודית של בארנס במה שהתרחש שומטת את הבסיס לא רק מהציפיות למצוא בספר מין וארוטיקה. היא פשוט חושפת את האמת החברתית שעליה נבנו תילי תילים של רכילויות ופנטזיות. ובזאת משיג הספר את מטרתו.

בחירתה של יפעת

בסוף תמיד נשמעות טענות שמתחילות במילה "אילו…" – "אילו שרת החינוך יפעת שאשא ביטון הייתה בדעה שיש לחסן תלמידים בבתי הספר היינו יכולים להגיע לחיסון עדר", וכן הלאה. מדוע בכל זאת, חלק מהציבור תוהה שמא יש דברים בגו ושמשהו בזרימת המידע אליו משתבש בדרך ומקבל צורה של "מידע לא אמין ואף מגמתי"?

הפוסט שלפניכם הוא ספונטני לחלוטין. הוא מבטא נימה ספקנית ולא רק שלי. אני מזהה בסביבתי חברים אובדי עצות בנוגע לאופן שבו משווקים את המשך המאבק נגד מגפת הקורונה על המוטציות השונות שלה.

הבה נודה בעובדות.

בראש ובראשונה, אנחנו כציבור, וגם חלק מבכירי מערכת הבריאות ובכירים נוספים שמנהלים את חיינו, איננו נהנים ממעמד של "זבוב על הקיר". ובמקרה זה, מדובר בקבלת החלטות גורליות כמו חיסון שלישי נגד קורונה. רוצה לומר שעד היום לא נחשפו תמלילי קבינט הקורונה כפי שהובטח שייעשה. אף מילה לא נחשפה מתוך תמלילי קבינט  הקורונה שהתנהל בחשאיות מוחלטת בתקופת ממשלתו של נתניהו.

עובדה נוספת, מטרידה לא פחות, היא שכולנו ממשיכים לקבל הוראות באמצעות התקשורת. תקשורת שעושה מאמץ לראיין בעלי תפקידים מתחום הבריאות. ולמרות זאת, רב הנסתר על הגלוי. בראיונות שהעניקה ח"כ יפעת שאשא ביטון לערוצים המסחריים – 12 ו- 13 בשבוע שעבר, היא טענה שהמידע שמגיע לתקשורת, מתוך דיוני ועדות הכנסת וישיבות הממשלה, עובר סינון ועיוות. ושלכל המידע המסונן התקשורת מרשה לעצמה להוסיף תבלינים משלה. בראיון שמענו מפיה של יפעת דברים שבוודאי לא נמצצו מן האצבע. ולמרות זאת התקשורת כולה התגייסה להטיל ספק בדבריה ולצטט (באופן מכוון לדעתי) חלק מהדברים שאמרה בראיון ולפמפם אותם מדי יום, כמובן במנותק מכל הקשר. מקהלת הערוצים המסחריים יחד עם העיתונות היומית, לרבות העיתון "לאנשים חושבים", עדיין בוחשת במידע שבסך הכל מגיע אליהם דרך צינורות עיתונאיים כמו "כתבנו לענייני חינוך". מעטים אומרים לעצמם כבדהו וחשדהו. ובמקום לחשוב על המידע שהוסתר מהציבור ומחברי כנסת שאינם חברי קבינט הקורונה של ממשלת נתניהו, נוצרת סביבנו מקהלה, בניצוחם של "יודעי דבר", שיורדת על ח"כ, שרת החינוך, על אף שהיא נמצאת בסוד העניינים וגם זה לא לגמרי. יפעת לפחות משתדלת לחשוב בהגיון ולשקול את הדברים על סמך מידע מהימן יחסית הנמצא בידיה. כבר היו מי שבלי מחשבה הרשו לעצמם לומר שיפעת היא שרה "פופוליסטית", שהיא "בעלת אגו מנופח", שהיא "פועלת שלא בתום לב", ושבעניין חיסון התלמידים בבתי הספר "יש לה מניעים שאינם טהורים" ומה לא.

אני ושכמותי (אמנם במיעוט) מעוניינים להיחשף לתמלילי הדיונים שהתנהלו בקבינט הקורונה לפני כשנה. קודם לכל. היה די זמן לאפשר לנו, הציבור במדינת ישראל שדוגלת בחופש מידע, לעיין בתמלילים כל כך משמעותיים מתוך ישיבות אותו קבינט קורונה. זהו מידע קריטי עבור מי שרגיל לשקול דברים, להחליט כיצד לנהוג ובאיזה אופן להתנהל.

חוסר המידע מונע מ"אנשים חושבים" לקבל החלטה מושכלת. כל אחד מאיתנו זכאי למידע שהוסתר מאיתנו עד כה. היה די זמן לכך. אני בכל מקרה רוצה לדעת מאיפה באנו ולאן פנינו מועדות. מה שנוי במחלוקת ומה לא.

אגדה בסקית

לא מזמן חיפשתי את הספר גרניקה – סיפור בסקי על אהבה ומלחמה, מאת דייב בולינג. הספר תורגם לעברית וראה אור בהוצאת אריה ניר.

קרדיט: אתר "סימניה"

בולינג הוא עיתונאי שחי ופועל במדינת וושינגטון. הוא נבחר על ידי בארנס אנד נובל למקום הראשון בקטגוריה "סופר נפלא חדש" לשנת 2009, ובבריטניה דורג כאחד מ-12 "הקולות החדשים" בתחום הספרות. הספר מבוסס על תחקיר עומק  על המקום והתקופה, ומעורר מחשבות על תעצומות הנפש של בני אדם המצויים במצבים בלתי אפשריים. העלילה מבוססת על אירוע שהתרחש בתקופתו של פרנקו בספרד ועליית הנאציזם בגרמניה. גרניקה, עיירה שלווה שאוכלוסייתה חיה שם מזה דורות, שמרה על מסורת עתיקת יומין. כל זה נמחק בבת אחת על ידי הפצצה של חיל האויר הגרמני, בהסכמתו של הגנרל פרנקו. למרות שמדובר בספר המבוסס על תחקיר, הסיפור עצמו הוא בחזקת אגדה. כך מבחינתי. בהמשך נבחן את העובדות.

היה זה האמן פבלו פיקסו שהגיב לטרגדיה של העיירה הבסקית, גרניקה. מיד לאחר שקרא את הידיעה בעיתון בהיותו בפריז, הוא החליט להנציח את האירוע. הוא בחר לתאר את המראות המזעזעים בעת שהעיירה נהרסה. ראיתי את היצירה שלו, "לה גרניקה", הרבה לפני שקראתי את הספר. לה גרניקה (שמן על בד, 3.4 מ' אורך, 776 מ' רוחב), הוצגה במוזיאון  ריינה-סופיה במדריד. אין ביצירה מטוסי קרב או פגזים. מתוארים בה דמויות של בני אדם, אזרחים פשוטים, כשהסבל והאימה משתקפים ממבטם וגופם המעוות. כל אחת מהדמויות נושאת עמה משמעות סמלית מסורתית: אם המחזיקה תינוק מת מזכירה את ה"פיאטה", דימוי של מריה הקדושה הנושאת בחיקה את ישו המת. דמות נוספת בעלת משמעות סמלית היא חייל מת הנושא חרב שבורה, סמל לגבורה. וסוס גוסס המזכיר את הסוס של גויה, תזכורת ל-3 במאי 1808, ההוצאה להורג של מורדים על ידי צבא נפוליאון שכבש את חצי האי האיברי.

שנים לאחר שנחשפתי ל"לה גרניקה" של פיקסו, הוזמנתי להרצות בכנס בין-לאומי של אגודה החוקרת את "ההיסטוריה של המושגים". הכנס נמשך מספר ימים. חלקו ראשון התקיים בעיר ויטוריה וחלקו השני בבילבאו. הוא כלל ביקור במוזיאון גוגנהיים. השפה המדוברת כאן היא ספרדית. בסקית לא שמעתי.

גרפיטי על גזע עץ – Arborglypics

מאז, כל מה שמזכיר לי את הבסקים ואת היצירה של פיקסו, מעורר בי זיכרונות ואמוציות.

המפגש האחרון שלי עם הבסקים היה וירטואלי. מידע עשיר המתעד את ההגירה הגדולה של הבסקים לארה"ב במאה ה- 19 הגיע אלי ממש בזמן האחרון. המטרה שלהם הייתה להיטיב את מצבם הכלכלי. מרביתם החליטו להתפרנס כרועי צאן. מרביתם התיישבו במדינת אספן, והובילו את עדריהם למרעה במרחבים מיוערים. הם נהגו לצאת אל אזורי המרעה עם עדרי הצאן, ולשהות שם לבדם. הם הקימו מחסנים בין העצים ואת היום הם בילו בשעמום גדול. לא חלף זמן והם מצאו עניין בגילוף שמות ודמויות על גזעי העצים. וכך החלה מסורת שנקראת על ידי אנתרופולוגים, "Arborglyphs" – גילוף של גרפיטי על גבי גזע עץ חי. המילים, המשפטים, הדמויות והסימנים שהותירו על גבי אלפי עצים התגלו לאחרונה על ידי חוקרים, רובם אנתרופולוגים. אלו מיהרו לצלם הכל לפני שהעצים, שתוחלת החיים שלהם באזור היא 85 שנים לכל היותר, ימותו ויירקבו.

Credit: Mallea-Olaetxe, J.

מה שעניין את החוקרים, בעיקר האנתרופולוגים, הוא השינויים בהלך הרוח של המהגרים הבסקים. המחקר הראה שמאז המאה ה-19, כאשר החלה ההגירה של הבסקים לארה"ב, השתנה הלך הרוח שלהם. תחילה הם גילפו שמות, דמויות של בני אדם ובעלי חיים. עם פרוץ מלחמת האזרחים בספרד בתקופתו של פרנקו, המסרים שגולפו נשאו אופי של סאטירה פוליטית.

אי אפשר לסיים את הרשימה מבלי לתהות האם התופעה הזו יחידה במינה? מתברר שבעולם הטרום מודרני התופעה הייתה די נפוצה באזורים מיוערים, בקרב ילידים. דוגמה בולטת היא אוסטרליה. אבל לא כאן המקום לדון בכך. הסרטון המצורף מציג את סיפורם האישי של רועי הצאן, שבינתיים הסתגלו לחיים בארה"ב ורובם מדברים אנגלית. סיפור אישי מרתק.

http://www.kaltura.com/index.php/extwidget/preview/partner_id/1372381/uiconf_id/25944532/entry_id/0_rsf2p5nt/embed/auto?&flashvars%5bstreamerType%5d=auto

Curiosity killed the cat

לשבור שגרת חיים או בלשוננו: "להחליף דיסקט", נשמע לא רע. אבל מה לגבי החלפת דיסקט באופן יזום ולחזור ולעשות זאת שוב? – זאת השאלה.

"שגרה מתוקה" הוא ביטוי חביב על רבים. שמעתי את הביטוי לראשונה מבת דודתי שממנה כדאי לקחת דוגמה לחיים. אבל בינינו, גם היא יודעת לשבור את השגרה ואף ליהנות מכך.

למעשה, לא קיים יצור כזה: שגרה מתוקה. נסיבות החיים הם גורם עיקרי, על-פי-רב גורם חיצוני לשבירת השגרה והחלפתה באחרת, וחוזר חלילה. אנחנו נוטים לחשוב ששבירת השגרה היא בדרך כלל פועל יוצא של אילוצים שעלינו לקבל ולהסתגל אליה כי אין ברירה. רבים יאמרו ששגרה קבועה מקנה ביטחון. ומה לגבי שבירת שגרה באופן יזום, "החלפת דיסקט" יזומה?

להחליף דיסקט?

לשבור שגרת חיים או בלשוננו: "להחליף דיסקט", נשמע לא רע. אבל מה לגבי החלפת דיסקט באופן יזום ולחזור ולעשות זאת שוב? – זאת השאלה.

יש הבדל בין שבירת שגרה כתוצאה מאילוץ ומכורח הנסיבות שאינן תלויות בנו, לבין שבירת השגרה באופן יזום לחלוטין.

אחדד אבחנה זאת כך: אחד ההבדלים הבולטים הוא חוסר השליטה שלנו בנסיבות חיצוניות ובלתי תלויות בנו שגורמות לשבירת שגרת חיינו, לעומת שבירת שגרה והחלפת דיסקט באופן יזום. ואם תשאלו אותי מה הטעם להתעסק בנושא, אומר בפשטות: שבירת מצב או אורח חיים סטטי כרוכה בלימוד להיות נועז ולבדוק בכל יום מחדש מה טוב לנו ובמה אנחנו מאמינים. אפילו בקטנה. למה הכוונה? יש מסביבנו היצע גדול מאוד של נושאים, חידושים, והתפתחויות החל מתחומים גדולים כמו מדע וכלה בהיצע של עיסוקים ומסגרות חברתית. אפשר לנהל שגרה בנאלית נטולת אתגרים וחוויות בלתי צפויות שבולמות צמיחה אישית. ואפשר להעשיר את החיים עד כדי חציית גבולות. איך נדע מה יותר טוב לנו אם לא נתייחס ונהרהר במה שנמצא מחוץ לסדר היום הקבוע שלנו. אינני מאמינה בהסתגרות בד' אמת ובסגידה סטטית למסורות מקובעות. אני מאמינה ששינוי מפתח מנגנוני הסתגלות למסגרות שונות במידה זו או אחרת.

סקרנות ופתיחות

אמנם באנגלית נהוג לומר, "Curiosity killed the cat", מה שאומר שמוטב להיזהר ולהגביל את הסקרנות אחרת ניפגע. מאידך, החלק שמשלים את המשפט אומר, "and satisfaction brought it back". דווקא הסיכון והסקרנות עשויים לייצר סיפוק ורווח אישי. המקרה של החתול הא הפשט, שכן נהוג לומר עליו שיש לו תשע נשמות, הוא תמיד נופל על הרגליים. אבל זה נכון גם לגבי בני האדם. קחו לדוגמא את אלו ש"חושבים מחוץ לקופסא" וגם מתנהלים בהתאם. לוקחים סיכונים, מצד אחד, ומצד שני הם מגבירים את הסיכויים להפיק מכך תועלת אישית.

"חישוב מסלול מחדש"

"חישוב מסלול מחדש" משמש אותנו כביטוי שמצביע על כדאיות. מסלול שונה יניב רווח. מה שהחל כהמלצה למסלול נסיעה טוב יותר הפך לחכמת חיים להמונים. אל תיתקעו בתבנית חיים מוגדרת וקבועה. החיים מזמנים מסלולי חיים מגוונים פחות או יותר. תחשבו על הסיכוי להפיק תועלת מהיציאה מאזור הנוחות.  

נחזור אל שבירת השגרה שלא ביוזמתנו. התקופה הנוכחית של מגיפת הקורונה. נסיבות שלא אנחנו יזמנו. גם אז הרווחנו משהו חשוב, אם אפשר לומר כך, התנסינו בהסתגלות למצב חדש, ברמת הפרט והחברה. ההתמודדות עם משבר הקורונה הוכיחה שאפשר להסתגל למצב חדש. אם כך, מדוע שלא ננצל את הלימוד העצמי הזה כמומנטום, ונמנף אותו לצורך חישוב מסלול מחדש מיוזמתנו ?

סדר יום קבוע של משפחה כולל: עבודה, גידול ילדים, פנאי. גם בילוי הפנאי עשוי להתקבע. בקיץ – שחייה בבריכה הציבורית הקרובה או ספורט נוסף כמו טניס. זו "שגרה מקובעת" שאין בה פסול. אלא מה? – אליה וקוץ בה. השגרה נשמרת כפי שהיא,  וכל עוד שזה נמשך מעטים הסיכויים לצאת מאזור הנוחות הזה.

שבירת השגרה, יציאה מהבועה של מועדון ספורט ושחייה בבריכה השכונתית, לטובת השחייה בים, מצריכה יוזמה, ויציאה מאזור הנוחות. מה עדיף על מה? במידה מסוימת שני המצבים טובים. אבל השוני בין השניים גדול. לדוגמה, גיוון ושינוי הסביבה האנושית, האווירה, הזדמנויות חברתיות וקשרים חדשים.

ניסיתי זאת לאחרונה. עקב סמס שהגיע בדקה ה-90, יצאנו לפארק הלאומי ברמת גן במוצאי ט' באב, כדי לצפות על גבי מסך ענק באמפיתיאטרון המאובזר במאות כיסאות ישיבה, בסרט "אגדת החורבן" מאת הבמאי גידי דר. סרט מצויר שהופק בטכניקה חדשנית של תמונות סטטיות. גרסה "מחוץ לקופסא" של ימי המצור על ירושלים וחורבן הבית. העיקר התרחש אחרי הסרט. גילינו חידוש מרענן כשיצאנו מאזור האמפיתיאטרון אל מרחבי הפארק. סימולציה מדוייקת של חוף ים: כיסאות ומיטות שיזוף שמעליהן שמשיות קש הוצבו על מצע של חול-ים ודשא, לסירוגין, לאורך חלק משפת האגם שבפארק. לצידם הותקנו מתקן מים (קולר), מקלחות וברזים לשטיפת רגליים. מי היה מאמין? השתרענו על מיטות השיזוף בחצות הלילה. לא היינו לבד, ואני בטוחה שכמונו יהיו "אמיצים" אחרים שינצלו את המקום כאפשרות נוספת לבילוי שעות הפנאי ומפגש חברתי שונה.

הדוגמאות שהצגתי בקיצור נמרץ, מתייחסות לשבירת שגרת הפנאי כתוצאה מסקרנות לגבי הזמנה שקיבלנו. התנסינו במשהו שונה ונהנינו. חידדנו את האנטנות לנעשה מחוץ לתבנית הפנאי המקובלת. כאמור: הסקרנות הרגה את החתול, ההנאה השיבה לו את רוחו ואף מעבר לכך.

Iggy Pop: Curiosity Lyrics. Credit: Valentina Clemmer YouTube 2016

חופש הביטוי האמנותי

צילמתי לפני שנים רבות את היצירה של טיציאן, "ונוס מאורבינו" (1534) המוצגת עד היום בגלריה אופיצי בפירנצה. הגדלתי את התמונה, מסגרתי אותה, והיא תלויה בביתי בכניסה לסלון. כל מי שנכנס לכאן, ילדים, שליחים, חברים, משפחה לא יכול שלא לראות את התמונה. איש עדיין לא כיסה את עיניו ולא מצמץ. למען הסר ספק, היצירה עדיין תלויה בגלריה אופיצי, להנאת כל המבקרים.

ונוס מאורבינו (1534), יצירה של טיציאן. קרדיט: ויקיפדיה

ציטוט: "יש להפסיק לאלתר את הרדיפה של אבו ושל המשכן לאמנויות. אם אנשים דתיים מפחדים מכך שרגשותיהם ייפגעו מדבר אמנות, עליהם להימנע מביקור במוזיאונים, או לברר מראש אם התוכן "כשר". לא מתקבל על הדעת להתאים עבודות אמנות לרגישותם ולהעניש את מי שחורג מטעמם. למדינה אסור לפגוע בחופש הביטוי האמנותי" (מאמר מערכת, הארץ 12.7.2021).

המשכן לאמנות ע"ש חיים אתר, עין חרוד. קרדיט: ויקיפדיה

בקיבוץ עין חרוד הוקם המשכן לאמנות ע"ש חיים אתר ומשכנו הקבוע מומן על ידי הקיבוץ והמדינה. ב- 21 ביוני 2021 הושקה במקום תערוכה ובה עבודה של אמן הווידיאו הצרפתי, גרגורי אבו (Gregory Abou), "שריפת שם השם".

לפני כשש שנים הוצגה בבצלאל (האקדמיה לאמנות ועיצוב) תערוכת עבודות גמר. אחת העבודות הציגה דיוקנו של ראש הממשלה נתניהו כשחבל תליה מונח על צווארו. התגובות לא איחרו לבא. כתבתי על כך בהרחבה תוך השוואה עם מקרים דומים בהיסטוריה העולמית.

מה בין המיצג של אבו ועבודת הגמר בבצלאל?

במקרה של התערוכה בבצלאל, התלמידה שיצרה את הדיוקן אמרה להגנתה שמדובר באמנות בלבד ולא בהסתה. הביקורת עסקה בשאלה של הגבול בין חופש הביטוי והסתה לאלימות, והאם מוזיאון הוא מקום ציבורי. התשובה הייתה חד משמעית – כן. בפועל הסירו את המיצג מהתערוכה. אבל לא זאת הנקודה שיש לשים עליה את הדגש במקרה של גרגורי אבו. בנוגע למיצג הווידיאו שלו יש בהחלט מקום לדון בשאלה האם ביצירה שלו יש מימד של הסתה. הסתה אנטי-דתית.

ציטוט:

"… ברור שגם לחופש הביטוי, כמו לכל זכות דמוקרטית אחרת, יש גבולות המתחייבים מן הצורך לכבד גם את זכויות הזולת. הזכות לחופש ביטוי סותרת לעיתים את הזכות לחיים, וכאשר מתקיימת סתירה כזו על חופש הדיבור לסגת מפני הזכות לחיים. לדברי אהרן ברק, נשיא בית המשפט העליון בשנים 1995–2006" , הזכות לחיות בחברה קודמת לזכות להביע בה דעה". המשטר הדמוקרטי נכון להגן על חופש הביטוי, כל עוד הוא מגן עליה, אך במקום שבו חופש הביטוי הופך לקרדום לפגיעה בדמוקרטיה, אין כל צידוק שהיא תניח את צווארה על הגרדום." (מתוך פרק 5 , "חופש הביטוי והסתה, היכן הגבול"?)

נראה לי שבשאלת היתכנותה של הסתה ביצירת אמנות דינם של שני המקרים דומה. אלא שבמקרה של אבו, מלבד סוגיית ההסתה, שאיש לא דן בה עד כה, טענת מצדדי הצבת המיצג בתערוכה נסמכת על סעיף 173 לחוק העונשין, העוסק בפגיעה ברגשי דת.

ציטוט:

"על פי סעיף 173 בחוק העונשין, הפוגע ברגשי דת הוא מי ש"מפרסם פרסום" או "משמיע במקום ציבורי ובתחום שמיעתו של פלוני מלה או קול", שיש בהם "כדי לפגוע פגיעה גסה באמונתם או ברגשותיהם הדתיים של אחרים".  

השאלה שלא נשאלה: האם המקרה שלפנינו הנו מהלך סנסציוני-שיווקי?

שוחרי התרבות שרוצים להרחיב את הדעת ולהכיר סגנונות אמנות, חופשיים וחופשיות לבקר במוזיאון ש"מדבר אליהם". במה דברים אמורים? בוודאי לא במוזיאון שבהם האוצר/ת אמור לבחור את העבודות הטובות ביותר במונחים של אמנות וחינוך, כדי שאלו יוצגו בתערוכה, ואילו בפועל הבחירה נעשית משיקולים זרים של יצירת סנסציה סביב אחת היצירות. כך שכל מטרת השיבוץ בתערוכה של יצירה ספציפית היא להזמין קהל רחב יותר למוזיאון. וזה מחזיר אותנו לעקרון של חופש הביטוי באמנות.

סיכומו של דבר, חופש הביטוי מחד ופגיעה ברגשות מאידך הם השיקולים המחייבים. לפיכך, יצירות המציגות דברי תועבה קשים, בעיניי חלק מהאוכלוסייה, צריכות להיות מוגבלות לצפייה לילדים, קודם כל. והאחריות לכך תינתן למציגי העבודה. במקרה של אבו: האוצרת והאמן.

שנית, בכדי להימנע מסערות ציבוריות, כדאי שליד יצירות העלולות להיות שנויות במחלוקת, תיכתב אזהרה לבאים להתבונן בהן. בדיוק כפי שסרטון אלים מזהיר ואומר, "זהירות הסרטון מכיל חומרים קשים לצפייה".

עדכון (24.6.2021): לאחר הלחץ הציבורי המיצג "שריפת שם השם" הוסר מהתערוכה בעין חרוד.

"איפה אנה פרנק?", פסטיבל קאן 2021

מחר (7.7.21) זה קורה. הפתיחה החגיגית של פסטיבל שרבים חיכו לו, פסטיבל קאן 2021. אחד מסרטי הקולנוע המעניינים והמקוריים שנכלל בקטגוריה "מחוץ לתחרות" הוא סרט אנימציה לצעירים, "איפה אנה פרנק?", של הבמאי ארי פולמן. זאת חשיפה ראשונה שלו בהקרנת בכורה עולמית. מעניין איך הוא יתקבל על ידי קהל עולמי רב-גוני.

בדומה לסרטו הקודם, פורץ הדרך, של פולמן, "ואלס עם באשיר", "איפה אנה פרנק" הוא סרט אנימציה המתבונן בנושא רציני. הוא מתייחס ליומן שאנה פרנק ניהלה במשך שנתיים, שבהן הסתתרה מפני הנאצים בדירת מסתור באמשטרדם. באוגוסט 1944 נחשף מקום מחבואה של המשפחה והם נשלחו על ידי הנאצים לאושוויץ ואחר כך אנה ואחותה נשלחו למחנה הריכוז ברגן-בלזן, שם אנה מתה. היומן שכתבה אנה נתגלה לאחר המלחמה. ביומנה, אנה פרנק תעדה רשמים מחוויותיה בתקופה זו. היומן הפך לקלאסיקה עולמית – תזכורת רבת עוצמה לזוועות המלחמה ועדות רהוטה לרוח האנושית. הדמות הראשית בסרטו של פולמן היא קיטי, חברה דמיונית של אנה פרנק שהיומן שכתבה מוקדש לה. הסרט הדמיוני מתייחס ליומן דרך עיניה של קיטי ועוקב אחר מסעה של קיטי בעולם בחיפוש אחר אנה, מאחר שקיטי אינה מאמינה שאנה מתה.

כאשר הודיע ב- 2013 כי בכוונתו להפיק סרט על אנה פרנק, פולמן, בנם של ניצולי שואה, אמר בראיון לעיתונות הזרה ש"להביא את יומנה של אנה פרנק לכל המסכים הוא הזדמנות ואתגר פנטסטים. הסרט יענה על צורך אמיתי בחומר אמנותי חדש שיישמר את הזיכרון וינחילו  לצעירים בדורות הבאים."

"איפה אנה פרנק". קרדיט: טיימאאוט, צילום: יחסי ציבור.

פולמן ידוע כאדם בעל מוטיבציה וחזון. וכמי שנולד להורים ניצולי שואה הוא החל לפני שנים רבות להגשים חלום של הנצחת זכר השואה והעברת המסר לדורות הבאים. תחילה הוא עשה זאת באמצעות ספר קומיקס המספר את סיפורה של אנה פרנק, ושעל בסיסו יצרו מפיקים יפנים סרטון אנימציה. בהמשך, פולמן הצליח לגייס מפיקי סרטי אנימציה מרחבי העולם שסייעו בידו להפיק את "איפה אנה פרנק?".

סרטו של פולמן הצטרף "ברגע האחרון" לרשימת הסרטים שיוקרנו בפסטיבל. הסרט לא נכלל בקטגורית הסרטים המתחרים על פרס הסרט הטוב ביותר. הוא נכלל בקטגוריה הנקראת "סרטים מחוץ לתחרות" ולא רק זה. הסרט הצטרף לפסטיבל באיחור רב, ולאחר שאימו של פולמן צפתה בסרט כולו. רק אז החליט פולמן להגיש את הסרט לוועדת הפסטיבל, שמיד קיבלה אותו. זאת תהיה הקרנת בכורה עולמית של הסרט.

מה תהיינה התגובות?

העניין שכל סרט מעורר בקהל, בין אם הוא סרט טלוויזיה או קולנוע, תלוי ברלבנטיות שלו לקהל הצופים. חוקר התקשורת ג'ון פיסק, טוען שקהל הנחשף למדיה הטלוויזיוני יפענח אותו לפי ראות עיניו. והסיבה לכך היא שהטקסט הטלוויזיוני הוא פוליסמי, רב-משמעי. באותו אופן קהל הצופים הוא פלורליסטי – הוא מורכב ממגוון קבוצות, ותרבויות בעלות מטענים ערכיים מגוונים. ומה שעשוי להבטיח את הצלחתו של הטקסט ודירוגו הוא ריבוי המשמעויות המובלעות בו, משום שהדבר מאפשר לקבוצות חברתיות שונות להזדהות עם חלקים שנתפסים כמשמעותיים עבורן. כמו כן, קהלים שונים עשויים להעניק לטקסט משמעויות חדשות על-פי דרכם.

מתוך כרזת הסרט "איפה אנה פרנק". קרדיט: אתר טיימאווט. צילום: יחסי ציבור

לפיכך אין לי דברי נבואה וחזון. אבל כאשר סיפרתי לחברתי האמריקאית (גיורת) על התקווה של פולמן להנגיש לדורות הבאים, ובמיוחד לדור הצעירים הבא והבאים אחריו, את זכרה של אנה פרנק ותחושותיה במהלך הזמן שבו הייתה כלואה במסתור, חברתי הגיבה כאישה "חסודה" הדבקה בערכים שמרניים. לא ממש הופתעתי. וכך היא אמרה: "מבחינתי, כל סרט המבוסס על יומנה של אנה פרנק, לרבות סרט אנימציה, אינו ראוי להיחשף בפני קהל של צעירים. קראתי את היומן של אנה פרנק", היא הסבירה, "ומה שמטריד אותי הוא הגסויות שבו שגרמו לי שאט נפש. אני סבורה שההכרזה של פולמן על רצונו להנציח את סיפורה של אנה והשואה בהסתמך על יומנה, היא שאיפה הזויה". היא מיהרה להוסיף: "ייתכן שאני 'תקועה' בעידן קדום ושמרני ואינני 'מבינה עניין'. אבל אני מזדהה לגמרי עם הורים שלא ירשו לילדיהם הצעירים לצפות בסרטו של פולמן. מבחינתי אין מצב שאלך לצפות בסרט שיש בו גסויות". זאת דוגמה להסתייגות חד משמעית מתכני הסרט, ויהיה דמיוני ככל שיהיה. (וכל זה בגלל שני עמודים ביומן שנמצאו מוסתרים ביומן ונחשפו ב- 2018).

למען האמת, לא ציפיתי לתגובה זאת. במובנים רבים חברתי נחשבת לאדם נאור, אקדמאית, ובעלת תואר פרופסור אמריטוס. המחשבות שהציקו לה מאז שנחשפה ל"גסויות" שכותבת אנה פרנק, נערה בגיל ההתבגרות, הדליקו אצלי נורה אדומה. ואף-על-פי-כן, היו לי תקוות.

במחשבה שנייה

הרי העולם נחלק ליהודים ואחרים שזכר המשטר הנאצי שמור בליבם לדיראון עולם. ויש גם קהל עצום הכולל את מי שאינם יודעים דבר על השואה, ומי שמכחישים אותה או ספוגים דעות אנטישמיות. סיכוייו של סרט לזכות באהדה והערכה מותנים לא רק ביכולות האומנותיות, שככל הנוגע לפולמן, הוא כבר הוכיח אותן בסרטו "ואלס עם באשיר". מה גם שהעולם לא בהכרח יתרגש מעוד סרט הקשור לשואה.

אבל הנקודה שיש לחזור ולהדגיש כאן היא שהסוד טמון ברבדים העמוקים, כמו אלו של חברתי הגיורת האמריקאית המוזכרת לעיל. בני אדם נוטים להגיב גם למה שאינו נוגע ישירות להם ולסביבתם, בהתאם להבנתם את הטקסט והסבטקסט. בני אדם יודעים להעניק לכל מה שהם נחשפים אליו, בהתאם למשמעות שהם עצמם מעניקים לטקסט. יש להביא בחשבון אפשרות נוספת, שפולמן הסיר את הקטעים ה"סקסים" מהסרט. אבל כדי לגרום לקהל ולביקורת העולמיים להזדהות עם "איפה אנה פרנק?", ועם חשיבותו לדורות הבאים (שכן זאת המטרה העיקרית של פולמן) נחוץ דבר מה נוסף, סממן אוניברסלי. שנקרא "ריבוי משמעויות".

תנאים מיטביים שיועילו לביקורות חיוביות ואהדת הקהל

טרם צפינו בסרט "איפה אנה פרנק?". איננו יודעים באיזו מידה הוטמנו בו אלמנטים אוניברסליים, הכוללים קטעים שאינם בהכרח חשובים כמורשת לאנושות. אלמנטים אוניברסליים עשויים להיות מחשבות של נערה מתבגרת. נערה שכל דבר מעניין אותה, כולל מין. נערה ששואלת את עצמה האם המחזור הוא סימן לכך שאת בשלה לקיים יחסי מין. נערה שתוהה מדוע נשים מוכרות את גופן לזנות, נשים שאבא שלה אולי קיים איתן יחסים. דווקא אלמנטים אוניברסליים בהחלט חיוניים להצלחתו העולמית של הסרט. בצד הפחות קיצון, אלמנטים אוניברסליים יכולים להיות גם, יחסי חברות בין נערות או בין נערה ואחאיה או הוריה. המונח המקצועי "פוליסמיות" (ריבוי משמעויות) ובעיקר השימוש בו עשויים להבטיח שהטקסט יהיה פופולרי. יוצר ומפיק סרטים מנוסה יידע להשתמש בטריגר כזה כדי להגביר (ולא להמאיס) את הפופולריות של הטקסט ולהרחיב את קהל אוהדיו.

בהצלחה ל"איפה אנה פרנק?" וארי פולמן !!