מוחמד עלה להר. הוא שמע דברים. הייתה לו תחושה ברורה שהדובר הוא המלאך גבריאל (ג'יבריל). הוא ירד מההר ושיתף את מה ששמע, אחר כך עלה להר בשנית. הפעם הנביא מוחמד הבין שבביקורו הקודם בהר הוא טעה לחשוב שמדובר בהתגלות אלוהית. כאשר למעשה, הדברים נמסרו לו על ידי השטן.
הזרעים לכתיבת פסוקי השטן נטמנו בעודו סטודנט באוניברסיטת קיימברידג', ונבטו כעשרים שנה לאחר מכן. סלמאן רושדי בנה את פסוקי השטן סביב סיפור ביוגרפי על הנביא מוחמד, שנכלל בקובץ ערוך בשם "פסוקיו של שטן". ספרו פסוקי השטן משקף חשיבה שלפיה, ברגע שטקסט רואה אור הוא נתון לדיון פתוח, וראוי שכך יהיה: "לא צריכים להיות כללים נפרדים לטקסטים דתיים", אמר. "הם צריכים להתמודד עם התחרות של טקסטים אחרים בעצמם."
מאותו רגע שהאייטולה חומייני הוציא פסק הלכה ("פתווה") שגזר את דינם של סלמאן רושדי וכל מי שסייע לו להוציא לאור את "פסוקי השטן", הוא ידע שבעיני חבריו ומכריו הוא חדל להיות סלמאן, והפך להיות רושדי, מחבר פסוקי השטן.
רושדי הוזמן להתראיין בתקשורת ביום בו חומייני הכריז מלחמה נגד "פסוקי השטן" והורה לחסל את רושדי. רושדי הוזמן לראיון באולפן של CBS, ולפני הכל הוא עצמו תהה ושאל, האם חומייני מתכוון ברצינות? רגע אחר כך, הוא התעשת מעט, עלה לשידור ואמר בפה מלא שהוא מצטער על כך שלא כתב ספר ביקורתי יותר. ועם זאת זו האמת לאמיתה. כל משטר שמתנהג בצורה שפלה, ראוי לביקורת כזו. הביקורת עשויה רק להועיל ולכוון את המשטר אל דרך הישר. הראיון לתקשורת הסתיים. במהלך נסיעתו חזרה לביתו רושדי האזין לדווחי החדשות ושאל עצמו, איזו זכות הייתה לחומייני לאיים על נתין של ארץ זרה?[1]
ההשראה והחשיבה המלווה את פסוקי השטן
הוא היה צעיר, סטודנט שנה שנייה בחוג להיסטוריה באונ' קימברידג. היה עליו לבחור נושא לעבודת גמר. רושדי בילה שעות בספריית האוניברסיטה שם גם נחשף לקובץ, "SATANIC VERSES" – פסוקיו של שטן. (להבדיל מ"פסוקי השטן"). הקובץ מכיל סיפורים שנטוו סביב מוחמד ומידע ביוגרפי עליו, לפני שקיבל מעמד של נביא ומייסד דת האסלאם. את הקובץ ([2]hadith) ערכו איבן אישאק, ווקידי, איבן סעאד וטבארי. הקובץ מכיל פרטי אירוע מחייו של מוחמד. ומאוחר יותר הוא קיבל את הכותרת "פסוקיו של שטן".[3]
וכך מסופר שם: מוחמד עלה להר. הוא שמע דברים. הייתה לו תחושה ברורה שהדובר הוא המלאך גבריאל (ג'יבריל). הוא ירד מההר ושיתף את מה ששמע. אחר כך עלה להר בשנית. הפעם הנביא מוחמד הבין שבביקורו הקודם בהר הוא טעה לחשוב שמדובר בהתגלות אלוהית. למעשה, הם נמסרו לו על ידי השטן. והפעם היה משוכנע שהמלאך גבריאל דיבר אליו. מדובר בששים ושניים פסוקים שנכללו אחר כך בקוראן ב"סורה (פרק) 53".
מוחמד המשיך בדרכו והגיע למכה. שם הוא חזר על הפסוקים ששמע מהמלאך גבריאל. רושדי תהה: מדוע מוחמד לא סיפר במכה שהדברים ששמע בביקורו הראשון בהר נאמרו לו על ידי השטן? ביומנו הוא ציין שעליו לשוב ולקרא את הקובץ "פסוקיו של שטן". הוא עשה זאת כעבור 23 שנים ב- 1984 והרגיש שהוא בשל לטוות רומן סביב האירוע. הכתיבה ארכה ארבע שנים.
פסוקי השטן – בעד פתיחות, נגד פונדמנטליזם ושמרנות
פסוקי השטן ראה אור לראשונה באנגליה ב-26 בספטמבר 1988, וזכה מיד לביקורות ענייניות אוהדות. המוניטין של רושדי כסופר נסק חודשים ספורים. אבל האהדה הציבורית והביקורת האוהדת סביב פסוקי השטן נמוגו תוך חודשים ספורים. השיח סביב פסוקי השטן קיבל גוון פוליטי, דתי, חברתי, ופוסט-קולוניאלי. הספר והמחבר זכו לגידופים וקללות. תוך זמן קצר פסוקי השטן של רושדי הוקע כתועבה ברחבי העולם המוסלמי. בין ההשמצות היו לשונות רעות שסיפרו שרושדי כתב את פסוקי השטן רק כדי להתפרסם ולהתעשר. חבריו ומוקיריו ניסו לפרסם דברי תמיכה בו, והקפידו לשים דגש על ערך חופש הביטוי. הם לא עשו מאמץ להדוף שקרים ספציפיים שמבקרי הספר הפיצו חדשות לבקרים. אחת התהיות של רושדי הייתה: כיצד יצירות קלאסיות כגון, "מאהבה של הליידי צ'טרלי", "לוליטה", ו"יוליסס", זכו לתמיכה וביקורת עניינית וחיובית, בעוד שפסוקי השטן הפך מיצירה ספרותית שכיכבה ברשימות רבי מכר, והייתה מועמדת לפרס בוקר, ליצירה בזויה?
חודשים ספורים לאחר שפסוקי השטן ראה אור באנגליה, רושדי קיבל הודעה רשמית ולפיה הודו אוסרת לייבא את הספר למדינה. להודעה לא צורפו נימוקים ענייניים. בו-זמנית, במקומות רבים באירופה, בהודו ופקיסטן פרצו מהומות ונערכו הפגנות. אלו היו מלוות באיומים על חייו. המשטרה ירתה למוות במפגינים.
ביום בו האייטולה חומייני הוציא צו הלכה (פתווה) המורה על גזר דין מוות נגד רושדי ועוזריו (ולנטיין דיי, פברואר 1989), מגיש החדשות דיווח על כך בהתרגשות. כוחות הביטחון באנגליה העדיפו להגן על רושדי ולעשות הכל כדי שהעסק יגווע ויישכח. כדי לרכך את המצב, הם שכנעו את רושדי לפרסם התנצלות פומבית קצרה. מבחינתו זה היה כתב כניעה, שבו הוא מודה שמוסלמים רבים נפגעו מספרו, פסוקי השטן. הוא התנצל על אי הנוחות והמצוקה שנגרמה, והוסיף המלצה לכולם להיות רגישים למצוקת ה"אחר".
בזאת לא תמה הסאגה. בפברואר 1989 פסוקי השטן ראה אור בארה"ב. התקשורת דיווחה על כך בקולי קולות והדגישה ש"כל בני האדם החופשיים זכאים לחופש ביטוי". למרות זאת דבר לא השתנה. בערי הבירה באירופה ובמקומות אחרים נמשכו ההפגנות, רבים נהרגו. סניפי רשתות הספרים הגדולות הועלו באש. זאת למרות שהספר כיכב מזה שלושה שבועות בראש רשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס. מאז חלפו שבועות וחודשים רבים, רושדי היה מבודד לגמרי במקום בו הסתתר בווילס. איש לא התקשר אליו. אנשי הביטחון יעצו לו לאמץ שם בדוי. וכך הפך מאדם בעל מעמד וחשיבות במילייה הספרות העולמית לאדם אנונימי שבמשך 11 שנים קרא לעצמו ג'וזף אנטון.[4]
למניפולציה שרושדי מפעיל בספרו סביב דמויות השטן והמלאך גבריאל וגם הנביא מוחמד, יש גוון של ספקנות כלפי האסלאם. אלא שלדבריו, "פסוקי השטן לא נועד לצאת נגד האמונה האסלאמית. הספר יוצא נגד חילול הקודש של הקוראן". בנוסף, רושדי השתדל להציבו כטקסט שניתן למוחמד מאת האלוהים. טקסט שאין עוררין עליו.
אבל רושדי הדגיש שהיה שיקול נוסף לכתיבת הספר. שיקול חשוב. הוא קיווה שהספר יוביל לדיון פתוח וסביב הקוראן והאסלאם בכללותו. בדומה לסוקרטס, גם רושדי טען שהוא מאמין ברעיון של הטלת ספק בכל, גם בטקסט כמו הקוראן. "נכון שמעצם הגדרתו טקסט קדוש הוא טקסט שלם ובלעדי. אי אפשר להוסיף או לגרוע ממנו. אבל בפועל אין זה הכלל לגבי כל הטקסטים הקדושים. יש ביניהם כאלו שראויים לדיון ולפרשנות, הגם שבעיני הפונדמנטליסטים טקסטים מקודשים הם מוחלטים, בלתי גמישים ובלתי ניתנים לערעור". שכן מבחינתם, הקוראן מקיף את האסלאם, ומכיוון שכך, המניפולציה של רושדי בדמויות מהקוראן נתפסת על ידי מוסלמים מאמינים כאקט המתריס נגד אמונתם.
[1] "אני מודיע בזאת לכלל המוסלמים בעולם שהסופר שחיבר את "פסוקי השטן", המכפיש את האסלאם, הנביא מוחמד, והקוראן, וכל מי שסייע לסופר במהלך הפקת הספר, דינם מוות. אני מצווה על כל מוסלמי באשר הוא להרגם". לשון הפתווה (פברואר 1989).
[2] החדית' מהווה יסוד ההלכה השני בחשיבותו רק לקוראן. זהו אוסף של הלכות, סיפורים אודות הנביא מוחמד ודרך חייו, אשר מופיעים בסונה, הכוללת גם את הביוגרפיה שלו ואת הצהרותיו ועצותיו בנושאים שונים.
[3] השימוש הראשון בביטוי "פסוקי שטן" (באנגלית, Satanic Verses) מיוחס לסר וויליאם מיור ב-1858. מזרחן שהיה ממונה על פרובינציות בהודו מטעם המנדט הבריטי.
[4] Salman Rushdie, 2012 – The Disappeared: How the fatwa changed a writer’s life.
הצלחה 