ב-1821 אמר המשורר היהודי-גרמני היינריך היינה, "במקום שבו שורפים ספרים ישרפו לבסוף גם בני אדם". היינה במחזה האלגורי, "אלמנסור" ("המנצחים"), התייחס לשריפת ספרי הקוראן על ידי הנוצרים בספרד במאה ה-16. וכך זה נשמע בגרמנית:
Das war ein Vorspiel nur, dort wo man Bücher Verbrennt, verbrennt man auch am Ende Menschen
הדברים הללו התגלו כנבואיים כאשר שנים ספורות לאחר שריפת הספרים בגרמניה הנאצית ובאוסטריה בשלהי שנות ה- 30 של המאה העשרים החלו המשרפות במחנות ההשמדה בחיסול שיטתי של העם היהודי.
"ליל הבדולח" (9-10 בנובמבר 1938) מציין יממה של אלימות כלפי יהודים בגרמניה ואוסטריה, וגרימת נזק בלתי הפיך לעסקים של יהודים, בתי כנסת, מוסדות לימוד, ובתים פרטיים.
על שריפת ספרים בגרמניה ב"ליל הבדולח" פרסמתי בעבר רשימה: "הלילה השחור ההוא: ליל הבדולח", ובה עדותו של ידיד משפחה שבגיל 15 חווה על בשרו את אירועי "ליל הבדולח" בעיר מיינץ, גרמניה. בעדותו הוא מספר על "הלילה והיום השחור", שבו נשרפו ברחבי גרמניה ספרי קודש, ספרי לימוד והיסטוריה שנלקחו ממוסדות לימוד, בתי כנסת וספריות פרטיות של יהודים ברחבי גרמניה.
לאחרונה עיינתי ב"ליל הבדולח: כרוניקה של חורבן", מאת מרטין גילברט. הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד. מאנגלית: בן ציון הרמן. 2005. 222 עמ'.
גילברט, מגדולי ההיסטוריונים בימינו, טוען ש"ליל הבדולח" היה "נקודת מפנה דרמטית בתפיסת העולם לגבי הנאציזם" ועוד הוא כותב, ש"ליל הבדולח שימש פתיחה לחורבנו של עם שלם ודוגמה למה שיכול לקרות כשחברה נופלת קורבן לאינסטינקטים השפלים ביותר שלה". מבחינתו, "הרוע לא נעצר, הוא רק הולך ומחריף". אחד הממצאים התומך בכך, ושגיבלט מציג בספרו, הוא קטעים מהנאום שנשא אדולף היטלר חודשיים וחצי לאחר "ליל הבדולח" ב- 30 בינואר 1939 בברלין. היטלר הכריז פומבית ש"אם תפרוץ מלחמה התוצאה לא תהיה בולשיביזציה של העולם, ועמה ניצחון היהדות, אלא השמדת הגזע היהודים באירופה". אין מילים יותר ברורות מאלו להוכיח את הלקח שגילברט לומד מ"ליל הבדולח" ואת האמירה של היינה, שהפכה למשוואה פופולרית. (הנאום של היטלר פורסם בשפת המקור בארכיון Max Damarus, Hitler Reden und Proklamationen 1932-1945.
תרגום הנאום לעברית מופיע בספר ערוך על ידי יצחק ארד, ישראל גוטמן ואברהם מרגליות, "השואה בתיעוד: מבחר תעודות על חורבן יהודי גרמניה ואוסטריה, פולין וברית המועצות", (עמ' 110.)
להגדלת התמונות יש ללחוץ עליהן עם העכבר
היינריך היינה חווה שריפת ספרים בשנות ה- 1830, והתיעוד ההיסטורי מוכיח שליל הבדולח מצטרף לשורה של שריפות ספרים של יהודים, שהתרחשו מאז 1830 בגרמניה. הסימנים לחורבן היו שם עוד קודם לכן, ויש להדוף כל ביקורת הטוענת שאין קשר בין אירוע אפיזודי כמו ליל הבדולח לשואה – כפי שההיסטוריון ד"ר גדעון רייף טוען ומוסיף שהתכנית להשמדת עם פשוט "צצה" בלי קשר לאירוע האפיזודי של ליל הבדולח.
את "ליל הבדולח" יש לציין בהקשר של אירועי שנות ה-90 במיוחד, אך לא רק.
כך סבור היה גם חבר בית הנבחרים של קליפורניה, תומס לנטוס, כאשר נשא דברים (8.11.1999) לציון יום השנה ל"ליל הבדולח":
"ספרים שנשרפו בליל הבדולח, ובתוך זמן קצר גם בני האדם, זאת גם נקודת המוצא של מרגרט הופמן שחקרה את הרקע והמשמעות של "ליל הבדולח".
למרות שאנו נהנים כעת מעידן של שגשוג כלכלי ושלווה יחסית, עמים רבים מסביב לעולם עדיין לא למדו לחיות אחד עם השני בשלום. למעשה בעשור האחרון, הנוהג של טיהור אתני בבוסניה, קוסובו ואזורים אחרים של יוגוסלביה לשעבר משמש תזכורת כמה מעט התקדמנו בחצי המאה האחרונה.
בין שריפת הספרים לשריפת העם, הממשלה הנאצית בגרמניה הסיתה והציתה את ליל הבדולח הידוע לשמצה, ה"לילה של זכוכיות שבורות." זה היה האירוע שהכין את הבמה למה שבא בהמשך, היטלר ומנהיגים נאצים אחרים ניסו "לבער" את היהודים מתוך גרמניה ומהעולם כולו.
ב-27 באוקטובר 1938 גירשה גרמניה 15,000 יהודים לא-גרמנים. למרות שרבים חיו בגרמניה עשרות שנים ואף הקימו שם משפחות, הגרמנים העלו אותם על רכבות והם נשלחו חזרה לפולין. המעשה בוצע בלי להודיע על כך מראש לממשלת פולין ובלי נקיטת צעדים כלשהם כדי שפולין תוכל להתמודד עם כמות האנשים שהגיעו. כשהוא רותח מזעם, הרשל גרינשפן, שהוריו גורשו מגרמניה בלי הודעה מוקדמת, נסע לשגרירות גרמניה בצרפת וירה בדיפלומט הגרמני, ארנסט פום ראט.
האירוע התאים להפליא למכונת התעמולה הנאצית. ההלוויה של פום ראט בעיר הולדתו, דיסלדורף, הייתה מלווה בהפקה גרנדיוזית. הממשלה הנאצית השתמשה ברצח של פום ראט כדי ליצור רושם מוטעה, שלפיו אזרחים גרמנים התקוממו באופן ספונטני נגד היהודים. בליל ההלוויה, ה- 9 בנובמבר 1938, הורתה הממשלה הנאצית לכל תחנות המשטרה המקומיות ברחבי גרמניה "לאפשר לעם הגרמני לקום ולהכות בחזרה" ביהודים. "העם" היה אנשי הארגון הנאצי "החולצות החומות" וחיילים גרמנים.
למשטרה נאמר לוודא שלא-יהודים לא יותקפו וניתנה הוראה להרוס רק מבנים יהודיים. בתי כנסת ברחבי גרמניה הועלו באש, בתי יהודים נבזזו, ויהודים רבים נהרגו. עד 1938 הייתה למכונת התעמולה הנאצית שליטה מלאה בעיתונות, והפוגרום של ליל ה- 9 וה- 10 בנובמבר 1938 הוצג כהתקוממות ספונטנית נגד היהודים.
מנקודה זו ואילך, המשטר הנאצי נישל את היהודים מזכויותיהם באופן מסיבי. נשללו מהם הזכות לשלוח ילדיהם לבתי הספר והזכות ללימודים גבוהים באוניברסיטאות, נאסר עליהם לעסוק בעריכת דין, רפואה ומקצועות אחרים. רבים גורשו מבתיהם ורכושם הוחרם. תוך זמן קצר יהודים נדרשו לענוד על בגדיהם טלאי ומגן דוד צהוב, כדי שאחרים יוכלו לזהות אותם כיהודים. רחובות רבים הוצאו מחוץ לתחום היהודים.
כעבור למעלה מחמש שנים של תעמולה אנטישמית, גרמנים רבים נטו לאמץ עמדות גזעניות, דעות קדומות, חוסר סובלנות ואפליה. השנאה הגזענית הזו, אשר קיבלה ביטוי מובהק ביממה האלימה בליל הבדולח, הובילה ישירות אל "הפתרון הסופי", הדחף הנאצי להשמדת הגזע היהודי."
את דבריו סיים תומס לנטוס במשפט: "לכל פיסת היסטוריה יש רגע מכונן. בגרמניה הנאצית, זה היה ליל הבדולח." ובכך אישר את הדברים שאמר היינה: "במקום שבו שורפים ספרים, ישרפו לבסוף גם בני אדם", וגם את סיכום המחקר של גילברט על ליל הבדולח, ולפיו שרשרת אירועים הובילה ל"פתרון הסופי".
הצלחה 