הספר "סירות הדרקון" מאת אריאל בר עוסק בתקופה היסטורית של כיבוש העיר חרבין (חבל מנצ'וריה, סין) על ידי היפנים. לכאורה, מדובר בפרוזה, או רומן היסטורי. אלא שלקראת סוף הספר מובאים רמזים אחרים למהות הספר, תחת הכותרת "האמת והבדיה". "סירות הדרקון" מתמקד בקהילה היהודית שהתגוררה בחרבין בתחילת המאה ה- 20, ועוקב אחר מספר דמויות מפתח שחיו בקהילה. הספר מקיף תקופה רבת שנים, מתחילת המאה העשרים עד סופה.
סירות הדרקון, מאת אריאל בר, 2020, הוצאת ידיעות אחרונות, 334 עמ'.
אריאל בר, מנתח עיניים פלסטי, שהוביל משלחות הצלה רפואיות ברחבי העולם, הוא בנו של כנר מחונן שציפו ממנו לגדולות, גרי ברובינסקי, יליד חרבין בתקופה המדוברת. בר יוצא למסע אישי אל ילדותו של אביו בחרבין, והספר הוא סיפור חייו של האב.
וכך הוא כותב בפרק האחרון בספר, "על העיר חרבין וקורותיה של הקהילה היהודית שמעתי משחר ילדותי מפי אבי, גרי ברובינסקי, יליד חרבין, בנם היחיד של בינה ויצחק, שהגיעו מאוקראינה…
ראשוני הקהילה היהודית בחרבין הגיעו לשם מרוסיה וממזרח אירופה ב- 1898, עם תחילת בנייתה של מסילת הרכבת הטרנס-סיבירית. רב הזמן מנתה הקהילה כעשרת אלפים בני אדם ובשיאה, בין 1917 ל- 1932, הגיעה מספרם לחמישה עשר אלף. הקהילה התנהלה להפליא, ברווחה כלכלית, תוך קיום מוסדות חינוך, דת ותרבות. תחום המוזיקה היה לגאוותה של הקהילה, ויש מאמינים כי את שורשיה של תנופת המוזיקה הקלאסית בסין טמנו יהודי חרבין. לתנועה הציונית היה מקום נכבד בחיי הקהילה ובלטו בה בעיקר התנועות בית"ר ומכב"י. בסוף מלחמת העולם השניה, תחת השלטון הרוסי שנמשך כתשעה חודשים, הופסקה הפעילות הציונית בעיר ורבים מתושבי העיר, כולל יהודים, הוגלו למחנות כפייה בסיביר. עד 1963 נותרו מתי מעט מיהודי חרבין.
כשנפתחה סין בשנות התשעים לעולם המערבי, ביקרו בחרבין ותיקי הקהילה. גם מחבר "סירות הדרקון" ביקר שם כחלק מעבודת המחקר, לקראת הוצאתו לאור של ספרו. הוא ראיין כמה מיוצאי סין, מוזיקאים, ונעזר גם ביועצים מקצועיים. בנוסף, נעזר המחבר באיגוד יוצאי סין, שפתח בפניו את הארכיון וסייע באיסוף המידע עבור הספר, הודות למסמכי מורשת הקהילה השמורים בו.
הספר מכיל ממצאים עובדתיים רבים על הקהילה היהודית של חרבין אשר החזיקה מעמד בזמן השלטון הקיסרי הסיני, הקמת הרפובליקה ומלחמת האזרחים, הכיבוש היפני ולאחריו הכיבוש הסובייטי. הממצאים נשזרו יחד לספר, כך שהוא איננו ממש פרוזה אלא גם, ואולי בעיקר, מסמך מגובש ובעיקר מרתק שתורם את שלו לתיעוד מורשת הקהילה היהודית שחייתה שם בחרבין בתחילת המאה העשרים.
ב- 1985 עזב היהודי האחרון את חרבין.
הצלחה 