סגירת מעגל – שחיתויות ועיתונות חוקרת

בעת הזאת שבה נגרם עוול נוראי במדינתנו לעובדי עולם התרבות, הם רעבים ללחם. מה שנותר הוא לסגור מעגל – ובעקבות הסרט "חופי הכרך", לתת במה נרחבת ומחודשת למקצוע שנקרא "עיתונאות חוקרת" כיוון שרק בכוחה לחשוף שחיתויות ולתקן עוולות.

בהרצאות על חשיבותה וכוחה של עיתונאות חוקרת, נהוג גם להציג נושאים כמו "עיתונות צהובה" ו"פרס פוליצר" וללוות את ההרצאה בקטעים מתוך המלודרמה ההוליוודית (בשחור-לבן) "חופי הכרך". לאחרונה הזדמן לידי מסמך תיעודי המפרט את פועלו של עיתונאי שמשנות הארבעים ואילך פעל כדי לחשוף פרשיות שחיתות, ערך תחקירים, התעמת עם ה- FBI ולא הרפה עד שהשיג את מטרתו. על בסיס עבודתו והישגיו, בוים הסרט "חופי הכרך". זה מה שדרוש לנו בעת הזאת כדי לרפא חברה נגועה בשחיתות שרומסת את החלשים.

חופי הכרך. סרט 1954. קרדיט: ויקיפדיה
חופי הכרך. סרט 1954. קרדיט: ויקיפדיה

הפרטים המובאים במסמך התיעודי מאששים את הטענה שמלודרמה קולנועית, מזהירה ככל שתהיה, נועדה בעיקר לסיפוק צרכים אסקפיסטים, ועל הדרך היא עשויה גם לסייע למרצים לתקשורת המונים. יחד עם זאת, בעקבות הצפייה בסרט מתעוררת הסקרנות לגבי הסיבה להתדרדרות האתית בארגונים גדולים ואיך ניתן לטהר את החברה משחיתויות? האם העיתונות החוקרת מסוגלת להביא לידי חשיפת שחיתויות וחיסולן? ארחיב על כך בהמשך.

פרסי אוסקר

סרטו רב ההשפעה של איליה קאזאן, "חופי הכרך" (1954) הוא מלודרמה מבוימת באפקטיביות נדירה, שמתהדרת בצילום האקספרסיבי של בוריס קאופמן, במוסיקה של ליאונרד ברנשטיין (זו הפעם היחידה שהוא כתב מוסיקה מקורית לסרט) ובהופעתה של שורה ארוכה של שחקנים מצויינים, ובראשם מרלון ברנדו (אוסקר ראשון שלו כשחקן), אווה מארי סיינט (אוסקר ראשון שלה כשחקנית משנה), קרל מולדן, רוד סטייגר, לי ג'ייקוב ואחרים. ההישג העיקרי והמיידי של הסרט "חופי הכרך" היה 8 פרסי אוסקר. ההישג הנוסף של הסרט, היה שימורו בארכיון הקולנוע הלאומי (1989), כאות ומופת לעשייה עיתונאית מתקנת.

להלן המונולוג העוצמתי של מרלון ברנדו, כשהוא פונה אל אחיו צ'רלי:  "אתה אחי הגדול, צ'רלי, אתה היית צריך לדאוג לי" וגם, "יכולתי להיות מישהו" (לצפייה מנקודה 1:20)

מי שכתב את התסריט ל"חופי הכרך" – On the Waterfront – הוא הסופר באד שולברג (Budd Schulberg), כשהוא מבסס אותו על סדרת מאמרים עטורי פרס פוליצר, "פשע על קו המים", מאת עיתונאי חוקר משכמו ומעלה, מלקולם ג'ונסון. הסדרה התפרסמה בהמשכים ב"ניו יורק סאן" (1948) והתחקיר שג'ונסון ערך התמקד בשחיתות ומעשים פליליים בתוך איגוד סוורי הנמל.

[פרס פוליצר, הוא פרס שנתי שמוענק על ידי אוניברסיטת קולומביה, ניו יורק, על שירות והישג ציבורי יוצא מן הכלל בתחומי העיתונות, מכתבים ומוזיקה אמריקאים].

מלקולם ג'ונסון (Malcolm Johnson) – עיתונאי-חוקר חסר פשרות

סדרת המאמרים, Crime on the Waterfront – "פשע על קו המים", מאת ג'ונסון – היא בראש ובראשונה תוצר של מאבק נחוש של עיתונאי חוקר כנגד הגישה השמרנית של ה- FBI ואזלת ידו של מי שעמד בראש ה-FBI בשנות החמישים, ג'ון אדגר הובר.

למרות שנמל ניו יורק (הכולל מקומות עגינה במנהטן, ברוקלין וניו ג'רזי) שימש מקום עגינה לכשליש מאניות התובלה שהגיעו  לארה"ב בשנות הארבעים, הוא סיפק מקור פרנסה לכ- 100,000 תושבי העיר שהיו תלויים בו ישירות  לפרנסתם.

מה שעלה מדיווחיו האמיצים של ג'ונסון שהתפרסמו ב"ניו יורק סאן" בהמשכים – סדרת המאמרים המקורית על "הפשע על קו המים", זוכת פרס פוליצר – וכ- 175 מאמרים נוספים שפרסם בסאן ואחר-כך, בעיתון של הרסט, כאשר הסאן חדל להופיע בשנת 1950, הם הגילויים העיתונאיים המרעישים ביותר של המאה העשרים.

עמוד ראשי של הסאן
עמוד ראשי של ה New-York Sun – קרדיט: ויקיפדיה

עובדי הרציפים והאיגודים הנלווים להם בנמל ניו-יורק, נחשדו כסינדיקט פלילי על אף שעצם קיומו הוכחש תדיר על ידי ג'ון אדגר הובר, ראש ה-  FBI. הובר נשאר בתפקיד עד יום מותו ורק אחרי מותו התברר שפעל תוך משוא פנים כלפי ארגונים גדולים בארה"ב שגובל בפלילים.

פרטים רבים עלו בתחקיר של ג'ונסון – במשך שנים, עבודת הסוורים הייתה כרוכה באובדן איברים (ואפילו חיים), ולא לעתים נדירות. עובדים פוטנציאליים – שביניהם נכללו, באופן לא-פרופורציונלי, עובדים אפרו-אמריקאים ממעמד הפועלים, ולבנים ממוצא איטלקי ואירי שלא נהנו מניידות כלפי מעלה – נאלצו להוכיח מדי-יום תמיכה בנציגי הסינדיקט ב"מפגש".  כך שלא נותרה להם כל ברירה אלא להיאבק זה בזה בכל רגע נתון כדי להבטיח לעצמם עבודה, ללא קשר לחברות באיגוד. העובד היה צפוי להיכלל ב"רשימה השחורה" במפתיע, ולאחר מכן ב"ספרים הכחולים" של האיגוד, כאשר את מקומו בארגון החליף חבר סינדיקט שהשלים עונש מאסר.

הודות לנחישותו של ג'ונסון וכנגד כל הסיכויים, הוא הצליח לייסד פורום לאומי במטרה לקיים שיח כלל ארצי על קיומו של הפשע המאורגן, חשיפתו וסיכולו. התוצאה המיידית הייתה הקמת הוועדה המיוחדת של הסנאט האמריקני לחקירת פשע במסחר בינלאומי. שימועים שהתנהלו במסגרת הוועדה הוצגו בסרט הדרמה של פרנסיס פורד קופולה, "הסנדק חלק ב'".

עם זאת, הובר, כראש ה- FBI, נהג להקצות קומץ של סוכנים לצורך מעקב אחר הסינדיקט הפלילי גם לאחר חשיפת העובדות. כך זה התנהל עד הישיבה ההיסטורית באפאלצ'ים שהתקיימה ב- 1957, והובילה לניסוח כתבי אישום נגד יותר מ -60 אנשי העולם התחתון. רק אז החל ה- FBI להתייחס ברצינות לפשע המאורגן, לחקור עדים ולפעול כדי למגר אותו.

העניין המועט והמתמשך של הובר בפשע המאורגן נותר עד היום בגדר תעלומה  – אחת הגדולות ביותר בהיסטוריה האמריקאית. למרות פרסומים רבים על-ידי סופרים, שמסרו פרטים על מעשי הסחטנות כלפי הובר בשל סטיותיו המיניות לכאורה ועל נטייתו להימורים וסובלנותו כלפי הפשע המאורגן לכאורה וכלפי הסחר בסמים, עד היום אין הסבר חד-משמעי להתנהלותו הפושרת.

ההישג הגדול של ג'ונסון – למרות הקשיים בדרך להשגת המטרה, ג'ונסון המשיך במאמציו וקצר הצלחה: בזכותו בוצעו רפורמות נרחבות, כולל הקמת ועדת "קו המים" על ידי רשות הנמלים.

באמצע שנות השישים, עשור מאז דיווחיו המוקדמים של ג'ונסון וחשיפת ארגוני הפשע, מרבית המספנות של מנהטן עברו תהליך פירוק, ונחתם הסכם תמלוגים (1967) שעל פיו הוענקו לחברי האיגוד משכורות במשרה מלאה, ודיור בפרויקטים שנבנו סמוך לחוף הים (הבולט ביניהם "פארק השקיעה של ברוקלין").

חשיפת פרשת השחיתות בנמל ניו-יורק ושיטת עבודתו של העיתונאי-החוקר וזוכה פרס פוליצר, ג'ונסון, מהווה דוגמה מופתית לעיתונאות חוקרת גם לעתיד לבוא.

2 תגובות על ״סגירת מעגל – שחיתויות ועיתונות חוקרת״

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.