לצאת לרחובות ולצעוק, "אמרתי לכם!"

בתקופה של משבר ובמיוחד כאשר תחושה של אי-וודאות מכבידה ומעיקה, גוברת הנטייה לחפש "גורו" שיודע טוב יותר מאיתנו מה קורה לנו ומפני מה עלינו להישמר. להלן אציע גורו מתחום הספרות – מרגרט אטווד – וגורו מתחום ההיסטוריה – יובל נח הררי – שרבים וטובים שוחרים לפיתחם בימים אלו. רוצים לדעת מה בפיהם ביחס למשבר הקורונה ובעיקר להשלכותיו האפשריות? האם שניהם מוכנים להכריז פה אחד: "אמרתי לכם?"

כמי שזכתה לכינוי "גורו של ספרות דיסטופיה", מרגרט אטווד, הסופרת הקנדית הפמיניסטית, התפרסמה בין השאר הודות לספריה: סיפורה של שפחה (2012), מעשה השפחה (1985), ושנת המבול (MaddAddam), (2009).ולאחרונה ראה אור ספר המשך ל"סיפורה של שפחה" – העדויות (2019).

סיפורה של שפחה
סיפורה של שפחה, מאת מרגרט אטווד. קרדיט: אתר סימניה

כגורו של ספרות דיסטופיה, אין פלא שאטווד מתראיינת כיום בלי סוף. ב- 2016, אטווד התראיינה אצל הכתבת שרלוט היגינס (Charlotte Higgins) מהגרדיאן, וקבעה: "כל הדיסטופיות, בלי יוצא מהכלל, מדליקות נורות אזהרה. הן גם מזכירות לנו לדאוג שיהיה לנו מלאי של שימורים וגם רובה."

השאלה הראשונה שהציג גואל פינטו בפני אטווד בראיון מיוחד שהעניקה לו בתוכנית, "גם כן תרבות" (5.5.2020), הייתה:

את לא מרגישה צורך לצאת לרחובות ולצעוק, "אמרתי לכם!"?

בתגובתה, אטווד התנערה מתווית ה"נביאה": "אינני יודעת טוב יותר מאחרים על המצב. זו תווית שהודבקה לי כיוצרת טקסטים על דיסטופיה". לכן, "אין כל סיבה שאצא לרחובות ואצעק, אמרתי לכם!". "בכלל", היא טוענת, "זה הגיל, ועם הגיל בא היידע והניסיון". לדעתה גם העובדה שרבים נוהרים למפגשים הוירטואליים שהיא מקיימת, איננה עניין של חיפוש אחר "אדם שהוא משכמו ומעלה, שכולם מרגישים נינוחים ומוגנים בחברתו". לדעתה, היא פשוט נתפסת ככזו.

"פנדמיה היא תופעה עתיקת יומין, מימי התנ"ך. כולנו שמענו על מגיפות היסטוריות". היא מספרת שגם היא, כאזרחית ותושבת צפון אמריקה ידעה כבר בגיל צעיר שההגירה האירופאית לאמריקה שהחלה במאה ה-17, הביאה עימה תוצאות הרות גורל, כמו "וירוסים שחיסלו רבים מהילידים, שמערכת החיסון שלהם נעדרה נוגדנים למחלות שמקורן מחוץ לאמריקה." "בסך הכל", היא מבהירה, "ההיסטוריה חוזרת על עצמה, והפעם אנחנו ברי מזל. הפעם אנחנו יודעים במה מדובר – וירוס הקורונה הוא עוד וירוס. ומה שקורה לנו כעת הוא, שאנו נאלצים להיות תקועים בבית וזהו. לכל היותר הקלסטרופוביה מציקה לנו".

במהלך הראיון, אטווד מצטיירת כאדם יוצא-דופן ברמת האופטימיות והשליטה העצמית שלה. גיחוך עצמי הוא חלק בלתי נפרד ממנה. לדעתה, מרגע זה ואילך יקרה משהו טוב. המשבר יגרום לכך שבני האדם יחפשו איך להתנהל טוב יותר. זה כבר התחיל: יש שיתופי מתכונים, ספרים ועצות פרקטיות לכל דורש. וכמו סופרים רבים, גם היא מפעילה שיחות זום בהתנדבות.

אז מה זה בדיוק  "דיסטופיה"?

נתחיל בהגדרה מתוך אנציקלופדיה אאוריקה האינטרנטית,

אם אוטופיה היא חברה מושלמת ואידיאלית המבוססת על טוב מושלם, הרי דיסטופיה (Dystopia)  היא ההיפך המוחלט. דיסטופיה היא מציאות אנושית של חברה שהתנאים בה קשים ולרוב מלווים בדיקטטורה (עריצות) וניצול של אנשים (הדגשה שלי).

נמשיך עם ראיון מהזמן האחרון, שאטווד העניקה ל- BBC, שם היא הייתה יותר ספציפית והגדירה דיסטופיה כך,

"דיסטופיה, מעצם תכנונה, היא חברה לא-נעימה שאתה לא רוצה לחיות בה. ואילו המצב העכשווי לא היה מתוכנן. כך שיכול להיות שייעשו הסדרים לא כל-כך נעימים, אבל אין כעת טוטליטריות מכוונת. אין זה הסדר מכוון… זה מצב חירום… שכן, להיות במצב לא נעים, נניח כמו הבליץ, זו לא דיסטופיה. זה מקום לא נעים, ואף מפחיד, שאיש אינו רוצה להיות בו, אבל זה לא מצב שהוסדר מלכתחילה על ידי ממשלה ששולטת בך."

איך מוצגת הדיסטופיה בספרים שפרסמה: "סיפורה של שפחה" (המקור באנגלית מ- 1985) וטרילוגיית MaddAddam שנת המבול שלה (המקור באנגלית, מ- 2003).

הראשון, מתאר את אמריקה כמדינה שהפכה לתיאוקרטיה ומתייחסת לנשים כבהמות וולדניות גרידא – כל זאת לאחר שהוכרז על מצב חירום במדינה בעקבות התנקשות (לטענתה "הם בעצם הטילו את האשמה על פנאטים מוסלמים, שפעלו באותה תקופה"). המעניין הוא שכאשר פרסמה את "סיפורה של שפחה" ב-1985, מבקרי ספרים בריטיים אמרו שזאת פנטזיה מהנה, אבל בקנדה הגיבו בחרדה מסוימת ("האם זה יכול לקרות כאן?"). ובאמריקה הייתה תחושה של: "'כמה זמן עוד נותר לנו?'"

הטרילוגיה  MaddAddam מ- 2003 (בעברית: שנת המבול) עוסקת בעולם שבו המשאבים מתרוקנים באופן מדאיג. המצב מוביל לכאוס אזרחי, "מצביאים ודמגוגים משתלטים על בני האדם; אנשים שוכחים לגמרי שכולנו בני אדם. וכך מתפתחות איבה ודה-הומניזציה, מיעוטים נרדפים, וזכויות האדם פשוט נרמסות." אטווד טוענת שמצב בלתי נסבל כזה, שעשוי להתרחש בעתיד הלא רחוק, אינו הדבר שממנו עלינו לחשוש, אלא, המצב הבלתי נסבל שאנו חיים בו כרגע". תרחישים בשנת המבול: עולם עתידני-אינטרנטי ששורר בו חוסר ביטחון ונוצרים בו יצורי כלאיים של חזירי-אנוש וכי"ב. עולם שמתפשט בו הרס סביבתי, כולם סוגדים לנפט והתאגידים משתלטים לגמרי על המדינה.

אטווד מסכמת את תובנותיה ביחס לתקנות לשעת חירום באופן ברור ורלבנטי לכל הדמוקרטיות המערביות שמתמודדות עם המגיפה, כך, "העולם שבהסגר עלול להיות מקום לא נעים, מפחיד, לא רצוי, עולם שאתה לא רוצה להיות בו, אבל הוא לא דיסטופי. אנחנו עדיין לא שם, תודה לאל…למרות הריגול אחרי האזרחים, שהונהג כאמצעי חירום לגילוי נשאי הוירוס שבינינו ולמניעת התפשטות המגיפה. אבל לא לעולם חוסן". מקנן בליבה חשש מפני הידרדרות לדיסטופיה, "ברגע שאתה יוצר ארגון חזק מכל סוג, יש לארגון רצון להמשכיות. הרי אף אחד לא רוצה לוותר על כוח שקיבל. ולכן, מרחפת מעלינו סכנה שאותם בעלי כוח, שגויסו לשעת חירום, ינצלו את המצב לרעה". את התובנה היא שואבת ממצבים פוליטיים שזכורים לה היטב, כמו הלאומנות דמויית הפאשיזם של פרון בארגנטינה.

הבה נבדוק מה בפיו של ה"גורו" השני – ההיסטוריון, פרופ' יובל נח הררי – ביחס למשבר הקורונה והשלכותיו? האם הוא מוכן להכריז: "אמרתי לכם!"

ההיסטוריון, פרופ' יובל נח הררי, מחבר הספרים: קיצור תולדות האנושות, ההיסטוריה של המחר, ו21 מחשבות על המאה ה-21, משתף את הגיגיו עם העיתונאית והתחקירנית, אילנה דיין (עובדה, 26.3.2020).

הררי, התפרסם כהיסטוריון ועתידן. בהתייחסו למשבר הנוכחי והשלכותיו האפשריות – התיחסות שהינה רלבנטית לדיון שלנו כאן על דיסטופיה – הררי מתבסס על דברים שכתב בספרו "ההיסטוריה של המחר", שאלמנטים בתוכו נכתבו בזמנים אחרים. התחקירנית דיין תוהה אולי יש בדברים שבספרו אמירות שמתיחסות לתקופה הנוכחית של משבר הקורונה.

המונח הספציפי, דיסטופיה, לא עלה כלל בדיון שהתנהל ביניהם בתחקיר. אבל דבריו של הררי מהדהדים היטב את הדיסטופיה שמפניה גם אטווד חוששת, כשהיא מדברת על המשבר הנוכחי והשלכותיו. אלא שבשונה מאטווד, שחיברה ספרי דיסטופיה, הררי הוא היסטוריון. הוא בקיא בפרטי פרטים של מקרים דומים בהיסטוריה של העמים, שבהם משבר הוביל לטוטליטריזם. על סמך מקרים שהיו, הוא מציע  – בזהירות – לחשוב על אפשרות שהמשבר הנוכחי יחזק אלמנטים של טוטליטריזם.

דווקא אטווד, ששניים מספריה עוסקים בדיסטופיה, מסרבת להודות שהחיים בצל פנדמיית הקורונה יובילו בהכרח לדיסטופיה. מנגד, ההיסטוריון הררי אינו מזכיר את המילה המפורשת דיסטופיה בראיון לעובדה, אבל כן רוצה לרוץ החוצה ולצעוק "אמרתי לכם".

האזינו לדבריו של פרופ' יובל נוח הררי – החל מהדקה 12:00 ואילך – שם הוא מברר עם אילנה דיין את רמת הסבירות שבעקבות המשבר נידרדר לטוטליטריזם.

6 תגובות על ״לצאת לרחובות ולצעוק, "אמרתי לכם!"״

  1. קוראי מד"ב ופנטזיה, ואף צופים בסרטי פנטזיה או עתידנות מכירים מציאויות דיסטופיות רבות, כגון: שלישיית MAD MAX עם מל גיבסון, הסדרה האמריקאית הישנה על עולמות מקבילים, גולשים בזמן, שהציגה חלופות דיסטופיות לאינספור וישנן עוד רבות אחרות. דבריה של אטווד מצאו חן בעיניי, ואהבתי את הניסוח א-לה-בנימין שלה: יוצרת טקסטים [ הוא קורא לסופר יצרן ]. בעיקר אהבתי את ההגדרה: דיסטופיה, מעצם תכנונה, היא חברה לא-נעימה שאתה לא רוצה לחיות בה.- שני רכיבים מהותיים – מתוכננת ו- לא רוצה לחיות בה. במובן הזה, החברה החרדית בארץ היא חברה דיסטופית [ ושוב מדהים איך הפכים שלמים הם שני צדי אותו המטבע, כי מבחינת החרדים הם על סף גאולה-אוטופיה].
    המושג "לא נעים" אלא אם כן הוא "אנדרסטייטמנט" אנגלי-בריטי, הופך חברות רבות לדיסטופיות באופן מובהק. כלומר הדיסטופיה איננה בעתיד, היא כאן ועכשיו ונוכחת כל הזמן.
    פרופ' ינ"ה לטעמי הוא אופטימיסט בטבעו ולו רק בגלל האימוץ של הפילוסופיה המזרחית, הבודהיסטית בעיקר. גם ספריו העתידניים מבוססי מציאות ומצליחים בתוך שלל העדויות הקשות על שינוי העולם, ואולי היעלמות הדמוקרטיה המודרנית [ כל כולה בת 200 שנים בקושי רב ] לראות את ההיבטים המעודדים ומלאי התקווה. בהיותו אתאיסט או למצער לא מאמין, שלמעט בני אדם והכוחות הפועלים בכדור הארץ, יש כוח מטאפיזי כלשהו הוא בוחר בעמדה של טשרניחובסקי :
    שחקי שחקי על החלומות,
    זו אני החולם שח.
    שחקי כי באדם אאמין,
    כי עודני מאמין בך.
    הכל מתחיל ונגמר בנו, בני אדם ובמידת הרצון שלנו במציאות אחרת מזו בה נחייה.

    1. אריק, תודה. נראה לי שהבהרתי מדוע אנחנו עדיין לא שם – דיסטופיה קיימת על פי הסדר מתוכנן מראש (1984 ממחיש זאת). לדעתי החרדים בוחרים לחיות תחת המרות של הרבי. נעים להם שמישהו מכתיב להם ומספק להם אפשרות לעקוף איסורים וכי"ב, למעט אלו שלא רוצים לחיות כך ועוזבים.

      1. ההברה שלך היתה ברורה מאוד, עם זאת מהכרות עם ההיסטוריה החרדית במאתיים השנים האחרונות, ושנים לפני, כלי המשמוע והשליטה היו כמו ב- 1984, פיקוח חברתי עד פרטי הפרטים והענשה חמורה לכל סוטה מהם [ חרם, גירוש, השפלה חברתית וכו' ] אין זה מקרי שבעיות קשות של הטרדה מינית בחברה הסגורה הזו רק עכשיו מתחילות לצוצ. לאף אחד לא נעים להיות נאנס שיטתית או להיות הורה לילד.ה פגועים ונפגעים ולדעת שאין ל-מי לפנות. אבל, בכל מקרה על פי ההגדרה השניה – החיים בעיראק, בקוריאה הצפונית, בדרום אמריקה.. אלה דיסטופיות, ואגב חלק מהדיסטופיות ה,ריאליסטיות" נשענות על הכרת מציאויות של דיכוי, הרחקת "צלם האדם", אובייקטיביציה של בני אדם וכו'

  2. מזה בדיוק אני חוששת כבר הרבה זמן, ובעיקר בחודשיים האחרונים: "ברגע שאתה יוצר ארגון חזק מכל סוג, יש לארגון רצון להמשכיות. הרי אף אחד לא רוצה לוותר על כוח שקיבל. ולכן, מרחפת מעלינו סכנה שאותם בעלי כוח, שגויסו לשעת חירום, ינצלו את המצב לרעה". נראה שהולכים לכיוון הזה. ולא מעכשיו. וזה הופך את החיים כאן להרבה פחות נעימים מסתם "לא נעים". מה יהיה?

  3. הבהרה: דיסטופיה ואוטופיה הם מודלים תיאורטיים שאינם קיימים במציאות. הם שני קצוות של רצף. ככל שאנו מודעים לסממנים של כל אחד מהמצבים, כפי שהמודל מגדיר אותם, כך ניטיב לזהות מה קורה איתנו. לצערנו, במדינות כמו צפון קוריאה אין אפשרות לנטוש. מי שנוטש עלול להיתפס ולמות. זה מצב קיצון.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.