פוליטיקה של "פוסט-אמת"

בדרכי הבייתה השכם בבוקר לאחר שהסעתי את הבנזוג העירה, הדלקתי רדיו והאזנתי לתכניתה של התחקירנית והעיתנואית, אילנה דיין, בגל"צ. דיין עסקה בעינייני היום, ובין שאר המרואיינים שלה היה ח"כ בוגי יעלון. הדיאלוג  ביניהם התמקד בפוליטיקה של רשימת "כחול-לבן" בהמשך לבחירות סבב-שלישי. הדיון החל בנחת – שאלות ותשובות – והסתיים בניצה צורמת ובאמירה נחרצת של בוגי:

מה שקורה כאן הוא זה – התרגלנו לחשוב שהעובדה שראש ממשלה ממשיך לתפקד בזירה הציבורית והפוליטית היא עניין של מה-בכך, כאילו לא קרה כלום, וכל זאת בסמוך לפתיחת המשפט נגדו בקרוב מאוד.

בוגי המשיך בהציגו שורה של "הרגלים" שהציבור אימץ בזמן האחרון; הרגלים שהציבור חדל להתנגד להם. ואין איש בודק התנהגויות ואמירות המוצגות בפניו בראש חוצות, כאילו הן נסמכות על עובדות בדוקות. רק האמירה המפורשת הבאה הייתה חסרה בדבריו של יעלון, "התרגלנו להעלים עין מהאמת". 

דוגמה לפוליטיקת פוסט-אמת: פוסטר במהלך משאל העם על חברות בריטניה באיחוד האירופי, ובו טענת-שווא לפיה בריטניה משלמת דמי חברות לאיחוד האירופי. מקור: ויקיפדיה

מאחר והאכסניה שבה אני כותבת מחפשת את שאריות השפיות והרציונליות שעוד נותרו בעולמנו, אין בכוונתי להגן כאן על זרם פוליטי זה או אחר.

בחרתי לסטות אל התחום העיוני:

בשנת 2016, מילון אוספורד הכתיר את המילה "פוסט-אמת" כמונח הפופולרי ביותר של אותה שנה והסביר בדיוק במה מדובר:

 

The prefix in post-truth has a meaning more like ‘belonging to a time in which the specified concept has become unimportant or irrelevant’. This nuance seems to have  originated in the mid-20th century, in formations such as post-national (1945) and post-racial   (1971

ובתרגום לעברית:

לקידומת "פוסט", במונח "פוסט-אמת", יש משמעות של "שייכות לתקופה שבה המונח עצמו הפך לבלתי חשוב או בלתי רלוונטי. משמעות שכזו למילה "פוסט" החלה לצבור תאוצה במחצית המאה ה-20, כשנעשה שימוש במבנים תחביריים כגון "פוסט-לאומיות" (1945) ו"פוסט-גזענות" (1971).

לאחר הצגת דוגמאות קונקרטיות לטענה הנ"ל אוקספורד מראה כיצד, במהלך הזמן, הקידומת "פוסט" חדרה לצירופי לשון נוספים והפכה לאיפיון רחב וכללי של העידן. הדברים הגיעו לידי כך שמי שמקבל כמובן מאליו ייחוס של "פוסט-אמת" לעולם המציאות, מאשר באופן עקיף ש"אם דברים שנאמרו נשמעים כמו דברי-אמת אין זה משנה מה האמת הצרופה".

אם נראה היה שהמילה "פוסט-אמת" שהופיעה אי-שם במחצית המאה הקודמת, היא ברת חלוף, וכי מדובר במונח פריפריאלי ושולי, הרי שהמציאות טפחה על פנינו. התבטאויות "פוסט-אמיתיות" רק הלכו וצברו תאוצה וחדרו גם לכתבות תחקיר מהשורה הראשונה. הדוגמאות המעידות על כך בלטו במיוחד ב-2016 בזירה הבינלאומית:

ראשית, סביב משאל העם בבריטניה, לפני ה"ברקזיט"; ושנית, סביב מערכת הבחירות בארה"ב, באותה שנה – בשני המקרים התרבו בזירה הציבורית אמירות לא-בדוקות-עד-הסוף, שהתקבלו כ"אמיתות שאין צורך לבדוק אותן". לתופעה זאת הוצמד המונח – Post-truth politics.

ולסיום, בכתבה שפרסם עו"ד אמיר גל ב"ישראל היום" ("אמת"? לא חובה… 6.3.2020), הוא הביע חרדה באשר לבאות, כאשר כינה את המונח הנ"ל בשם המפורש, "פייק-ניוז".

פוסט-אמת מחולל קושי גובר לברר את המציאות, להבין אותה ולקבל על בסיסה החלטות נכונות, הן בקרב הציבור הרחב והן בקרב מקבלי ההחלטות. בפרט, מתערערת כנראה הגישה הבסיסית לבירור המציאות, שהיתה מקובלת עד לא מזמן בדמוקרטיות המערביות הליברליות.

ואיך כל היסודות הרעועים הללו משפיעים על כתיבת ההיסטוריה? ימים יגידו.