"עיסוק הכרחי" או "אובססיה"?

תהיתי מה חושב הציבור על סדרת הטלוויזיה החדשה ("שעת נעילה"), במיוחד לאור העובדה שהיא נחשבת כ"יקרה מאי פעם"? האם הסדרה נתפסת על ידי מרבית הציבור כ'עיסוק הכרחי', או שמא עצם הפקתה מצביע על 'אובססיה' ביחס למלחמת יום-כיפור?

 

אתר ההנצחה בעמק הבכא ברמת הגולן
אתר ההנצחה בעמק הבכא ברמת הגולן. מקור: פיקיוויקי

עניינה המרכזי של הסדרה החדשה, "שעת נעילה", הוא הקרבות ברמת הגולן, במהלך מלחמת יום הכיפורים (1973). במשך עשרות שנים, מאז 1973, מלחמת יום הכיפורים תוייגה בסרטים, בסדרות, בספרים, במחקר ובתקשורת כ"פצע פתוח", והאפקט שלה על הציבור תוייג כ"טראומה לאומית".

העיתונאי, איתי שטרן, במאמר שפרסם בהארץ, סוקר את הסדרה, "שעת נעילה" – סדרה טלויזיונית חדשה ש"חוזרת אל הקרבות בגולן" במלחמת יום הכיפורים 1973. האמירה המרכזית של שטרן היא ש"'שעת נעילה' חוזרת אל הפצע הפתוח של מלחמת יום הכיפורים ואל הטראומה הלאומית שבאה בעקבותיה".

תהיתי מה חושב הציבור על סדרת הטלוויזיה החדשה ("שעת נעילה"), במיוחד לאור העובדה שהיא נחשבת כ"יקרה מאי פעם"? האם הסדרה נתפסת על ידי מרבית הציבור כעיסוק הכרחי, או שמא עצם הפקתה מצביע על אובססיה ביחס למלחמה זאת?

שאלה נוספת שקשורה לשאלה הראשונה היא, האם השתנה יחסו של הציבור למלחמה ההיא או שמא, כלום לא השתנה בעשרות השנים הללו? דהיינו האם מוסכם על רבים שחובה לחזור שוב ושוב אל "הפצע הפתוח" ו"הטראומה הלאומית" באמצעות כתבות, סדרות וסרטים.

בעולם המקוון זמינים כלים מועילים, לדוגמה, האפשרות למצוא מידע ומשובים על תהיות מסוג זה, באופן מיידי. ספציפית, את תחושות הציבור ביחס לנושא המדובר ניתן לבדוק מיידית על ידי עיון בטוקבקים למאמר או לכתבה און-ליין העוסקים בכך. קראתי את הטוקבקים לכתבה שפרסם איתי שטרן לאחרונה, בהארץ און-ליין. התרשמתי שהדעות חלקות לגבי נחיצותה של עוד סדרה על מלחמת יום הכיפורים. יש מי שמחשיב את העיסוק המתמשך במלחמת יום הכיפורים כהכרחי ויש מי שסבור שזאת אובססיה.

כמה טוב שהעידן המקוון מאפשר לחוש את "הדופק הציבורי", לדוגמה, באמצעות קריאת טוקבקים. אקדים ואציין שקשה לספק תשובה מדוייקת סטטיסטית בלי לערוך מחקר שיטתי, ובלי לבדוק את דעת הקהל באופן מקצועי. יש גם לקחת בחשבון שטוקבק יכול להיות "מגוייס" ולא אישי. תלוי בהקשר. ולמרות שהתוצאות של מישוש הדופק הציבורי באמצעות מחקר זוטא רחוקות מהדיוק המדעי, הן מספקות אינדיקציה די טובה והיתרון כאן ברור. החלטתי להפיק אינדיקציה ראשונית-מהירה לשאלותיי בעזרת הטוקבקים לכתבה של שטרן. עשיתי זאת כאמור כדי לקבל מושג האם העיסוק העכשווי במלחמת יום הכיפורים, ועוד בסדרה שהפקתה הסתכמה במחיר גבוה, האם עיסוק זה הינו צו השעה או עיסוק מיותר.

חבל שאינני יכולה להציג את הכתבה במלואה. אסתפק בכך שאציין שהאמירה, "'שעת נעילה' חוזרת אל הפצע הפתוח של מלחמת יום הכיפורים ואל הטראומה הלאומית שבאה בעקבותיה", היא חזות הכל של מה שרצה שטרן לומר על הסדרה החדשה.

לאחר שבדקתי את כל הטוקבקים נגלתה לעיניי תמונה חצויה. חלק מהמגיבים משוכנעים שהעיסוק המתמשך במלחמה ההיא הוא הכרחי. מנגד, ישנם כאלו הסבורים שהעיסוק הינו מיותר, נדוש ואף אובססיבי. הדגימה בהמשך תבהיר זאת היטב.

חילוקי דעות. מספר דוגמאות:

טוקבק א':

הכותב מדווח בראשית דבריו שעם פרוץ מלחמת יום הכיפורים הוא היה מסופח לחטיבת השריון 205 כמ"מ בגדוד הנדסה ברמת הגולן. וגם, "החטיבה הדפה את הסורים מדרום הרמה בואך קונייטרה". הוא זוכר "קרבות קשים" ומציין שבתום המלחמה הייתה תחושה של ניצחון. לכן הוא מתרעם ומדגיש, "אין צידוק לבכי המצטייר מהסרטים והכתבות". לפי ההסבר שלו, חיילים חזרו מדרום הרמה "מלאי ביטחון לחיים" ואם היה בכי, הוא לא היה נחלת צה"ל כולו. כך שהחזרה אל הפצע הפתוח והטראומה הלאומית חסרת צידוק. כיום הוא מבין שזה מחיר העצמאות: "אמת, איבדנו 3000 בחורים, אבל זה מחיר העצמאות שכה נכספנו לה במשך אלפיים שנות גלות רצופות פוגרומים ושואה בסוף. אז די לבכי". התובנה שלו: סדרה שחוזרת אל הפצע הפתוח ולטראומה, היא סדרה מיותרת ווהעיסוק בבכי הוא אובססיבי.

טוקבק ב':

מאידך, להלן דוגמה לטוקבק שמצדיק את ההשקעה האדירה בסדרה החדשה על המלחמה ההיא ומביע צער על מיעוט הכתבות על המלחמה. התחושה כאן היא כי: "משנה לשנה הכתבות על המלחמה הולכות ומתמעטות" ו"ההיסטוריה אוכלת את הזיכרון שלנו". ביטויי הצער לנוכח המצב הולכים ומקצינים: מדובר ב"דמנציה או אלצהיימר לאומי שמזמן כבר נמצא בתוככי העיתונים והעם", שכן, "בשנים שהיו קרובות יותר לסיום המלחמה, כל העיתונים היו מפוצצים בכתבות מכל מיני זוויות. בעיית הזיכרון אינה רק של המבוגרים בינינו. גם הדור הצעיר, "בנינו, נכדינו לא מכירים ולא יודעים דבר וחצי דבר על המלחמות". 

טוקבק ג':

מתבטא בשאט נפש: "העיסוק האובססיבי במלחמת יום כיפור עבש ולא מעניין כבר. התחושה כאן מרמזת שאבד הקלח על הנושא עצמו ושמקומו על מדף בארכיון, שם יצבור אבק. מאידך, אירוע אחר כן מחייב התייחסות. מדובר בהסכמי אוסלו שנחתמו 20 שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים, "יש העדפה לסרט על 'אסון אוסלו' והבאת צבא הטרור האש״פי ישר לתוך לב ישראל". זהו "אירוע משמעותי שהובילו אליו יוהרה, התעלמות מרצון הבוחר, שחיתות, דילים פוליטיים מלכלכים ופילוג ושיסוע העם".

טוקבק ד':

זו דוגמא לטוקבק שמדבר על "זיכרון כואב" ו"פצעים שלא יגלידו אף פעם". במקרה שלו, הוריו, דודיו וגברים רבים גויסו אל החזית וחלקם לא שבו הביתה. "הרחובות התרוקנו מהגברים שגויסו אל החזית". זהו מצב שמחייב עיסוק מתמיד כדי שהזיכרון יהיה קיים לעד.  ההסכמה עם דבריו של שטרן מוחלטת.  "אין לנו ארץ אחרת ואין מקום אחר שבו נוכל לקיים ריבונות של מדינה עצמאית לתפארת העם היהודי באשר הוא".

הרשימה נכתבה לפני שהחלה הקרנת הסדרה בטלוויזיה. אני מסיימת אותה בהבעת תקווה שהסדרה המדוברת, שעניינה המרכזי הוא הקרבות בגולן במהלך מלחמת יום הכיפורים, תצליח לחדש לנו ואולי גם תוביל לפתרון שאלות שעדיין נותרו פתוחות.

6 תגובות על ״"עיסוק הכרחי" או "אובססיה"?״

  1. כמי שהייתה ברפידים 9 חודשים כסגל מקצועי רפואי. בקרתי בבית פעם אחת ל-48 שעות.
    שחזרתי משם הייתי מתלבשת ורצה לדלת . רק שהגעתי לדלת התעוררתי מהסיוט ונוכחתי שאני בבית.
    חוויה שמליוני ספרים לא יספיקו לתאר את מה שהיה שם.
    כל מי שהיה שם יצא עם טראומה כזו או אחרת. כסגל רפואי קבלנו סיוע. אבל עד היום שיש הרבה מטוסים בשמים התחושה …………
    הרבה מהחברים שלי חווים דומה. חלקם החלו לחוות רק לפני מספר שנים.
    זה היה סיוט, אין לי מילים אחרות להגדיר את זה. הבנתי שבנתניה הקימו מקום למי ששרתו במלחמת יום הכיפורים. ברגע שיפתח מניחה שאקבל מידע.
    לדדו מגיע האות הכי גבוה שיש למדינה לתת.
    בזכותו. רבים חיים היום ולא אוסיף.

    1. תודה על הקישור . אני מאלה שמעודדים עיסוק במלחמת יום הכיפורים ופרסום כמה שיותר זיכרונות. מקווה שהמרכז למלחמת יום הכיפורים ייפתח בנתניה בקרוב.

  2. ערב טוב
    מי שאין לו טל חכם לא יכול להירשם?? שלחתי מייל. יש סיבות מדוע לאדם אין טל חכם. ולא אפרט כאן.
    מקווה שכאתר נגיש יוסיפו. אם לא, לא אהיה שם.
    העברתי להרבה אנשים שהיו שם כמוני.
    מציעה לך לדבר עם נתן זהבי.
    יש בהחלט מקום לא לשכוח מה שהיה שם.
    מייחלת שדדו יקבל את האיתור הכי גדול שיש למדינה לתת. ואינני מכירה אותו אישית.

    אגב פרחי חיים ז"ל , היה מלאך באמת. איש יקר. הלך לכספת להביא נרקוטיקה כדי שיהיה. וחטף רסיס קטנטן שלצערי הפיל אותו שבועיים לאחר החתונה.
    ורק לסבר אוזן ביום שישי 5 לחודש לא 6 לחודש היה ביפר לידידי שהיה בצוות אוירי ולא אוסיף. אמר לי ארזי מזוודה יאספו אותך יש מלחמה. ובחמש לפנות בוקר אספו אותי מביתי יום כיפור, רחוב בן יהודה המה תנועה בחמש בבוקר.
    זה כמו אתמול.
    מינ נשעוד צריך לקבל צל"ש זה דר ערן דולב שבעיקשותו הוריד לרפידים בית חולים שדה שלם שיהיה שם במקום ביפו. בזכותו היו לנו חומרי חבישה וערכות חדר ניתוח לאחר ששברנו את החלונות פרצנו את הארגזים . בזכותו ניצלו חיילים רבים.
    לילה טוב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.