פספוס הזדמנות וכישלון רטורי

בזבוז של הזדמנות בזירה הפוליטית איננו עניין של מה בכך. המקרה של הנאום הראשון של הנשיא טראמפ בפני שני בתי הקונגרס האמריקני, הוא דוגמא חיה וטרייה לפספוס וכישלון רטורי.

*******************************************

אחד הדברים שהרשימו אותי כשצפיתי בנאום שנשא טראמפ אמש בקונגרס היה חוסר היכולת שלו לנצל את השעה שהוקצבה לו. הוא לא הצליח ליצור לעצמו תדמית כריזמטית תוך כדי מניפולציה של השיח הרטורי – שיח המתנהל בין נואם ובין קהל שכל שמתאפשר לו הוא למחוא כפיים.

טכניקת ה- Applause Surfing

יש המכנים את טכניקת ה- Applause Surfing – גלישה על-גבי מחיאות הכפיים. ויש המכנים אותה "סירוב לקבל מחיאות כפיים". מדובר במניפולציה של השיח הרטורי המתנהל בין נואם לבין קהלו, שמשתתף בשיח באמצעות מחיאות כפיים. לנואם יש מטרה חשובה: להציג תדמית של אישיות מהימנה וכריזמטית. במהלך ה"שיח" שמתנהל בינו לקהל, הוא יוצר תחילה רושם שלא "הזמין" מחיאות כפיים מהקהל. הקהל היה אמור להיאזר בסבלנות ולהשתתף ב"שיח" בנקודה מאוחרת יותר בנאום. כאשר הקהל בכל זאת מוחא כפיים ונראה שהוא מקשה על הנואם להתגבר על הרעש ולהמשיך בדבריו, הטכניקה הצליחה. כך מצליח הנואם ליצור רושם שהקהל התרשם מאישיותו ומהימנותו עד כדי כך שלא יכול היה להתאפק ולהגיב בחיוב על הנאום והנושא הספציפי שבו.

מתי רצוי להשתמש בטכניקה?

השימוש בטכניקה זאת עשוי לחולל שינויים משמעותיים בתדמית הציבורית. מנהיגים פוליטיים שמשתמשים בה זכורים בקרב בני עמם וגם אחרים בזכות מיומנותם זאת. מנהיגים בני זמננו, כמו מרטין לותר קינג, ג'ון קנדי, מרגרט תאצ'ר ידעו לעשות זאת. גם הנשיא ברק אובמה, בנאומו לאומה בשנת 2013 הצליח ליצור רושם כי לא ניסה ל"הזמין" מחיאות כפיים ושעכשיו, כשהקהל מריע לו, הוא מתקשה להתגבר על הרעש ולגרום לקהל לשמוע את דבריו. זהו הישג אדיר למנהיג פוליטי שמנסה לגרום לקהל להפנים היטב את המסר. שימוש נכון בטכניקה יוצרת רושם שמחיאות הכפיים מבטאות הסכמה חד משמעית של הקהל עם דבריו של הנואם. הנואם וקהלו נשמעים כאילו הם על אותו הגל בדיוק.

ממבט חיצוני נראה שהמסר נקלט היטב על ידי הקהל והרושם שלו כה עז עד שאינו מסוגל להתאפק יותר ופורץ במחיאות כפיים – ובכך נותן את "אישורו" לדברים שנאמרו.
בשבחי הטכניקה הזאת מדברים מומחים לרטוריקה פוליטית, דוגמת מקס אטקינסון הבריטי. אטקינסון ניתח את כישרונו הרטורי של ראש ממשלת בריטניה לשעבר, דיויד קמרון במהלך כהונתו. תובנותיו העיקריות הן שבכדי להצטיין בשימוש בטכניקה "מגבירת כריזמה ואתוס" זאת, דרוש ביטחון עצמי רב, נחישות ואומץ לב.

מנהיגים פוליטיים בני זמננו, כמו מרטין לותר קינג, ג'ון קנדי, מרגרט תאצ'ר הכירו את רזי הטכניקה וידעו איך להשתמש בה בעיתוי הנכון. גם הנשיא ברק אובמה, בנאומו לאומה בשנת 2013 הצליח בכך. בנאומו יצר רושם כי לא ניסה ל"הזמין" מחיאות כפיים. ועכשיו, כשהקהל מריע לו, הוא מתקשה להתגבר על הרעש ולגרום לקהל לשמוע את דבריו. זהו הישג אדיר למנהיג פוליטי שמנסה לגרום לקהל להפנים היטב מסר חשוב כמו מסר הנוגע לנושא שנוי במחלוקת. שימוש נכון בטכניקה יוצר רושם שמחיאות הכפיים מבטאות הסכמה חד-משמעית של הקהל עם דבריו של הנואם והתלהבות ממנו. הנואם וקהלו נשמעים כאילו הם על אותו הגל בדיוק.

דוגמא חיה לשימוש בטכניקה, מימי כהונתו של הנשיא ברק אובאמה.

הנשיא אובמה פנה אל הציבור האמריקני ב- 2013 באירוע תקשורתי שנתי: "נאום לאומה".

נכלל בנאום ניסיון לשכנע את הציבור שהוא, כנשיא האומה, מסוגל לאכוף את תקנות המגבילות את זכות האזרח לשאת נשק ולהשתמש בו אך ורק למטרות של הגנה עצמית.

מה מצאנו בנאום של טראמפ (28 מרץ 2017) והאם יש סיכוי לשיפורים

קשה לומר שבנאום הראשון של הנשיא דונלד טראמפ בפני שני בתי הקונגרס האמריקני נעשה שימוש מוצלח ומועיל בטכניקה של "סירוב לקבלת מחיאות כפיים". במהלך נאומו הוא זכה אמנם במחיאות כפיים רבות ורמות, אבל אלו היו "מוזמנות" – טכניקה לשונית השתולה בנאום, והמרמזת לקהל על ידי אתנחתה מתי עליו למחוא כפיים. הנואם חדל לדבר וממתין עד שמחיאות הכפיים דועכות כדי להמשיך בנאום.

בשני מקרים בהם נראה היה שטראמפ מאמץ את טכניקת הסירוב – דהינו בתחילת הנאום כשדיבר על זכויות מיעוטים, החל מאפרו-אמריקנים וכלה בקהילת היהודים, ולקראת סיום הנאום, כשדיבר על אמריקה כאומה שמדינות בעולם מבקשות להיות בת בריתה משום המוניטין שלה בשתי מלחמות עולם ובמלחמה הקרה – בשניה המקרים עלה בידו איכשהו לנצל כראוי את טכניקת הסירוב.

מנקודה 0.39: הדאגה של ארה"ב נתונה בראש ובראשונה לזכויות אזרח, בעיקר מיעוטים

אדרבא, מאחר שלא היה בטוח אם יצליח בניצול הטכניקה האולטימטיבית לצורך הגברת הרושם האישי שלו על שני בתי הנבחרים, טראמפ בחר ליתר ביטחון להשתמש בטקטיקות של פאתוס וריגוש הקהל, אפקט שאינו תורם לחיזוק מהימנות הדובר בעיני הקהל לאורך זמן (טכניקה "נמוכה"). לדוגמה, טראמפ הציג לפני הקהל צעירה שחלתה במחלה נדירה עוד בהיותה תינוקת ושהודות ל FDA ניתנה לה תרופה שהאריכה את חייה עד כה בניגוד לכל התחזיות. הוא גם הציג את אלמנתו של שופט ביהמ"ש העליון שהיה ידוע בתמיכתו בערכי החוקה האמריקנית, וארבעה אזרחים שהיו קורבנות לאלימות וטרור. כשדיבר על הצורך בהגדלת תקציב הביטחון, הציג אלמנה צעירה של קצין מחיל הים – וויליאם ריאן אוואן. הוא  סיפר שריאן מת כגיבור מלחמה, ושלחם למניעת פעולות טרור. הסיטואציה התפתחה, ומחיאות הכפיים התגברו וגררו את הנשיא טראמפ לעשות שימוש באמירה מעין הומוריסטית, אך זהירה: "ריאן מביט עלינו מלמעלה בזה הרגע, כי הוא מבין ששבר את שיא מחיאות הכפיים הערב". בהמשך הוסיף ודיבר על ערך ההקרבה וציין – "ריאן הוא דוגמא ומופת נצחי לאהבת המולדת, לעולם לא נשכח אותו".

כאמור השימוש בטכניקת הסירוב לקבלת מחיאות כפיים, ששולב בנאום בדקות האחרונות שלו, היה מוצלח יחסית. מדובר בהתייחסותו של טראמפ לתקציב הביטחון ולמה שחשוב באמת – עתידה של האומה בזירה העולמית והבריתות הצפויות לה עם מדינות העולם. הוא אמר: "מי שרוצה לעמוד על קנקנה של אמריקה כבת ברית נאמנה, די לו שיתבונן בבניה הלוחמים הדואגים לביטחון העולם. די לו אם ידע שאמריקה הייתה שותפה לברית בין מדינות במהלך שתי מלחמות עולם (תשואות נשמעו בנקודה זאת במקביל לדבריו) מה שהכריח את טראמפ לעצור לרגע ואז, למרות שמחיאות הכפיים לא שכחו, להמשיך ולציין גם את תקופת "המלחמה הקרה".

האם טראמפ יצליח לעשות מניפולציה בשיח הרטורי?

בימינו, מנהיג בעל שיעור קומה (ובעיקר במעמד רם ונישא) מנסה בדרך כלל את כוחו ברטוריקה מנצחת. השאיפה להגביר אתוס היא מעל לכל. השאיפה להיזכר בהיסטוריה העולמית והמקומית כמנהיג בעל כריזמה שווה כל ניסיון ומאמץ. בפועל, שימוש מוצלח בטכניקה של "סירוב לקבל מחיאות כפיים" שמור בדרך כלל לבעלי נחישות, ביטחון עצמי ואומץ. האם טראמפ יצליח ליצור לעצמו תדמית כריזמטית תוך כדי מניפולציה של השיח הרטורי, או שהוא דוחה בינתיים את השימוש בטכניקה עד שיהיה בטוח בעצמו שהוא מסוגל לכך, דוגמת דיויד קמרון ואחרים? זאת השאלה הגדולה שתיקבע את איכות כהונתו כנשיא ארה"ב.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • galithatan  On 2 במרץ 2017 at 3:05 pm

    איכות כהונתו של טראמפ תלויה לדעתי בעיקר במעשיו, ובשאלה האם יצליח להחזיק לארה"ב את המעמד החזק שהיה לה בעולם טרום תקופת אובמה. בלי קשר, היה מעניין לקרוא את הניתוח שלך לנאום (לא זוכרת שנתקלתי בזווית הזו בצורה כל כך מפורטת ומנומקת)

    • תרצה הכטר  On 2 במרץ 2017 at 3:17 pm

      בהתחשב בכך שהוא לא הקובע הבלעדי ועליו לשכנע כדי לבצע…. ותודה על המחמאה – כמובן שזה חלק מהיידע האקדמי שלי ברזי הרטוריקה

  • Georgvon1  On 2 במרץ 2017 at 8:44 pm

    למה נראה לך שטראמפ לא פעל עם טכניכת הגלישה?

    • תרצה הכטר  On 2 במרץ 2017 at 10:16 pm

      עברתי באופן יסודי על הנאום ומחיאות הכפיים… הוא עוד רחוק מלהיות מיומן בטכניקה

      • Georgvon1  On 2 במרץ 2017 at 11:09 pm

        אני מתרשם שהנשיא הוא אחד המומחים בתחום שלו. ואגב האם את מכירה את הבלוג של סקוט אדמס? ואם כן, השאלה היא מדוע הוא לא חש בצורך לנהוג בגלישה?

  • תרצה הכטר  On 2 במרץ 2017 at 11:21 pm

    תודה על ההפנייה לבלוג של סקוט אדאמס. הנה הקישור: http://blog.dilbert.com/post/157865134106/president-trumps-speech-last-night
    נכון, הנאום שלו קיבל ביקורות חיוביות ביותר. גם בלי שידע להשתמש בטכניקת הגלישה.
    אבל שים לב, בטווח הקצר מרביתנו מתרשמים לטובה מנאום מבלי להבחין שהוא בעצם מלא "פאתוס" – זה מה ששיחק לידיו של טראמפ.
    אבל מה יהיה לאורך זמן? טראמפ היה זקוק (לפאתוס) ולכן גייס את הלדמעות של אלמנתו של ריאן…
    כך מנהלים מדינה???
    ברגע הראשון התקשורת מתרשמת והציבור מתרגש. אבל כשמפעילים את הרציו – ההגיון, ומחפשים ממש בדברים שלו, צצות הרבה שאלות – למשל, מניין ישיג את התקציב למימוש ההבטחות שלו? ועוד.

  • הרצל  On 3 במרץ 2017 at 3:58 am

    אז זה מה שאמור להרשים את הקהל? אימוץ טכניקה זו או אחרת? ומה זה אומר על אותו קהל שמושפע מהטכניקה? זה בטח לא מחמאה לאותו קהל.
    טראמפ הוא אדם מתועב שמערכת הבחירות שלו וההתנהלות שלו לאחר שניבחר מבוססים על שקרים, הסתה ושנאה. שום טכניקה לא תכסה על זה, לפחות לא בעיני אדם הגון ונבון.
    בישראל מזמן נשכח האידאל היהודי של אור לגויים. אולי זה עוזר להסביר את העובדה שישראל היא אחד המקומות היחידים בעולם שבהם טראמפ זוכה לתמיכה רחבה.

    • תרצה הכטר  On 3 במרץ 2017 at 6:54 am

      ממש כך!!! כאשר נעשה שימוש בטכניקות למיניהן, ובמיוחד שימוש "זול" בפאתוס (כמו להציג בפני הקהל קרבנות של אלימות ונציגי משפחות שכולות) והקהל "קונה" את זה כחלק לגיטימי של הנאום, זו בוודאי לא מחמאה לאותו קהל!! לצערנו – א. מרבית הקהל אינם מבחינים בין מניפולציה לבין שימוש לגיטימי בפאתוס. ב. התוצאה – רבים מפתחים גישה חיובית כלפי מי שמשתמש במניפולציות, ולא רק בענייני פוליטיקה. ג. כך גם בישראל – יש כאן ערב רב של ציבורים. מהו אחוז הנבונים והביקורתיים שיודעים "להפריד את המוץ מן התבן"? וכך מתנהלת מדינה…

  • אורי היפו  On 4 במרץ 2017 at 4:44 pm

    מעניין ומהנה תודה.
    הקהל האמריקאי וביחוד אוהדיו של טראמפ הוא לא הקהל הישראלי או האירופאי שהם מורכבים יותר. קשה לבקר שיטה שלנו נראת דוחה, "פאתוס", כשכל מה שיש לנו לבקורת זה מדד מחיאות הכפיים.

    • תרצה הכטר  On 4 במרץ 2017 at 9:41 pm

      אורי, פאתוס כשלעצמו הוא חלק אינטגרלי של נאום. פאתוס הוא אחד היסודות של הרטוריקה. שני הרכיבים האחרים הם לוגוס ואתוס.
      כאשר נעשה שימוש מניפולטיבי בפאתוס, הטיעון הרגשי משמש תחליף לאתוס וללוגוס (היגיון ושכל) דוגמת פרסומות טלוויזיה שמתבססות במידה ניכרת פנייה לרגש ומעט מאוד על טיעון לוגי. קהל נבון מזהה זאת בקלות ומבין שמציעים לו טיעון ופתרון פשוטים לבעיה מורכבת.
      בתמצית – שימוש מניפולטיבי בפאתוס הוא כלי רב עוצמה. הקהל משתכנע (מכיוון שאינו מספיק ביקורתי).
      בנסיבות של נאום בפורום של קהל עצום המורכב מהציבור באולם ואלו שצופים בנאום בTV, נואם מיומן במניפולציות של הפאתוס צובר נקודות חיוביות אצל אותו קהל. הוא זוכה למחיאות כפיים בפורום המיידי. למרות שהמהלך פסול מעיקרו, ככל שהנואם מיומן יותר במניפולציה, הוא זוכה בכל הקופה.
      המדד למניפולציה הוא מחיאות כפיים הנשמעות בד בבד עם קולו של הנואם – גלישה מעל למחיאות הכפיים" בפורום המיידי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: