הצבת גבולות לחופש האמנות

האם כותרת כמו ROPE כשהיא צמודה לפוסטר, פסולה ונחשדת כחציית גבול בין אומנות והסתה? ומתי יש לחשוש להסתה כאשר סטודנט לאמנות מביע עמדה או מחאה פוליטית במסגרת יצירת אמנות?

 (La Guernica by Pablo Picasso (Courtesy www.pablopicasso.org)

(La Guernica by Pablo Picasso (Curtesy: www.pablopicasso.org

בעקבות תערוכה שהתקיימה במסגרת קורס לאומנות בבית הספר בצלאל בירושלים (דצמבר 2016) התעורר בקרב המשטרה חשד שסטודנטית שנה א' מבצלאל שיצרה את הפוסטר, חצתה את הגבול בין אומנות והסתה. מצדדי המוצג טענו לעומת הביקורת טענה הפוכה ואפולוגטית. טענתם הייתה בגדר היתממות: הסטודנטית השתעשעה לתומה בתוכנת הפוטושופ במסגרת תרגיל ומה שהפיקה מזכיר את הפוסטר על שמו של נשיא ארה"ב, ברק אובאמה שעליו הודבקה המילה "HOPE". במקרה הנוכחי, זה משחק מילים – כך טענו האפולוגטים, זאת למרות שהפוסטר מתאר חבל תלייה על צווארו של נתניהו.

את המסר המיתמם והאפולוגטי הנ"ל אפשר לקרא במאמר דעה (18.12.2016) שפורסם בהארץ  שבו נאמר, "הסטודנטית הצעירה, כמעט ילדה". מה עלה בדעתם של האפולוגטים? מה קרה לנו?  איך ייתכן שהמיצג עורר חשדות? האם הגענו למצב שבו כולנו זקוקים לרענון ערכי הדמוקרטיה הליברלית וחופש הביטוי בכדי לברר האם המיצג שנתלה בתערוכת סטודנטים הוא "חוקי או פסול" (ולפי אלו קריטריונים)?

ברור כשמש שהמיצג חוקי לחלוטין. סטודנט לאמנות, ברמה של 3 או 5 יחידות במוסד אקדמי, עובר סדרת חינוך מקיפה על מהות האמנות כתחום המשקף הלכי רוח עכשוויים. בכלל זה, מתבהר לססטודנט הקשר בין הלך רוח ביקורתי ומחאה פוליטית. תכנית הלימודים איננה בגדר סוד. היא מפורטת במסמך המופץ באינטרנט, "משרד החינוך – אמנות – תכנית לימודים לחטיבה העליונה" (1997). במבוא למסמך מוצגת המטרה הכללית של התכנית כך, "להכשיר את התלמידים למפגש משמעותי ומעמיק עם האמנות. בעזרת התכנית יכירו התלמידים את שפת האמנות, על כלי ההבעה שלה הרבים והמגוונים, כשפה חיה, מתפתחת ודינמית. הם יכירו אותה כשפה המגיבה לסביבה החומרית, התרבותית, החברתית והפוליטית, כשפה המשתנה מתקופה לתקופה, מחברה לחברה, מתרבות לתרבות ומאמן לאמן".

זאת ועוד, תחת הכותרת "אמנות מחאה" פרסם משרד החינוך עצמו, רשימת יצירות מרחבי העולם, מאז המאה ה-19 עד ימינו, המוגדרות כ"אמנות מחאה". הרשימה כוללת יצירות של אמנים ישראליים. מדובר בעצם במחאה פוליטית, אבל המסמך אינו מרחיב את הדיון בנושא "חופש הביטוי וגבולותיו ו/או הסתה". המסמך מתמקד בניתוח אמנות המחאה על היבטיה המקצועיים ומציין שהיצירות הללו, שימו לב, "שימשו את האמנים כדי להביע עמדה "פוליטית" בנוגע לאירוע או דמות בתקופה ובמקום ספציפיים". הווה אומר, להיות סובייקטיבי כאמן אינו פוסל אותו או את יצירתו.

עיון מעמיק במסמך לימד אותי דבר או שניים על ניתוח יצירות אמנות המוגדרות כ"מחאה פוליטית", וגם על כליו של אמן המאפשרים לו לתת ביטוי ולהגיב לאירוע או דמות פוליטיים שאותם חווה. ולא בסתר. אלא בריש גאליי.

אמנות  המביעה מחאה – מוסכמות ישנות-חדשות

הגרניקה – La Guernica – התרשמתי משלל הדוגמאות המפורטות במסמך משרד החינוך ומניתוח "אמנות המחאה". בין הדוגמאות אפשר למצוא את הגרניקה של פבלו פיקאסו. באמצעות הציור המונומנטלי של הגרניקה פיקאסו מגיב להפצצת העיירה הבאסקית גרניקה ב-1937 על ידי הנאצים בתקופת מלחמת האזרחים בספרד. היצירה נחשבה אז וגם כיום לסמל של התנגדות למלחמה – המלחמה היא אירוע הזורע הרס וחורבן ותו לא.

 (La Guernica by Pablo Picasso (Courtesy www.pablopicasso.org)
La Guernica by Pablo Picasso (Curtesy www.pablopicasso.org)

השלושה במאי 1808 של פרנצ'סקו גויה. יצירתו של גויה, השלושה במאי 1808, מביעה מחאה נגד הוצאה להורג של אזרחים בידי חיילי נפוליאון בעיירה הספרדית פוארטה דל סול, שבפאתי מדריד. גויה יצר אותה שש שנים לאחר מעשה, והיא נכללת בסדרה בת שתי תמונות המתייחסות להתקוממות הספרדית בעיירה הספרדית, במאי 1808, כשמשטרו של קרלוס הרביעי התמוטט והצרפתים פלשו לספרד. גויה צייר אותה באופן המתפרש כתיעוד, ועם זאת היא מבטאת היטב את דעתו על המתרחש. כך למשל גויה מציג את פניהן של דמויות האזרחים ואילו את החיילים הוא מציג מגבם. הבחירה האמנותית שלו הייתה להציג את הבעות הסבל והחרדה שעל פניהם האזרחים ובכך ליצור הזדהות עמם.

Museo del Prado, Madrid) 3 May 1808 by Francisco Goya
Museo del Prado, Madrid) 3 May 1808 by Francisco Goya

"החירות מובילה את העם", יצירתו של אז'ין דלקרואה. דלקרואה מצייר תיעוד של מהפכת יולי 1830 בצרפת, שהעלתה את לואי פיליפ מלך צרפת לשלטון. דלקלרואה מתאר בציור את "המנצחים בשם החירות", הרומסים ברגליהם את גופות המתים, "המובסים". בכך הוא מחדד את העובדה שמעמד הפועלים השתתף במחאה ובמאבק למען החירות אך לא זכה בנתח מעוגת הרפובליקה.

Liberty Leading the People Eugin Delacroix Courtesy by: Wikipedia
Liberty Leading the People Eugin Delacroix Curtesy by: Wikipedia

היטלר כסופרמן – יוצאת דופן היא יצירתו של ג'ון הרטפילד משנת 1932. בניגוד להסבר המצורף לדוגמאות שמציע משרד החינוך ליצירות הנ"ל, משרד החינוך מצרף הערה שונה למונטאז' שג'ון הרטפילד יצר – פוסטר שמציג אתאת אדולף היטלר כסופרמן הבולע זהב ופולט זבל. ההערה מרמזת משהו על כללים שנהגו באותה תקופה בה עלתה המפלגה הנאצית לשלון, לגבי גבולות חופש הביטוי: "האומן נאלץ להימלט מברלין של התקופה הנאצית כדי להציל את עורו". (הרטפילד פרסם את הפוסטר בכתב העת Die Arbeiter -Illustrierte Zeitung (Workers' Illustrated Magazine – AIZ).

Heartfiled Political Poster - Hitler as Superman, swallows gold and and spouts Junk. Courtesy of Heartfield official site.
Heartfield Political Poster – Hitler as Superman, swallows gold and and spouts Junk. Courtesy of Heartfiled official site.

יצירות של תומרקין ומיכה קירשנר – יצירות של שני אמנים ישראליים נכללות בין הדוגמאות שמביא משרד החינוך לעניין "אמנות מחאה". שני האומנים עוסקים בגלוי במחאה פוליטית. באמצעות יצירותיהם הם מוחים נגד מדיניות המלחמה שנוקטים בה מנהיגים בני זמננו.

Tomarkin Bronze Statue in Tel aviv Museum. Courtesy by Wikipedia
Tomarkin Bronze Statue in Tel aviv Museum. Courtesy by Wikipedia

יגאל תומרקין יצר פסלי מחאה פוליטית רבים. את רובם ניתן לראות בשטח, לדוגמה ביפו. שם עיריית תל-אביב-יפו היקצה ליצירותיו מרחב פתוח. פסל הברונזה הנ"ל של תומרקין מבוסס על ספרו של משה שמיר "הוא הלך בשדות".
מיכה קירשנר, האמן השני שאליו מתייחס משרד החינוך במסמך ללימודי אמנות הוא צלם עיתונות, מגזינים ואמנות שנחשב למוביל מאז סוף שנות ה-70. קירשנר הוביל את מהפכת הצילום בישראל כשצילם דיוקנאות של החברה הישראלית ופלסטינים נפגעי האינתיפאדה הראשונה בשנות ה-80. יצירותיו לא הוחרמו. אדרבא, חלק מצילומיו הפכו לאיקונות תרבותיות ופוליטיות. לדוגמא התצלום של עיישה אל קורד, שהפך לאייקון דמוי הפייטה הנוצרית. היצירה מציגה אם פלסטינית, עיישה אל קורד, המחבקת את תינוקה במחנה הפליטים חאן יונס.

Aisha el Kurd by Micha Kirshner. Courtesy by www.img.org.il
Aisha el Kurd by Micha Kirshner. Courtesy by www.img.org.il

אף לא אחד משני האמנים הישראלים הללו נרדף על ידי הממסד ובוודאי לא חשש לחייו.
אף לא אחד מהם הוחרם בספירה החברתית ובחוגי האמנות.

גבולות של אמנות פוליטית – תהייה ומסקנה בצידה

תהייה: לאור התערבות המשטרה בהצגת הפוסטר בבי"ס לאמנות בצלאל, התהייה המתבקשת היא: מה קרה לנו? הפוסטר המדובר נוצר ב- 2016 ומה שעולה ממנו הוא הבעת עמדה פוליטית ביקורתית. בל נשלה את עצמנו. תגובת המשטרה במקרה זה הייתה חריג בנוף אמנות המחאה בישראל.

האם מקרה כזה יכול לרמז על משהו רע הקורם עור וגידים בנוף ארצנו? לעת עתה הסוגיה הושתקה בתקשורת. הסטודנטית שיצרה את הפוסטר לא נעצרה בינתיים, ולא הוגש נגדה כתב אישום. יתרה על כן, לא נראה שעליה לחשוש לחייה.

מסקנות: בהשוואה ליצירות אחרות המביעות מחאה פוליטית, ובמיוחד הפוסטר שיצר אמן המחאה הרטפילד, ראוי לבחון היטב את קווי הדמיון בין תגובות הממסד הפוליטי ליצירות הללו. אם פרשת בצלאל מדליקה אצלכם נורה אדומה, והגבול בין חופש הביטוי באמנות ובין הסתה באמצעות אמנות בישראל (הדמוקרטית) של ימינו כבר איננו כה ברור, אל תעמדו מנגד. חופש ביטוי באמנות אינו מושג גחמתי תלוי-הקשר או תלוי-אישיות  ולהסתה יש הגדרה ברורה בחוק הפלילי.

9 תגובות על ״הצבת גבולות לחופש האמנות״

  1. לדעתי לא מדויק במקרה הספציפי הזה של נתניהו וחבל התליה:
    ראשית, לא כולם מכירים את המקור – אובמה ו -hope. אני למשל לא הכרתי.
    שנית, חבל התלייה הוא אייטם מאוד נפיץ במחוזותינו בגלל רבין וחבל התלייה וארון המתים עם נתניהו ברעננה.
    בהינתן שני אלו: פרויקט שנה א' או לא – אני מודה שהרגשתי לא נוח עם הכרזה הזו. הפרשנות הפשוטה ביותר של הכרזה יכולה בקלות להיתפס כקריאה להביא את נתניהו לחבל התלייה. הפוסטר כמחאה זו כבר פרשנות יענו "מתוחכמת" יותר.
    אגב, בכל הדוגמאות שהובאו לעיל – אין באף אחת מהן משהו כל כך חד וברור כמו הפוסטר של חבל התליה.
    תמיד ישנו הפער בין הכוונות ל-מה שמבוטא בפועל.
    גם אם הכוונה היתה תמימה, כתרגיל בקורס, עדיין – ברגע שיצירה יוצאת מרשות יוצרה – היא עצמאית, וכוונות היוצר אינן צמודות אליה. וצריך להיזהר לעיתים במה שאומרים.

    1. תודה נינה. יחד עם זאת, משרד החינוך הוא שיצר תכנית לימודים שבה אמנות המחאה לגיטימית ואיןהיא כוללת כל זכר לנושא של חופש הביטוי וגבולותיו. האם היצירות של מיכה קירשנר אינן חורגות לטעמך מגבול הטעם הטוב? והן משמשות את משרד החינוך בתכנית הלימוד כדוגמא לאמנות מחאה.

      1. תרצה, לא מכירה מספיק את קירשנר, אבל מהמעט שכן, זו מחאה לגיטימית. שימי לב שאני עורכת הבחנה בין טעם טוב לבין לגיטימי. הגרניקה מזעזעת. כמה שהדברים של קירשנר מזעזעים. אבל לגיטימיים. כאמור, יש לי בעיה מסוימת עם פוסטר התליה. וזה לא קשור לטעם טוב. במחאה אין מקום לנימוסים. יש מקום לגבולות אחרים.

  2. נינה, בצדק טענת שיש לדייק ולהבחין בין טעם טוב לבין לגיטימי. ובכן, מהם גבולות חופש הביטוי כשאמן מביע ביקורת ביצירותיו? מה לגיטימי ומה אינו לגיטימי? הרטפילד בגרמניה ביקר את אדולף היטלר וכל מה שהוא מייצג, באמצעות פוסטר לעגני. הוא נרדף היות ומדובר במשטר פשיסטי השולל חופש ביטוי. ובאשר לפוטומונטאג' של ראש ממשלתנו בתוספת חבל תלייה – מה אינו לגיטימי בכך, במיוחד לאור התוספת ROPE HOPE? האם יש בכך קריאה לביצוע מעשה פלילי? על מי מוטל עול ההוכחה שאכן תיעבר עבירה פלילית בעקבות הפוסטר?

    1. כאמור, לטעמי חבל תלייה בהקשרים ובקונוטציות אשר במחוזותינו מעלים אי-נוחות מסוימת. חבל תליה אינו לעג. לגבי התוספת של HOPE-ROPE – a – שוב: למי שלא הכיר את המקור השאלה אינה רלבנטית. (-: לעניות דעתי גבול הלגיטימי מצוי בקריאה/רמיזה מהסתה עד רצח. אבל גם כאן יש הרבה ניואנסים. לו היה מרשם ברור, לא היתה נוצרת הבעיה….

  3. גם בדיעבד, הרחק מהאירוע המדובר, מעניין לקרוא. את רוב האמנות שהבאת כאן אני מכירה, אבל החיבור של כל המקרים יחד מנפק תמונה רחבה מעוררת מחשבה. וזה רק מוכיח את טיבו של הפוסט 🙂

  4. פרסם את זה מחדש ב-הצלחהוהגיב:

    רשימה שנכתבה ב- 2016 על הפוסטר שהוצג בתערוכה שהתקיימה במסגרת קורס לאומנות בבית הספר בצלאל בירושלים (דצמבר 2016) – ומה אפשר ללמוד מזה היום.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.