אתוס לאומי בעין הביקורת (2016-1948)

השיר "מגש הכסף" שכתב נתן אלתרמן ופרסם בעיתון "דבר", העניק ביטוי פיוטי סמלי קולע מאין כמוהו להולדת המדינה, עוד טרם נולדה, ולמלחמת העצמאות, עוד בטרם התרחשה. אז כבר קנה לו המשורר מעמד ייחודי כדוברו של היישוב העברי. השיר "מגש הכסף" הזמין ברבות הימים שני יוצרי תרבות לכתוב בעקבותיו שתי פרודיות חתרניות המבטאות תהפוכות באתוס הלאומי.

********

מדינת ישראל מתייחדת היום עם זיכרם של 23,447 חללי מערכות ישראל ו- 2,576 נפגעי פעולות איבה. בשנה החולפת נפלו 68 חיילי צה"ל ו-31 איש ואישה נפגעי איבה. ביום זיכרון נורא זה נזכור את כולם. יהי זכרם ברוך!

יהי זכרם ברוך, יום הזיכרון 2016

יום הזיכרון 2016

שיר נולד
בתום עשרים יום בלבד מאז החלטת האו"ם, בכ"ט בנובמבר 1947, ואל מול מאורעות הפתיחה של מלחמת העצמאות, כתב אלתרמן בן השלושים ושבע את "מגש הכסף". השיר פורסם ביום שישי, ו' בטבת תש"ח, 19 בדצמבר 1947 בטור מס' 7 שבעמוד השני של העיתון, במסגרת המדור שכונן אלתרמן ב- 1943. מאז הצטרפותו לדבר ועד לפרסום "מגש הכסף" פרסם אלתרמן מעל דפי העיתון בסך הכול 216 טורים. "מגש הכסף" היה, אם כן, הטור ה- 217 במספר: הוא כלל 6 בתים, 27 שורות, 136 מילים. בראשו הוצבה הכותרת "מגש הכסף", ולצדה הציטטה הבאה, שהובאה בשמו של חיים ויצמן, אז נשיא ההסתדרות הציונית: "אין מדינה ניתנת לעם על מגש של כסף". בתוקף מעמדו הציבורי המיוחד – הודות לשירים שפרסם בו, שבהם נהג להגיב על אירועי הזמן, קנה לו המשורר מעמד ייחודי כדוברו של היישוב המאורגן – אלתרמן היה מחויב לכתוב את השיר. "מגש הכסף" השכיל להעניק ביטוי סמלי קולע להולדת המדינה שטרם נולדה ולמלחמת העצמאות עוד בטרם התרחשה.

מגש הכסף/ נתן אלתרמן 1947

מגש הכסף/ נתן אלתרמן 1947

תפוצה
למשך שנים רבות היה "מגש הכסף" לטקסט בעל תפוצה רחבה, שדרכו ביטאו רבים הן את חוויית התקומה ודבקותם במדינה והן את חוויית השכול והמוות הנגזרת מעובדת כינונה של המדינה. דן לאור* שחקר את מעמדו של "מגש הכסף" בזיכרון הציבורי כותב: "בכך נעשה 'מגש הכסף' לטקסט לאומי, קאנוני שכמעט אין לו אח ורע בתרבות הישראלית. מקום מיוחד ומרכזי תפס 'מגש הכסף' בטקסי יום הזיכרון, והוא היה למרכיב קבוע ובולט בתרבות ההנצחה של הנופלים."

השיר והמסר
שורות הפתיחה של השיר "מגש הכסף" נוסחו בלשון עתיד: "והארץ תשקוט… תעמעם לאטה". על רקע תפאורה לילית זו עומד להתרחש טקס שבו עתידה ה"אומה", הנושאת את אותות המלחמה לקבל לידיה את "נס" התקומה בשני מובנים: במשמעות דגל המתנוסס על תורן, ובמשמעות שנייה של דבר שלמעלה מן הטבע.
במרכז הטקס עצמו ניצבים שניים – "הנערה והנער", מי שעתידים לשאת בעיקר את עול מלחמת העצמאות, שתגבה מן היישוב יותר מששת אלפי קורבנות, מצעירי הארץ בעיקר. השניים הם לוחמים והם מעורבים בפעילות מלחמתית בקו האש.
כשהם ספק חיים, ספק מתים, הם מתייצבים נוכח האם הגדולה, הלא היא "האומה". הדו-שיח שבשיר הוא שיאו של החיזיון הדרמטי:
אז תשאל האמה, שטופת דמע-וקסם,
ואמרה: מי אתם? והשנים, שוקטים,
יענו לה: אנחנו מגש-הכסף
שעליו לך נתנה מדינת-היהודים.
המסר הגלוי הוא שמדינת ישראל היא פרי קורבנם של צעירי הארץ – "בהקריבנו את חיינו, אנחנו, צעירי הארץ, בני דור מלחמת העצמאות, היינו לאותו מגש של כסף שעליו, כביכול, נמסרה המדינה לרשותו של העם. מותם של הצעירים הופך לעובדה נחרצת בבית האחרון, החותם את השיר: "כך יאמרו. ונפלו לרגלה עוטפי-צל". בזה תם החיזיון.

מדוע פרודיה?
כעבור עשרים ושש שנה מאז פורסם "מגש הכסף" והפך לטקסט קנוני, פרצה מלחמת יום הכיפורים (1973). הייתה זו שנה של מפנה בתולדות מדינת ישראל במובנים רבים. היא סימנה את תחילת בחינתם מחדש של ערכי היסוד שהזינו את החברה הישראלית מאז ייסוד המדינה. כל זה השתקף היטב ביחס אל שירו של אלתרמן והמסר הטמון בו.
אמנם לטקסט היה עדיין תפקיד פעיל בייצוג המיתוס הציוני, וזה ניכר בטקסים של ימי הזיכרון לחללי צה"ל שהתקיימו במערכת החינוך, תנועות הנוער והצבא, אבל חסינות המסר שבטקסט הקאנוני נפגמת על ידי קולות חתרניים, אנטי-ממסדיים. "אלו מבקשים לערער על מעמדו הקאנוני ובדרך זו לבטא ביקורת, הסתייגות ואף שלילה של המדינה וערכיה", טוען לאור במאמרו "המאבק על הזיכרון (הדגשה שלי, ת.ה.)".

הפרודיה שחיבר דן אלמגור
דן אלמגור חיבר פרודיה ספרותית לוחמנית שביטאה ביקורת ציבורית על התנהלות הנהגת המדינה במלחמת יום הכיפורים.
כשנה וחצי לאחר תום מלחמת יום הכיפורים העניק שר הביטחון שמעון פרס את "אות מלחמת יום הכיפורים" לקודמו בתפקיד משה דיין. הטקס נערך בביתו של דיין בצהלה. בעקבות הידיעה כתב אלמגור טור מחורז המבוסס על שירו של אלתרמן – משורר שהיה נערץ על פרס וגם על דיין – והוא פורסם בעיתון הארץ. הארץ, 26.3.1976, עמ' 14. את השיר ביקש אלמגור לפרסם במעריב ובידיעות אחרונות, אך שני העיתונים סירבו לעשות זאת. הוא פורסם על ידי הורים שכולים כמודעה בתשלום במעריב (31.3.1976) ובידיעות אחרונות (6.4.1976).
באמצעות הפרודיה הספרותית על הטקסט של אלתרמן, שזכה עד אז להילה של קדושה, ביקש אלמגור להשמיע בו דברי ביקורת על משה דיין, ולהציגו כמי שאחראי בעיניו ל"מחדל" הנורא. "המהלך של אלמגור מסמן, בעצם היותו, את הבקיע שנתהווה בבסיס ההסכמה הכללית שעליה נסמכה החברה הישראלית עד אז, זו שנתגבשה בכור המצרף של מלחמת העצמאות", כותב לאור.
כזכור, בגרסה המקורית כתב אלתרמן על מסירות הנפש של לוחמי צה"ל הצעירים ונחישותם לשמור על ישראל כמדינה עצמאית. אלמגור, שראה בדיין את אחד האחראים למחדל יום הכיפורים, הביע תדהמה מה"ציניות", ה"רשעות" ו"הטמטום" של הדרג השלטוני במלחמה, וסיים את הפרודיה במשפט שייחס למנהיגים: "תקפצי לנו, מדינת היהודים".
הפרודיה נחלקת לשני חלקים. בחלקה הראשון נראה משה דיין כשהוא ממתין בביתו בשכונת צהלה "לקבל את הנס/שעליו לא חלם". נס התקומה מוחלף בפרודיה בעיטור המחולל של מלחמת יום הכיפורים. גם ה"טקס" שבשיר של אלתרמן מוחלף בטקס אחר, מונמך, שבו מגש הכסף הוא כלי למסירת המדליה למי שאינו ראוי לה. לכל זה נלווית אמירתו של שמעון פרס כי "רק בזכות אנשים שכמוך/ הייתה מלחמה שכזאת אפשרית – אמירה שלא רק מטילה על דיין את האחריות מלחמה, אלא אף ממירה את מלחמת התקומה המקודשת במלחמה שזכתה לכינוי 'מלחמת המחדל'." (מתוך מאמרו של לאור).
ויש חלק שני לפרודיה. במקום הצגת רגע הבריאה של מדינת ישראל כתוצר של דם לוחמיה האמיצים, מוצגת דימויה של מדינה מסואבת, המונהגת על ידי אנשים מושחתים ונהנתנים. יש להוסיף ולציין שאלמגור נזהר מלפגוע בשמם הטוב של צעירי הארץ, המוכנים גם עתה להקריב את חייהם על מזבח המולדת. אבל בניגוד לימי מלחמת העצמאות, אלמגור מציג את מותם של הצעירים במלחמת יום הכיפורים בתוצאה של פוליטיקה הרפתקנית שעשתה את חייהם ודמם הפקר. בקיצור – גרסתו של אלמגור מבטאת את קריסת האתוס הלאומי-ציוני, כפי שכותב לאור.

הפרודיה שחיבר עמוס עוז
שימוש ציני לא פחות בטקסט של אלתרמן לצורך הטחת ביקורת ועלבונות כלפי המנהיגות הלאומית נעשה על ידי עמוס עוז בתקופת מלחמת לבנון.
שירו של עוז נדפס בעיתון הארץ סמוך לפרוץ המלחמה, והוא נכלל אחר כך באנתולוגיה של שירי מלחמת לבנון שבה מוצגת השירה שנכתבה בתקופת המלחמה בשירת מחאה, המסמנת לו רק ביקורת והסתייגות מן המלחמה ומטרותיה, אלא שבר עמוק בהסכמה הלאומית ופגעה בדימויה של מדינת ישראל.
עוז מעביר מסר חד-משמעי: מלחמת לבנון היא מלחמה שבה מדינת ישראל שולחת את בניה לגיא ההריגה כדי לשרת אינטרסים אמריקניים. "נקודת השיא של השיר היא הבית השישי, שבו מומרת דמותם הטהורה של צעירי הארץ. בדמותם של חיילים-כובשים היוצאים למלחמת הרג וחורבן בארץ לא להם. " (לטענתו של לאור).

עמוס עוז ביקש להתריע על היפוך הערכים ועל חילול קודשי האומה. "מלחמת אין ברירה" הייתה ל"מלחמת ברירה, צבא הגנה לישראל היה לצבא כיבוש לכל דבר ועניין."
ממצא מהזמן האחרון מראה ש"מגש הכסף" של נתן אלתרמן, חלק בלתי נפרד מכל טקס זיכרון בעבור דור ההורים, מופיע עתה בטקסי יום הזיכרון רק ב- 20 אחוז מבתי הספר. את מקומו תופסים לרוב טקסטים "אותנטיים" שכותבים התלמידים או המשפחות.

*פרופ' דן לאור – המאבק על הזיכרון (The struggle for memory) מסות על ספרות, חברה ותרבות. תל אביב: עם עובד, תשס"ט – 2009.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • nina ramon  On 11 במאי 2016 at 4:25 pm

    הכל התחיל להתפורר במלחמת 73. אנחנו כעת בשלבים האחרונים של ההתפוררות.

    • תרצה הכטר  On 11 במאי 2016 at 4:49 pm

      נינה יקרה, תודה על תגובתך. "עוד לא אבדה תקוותנו".
      עליי לציין כי בכל אחד משני עברי המתרס – ואנו בתווך – ניצבות דמויות משמעותיות בחיינו. מן הצד האחד – חיילות וחיילים, הורים ובני משפחה, ומן הצד האחר – אישי ציבור בעלי חזון ודעתנים למיניהם. וכפי שהשכלת לכתוב, אפשר שאנחנו בשלבים האחרונים של ההתפוררות. אבל בנימה קצת יותר אופטימית, אישי הציבור ובעלי החזון הדעתנים למיניהם הרי מתחלפים תדיר כמו במחזה קומי-טרגי, כך שעוד עשוי לקום כאן מנהיג בעל שיעור קומה.

  • shaultweig  On 12 במאי 2016 at 12:46 pm

    בניגוד לנינה אני לא חושב ש ב 73 התחילה ההתפוררות,אלא מעבר מחיים בהזיות לחיים במציאות. בניגוד לצ'רצ'יל שהבטיח דם ,יזע ודמעות ,משה דיין כשר בטחון וכל הגנרלים שהיו אמורים לנהל את המלחמה הבאה (אני שמעתי במו אזני) הבטיחו לנו החיילים שאם תפרוץ מלחמה תוך 24 שעות עד 48 שעות נאיים על קאיירו(קהיר קאיירו המילים של מפקד האגד).
    לא רק ש ב 73 לא התחילה ההתפוררות, התחיל תהליך שהוביל להחזרת סיני ולשלום עם מצרים.

    לדן אלמגור לקח מעט מאוד זמן להבין את מה שהתברר כאמת לאחר עשרות שנים,אסון כבד עם מספר בלתי נתפס של חללים כאשר למצרים לא היתה כל כוונה לכבוש את כל סיני ,אלא להשיג הישג טקטי שיהפוך לאיסטראטגי.

    • תרצה הכטר  On 12 במאי 2016 at 2:57 pm

      דבריו של דיין נצרבו בתודעה הקולקטיבית כדברי רהב. אלא שיש להביא בחשבון שבתוקף תפקידו כשר ביטחון הוא היה חייב להאדיר את יכולותיו של צה"ל…

      במלחמת השחרור שנמשכה הרבה יותר זמן ממלחמת יום כיפור, נפלו למעלה מ-4,000 חללים. מקובל לציין את תחילתה בתוכנית החלוקה (כ"ט בנובמבר 1947) ואת סיומה ב-20 ביולי 1949 עם חתימת הסכם שביתת הנשק האחרון (עם סוריה).

      בספרו, "דור תש"ח" מנתח עמנואל סיון מיתוסים שנקשרו במחיר הדמים שגבתה מלחמת השחרור. השאלות המרכזיות שלו הן – האם המחיר הדמוגרפי היה גבוה? האם הוקרב דו של צברים, או הוקרבו העולם החדשים? הדיון שלו עוסק לא רק במציאות היסטורית אלא בדרכים שבהן התארגן והתבטא הזיכרון הקולקטיבי הישראלי בעשור שלאחר תש"ח.
      ממליצה לבדוק גם לגבי עובדות מספריות על חללי מערכות ישראל: http://www.hidabroot.org/he/article/208753

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: