מי כואב יותר את השכול: ויכוח בין עיתונאים

במקום לצטט את מסקנותיו המלומדות של עופר גרוזברד, שכבודו במקומו מונח, מה היה קורה אילו בני ציפר היה מצטט אמירות של חוקרים אחרים המנוסים במנטליות של הסכסוך הישראלי-ערבי, כמו פרופ' ישראל ברטל, פרופסור לפסיכולוגיה חברתית-פוליטית?

***************

ברשימתי הקודמת ניסיתי להסביר שהומור אתני עשוי להיות פוגעני, שלא לצורך, אם הוא מתבסס על סטריאוטיפ הנגוע באתנוצנטריות קיצונית (התנשאות כלפי ה"אחר").

עוד טענתי כי כל הומור המעורר צחוק על ה"אחר" מבוסס על סטריאוטיפ. סטריאוטיפ של ה"אחר" הוא כלי סוציולוגי מאוד שימושי המקצר את הזמן ל"זיהוי" ראשוני של אדם שאינו מוכר לנו. כך כשנודעים לנו פרטים שיוכיים או נרכשים של הזר יש בידינו לכל הפחות נקודת התחלה לקטלוגו, או אם תרצו, לקטלוגה של הזר/ה.

הויכוח בין ציפר וברקאי משיק לשאלה האם נשוא הויכוח – עצמת השכול – ניתן למדידה מדעית או שמא מדובר בסטריאוטיפ (שכפי שהסברתי, מספק בבוא הזמן בסיס להומור…)?

ברקאי אמר את שאמר בשידור חי ואחר כך התנצל – "שכול הוא שכול אצל כולם". בני ציפר תקף אותו מעל דפי העיתונות. רזי ברקאי לא נשאר חייב ופרסם תגובה לדבריו של בני ציפר, להלן, רזי ברקאי, "במלחמת האותיות – ציפר מנצח בגדול" (הארץ, 29.2.2016).

לטענתו, הפילטרים של הפרשנים עיוותו את מה שאמר בשידור חי:

"להלן עמדתי, בלי הפילטרים של הפרשנים: אין סרגל מדידה לבדוק עוצמות של שכול… דם יהודי יותר יקר לי מדם ערבי (קיבלתי לגיטימציה מאחמד טיבי, שבאחד הראיונות אתי אמר לי בפשטות מצמררת: כשערבי נהרג אני יותר עצוב) … אם לפשט את הוויכוח ביני לבין ציפר, הוא מסתכם במשחקי המלים שהוא כה אוהב: ויכוח על אות עברית אחת. הוא, ושכמותו, מבקשים להעניש את הפלסטינים. אני, ושכמותי, מבקשים להאניש אותם. בקרב האותיות הזה, ציפר מנצח בגדול.

 

תזכורת

האמירה של ברקאי בגלי צה"ל בעניין עצמת כאב השכול של יהודים לעומת ערבים גררה ויכוח עם בני ציפר, עורך הארץ.

בני ציפר יצא מגדרו ופרסם תגובה לדבריו של ברקאי בגלי צה"ל, בראש ובראשונה מכיוון שציפר טוען ש"כעיתונאי, רזי ברקאי מאכזב אותו מאוד". בני ציפר, "כן, השכול הישראלי כואב מזה הפלסטיני" (הארץ, 26.2.2016)

בני ציפר - mako

בני ציפר, באדיבות mako

ציפר אף טרח לחלק לברקאי "מחמאה", כך,

… ברקאי נהג כאילו נכנע ללחצים והתנצל בחצי פה באוזני ההורים השכולים שנפגעו כשהשווה בין השכול הישראלי לשכול של משפחות המחבלים הפלסטינים… אמירתו של ברקאי בתום התנצלותו הגלילייאית 'שכול הוא שכול אצל כולם', אידיוטית לא פחות מלהגיד שהשכול של יהודים גדול יותר מהשכול של ערבים, מכיוון שאיננו יכולים לדעת כלום בעניין זה.

במה טעה בני ציפר?

ראשית, גם ציפר מודה כי טרם הומצא מכשיר שמודד את עוצמת השכול,

לא נוכל לדעת באופן מדעי מי כואב יותר את השכול: יהודי או ערבי, אשכנזי או מזרחי, גבר או אשה… ייתכן שהורה פלסטיני חש פחות כאב מהורה יהודי, כפי שטענו אותם הורים שכולים שיצאו נגד ברקאי, וייתכן גם ההפך.

שנית, באותה נשימה ציפר אומר שברמת החברה אפשר גם אפשר לבדוק מדעית "פחות או יותר" את יחס החברה לשכול ואת מידת האמפתיה שחשה חברה מסוימת למי שהקריב את חייו למענה,

מה שאפשר לבדוק בכלים מדעיים פחות או יותר הוא את יחס החברה לשכול ואת מידת האמפתיה שחשה חברה מסוימת למי שהקריב את חייו למענה.

מישהו כאן שמע על מחקר מדעי שמודד "פחות או יותר"???

מדוע ציפר ודומיו לא מוכנים להודות בכך שמדובר בסטריאוטיפ? מדוע ציפר ממשיך את הטיעון ה"פסבו מדעי" שלו ואומר, "…כאן אפשר ומותר בהחלט להשוות בין החברה הפלסטינית לחברה הישראלית, ויש דרכים בדוקות למדי לעשות זאת?"

שלישית, אחרי ה"פילוסופיה בגרוש" שלו, מעז ציפר להביא כדוגמה את מחקריו של הפסיכולוג הישראלי עופר גרוזברד – שכתב בין היתר את הרומן "הערבי שבלב". רומן פוליטי-פסיכולוגי המנסה להתחקות אחר השורשים הנפשיים של הסכסוך הישראלי-ערבי. רומן שזכה ב-2000 בתואר "ספר השנה של אגודת הסופרים העבריים".

ציפר מסתמך על גרוזברד כך,

גרוזברד מעמיד זו מול זו את פרדיגמת החשיבה המסורתית, או השבטית, או המזרחית, המאפיינת את החברה הפלסטינית והערבית בכלל, ואת פרדיגמת החשיבה המערבית, המאפיינת במידה רבה יותר את ישראל. פרדיגמת החשיבה השבטית (הפלסטינית, לענייננו) מעמידה במרכז את הכבוד, ההזדהות עם הקולקטיב, הסמכותיות והכישורים החברתיים. ולעומתה, פרדיגמת החשיבה המערבית (ולענייננו כאן, הישראלית) מעמידה במרכז את ההישגים כנגד הכבוד, את האמפתיה לזולת כנגד ההזדהות עם הקולקטיב, את התקיפות כנגד הסמכותיות, ואת החשיבה הביקורתית כנגד הכישורים החברתיים.

 

מסקנה:

השאלה החשובה כאן היא האם ניתן לקבוע בוודאות את עוצמת השכול בכל חברה וחברה?  בויכוח בין ברקאי לציפר, ציפר יוצא כשידו על התחתונה. ראו מה היה קורה אילו במקום לצטט את מסקנותיו של המלומד עופר גרוזברד, שכבודו במקומו מונח, ציפר היה מצטט אמירות של חוקרים אחרים המנוסים במנטליות של הסכסוך הישראלי-ערבי. כמו למשל, ישראל ברטל, פרופסור לפסיכולוגיה חברתית-פוליטית שחקר את הסכסוך הישראלי-ערבי? את התשובה תוכלו לגלות בעצמכם.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • nina ramon  On 29 בפברואר 2016 at 1:37 pm

    אני חושבת שעצם השאלה מי כואב יותר שכול היא non-question

    • תרצה הכטר  On 29 בפברואר 2016 at 3:10 pm

      נינה, הצדק לכאורה עמך. שכן בני ציפר טוען שניתן לספק אמצעי מדידה מדעי לעוצמת השכול. אני מוצאת שהוא סותר את עצמו באמירה שהאמצעי הזה הוא "פחות או יותר" מדעי ואז כמובן השאלה שבכותרת היא non-question. אבל למקרה שאחד מקוראי הרשימה יטען שאפשר לבדוק עוצמת כאב השכול בכלים מדעיים, מעבר לכל ספק, השאלה "מי כואב יותר שכול?" אינה בגדר non-question.

  • shaultweig  On 5 במרץ 2016 at 3:41 pm

    עוד פעם אני חוזר לשנת 1973

    לאחר המלחמה המג"ד גרובר שהיה גם קצין וגם מאוד אנושי ואמפתי לסבלו של החייל הפשוט בגדוד אמר לנו שבניגוד לערבים (המצרים) לנו יש ערך לחיי אדם.

    באמת ?

    שר הבטחון משה דיין שאומר מספר פעמים בקשר לארדיניסט מפקד מעוז המזח "אני חוזר אתה לא חייב להיכנע",ציפה ממנו להיות אלעזר בן יאיר.

    הקרב על העיר סואץ ,כשלון קולוסאלי שגבה 70 הרוגים ויותר.

    הנסיון לכבוש את מוצב החרמון ב 8 באוקטובר עם זחלמים.

    נשק אישי שהיה עוזי ללא טווח ואף אן שהיו בו מעצרים

    • תרצה הכטר  On 5 במרץ 2016 at 6:58 pm

      תודה על התגובה. את עוצמת השכול אפשר או קשה למדוד מדעית – תלוי איזה מומחה שואלים. אבל כשאיש ציבור בכיר כמו משה דיין צוטט כאן כאומר מה שאמר וציפה ממפקד מעוז המזח להיות אלעזר בן יאיר – ברור שיותר חשוב היה לו להמשיך בקרב גם במחיר כבד של חיי אדם. האם זה מעיד שעצמת השכול שלו הייתה נמוכה? יכול להיות שהוא נקלע בתחילת המלחמה לפאניקה ושיקולי עלות תועלת השתבשו אצלו נקודתית.

  • galithatan  On 7 במרץ 2016 at 1:45 pm

    קודם כל, תודה על פוסט מעניין.
    אני נגד מדידת כאבים, כי זה משפיל ומבזה את מי שכואב לו. ובעיקר לא מתה על השוואות "הם" ו"אנחנו", כי גם בתוך ההם וגם בתוך האנחנו יש כל כך הרבה שונות.

    • תרצה הכטר  On 7 במרץ 2016 at 2:21 pm

      תודה גלית ! תוספת מיוחדת עבורך –
      אנחנו והם – מנגנון פסיכולוגי ידוע. יש מי שדומים לי יותר בדברים מסוימים ויש כאלו שלא. בתחום הרטוריקה יש לכך תפקיד חשוב. לאחד את התומכים מול היריבים.
      כללית, כל אדם באשר הוא מגדיר לעצמו מיהם הדומים לו ומי שונים ממנו. ולא נדיר למצוא שהשונים בתחום מסוים הופכים לדומים בתחום אחר.

  • יאיר דקל  On 25 במרץ 2016 at 10:28 pm

    אינני יכול להתייחס למדידה של עוצמת הכאב או עוצמת השכול. אבל ברור לי שבעת מלחמה משתמשים בצורה מאד ברורה בסטריאוטיפים ואז מדגישים את הקושי שלנו הוא הרבה יותר גבוה מן הקושי של האוייב. במשוואה זו נכללת גם עוצמת הכאב.
    רזי ברקאי יצא מתוך הסטריאוטיפ הזה ולכן קבל תגובה כל כך קשה.
    את דבריו של בני ציפר בנושא כאב השכול אינני מכיר ואיני מתייחס אליהם. אבל מן הטור הסטירי שהיה לו בהארץ, אני מניח שבני ציפר מסוגל להגיד כן ולא במשפט אחד.

  • תרצה הכטר  On 26 במרץ 2016 at 12:05 pm

    יאיר, אתה צודק שמלחמה, עימות, משבר, אירוע בלתי צפוי וכיו"ב – נתפסים בהתאם לסטריאוטיפ של כל צד המעורב בהם בין בעקיפין (ראה, ביבי על כל אירועי הטרור באירופה) ובין במישרין. החשיבה בעיתות שכאלו רחוקה מלהיות רציונלית.
    לדעתי, "כאב" לא רק נכלל במשוואה זאת אלא מעצים את הסטריאוטיפ וגם את הנרטיב – יהיו אשר יהיו.
    זה מסביר גם מדוע קשה לגשר בין צדדים יריבים כגון ימין-שמאל או ביריבות חוץ מדינתית.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: