הומור על פרענקים וערבושים

תראו לאן הגענו. בדיחות דויד לוי היו די פופלריות בשנות ה-80 רק בשל הפער הנתפס בין קבוצת הרוב האשכנזית לבין דויד לוי כסטריאוטיפ של מרוקאים. מאז דבר לא השתנה אצלנו. ולא רק זה – יש מי ששם באותו סל ממש הומור נוסח "מרוקאי סכין" והומור הלועג  ל"ערבושים".

***********

הדרך הבוטה ביותר להפגין פער בין תרבותי היא לעשות שימוש בהומור אתני מתוך כוונה לעלוב ב"אחר" ולהשפילו על היותו חלק מקבוצת מיעוט באוכלוסייה, השונה מקבוצת הרוב. מכנים זאת הומור אתני הנגוע באתנוצנטריות מופרזת (יובהר להלן).

קבוצה אתנית

קליפורד גירץ, האנתרופולוג, קבע שמה שמגבש בני אדם ל"קבוצה אתנית" הם, מצד אחד, גורמים אובייקטיביים, שיוכיים, שאין לנו שליטה עליהם – כגון, מוצא ותכונות ביולוגיות. לעומתם, קיימים גם גורמים נרכשים והם סובייקטיביים ההופכים בני אדם לקבוצה אתנית. לדוגמא – אוכלוסייה המתגוררת במיקום גיאוגרפי מוגדר ויש לה "אבות מייסדים" משותפים, שפה, דת, מנהגים ודפוסי התנהגות משותפים. כל הנ"ל יוצרים קווי מיתאר לזהות אתנית.

מה שקורה בדרך כלל – עקב מלחמות, הגירה, מסחר וכיוצא באלה, או עקב הסקרנות הטבעית להכיר תרבויות אחרות – הוא מה שנקרא "פער בין-תרבותי" – שבחלקו הוא פער שבתפיסה. עקב השוואה עם ה"אחר" – שיכול להיות בקבוצת המיעוט או הרוב האתני – נוצרת הזהות האתנית הייחודית.

על בסיס תפיסות של פער בין תרבותי צף ועולה בדרך כלל הומור אתני, המבוסס על הסטיריאוטיפ של ה"אחר", כפי שיוסבר להלן. אבל גורם נוסף ושמו "אתנוצנטריות", שיוסבר להלן, מלבה יצרים של "עליהום". מכאן נולד הומור אתני שלא נועד לשם השעשוע בלבד. הומור על פרענקים ועל ערבושים הוא מן הסוג הנובע מאתנוצנטריות.

הומור אתני וסטריאוטיפ

סטריאוטיפ מכיל אספקט תרבותי חזק. בני האדם בונים לעצמם תמונה מנטלית של סביבתם כדי להתמצא בה. מתרחש תהליך פסיכולוגי בו נוצר הסטריאוטיפ. יש בו יסודות חיוביים – הוא מאפשר התמצאות קלה במרחב התרבותי והחברתי – אבל גם יסודות שליליים. התוכן העובדתי שבו מאוד מעוות שכן הוא מבוסס בעיקר על תפיסות והכללות. יתרה מכך, סטריאוטיפ בנוי בדרך כלל על אמיתות שאיש אינו רוצה להתווכח איתן ולכן הוא שורד גם כאשר האדם לומד שבעצם הדברים שונים ממה שסיפרו לו.

כל סוגי המגעים בין התרבויות מייצרים דעות, אמונות ועמדות מגובשות לגבי ה"אחר". "דימויים" של ה"אחר" – סטריאוטיפים – הם הבסיס ל"הומור אתני". סטריאוטיפים שאותם מאמצת קבוצה בעלת זהות אתנית מוגדרת, הם אבני יסוד להומור האתני מכיוון שהם מהווים הנחות יסוד הדרושות לשם יצירת הומור אפקטיבי – הומור המבוסס על רעיון מובן שאין צורך להתאמץ כדי לעכלו.

גם אם לא כולם שותפים לתפיסה הסטריאוטיפית כלפי קבוצות היעד. יש כאלו שפשוט נהנים מהומור אתני. גם כאשר אדם לא מקבל סטריאוטיפ מסוים, הוא יקבל אותו באופן זמני כדי ליהנות מההומור.

הומור אתני ואתנוצנטריות

כדי להסביר מדוע הומור אתני פופולרי בעולם משתמשים חוקרים מתחום הפסיכולוגיה במושג "אתנוצנטריות". הגדרה קלאסית של המושג אתנוצנטריות מתייחסת לפרספקטיבה של חברי קבוצה בעלי זהות אתנית משותפת. חברי הקבוצה רואים עצמם במוקד וכל היתר נחותים יחסית אליהם. בני הקבוצה מטפחים גאווה עצמית, מתגאים בעליונותם היחסית ומאדירים את עצמם לעומת ה"אחר" הנחות.

אחת הטענות הקיצוניות שהועלתה במחקרים על אתנוצנטריות אומרת שדימוי סטריאוטיפי שמדביקים ל"אחר" הוא דרך תת-הכרתית להצדיק את העוינות שמרגישים כלפי אחרים. עוינות הצומחת מתוך אתנוצנטריות.

אפטה (Apte), אנתרופולוג של הומור בחברות קדומות ועכשוויות, גילה שכל עמדה קבוצתית הכרוכה בהאדרה עצמית ושנאת אחרים, בסטריאוטיפיזציה ובדעות קדומות מקורה באתנוצנטריות. אם תרבויות אחרות נחשבות כנחותות בעיני הרי זה מעלה את ערך הדימוי העצמי שלי. דעה קדומה שאימצנו מחזקת אתנוצנטריזם, כפי ששלילת הערכים התרבותיים של אחרים מטפחת הערכה עצמית ותחושות של עליונות.

ציטוט מהכתבה פרענקים וערבושים ימחיש את הפגיעה שחשה קבוצה אתנוצנטרית ווכיצד אותה קבוצה עצמה נגועה באתנוצנטריות כלפי ה"אחר":

את בדיחות דוד לוי סיפרה מתוך כאב בתו, חברת הכנסת אורלי לוי־אבקסיס, בראיון טלוויזיה לפני כמה שבועות… אבל היא עצמה השתמשה באותם אמצעים כדי להשפיל ערבים. נציגת 'ישראל ביתנו' … לוי־אבקסיס, לא תבחין כמובן בקשר בין הגזענות הטראומטית כלפי אביה לגזענות הזאת [נגד ערבים, תה.], שגם מפלגתה שותפה בכירה לה.

מה שנחשב כגזענות בעיני לוי-אבקסיס הוא בעצם הומור אתני המבוסס על סטריאוטיפ המרוקאי. אין בהן כדי לעלוב אלא כדי לשעשע. לעומתו, בדיחות על ערבושים מבוססות הן על סטריאוטיפ והן על אתנוצנטריות מתוך כוונה לעלוב ולהכפיש.

הומור אתני לא חייב להיות פוגעני

באופן כללי הומור אתני עונה על צורך אנושי לשחרר קיטור. זאת גישה שואבת מהתיאוריה הפסיכו-פונקציונלית של פרויד על בדיחות.

אבל הפונקציה הסוציולוגית החשובה ביותר של הומור אתני היא פיקוח על הסולידריות הקבוצתית וגם ניהול קונפליקט בין קבוצות. כאמצעי לפיקוח חברתי, ההומור האתני נותן ביטוי ישיר או עקיף למאפיינים סוציו תרבותיים של הקבוצה, מעודד זהות אתנית חזקה ודימוי עצמי חיובי של בני הקבוצה, ומאידך עשוי לשלול על ידי לעג  את מי שאינו קונפורמי לנורמות תרבותיות קיימות או מי שמכחיש זהותו האתנית כדי להשיג רווח אישי.

האם בהומור אתני יש כללים של "מותר" ו"אסור"? – אין "מותר" ו"אסור". הדרך הבוטה ביותר להפגין פער בין תרבותי היא כאשר עושים שימוש בהומור אתני כדי לפגוע בקבוצת מיעוט. במיוחד כשהדבר נובע מאתנוצנטריות מופרזת. בישראל, פער בין תרבותי בין קבוצת הרוב וקבוצות מיעוט היה והינו עדיין מקור לחוסר הבנה ומתח, למרות שמדובר בהבדלים שבתפיסות בעיקר. בנסיבות המתאימות, השלב הבא הוא הבלטת האתנוצנטריות ופגיעה ב"אחר" באמצעות הומור אתני.

בכתבה דלעיל, "פרענקים וערבושים", מובאת הבדיחה הבאה: "דוד לוי הולך עם אשתו ובנם. הילד נופל לבור. לוי שואל את אשתו: 'נוציא אותו, או שנביא אחר?" – הומור שאינו נגוע באתנוצנטריות.

ציטוט מתוך אותה כתבה ידגים את הסטריאוטיפ העומד בבסיס ההומור הפוגעני, הומור אתני נגוע באתנוצנטריות מופרזת,

"המסר זהה: פרענקים וערבושים מתייחסים בזלזול לחיי ילדיהם. השכול שלהם הוא לא השכול שלנו. אנחנו מקדשים את החיים ("טוב למות בעד ארצנו"), והם מקדשים את המוות. להם לא אכפת שילדיהם מתים, יש להם הרבה; הם לא בני אדם כמותנו. את מה שסיפרו לנו אז על המזרחים מספרים עכשיו על הערבים — "מרוקאי סכין", או "מוות לערבים" — והדה־הומניזציה לעולם נשארת. משה יעלון, גלעד ארדן ורוני אלשיך אומרים שאי אפשר להשוות בין השכול שלנו לזה של הפלסטינים, ונפתלי בנט אומר שהם שולחים את ילדיהם למות בעבור בצע כסף … ההתנשאות השפלה של השרים כלפי רגשות ההורים הללו מכוונת כמובן לליבוי היצרים הכי נבזיים בחברה הישראלית. אם אינם בני אדם כמונו, כי אז מותר לנו, בני העם הנבחר, לעולל להם הכל. ראו אותנו, כמה קדושים ונעלים חיינו; ראו אותם, הפראים, כמה נחותים הם.

"עכשיו", ממשיכה הכתבה, "מספרים את הבדיחות מהסוג דלעיל גם שר הביטחון, שר החינוך, השר לביטחון פנים וגם המפכ"ל החדש. כי עכשיו זה מותר. כי עכשיו מספרים אותן על ערבים [תה.]".

אף-על-פי-כן גם בעיתות של מתח תוך תרבותי או בין-תרבותי אפשר גם אפשר שהומור אתני יהיה שפוי, ולא נגוע באתנוצנטריות. בזאת גדולתה של שלישיית הבידור "הגשש החיוור"

קחו לדוגמא סטנדאפיסט/ית. איך הם מתנהלים ב"פורום ציבורי?" –  אחת הטכניקות היא לשאול כמה משתתפים ממוצא מסוים יושבים באולם. כך מוודאים ממה עליהם להימנע כדי לא לפגוע בקבוצה בקהל. טכניקה נוספת של סטנדאפיסטים תהיה להשתמש ב"הומור עצמי" ובכך להקטין את פרופיל הקבוצה החברתית שאליה שייך הקומיקאי. מיד בתחילת הערב מזהים מי בקהל מזוהה עם המוצא האתני שלנו (הסטנדאפיסטים) ומספרים בדיחות המבוססות על הסטריאוטיפ הרלבנטי. רק אחר כך פונים לעסוק בהומור אתני המכוון ל"אחר".

אי אפשר לסיים רשימה על הומור אתני/גזעני מבלי להתייחס ללהקת הגשש החיוור. הלהקה, ששמה הולך לפניה עד עצם היום הזה. הגשש החיוור שאבה את נושאי הבידור שלה מפערים בין תרבותיים באוכלוסייה הישראלית . אבל ההומור שלהם האיר פנים לכל. הוא אפשר לכל אחת ואחד לצחוק לפחות על מישהו. בנוסף כדי להיות פופולאריים – נמנעו הגששים מנושאי אקטואליה ופוליטיקה.

המופיעים היו גברים בלבד. הם הצליחו לצחוק מתוך טוב-לב על כל קבוצה חברתית. זאת על אף שהשתמשו בצורה מוגזמת בתנועות, הבעות פנים, תלבושת והיגוי של קבוצות אתניות. מחברי המערכונים של הגשש החיוור היו יוצאי תרבויות שונות בישראל – בעיקר אשכנזים וספרדים. הם דאגו להעשיר את המערכונים בתכנים עלילתיים מוכרים לכולם ולהתבסס על סמלים, גיבורים וטקסטים פופולאריים כגון התנ"ך. כל זאת בכדי לאחד את הצופים ולהאיר פנים לקהל בכללותו.

סיכומו של דבר, הומור על פרענקים וערבושים לוקה באתנוצנטריות מופרזת, מעל ומעבר לתפיסת ה"אחר" כשונה. יש בו כוונה לעלוב ולפגוע ולא לשעשע תוך הבלטת הפער הבין-תרבותי.

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • galithatan  On 27 בפברואר 2016 at 9:38 am

    הסברת את הפונקציה הסוציולוגית של הומור אתני – אני חושבת שמכיוון שלכל קבוצה יש את ההומור שלה, זה לא באמת פוגע בקבוצות האחרות, כי כל קבוצה צוחקת בתורה. כשזה כבר מול עם אחר, עלול להיות יותר בעייתי. אבל לא הייתי מכניסה את בנט לכאן: לא זיהיתי אצלו חוש הומור שרלבנטי לדיון. וגם לא האחרים שציינת. הם רציניים לגמרי, וזה הרבה יותר גרוע.

    • תרצה הכטר  On 27 בפברואר 2016 at 12:00 pm

      תודה על התגובה! את בנט ציטטתי כדי להראות מהו הסטריאוטיפ העומד בבסיס ההומור המכוון נגד ערבים. הומור אינו אלא תוצר של סטריאוטיפיזציה.
      אני מקווה שעשיתי הבחנה ברורה בין הומור אתני של קבוצה (הומור עצמי, דוגמת ההומור היהודי) והומור אתני על קבוצה אחרת…..

  • shaultweig  On 5 במרץ 2016 at 3:31 pm

    אני לא חושב שאפשר לזהות פרענקים/מזרחים יחד עם אתנוצנטריות. נכון מאוד שמי שהופנה לפריפריה ועבר תהליך של הפגרה היו היהודים שהגיעו בעיקר ממרוקו, היה ניסיון לדחוק את היהודים שהגיעו מעיראק לפריפריה אבל הנסיון נכשל.
    המימסד השולט של הממשלה/סוכנות היה רובו ככולו אשכנזים והוא זה שהפלה לרעה את המזרחים בכך ששלח אותם לפריפריה. לא אני המצאתי את הטענה הזאת ,אפשר למצוא את הדברים בספרה של אניטה שפירא "ככל עם ועם".אניטה שפירא כתבה גם על החלוקה למועצות אזוריות שפעלה לטובת אוכלוסיה שברובה היתה אשכנזית.

    כאשר מגיעים ל every day אני מנסה לברוח ולהתרחק מרועי חסן,עמיר בניון,אייל גולן והצל. לתוך הרשימה המפוקפקת הזאת אפשר להכניס גם את מירי רגב שעסקה בהלהטת הרוחות בהר הבית.

    • תרצה הכטר  On 5 במרץ 2016 at 7:06 pm

      תודה על התגובה. הנה שוב מה שאני טוענת –
      הדרך הבוטה ביותר להפגין פער בין תרבותי היא כאשר עושים שימוש בהומור אתני כדי לפגוע בקבוצת מיעוט. במיוחד כשהדבר נובע מאתנוצנטריות מופרזת. בישראל, פער בין תרבותי בין קבוצת הרוב וקבוצות מיעוט היה והינו עדיין מקור לחוסר הבנה ומתח, למרות שמדובר בהבדלים שבתפיסות בעיקר. בנסיבות המתאימות, השלב הבא הוא הבלטת האתנוצנטריות ופגיעה ב"אחר" באמצעות הומור אתני.
      כלומר, הומור כשלעצמו לא חייב להיות פוגעני. הגששים לדוגמה הפגינו את הסטריאוטיפ של המזרחי רק בלבוש, באופן הדיבור ובמנהגים. אף פעם לא השתמשו בכינויי פוגעני בהומור שלהם, כמו "פרענקים" – כינויים כאלו המשובצים בהומור אתני נובעים מאתנוצנטריות מופרזת.

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: