הסברה: המשפחה המורחבת

הטראומה היא אותה טראומה, בעיני כולם. הטרור הוא אותו טרור. אבל מה אמור להיות סגנון השיח בתוך המשפחה על המצב והטרור? איך יתגלגלו הדברים במפגש מתוכנן של פלג שלם במשפחתנו? האם ההתרגשות הראשונית תתגבר על חילוקי הדעות האידיאולוגיים במשפחה המורחבת?

******

לפני כחצי שנה קיבלנו הודעה משמחת מקרובי משפחה שגרים בקליפורניה. מיכאל להמן, אשתו מילי ואחותו קארין קירשנר יבקרו כאן "אחרי החגים". הם לא ביקרו בישראל מזה ארבעה עשורים. בפעם האחרונה שבה נפגשנו הם היו ילדים והתלוו להוריהם. את הביקור הנוכחי בישראל, שהחל אתמול, הם תכננו בקפידה רבה תוך שיתוף פעולה נמרץ של כל הקרובים בארץ. אט-אט הם פרסו בפנינו את תוכניתם. ככל שחלף הזמן התרבו הדוא"לים והתגבשו תוכניות מדויקות מבחינת התזמון והמשתתפים במפגש. הרצון המשותף לערוך מפגש צאצאים של משפחת להמן לדורותיה סחף את מרבית בני המשפחה ואיש לא תיאר לעצמו שבבא רגע האמת יהיה עליו להיות סוכן בזעיר אנפין של משרד ההסברה. איש לא חשב על המלכודות הכרוכות בכך. והנה נקלענו לתוך קלחת של גל טרור.

הכל התחיל בעבר הרחוק, בקשר משפחתי הדוק בין אחים: סבתי לבית להמןסופי צ'רניאק – ופריץ להמן, נכדיהם של הרב, ד"ר מאיר להמן. המפגשים ביניהם היו ממוסדים ומתוזמנים להפליא. סבתי עלתה ארצה מגרמניה עם בני משפחתה עוד בטרם החלו אירועי השואה הנאצית. פריץ להמן מעולם לא התגורר בישראל. בצעירותו עזב את גרמניה הנאצית והתיישב בארצות הברית, שם למד רפואה והתמחה ברפואת אף-אוזן-גרון. בנו מיכאל ובתו קארין גדלו באווירה של זיקה למשפחה שבישראל ולמדינת ישראל, כארץ שבה חי עם ישראל לבטח. הקשר המשפחתי נמשך גם לאחר מותו של פריץ ושל אחותו סופי. מיכאל וקארין החליטו שהגיעה העת לחדש כקדם את המפגשים המשפחתיים ואת הקשר בין הפלג האמריקאי והישראלי של צאצאי להמן אלו.

משבר בטחוני מדיני והפוטנציאל למשבר משפחתי

רבות דובר על תיירות בימים של משבר בטחוני מדיני. אחרי מבצע "צוק איתן" החמיר המשבר התיירותי ביתר שאת. המבצע הצבאי התפרס על פני חודשי קיץ 2014 שבדרך כלל מציינים בהם את שיא עונת התיירות. הסטטיסטיקות מראות שמאז "צוק איתן" התיירות לישראל דעכה ולא שבה למצבה הנורמלי. תיירים מסרבים להגיע לישראל בגלל המצב הביטחוני, ואלו שמגיעים לכאן עושים זאת בעיקר עקב זיקה לקרובי משפחה שלא התראו עמם זמן רב.

זו לנו הפעם הראשונה שאנו ניצבים בפני דילמה מהותית ותוהים כיצד לא להיקלע לחילוקי דעות ולהפר את השמחה המשפחתית שבמפגש המתוכנן בימים אלו. כפי הנראה נידרש לתחכום ופרשנות "נכונה" של המצב ונצטרך להסביר לעצמנו ולקרובינו את הקלות הבלתי נסבלת שבה מתרחשים האירועים האחרונים. הנושא בוודאי יעלה בשיחות שכן יהיה צורך לכוון את קרובינו ולאלצם להביא בחשבון שהתכניות שעליהם עמלו זמן רב בתשומת לב מירבית, עלולות להשתנות. הם אמנם בחרו בתל אביב כיעד המוצא שלהם לכל יעדיהם התיירותיים, אבל פה ושם ישהו בצפון ובדרום, וגם בירושלים.

אבל לא בכך טמונה המלכודת. עזרה בתכנון מסלול מחדש אינה מלאכה קשה. הסבר ופרשנות למצב הנוכחי הם הבעיה. המשבר המדיני עלול להוביל למשבר משפחתי.

אין ספק שתיירים המגיעים לישראל מודעים לסכסוך הישראלי-ערבי/פלסטיני ולהשלכותיו האפשריות על תוכניותיהם בעת שהותם כאן כתיירים. הם גם מבינים שהציבור נחלק ליריבויות אידיאולוגיות בנוגע לסכסוך. יחד עם זאת, במפגש משפחתי מורחב הנושא הזה הוא בנפשנו.

הסברה – מאיזו נקודת מבט?

אני לא רוצה להישמע כאדם פסימי אבל ברור לי עד כמה רבים הסיכויים שהמפגש המשפחתי יחשוף לראווה את השסעים העמוקים בחברה הישראלית. לנוכח טראומת גלי הטרור אי אפשר לשתוק ולהשתיק זרמים הקיימים לא רק בחברה בכללותה אלא בקרב המשפחה המורחבת.

עד אתמול, כשנחתו השלושה בישראל, ברכתי על היוזמה לחלק את המפגש לשניים. מפגש אחד עם הפלג ה"חילוני" של המשפחה בתל אביב. מפגש שני עם הפלג ה"דתי" של המשפחה בירושלים. שכן ממילא מספר הנפשות בכל אחד מהמפגשים ממלא אולם שלם. לפני שאתפס כמי שבוחלת בקשר עם שומרי המצוות שבמשפחה אבהיר כאן שהקשר המשפחתי שלנו איתן ויציב. הוא נבנה והתפתח על ידי דור הסבים והסבתות שלנו. אנו משפחה מאוד מלוכדת ומעולם לא ייחסנו חשיבות לסממנים כמו שמירת מצוות ושמירת השבת. עניינים אלו התגמדו לנוכח השמחה שבמפגשים המשפחתיים שערכנו כשעוד היינו שבט מצומצם.

והנה בא המשבר המדינתי וטורף את כל הקלפים. כמו כל אירוע טראומתי שאנו מתבקשים להתייחס אליו ולהבהיר אותו לעצמנו ולאחרים, גם בגל הטרור הנוכחי (האינתיפאדה השלישית, אם תרצו), אני מוצאת צורך בכך, אבל הפעם צפה ועולה דילמה שלא חלמתי שתעלה. הרי השאלות יישאלו. שלושת בני המשפחה שהגיעו אתמול מארה"ב יודעים היטב מה המצב כרגע.

כולנו רואים עין בעין את גל הטרור כאיום על ביטחוננו האישי וכבעיה לאומית. כולנו חשים חרדה מפני הבלתי צפוי: האם הפיגוע הבא יתרחש לידינו? האם ילדינו בטוחים כשהם בגן ובבית הספר? האם הפועל בבניין הסמוך הוא אחד מאותם נערים שעלולים לפגוע בנו? האם להימנע משימוש בתחבורה ציבורית? אבל האצבע המאשימה תופנה לאן שהוא. המציאות בהכרח תגרור פרשנויות ובתוך כך תקבל צורה דרך משקפיים כאלו או אחרים של בני המשפחה.

 הטראומה היא אותה טראומה, בעיני כולם. הטרור הוא אותו טרור. אבל מה אמור להיות סגנון השיח בתוך המשפחה על המצב והטרור? איך יתגלגלו הדברים במפגש מתוכנן של המשפחה המורחבת? האם ההתרגשות הראשונית תתגבר על חילוקי הדעות האידיאולוגיים במשפחה?

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • צבי כהן  On 14 באוקטובר 2015 at 8:55 pm

    תודה ששתף אותנו בהתלבטותיך. לי נראה שאין חלוקי דעות מהותיים על מה שמתרחש היום אלא מה שהביא לתיסכול הצעירים הערבים משני צידי הקו הירוק.. ועל זה לא צריך לדון עתה.
    יפה שהקשר בין המשפחות לבית לאהמן בכל מקום שהם נשמר כה יפה.עוד הערה: דר' פריץ לאהמן כבר היה רופא א.א.ג. במיינץ וזכיתי לטיפולו שזכור לי היטב. לע"ד הוא היגר לאמריקה באמצע שהת
    1938. מבי כסן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: