לטבול בשקט במקווה

 

זאת הכותרת בהארץ היום, למאמר שפורסם בעמוד השני של העיתון: תנו לטבול בשקט. הכותרת משכה את תשומת לבי. פומביות שכזאת לנושא הטבילה במקוואות היא בהחלט חידוש מנקודת המבט של האוכלוסייה החילונית בישראל.

*******

אני מעדיפה בדרך כלל לעיין בעמוד 2 בעיתון הארץ. מאמר המערכת ומאמרי דעה של פובליציסטים כמו גדעון לוי יגיל לוי וארי שביט שפורסמו היום בעיתון בעמ' 2 עוסקים בנושאים מהאקטואליה האחרונה והלפני אחרונה. טבילה במקווה הוא נושא חריג שאין מרבים לעסוק בו בעיתון של חילונים. לכן, לפני כל דבר אחר, עיינתי במאמר העוסק בו.

טבילה במקווה היא פעילות שמרבית הכלות (גם החילוניות) נחשפות אליה לפני החתונה. ככלה צעירה, סמוך לחתונתי גם אני טבלתי במקווה. בכך הרגשתי שאני יוצאת ידי חובה וממלאת מצווה עתיקה בדת היהודית שאליה אני משתייכת. מאז לא רק שלא טבלתי במקווה אלא שהסחתי דעתי מהנושא לחלוטין. שכן מה לי ולמצווה זאת? אינני חלק מהקהילה הדתית. כך תירצתי את חוסר התעניינותי בנעשה בתחום הזה.mikvah

המאמר של רבקה נריה – בן שחר, "תנו לטבול בשקט", צד את עיני בהיותו נושא שמחוץ לתחומי התעניינותי ובוודאי גם מחוץ לתחומי הדיון המקובלים של הציבור החילוני (שרובו אהב את ספרו של אשכול נבו "המקווה האחרון בסיביר"). הופתעתי לגלות כמה וכמה סוגיות שהעלתה רבקה בהקשר לטבילה במקווה, שעורך עיתון הארץ מצא לנכון לפרסם בעמוד השני של העיתון.

ראשית, נדהמתי להתוודע לתיאור המצמרר של הטבילה במקווה, אותה מתארת רבקה. התאמצתי להיזכר בחוויה הפרטית שלי מלפני שנים. אודה שבמקווה שבו טבלתי אני, בעיר תל אביב, המים היו נעימים. הבלנית הייתה קורקטית ומסבירת פנים. ואני כשלעצמי רק רציתי לסיים את תהליך הטבילה במקווה ולקבל אישור המעיד על מילוי המצווה. התיאור שמצאתי במאמר של רבקה לא הדהד אף אחד מהפרטים שהיו זכורים לי מחווייתי האישית. רבקה מתארת טבילה במקווה ישן בירושלים. היא קובלת על כך שהבלנית התעקשה ללוות את הטבילה והקפידה לשאול את רבקה כל שאלה אפשרית, כאילו הייתה רבקה חדשה בעניינים אלו: "האם יש לך איפור בעיניים? איך נכנסת ככה?" ואז קבעה חד משמעית, "אצלי לא תטבלי ככה!". הבלנית הזאת מצטיירת במאמר כרס"ר המרבה להשפיל כל חייל וטירון הנקרים בדרכו.

שנית, היה עוד תיאור של טבילה במקווה אחר. מקווה קונסרבטיבי באמריקה. קודם כל שאלתי את עצמי האם בישראל יש מקווה קונסרבטיבי? או שמא המקוואות בישראל כולם פועלים במתכונת אורתודוכסית? אין לי תשובה לכך. כבר אמרתי שתחום המקוואות כלל אינו נהיר לי ואינני מחפשת בדרך כלל מידע על כך. מסתבר שרבקה היא אישה שומרת מצוות וגם פמיניסטית, כהצהרתה. במקווה הירושלמי היא חוותה דיסוננס ופער בין מה שהיא חושבת ומרגישה לבין מה שהיא עשתה שם. לעומת זאת, רבקה לא חוותה שמץ של דיסוננס כזה במקווה בארה"ב. במאמר היא מתארת שלפני שטבלה במקווה האמריקאי "ביררה שהמקום כשר". בהמשך היא מספרת שהמקום היה "מפואר" (האם מקווה אמור להיות מפואר? האם זה משפר את מילוי המצווה? אפילו הדיוטה כמוני סבורה שדווקא אצל יהודים אין כל חשיבות לפאר ולהדר כשמתפללים וכשממלאים מצוות.) עוד מספרת רבקה שהחוויה הקנתה לה בפעם הראשונה בחייה "חוויה שלמה, של נפש, רוח וגוף". והיא מסבירה: "לא נשאלתי שאלות פולשניות, אבל נשאלתי שאלות של בחירה (כגון, את בכלל רוצה שאכנס? להשאיר לך אור מעומעם? נעים לך כאן? תרצי שאצא ותוכלי לטבול ולהתפלל לבד?)". ובהמשך מתברר כי למקווה הזה באות גם "נשים הרוצות לטבול כי יש להן מבחן מחר, או ראיון עבודה, או כי הן רוצות לחוות חוויה רוחנית-פיזית-דתית משמעותית. ואיש אינו שואל ואינו שופט".

שלישית, וכאן טמון העוקץ, רבקה מספרת ש- 13 נשים עתרו השבוע לבג"ץ, יחד עם עמותת "עתים", ודרשו לאפשר לנשים  מכל הזרמים לקיים את המצווה הזאת על פי אמונותיהן ומנהגיהן. טענתן היא, "במרכז העתירה עומדת זכותן של נשים לאוטונומיה אישית ולצנעת הפרט בעת קיום מצווה דתית"

רביעית, אם לא די בזה, ביום שלישי התקיימה הפגנה תחת הכותרת "תנו לטבול בשקט". הנשים שהפגינו החליפו ביניהן דעות. אחת מהן דווקא הצליחה לחלץ מנבכי זיכרוני פרט שגם אני חוויתי כשאמרה, הטבילה במתכונת הנוכחית גורמת לי "לעצום עיניים, לעשות את זה מהר, ולברוח". גם במקרה הפרטי שלי הרגשתי כך ,אבל זה קרה לא בגלל הבלנית אלא בגללי. הגעתי למקווה מתוך ציות ולא מתוך רצון. רציתי "לעשות את זה מהר ולברוח".

חמישית, המאמר מגדיר נשים שטובלות במקווה, אלו שעתרו לבג"ץ, כ"נשים עצמאיות וחזקות". נשים ש"אין זה מתקבל על הדעת שישלימו עם סיטואציה משפילה כזאת". נשים אלו טוענות, "במדינה דמוקרטית אין לאלץ אותנו לבחור בין אמונה דתית לפמיניזם. אנו חופשיות להישאר נאמנות לאמונתנו, הדתית, וגם לשמור על שלמות הגוף והנפש. אפשר ומותר לטבול לבד…" הן מצהירות כי זהו מאבק פוליטי, לא דתי. שכן המקוואות הם מקומות ציבוריים. הם ממומנים מכספי המסים של כולנו. עליהם לספק שירותי דת ותו לא, הגוף שלנו ברשותנו."

מעורבות בג"ץ בעניין זה והבאת הנושא לדיון ציבורי באמצעות הפגנת מחאה ופרסום מאמר בהארץ מהווים מהלך שלא הייתי מצפה שיקרה. פומביות שכזאת לנושא הטבילה במקוואות היא בהחלט חידוש מנקודת המבט של דיון ציבורי והתייחסותה של האוכלוסייה החילונית בישראל לנושא.

 הערה של מגיב לרשימה: בוואינט פורסמה סדרה של כתבות בנושא, חלקן מציגות את הצד השני של המטבע: הבלנית.

21.7.15 – הבלנית צעקה עלי: לכי לטבול במקווה רפורמי…

23.7.15 – המחאה הלבנה של הפמיניזם הדתי: אני עם הבלניות

19.7.15 – בג"ץ המקוואות: רוצות לטבול בלי הבלנית

27.6.11 – בלנית? לא, תודה

21.7.15 – אל תשפכו את הבלנית עם מי המקווה

24.2.15 – בלניות הן לא שוטרות טהרה

20.7.15 – בג"ץ המקוואות – מחלישים את הנשים שלנו, מחובתנו להתערב

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • shaultweig  On 23 ביולי 2015 at 8:46 pm

    מאמר תגובה ב YNET

    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4683447,00.html

    • תרצה הכטר  On 23 ביולי 2015 at 10:53 pm

      חן חן לך על הקישור למאמר התגובה.
      לכל צד יש צד שכנגד. כל הכבוד למי שיזמה להציג את המציאות מנקודת המבט של הבלנית, שמאמינה כי היא עושה שליחות חשובה. שכרה בכסף אמנם מועט אבל שכרה בסיפוק ובהשגת המטרה הרוחנית רב ביותר.

      • מעין  On 24 ביולי 2015 at 10:39 am

        מאמר התגובה עלוב וכלל אינו נוגע בעניין. איש לא יצא כנגד העסקת בלניות, רק כנגד הפיכתן לשוטרות הדת במקום לתומכות בזכותה של אישה לטבול כרצונה (כולל ללא בלנית). מה הקשר בין הבג"צ לבין שכר הבלניות? מה הקשר בין הבג"צ לבין היותה של הבלנות עבודה קשה? אין שום קשר.

  • תרצה הכטר  On 24 ביולי 2015 at 3:17 pm

    הרשימה לעיל אינה מיועדת להגדיר דימויים של בלניות. הרשימה נועדה בראש ובראשונה להראות שהשיח על הבלניות והפמיניזם הדתי מצא – לאחרונה ובמפתיע – אכסניה גם בעיתונות החילונית, "הארץ". בעיתון זה אין מדור מיוחד ליהדות – בניגוד לעיתונות מקוונת אחרת. ובכל זאת השיח חדר לספירה החילונית. וזה החידוש.

    ואם כבר שואלים מאיפה נולד הדימוי הזה של "הבלנית השוטרת"?
    הבלנית אילנה כהן מטבריה מאמינה שבבני ברק יש בלניות חטטניות (לא משתמשת בדימוי "שוטרת" ומסתפקת במונח "חטטניות").
    משמע שהביקורת כנגד החטטניות היא שכפתה על הבלניות את הדימוי "שוטרות".

    חז"ל כבר אמרו: "אין עשן בלי אש". אם זה אכן כך, זאת מציאות עגומה.

  • צבי כהן  On 26 ביולי 2015 at 3:37 pm

    ב"ה.המקואות הן שירות לציבור שבדרך כלל ניתן ברמהדי גבוה מבחינת. במו כל שירות בפריסה ארצית יש מקומות טובים וטןבים יותר ויש בו עובדות מצוינות ומתאיות ויש גם פחות מהן.עבודת הבלנית היא קשה ושכרה מועט ילכן בדרך כלל עושות אותו נשים שראות ו שליחות למען הקהילה.אך יש מקומות שבאין ברירה משרתות נשים פחות מתאימות לתפקיד. וכן יש השפעת גומלין בין הקהילה לאופי ורמת השרות הנתן כמו בכל שרות ציבוי קהיתי אחר. כל אחת יכלה לבחר לה אתמקום המתאים לה ובמיוחד בעיר גדולה. אין מקוואות אורתודוקסיות, קונסרבטיביות אורפורמיות. יש מקוואות כשרות ולא חשוב מי מנהל אותן.

    • תרצה הכטר  On 26 ביולי 2015 at 10:22 pm

      צבי, עד היום לא שמענו מהתקשורת החילונית דבר מכל המתרחש במקוואות. באתר NRG יש מדור יהדות וגם שם לא עסקו במקוואות. אבל בעקבות התעוררותן של פמיניסטיות דתיות שרוצות שינוי השתנה יחסו של עורך עיתון הארץ לנושא זה. כמובן שסיפור פמיניסטי תמיד ימצא אוזן קשבת בעיתון. הבעיה היא שחסר לקורא מידע בסיסי וחבל .
      תודה על תרומתך.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: