מלחמות כמיתוס

מלחמת ששת הימים הייתה חוויה משותפת שנתפסה כ"אתחלתא דגאולה" על ידי מרבית הציבור [החילוני] בישראל. חלק נכבד מהציבור דאז (1967) אף דימה את תוצאותיה ל"ניצחון הגדול ביותר של צה"ל". זאת בניגוד להשלכות של מלחמת יום הכיפורים על הזיכרון הציבורי. לא זו בלבד שמלחמת 67' נמשכה ששה ימים בלבד (5-10.6.1967), החוויה המשותפת למרבית הציבור בישראל הצמיחה נרטיבים המשקפים אופוריה רבתי.

*****************

במקביל לתחושת האופוריה, התגלעה מחלוקת אידיאולוגית קשה בעטייה של מלחמת 67'. אינני מתכוונת כאן להצדיק אידיאולוגיה זו או אחרת. לא את הגישה הימנית שלפיה יש להמשיך בהחזקת שטחי ארץ ישראל וגם לא את הגישה השמאלנית המתנגדת להמשך הכיבוש, שהוא כאבן נגף בדמוי של מדינת ישראל בעיני העולם המערבי. מאז ועד היום, את הויכוח האידיאולוגי לא הצלחנו להכריע. בחלוף השנים היו עליות ומורדות בפולמוס בין המחנות המתנצחים סביב שאלת ה"כיבוש", ה"שטחים המוחזקים" ו"שטחי ארץ ישראל" (רשימה מקוצרת של סופרלטיבים). למחלוקת היו בעיקר שלושה בסיסים: ציוני, יהודי וישראלי.

בסיסים אלו היו גם יסוד להצמחת נרטיבים במלחמות הבאות. הספר "מלחמה כבדת דמים" מציין זאת ומראה שבניגוד למלחמת ששת הימים, השסעים האידיאולוגיים, חברתיים ופוליטיים העמיקו את תחושת הטראומה של מלחמת יום הכיפורים ונבנו סביבה נרטיבים מובחנים בנוסף לנרטיב ה"מחדל". אלו שימשו את הקבוצות היריבות בכל פלוגתא שהתגלעה סביב אירועי האקטואליה מאז 73', במיוחד כשזו הייתה קשורה לסכסוך הישראלי-ערבי.

הנטייה של קבוצות מובחנות בציבור בישראל להישען על נרטיבים מיתיים של חוויות משותפות "קרובות" כדי ל"הגן" על עמדות פוליטיות מוצגת בכל אחד מ- 331 עמודי הספר "מלחמה כבדת דמים" (ראו להלן). בין היתר, הספר מחזק את הטענה שבחברה שסועה כמו החברה הישראלית, תהליכים אלו הם דווקא פונקציונליים. הם ממלאים תפקיד בגיבוש זהויות מובחנות ובהתדיינות פורה בין קבוצות מובחנות.

ספר חדש: מלחמה כבדת דמים: טראומה, זיכרון ומיתוס

מאת: ד"ר תרצה הכטר

המחקר שהוביל לכתיבת הספר מלחמה כבדת דמים: טראומה, זיכרון ומיתוס, יצא מתוך הנחה שחוויה משותפת הנתפסת כטרגדיה וכטראומה עשויה להיחקק בזיכרון הציבורי כנרטיב מכונן.

התחושה בקרב מרבית הציבור בישראל דאז הייתה שההנהגה של מלחמת יום הכיפורים חטאה ב"מחדל גדול" – מונח שסימל רשלנות ההנהגה בתקופה שקדמה למלחמת יום הכיפורים ובמהלכה. כבר בימי הקרבות הראשונים של המלחמה מילאו המלים "מחדל" ו"משגה" תפקיד בין מגוון ההתבטאויות ברחוב הישראלי. חברי סיעת הליכוד בכנסת היו אלו שחידדו, לראשונה, את משקל "המחדל" בדיון בכנסת שבו דיווחה הממשלה על הסכמתה להפסקת אש, והכריזו בפה מלא – "הממשלה חטאה במחדל חמור ביותר" – בעקבות הודעתו הרשמית של יו"ר האופוזיציה, מנחם בגין, באותה ישיבת כנסת. עם תום המלחמה הפכה החברה בישראל לחברה חשדנית וביקורתית כלפי ההנהגה הפוליטית והביטחונית, בהביעה את מורת רוחה מן הטראומה ההיסטורית הקשה של מלחמת יום הכיפורים באמצעות כריכת תחושות אלו ב"מחדל" של ההנהגה ובמטפורה "רעידת אדמה". "רעידת אדמה" ו"מחדל" קיבלו ממדים מיתיים בהקשר הספציפי של הטראומה שחווה הציבור בישראל בעקבות המלחמה. שני סמלים אלו הפכו לשני צידי אותה מטבע ויחד הם קבעו פאזה חדשה באופי היחסים בין השלטון לציבור. לקחי המחדל נצרבו בזיכרון הלאומי כפריזמה קבועה שדרכה התבונן הציבור הישראלי בהנהגה שלו.

ה"מחדל" נתפס בתום מלחמת יום הכיפורים כסמלעל של המלחמה. ברמה הסימבולית הוא מצביע על ערכים פוליטיים חדשים, לגיטימציה של ביקורת ציבורית על הנעשה במערכת הפוליטית. ערכים שהיו זרים לגמרי לציבור הישראלי בטרם פרצה המלחמה הזו.

השימוש במונח "מחדל", שעד אז היה מונח פרוזאי ונטול משמעות סימבולית כלשהי, תרם במידה לא מבוטלת לשימורה של המלחמה בזיכרון הלאומי כחוויה טראומטית. "מחדל" הוא המונח השכיח ביותר שאותו מקשר הציבור בישראל עם מלחמת יום הכיפורים מאז נובמבר 1973. נרטיב ה"מחדל" הוא שעיצב את הזיכרון הציבורי של מרבית האוכלוסייה בישראל והיווה בסיס ליצירת מיתוס "המחדל".1

יחד עם זאת המחקר מראה שבמשך חודשים ושנים שחלפו מאז סיומה הרשמי של מלחמת יום הכיפורים, התפתחה בישראל תבנית מורכבת של גרסאות מיתיות למלחמה זו. יתרה מכך, במשך חודשים ושנים שחלפו מאז סיומה הרשמי של מלחמת יום הכיפורים העמיקו והחריפו קונפליקטים אידיאולוגיים פניםחברתיים בישראל. התבטאויות שהופיעו בשכיחות מסוימת ברטוריקה הציבורית והופצו באמצעי התקשורת הכתובים מצביעות על גוונים שונים בעיצוב הזיכרון הציבורי של מלחמת יום הכיפורים בישראל. הבולטים מבין הקונפליקטים האידיאולוגיים באותה תקופה הצביעו על קו שבר בין דורות סוציולוגיים וכן בין חוגי הימין הפוליטי וחוגי השמאל הפוליטי. מלחמת יום הכיפורים נחקקה בזיכרון של כלל הציבור כ"מחדל" אך גם בזיכרון הציבורי של זרמים מובחנים בישראל, שביניהם יריבות על בסיס אידיאולוגי.

הממצא המרכזי במחקר מראה שאירוע הנחקק כטראומתי הואבאורח פרדוקסליפונקצינלי בקונטקסט של שסעים אידיאולוגיים. במונחים פונקציונליים, התפיסה המשותפת לרבים בישראל בקשר לטראומה שחוו במלחמת יום הכיפורים שירתה חוגים פוליטיים (מימין ומשמאל), חוגים אינטלקטואליים ודורות סוציולוגיים מובחנים לאורך זמן רב אחרי מלחמת יום הכיפורים. הנרטיבים שאלו יצרו סביב המלחמה התגבשו והתקבעו בזיכרון הציבורי. אלו לא היו מנותקים משלושה רבדים קוגניטיבייםציוני, יהודי וישראלי. גם הפער בין דורות סוציולוגים מילא תפקיד בעיצובם.

יתרה מכך, בעלי אידיאולוגיות מובחנות ניסו להצדיק עמדותיהם כלפי החלטות בעלות אופי קיומי לאומי, העומדות להתקבל או להתממש. הגרסאות המיתיות שלהם למלחמה היו פעילות בזיכרון הציבורי ומילאו תפקיד בעיצוב עמדות כלפי הסכסוך הישראליערבי במשך עשרות שנים.

המחקר מציע שהחברה הישראלית, כחברה מודרנית המתמודדת עם שסעים אידיאולוגיים, נוטה לנכס אירוע היסטורי באופן המעניק ביטוי ספציפי לאידיאולוגיות של חוגים מובחנים שבתוכה. הן יטו להתאים את גרסאותיהן ופרשנותן לאירוע המסוים לערכי היסוד שלהן, כדרך לגיטימית לבניית זהויותיהן המובחנות.

תרצה הכטר: מלחמת כבדת ימים

  

הספר מלחמה כבדת דמים: טראומה, זיכרון ומיתוס, מבוסס על מחקר מקיף לדוקטורט שנעשה בתחילת שנות ה-90, ועל מחקר המשך הרואה אור לראשונה. הספר מתחקה אחר גלגוליהם של המיתוסים שנרקמו סביב מלחמת יום הכיפורים בארבעת העשורים שחלפו מתחילתה, ואחר השלכותיהם על ההוויה המקומית.

הספר מראה שבמונחים של השלכות ארוכות טווח, חלו תמורות במיתולוגיזציה של המלחמה לאורך ארבעים השנים שחלפו מפריצתהמיתולוגיזציה שהייתה יצירה קולקטיבית של תלמידים, בני נוער, לוחמים צעירים וותיקים, שכבות אוכלוסייה שונות, אנשי רוח, פוליטיקאים ושלטונות צה"ל. מיתוסים של קבוצות מובחנות שנרקמו סביב המלחמה קיפלו בתוכם מערכת רחבה ומגוונת של ערכים, ושיקפו עמדות המזוהות עם אוריינטציות פוליטיות שונות.ברם לקחיהם שימשו קוד התנהגות לתומכיהם במיוחד מאז 1973 עד הסכם אוסלו (1993).

במשך שני עשורים מאז המלחמה התדיינו המיתוסים הפוליטיים עם אירועי האקטואליה במישור הסכסוך הישראליערבי, והשיח הציבורי סביבם גובָּה בלקחים שהפיקו מגזרים מובחנים בציבור מהמלחמה, ובמיתוס המכונן ה"מחדל". עשרים שנה לאחר מלחמת יום הכיפורים השתנתה המפה הדמוגרפית בישראל, והתווספו לה מהגרים ממדינות המערב ומחבר העמים, ודורות סוציולוגיים. השינויים הללו והתמורות במערכת הפניםמדינית והחוץמדינית ניכרו בשינוי שחל בזיכרון הציבורי של המלחמה. מאז 1993 המלחמה ולקחיה נתפסו על ידי כמחצית מהציבור כהיסטוריה "רחוקה". הדבר נמדד באופן בו אוזכרה בעיתונות הכתובה והמקוונת, בדברי הכנסת, בספרות, בקולנוע ובתיאטרון. בהקשרים שמחוץ לאירועי האקטואליה. הממצאים הכתובים והמשודרים שראו אור ביזמת לוחמים ויחידות צה"ל מאז 1993, כבר אינם מתייחסים לאירועי האקטואליה במישור הסכסוך הישראלי-ערבי והשיח הציבורי סביב אירועים במישור זה כבר אינם מגובים בלקחי המלחמה. מלחמת יום הכיפורים היא עדיין פצע פתוח, והצלקות טרם התאחו. תפקידם של המסרים בתקשורת הכתובה והמשודרת הצטמצם בשנים האחרונות להעברת תחושת השבר והתפיסה הקולקטיבית שמדובר בטרגדיה הגדולה ביותר בהיסטוריה הישראלית מאז תש"ח.

1. יש קשר בין נרטיב לבין מיתוס. לא כל נרטיב הוא מיתוס אבל אין מיתוס בלי נרטיב.

פורסם (17.5.2015) ב"מגזין המזרח התיכון" – THE MIDEAST FORUM"

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • nina ramon  On 17 במאי 2015 at 1:19 pm

    נשמע מעניין. בהצלחה (:

  • תרצה הכטר  On 17 במאי 2015 at 3:04 pm

    נינה, תודה!

  • shaultweig  On 23 במאי 2015 at 3:29 pm

    שתי אנקדוטות

    לפני מספר שנים נתקלתי ב אן אר ג'י בפוסט שמספר שמוטי אשכנזי דורש שהוא ויחידתו שלחמו במעוז בודפשט יקבלו צל"ש. משום שכחייל צעיר שרתתי במעוז בודפשט עד 4 חודשים לפני המלחמה חיפשתי ומצאתי סיפורים על הלחימה שהתנהלה במעוז בודפשט. בתחילת הלחימה מעוז בודפשט היה מאוייש ע"י סוללה של 42 תותחנים בפיקודו של אלי דולגין,10 אנשי חי"ר מהגדוד של מוטי אשכנזי, ו 6 אנשי חיל הים שעסקו בניטור והאזנות.

    סוללת התותחנים תפקדה היטב במשך 30 שעות עד שאש מצרית שיתקה אותה. הצלחתי ליצור קשר עם אלי דולגין מפקד סוללת התותחנים ושאלתי אותו על סוגיית הצל"ש שמוטי אשכנזי דורש.

    תשובתו

    "לא היה מגיע צל"ש למוטי אשכנזי."

    כמובן שאין להתעלם מחלקו של מוטי אשכנזי בהובלת המחאה,אבל לא על חלקו בלחימה שהצדיק צל"ש,וההסברים בדברים שכתבתי בדף השיחה בויקיפדיה שמבוססים על עדויות מהשטח.

    להלן דברים שכתבתי בדף השיחה בויקיפדיה.

    [..]צל"ש למוטי אשכנזי ?

    1. מוטי אשכנזי מוצג כמפקד מוצב בודפשט במלחמת יוה"כ , כאשר כולם יודעים שבודפשט היה המוצב היחיד שלא נפל ולא פונה.עובדתית מוטי אשכנזי פיקד על המוצב במשך 6 ימים מתוך 18 ימי לחימה. הטנקים והנגמשים המצרים שתקפו את בודפשט בימים הראשונים נהדפו ע"י מחלקת הטנקים של שאול מוזס שקיבל את עיטור המופת. בודפשט היה מוקף בים/מים משלושת עבריו ומשם המצרים לא יכלו לחדור. במשמרת של מוטי אשכנזי לא חדר אפילו חייל מצרי אחד אל תוך המוצב. אם מוטי אשכנזי לא היה שולח את צוות המרגמה לחצר המוצב בשעות הראשונות, אז מספר ההרוגים היה אחד ולא ארבעה.

    בודפשט נצרב בתודעה בתור המעוז היחיד שלא פונה ולא נפל. בודפשט לא היה המעוז היחיד שלא נפל בגלל שמוטי אשכנזי היה מפקדו , אלא משום שבמשמרת של מוטי אשכנזי לא נדרשו חיילי המוצב ללוחמת חי"ר מול המצרים, חיילים מצרים גם לא חדרו למוצב. לא מדובר בהכפשה אלא בסילוק פרשנות שהמעוזים האחרים כשלו במקום שבודפשט הצליח.[..]

    • יוסי פולק  On 24 באוקטובר 2015 at 9:17 pm

      שלום רב,
      אינני ידע אם מגיע למוטי אשכנזי צל"ש או לאו. אך בפועל, היחידה שהגיעה לאייש את המוצב שם, שבוע לאחר תחילת המלחמה היתה מחלקה+ של בית ספר למ"כים של הנח"ל. עוד קודם לכן שני זחל"מים בפיקודי הביאו לשם תחמושת ופינו חלק מההרוגים התותחנים כל זאת תחת הפגזה מצרית כבדה. מספר ימים לאחר מכן, לאחר רצף של הפגזות, ניסו חיילים מצריים לכבוש את המוצב. אנחנו חיילי הנח"ל, יחד עם חיל הים, זיהינו את נסיון התקיפה האמפיבי ומנענו את כיבוש המוצב כשפגענו וחיסלנו את 4 הנגמשים האמפיביים זאת יחד עם חיילי השריון ששהו במוצב. זה היה קרב קשה, אף כי מוצלח שעשרות מתים מצריים מונחים מסביב למוצב. חבל שסיפור קשה זה מעולם לא סופר ולא דווח, אלא נטמע בהילה הפוליטית שנקשרה למוצב. הקרב על מוצב בודפשט לא נפסקת עם צאת יחידתו של מוטי אשכנזי מהמוצב. הוא נמשך, ביתר שאת.
      לפרטים יותר מדוייקים ניתן להתקשר ליוסי פולק 0506223441

      • shaultweig  On 2 במרץ 2016 at 11:49 am

        דווקא בערך "מעוז בודפשט" בויקיפדיה העברית יש תאור מדוייק של חיסול 4 הנגמשים האמפיביים ע"י הנחלאים והטנקים של שאול מוזס

  • shaultweig  On 23 במאי 2015 at 4:07 pm

    וכעת האנקדוטה השניה

    בפריימריס שהיה בבחירות האחרונות במפלגת העבודה התמודד גם ח"כ יוסי יונה,שזכה לסרטון שטירמריסטי שהופק ע"י הבית היהודי ובו היו רמיזות על כך שיוסי יונה הוא חמאסניק.התקפה על יוסי יונה היתה גם בפייסבוק בגלל היותו "פוסט ציוני"/"אנטי ציוני",גם בן דרור ימיני השתתף ב"חגיגה" הזאת.

    בויקיפדיה אין כל אזכור על שרותו הצבאי של בן דרור ימיני בסדיר או במילואים, על השאלות המופנות כלפי בן דרור ימיני מה הוא עשה באותה מלחמה שנפלה במשמרת שלו הוא לא טרח לענות.

    יוסי יונה לעומת זאת ערק מתפקידו הג'ובניקי לטובת לחימה כאיש צוות טנק בגדוד שחצה את התעלה . יוסי יונה חווה חמש פעמים פגיעה בטנק שלו.

    כאשר סיפרתי לאלה שמימיהם לא הריחו ריח של אבק שריפה ותקפו את יוסי יונה על כך שסיכן את חייו מרצונו באותה מלחמה נוראה,זה לא הרשים אף אחד.

    זה קו השבר שלי עם החברה הישראלית

  • תרצה הכטר  On 24 במאי 2015 at 1:05 pm

    ראשית, תודה רבה על האנקדוטות.
    ברור מה מציק לך. אבל הגדולה שלך היא בכך שאתה פוצה פה ומותח ביקורת ובצדק. אחרים שיודעים את האמת בדיוק כמוך שותקים.
    עניין הצל"שים כבר מזמן מעסיק חוקרים וביניהם חברי הסדנאות של ד"ר אורי מילשטיין.
    תודה על התרומה שלך לבלוג. אם אפשר הייתי מבקשת ממך את הקישור לויקיפדיה היכן שמתחת ביקורת על הצל"ש שקיבל מוטי אשכנזי, הודות לחלקו במוצב בודפשט.

  • shaultweig  On 25 במאי 2015 at 3:12 pm

    צל"ש מקבלים ולא דורשים,מוטי אשכנזי דרש אחרי למעלה מ 40 שנה צל"ש לו וליחידתו.מוטי אשכנזי יודע כבר 40 שנה ומעלה איך להתנהל מול התקשורת,הוא התאהב במיתוס שנוצר מסביבו ,אבל הלך צעד אחד רחוק מידי.

    הנה הסימוכין לכך מאתר אן אר ג'י

    http://www.nrg.co.il/online/54/ART2/542/889.html

    הנה ציטוט מהתגובות לפוסט ממי שהיה במעוז תגובה מספר 36

    [..]כן, אני מסכים, שישנם מספר לוחמים שמגיע להם להיות מוכרים ולקבל צל"ש ואולי את עיטור העוז, אבל, אני מצטער, מוטי ורוב החיילים שלו בהחלט אינם ראויים לכל הכרה שכזו ולפתח לא לצל"ש.[..]

    אני מניח שהמגיב לא ידע שמפקד מחלקת הטנקים שאול מוזס קיבל את עיטור העוז.

    הנה הדיון פתחתי בדף השיחה בויקיפדיה בערך "מעוז בודפשט"

    http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%94:%D7%9E%D7%A2%D7%95%D7%96_%D7%91%D7%95%D7%93%D7%A4%D7%A9%D7%98

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: