פטריוטיזם אז וכיום

ערב יום הזיכרון לחללי צה"ל מעניין לברר מידת ה"פטריוטיזם" ומשמעות האידיאל "הקרבה למען המולדת" בימינו. הדברים מסתמכים מחד על הרומן "שלישיית בית הכרם" (אביחי אורן, 2014) העוסק בהשלכות מנטליות של מלחמת יום הכיפורים. מאידך הדברים מסתמכים על ממצאי מחקר (יערי ופלג, 2007) שבדק את מידת הפטריוטיזם בישראל ב-2007.

 *****

לאחרונה פרסמתי ביקורת ב"עיתון 77" (גליון 377, יולי אוגוסט 2014) על הספר, "שלישיית בית הכרם" (2014) – רומן ביכורים של הסופר אביחי אורן. רומן גדוש דילמות, תסכולים, מתחים ומורכבויות חברתיות שהן מנת חלקם של דור מלחמת יום הכיפורים והדורות שאחריו. מורכבויות, שחלק נכבד מהן קשור לשבר שחוותה ישראל בעקבות מלחמת יום הכיפורים (1973). רומן החותר לערטול האידיאלים של מייסדי המדינה מהשכבות המיתיות העוטפות אותם, והמציגות את המציאות בישראל כ"מצב מלחמה" דטרמיניסטי.

הרומן עוסק בהלום קרב וגרוש טרי, המתקשה לפתוח דף חדש בחייו – הסופר, אביחי אורן, משקף את המציאות החברתית בישראל של שלהי שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80: שבקושי השתנתה מאז. במיוחד בהקשר למוטיב הפטריוטי, "למות למען המולדת".

התרסה של דור שלם כנגד דור הוריו ומייסדי המדינה

עיקר חשיבותו של הרומן באופן שבו הוא משרטט את ההתרסה של דור מלחמת יום הכיפורים כנגד הוריו ובעיקר כנגד דור מייסדי המדינה והאידיאל הביטחוניסטי-פטריוטי-קולקטיבי. מדובר בהתרסה הפורצת החוצה ומתמקדת בפגמי הדוקטרינות הביטחוניסטיות ובחינוך לאידיאל ההקרבה הפטריוטית למען המולדת, המזוהים עם דור מייסדי המדינה.

יש לציין כי ברובד הרחב יותר משיק הרומן לסיפורה של המדינה שהוקמה בדם בניה ולקשר המורכב שבינו לבין השבר של מלחמת יום הכיפורים, המעיק על הדור השני למייסדי המדינה. אלה הנקודות היותר-משמעותיות של הרומן, וקשה להתעלם מהדמיון שבין המסר העולה ממנו לתובנות הספרות המחקרית על המלחמה ומשקעיה החברתיים. הרומן חותר לערטול האידיאלים של מייסדי המדינה מהשכבות המיתיות העוטפות אותם, והמציגות את המציאות בישראל כ"מצב מלחמה" דטרמיניסטי.

אף שמדובר ברומן דמיוני, אורן – שלחם בגזרה המרכזית ליד התעלה במלחמת יום הכיפורים – משתמש בדמויותיו כדי להבליט את מצבו של דור ספציפי, דור מלחמת יום הכיפורים, שחונך לגבורה והקרבה פטריוטית ושידע שעליו ללחום ולהיות מוכן למות למען המולדת. אלא שבמהרה, בעקבות המלחמה, פיתח משבר אמון וחש שהאידיאל איבד מקסמו ובעיקר ממשמעותו. את משבר הזהות ואבדן הדרך ממחיש אורן באמצעות דיאלוגים שנונים בעלי גוון אירוני.

אידיאל ההקרבה הפטריוטית, כגרסה חילונית מודרנית של מוות על קידוש השם שהרחיבה את תפקידו של יצחק במיתוס העקדה והפכה אותו לשותף פעיל בסיפור, לא רק נסדק בחזית; יחד עמו התערערה הסולידריות החברתית במדינה ונפערה תהום בין הדורות.

בתוך כך ב-1973 הפך דור הלוחמים על פניו את המסר הפטריוטי-חילוני של מיתוס עקדת יצחק: יצחק הוא קרבן סביל שהאב המקריב כופה עליו את "מצב המלחמה" ואת הציפייה ל"גבורה" ו"הקרבה".

קונפליקט בין-דורי

מוטיב הקונפליקט הבין-דורי מומחש בסצנה משוחזרת מתוך חווית הקרב בחזית, שאי אפשר להבינה אלא כבבואה של תהליכים חברתיים שיצרה מלחמת יום הכיפורים, ובתוכם ניפוץ כמה מהמיתוסים המקודשים בישראל, כגון דמות ה"צבר", שאומץ ליבו ונכונותו למות למען המולדת הם מאפייניה העיקריים:

הוא [ברוך] לא הסתפק בדיסקית שעל צווארו… זרק לכל הרוחות את הקפל"ד […] ונבח על הקצין שהעיר לו על כך, "אל תגיד לי איך למות, עם הקפל"ד או בלעדיו, כי בכל הג'אנק הזה, זו הזכות היחידה שנותרה לי" (עמ' 285-282).

מערכת היחסים בין שני הדורות, דור מייסדי המדינה ודור הבנים, מומחשת בכישרון רב בסצנה שמשתתפים בה שתי דמויות, אחת המייצגת את דור המדינה – קותי, היושב ליד ההגה – והשנייה, ברוך, המייצג את דור הבנים. מסתבר שלברוך יש בטן מלאה על האני מאמין של דור ההורים. הוא נוטר להם על שהם חדורי אידיאלים אך חסרי רגשי קרבה לילדיהם:

זו שיטה שהפכה עם הזמן לחגיגה מתמשכת, מַסלידה, שמסממת את החושים, שלא נותנת לך להגיד דבר ממשי […] אלא רק אותם דברים שכולם אומרים […] זהו דור שהיה בידיהם הכוח לנצל למטרותיו צעירים חסרי אונים כמוהו, ולקחת חיים שהם ממש בתחילתם ולהמית אותם (עמ' 139-138).

ברובד המנטלי, ברוך הוא בבואה של קולקטיב שמצוקותיו כ"הלום קרב" נתקלות בקיר אטום של דור ההורים, שאינם מבינים או אינם רוצים להבין את "המחלה" ואף אינם מזהים אותה כמחלה.  עדות ראשונה לכך ברומן היא הקביעה שברוך סובל מ"מחלה לא-מאובחנת". גם אמו וגם קותי, הידיד הקרוב, בוחרים שלא להקדיש תשומת לב למצוקותיו ולסימפטומים הגלויים שלהן – כגון הקושי לפתח יחסים תקינים עם אשה, הורים וקרובים, והחיפוש הבלתי מושג אחר עבודה ותחומי עניין. אם יתברר שהם כופים אידיאלים לא-מציאותיים על דור ההמשך – צעירים אלה "עלולים עוד להפנות להם עורף בסוף, להשאיר אותם בבדידותם" (עמ' 138).

מידת ה"פטריוטיזם" בישראל של ימינו

הרומן מבליט את הנתק הבין-דורי שנוצר אחרי המלחמה והפניית העורף לאידיאלים של דור ההורים והמייסדים. ברוך ובני דורו מתבטאים כקולקטיב המבקש לבדל עצמו מדור הוריו ולקרא תיגר על דוקטרינות ביטחוניות לא-מציאותיות שהם עדיין נאחזים בהן. לכל אורך הרומן פזורות אמירות שמשמעותן אחת: מאבק במוסכמות ובאידיאלים שעל ברכיהם חונכו בני הדור השני. למרות זאת ניכר כי המאמץ שלהם לגבש זהות משל עצמם אינו נטול התלבטויות. ממחישה זאת סצינה המתרחשת בטקס הסרת הלוט מהאנדרטה לזכר חללי מלחמת יום הכיפורים מגדוד חרמ"ש-מילואים. כשברוך מתבקש שם לחתום בספר הגדוד, הוא כותב: "חרמשו של מלאך המוות". דא עקא – הוא אינו שלם עם האמירה שזה עתה פלט מקולמוסו, וכשהוא עומד על מלוא משמעותה הוא נחרד: לא בטוח שיש לו זכות לדבר בשם אחרים, במיוחד בשם החללים; להביע בשמם תסכול מהמצב הבלתי אפשרי שנכפה עליהם והסתייגות מהתביעה לציית בעל כורחם לאידיאלים של דור המדינה ולַדוקטרינות שלו (עמ' 56-55).

ובאשר למעמדם של אידיאלים לאומיים ביטחוניסטיים בישראל של ימינו, הרי ככל שמדובר ברומן זה – העוסק בשנות השבעים והשמונים של המאה ה-20 – מתחילתו עד סופו עוטפת אותו נימה של דור אבוד. דור הסובל ממועקה תמידית בשל "תקיעוּתו", ובשל היעדר והחמצה בחייו הצעירים. נימה זו בוקעת מנבכי נשמתו של ברוך, כסמן קיצוני של דור הבנים המתקשה – שלא באשמתו – לגבש זהות קונסטרוקטיבית משל עצמו. ספרות המחקר מראה שלמרות זאת, למרות הקושי הקושי של דור מלחמת יום הכיפורים לגבש זהות קונסטרוקטיבית משמעותית, חלוף הזמן ושינויים דמוגרפיים היו לסיבות העיקריות להקהיית זכר הטראומה.

ספרות המחקר מראה כי דור שלם של צעירים אינם שותפים עוד לזכר הטראומה של 1973. יחד עם זאת, הצעירים בני 29-18 הם הפחות פטריוטים מתוך הציבור היהודי בישראל.

לפי ממצאי מחקרם של אפרים יערי ואפרת פלג, "פטריוטיות וחוסן לאומי בישראל", סקר הפטריוטיות (2007), בלע"ז, ניתן השם הגנרי "פטריוטיזם", לכל אותם מימדים מופשטים המבטאים מחוייבות וזיקה רגשית של הפרט לקהילתו. סטטיסטית, החוקרים מצאו כי המבוגרים פטריוטים יותר מהצעירים. הפטריוטיות מתחזקת בקרב השמאל ונחלשת בימין ובמרכז. הדתיים הם הפטריוטיים ביותר, לאחריהם המסורתיים והחילונים, ולבסוף החרדים, בהפרש ניכר. והממצא העיקרי הוא כי 96% בקרב הציבור היהודי הצהירו ב-2007 כי הנכונות להילחם למען המדינה ממלאת תפקיד מרכזי בפטריוטיזם שלהם. לפי ממצא דומה, נכונות הפרטים בציבור הישראלי להקריב את חייהם למען הקולקטיב גבוהה ביותר: 92% נוטים להסכים להילחם למען המדינה. יחד עם זאת, הנכונות להילחם למען המדינה נמוכה יותר ככל שקבוצת הגיל צעירה יותר.

לעניין מידת הפטריוטיזם אז וכיום: המחקר מצא כי "כאשר בוחנים את הנכונות המוחלטת להקרבה, בקבוצת הגיל המבוגרת ביותר (60+), 80% מסכימים בהחלט להילחם, שעה שבקרב קבוצת הגיל הצעירה ביותר (29-18), השיעור המקביל עומד על 55% " (עמ' 15).

 

 

 

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: