ה"ניצחון" שנוי במחלוקת גם אחרי 40 שנה

commemorating Yom Kippur Warהמסרים שהועברו אתמול במדיה במלאת 40 שנה למלחמת יום הכיפורים, מזכירים לנו שלמרות שחלפו 40 שנה, מלחמה זאת עדיין משמשת מקור לא-אכזב ללקחים, שעליהם מבססים חוגים שונים בחברה הישראלית טיעונים בעד ונגד החלטות ששינו וישנו את ההיסטוריה גם בעתיד. גם כיום אין תמימות דעים לגבי השאלה "האם ניצחנו במלחמה ההיא". ומה שמסתתר מאחורי ה"ויכוח" בנושא זה הוא אג'נדה שקבוצה אחת מעוניינת לקדם בעוד שיריבתה מעוניינת לקדם אג'נדה שונה לגמרי.

******

לאחרונה סיפרה לי תלמידת תיכון שבבית ספרה מלמדים על מלחמת יום הכיפורים. נו, שאלתי אותה, ניצחנו שם או לא? היא לא ידעה מה לומר אבל מפיה יצאה אמירה חד-משמעית: אנחנו למדנו על "המחדל"! התעקשתי ושאלתי, במלחמה יש מנצחים ויש מפסידים, לא? והיא השיבה לי, הנושא הזה לא עלה בכיתה וגם ספרי הלימוד שלנו לא מתמקדים בזה. אמרתי לה שב-6 באוקטובר יהיה עליה לחפש כתבות או מאמרים על מלחמת יום הכיפורים ואולי אז יתגלה לה מי ניצח במלחמה. הבוקר היא חזרה אלי ואמרה: "מלחמת יום הכיפורים הסתיימה בניצחון צבאי ישראלי מרשים…" קראתי בעיתון…

שלוש גרסאות ל"ניצחון" 

גרסה א'

פרופסור א' המתמחה במחקרים אסטרטגים פרסם אתמול באחד היומונים מאמר הפותח במילים אלו:

"מלחמת יום כיפור, אשר היום מציינים 40 שנה לפריצתה, הסתיימה בניצחון צבאי ישראלי מרשים. צה"ל הפגין יכולת נדירה להתגבר על התקפת פתע בשתי חזיתות, וסיים את המהלך בעומק מצרים במרחק 100 ק"מ מקהיר, ובסוריה בנקודה שבה היתה דמשק בטווח הארטילריה" – איש אינו מטיל ספק בעובדות – צה"ל הגיע קרוב מאוד לקהיר ובצפון – הארטילריה של צה"ל איימה על דמשק. הבה נמשיך לגרסה ב'.

גרסה ב'

לפני עשור, בשנה שבה ציינה ישראל 30 לפריצתה של מלחמת יום הכיפורים, אמר בכיר בחיל האוויר:

"ברמה הלאומית, חשתי תחושת הישג. שעל אף המחדלים והעיוורון, הסתיימה המלחמה בהשמדת רוב סוללות הטילים, כשצה"ל מצוי 101 ק"מ מקהיר… האם באמת ניצחנו במלחמה הקשה ההיא? בעולם הדימויים הישראלי, התשובות לשאלה הזו הן קוטביות, וכל אחד מהמשיבים מסתמך על המרכיבים הנוחים לו בכדי להסביר את עמדתו…" – כאן כבר שומעים זמירות אחרות. יש מי שחושב שצה"ל ניצח ויש מי שחושב שלא. יותר מכך, התשובות האפשריות, בהתאם לדבריו של הבכיר, הן קוטביות, וכל אחד מהמשיבים מסתמך על המרכיבים הנוחים לו.

גרסה ג'

בישיבת כנסת שעסקה במלחמת יום הכיפורים נאמר על ידי אישיות בכירה:

"חברי הכנסת… הפסקת-אש ותחילת משא ומתן ישיר של שלום, יכולות להיות מיפנה היסטורי בהתפתחויות במזרח התיכון, מיפנה ממלחמה אל שלום…" – מה שהובלט כאן הוא הרגע ההיסטורי של הפסקת האש שיכול להיות מיפנה היסטורי ממלחמה אל שלום. ומה בדבר הניצחון, ההישגים של צה"ל – אף לא מילה אחת.

איזו אג'נדה מנסה כל אחת מהגרסאות לקדם?

גרסה א'

לפי דברי הפרופ' המתמחה במחקרים אסטרטגיים, חשוב לשמור על "עומק אסטרטגי" וזה מתחבר באופן מוצלח ביותר ללקח שהוא ודומיו מעוניינים להציג בפומבי: "אחד הגורמים החשובים שאיפשר את התאוששות צה"ל מההפתעה היה העובדה שהלחימה החלה במצב של גבולות בני הגנה, הרחק מלב הארץ" – ללמדך, שמקבלי החלטות חייבים לקחת בחשבון ש"הפתעות אסטרטגיות עלולות להתרחש בכל עת", על ישראל להיערך לתרחישים הגרועים ביותר ולשמור על עומק אסטרטגי – בזכותו ניצלנו במלחמת יום הכיפורים ובזכותו "ניצחנו".

גרסה ב'

בכיר בחיל האוויר מקדם אף הוא אג'נדה, שונה מפרופ' א'. לדבריו של הבכיר מחיל האוויר לא ברור אם באמת ניצחנו "במלחמה הקשה ההיא":

"חיוני שנראה במלחמת יום הכיפורים כישלון אסטרטגי. אסור לנו להסתתר מאחורי הגדרות מקלות שיימנעו מאתנו להתרכז בכישלונות, לתחקרם עד תום, וליישם את לקחיהם…" – ברור שהאינטרס שלו מונע ממנו לקבוע שהיה ניצחון. אם נקבע שניצחנו, איך נתקן טעויות? איך נפיק לקחים וניישם אותם? כידוע, חיל האוויר יצא פגוע מהמלחמה, תחקר את שהתרחש במלחמת יום הכיפורים והפיק לקחים.

גרסה ג'

בישיבת הכנסת שהתמקדה בהסכמתה של ישראל להפסקת אש בחזית המצרית הופנו מעייניה של אישיות בכירה לקידום אינטרס פוליטי של ההנהגה הבכירה: האישיות הבכירה הבינה שבישיבת הכנסת רצוי להציג בהבלטה יתרה את ההזדמנות ההיסטורית שנקרתה בדרכה של מדינת ישראל לאחר שצה"ל השיג הישגים. דהיינו, הזדמנות להיכנס לתהליך של משא ומתן לשלום. בעקיפין, ייצוג זה איפשר לאישיות זאת להסיט את תשומת לב חברי הכנסת ואת תשומת לב התקשורת וכל עם ישראל מההפתעה, חוסר המוכנות, חוסר הארגון והביצוע הלקוי של צה"ל ערב המלחמה ובימים הראשונים לאחר שפרצה ואף להעניק משמעות למותם של אלפים.

מיתוס פוליטי הוא כלי חיוני לכל חברה אנושית

קלוד לוי-שטראוס כבר טען במאה הקודמת שאין חברה שאינה זקוקה למיתוס כדי לצלוח את תהפוכות המציאות. כל חברה אנושית, בכל המקומות ובכל הזמנים, אינה יכולה להתקיים ללא מיתוסים. לעולם לא נשתחרר מהצורך הזה. המיתוס, באמצעות שפת הסמלים שלו, נועד לתת הסבר ומשמעות לחיינו באמצעות סיפור מעשה – שהיה או לא היה – והוא מתייחס למה שהיה ולמה שיהיה.

מיתוס הוא נרטיב, כפי שהגרסאות ל"ניצחון" מלמדות אותנו. איזו מהגרסאות היא ה"אמיתית"? המיתוס נמדד לא לפי מידת האמת שבו אלא לפי מידת האמונה שלנו בו והמבנה הדרמטי של הסיפור. "ניצחנו" "הגענו כמעט עד קהיר ודמשק"! בכל מיתוס יש שחקן ראשי – קבוצה. מיתוס פוליטי מתייחס לאובייקט פוליטי משמעותי בעיני הקבוצה. הניצחון במלחמה הוא משמעותי בקבוצת הלוחמים, המפקדים וצה"ל כולו. האמירה "אנחנו ניצחנו", מסייעת גם להשליט אג'נדה מוגדרת על סדר היום הפוליטי. הקבוצה משווה למיתוס נופך דרמטי. פרטים אחרים שהתרחשו אף הם במסגרת אותה חוויה משותפת אינם מהווים נושא לשיחה. כשהם  מצוידים במיתוס פוליטי  קל לחברי הקבוצה לבסס את האג'נדה שלהם.

פרט לסוגיות קריטיות שמטבע הדברים דורשות קונצנזוס ואחדות לאומית, ריבוי גרסאות ממלא תפקיד חשוב בקבלת החלטות. יש להכיר בכל אחת ואחת מגרסאות ה"ניצחון" ולכבד את תומכיה ומייצגיה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • nachum  On 8 באוקטובר 2013 at 4:08 pm

    וגם ספרי הלימוד שלנו לא מתמקדים בזה please ask the student which books she had in the school.

  • shaultweig  On 9 באוקטובר 2013 at 5:37 pm

    אחרי 40 שנה

    לאחר שהסתיימה המלחמה לא בדיוק חיפשתי את הסיפורים על החווה הסינית או של מוצב המזח. כעבור 40 שנה סיפרו לי שב יום כיפור 14:25 נצפה טנק מצרי 150 מטר מהסוללה (תותחי 155 ממ) והטנק שהיה יכול לשלוח 50 חברה לעולם הבא הושמד על ידי מטוס. הייתי במוצב בודפשט כאשר היתה כוננות גבוהה במאי 73 ובמלחמה איישה אותו סוללת תותחנים של גדוד אחר.לסוללה שאיישה את בודפשט היו 4 הרוגים ובפלוגת החרמש שבאה לפתוח את הציר לבודפשט הנצור היו 18 הרוגים ו 35 פצועים, כלאמר כל מי שהיה בפלוגה או נהרג או נפצע. הבנתי ש"למעשה לא השתתפתי במלחמה" כי לזכרוני נצרב רק אירוע אחד של ירי ממטוסים על הסוללה, והפגזה מצרית לתוך הסוללה שההפגזה זכורה בגלל סגן מפקד צוות יימח שמו וזכרו שהחליט לפרוק משאית תחמושת תחת אש כבדה. לאחר 40 שנה "הודיתי" לצבא המצרי שפחות מ 24 שעות אחרי המלחמה כבש את המעוז ליטוף, 9 חיילים שנהרגו בליטוף יכלו להיות איתנו לו היו נותנים להם הוראה להתפנות עם הטנקים שהצליחו להיכנס למוצב וקיבלו הוראה לעזוב את המוצב וב ביום א ה7 באוקטובר בבוקר בעיקבות הוראה שקיבלו. כאשר נפל המעוז ליטוף לא היה לסוללה שלנו למי לעזור ,ולפי מה שסיפר דני קריאף הארטילריה הישראלית בגיזרה שלנו בחלק גדול מהזמן ירתה למטרות שלא היה בהם אפילו חייל מצרי אחד.

    כאשר לומדים היסטוריה לא שואלים מי הם ההרוגים אלא מי ניצח , אני לא יודע מי ניצח אבל מי שהפסיד אלה החיילים שלא חזרו ובני משפחותיהם

    • Tirza Hechter  On 10 באוקטובר 2013 at 9:20 am

      אתה חלק מקבוצה גדולה של לוחמים שדעתם זהה לדעתך. טוב יותר לצאת בהרגשה של ניצחון. אבל במקרה של לוחמי מלחמת יום הכיפורים רבים חושבים במונחים של הפסד וכאב על מותם של חיילים שלא חזרו הבייתה… חלקם אף מציינים ש"אין צידוק למותם".

  • Tirza Hechter  On 14 באוקטובר 2013 at 4:18 pm

    תודה על הקישור. לא תשקוט הארץ היא סדרה המנסה – ומצליחה.. ואולי לא… תלוי מי צופה בה – להעביר לצופים בה את הזוועה, הליקויים, הזלזול, ההחלטות השגויות, תדמיתה האמיתית של המערכת הצבאית והמדינית ב-1973.
    אנחנו חברה מאוד הטרוגנית. בינינו יש עולים חדשים, דור צעיר שמזדהה יותר עם "האינתיפאדה" ו"מלחמת לבנון" ואולי גם עם "רצח רבין", יותר מאשר עם מחדלי יום הכיפורים וכל מי ש"נעקד" שם כי לא נמצאה אף דרך להגיע למגעים דיפלומטיים כדי לסיים את הסכסוך הישראלי-ערבי. אלו שחוו באופן אישי את הטראומה של מלחמת יום הכיפורים יזדהו ותפיסת עולמם הביקורתית כלפי ההנהגה תקבל משנה תוקף לאור התמונות שבסדרה. דור 73' עדיין מזהה את מלחמת יום הכיפורים כמלחמה טוטאלית שנגעה בכל אחד ואחת מאיתנו. לאחרים שצויינו לעיל הסדרה נראית כמו סיפור היסטורי, ואולי הוליוודי. סליחה. אבל זה בדיוק מה שהם חושבים.

  • shaultweig  On 14 באוקטובר 2013 at 8:41 pm

    ברור שאי אפשר לזהות את המלחמה רק עם "נצחון" ולהתעלם מה"עקודים" אז מדובר בפאשיזם כי אז המדינה היא חשובה וערך עליון והחללים הופכים ל"שאהידים" או ש "במותם ציוו לנו את החיים". אני משער שבזמן בן גוריון או גולדה ערוץ ממלכתי ציבורי לא היה מעז לשדר סדרה כמו "לא תשקוט הארץ".

    זכור לי שכאשר גולדה נפטרה היה אבל בקרב רוב מוחלט של האוכלוסיה. סילבי קשת היתה היחידה שצדקה ואמרה שכעבור עשרים או שלושים שנה יקום היסטוריון שיחשוף את האסונות שהביאה גולדה על אזרחי ישראל. כיום לדיין וגולדה יש מעריצים בקרב הדור הצעיר, תנועת "אם תרצו" שיש להם חולצות עם 11 דמויות (חללי מינכן ?) מהאתוס הציוני

    הרצל ,בן גוריון
    הרב קוק
    טרומפלדור,ז'בוטינסקי,יאיר ובגין
    שרה אהרונסון וחנה סנש
    ו..
    גולדה ודיין

    לא יעקב חזן,לא מאיר יערי,לא יגאל אלון,לא אלתרמן ולא רחל המשוררת

    שרה אהרונסון,חנה סנש ויאיר שקשורים לקידוש המוות (גם יאיר שפנה לנאצים)

  • Tirza Hechter  On 14 באוקטובר 2013 at 9:13 pm

    שכחת לציין שהדור הצעיר מתנועת אם תרצו הוא קומץ. יש גם אחרים.

  • shaultweig  On 14 באוקטובר 2013 at 10:53 pm

    עכשיו סיימתי לצפות בחלק השני של "לא תשקוט הארץ"

    ב 1977 או ב 1978 שידרה הטלויזיה את הסדרה "עולם במלחמה" של ה BBC. שני פרקים יוחדו ל"פתרון הסופי". הפרק השני היה כל כך מזעזע שלא ישנתי כמעט כל הלילה. היום צפיתי בחלק השני של "לא תשקוט הארץ" ואני חוזר לאותו לילה של השידור על "הפתרון הסופי" ומבקש שיהיה לי כח לעמוד בשידור שני הפרקים הנוספים. את הסידרה הזאת חובה להקרין בפני צוערים בבה"ד 1 וגם בפני חניכים בקורס מכ"ים מפקדים.

    גם אם תלמידי תיכון נחשפים לתכנים קשים במסעות לפולין, אני לא הייתי חושף תלמידים לסדרה כה מצמררת

  • Tirza Hechter  On 16 באוקטובר 2013 at 9:33 am

    הייתה סדרת מאמרים של נתן ריבון בהארץ בספטמבר 1974 – "סימני שאלה של דור השמיניות". ריבון תיאר את הלך הרוח הפסימי ששרר בקרב תלמידי הכיתות הגבוהות. את החיים בישראל לאחר מלחמת יום הכיפורים "בצל תחושת המוות" של המלחמה. הצעירים הרגישו גם איום על זהותם והפיצו בדיחות מקאבריות כגון, "להתראות על לוח הזיכרון"…

    התמונות בפרק 2 מזעזעות אבל גם המילים. אחד המשפטים הקשים: "אנחנו החיילים הצעירים, מוקרבים כשעירים לעזאזל על מולך המיטליטריזם היהיר והשחצני ששרר באותם ימים בישראל ואנחנו שמה פשוטו כמשמעו חיות מוקרבות"

  • shaultweig  On 17 באוקטובר 2013 at 8:09 pm

    לגבי הגרסה של פרופסור א

    הוא העמיד את צה"ל בשורה אחת עם הצבא האדום במלחמת העולם השניה מבחינת היכולת לשרוד שחיקה,לספוג אבידות כבדות, ולהתעלם ממנהיגי המעצמות.

    עוד שעה משודר הפרק האחרון של לא תשקוט הארץ. מ 3 הפרקים הקודמים למדנו שגולדה הסכימה להצעת הפסקת האש ב 12 לאוקטובר, ואילו דווקא סאדאת פעל אז בצורה לא אחראית ודחה את ההצעה להפסקת האש, בנוסף להחלטה להכניס את הצבא המצרי לסיני. מחוסר הסכמתו של סאדאת להפסקת אש ב 12 לאוקטובר שני הצדדים הפסידו באבידות. התוצאה של החזרת סיני למצרים היתה התוצאה היחידה האפשרית.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: