עקדה נצחית (ו')

זכר המלחמה הנוראה ההיא שימש ומשמש אותי כשדה מחקר, מזה כעשרים שנה. הממצאים מראים שחילוקי הדעות בישראל בנושא השלום העמיקו מאז מלחמת יום הכיפורים והקונפליקט האידיאולוגי בנושא זה השתקף לעתים קרובות בשיח הציבורי והפוליטי. את הרשימה הזאת אני מקדישה לדור מלחמת יום הכיפורים 1973, הדור שדימה את עצמו ל"עקודים בעל כורחם", את המלחמה דימה מאז ועד היום לעקדה נצחית, ואת המציאות מאז 1973 דימה ל"הווה שאין בו גם קרן אחת של אור".

**********************

הערת המחברת: ראו רשימות קודמות בנושא הזיכרון הציבורי של מלחמת יום הכיפורים.

מלחמת יום הכיפורים התקבעה בזיכרון של הלוחמים בני דור 1973 כמלחמה מיותרת, שבה נלחמים, מתים והופכים לשורה נוספת ברשימת הקרבנות המיותרים. במקביל, האדירו הלוחמים את מעשי הגבורה שהיו עדים להם בשדה הקרב. טענתם המרכזית הייתה כי מלחמה באשר היא אינה דרך המלך לפתרון סכסוכים בין עמים, וכי מצב המלחמה המתמדת בישראל הפך אותה לארץ של "עקודים בעל כורחם" ושל "עקדה נצחית". את הטראומה שחוו במלחמת יום הכיפורים הם תלו ברשלנותה של מנהיגות זחוחה שלא השכילה למנוע את המלחמה. היו ביניהם שדימו את המלחמה בכלל ואת מלחמת יום הכיפורים בפרט לשדה קטל חסר תוחלת. הם, שנולדו במדינה הנתונה בסכסוך ממושך עם המדינות השכנות, הצביעו על מלחמת יום הכיפורים כסמל לאיוולת שבכל המלחמות – בעיקר בשל כשלים הנובעים מאי המוכנות למלחמה וניהולה הלקוי אך גם בשל המיותרות שבה. בצל המלחמה התעוררה בהם נחישות לשכנע את קברניטי המדינה להפנות משאבים לדיפלומטיה ולפתור בדרך זו את הסכסוך הישראלי-ערבי.

הסכם אוסלו (1993) היה קו פרשת מים רב-משמעות בעיני דור 1973, שכן הוא טמן בחובו תקווה לפתיחת משא ומתן מדיני עם ישות פוליטית "עוינת" והכרזה עקיפה על עייפות ממלחמות. ההסכם העניק זיק של תקווה שהמלחמה כאופציה לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי הממושך תרד מסדר היום, מה שיאפשר לישראל להיות ככל העמים. הסכם אוסלו ציין גם מפנה ברמת האזכור של מלחמת יום הכיפורים בעיתונות ובשיח הציבורי. נכונותה של ממשלת ישראל להיכנס למשא ומתן עם הפלסטינים דחקה לשוליים את זכר המלחמה, וזו הוזכרה רק לעתים נדירות, וגם זה בהקשר של סיכויי ישראל ושכנותיה להגיע ומתן לשלום. בלב השיח הציבורי עמד תהליך ההקמה של הרשות הפלסטינית, וסביבו התפתח פולמוס בין תומכיו למתנגדיו.

פרט למלחמת לבנון השנייה ולסוגיית "האיום האיראני", התנהל סדר היום הציבורי במישור היחסים בין ישראל ושכנותיה במנותק מזיכרון המלחמה כ"עקדה נצחית". יחד עם זאת, לקחיה הוזכרו כאמור באופן קבוע באמצעי התקשורת בימי השנה למלחמה, בהתקרב יום כיפור, ובספרות שיוזמיה הם מלוחמי 1973.

אתוס מובחן אנטי מלחמתי של דור 1973

הספרות שראתה אור ביוזמת לוחמים מצביעה על נטייה "אנטי מלחמתית" שמקורה בטראומה של מלחמת יום הכיפורים. יש דוגמאות רבות לכך לאורך השנים, למשל הספר מראה סדוקה: מלחמת יום הכיפורים מנקודת מבט של לוחם הלום קרב מהחווה הסינית (2007), שכתב מיכאל אחי-עמוס [הרשקוביץ], ועדויות מגובה החול: קרב הצנחנים בחווה הסינית (2007), שכתב מעוזיה סגל, שחבריו מגדוד 890 לחמו בחווה הסינית. שני הספרים מתמקדים בשעות הגורליות של הקרב בחווה הסינית, ושניהם מציגים עמדה "אנטי מלחמתית". גם בני הדור הצעיר, שלא גויס אך נחשף לטראומה של מלחמת יום הכיפורים, טענו שהספרים הללו הם "אנטי מלחמתיים", שכן מי שקורא בהם "…לא יכול שלא לשאול את עצמו בשביל מה היה צריך לצאת לקרב הזה. לא פחות מזה מנקרת השאלה כמה קרבות כאלה נוהלו במלחמות ישראל, כמה כאלה ינוהלו במלחמות העתיד" (ידיעות אחרונות, 21.9.2007). משוב לספרים אלה, שנכתב בהשראת זיכרונות אישיים ממלחמת לבנון השנייה, מצביע אף הוא על נטייה "אנטי-מלחמתית" בהם, ומוצא דמיון בין "מראות הזוועה ואבדן האמון" ב-1973, המצויים בשניהם, לבין חווית המלחמה בלבנון ב-2006: "מי ששומע היום את עדויות החיילים שהיו שם, בחווה המקוללת, בחורף 1973, יכול לחשוב שמדובר בעדויות ממלחמת לבנון השנייה". בשני המקרים המסר ברור: "מלחמות הן עקדה נצחית", מהלך לא-מוסרי ולא-אתי.

תומכי נרטיב העקדה-הנצחית דיברו גם על ה"אבסורד" שבמלחמה. ספציפית, מי שלחם בחזית הדרום סיפר שחווה מפנה ביחס לחיילי צבאות ערב, ובתוך כך גם מפנה ביחס למלחמה. לדברי הכותב, יוסי יונה, הייתה לו ולחבריו לגדוד עד לסיום המלחמה כמיהה להביס ולהרוג את האויב המצרי "האבסטרקטי". זה היה סוג של אינדוקטרינציה מבחינתו. כל זה הופרך אחרי הפסקת האש, כשנפגש עם חיילים מצריים והתוודע אליהם כאל בני אדם רגילים. יונה מודע עד היום לאותו מפגש, שממנו והלאה השתנו תפיסותיו על המלחמה מהקצה אל הקצה. מלחמת יום הכיפורים לימדה אותו ואת חבריו שמלחמה אינה האופציה הנכונה לטפל בסכסוך מדיני (25.5.2012).

מלבד ספרות המחקר "נטולת הפניות" של העשור האחרון, ספרות ההנצחה והכתבות שפורסמו בתקשורת, נשאלת השאלה איזה תפקיד מילא התיאטרון להתחזקות מיתוס העקדה-הנצחית או להיחלשותו בזיכרון הציבורי ארבעים שנה אחרי המלחמה. כדי להתרשם האם התיאטרון בן ימינו הזין את הזיכרון הציבורי בלקחי המיתוס, נבחן שלוש דוגמאות: המחזות "בצהרי היום", "איסמעיליה" ו"עיר הנפט". ביחס לעצם הלחימה ניכר בשלושתם כי "אוקטובר 1973 היה נקודת השבר לדור המבוגר שחי את המלחמה […] גילינו שהרבה מהציונות מבוסס על ציניות. מלחמת יום כיפור הייתה טקס הכביסה המלוכלכת, ומלחמת לבנון ניערה סופית את כל האשליות" (24.9.2004). שנית, המחזות מעוררים את ההכרה המכאיבה "שלא התקדמנו מאז אותה מלחמה נוראה ושום דבר לא באמת השתנה", כפי שטוענת העיתונאית שרי מקובר-בליקוב. המחזאי הלל מיטלפונקט, שכתב את "איסמעליה", מבהיר כי מאומה לא השתנה במונחים של עשייה לקירוב ה"שלום" והתרחקות ממלחמות:

כל מה שקורה היום כרוך במלחמת יום כיפור […] סביב המלחמה ההיא הוסקו כל מיני מסקנות, חוץ מאחת ויחידה, שהסיכוי היחידי שלנו לחיות באופן נורמלי זה להרים את דגל השלום […] גם היום כל פוליטיקאי שעושה מעשים שמרחיקים את השלום יוצא וידיו נקיות וכסאו איתן מתמיד […] כשכולם מנקים את הידיים זה על גבו של זה, מי משלם את המחיר? כרגיל, האזרח והחייל.

שלושת המחזות הועלו שלושים שנה לאחר מלחמת יום הכיפורים, כביקורת על מלחמה בכלל ועל מלחמה זו בפרט, ובמיוחד כביקורת על חוסר היוזמה המדינית לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי הממושך. בכך גם תרומתם.

האתוס עולה מהשירה הישראלית שלאחר מלחמת יום הכיפורים. ספר שפורסם 30 שנה לאחר המלחמה קובע שהשירה היא תגובה של הלם. בשיר "עקדת יצחק" של אבות ישורון, מתוך מחזור השירים "השבר הסורי-אפריקני" שנכתב בעקבות המלחמה, בולטת עמדה אנטי-מלחמתית של המשורר:

הלכו שני המילואימניקים אל השבר/ הסורי אפריקני: באת אלינו לברוח מן הלבן,/ אבל שאתה תהיה הנבל? מאוס לי המוות/ כי אפקירי בידך/ יש לנו בעיה של עקדת יצחק/ ולכם כסבור, עקדת יצחק./ לנו זה יוצא כרַחם אב על בנים./ לכם זה יוצא כרַחם בן על עצמו (12 אוקטובר 1973 – 19 ינואר 1974) .

המטפורה הגיאולוגית של השבר הסורי-אפריקני משקפת את השבר הגדול של מלחמת אוקטובר 1973, ומחאת דור הבנים הישראלי כלפי דור ההורים החוזר ועוקד אותם במלחמות, משולה בעיני ישורון לשבר. הנה נולד דור שהכריז כי אינו מוכן למות "בעד ארצנו" או לשלוח את ילדיו לעקידה; דור שאיננו מוכן לקחת חלק בפולחן העקידה, לא מצד אברהם ולא מצד יצחק; דור שהפנה עורף לאתוס הציוני של ההקרבה והוא מעדיף פתרון סכסוכים בדרכי שלום.

האתוס עולה גם מדברים שכתבו ופרסמו אמהות שכולות. בעוד שאמהות שכולות במלחמות ישראל ראו באבדן הבנים גזרת גורל ומצאו נחמה בהקרבה למען המולדת, אמהות שכולות מיום הכיפורים הביעו ספקות בנוגע לצידוק הדין. חלקן אף ביטא טרוניה נגד המלחמה המיותרת, שאין למצוא בה קמצוץ של נחמה על מות בניהן. כתב אישום חריף לא רק נגד מלחמת יום הכיפורים אלא נגד מלחמה בכלל יש בדבריה של אם מקיבוץ שריד, ששכלה את בנה במלחמה זו. בערב יום כיפור תשע"ג היא פרסמה באתר אינטרנט תוכחה על האיוולת והרשעות של מפקדים ששלחו את הבנים "חשופים בצריח" אל מותם. השנים לא הקהו את תחושתה שדמם היה הפקר "לרהב של מפקדים חולי כבוד". מבחינתה "אין משמעות למוות" של בנה ולא תהיה משמעות למותם של צעירים בכל מלחמה עתידית, כל עוד המפקדים הבכירים ינהלו את המלחמה בשלט רחוק ומתוך שיקול דעת שגוי. המסר שלה ברור: מוות של הלוחמים במקרים אלו הוא חסר משמעות – זו "עקדה" לא-מוסרית שכן היא "עקדה נצחית" הממעיטה מחשיבות הדיפלומטיה (24.9.2012).

מסר דומה אך בוטה יותר עולה מהקלטות של לוחמים במעוזי קו בר-לב בפרוץ המלחמה. הן בוצעו באופן פרטי על ידי איש המילואים אבי יפה, ששירת במעוז "פורקן" והביא עימו מכשירי הקלטה ושמע מקצועיים, באמצעותם ביקש להנעים את השירות לא ולחבריו. עם פרוץ המלחמה הוא עשה בהם שימוש לא-שגרתי, כשהקליט את החיילים במעוזים – זעקות, קריאות לעזרה ופניות אל המפקדים ש"רימו אותם". בין היתר הוקלטו גם דבריו שלו, כשהבין את גודל האסון וצער: "אינעל דינק המלחמה; מי המציא אותה." הרופא הפלוגתי, ששהה אף הוא במעוז, הוסיף: "טירוף, נלחמים ונהרגים". ככל שהמילים הללו עשויות להצביע על דחף אינסטינקטיבי להתגבר על פחד, פרסומם כעבור שנים במדיה המקוונת והכתובה קיבל תהודה עצומה, ורבים הצביעו על כך שבאותם רגעי תופת קלטו הלוחמים שמוות במלחמה הוא מיותר; זאת "עקדה" מתמשכת, נצחית ובלתי נסבלת.

בחלוף השנים, אזכור העקדה הנצחית מופיע בתדירות נמוכה

למרות שאזכור העקדה-הנצחית בהקשר ספציפי של אירוע אקטואלי, הלך ודעך עם השנים, האתוס של דור 1973 עדיין איתנו. אחת הסוגיות שעל סדר היום, שעוררה לקחים אלה והתדיינה איתם בשיח הציבורי, היא ה"איום האיראני". בימים שקדמו ליום כיפור תשע"ג הייתה התקשורת כמרקחה סביב תכניתם של ראש הממשלה, נתניהו, ושל שר הביטחון, ברק, לתקוף יעדים באיראן כדי להשמיד את מתקני פיתוח הגרעין. השיח הציבורי התנהל בערוץ המסורתי – תקשורת כתובה ומשודרת – וגם בערוץ הווירטואלי. בלוגרים שהשתתפו בו העלו הגיגים שונים, ואחד מהם סקר שירים שנכתבו בעקבות מלחמת יום הכיפורים והראה שרובם כוללים תפילה לשקט שטרם הגיע. "אנחנו כבר 39 שנה אחרי המלחמה, ועצוב לחשוב עד כמה השירים האלו עדיין רלוונטיים" כתב. "אנחנו עדיין מבטיחים לילדים שזו תהיה המלחמה האחרונה, כמו ששר גאון […] המתסכל הוא שמדיניות ביבי ברק, לא חותרת לשלום בכל מאודה […] איוולת הדומה לאיוולת של ממשלת גולדה." (26.9.2012).

דור 1973 כבר לא מאמין בכלום

המחאה הייתה לאפין בולט בזהותו של דור 1973, שעוצבה במלחמת יום הכיפורים, אך כלל לא ברור האם גיבש דור זה השקפת עולם קונסטרוקטיבית שתנחה אותו. אי אפשר לסיים את הדיון במיתוס העקדה-הנצחית, המעביר מסר מהפכני, בלי לתת את הדעת לשאלה זאת ובלי להתחקות אחר ה"אני מאמין" של דור בעל תודעה סוציולוגית מובחנת, שהעז לומר "לא" למנהיגים ששלחו אותו למלחמה.

נדמה שפרט לגוון האנטי-מלחמתי שבזהותם, לא הניב ה"אני מאמין" של דור 1973 דרך מגובשת ומסודרת. המסרים העולים מדברי נציגיהם באזכרות ובטקסי יום-שנה למלחמה ממשיכים את הקו האנטי-מלחמתי, עד שנדמה כי רשימת הלקחים שלהם מאותו שדה קרב באה במקום גיבוש משנה סדורה. הסגנון הציני והאופי הביקורתי והספקני אפיינו אותם מאז המלחמה, והם ממשיכים להוכיח את אלה ששלחו אותם ל"תופת המלחמה הארורה ההיא". הם מערערים על סמכותם של בני הדור הקודם – בעיקר דור תש"ח – ומזלזלים באתוס הציוני ובזכותו של העם היהודי על ארץ-ישראל השלמה. הם דור סוציולוגי המשקף את האיפכא מסתברא של כל מה שקדם להם, אך ספק אם יש להם אתוס חלופי להציע. לשון אחר – לפי כל קנה מידה אובייקטיבי פיתח דור 1973 גישה ביקורתית וידע לעלות על בריקדות, אך בלי להציע חזון מגובש והשקפת עולם אלטרנטיבית. השלב בחיי בני הדור, שבו אמורים היו לעצב השקפת עולם קונסטרוקטיבית, נדמה כלא היה.

אפשר להמחיש זאת באמצעות דוגמאות רבות, למשל כתבות שפרסמו בני הדור  וצעירים מהם ביום השנה ה-37 למלחמת יום הכיפורים. באחת מהן נכתב:

מלחמת יום הכיפורים הייתה המלחמה של 'הדור שלי', שנולד אחרי קום המדינה להורים בוגרי תש"ח או ניצולי שואה וחי בצל החוויות והטראומות שלהם […] למד בסוף היסודי או בתחילת התיכון בתקופה ההרואית של מלחמת ששת הימים, והתגייס בתחילת שנות השבעים מתוך אמונה נאיבית בצדקת הדרך ותושיית המנהיגים […] המפקדים והלוחמים […] ניצבו מול שוקת שבורה של פיקוד שאנן, מודיעין לקוי ותכניות מגננה מופרכות" (17.9.2010).

כותב נוסף, מבני דור 1973, מנה רשימת לקחים טכנית שהפיק ממלחמת יום הכיפורים והמלצות להתנהלות בתחום הביטחון, בלי לספק אמירה קונסטרוקטיבית שתייצג את ה"אני מאמין" שלו ושל בני דורו: "לקחים חשובים מן המלחמה: ראשית, אסור להיות שאננים […] הזלזול ביריב והיוהרה הם אם כל חטאת. יש לדחות כל רעיון המסתיים במשפט 'אל תדאגו, יהיה בסדר […]'. יש להיות פתוח לדעות אחרות ולעודד את מי שחושב אחרת לומר את דברו".

בהיעדר דרך מדינית ואתוס חלופיים לאלה של דור תש"ח או דור 1967, לא ברור לאן חותרים הגאי דור 1973 ולאן הם מוליכים את עצמם ואותנו. נוצר קושי לתמוך בהם או להסכים עם גישה המתנערת מ"כבלי העבר". אין להם פריצת דרך בתחומים משמעותיים כמו ביטחון וחינוך לערכים, ולמעשה הם "תקועים" בתחילתו של תהליך סוציולוגי לקראת גיבושם כ"יחידה דורית", על כל המשתמע מכך. הטקסים הממלכתיים בהר הרצל ביום השנה למלחמת יום הכיפורים הם "מראה" – הסמל בה"א הידיעה לדלות הרוח של הדור. ואם לא די בכך, חוזרת על עצמה בטקסים ה"מנטרה" של יו"ר הכנסת: "הלקח המרכזי של המלחמה הוא חובתנו שלא לשקוע באשליות נוחות, המתיישבות עם מאוויי הלב על חשבון העובדות. לא לשוב ולהתמכר לאיזו אשליה חדשה-ישנה, שהיא הגענו סוף-סוף אל המנוחה והנחלה".

העיתונאי ואיש התקשורת ג'קי לוי מסכם את חוסר הבשלות של דור 1973, שקרא תגר על אתוס מוסכם וניסה להניא את מדינאי ישראל ממדיניות של מלחמה. בעיניו, גיבושו של הדור כשכבה סוציולוגית מובחנת מתעכב, ונבצר ממנו להציע חלופה משמעותית להשקפת העולם ההגמונית:

נדמה לי שהישראלים הראויים ביותר לסליחה הם אלו שהיו בחורים צעירים בזמן המלחמה ההיא. דור ההורים שלי – היום הם בני 65 בערך – שלעולם לא חזרו להאמין במה שחונכו עליו. המהלומה שספגו הדור הזה זרקה את ישראל לפינות החשוכות ביותר שלה – הציניות הגרגרנית חסרת הלב או הגבולות […] [ו]דויד גרוסמן מדבר על תרבות חלולה […] הכל נובע מאובדן האמונה והנאמנות לערך כלשהו, חוץ מהערך 'אל תהיה פראייר'. אל תוך הוואקום התפרצו בולמוס קניות, כרס של בורקס, רוגלעך ושניצל. מפלגת קדימה, ערוץ 2, נופשוני הכל כלול מכבי תל אביב וכדורסל. החלטוריזם החוגג, הבוז לכל סוג של מקצוענות, חוץ מזו של יועצי תקשורת ועו"דים. הסלידה מכל עמידה על עקרונות חוץ מעיקרון ההצלחה בכל מחיר – כל אלה לעניות דעתי, נולדו שם, בטראומה ההיא שטלטלה את המפרקת של היישוב העברי […] מטבע הדברים רוב הגאי השליטה של מדינת ישראל נמצאים בידיהם של בני אותו דור. הם בגיל הנכון והם יושבים בראש כל פירמידה, אף על-פי שלא ברור כמה רחב הבסיס שמתחת רגליהם […] לא כולם מקשה אחת, מובן שלא, אבל חלק גדול מהם כבר לא מאמין בכלום (ישראל היום, 17.9.2010).

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שרון הר פז  On 11 בספטמבר 2013 at 8:01 pm

    לפסקא הפותחת: חשבתי שמלחמת לבנון הראשונה (של"ג) היתה המיותרת מכולן ולסמל האיוולת שבמלחמות. איך יכולה מלחמת יום כיפור להחשב כאוילית, אם זו נכפתה עלינו? במקרה זה, לא אנחנו התחלנוה. יחד עם זאת, ניהול המלחמה, לפחות בהתחלה, היה כושל וזאת בלשון המעטה.
    טראומה של מלחמה: יש דיסוננס חריף בקרב חלק גדול מבני דורי הזכרים (עליו את כותבת כאן) בין החינוך לשלום והכמיהה אליו ובין מה שקורה אחרי הגיוס והחיול. כל הערכים על ברכיהם חונכו הללו – מושמדים במהלך הטירונות כדי ליצור יצור חדש, חייל. מילד של אמא, הופך החייל למפלצת הורגת וחסרת כל רגישות לסבל הזולת. לפחות בטירונות שלי (שהיתה סמלית ביותר, רק כדי שיגידו שלימדו בנות להחזיק נשק) – המוטיבציה לירות לא היתה קרבית, כי הרי בכל מקרה לא היתה כוונה לשלוח אותנו לחזית, אלא מטרת גיוסנו היתה להכין קפה למפקדים. את החיילים אימְנו אחרת לגמרי. מצד אחד, לולא זאת, מי יודעת אנה היינו באים ואם לא היה חורבן. מצד שני, המחיר הנורא ששילם העם כולו, על כל רבדיו, גם בערכיות.
    בנוגע למוטיב העקדה: אני זוכרת תוכניות רדיו בערבי הזכרון הכלליים, בהן רואיינו אמהות לבנים שנפלו. היה לי מוזר לשמוע את הגאוה בקולן ובדבריהן (למרות אבלן הפרטי) על ש"הבן נפל על משמרת המולדת" וכמובן את המנטרה הנצחית ש"במותו ציוה לנו את החיים" ועוד כהנה וכהנה. היו אלה אמהות ששכלו את בניהן עד מלחמת ששת הימים. המפנה היה במלחמת ההתשה. הגאוה נעלמה ובמקומה היה יאוש, אם כי עדיין השלמה שקטה עם גזרת הגורל. ואז, באה מלחמת המחדל ויכולת לשמוע כבר את ההתמרמרות ואף התקוממות נגד אזלת היד של הדרג המדיני שלא טרח להתכונן לרע מכל ונגד יהירות הגנרלים והאשמתן הישירה בנפילת הילד.
    דור 1973 לא מאמין בכלום: קודם כל, אני מניחה שאת ודאי מתכוונת לדור שלחם/חוה את מלחמת יום כיפור ולא את זה שנולד אז, זה שהובטח לו שלא תהיינה יותר מלחמות [http://www.youtube.com/watch?v=haSFFii7vj8].
    בנוסף למה שכותב ג'קי לוי, אני יכולה לחשוב על בעיות נוספות של בני הדור שלי שאולי נובעות מהטראומה והשבר של מלחמת יום כיפור. לדוגמא, למרות שרובנו זכינו לחינוך מעולה, לערכים וכיוצ"ב, נכשלנו כשלון חרוץ בהנחלתם לצאצאינו. הריקנות שהמלחמה הזו הותירה בנו, עברה אל הדור הבא. אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה.
    המסקנה שלי ממה שקרה לנו היא, שחבל שהחמצנו את ההזדמנות (הקשה והמרה, אך עדיין הזדמנות) שנקרתה בדרכנו כדי למנף את מה שקרה כדי לבנות משהו חיובי ולעצור את הסחף השלילי של המדינה, שלמרות המחאות (מוטי אשכנזי ודומיו), לא הצלחנו לבנות חברה ערכית. ושלום? זו מלה ריקה מתוכן בישראל הצינית של 2013.

    • Tirza Hechter  On 12 בספטמבר 2013 at 12:46 am

      הם היו חדורי אמונה, חדורי ערכים, המלחמה נכפתה עליהם. אבל לנוכח האבדות הכבדים הם חשו ש"מלחמה" באשר היא, זאת איוולת. ושיש למצוא דרכים אחרות לפתרון הסכסוך. לא על חרבנו נחייה.
      ברור שמשפחה שכולה נוקטת בעמדה של "מוות מוצדק" מוות למען המולדת. אבל בחוברות הנצחה הובלט המסר שהעקדה אינה מוצדקת. שזהו חילול ערכי העקדה התנ"כית. ואם תרצי – יחסי האל ואברהם הוחלפו ביחסי דור ההורים של הלוחמים עם המולדת. כך ש"אברהם" נתפש על ידי קיצוניים ל"רוצח" ויצחק ל"עקוד בעל כורחו".

  • shaultweig  On 12 בספטמבר 2013 at 3:00 am

    מי זה הם ?

    הייתי אז בן 19 וכן יצא לי לעשות את ההכרות עם האש. נכון שהמלחמה הסתיימה ב 24 באוקטובר אבל לאחריה היו עוד שני סיוטים. השהיה מעבר לתעלה (או אפריקה) של 3 אוגדות כאשר האוגדה של אריק שרון ניהלה חילופי אש עם המצרים,שתי האוגדות האחרות לא ניהלו חילופי אש. סיוט שני היה מלחמת ההתשה בגולן שהסתיימה בהסכם הפרדת הכוחות באמצע 1974.

    "דור 1973" היה אשכנזים ומזרחים,בני ההתישבות העובדת ותושבי הפריפריה,דתיים וחילונים וחשוב יותר ימנים,תומכי מפלגת העבודה ואז גם שמאלנים.ב דצמבר 1973 התקיימו הבחירות שנדחו בגלל המלחמה, בקרב החיילים היו לליכוד השגים נאים ויש אומרים שבאוגדה של אריק שרון הליכוד זכה לרוב.

    הליכוד ומנחם של עד 1977 החל ממלחמת 1956 התנגד לכל ההסדרים המדיניים שהיו כרוכים בנסיגות. הליכוד התנגד להסכם שנחתם בקילומטר ה 101, הליכוד התנגד להסכם הפסקת האש עם סוריה ב 1974, והליכוד התנגד להסכם הפרדת הכוחות עם מצרים ב 1975. נכון שב 1977 שלשמחתנו מסר מנחם בגין את כל סיני למצרים אבל עד למהפך הבנתי שהצבעה לליכוד היא שוב פגזים שמתפוצצים לידי ומטוסים שיורים עלי, בהחלט לא התאים לי לחוות שוב את הזוועות האלה.

    העובדה היא שחלק גדול מחיילי המילואים והסדיר בדצמבר 1973 הצביעו בעיניים פקוחות וביודעין עבור מי שיוביל אותם לבית העלמין, אז אין דור 1973

    • Tirza Hechter  On 12 בספטמבר 2013 at 9:47 am

      "הם" – זה אתה ואלו שלחמו בפעם הראשונה בחייהם במלחמת 73,
      סגנון כתיבת תגובות שונה מסגנון רהוט של כתיבת רשימה.
      למה אין דור 73?
      העובדה שהצביעו ליכוד או עבודה אינה משנה דבר. הדור שלך נכנס למלחמה חדור זיקה למולדת והתרשם עמוקות מעוז רוחם של הלוחמים. אבל האבדות הכבדות גרמו לדור שלך לכונן לעצמו זהות המוחה נגד הקרבת קרבנות חינם. זהות המבקשת להיאבק בעד מהלכים דיפלומטיים ונגד מלחמות כפתרון לסכסוך הישראלי ערבי.
      אתה אומר שאין דור 73' ומבטא בכך את מה שטוענים היום פרשנים כמו ג'קי לוי – שאין לדור 73 מה לומר, אין משהו קונסטרוקטיבי שיצא ממנו אלא רק מחאה נגד הדור הקודם וערכיו.
      מה שנוצר בשדה הקרב קבוע ומושרש בתודעה שלכם. עליכם רק להרים ראש ולגבש "אני מאמין" ולתת לדברים שלכם ביטוי מעשי. הייתם טובים בדיונים על הסכם השלום עם מצרים, הייתם מצויינים במלחמת לבנון הראשונה (אלי גבע, עמרם מצנע) בויכוח על מלחמה צודקת או לא צודקת, הייתם בסדר גם במלחמת לבנון השנייה. אבל את האג'נדה שלכם עדיין לא גבשתם.
      גמר חתימה טובה.

      • שרון הר פז  On 12 בספטמבר 2013 at 12:22 pm

        אתיחס לפסקא הסוגרת של תגובתך, משום שהיא בהחלט משקפת ובמדויק מה שקרה פה. כתבת: "מה שנוצר בשדה הקרב קבוע ומושרש בתודעה שלכם." אני מסכימה – הטראומה עדיין מושלת אצלנו בכיפה ומאפילה על כל מעשינו ובעיקר – על אי עשייתנו. ההמשך, "עליכם רק להרים ראש ולגבש "אני מאמין" ולתת לדברים שלכם ביטוי מעשי", אכן נכון ונבון, רק שקל להציע וקשה לביצוע. עובדה שזה לא קרה מהסיבות שמנינו קודם לכן. לא תמיד הבנת הבעיה עשויה גם לפותרה. צריך גם יכולת ביצוע, מה שלצערי לא היה לנו.
        גמר חתימה טובה והלואי ותהיינה לנו בשורות טובות ועם ישראל ישכון לבטח על אדמתו ובשכנות טובה וידידותית עם שכניו. ונאמר אמן!

  • אביתר  On 19 בספטמבר 2013 at 9:12 pm

    "הם" אלה הלוחמים, שרבים מהם חוו ארבע מלחמות – ששת , התשה ויום הכיפורים ואת מלחמת ההתשה שאחריה (שאף אחד אינו סופר) – עוד בטרם מלאו להם שלושים שנה. חלקם עוד בטרם הולידו ילדים. את רצונם הטוב, את און הנעורים ואת ההון הלאומי בזבזו מפקדים בלתי-ראויים בעליל, שחשבו רק על עצמם – כולל בניהול קרבות מיותרים בטיפשות בוטה, ואימנע כאן מלהזכיר שמות, שאני נוקב במאמריי על המלחמה.

    לפני כשלושים וחמש-ארבעים שנה הייתי בטוח (כמו הרבה חוקרים ביחסי צבא-חברה ברחבי העולם), ששינוי בצבא ובחברה יבוא רק כשנחטוף מכה קשה. זה קרה לרוסים בעקבות תבוסות הצבא האדום במלחמת העולם הראשונה, במלחמת האזרחים ובמלחמה נגד פולין; זה קרה לאמריקנים בעקבות ויטנאם; וזה קרה לצבאנו האמיץ עקב כישלונותיו בתחילת שנות החמישים.

    בסדנת מחקר, שארגנתי לפני כחודש, דיבר יעקב חסדאי. הוא אמר, שכנראה, לא חטפנו מכה מספיק אנושה, כדי הצבא והחברה ישתנו, ויחזרו למוטב. כלומר, מישהו – כמו בתש"ט, התעלם במזיד מקרבננו, והמשיך בעסקים כרגיל – עד שהגיע ה"מהפך", ששימש את בגין ואת הליכוד למימוש אינטרסים אישיים ויוקרה במקום לדאגה לאומה.

    אם באלפי הרוגים ופצועים אין די – אבוי לנו.

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: