עקדה נצחית (ו')

את הרשימה הזאת אני מקדישה לדור מלחמת יום הכיפורים 1973 - הדור הראשון למדינה (נולדו בין 1948 ל 1955). דור שדימה את עצמו ל"עקודים בעל כורחם", ואת עצם היות המלחמה והצורך להילחם, דימה לעקדה נצחית. מעל לכל, את החיים בישראל מאז 1973 דור זה דימה ל"הווה שאין בו גם קרן אחת של אור".

**********************

הערת המחברת: ראו רשימות קודמות בנושא הזיכרון הציבורי של מלחמת יום הכיפורים.

זכר המלחמה הנוראה – מלחמת יום הכיפורים 1973 – שימש ומשמש אותי כשדה מחקר, מזה כעשרים שנה. הממצאים מראים שחילוקי הדעות בישראל בנושא "השלום" העמיקו מאז מלחמת יום הכיפורים, והקונפליקט האידיאולוגי בנושא זה השתקף לעתים קרובות בשיח הציבורי והפוליטי.

עדויות מגובה החול
עדויות מגובה החול מאת מעוזיה סגל, מקור: מודן ספרים

מלחמת יום הכיפורים התקבעה כזיכרון "קולקטיבי". לוחמי 1973 הצעירים ביותר ראו במלחמה זו מלחמה "מיותרת", שבה "נלחמים, מתים והופכים לשורה נוספת ברשימת הקרבנות המיותרים". במקביל, הם האדירו את מעשי הגבורה שהיו עדים להם בשדה הקרב. טענתם המרכזית הייתה שמלחמה באשר היא, אינה דרך המלך לפתרון סכסוכים בין עמים, וכי מצב המלחמה המתמדת בישראל הפך אותה לארץ של "עקודים בעל כורחם" ושל "עקדה נצחית". את הטראומה שחוו במלחמת יום הכיפורים הם תלו ברשלנות המנהיגות הזחוחה, המדינית בעיקר, שלא השכילה למנוע את המלחמה. היו ביניהם שדימו את המלחמה ככלל ואת מלחמת יום הכיפורים בפרט, לשדה קטל חסר תוחלת. הם, שנולדו במדינה הנתונה בסכסוך מתמשך עם מדינות ערב השכנות, הצביעו על מלחמת יום הכיפורים כ"סמל לאיוולת שבכל המלחמות". זאת בשל כשלים הנובעים מאי-המוכנות למלחמה וניהולה הלקוי, אך גם בשל המיותרות שבה. בצל המלחמה התעוררה בקרבם נחישות לשכנע את קברניטי המדינה להפנות משאבים לדיפלומטיה, ולפתור בדרך זו את הסכסוך הישראלי-ערבי.

הסכם אוסלו (1993) היה קו פרשת מים רב-משמעות בעיני דור מלחמת 1973, הדור שלחם לראשונה בחייו במלחמה זו. שכן ההסכם טמן בחובו תקווה ליצירת מגעים ומשא ומתן מדיני עם ישות פוליטית עוינת, והכרזה עקיפה על עייפות ממלחמות. ההסכם העניק זיק של תקווה שמלחמה, כאופציה לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי הממושך, תרד מסדר היום, מה שיאפשר לישראל להיות ככל העמים. הסכם אוסלו היווה תפנית בתודעה שבאה לידי ביטוי גם ברמת האזכור של מלחמת יום הכיפורים בעיתונות ובשיח הציבורי. הנכונות של ממשלת ישראל להיכנס למשא ומתן עם הפלסטינים, דחקה את אזכור המלחמהלשוליי השיח והחדשות. זו אוזכרה לעתים נדירות בלבד. אזכור שלה נבע בעיקר בהקשר של דיון על סיכוייה של ישראל להגיע ומתן לשלום עם שכנותיה. הנושא שעמד בלב השיח הציבורי היה תהליך ההקמה של הרשות הפלסטינית, וסביבו התפתח פולמוס בין תומכיו למתנגדיו.

בהמשך, ופרט לתקופת מלחמת לבנון השנייה ולסוגיית "האיום האיראני", סדר היום הציבורי  בנוגע ליחסים בין ישראל ושכנותיה, היה מנותק מהמלחמה ההיא וגם מהתפיסה שמלחמה היא "עקדה נצחית". יחד עם זאת, לקחי המלחמה, הנרטיבים שנרקמו סביבה, וגם מעשי הגבורה ופרטי הקרבות, אוזכרו באופן קבוע באמצעי התקשורת בעיקר בימי השנה למלחמה ובספרות שראתה אור מטעם לוחמי 1973.

ספרות המשקפת אתוס אנטי מלחמתי

ספרים שחוברו על ידי לוחמים מבני הדור שנולד עם קום המדינה, ולחם לראשונה במלחמת יום הכיפורים, רוויים נטייה "אנטי מלחמתית" שמקורה בטראומה של מלחמת יום הכיפורים. דוגמאות רבות לכך פזורות לאורך השנים. לדוגמא, מראה סדוקה: מלחמת יום הכיפורים מנקודת מבט של לוחם הלום קרב מהחווה הסינית (2007), מאת מיכאל אחי-עמוס [הרשקוביץ], ועדויות מגובה החול: קרב הצנחנים בחווה הסינית (2007), מאת מעוזיה סגל, שחבריו מגדוד 890 לחמו בחווה הסינית. שני הספרים מתמקדים בשעות הגורליות של הקרב בחווה הסינית. שניהם גם יחד מבליטים עמדה "אנטי מלחמתית". גם צעירים שלא הגיעו לגיל גיוס בעת פרוץ מלחמת יום הכיפורים, אך חוו בעורף את הטראומה של מלחמת יום הכיפורים, טענו שספרים אלו מרבים לשקף עמדות "אנטי מלחמתיות". ולדעתם מי שקורא בהם "…לא יכול שלא לשאול את עצמו בשביל מה היה צריך לצאת לקרב הזה. לא פחות מזה מנקרת השאלה כמה קרבות כאלה נוהלו במלחמות ישראל, וכמה כאלה ינוהלו במלחמות העתיד" (ידיעות אחרונות, 21.9.2007). משוב לספרים הנ"ל נכתב גם בהשראת זיכרונות אישיים ממלחמת לבנון השנייה. מה שמשתקף בו מעיד על עייפות ממצב המלחמה ככלל. אחד המשובים אף מוצא דמיון בין "מראות הזוועה ואבדן האמון" ב-1973, לבין חוויית המלחמה בלבנון ב-2006: "מי ששומע היום את עדויות החיילים שהיו שם, בחווה המקוללת, בחורף 1973, יכול לחשוב שמדובר בעדויות ממלחמת לבנון השנייה". בשני המקרים בולט מסר אנטי מלחמתי: "מלחמות הן עקדה נצחית", מהלך לא-מוסרי ולא-אתי.

נרטיב העקדה-הנצחית ביטא גם את האבסורד שבמלחמה. כל מלחמה היא אבסורד. דוגמאות  לעמדה זאת עולות מדברים שנאמרו בדיעבד מפי אלו שלחמו בחזית הדרום ב- 1973. אלו סיפרו על מפנה בהתייחסות לצבאות ערב, ובתוך כך גם מפנה בהתייחסות למלחמות. אחד הבולטים שדיווחו על כך הוא, יוסי יונה, כיום פרופסור לפילוסופיה של החינוך. הוא מספר שהייתה לו ולחבריו לגדוד כמיהה להביס ולהרוג את האויב המצרי "האבסטרקטי". תחושה שנמשכה עד סיום המלחמה. מבחינתו זה נבע מסוג מסויים של אינדוקטרינציה. העובדה היא שהתחושה הזאת הופרכה אחרי הפסקת האש, כשהלוחמים נפגשו עם חיילים מצריים והתוודעו אליהם כאל בני תמותה רגילים. זכר אותו מפגש מלווה את יונה, לדבריו, עד היום. מאז אותו מפגש השתנו תפיסותיו על המלחמה מן הקצה אל הקצה. מלחמת יום הכיפורים לימדה אותו וגם לוחמים בני גילו מהגזרה הדרומית, שמלחמה אינה האופציה הנכונה לטיפול בסכסוך מדיני (25.5.2012).

האם התיאטרון מילא תפקיד במהלך השנים שתרם לחיזוק הנרטיב האנטי מלחמתי, שנולד בשדה הקרב בתודעתם של הלוחמים הטריים? האם האתוס שטמון בנרטיב "העקדה הנצחית" קיים רק בספרות המחקר נטולת הפניות לכאורה, בספרות ההנצחה ובתקשורת? או שמא, התיאטרון מילא תפקיד הפוך, דיכוי והיחלשותו האתוס האנטי מלחמתי, ארבעים שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים. לשם בחינת השאלות בדבר תפקיד התיאטרון בזיכרון הציבורי של תומכי נרטיב "העקדה הנצחית" אבחן שלושה מחזות: "בצהרי היום", "איסמעיליה", ו"עיר הנפט". בהתייחס ללחימה כשלעצמה, בשלושת המחזות ניכר כי "אוקטובר 1973 היה נקודת השבר לדור המבוגר שחי את המלחמה […] גילינו שהרבה מהציונות מבוסס על ציניות. מלחמת יום כיפור הייתה טקס הכביסה המלוכלכת, ומלחמת לבנון ניערה סופית את כל האשליות" (24.9.2004). שנית, שלושת המחזות מעוררים את ההכרה המכאיבה, "שלא התקדמנו מאז אותה מלחמה נוראה ושום דבר לא באמת השתנה", על-פי דברי העיתונאית שרי מקובר-בליקוב. המחזאי הלל מיטלפונקט, שכתב את "איסמעליה", מבהיר כי מאומה לא השתנה במונחים של עשייה לקירוב ה"שלום" והתרחקות ממלחמות:

כל מה שקורה היום כרוך במלחמת יום כיפור […] סביב המלחמה ההיא הוסקו כל מיני מסקנות, חוץ מאחת ויחידה, שהסיכוי היחידי שלנו לחיות באופן נורמלי זה להרים את דגל השלום […] גם היום כל פוליטיקאי שעושה מעשים שמרחיקים את השלום יוצא וידיו נקיות וכסאו איתן מתמיד […] כשכולם מנקים את הידיים זה על גבו של זה, מי משלם את המחיר? כרגיל, האזרח והחייל.

חשוב להזכיר לקורא ששלושת המחזות הועלו שלושים שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים, כביקורת על היות המלחמה בכלל ועל מלחמת יום הכיפורים בפרט. זו בעיקר ביקורת על חוסר היוזמה המדינית לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי הממושך. ובכך גם תרומתם של המחזות והתיאטרון.

האתוס האנטי מלחמתי עולה גם מהשירה הישראלית שנולדה בעקבות מלחמת יום הכיפורים. ספרות שפורסמה 30 שנה אחרי המלחמה ההיא, קובעת שהשירה של אותה תקופה מביעה תגובה של הלם. קחו לדוגמא את השיר "עקדת יצחק", מאת אבות ישורון, שפורסם במחזור השירים "השבר הסורי-אפריקני". זהו קובץ שירים שנכתבו בעקבות המלחמה, ובשיר של ישורון בולטת עמדתו האנטי-מלחמתית של המשורר:

הלכו שני המילואימניקים אל השבר/ הסורי אפריקני: באת אלינו לברוח מן הלבן,/ אבל שאתה תהיה הנבל? מאוס לי המוות/ כי אפקירי בידך/ יש לנו בעיה של עקדת יצחק/ ולכם כסבור, עקדת יצחק./ לנו זה יוצא כרַחם אב על בנים./ לכם זה יוצא כרַחם בן על עצמו (12 אוקטובר 1973 – 19 ינואר 1974) .

המטפורה הגיאולוגית של "השבר הסורי-אפריקני" מביעה שבר גדול שהתרחש במלחמת יום הכיפורים 1973. שבר בין הדורות. מובעת כאן מחאת דור הבנים כלפי דור ההורים, שחוזר ועוקד אותם במלחמות. אקט המשול לשבר, בעיניו של ישורון. הנה נולד דור שהכריז כי אינו מוכן למות "בעד ארצנו" או לשלוח את ילדיו לעקידה; דור שאיננו מוכן לקחת חלק בפולחן העקידה, לא מצד אברהם ולא מצד יצחק; דור שהפנה עורף לאתוס הציוני של ההקרבה והוא מעדיף פתרון סכסוכים בדרכי שלום.

האתוס האנטי מלחמתי עולה גם מדברים שכתבו ופרסמו אמהות שכולות. חשוב לציין שאמהות שכולות שאבדו בניהן במלחמות ישראל ראו באבדן הבנים גזרת גורל. מידה מסוימת של נחמה הן מצאו בתחושה שלמוות יש משמעות, שהבנים הקריבו עצמם למען המולדת. לעומתן, אמהות שכולות שאבדו בניהן במלחמת יום הכיפורים הביעו ספקות בנוגע ל"צידוק הדין". חלקן אף ביטאו טרוניה נגד המלחמה המיותרת. מלחמה שאין למצוא בה קמצוץ של נחמה על מות בניהן. דוגמא לכתב אישום חריף לא רק נגד מלחמת יום הכיפורים, אלא נגד מלחמה בכלל, הם דבריה של אם מקיבוץ שריד, ששכלה את בנה במלחמה ההיא. בערב יום כיפור תשע"ג היא פרסמה באתר אינטרנטי תוכחה על האיוולת ורשעותם של מפקדים ששלחו את הבנים "חשופים בצריח" אל מותם. השנים לא הקהו את תחושתה שדמם היה הפקר "לרהב של מפקדים חולי כבוד". מבחינתה "אין משמעות למוות" של בנה, ולא תהיה משמעות למותם של צעירים בכל מלחמה עתידית, כל עוד המפקדים הבכירים ינהלו את המלחמה בשלט רחוק ומתוך שיקול דעת שגוי". המסר שלה ברור: מוות של הלוחמים במקרים שכאלו הינו חסר משמעות – זו "עקדה" לא-מוסרית, שכן היא "עקדה נצחית" הממעיטה מחשיבות הדיפלומטיה (24.9.2012).

מסר דומה, אך בוטה יותר, עולה מהקלטות של לוחמים במעוזי קו בר-לב בעת פרוץ המלחמה. ההקלטות בוצעו באופן יזום ופרטי על ידי איש המילואים אבי יפה. יפה שירת במעוז "פורקן" והביא עימו למילואים מכשירי הקלטה ושמע מקצועיים, באמצעותם ביקש להנעים את השירות לו ולחבריו. עם פרוץ המלחמה הוא עשה בהם שימוש לא-שגרתי, כשהקליט את החיילים במעוזים – זעקות, קריאות לעזרה ופניות אל המפקדים ש"רימו אותם". בין היתר הוקלטו גם דבריו שלו, כשהבין את גודל האסון וצער: "אינעל דינק המלחמה; מי המציא אותה." הרופא הפלוגתי, ששהה אף הוא במעוז, הוסיף: "טירוף, נלחמים ונהרגים". ככל שהמילים הללו עשויות להצביע על דחף אינסטינקטיבי להתגבר על פחד, פרסומם כעבור שנים במדיה המקוונת והכתובה קיבל תהודה עצומה, ורבים הצביעו על כך שבאותם רגעי תופת קלטו הלוחמים שמוות במלחמה הוא מיותר; זאת "עקדה" מתמשכת, נצחית ובלתי נסבלת.

האתוס האנטי מלחמתי ונרטיב העקדה הנצחית – בחלוף השנים

למרות שאזכור העקדה-הנצחית, בהקשר ספציפי של אירוע אקטואלי, הלך ודעך עם השנים, האתוס האנטי מלחמתי של דור 1973 עדיין איתנו. אחת הסוגיות שנמצאת איתנו תדיר על סדר היום, סוגייה שמתעמתת עם האתוס האנטי מלחמתי ומתדיינת עמו בשיח הציבורי, היא "האיום האיראני". בימים שקדמו ליום כיפור תשע"ג הייתה התקשורת כמרקחה, סביב תכניתם של ראש הממשלה נתניהו, ושל שר הביטחון ברק, לתקוף יעדים באיראן כדי להשמיד את מתקני פיתוח הגרעין. השיח הציבורי התנהל בערוץ המסורתי – תקשורת המונים כתובה ומשודרת – וגם בערוץ הווירטואלי. בלוגרים שהשתתפו בו העלו הגיגים שונים. אחד מהם סקר שירים שנכתבו בעקבות מלחמת יום הכיפורים והראה שרובם כוללים תפילה לשקט שטרם הגיע. "אנחנו כבר 39 שנה אחרי המלחמה, ועצוב לחשוב עד כמה השירים האלו עדיין רלוונטיים" כתב. "אנחנו עדיין מבטיחים לילדים שזו תהיה המלחמה האחרונה, כמו ששר גאון […] המתסכל הוא שמדיניות ביבי ברק, לא חותרת לשלום בכל מאודה […] איוולת הדומה לאיוולת של ממשלת גולדה." (26.9.2012).

דור 1973 כבר לא מאמין בכלום – אפקט מתמשך של מלחמת יום הכיפורים

אמנם המחאה הייתה לאפין בולט בזהותו של דור 1973. דור שלם של לוחמים צעירים שלחמו לראשונה בחייהם במלחמת יום הכיפורים, סיימו את תפקידם במלחמה מתוך תחושה שצריך לזעוק זעקה גדולה. צריך לרדת לרחובות, לצאת במחאות המוניות בכל רחבי המדינה. מאידך,  כלל לא ברור האם דור זה גיבש השקפת עולם קונסטרוקטיבית שתנחה אותו. אי אפשר לסיים את הדיון בנרטיב העקדה-הנצחית, שללא ספק מעביר מסר מהפכני, בלי לתת את הדעת לשאלה זאת. אי אפשר לעבור לסדר היום בלי להתחקות אחר ה"אני מאמין" של דור סוציולוגי מובחן זה, שכור ההיתוך שלו היה מלחמת יום הכיפורים. דור שהעז לומר "לא" למנהיגים ששלחו אותו למלחמה.

הציפיות שדור זה יגבש "אני מאמין" קונסטרוקטיבי, לא נשאו פרי. נדמה שפרט לגוון האנטי-מלחמתי שבזהותם, לא הניב ה"אני מאמין" של דור 1973 דרך מגובשת ומסודרת. המסרים העולים מדברי נציגיהם, בהקשרים של אזכרות וטקסי יום-שנה למלחמה, ממשיכים את הקו האנטי-מלחמתי, עד שנדמה כי רשימת הלקחים שלהם מאותו שדה קרב באה במקום גיבוש משנה סדורה. הסגנון הציני והאופי הביקורתי והספקני אפיינו אותם מאז המלחמה, והם ממשיכים להוכיח בשער את אלה ששלחו אותם ל"תופת המלחמה הארורה ההיא". הם מערערים על סמכותם של בני הדור הקודם – בעיקר דור תש"ח – ומזלזלים באתוס הציוני ובזכותו של העם היהודי על ארץ-ישראל השלמה. הם "דור סוציולוגי" המשקף את האיפכא מסתברא של כל מה שקדם להם, אך ספק אם יש להם אתוס חלופי להציע. לשון אחר – לפי כל קנה מידה אובייקטיבי פיתח דור 1973 גישה ביקורתית וידע לעלות על בריקדות, אך בלי להציע חזון מגובש והשקפת עולם אלטרנטיבית. השלב בחיי בני הדור, שבו אמורים היו לעצב השקפת עולם קונסטרוקטיבית, נדמה כלא היה.

ניתן להמחיש זאת באמצעות דוגמאות רבות, לדוגמא, כתבות שפרסמו בני הדור  וצעירים מהם ביום השנה ה-37 למלחמת יום הכיפורים. באחת מהן נכתב:

מלחמת יום הכיפורים הייתה המלחמה של 'הדור שלי', שנולד אחרי קום המדינה להורים בוגרי תש"ח או ניצולי שואה וחי בצל החוויות והטראומות שלהם […] למד בסוף היסודי או בתחילת התיכון בתקופה ההרואית של מלחמת ששת הימים, והתגייס בתחילת שנות השבעים מתוך אמונה נאיבית בצדקת הדרך ותושיית המנהיגים […] המפקדים והלוחמים […] ניצבו מול שוקת שבורה של פיקוד שאנן, מודיעין לקוי ותכניות מגננה מופרכות" (17.9.2010).

כתבה נוספת של בן הדור של מלחמת 1973, מונה רשימת לקחים טכנית שהוא הפיק ממלחמת יום הכיפורים והמלצות להתנהלות בתחום הביטחון. זאת מבלי לספק אמירה קונסטרוקטיבית שתייצג את ה"אני מאמין" שלו ושל בני דורו: "לקחים חשובים מן המלחמה: ראשית, אסור להיות שאננים […] הזלזול ביריב והיוהרה הם אם כל חטאת. יש לדחות כל רעיון המסתיים במשפט 'אל תדאגו, יהיה בסדר […]'. יש להיות פתוח לדעות אחרות ולעודד את מי שחושב אחרת לומר את דברו".

בהיעדר דרך מדינית ואתוס חלופי לזה של דור מלחמת תש"ח או דור מלחמת 1967, לא ברור לאן חותרים הגאי דור מלחמת 1973 ולאן הם מוליכים את עצמם ואותנו. נוצר קושי לתמוך בהם או להסכים עם גישה המתנערת מ"כבלי העבר". אין להם פריצת דרך בתחומים משמעותיים כמו ביטחון וחינוך לערכים. למעשה, הם "תקועים" בתחילתו של תהליך סוציולוגי לקראת גיבושם כ"יחידה דורית", על כל המשתמע מכך. הטקסים הממלכתיים בהר הרצל ביום השנה למלחמת יום הכיפורים הם "מראה", הסמל בה"א הידיעה לדלות הרוח של הדור. ואם לא די בכך, חוזרת על עצמה בטקסים ה"מנטרה" של יו"ר הכנסת: "הלקח המרכזי של המלחמה הוא חובתנו שלא לשקוע באשליות נוחות, המתיישבות עם מאוויי הלב על חשבון העובדות. לא לשוב ולהתמכר לאיזו אשליה חדשה-ישנה, שהיא הגענו סוף-סוף אל המנוחה והנחלה".

העיתונאי ואיש התקשורת ג'קי לוי מסכם את חוסר הבשלות של דור 1973, שקרא תגר על אתוס מוסכם וניסה להניא את מדינאי ישראל ממדיניות של מלחמה. בעיניו, גיבושו של הדור כשכבה סוציולוגית מובחנת מתעכב, ונבצר ממנו להציע חלופה משמעותית להשקפת העולם ההגמונית:

נדמה לי שהישראלים הראויים ביותר לסליחה הם אלו שהיו בחורים צעירים בזמן המלחמה ההיא. דור ההורים שלי – היום הם בני 65 בערך – שלעולם לא חזרו להאמין במה שחונכו עליו. המהלומה שספגו הדור הזה זרקה את ישראל לפינות החשוכות ביותר שלה – הציניות הגרגרנית חסרת הלב או הגבולות […] [ו]דויד גרוסמן מדבר על תרבות חלולה […] הכל נובע מאובדן האמונה והנאמנות לערך כלשהו, חוץ מהערך 'אל תהיה פראייר'. אל תוך הוואקום התפרצו בולמוס קניות, כרס של בורקס, רוגלעך ושניצל. מפלגת קדימה, ערוץ 2, נופשוני הכל כלול מכבי תל אביב וכדורסל. החלטוריזם החוגג, הבוז לכל סוג של מקצוענות, חוץ מזו של יועצי תקשורת ועו"דים. הסלידה מכל עמידה על עקרונות חוץ מעיקרון ההצלחה בכל מחיר – כל אלה לעניות דעתי, נולדו שם, בטראומה ההיא שטלטלה את המפרקת של היישוב העברי […] מטבע הדברים רוב הגאי השליטה של מדינת ישראל נמצאים בידיהם של בני אותו דור. הם בגיל הנכון והם יושבים בראש כל פירמידה, אף על-פי שלא ברור כמה רחב הבסיס שמתחת רגליהם […] לא כולם מקשה אחת, מובן שלא, אבל חלק גדול מהם כבר לא מאמין בכלום (ישראל היום, 17.9.2010).

8 תגובות על ״עקדה נצחית (ו')״

  1. לפסקא הפותחת: חשבתי שמלחמת לבנון הראשונה (של"ג) היתה המיותרת מכולן ולסמל האיוולת שבמלחמות. איך יכולה מלחמת יום כיפור להחשב כאוילית, אם זו נכפתה עלינו? במקרה זה, לא אנחנו התחלנוה. יחד עם זאת, ניהול המלחמה, לפחות בהתחלה, היה כושל וזאת בלשון המעטה.
    טראומה של מלחמה: יש דיסוננס חריף בקרב חלק גדול מבני דורי הזכרים (עליו את כותבת כאן) בין החינוך לשלום והכמיהה אליו ובין מה שקורה אחרי הגיוס והחיול. כל הערכים על ברכיהם חונכו הללו – מושמדים במהלך הטירונות כדי ליצור יצור חדש, חייל. מילד של אמא, הופך החייל למפלצת הורגת וחסרת כל רגישות לסבל הזולת. לפחות בטירונות שלי (שהיתה סמלית ביותר, רק כדי שיגידו שלימדו בנות להחזיק נשק) – המוטיבציה לירות לא היתה קרבית, כי הרי בכל מקרה לא היתה כוונה לשלוח אותנו לחזית, אלא מטרת גיוסנו היתה להכין קפה למפקדים. את החיילים אימְנו אחרת לגמרי. מצד אחד, לולא זאת, מי יודעת אנה היינו באים ואם לא היה חורבן. מצד שני, המחיר הנורא ששילם העם כולו, על כל רבדיו, גם בערכיות.
    בנוגע למוטיב העקדה: אני זוכרת תוכניות רדיו בערבי הזכרון הכלליים, בהן רואיינו אמהות לבנים שנפלו. היה לי מוזר לשמוע את הגאוה בקולן ובדבריהן (למרות אבלן הפרטי) על ש"הבן נפל על משמרת המולדת" וכמובן את המנטרה הנצחית ש"במותו ציוה לנו את החיים" ועוד כהנה וכהנה. היו אלה אמהות ששכלו את בניהן עד מלחמת ששת הימים. המפנה היה במלחמת ההתשה. הגאוה נעלמה ובמקומה היה יאוש, אם כי עדיין השלמה שקטה עם גזרת הגורל. ואז, באה מלחמת המחדל ויכולת לשמוע כבר את ההתמרמרות ואף התקוממות נגד אזלת היד של הדרג המדיני שלא טרח להתכונן לרע מכל ונגד יהירות הגנרלים והאשמתן הישירה בנפילת הילד.
    דור 1973 לא מאמין בכלום: קודם כל, אני מניחה שאת ודאי מתכוונת לדור שלחם/חוה את מלחמת יום כיפור ולא את זה שנולד אז, זה שהובטח לו שלא תהיינה יותר מלחמות [http://www.youtube.com/watch?v=haSFFii7vj8].
    בנוסף למה שכותב ג'קי לוי, אני יכולה לחשוב על בעיות נוספות של בני הדור שלי שאולי נובעות מהטראומה והשבר של מלחמת יום כיפור. לדוגמא, למרות שרובנו זכינו לחינוך מעולה, לערכים וכיוצ"ב, נכשלנו כשלון חרוץ בהנחלתם לצאצאינו. הריקנות שהמלחמה הזו הותירה בנו, עברה אל הדור הבא. אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה.
    המסקנה שלי ממה שקרה לנו היא, שחבל שהחמצנו את ההזדמנות (הקשה והמרה, אך עדיין הזדמנות) שנקרתה בדרכנו כדי למנף את מה שקרה כדי לבנות משהו חיובי ולעצור את הסחף השלילי של המדינה, שלמרות המחאות (מוטי אשכנזי ודומיו), לא הצלחנו לבנות חברה ערכית. ושלום? זו מלה ריקה מתוכן בישראל הצינית של 2013.

    1. הם היו חדורי אמונה, חדורי ערכים, המלחמה נכפתה עליהם. אבל לנוכח האבדות הכבדים הם חשו ש"מלחמה" באשר היא, זאת איוולת. ושיש למצוא דרכים אחרות לפתרון הסכסוך. לא על חרבנו נחייה.
      ברור שמשפחה שכולה נוקטת בעמדה של "מוות מוצדק" מוות למען המולדת. אבל בחוברות הנצחה הובלט המסר שהעקדה אינה מוצדקת. שזהו חילול ערכי העקדה התנ"כית. ואם תרצי – יחסי האל ואברהם הוחלפו ביחסי דור ההורים של הלוחמים עם המולדת. כך ש"אברהם" נתפש על ידי קיצוניים ל"רוצח" ויצחק ל"עקוד בעל כורחו".

  2. מי זה הם ?

    הייתי אז בן 19 וכן יצא לי לעשות את ההכרות עם האש. נכון שהמלחמה הסתיימה ב 24 באוקטובר אבל לאחריה היו עוד שני סיוטים. השהיה מעבר לתעלה (או אפריקה) של 3 אוגדות כאשר האוגדה של אריק שרון ניהלה חילופי אש עם המצרים,שתי האוגדות האחרות לא ניהלו חילופי אש. סיוט שני היה מלחמת ההתשה בגולן שהסתיימה בהסכם הפרדת הכוחות באמצע 1974.

    "דור 1973" היה אשכנזים ומזרחים,בני ההתישבות העובדת ותושבי הפריפריה,דתיים וחילונים וחשוב יותר ימנים,תומכי מפלגת העבודה ואז גם שמאלנים.ב דצמבר 1973 התקיימו הבחירות שנדחו בגלל המלחמה, בקרב החיילים היו לליכוד השגים נאים ויש אומרים שבאוגדה של אריק שרון הליכוד זכה לרוב.

    הליכוד ומנחם של עד 1977 החל ממלחמת 1956 התנגד לכל ההסדרים המדיניים שהיו כרוכים בנסיגות. הליכוד התנגד להסכם שנחתם בקילומטר ה 101, הליכוד התנגד להסכם הפסקת האש עם סוריה ב 1974, והליכוד התנגד להסכם הפרדת הכוחות עם מצרים ב 1975. נכון שב 1977 שלשמחתנו מסר מנחם בגין את כל סיני למצרים אבל עד למהפך הבנתי שהצבעה לליכוד היא שוב פגזים שמתפוצצים לידי ומטוסים שיורים עלי, בהחלט לא התאים לי לחוות שוב את הזוועות האלה.

    העובדה היא שחלק גדול מחיילי המילואים והסדיר בדצמבר 1973 הצביעו בעיניים פקוחות וביודעין עבור מי שיוביל אותם לבית העלמין, אז אין דור 1973

    1. "הם" – זה אתה ואלו שלחמו בפעם הראשונה בחייהם במלחמת 73,
      סגנון כתיבת תגובות שונה מסגנון רהוט של כתיבת רשימה.
      למה אין דור 73?
      העובדה שהצביעו ליכוד או עבודה אינה משנה דבר. הדור שלך נכנס למלחמה חדור זיקה למולדת והתרשם עמוקות מעוז רוחם של הלוחמים. אבל האבדות הכבדות גרמו לדור שלך לכונן לעצמו זהות המוחה נגד הקרבת קרבנות חינם. זהות המבקשת להיאבק בעד מהלכים דיפלומטיים ונגד מלחמות כפתרון לסכסוך הישראלי ערבי.
      אתה אומר שאין דור 73' ומבטא בכך את מה שטוענים היום פרשנים כמו ג'קי לוי – שאין לדור 73 מה לומר, אין משהו קונסטרוקטיבי שיצא ממנו אלא רק מחאה נגד הדור הקודם וערכיו.
      מה שנוצר בשדה הקרב קבוע ומושרש בתודעה שלכם. עליכם רק להרים ראש ולגבש "אני מאמין" ולתת לדברים שלכם ביטוי מעשי. הייתם טובים בדיונים על הסכם השלום עם מצרים, הייתם מצויינים במלחמת לבנון הראשונה (אלי גבע, עמרם מצנע) בויכוח על מלחמה צודקת או לא צודקת, הייתם בסדר גם במלחמת לבנון השנייה. אבל את האג'נדה שלכם עדיין לא גבשתם.
      גמר חתימה טובה.

      1. אתיחס לפסקא הסוגרת של תגובתך, משום שהיא בהחלט משקפת ובמדויק מה שקרה פה. כתבת: "מה שנוצר בשדה הקרב קבוע ומושרש בתודעה שלכם." אני מסכימה – הטראומה עדיין מושלת אצלנו בכיפה ומאפילה על כל מעשינו ובעיקר – על אי עשייתנו. ההמשך, "עליכם רק להרים ראש ולגבש "אני מאמין" ולתת לדברים שלכם ביטוי מעשי", אכן נכון ונבון, רק שקל להציע וקשה לביצוע. עובדה שזה לא קרה מהסיבות שמנינו קודם לכן. לא תמיד הבנת הבעיה עשויה גם לפותרה. צריך גם יכולת ביצוע, מה שלצערי לא היה לנו.
        גמר חתימה טובה והלואי ותהיינה לנו בשורות טובות ועם ישראל ישכון לבטח על אדמתו ובשכנות טובה וידידותית עם שכניו. ונאמר אמן!

  3. "הם" אלה הלוחמים, שרבים מהם חוו ארבע מלחמות – ששת , התשה ויום הכיפורים ואת מלחמת ההתשה שאחריה (שאף אחד אינו סופר) – עוד בטרם מלאו להם שלושים שנה. חלקם עוד בטרם הולידו ילדים. את רצונם הטוב, את און הנעורים ואת ההון הלאומי בזבזו מפקדים בלתי-ראויים בעליל, שחשבו רק על עצמם – כולל בניהול קרבות מיותרים בטיפשות בוטה, ואימנע כאן מלהזכיר שמות, שאני נוקב במאמריי על המלחמה.

    לפני כשלושים וחמש-ארבעים שנה הייתי בטוח (כמו הרבה חוקרים ביחסי צבא-חברה ברחבי העולם), ששינוי בצבא ובחברה יבוא רק כשנחטוף מכה קשה. זה קרה לרוסים בעקבות תבוסות הצבא האדום במלחמת העולם הראשונה, במלחמת האזרחים ובמלחמה נגד פולין; זה קרה לאמריקנים בעקבות ויטנאם; וזה קרה לצבאנו האמיץ עקב כישלונותיו בתחילת שנות החמישים.

    בסדנת מחקר, שארגנתי לפני כחודש, דיבר יעקב חסדאי. הוא אמר, שכנראה, לא חטפנו מכה מספיק אנושה, כדי הצבא והחברה ישתנו, ויחזרו למוטב. כלומר, מישהו – כמו בתש"ט, התעלם במזיד מקרבננו, והמשיך בעסקים כרגיל – עד שהגיע ה"מהפך", ששימש את בגין ואת הליכוד למימוש אינטרסים אישיים ויוקרה במקום לדאגה לאומה.

    אם באלפי הרוגים ופצועים אין די – אבוי לנו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.