מלחמת יום הכיפורים בתמהיל התקשורת המסחרית (ה')

יש האומרים שהספרים והתחקירים שנכתבו על מלחמת יום הכיפורים מספקים מידע מדויק.  למרות זאת, כ-90% מהציבור אינו מתעניין במה שכתוב בספר. במידה ומתעוררת סקרנותו וניתן להשיג "ארבעה במאה", הספר מגיע אחר כבוד לארון הספרים שבבית ונח לו שם עד שמגיע הזמן לנער ממנו את האבק ולהחזירו למקומו. התופעה ידועה היטב לתקשורת המסחרית שמושכת את תשומת הלב אל תכניה באמצעות כותרות צעקניות בטלוויזיה המסחרית ובאינטרנט, שמבטיחות מידע שווה לכל נפש. יחד עם זאת יש להבחין בתמהיל שבכתבות וכותביהן. רובן נכתבו על ידי עיתונאים מהדור שנולד אחרי מלחמת יום הכיפורים. ואילו משנה לשנה פוחת מספרם של הכתבים מדור 1973 שחוויית הטראומה חקוקה על ליבם. ההבדל משמעותי והוא ניכר היטב בתמהיל התקשורת המסחרית המתפרסם ערב יום הכיפורים.

*********************

לאחרונה פרסמתי מספר רשימות שהתמקדו בזיכרון הציבורי של מלחמת יום הכיפורים. התייחסתי באחת מהן לתחושת הטראומה ותפישת המלחמה כמחדל. ברשימה אחרת התייחסתי לתפישה שלפיה צה"ל התאושש מהר מאוד מתנאי הפתיחה הגרועים והמלחמה הסתיימה בניצחון גדול. ברשימה זו אני מבקשת להתמקד בתמהיל הכתבות בתקשורת המסחרית, שכבר החל להופיע, ובהן בולטת נימה מרוחקת ומנותקת של כתבים ועיתונאים שלא היו שם – בעת שפרצה מלחמת יום הכיפורים (כתבים שעדיין לא נולדו או לא חיו בישראל באותה תקופה).

להלן ציטוטים מתוך כתבות ומאמרים של עיתונאים שחוו את המלחמה וציטוטים מפרי עטם של עיתונאים שלא חוו אותה אישית. אני מבקשת לטעון שצינור המידע המשפיע ביותר על השיח הציבורי ועל תדמית המלחמה ההיא הוא התקשורת המסחרית. היא ממלאת פונקציה מרכזית בשינויים שחלו בתפישת המלחמה במהלך ארבעים שנה.

הסקירה הבא מראה שהזיכרון הציבורי של מלחמת יום הכיפורים נושף בעורפנו בכל מה שקשור לסכסוך הישראלי ערבי, כשהעובדות מתערבבות עם נרטיבים ומיתוסים שהציבור הישראלי ממשיך לייצר  סביב אירועים משמעותיים בני תקופתנו, באמצעות התקשורת המסחרית. לא יהיה זה יומרני לטעון בהקשר זה שבעוד עשרות שנים, כשיפחת הדור שחווה את מלחמת יום הכיפורים ימשיכו לדבר על ה"מחדל" בעונה זו של השנה כדי לצאת ידי חובה, ואילו הספרים היוצאים לאור חדשות לבקרים ינוחו על המדפים ויילמדו במקרה הטוב בשיעורי היסטוריה.

כתבים ועיתונאים שחוו את מלחמת יום הכיפורים משדרים בעיקר כאב

כתבים ועיתונאים שחוו את מלחמת יום הכיפורים בחזית או בעורף אינם מוכנים לסלוח להנהגה הצבאית והמדינית הבכירה על "כישלון המלחמה", ואלפי ההרוגים שמותם נתפש בעיני חלקם כמיותר. תחושותיהם אלה עולות בכל שנה בכתבות לעיתונות, בתאריך המציין את יום השנה למלחמת יום הכיפורים. דוגמאות לכך אינן חסרות. העיתונאי נחום ברנע, ששירת בחטיבת הצנחנים במלחמה כינה את "2,569 החללים המיותרים של המלחמה ההיא […] מתֵי [ה]מחדל" (ידיעות אחרונות, 24.9.1993). העיתונאי והסופר אמנון דנקנר נמנה אף הוא עם אלו שהיו שם, וגם הוא ביטא אי-יכולת לסלוח לאחראים ל"מחדל", ש"…לעולם לא יישכח ולא ייסלח". את הצער והכאב על אלפי החללים, האלמנות והיתומים הוא הגדיר כתוצאות "מצעד האיוולת של גולדה מאיר" (מעריב, 29.9.1998). גם ירמי עמיר, עיתונאי ושחקן ששירת בשריון בסיני ושתיאר את מה שהתרחש ב"קרב על חמוטל" בקו בר לב, תיאר אותו כ"עוד מחדל שחיילים מתו עליו לשווא". אי אפשר שלא לחוש את ייסורי הנפש המתמשכים של עמיר על כל מה שהוא כולל במונח "מחדל":

קולותיהם הנואשים נשמעים בקשר ונצרבים בזיכרון […] כאן מלחמת יום הכיפורים, עבור, המלחמה שבה הפקירו פצועים וסתם חיילים, מלחמה של מעשי גבורה מופלאים ושל פשלות ומחדלים, המלחמה שהתקשורת ידעה עליה יותר מהלוחמים, שעיתונאים היו שבויים של מפקדים, המלחמה שבה יצחק מרדכי ואריאל שרון עשו קריירה, שהיינו עפר לרגליה […] עכשיו אני בסדר, עבור, זיכרונות, קלישאות, חוויות, חברים מדממים, מתים מהלכים, כולנו גיבורים, הכל דימויים (ידיעות אחרונות, מגזין יום כיפור, 27.9.2009).

יובל נריה, שהיה סגן מפקד פלוגת טנקים במלחמת יום הכיפורים ולחם באזור החווה הסינית, הוסיף להתבטאויות של קודמיו ולתחושת הכאב הנורא של בני אותו הדור. הזיכרון הצורב ביותר שלו הוא הקרב בחווה הסינית, אותו תיאר במונחים אפוקליפטיים: "הכל אז נראה הזוי כל כך. סופי כל כך". האכזבה התנקזה לתובנה קולקטיבית שאסור להניח להנהגה לנהל לבדה את העניינים: "אז הבנתי שאסור יותר לתת 'להם' להמשיך לנהל עבורנו את העניינים. הם הרי מסוגלים לגמור לנו את המדינה." (ידיעות אחרונות, 27.9.1998).

החיבור בין "מחדל" ההנהגה למותם של לוחמים עולה גם בדבריו של העיתונאי רוביק רוזנטל, ששכל את אחיו במלחמת יום הכיפורים: "3000 חיילים נהרגו בשל מחדלי המדינאים וזחיחות המפקדים" (28.5.2008, אתר NRG).

הנימה השלטת בכתבות של עיתונאים שחוו אישית את המלחמה אינה אחידה. למרות שרובם ככולם מתמקדים בכאב חלקם מתייחס במיוחד למה שהתרחש ערב המלחמה.

העיתונאי גדעון לוי שירת בגלי צה"ל ב-1973 ושמע על הקרבות ברדיו. גם הוא מתמקד בכאב, אך בשונה מקודמיו הוא עוסק במיוחד במה שהתרחש ערב המלחמה, ובמיוחד בשאננות של מנהיגי המדינה, כשהבטיחו כי לא נשקפת סכנה לישראל: "[…] על שפת הסואץ שורר השקט. גם במדבר סיני, ברצועת עזה, ביהודה שומרון ובגולן הקווים בטוחים, הגשרים פתוחים, ירושלים מאוחדת" (הארץ, 27.9.2009). שיא השחצנות והשאננות טמון, לדעתו, באמירתו של דיין בטרם פרצה המלחמה: "עדיף שארם א-שייח' בלי שלום על פני שלום בלי שארם א-שייח", בנבואתו של דיין "שעשר שנים לא תפרוץ מלחמה וישראל תישאר בגבולותיה", ובתגובתה השאננה של גולדה: "הם לא מסוגלים אפילו לחצות את התעלה". העיתונאי ישראל הראל יצא נגד תחושת האשמה של מפקדים מדור הפלמ"ח שהשתתפו במלחמת יום הכיפורים. אחד מהם היה לדעתו יצחק רבין, שכתוצאה משפלות הרוח הכללית "עלה על נתיב הוויתורים שהסתיים באוסלו – אחד האסונות הכבדים ביותר." (הארץ, 25.10.2012).

בכתבות של עיתונאים שלא חוו את מלחמת יום הכיפורים שולטת נימה מרוחקת ומנותקת

אחרי 40 שנה המלחמה מצטיירת בטקסטים פרי עטם של כתבים ועיתונאים שלא חוו אותה ישירות כאירוע מרוחק ומנותק שניתן לעסוק בו ביישוב הדעת ובאורח רציונלי. כאילו מדובר בהיסטוריה רחוקה. דיווחיהם של קבוצה זו הולכים ותופסים את מקומם של דיווחי העיתונאים מהדור הקודם, שחווה את המלחמה על בשרו. בעשרים השנים האחרונות עיתונאי הדור הנוכחי עסוקים באיסוף חומרים ודיווח על מלחמת יום הכיפורים במיוחד לקראת ערב יום כיפור, יום השנה למלחמה. כאמור, בהשוואה לכאבם של כתבים ועיתונאים מהדור הקודם להם, נימתם משדרת ריחוק יחסי, והיא פחות רגשנית ויותר רציונלית.

רמי רוזן כתב, לדוגמה, על החיים הטובים בתקופה שקדמה למלחמה, ועל האווירה ששררה אז ב"אימפריה המזרח- תיכונית" ישראל, כשהסיפור מוגש בנימה רציונלית ומתובל בפואטיקה:

מבעד לעיתוני חמשת השבועות האחרונים שלפני ה-6 באוקטובר  1973 משתקפת חברה זחוחה, מרוצה מעצמה, ששרה פזמונים מתוקים על יפי הארץ ואנשיה. חודש לפני מלחמה התנהלו החיים בנעימות, והרושם הכללי היה שהשמש אינה שוקעת מעל האימפריה המזרח-תיכונית החדשה המשתרעת ממורדות החרמון ועד לחופי שארם א-שייח. (הארץ, מוסף יום כיפור, 10.10.1997).

העיתונאי חמי שלו טען גם הוא בנימה רציונלית כי "חטא היוהרה והקונספציה השגויה שהביאו למלחמת יום כיפור, חיים וקיימים גם היום" (מעריב, מוסף יום כיפור, 29.9.1998), ללא כל ביטוי של כאב על קרבנות המלחמה. ככלל, במאמריהם של הכתבים מהדור הנוכחי שכיח למצוא התייחסות ל"פשלה" ול"מודיעין המפוברק" (ניר כץ, "יומנו של מילואימניק", בלייזר, 29.5.2012) כקביעה עובדתית יבשה. כך, לדוגמה, הפרסום "יומנו של מילואימניק" של ניר כץ, שהחל את שירותו הצבאי לאחר מלחמת יום הכיפורים. הנימה הרציונלית בולטת גם בדבריו של השחקן שמעון כהן, הקובל על "גנרלים" שמתאמצים להסיר מעליהם את האחריות על הכשל בתפקוד צה"ל במלחמת יום הכיפורים. כיוון המחשבה שלו אנליטי מאוד, והוא מתמקד בצורת הלחימה של צה"ל בלי לבטא סממנים של טראומה או כאב: "הבעיה האמיתית היא שנים קודם, כשצה"ל הפקיר לחלוטין את צורת הקרב המכונה 'הגנה' ומיקד את עיקר מאמציו להגן על חייליו בצורה המטומטמת של בניית קו בר-לב, 180 מטרים מהתעלה כשחיילינו טרף לירי נק"ל" (כהן, אתר ערוץ 7, 23.9.2012). נימה מרוחקת מאפיינת גם את דבריו של העיתונאי והסופר יאיר שלג, שלא חווה את הטראומה של יום כיפור על בשרו. הוא קובל על תופעת ההלקאה העצמית ועל הביקורתית כלפי "חברה קלוקלת" ושאננה. ביום השנה ה-25 למלחמת יום הכיפורים הוא בחר להפנות את מבטו  ולהצביע בנימה רציונלית גרידא על השיפור שחל מאז ימי המלחמה במישורים רבים, ובז לנהי ולקינות על הזהות הישראלית, במיוחד זו של בכירי ההנהגה דאז:

[…] מאז [מלחמת יום הכיפורים] ועד היום פרח בתקשורת, ובאליטות הישראליות בכלל, גל של קינה על תכונותיה הקלוקלות של הזהות הישראלית: השחצנות, הכוחניות, חוסר הנימוס, הקרתנות, מה לא […] אבל יש גם הרבה יופי בחיים הישראליים […] זה אפוס שראוי להתגאות בו (י' שלג, "מאופוריה לייאוש", הארץ 29.9.1998).

ערב יום הכיפורים תשע"ד – מספר הכתבים שחוו את המלחמה הולך ופוחת

כאשר ניחשף השנה לשלל הכתבות שימלאו את דפי העיתונות הכתובה, העיתונות האלקטרונית והדיגיטלית בערב יום כיפור תשע"ד, יבלטו האפיונים הללו לאין ערוך. מספר הכתבים והעיתונאים שחוו אישית את המלחמה הולך ופוחת ולכתבים מהדור הנוכחי יש תפקיד מרכזי בהעברת מידע ובעריכת תחקירים וראיונות על מלחמת יום הכיפורים. יש לצפות ל"פסטיבל" יובל הארבעים למלחמה ההיא בתקשורת לסוגיה השונים, שהחל כבר לפני מספר חודשים. עיתונאים נערכים לפרסם בכתבות ומאמרים "פרטים שעדיין לא סופרו", ול"חשוף עובדות חדשות" מתוך ארכיונים שזה עתה סווגו כנגישים לציבור הרחב. פרט לראיונות עם מי שהיו שם, בתופת המלחמה – שניתן להאזין להם בגלי צה"ל  בימים אלו – נראה שאת הכאב שרק מי שהיה שם מיטיב לתאר, לא נחוש בכתבותיהם של העיתונאים והכתבים מהדור הנוכחי.

השאלה הגדולה והחשובה היא, מהן ההשלכות?

הטענה הבסיסית שלי היא שהזיכרון הציבורי מושל בכיפה וגובר על דיווח עובדותי ותחקירים למיניהם, מהסיבות שציינתי ברשימה קודמת. יחד עם זאת, אין ספק שהדרמה וחילוקי הדעות המתוקשרים סביב מלחמת יום הכיפורים, ימשיכו להידחק לשולי התודעה הציבורית בחסות הכתבות שיפורסמו בתקשורת המסחרית על ידי עיתונאים שלא חוו את מלחמת יום הכיפורים. מה שייחרת בתודעה הציבורית הוא אסוציאציה בין המלחמה ההיא ו"פסטיבל" של טקסטים תקשורתיים, לרבות סרטים, ונאומי הספד רשמיים וישיבות כנסת לציון יוום השנה למלחמה, שיהוו מוקד התעניינות זמני בלבד, אם בכלל.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אביתר  On 23 באוגוסט 2013 at 7:47 pm

    תרצה,

    שבת שלום,

    ראשית, יישר כוח גדול על המאמץ לחקור את זיכרון המלחמה. מסיר את כובעי בפנייך.

    אחרי ארבעים שנה הגיע העת לחשוב, ולא הליגרר לשטויות של מי עשה מה איפה למה וכמה – בנוסח הארור של מורשת הקרב השקרית, שמנחיל לנו צבאנו המסואב.

    זה לא נעשה מסיבות רבות.

    ראשית, הממסד מכתיב את פתיחת התיקים, ואינו מעוניין במחקר. הוא מעדיף מורשת קרב, שתטפח על האגו המנופח של מפקדיו הדגולים. מאחורי מסך של חוסר ידיעה ושל חוסר ההבנה יכולים הדגנרלים לעשות בכספינו ובבנינו כאוות-רצונם, ולפעמים זה מתפוצץ לנו בפנים (עיינו בערך מלחמות לבנון).

    שנית, יש רק מעט אנשים בארץ, שמסוגלים לחקור היסטוריה צבאית. השאר תועמלנים של מערכת הביטחון או של גורמים בתוכה ואף פחות מזה.

    שלישית, הציבור אינו רוצה בניתוחים אלא בסיפורי פוגי על ניצחונותינו. ניתוחים מחטטים בפצעים, ומצביעים על המערכת הצבאית כארגון לקוי, שמסכן את עצם קיומנו בתפקודו הרצוף שגיאות.

    יש עוד הרבה סיבות, אך אלו העיקריות.

    • Tirza Hechter  On 24 באוגוסט 2013 at 1:01 am

      אני מודה לך על המחמאה. כן, המשכתי לחקור את הזיכרון הציבורי עד ימינו אנו והשלמתי פרוייקט אדיר. יש אוטוטו ספר.
      נכון, רבים נגררים לשטויות ומתווכחים ללא תכלית על מי עשה מה וכו'. הציבור וגם הממסד תרמו למצב הבלתי נסבל הזה.
      אני מסירה את כובעי בפני אלו שמסוגלים לחקור היסטוריה צבאית במדינה שלנו. אין חשוב מזה.

      • אביתר  On 24 באוגוסט 2013 at 9:50 am

        יש בארץ הרבה חוקרי צבא והרבה היסטוריונים צבאיים לכאורה, אך מעט מאוד מחקר – כיוון שאינו מנותק מנושא המחקר.

        האקדמיה הישראלית ענייה וניזונה מכפו הקמוצה של הממסד הביטחוני. ומי שאינם צועדים בסך לצלילי התופים הצבאיים מונעים מהם מידע וגישה. ה מוסדות מתקרנפים לכן; וללפיכך דלים המדפים בספרייות.

        כפי שכתבת כבר, רק מעט מאוד מחקר יצוץ השנה. ועיקר הספרות החדשה יעסוק שוב בפיאור עצמי, או בתיאור קרבות.

  • eli943  On 23 באוגוסט 2013 at 8:24 pm

    הבעיהכאן, ום בתחומים אחרים, שישנם כאלה, מהמגזר העליון, לדעתם, החובים כי הם יודעים הכל – והאחרים, כלומר האנשים הפשוטים , אינם יודעים דבר.
    כל זמן שהם מביאים הצלחות – זה נסבל ונסלח להם. ברגע שהם נכשלים במשימותיהם – עולים על הבריקדות, ולא מוכנים יותר לקבל את כשלונותיהם שעולים לנו בדמים (תרתי משמע).
    לכן, כשאין אמון בהנהגה – ישנם כאלה היורדים מהארץ, אחרים פשוט לא בוחרים בבחירות בטענה שהכל מכור וזה לא יעזור אם יצביעו. הצבעת מחאה לא עזרה לנו כפי שאנו רואים היום.
    וזה מביא גם לרבים לא לחסן נגד הנגיף – כי אינם מאמינים למשרד הבריאות בפרט, ולהנהגה הפוליטית בכלל.
    מה הקשר למלחמת יום כיפור? אם אחרי הכשלון שהיה במלחמה אותם אנשים, או מחליפיהם, נשארו לשלוט ,
    מה הפלא שאין אמון בסיכוי לשינוי?
    מערכת הבטחון מצליחה, לצערי, לעשות שטיפת מוח לציבור. הציבור אמנם אינו מאמין כל כך להנהגה הפוליטית, אך גם אינו מאמין בסיכוי לשינוי לטובה במצבנו.
    וזה הדבר הגרוע ביותר.

  • nachum  On 24 באוגוסט 2013 at 11:59 am

    הזיכרון הציבורי the big problem is how one can say what is the -public memory- of something. it can help if you can give names of books that try to explain this proces. thanks

    • Tirza Hechter  On 24 באוגוסט 2013 at 1:39 pm

      Maurice Halbwachs – On Collective Memory (Edited, Translated and with an introduction by Lewis A. .
      .Coser) Chicago and London: The University of Chicago Press 1992
      Yael Zerubavel "The historic, the legendary and the incredible: Invented tradition and collective memory in Israel". In: J. R.Gillis (ed.) Commemoratiotion: The politics of national identity, pp. 105-123. Princeton: Proncton Unoversity Press, 1994.
      I Hope that you can get hold of these two main books on the subject of Collective Memory
      There are some other references which I can give you if you like.

  • nachum  On 25 באוגוסט 2013 at 12:42 pm

    thanks

    • אביתר  On 25 באוגוסט 2013 at 1:03 pm

      רוב המידע העיתונאי, שפורסם על המלחמה, במהלכה, אחריה וגם עתה מעאוות. הוא נכון עקרונית, אך מידע חייב להיות מדויק, ואין מידע מדויק על המלחמה כיוון שהקרבות לא תוחקרו בזמן אמיתי, כדי שצבאנו יוכל לשקר על מה שהיה – כמו בכל מלחמותיו.

      העיתונות הישראלית, כמובן, לא טרחה לפוצץ את בלוני השקרים, שמפריחים מפקדים ופוליטרוקים עד היום, ועסוקה ביחסי ציבור למפקדים וליחידות, שרובם אינם ראויים. לרוב העיתונאים אין אפילו כלים לשפוט את המעשיות, שאנשי הצבא מזינים אותם בהן.

      • Tirza Hechter  On 25 באוגוסט 2013 at 1:36 pm

        ישראל אינה שונה במובן זה מכל מדינה מערבית "מפותחת" אחרת. המחקר שלי אינו מיועד לשפוט את התקשורת אלא להראות את התהליך שבו נוצר הזיכרון הציבורי באמצעותה – ככלי מרכזי בתהליך היווצרותם של מיתוסים פוליטיים.

      • אביתר  On 25 באוגוסט 2013 at 1:57 pm

        כידוע, לך, חקרתי את הסיקור של ענייני הביטחון בארץ, והמסקנות לגבי איכותו חמורות מאוד, אך לא מפתיעות. בהשוואה לעיתונות אחרת – אנחנו ברמה של העיתונות הצהובה במרבית המדינות. וזה אינו מפתיע כלל. מעבר לכך, בכל העולחם מעוות הממסד הביטחוני את המידע הביטחוני, וכאן, אצלנו, העיתונאים עוזרים לו בכך. לכן, פעם כיניתי אותם מתנדבים של דובר צה"ל.

  • שרון הר פז  On 26 באוגוסט 2013 at 2:30 pm

    אפשר להבין את הכאב של הכותבים שהיו אז, הרי איבדנו אחים לנשק ובני משפחה. ה"חדשים" כותבים כבר מתוך ריחוק מובן, אם כי אינני בטוחה עד כמה הדברים שהם מעלים נאמנים. מה שמאוד תמוה בעיני הוא שיובל נריה ואחיו לא הצליחו לשנות לטובה את הפוליטיקה ועובדה מצערת היא שדוקא אלה שהובילו את מהלכי המלחמה הצליחו להכנס לממשלות ישראל. כנראה שהמצביאים כשרוניים בכך שהם מסוגלים לעוור מעוורים את עיני המצביעים. דא עקא שעיתונאים שנכנסים לפוליטיקה אינם הולכים בדרך שונה ומחזקים את הקיים במקום לנער את הכל.
    אני חושבת שכמו בכל מאורע היסטורי – מה שנשאר בזכרון זה מה שמוצא את דרכו לספרי ההיסטוריה וכידוע, מי שכותב את ההיסטוריה (או יותר נכון: משכתב) – הוא זה שמנציח את מה שהוא מעונין להנציח. אנשים שהיו שם, ראו במו עיניהם את שהיה וחוו את האוירה, הם אינם משקרים לגבי המשקע שנותר בהם, הבעיה היא שהם ממעטים לספר ולהנחיל את המחדל למען הדורות הבאים ילמדו, וקולותיהם של המשקרים והמעוותים מושלים בכיפה.

    • Tirza Hechter  On 26 באוגוסט 2013 at 3:01 pm

      א. אבחנותייך באשר לכאב של הכותבים שהיו שם בהשוואה לריחוק של ה"חדשים" מדוייקות.
      ב. כולנו מטילים ספק במאמרי העיתונות ובכל זאת יונקים משם את ה"יידע".
      ג. נכונה גם האבחנה לגבי עיתונאים שנכנסו לפוליטיקה ומחזקים את הקיים. אין להתפלא על כך.
      ד. מה שנשאר בזיכרון מוצא את דרכו לספרי ההיסטוריה. אבל מה נשאר בזיכרון הציבורי? רבים הרי אינם מעיינים עוד בספרים אלא בכותרות של YNET אם בכלל… מצאתי ספרים רבים על המלחמה שראו אור במיוחד בעשור האחרון (לפני שהזיכרון של הכותבים ש"היו שם" יבגוד בהם…) אני קוראת לזה "הקרב על הזיכרון".
      ה. תודה על התגובה.

      • אביתר  On 26 באוגוסט 2013 at 4:12 pm

        רוה הכתבים לענייני צבא לא היו לוחמים, ולא היו בשדות הקרב (עובדה, רק שניים-שלושה כתבים ישראליים נהרגו בשמונים השנה האחרונות בסיקור מלחמותינו). רובם עוסקים ביחסי ציבור לגנרלים, שרובם חדלי-אישים, תוך הסתרת מחדליהם וכישלונותיהם המורבים. כך, במלחמת יום היכפורים וכך בשאר מלחמות ישראל. השאר – פוזלים למשרות בכירות בצבא ובמערכת הביטחון (את השם אבי בניהו הזכרנו?!), והן ניתנות לרוב למלחכי הפנכה.

        הכתבים לענייני צבא שבו מיד לעמדות של תמיכה במערכת הביטחון ועזרו לה לטאטא את האסון, ולא לחוקרו.

        אחרים – מגויסי דובר צה"ל (סוגיה אתית חמורה ביותר) – היו בשדות הקרב על תנאי, ורובם עזרו למערכת הביטחון להסתיר את כישלונה ואת חרפתה.

  • אביתר  On 26 באוגוסט 2013 at 4:14 pm

    ועיקר שכחתי: כשעיתונאים מגויסים, שלא היו להם קשרים בדובר צה"ל, כתבו מהשטח – הפעילו עליהם מכבש לחצים, כולל העמדה למשפט צבאי, כיוון שפרסמו מידע, שהמערכת הצבאית לא רצתה שיתפרסם.

  • Tirza Hechter  On 26 באוגוסט 2013 at 4:28 pm

    אביתר, תודה על עדכוניך. אתה בתור מי שעוסק במחקר מבין זאת. אבל בעיני הציבור – העיתונאי הוא מי שמדווח וגם מי שכותב מאמר ומראיין אחרים. אחת היא לו אם הלה היה בשדה הקרב או לא.
    מי בודק? האמירה "היה כתוב בעיתון" "קראתי באינטרנט" וכד' היא זו שמצייגת את ה"יידע".

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: