מלחמת יום הכיפורים: הזיכרון הציבורי מושל בכיפה (ד')

מיתוס ה"מחדל" במלחמת יום הכיפורים "התכתב" עם המציאות הביטחונית בשלביה הראשונים של מלחמת לבנון הראשונה (1982) וגם בתקופת מלחמת לבנון השנייה (2006). השיח הציבורי סביב המלחמה היה רווי ביקורת על התפקוד הלקוי של  צה"ל, והתקשורת אף היא חזרה לעסוק ב"מחדל" יום הכיפורים. דוגמא נוספת לכך שהזיכרון הציבורי מושל בכיפה כשהעובדות מעורפלות ו/או שנויות במחלוקת היא ההתפתחויות בנוגע לגרעין האיראני.

****************************

דוגמאות רבות לדיאלוג בין מיתוס המחדל למצב הביטחוני מאז מלחמת יום הכיפורים מחזקות את הטענה שהזיכרון הציבורי הוא המושל בכיפה, ובאורח פרדוכסלי, העובדות שנויות במחלוקת. הדוגמאות שלהלן (דגימה קטנה מתוך אינספור דוגמאות) מצביעות על דיאלוג בין הזיכרון הציבורי של מלחמת יום הכיפורים לבין אירועים נוספים במישור הסכסוך הישראל ערבי שנתפשו כמשמעותיים, הנמשך מזה ארבעים שנה. (ראו גם רשימה קודמת).

שתיים מבין שלוש הדוגמאות הבולטות לדיאלוג בין מיתוס המחדל למצב הביטחוני, המתקיים מאז המלחמה ההיא עד ימינו, לקוחות מתוך השיח הציבורי סביב שתי מלחמות נוספות שישראל השתתפה בהן אחרי מלחמת יום הכיפורים – מלחמת לבנון הראשונה (1982) והשנייה (2006). הדוגמא הנוספת לקוחה מהשיח הציבורי של הזמן האחרון – השיח סביב נושא "האיום האיראני".

מיתוס המחדל ומלחמת לבנון הראשונה (1982)

תוך כדי מלחמת לבנון הראשונה חלקים נרחבים בציבור הביעו ביקורת נוקבת על מדיניות ממשלת בגין ועל חדירת צה"ל לעומק לבנון. בנסיבות אלה כונתה הממשלה "ממשלת המחדל". הדרישה ה"לאומית" לחשוף את מלא הדו"ח של ועדת אגרנט התעוררה ביתר שאת תוך כדי הלחימה, מתוך תקווה שהסרת החיסיון תחזק את הפן האתי המסורתי ("טוהר הנשק") של צה"ל בשדה הקרב, ותאפשר השוואה עם אופי התנהלותו בלבנון.

בשנים שלאחר מלחמת לבנון הראשונה, עלתה סוגיית "טוהר הנשק" לשיח הציבורי, כשהמדד לה הן מלחמות ישראל ובכללן מלחמת יום הכיפורים. יתרה מכך התייחסות למלחמה זו כמדד להשוואה נעשתה שכיחה בטקסי הזיכרון של חיל האוויר בימי השנה למלחמת לבנון הראשונה. מפקדיו הבכירים של החיל, שספג מכות קשות במלחמת יום הכיפורים, זוכרים היטב את נרטיב "הטיל כופף את כנף המטוס", שצמח בעקבות התבטאותו של עזר ויצמן אחרי 1973. הם זוכרים כיצד יכולתו של החיל לממש מכה מקדימה נכשלה וכיצד נכשל החיל בהשמדת טילי הקרקע-אוויר של האויב וספג אבדות קשות. מאז היה החיל נחוש להוכיח כי הופקו הלקחים המתאימים. בעת כהונתו של דוד עברי כמפקד החיל השתתף חיל האוויר בהצלחה במבצע ליטני (1978), בתקיפת הכור בעיראק (1981) ובמלחמת לבנון הראשונה. התדמית ההרתעתית של החיל הוכחה במלחמת לבנון הראשונה, כשהצליח להשמיד את כל מערך טילי הקרקע-אוויר של צבא סוריה בבקעת הלבנון, במבצע "ערצב 19". מבצע זה צוין גם ביום השנה השלושים למלחמת לבנון הראשונה, כשהנאומים בטקס האדירו אותו בהשוואה ל"מחדלי" החיל במלחמת יום הכיפורים: "במבצע ערצב 19 שינה חיל האוויר את עולם קרבות האוויר והחזיר לחיל את יוקרתו, שדעכה במלחמת יום הכיפורים" (י' לבנת, "לא ידענו שאנחנו עושים היסטוריה", אתר צה"ל, 8.6.2012).

ככלל, זכר המחדל בדבריהם של מפקדים לשעבר בחיל האוויר מצוטט בספרות המאוחרת.

תחילה אתייחס לאלוף עמוס ידלין (טייס סקייהוק במלחמת יום הכיפורים, מפקד מכללות צה"ל ובעל תואר שני במינהל ציבורי), שדבריו במלאת 30 למלחמה ההיא צוטטו בספר ערוך על ידי האוניברסיטה המשודרת, מלחמת יום הכיפורים ולקחיה, 2005):

[…] וברמה הלאומית, חשתי תחושת הישג, שעל אף המחדלים והעיוורון, הסתיימה המלחמה בהשמדת רוב סוללות הטילים, כשצה"ל מצוי 101 קילומטרים מקהיר […] (ע' 8) האם באמת ניצחנו במלחמה הקשה ההיא? בעולם הדימויים הישראלי, התשובות לשאלה הזו הן קוטביות, וכל אחד מהמשיבים מסתמך על המרכיבים הנוחים לו בכדי להסביר את עמדתו […] (ע' 9) נוכח הנאמר לעיל, חיוני שנראה במלחמת יום הכיפורים כישלון אסטרטגי. אסור לנו להסתתר מאחורי הגדרות מקלות שימנעו מאתנו להתרכז בכישלונות, לתחקרם עד תום, וליישם את לקחיהם" (ע' 14).

אגב, באותו מסמך של האוניברסיטה המשודרת (2005) התבטא יעקב חסדאי (אלוף משנה, מפקד גדוד 202 של הצנחנים). דבריו מדברים בעד עצמם: "[… ] השמונה באוקטובר, החווה הסינית וסואץ צרבו כאש את זיכרונות הלוחמים. המילה "מחדל" נישאה בפי כל ככינוי למלחמה […] (ע' 66-57).

שמואל גורדון (שלושים שעות באוקטובר: החלטות הרות גורל על הפעלת חיל האוויר בתחילת מלחמת יום הכיפורים, 2008) עוסק אף הוא במחדל כטייס קרב  לשעבר ומפקד  לשעבר של טייסת 105 בחיל האוויר: "הסיפור של טייסת 201, אחת הטראומות הקשות שמקורן בצומת החלטה הרסני, אינו סגור, וכנראה לא ייסגר לעולם… (ע' 432).

השיח בחיל סביב הכישלון במלחמת יום הכיפורים והטחת אשמה במפקדים מסוימים משקף לא מעט פקפוקים לגבי העובדות לאשורן. ברם ניכר כי הזיכרון הציבורי של "מחדלי" החיל במלחמת יום הכיפורים הוא המושל בכיפה.

מיתוס המחדל ומלחמת לבנון השנייה

מיתוס ה"מחדל" במלחמת יום הכיפורים "התכתב" עם המציאות הביטחונית גם בתקופת מלחמת לבנון השנייה (2006). השיח הציבורי סביב המלחמה היה רווי ביקורת על התפקוד הלקוי של  צה"ל, והתקשורת אף היא חזרה לעסוק ב"מחדל" יום הכיפורים.

השיח התקשורתי סביב מלחמת לבנון השנייה יצר משוואה בין איכות הארגון והביצוע של צה"ל ב-1973 וב-2006. דוגמה לכך הוא מאמרו של צדוק יחזקאלי, שראיין את האלוף במילואים בנימין תלם, מפקד חיל הים במלחמת יום הכיפורים. בראיון המליץ תלם למפקד החיל במלחמת לבנון השנייה "ללכת הביתה", לאחר שחיל הים ספג מכה אנושה במלחמה, שכן אם במלחמת יום הכיפורים, מלחמת "המחדל המודיעיני", אפשר היה לפעול באחריות, חובה עליו להפיק לקחים מאז:

כמה ימים לפני מלחמת יום הכיפורים. בזמן שצה"ל כולו נרדם בעזרת גלולות השינה של אמ"ן הכושל, קיבל תלם החלטה מנוגדת לחלוטין לזו של הצבא. רק קצין המודיעין החילי שלו חזה שחורות ותלם החליט להיערך לאיום אף שאיש לא הכריז עליו […] תחת פיקודו של תלם, רשם חיל הים את הפרק המפואר בתולדותיו דווקא במלחמה שזכורה כאסון נוראי […] מפקד חיל הים הנוכחי […] לא יכול להתחבא מאחורי מודיעין רופף. גם אם היה כזה […] גם לי לא היה מודיעין, אבל חשבתי על הגרוע ביותר (צ' יחזקאלי, "תפקיד חיל הים במלחמת לבנון השנייה בהשוואה למלחמת יום הכיפורים", ידיעות אחרונות, המוסף לחג, 1.10.2006).

בין הדוגמאות לאזכור "מחדל" יום הכיפורים בשיח על מלחמת לבנון השנייה מעניינת הכתבה על קורותיו של צביקה גרינגולד במלחמת יום הכיפורים, מאת הכתב הצבאי עמיר רפופורט. הריאיון עם גרינגולד מגולל את מהלך הלחימה שלו כשריונר בגולן במלחמת יום הכיפורים, במסגרת חטיבה 188. אחד הלקחים שהפיק גרינגולד מהמלחמה הוא האיכות הירודה של הכשרת המפקדים בצה"ל ב-1973 כמו גם ב-2006. ב-2006, כפי שנוכח גרינגולד, "נתנו לאיש חיל האוויר ולאנשי חי"ר לנהל את העניינים והם לא הבינו את מה שכל שריונר יודע – שמלחמה חייבת להיות מבוססת על מסת אש ותנועה […] לצה"ל יש בעיה קשה בהכשרת מפקדים" (שנה מפרסום הכתבה במעריב, ראה אור ספרם של גרינגולד ודור-און, "כוח צביקה", 2008).

במאמר פרשנות מזווית ראייה של כתב צבאי, מנה עמוס הראל את לקחי מלחמת לבנון השנייה בעודו מצטט את "מחדל" יום הכיפורים. גם ספרו של הראל על מלחמת לבנון השנייה מ-2008 (יחד עם יששכרוף), משקף תובנה כי המאפיין המשותף לשתי המלחמות, "אמנם במינון שונה, הוא הזלזול ביריב […] ובולטות לעין [גם] […] תכניות מבצעיות לא רלוונטיות, פקודות סותרות, אפילו ביקורת על הקצינים הבכירים שנשארו מאחור." (ע' הראל, "שתי מלחמות אותה זחיחות", הארץ, 8.10.2008).

אכן קשה להתעלם מהעובדה שהדי המחדל מלווים את השיח הציבורי 33 שנים אחרי המלחמה. תמונת מצב זאת בולטת במיוחד על רקע העובדה שכמחצית מאוכלוסיית ישראל כיום לא חוותה את מלחמת יום הכיפורים (לא נולדה אז או לא חייתה בישראל) ורבים אינם מודעים לפרטיה.

מיתוס המחדל מהדהד בשיח הציבורי סביב סוגיית הגרעין האיראני

דוגמא נוספת לכך שהזיכרון הציבורי מושל בכיפה כשהעובדות מעורפלות ו/או שנויות במחלוקת היא השיח בנושא הגרעין האיראני. אינספור ידיעות ומאמרי פרשנות משנות התשעים ואילך הוקדשו לנושא זה, כלומר מידת הסבירות שלישראל נשקפת סכנה קיומית לאור הסיוע שאיראן מקבלת מרוסיה ומסין בפיתוח פרויקט הגרעין. בכירים במערכת הביטחון, שנשאלו לדעתם לגבי סוגיה זאת, הזרימו לתקשורת עד כה תחזיות והשערות בלבד על תוכניות הגרעין של איראן ועל השאלה כיצד הן תשפענה על מערך היחסים בינה לבין מדינות במזרח התיכון, לרבות ישראל.

יש לציין כי בתחילת ספטמבר 1995 לא הורגשה בישראל מתיחות סביב סוגיית פיתוח הגרעין האיראני. אפשר ללמוד על כך מדבריו של האלוף (מיל') איתן בן אליהו, שהיה מועמד באותה עת לתפקיד מפקד חיל האוויר, והתבקש לחוות דעה על חטיפת מטוס נוסעים איראני, שהוחכר מחיל האוויר האיראני והוביל נופשים לאי קיש שבדרום איראן. בראיון לידיעות אחרונות התייחס בן אליהו גם לידיעות שהופצו בלונדון על כך שלאיראנים יש מכון להעשרת אורניום שסין הקימה בעבורם: "הערכת המצב האחרונה שלנו לגבי איראן מדברת על אפשרות לרכישת כושר גרעיני צבאי בתוך חמש עד עשר שנים". כשנשאל איך הוא מתייחס לאיום האיראני להעניש את ישראל על פרשת המטוס החטוף, השיב: "האיום האיראני לפגוע במטוס הוא נקודתי. ולאיום נקודתי צריך לתת מענה נקודתי" (א' פישמן, ידיעות אחרונות, 3.10.1995). כך, בנימה בוטחת, הרגיע בן אליהו את הציבור ואישר באופן עקיף כי לא נשקפת לישראל סכנה קיומית מצד איראן. זכר המחדל של מלחמת יום הכיפורים לא עלה בראיון.

ב-1996 התחלף השלטון בישראל והוקמה ממשלת ליכוד בראשות בנימין נתניהו.  הרטוריקה של ההנהגה באותה עת הציגה את איראן כמדינת המהפכה האסלאמית, שלעולם לא תשלים עם קיומה של מדינת ישראל. גם רבים ממנהיגי האופוזיציה היו שותפים לחשש, ויש להזכיר שגם ראש הממשלה לשעבר, יצחק רבין, חשש מהאיראנים ומהרגע שבו יצטיידו בנשק גרעיני. ראש הממשלה נתניהו ניצל כל ראיון עימו כדי לבטא חשש מהטיל הגרעיני שאיראן מפתחת. הרטוריקה של "האיום האיראני" כבשה מקום גבוה בסדר היום המדיני. רבים מבכירי ההנהגה, וגם ראש אמ"ן האלוף משה יעלון, סיפקו לאמצעי התקשורת פרשנויות וכתבות רקע בנושא. כך נחשף הציבור באופן סדרתי למסר שלפיו ארץ האייתוללות מתחמשת בטילים ארוכי טווח, ומנסה לפתח נשק גרעיני כדי להשמיד את ישראל (א' שפרינצק, "איום שמום", הארץ, 29.9.1998).

השיח התקשורתי היה רווי פרשנויות מדאיגות למצב. רובן הזכירו את "מחדל" יום הכיפורים, תוך הבעת חשש מכך שקווי האופי של הנהגת ישראל לא השתנו מאז יום הכיפורים 1973. חלק מהפרשנים אף נקט קו חד-משמעי המזהיר מ"מחדל או ביזיון": "אין לשכוח ש-1,000 קילומטרים מכאן מכינה איראן את האיום הקיומי הממשי על ישראל. כדי להתייצב מול האיום הזה, נדרשת ישראל למצות את כל סגולותיה, שלא ניכרו באחרונה, בהתמודדות הזו, מחדל או ביזיון עלולים להיות קריטיים" (י' ארז, "24 שנים בין המחדל לביזיון", מעריב, 10.10.1997).

הרטוריקה של ההנהגה ויחד איתה הפרשנויות סביב ה"איום האיראני" לא נמוגו מאז 1996. גם הקישור בין הצורך בתגובה לאיום לבין זכר המחדל המודיעיני והמדיני-ביטחוני של מלחמת יום הכיפורים הפך לעניין שבשגרה, ודרבן לגיבוש אסטרטגית הרתעה מעשית. אחת הדוגמאות לשיח התקשורתי הזה היא כתבתו של אמיר אורן ביום השנה ה-32 למלחמת יום הכיפורים:

ערב יום הכיפורים, כאשר ההפתעה שמפניה נדרכת ישראל שוב אינה של מתקפה אווירית ומשוריינת, מצרים וסורית, אלא של טילים איראניים וטרור איסלאמי […] ישראל צריכה להגיע למצב שיאפשר לה להודיע גם, כי היא 'לא תהיה האחרונה לספוג התקפה בנשק השמדה'. זה צד ההרתעה, אבל ההתרעה תלויה באמ"ן […] [ו]אין כל ודאות שלא ייכשל שוב בהתרעותיו, כמו ב- 1973 (א' אורן, "שוטף פלוס  30" הארץ, 12.10.2005).

דוגמה נוספת לדומיננטיות של הזיכרון הציבורי בדבר מחדל יום הכיפורים, עולה גם מהשיח הפוליטי. השר לעניינים אסטרטגיים בממשלת נתניהו השנייה והרמטכ"ל לשעבר, משה יעלון, הציע שישראל תתקוף באיראן כמהלך אקטואלי. הח"כ והשר לשעבר עוזי ברעם השיב לו כי למיטב הבנתו "2012 עלולה להיות מקבילתה של […]." ברעם גם תקף את הממשלה המזניחה את הטיפול באיום האיראני, והזכיר את המחיר ששילמה ישראל על ההזנחה שקדמה למלחמת יום הכיפורים:

בישראל של 2012 אין מינימום של הכנה ציבורית למה שעלול לקרות במזרח התיכון, […] הממשלה עסוקה בגבעת האולפנה ובמגרון […] כולנו שילמנו את המחיר של 1973 ב-1974. לפיכך, במידה שישראל לא תיערך לסכנה, כפי שכבר קרה ערב מלחמת יום הכיפורים, גובר הסיכוי שנשלם את מחיר 2012 ב-2013 (ע' ברעם, "הלקח ההוא בזמן הזה", ישראל היום, 19.6.2012).

מסר בסגנון דומה שולב במאמר מערכת של העיתון ישראל היום. העורך הראשי, עמוס רגב, הביע אי-שביעות רצון מהעלאת סוגיית האיום האיראני ומהתגובה בשיח הציבורי בישראל. החשש העיקרי, לדעתו, הוא מהחבלה שאלה יגרמו לתהליך קבלת ההחלטות בעניין התקיפה באיראן. המסר המרכזי שרגב ביקש להעביר התייחס למידת הדחיפות שבטיפול ולחשש שמא ההנהגה נגררת לשאננות "דוגמת מלחמת יום הכיפורים" (ע' רגב, "ההחלטה", ישראל היום, 3.8.2012).

יש לציין את חילוקי הדעות בנוגע לעצם קיומו של שיח ציבורי סביב ה"איום האיראני" בשנים 2012-2011. במדינה המעודדת חופש ביטוי ובחברה קונפליקטואלית שיח ציבורי מסוג זה הוא הכרח קיומי. העיתונאית והעורכת במעריב, יעל פז-מלמד, הטעימה את "חופש הביטוי" המחייב שיח ציבורי סביב תכנית לתקיפה ישראלית אפשרית באיראן, ותיארה את השיח שהתקיים באותה עת כאחד החשובים והמוצדקים שהתקיימו עד אז בישראל. יתרה מכך, לטענתה, מי שתמך בקיומו ידע לציין את יחסו של הציבור ערב מלחמת יום הכיפורים למהלכים המדיניים. כלומר, תומכי "חופש הביטוי" טענו שהפסיביות וחוסר הביקורת ששררו ערב המלחמה ההיא הובילו בסופו של דבר לאסון, וכי "חשוב שהציבור יעמוד על המשמר וישמור שראש הממשלה ושר הביטחון לא יחזרו על 'טעות הקונספציה' של מלחמת יום הכיפורים, שבסופו של דבר הובילה לאלפי הרוגים ישראליים" (י' פז-מלמד, "זכות הציבור להתנגד", אתר NRG, 16.8.2012). גם המתנגדים לתקיפה באיראן קישרו בין ההתנהלות המדינית ערב מלחמת יום הכיפורים להתנהלותה של ממשלת נתניהו בתגובה לאיום האיראני. לדוגמה, הפרשן המדיני של ערוץ 2, אמנון אברמוביץ',  הביע התנגדות נחרצת לתקיפה באיראן והציג את גרסתו המחייבת את המדינאים להיכנס קודם כל למגעים מדיניים עימה ולפעול לפתרון הסוגיה בדרכים דיפלומטיות, בניגוד למה שעשתה ממשלת המחדל (א' אברמוביץ', "מחדל יום הכיפורים- אז והיום", אתר מאקו, 21.9.2012).

אלו הן מעט מהדוגמאות הבולטות ביותר לדומיננטיות של הזיכרון הציבורי ומחדל יום הכיפורים כשעולות לדיון שאלות הקשורות למצב הביטחוני.

לסיכום: הדוגמאות דלעיל (דגימה קטנה מתוך אינספור דוגמאות) מצביעות על דיאלוג המתמשך מזה כ-40 שנה בין הזיכרון הציבורי של מלחמת יום הכיפורים ומיתוס המחדל מחד גיסא, והמצב הביטחוני מאידך גיסא. הדוגמאות מחזקות את הטענה שהזיכרון הציבורי הוא המושל בכיפה, בעוד שבאורח פרדוכסלי העובדות המדויקות של מה שהתרחש לפני ובמהלך מלחמת יום הכיפורים עדיין שנויות במחלוקת.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יניב מאיר  On 18 באוגוסט 2013 at 6:39 pm

    היי תרצה,
    קראתי בעיון את כל ארבעת הפוסטים האחרונים בנושא.
    ממה שהבנתי, מלחמת יום כיפור איננה שונה ממלחמות אחרות (של ישראל ושל אומות אחרות), אלא במרכזיותה בתודעה. כלומר, סביב כל ארוע היסטורי כמעט מתגבש מיתוס/זכרון קולקטיבי שאיננו בהכרח קשור למציאות שקרתה, וכל אירוע בהיסטוריה עלול/עשוי לשמש כאמצעי לתעמולה פוליטית (במקרה הזה, דווקא תעמולה משמאל). האם הבנתי נכון, או שמא אני מפספס משהו?

    שאלה שניה: כתבת בפוסט שהעובדות שנויות במחלוקת. את יכולה לתאר בקצרה מה בדיוק שנוי במחלוקת? לא הצלחתי להבין מסדרת הפוסטים מהו מרחב המחלוקת. האם התמונה הכללית (קרי מחדל מודיעיני ומדיני, ואולי אף צבאי אסטרטגי (קו ברלב), שצה"ל הצליח בסופו של דבר להתגבר עליו ולנצח, בסיוע אמריקני נדיב), איננה נכונה בקווים כלליים, כשהויכוח הוא "רק" על המידות (מידת המחדל, מידת ההצלחה הצבאית לאחר מכן, וכו')?

    ושאלה אחרונה: לא ראיתי התייחסות שלך לפאניקת ההשמדה שנוצרה בשעותיה הראשונות של המלחמה. מהמעט שידוע לי, זו היתה פאניקה לא מבוססת בכלל. גם המצרים וגם הסורים לא התכוונו להגיע לתל-אביב, אלא להשיג הישג טקטי ולמנף אותו (שלא לדבר על זה שלישראל כבר היו יכולות גרעיניות). ולעומת זאת, התחושה שנוצרה, לא רק אצל האזרחים והלוחמים, אלא גם אצל מקבלי ההחלטות (!!!) היתה של חורבן הבית. ייתכן שהתפיסה הלקויה הזו משמעותית להבנת הזכרון הקולקטיבי שהתגבש.

  • תרצה הכטר  On 18 באוגוסט 2013 at 8:14 pm

    היי יניב, תודה לך על תגובתך העניינית והמעניינת.
    וכעת אשיב על שלוש השאלות שהצגת:
    ראשית, מלחמת יום הכיפורים שונה ממלחמות אחרות בכך שהייתה זאת טראומה לאומית. כל מלחמה שוקעת בתודעה אך אין כמו מלחמת יום הכיפורים שנחוותה ונתפסה כטראומה לאומית. בהמשך להתרשמותך שהיא הפכה לעמצאי לתעמולה "משמאל" – היא הפכה גם לתעמולה של הימין (ראה ערך גוש אמונים).
    שנית, העובדות בנוגע לקרבות משמעותיים כגון הקרבות בדרום הגולן (עמק הבכא שכולנו מכירים מול סיפורה של חטיבה 188, שתועד על ידי אבירם ברקאי, שעליה לא כל כך שומעים). גם עובדות הנוגעות לכישלון, הסיבות, העם היה מחדל מודיעיני, מדיני או משהו אחר? וכן הלאה. ככל שנחשפים מסמכים (ראה ספרו של קיפניס מהשנה שעברה) כך גדלה המבוכה לנוכח ה"עובדות".
    שלישית, פאניקת ההשמדה – היה משהו כזה בקרב זרמים מהימין שראו במלחמת יום הכיפורים סימן להמשכיות ה"גורל היהודי" וההצלה הניסית של העם בכל הזמנים. עדיין לא התייחסתי לכך במאמרי. העובדות שתועדו לא מזמן מראות שלמצרים היתה מטרה טקטית בלבד, וגם על כך יש מחלוקת שכן מטופחת לאחרונה "תיאוריית קונספירציה" לפיה היה "שיתוף פעולה אמריקאי-ישראלי-מצרי" שראה במלחמה זו טריגר לכינון יחסי שלום באזור (ישראלי מצרי, ליתר דיוק).
    ושוב תודה לך על ההתעניינות.
    היריעה רחבה כל כך שכל שאלה חיונית לאין ערוך!

    • יניב מאיר  On 18 באוגוסט 2013 at 11:28 pm

      תודה על תשובותייך.
      אם לחדד את שאלתי הראשונה, אז טענתי היא שמלחמת יום כיפור לא שונה מכל מלחמה אחרת, שלנו או של עם אחר, מלבד בדרך שאנחנו תופסים אותה. כלומר, אילו היה מתקבע סביב אותם מאורעות נרטיב של הצלחה מהולה בעצב רב על הקרבנות ה"הכרחיים", ייתכן מאד שהמלחמה לא הייתה מעסיקה כ"כ אותנו, את תרבותנו, ואת האקדמיה.

      הטענה הזו יכולה להישמע מובנת מאליה או כשטויות במיץ (תלוי בשומע). עבורך, כחוקרת מיתוסים, אני מניח שהיא יותר מובנת מאליה. השאלה המעניינת היא למה דווקא סביב מלחמה זו נוצרו כל המשקעים והמיתוסים הטעונים האלה. במלחמת העצמאות היו לנו הרבה יותר אבידות, וסכנה ממשית לעצמאות. ב-56 ובמלחמת של"ג היו לנו תבוסות מדיניות לא קטנות, ובשני המקרים ברחנו בסופו של דבר עם הזנב בין הרגליים.

      התשובה שלי לשאלה הזו שיש פה שילוב גם של מספר האבידות והלוחמים באופן שהקיף את כל החברה, גם של אינטרסים פוליטיים להפיל סוף סוף את מפא"י, גם של הנהגה שהמציאות התפוצצה לה בפרצוף (אבל זו לא הפעם היחידה שהמציאות מתפוצצת בפרצוף מנהיגינו! זה קרה גם ב-56, גם בשל"ג, גם בלבנון השניה, וגם בשתי האינתיפאדות), וגם – או אולי בעיקר – בגלל הניגוד המוחלט ל-67 (כלומר, למיתוס שנוצר ב-67). אם לפני 67 היינו לא בטוחים מספיק בחוזקנו, אחרי 67 כבר דימינו את עצמנו לאימפריה אזורית, וזה הוביל בקלות לשבר שנוצר ב-73, במיוחד על רקע ההפתעה, המהלכים של ראשית המלחמה והחרדה הלא-מבוססת לחלוטין שהלכה המדינה. כלומר, תיארתי פה תהליך שהוא כולו סיפורי-תפישתי: האופן שבו החברה הישראלית סיפרה לעצמה את קיומה (בהשפעת סוכני התרבות כמובן). הקשר לעובדות/מציאות האמיתית הוא רופף בלבד בכל הסיפור הזה.

  • תרצה הכטר  On 19 באוגוסט 2013 at 9:42 am

    לפי תשובתך יניב, לתפיסות יש תפקיד חשוב בהתייחסות לאירוע (כל אירוע). כך שלעתים מיתוסים שנוצרו סביב אירוע היסטורי מעצבים את התפיסות שלנו ולעתים התפיסות שלנו מעצבות אירוע שאותו אנו חווים. מדובר בתהליך קולקטיבי של קבוצה מובחנת או של כלל הציבור.
    להלן ציטוט מתוך מחקרי –
    לטענת תיאורטיקנים בני זמננו שהתמקדו בהיבט הפונקציונלי של המיתוס בחברות המסורתיות והמודרניות, תהליך המיתולוגיזציה פונקציונלי לחברה. הסוציולוג הפוליטי ישעיהו ליבמן טען שבחברות מודרניות עולה חשיבות המיתוס בנסיבות של תבוסה או אסון לאומי, שכן טרגדיה לאומית מאתגרת את תחושת הביטחון של החברה ואת אמונתה בעצמה, במנהיגיה, בערכיה הבסיסיים, בסמלים או במיתוסים שיצרה […]

    […] תהליך המיתולוגיזציה אחראי ליצירת תפיסות סלקטיביות ומובחנות של אירועים בעברה של החברה, אך גם ההיפך ייתכן: לעתים מעצבות תפיסות סלקטיביות עכשוויות של אירועים את הזיכרון הציבורי ביחס לאירועים היסטוריים, כך שיתאימו לצרכים ולהלך הרוחות שלהן.
    אחת מהמסקנות העולות מהמחקר שלי היא שבמקרה של החברה הישראלית, שחוותה את מלחמת יום הכיפורים כאירוע טראומתי, נחרתה החוויה בתודעת קבוצות מובחנות שכל אחת מהן יצרה נרטיב מובחן סביבה, על פי ערכי היסוד והאידיאולוגיה הספציפיים לה. בסיום המלחמה הייתה מפת הסִיפֵּר סביבה מגוונת, ומאז מועד סיומה הרשמי נרקמו סביבה מיתוסים הנתמכים בידי זרמים בעלי קו אידיאולוגי מובחן ושונה. תהליך המיתולוגיזציה שלה החל מיד בישיבת הכנסת שבה מסרה ממשלת ישראל על הסכמתה להפסקת האש עם מצרים. ראש האופוזיציה דאז, מנחם בגין, האשים את הממשלה ב"מחדל גדול" לפני המלחמה ובמהלכה, והאשמותיו סימלו מפנה חד במסורת הפרלמנטרית בישראל – כפי הנראה המפנה החשוב ביותר מאז מלחמת תש"ח. היה זה המקרה הראשון שבו קם מנהיג האופוזיציה בישיבת כנסת רשמית והטיח בגלוי אשמה של מחדל בממשלה. מאחר שמלחמת יום הכיפורים נתפסה כבר אז על ידי רבים כטראומתית, הוא זכה מיד לתמיכה של חברי כנסת אחרים.

    השימוש במונח "מחדל" מעורר מאז ועד היום זיכרונות על תפקודה הלקוי של הממשלה לפני מלחמת יום הכיפורים ואחריה. מחד גיסא, הלכה והתחזקה התמיכה בביקורת שהטיח בגין בממשלה על מחדליה, ולראשונה בתולדות מדינת ישראל הוקמה ועדה ממלכתית (ועדת אגרנט) לבחינת מדיניות הממשלה ותהליכי קבלת ההחלטות שלה לפני המלחמה ובמהלכה. מאידך גיסא, ההתבטאויות באמצעי התקשורת הכתובים מצביעות על גוונים שונים בהמשגת מלחמת יום הכיפורים, בעיקר בשני מישורים, הפוליטי והחברתי. הבולטים מבין הקונפליקטים האידיאולוגיים בתקופה ההיא היו קו שבר בין דורות סוציולוגיים ובין ימין לשמאל, וכלל הציבור בישראל הביע את אכזבתו מתפקוד המנהיגות הפוליטית באמצעות נרטיב המחדל.

  • avi aharon (@avi_aharon)  On 19 באוגוסט 2013 at 1:09 pm

    מטרת מי"כ נקבעו – על ידי הציבור ולאחר המלחמה – כדלקמן: לצאת למלחמה ולא לספוג אבידות. אפשר לדון בבעייתיות של ההגדרה הזו, אבל היא זו הרווחת כבר ארבעים שנה ועל פיה יישק דבר בישראל.
    נכון שאף אחד לא יודע מה באמת אירע במלחמה, בוודאי לא ברמת הדיוק של המצוטטים בכתבה, אבל, כפי שנאמר לעיל, העובדות לא מעניינות את הציבור. הציבור לא רוצה לדעת למה נהרגו חיילים. די לו בכך שהם נהרגו ושהוא היה רוצה שלא יהרגו כלל.

    • תרצה הכטר  On 19 באוגוסט 2013 at 1:26 pm

      במידה מסויימת עובדות אינן מעניינות את הציבור. נוח לכולם להאמין ב"מיתוס" ולחשוב שהוא האמת. בחברות מודרניות זה הכלל ולא היוצא מן הכלל.
      יתרה מכך, גם במקרה שהציבור היה רוצה לדעת את האמת נמנע הדבר ממנו במקרים רבים, לרבות מלחמת יום הכיפורים. ההנהגה הבכירה שמרה את הקלפים צמוד מאוד לחזה במשך שלושת ימי הלחימה הראשונים. הסתירו מהציבור עובדות. עד שלא תתבהרנה כל העובדות מתוך מסמכים שעדיין נותרו חסויים ועד שאלו לא יהיו זמינים לכל דורש, הזיכרון הציבורי שבא בעקבות הטראומה ימשול בכיפה. זאת תוך הסתייגות אחת – הדור שנולד אחרי 73' ולומד בבית ספר על המלחמה הזו, אם בכלל, ורואה בה היסטוריה רחוקה ובלתי רלוונטית.

    • יניב מאיר  On 19 באוגוסט 2013 at 6:48 pm

      אני חושב אתה מתבלבל בין מלחמת יום כיפור למלחמת לבנון השניה. ישראל לא יצאה למלחמה, היא הופתעה ונתפסה לא מוכנה.
      מספר האבידות מאז ומתמיד היה קריטי בציבוריות הישראלית, אבל ההתמקדות שלך רק בזה חוטאת לעיקר. מספר האבידות היה גבוה יותר במלחמת העצמאות. הוא היה לא נמוך בכלל בששת הימים. הוא היה מזערי מאוד במלחמת לבנון השניה, אך עדיין עורר פולמוס אדיר על מחדל אפילו במלחמה זו.

  • שרון הר פז  On 20 באוגוסט 2013 at 5:06 pm

    מזכירה שאות מלחמת יום כיפור אותו קיבלנו בזמננו כונה "המחדליון". זה אומר הכל, הלא כן?

  • תרצה הכטר  On 20 באוגוסט 2013 at 10:37 pm

    אני לא זוכרת דבר כזה… מצטערת.

  • שרון הר פז  On 23 באוגוסט 2013 at 8:40 pm

    להלן הציטוט:
    "אני וחברי שוחררנו משירות פעיל רק ערב חג הפסח, להשלמת החודשים הספורים שנותרו לנו במשק. ביום השחרור הגיעו לידי מפקד הפלוגה אותות מלחמת יום הכיפורים, ה"מחדליון" כפי שנודע אז. המ"פ חפן את כל החבילה בשתי ידיו והעיף אותה בתפזורת השמימה. "מי שרוצה שיתכופף לרצפה ויקח לו אחד" אמר ביבושת. מעטים טרחו."
    תרצה, תודה לך על שמצאת. האמת היא שחיפשתי גם אני, אך העליתי חרס בידי, כך שפניתי לאלה שהיו איתי שם כדי למצוא חיזוק לכך. מפתיע היה לגלות שכמה אינן זוכרות זאת (אולי בחרו להדחיק?) וכבר התחלתי לפקפק בזכרוני. אחת אפילו אמרה שתמיד ידעו החבר'ה שיש לי דמיון פורה, משום שהיא אינה זוכרת אפילו שקיבלה אות כלשהו. אבל במקרה הזה – אין כאן שום דמיון, משום שאני זוכרת בבהירות איך אספו את כולנו על הדשא בקריה אחרי משמרת, נאמו למה כמה מלים ציוניות משמימות והזמינו את הנוכחות והנוכחים להתכבד ולקחת מהאות. אלה מתמונות-חיי שלא נראה לי שאני מסוגלת לשכוח. יצאתי משם עם שלל של כמה וכמה: כל אלה שלא אבו לקחת – הביאו לי את שלהם. החבר'ה ידעו שבין שאר תכונותי, הייתי אספנית. אז עלה לאויר הכינוי הזה לאות – "מחדליון" ואני זוכרת היטב כמה זה הפתיע אותי בדיוק שלו ודי הפריע לי שלא אני הברקתי פה.
    אינני יודעת מה היה במקומות אחרים, אך עובדה שגם אצלנו היה היחס המזלזל הזה לקבלת האות. לא היה טקס שבו עוברות החיילות בסך לפני המפקדות והאות מוצמד לחולצתן, רק נאום אחד וזהו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: