מחדל יום הכיפורים בספרות שנות האלפיים (ג')

הקרב על הזיכרון של מלחמת יום הכיפורים כבר בפתח. מה עומד מאחורי ריבוי הספרים החדשים הרואים אור? האם רק העובדה שאנו מציינים בדיוק 40 שנה, או שאולי יש לכך סיבות נוספות? ספרות המחקר מראה שהציבור בישראל מעולם לא חווה מחדל כפי שקרה במלחמת יום הכיפורים. לא מחדל מודיעיני, לא צבאי ולא מדיני. מעל ומעבר לצורך לייצר (ו/או למכור) תיעוד מסודר של מה שקרה לפלוגה, לגדוד ולמחלקה – הטראומה והמחדל הבלתי נשכחים הם שני גורמים מרכזיים לריבוי הפרסומים.

************************

הערת המחברת: עד כה פרסמתי שתי רשימות המבוססות על מחקר אקדמי ועניינן, הזיכרון הציבורי של מלחמת יום הכיפורים ראו רשימה קודמת). קיבלתי אינספור תגובות בשני האתרים בהן מתפרסמות רשימותיי – וורדפרס וחדשות מחלקה ראשונה. ברשימה זאת אתייחס לספרות שנות האלפיים המבליטה את הטראומה והמחדל של יום הכיפורים תשל"ג-1973. אני ממליצה לעיין בציטוטים מתוך הספרות ורק אחר כך בסיבות האפשריות לתופעה החוזרת על עצמה מדי שנה.

אמשיך להביא סוגיות מעניינות מתוך המחקר ובמידה ואתבקש להשיב על שאלות בערוץ הפרטי – לשונית: "כיתבו אלי" – אעשה זאת בשמחה.

ה"מחדל" בספרות  של שנות האלפיים

מעולם לא חווה הציבור מחדל כפי שקרה במלחמת יום הכיפורים. לא מחדל מודיעיני, לא צבאי ולא מדיני. מעבר לצורך לייצר תיעוד מסודר של מה שקרה לפלוגה, לגדוד ולמחלקה, מככבים הטראומה והמחדל של מלחמה זאת בספרות, במחקר ובפואטיקה.

ברשימה זאת אתייחס [באריכות מה, ועמכם הסליחה] לספרות שנות האלפיים המבליטה רובה ככולה את הטראומה והמחדל של יום הכיפורים תשל"ג-1973. אני ממליצה לעיין במובאות מתוך הספרות.

תחילה – ציטוט מ"מורשת קרב: הספרים שחושפים את סודות מלחמת יום הכיפורים" – כתבתה של כרמית ספיר ויץ, (NRG 11.8.2013, מדור תרבות-ספרות):

"רגע לפני ציון 40 שנה למלחמת יום הכיפורים, מפשילות הוצאות הספרים שרוולים ותורמות את חלקן. מהדורות חדשות יוצאות לספרים ותיקים שאזלו מן המדפים לצד ספרי פרוזה חדשים, ספרי עיון, ספרי זיכרונות ועוד… מה עומד מאחורי ריבוי הספרים החדשים הרואים אור? האם רק העובדה שאנו מציינים בדיוק 40 שנה, או שאולי יש דברים נוספים?"

כידוע לכולנו, על "מחדל" יום הכיפורים נכתבו תילי תילים של מאמרים וספרים בארבעים השנים שחלפו מ-1973. ביוזמתם של לוחמים שהשתתפו במלחמה ראו אור עשרות ספרים שהקו המקשר ביניהם הוא המחדל וקורותיה של היחידה שבה שירתו. יחד עם זאת, בשני העשורים שמאז 1993 ובשנות האלפיים במיוחד, אנו עדים ל"פריחה" של ממש בז'אנר תיעודי זה, ולצידו מחקרים השואבים מידע חדש על המלחמה ממסמכים שהותרו לפרסום.

התיעוד, שנעשה ביזמת הלוחמים או מטעמם

התיעוד נועד לשמר בזיכרון האישי והציבורי את חוויות המלחמה והטראומה שחוו בחזיתות הצפון והדרום. זה הוא מדף ספרים המשמש בעיקר כיד זיכרון למלחמה. הייחודיות של ספרות זו היא הנגיעה האישית של מרבית הכותבים או המספרים לאירועים שבהם הם דנים. הכתיבה מערבת תיעוד עם תחושת הטראומה של מי שהיה שם או חי בישראל באותה תקופה, והמחדל משולב בספרות זאת בתיאורי ההישג האישי והיחידתי. בסיפוריהם של חטיבות, גדודים ופלוגות ניכרים כעס ואכזבה על הזחיחות והשאננות של מקבלי ההחלטות, ועל התעלמותם מהמחיר ששילמו הלוחמים על מחדליהם. ספרים אלה אינם רק מוצג הרואי; אלה הן מסות המלוות ברגש עמוק של תסכול וזעם, ביקורת על חוסר המוכנות, פקפוק בצדקת הדין ואף תהיה עצמית נוקבת.

זרם פרסומים מסוג שני, שראה אף הוא אור בעשרים השנים האחרונות (2013-1993), הוא ספרות מחקר, פרי עטם של היסטוריונים עצמאיים והיסטוריונים של צה"ל. המחדל מהדהד בספרות שנכתבה על ידי חוקרים עצמאיים, ואילו ספרות המחקר ה"רשמית" נועדה לדווח על מהלכים בשדה הקרב. מטבע הדברים, ספרות זאת ממעיטה לדון בקבלת ההחלטות שקדמו למלחמה – סוגיה שעליה נתנו את הדעת מחקרים שנערכו מיד אחרי המלחמה. ככזו, ניתן למצוא בה לדוגמה תיאור של מהלכי קרבות הבלימה. כללית, ה"ניצחון המזהיר" של צה"ל במלחמת יום הכיפורים הופך בספרות הרשמית לחזות הכל.

אין הכוונה לסקור כאן את כל הכותרים של שני סוגי הספרות, מרתקים ורלבנטיים לדיון זה ככל שיהיו, כגון, א' אור, אלה האחים שלי, 2003; ע' אזוב, צליחה: 60 שעות באוקטובר 1973, 2011; מ' אחי-עמוס הרשקוביץ, מראה סדוקה: מלחמת יום הכיפורים מנקודת מבטו של לוחם הלום קרב מהחווה הסינית, 2007; מ' אשכנזי וב' נבו, הערב בשש תפרוץ מלחמה, 2003; א' בקר, אינדיאנים על גבעה 16 – פלוגה בקרב החרמון, 2003; ר' בר-אילן, שלום לאהבה. כח שמוליק ארד במלחמת יום הכיפורים, 2012; א' כפיר, החווה הסינית: קרב השריון הגדול בסיני שהכריע את מלחמת יום הכיפורים, 2012.

אביא מספר דוגמאות כדי להמחיש שגם בשנות האלפיים מחלחל מיתוס המחדל (מיתוס במובנו המודרני, כפי שהובהר ברשימות קודמות) לכותרים העוסקים במלחמת יום הכיפורים.

תחקירי לוחמים:

אחד מספרי התחקיר, הילוך חוזר: חיילים מספרים על קרבות שהשתתפו בהם במלחמת יום הכיפורים (ע' ארד, עורך, 2003), מכיל אסופת עדויות של לוחמים בנסיבות של תחקיר הנעשה בשטח. הספר מביא את הקולות האותנטיים של לוחמי מלחמת יום הכיפורים ששחזרו קרבות נודעים ביבשה, בים ובאוויר. דבריהם אינם בגדר זיכרונות רחוקים, אלא הוקלטו מפיהם זמן קצר יחסית לאחר תום המלחמה. הסדרה שודרה ב-18 פרקי רדיו בגלי צה"ל בשנים 1978-1976, ונערכה לאחר מכן כספר. הלוחמים הובאו למקומות שבהם נלחמו ב-1973 וסיפרו למיקרופון את הקורות אותם. ניקח לדוגמה את אחד הקרבות המתועדים – הקרב על תל א-סאקי, מוצב של צה"ל בדרום רמת הגולן. עם פרוץ המלחמה שהה במוצב כוח קטן של נחלאים שהותקף על ידי כוחות סורים. כוח שריון שנשלח לסייע להם נפגע מהאש הסורית, ואנשיו הצטרפו אל המגנים הנצורים. להלן קטעים מעדותו של לוחם, המתייחס ל"מחדל" במונחים של המוכנות הלקויה של חיל השריון בחזית הסורית:

[…] הבנתי שיש מלחמה רק כשהגעתי לבית החולים. שם שמעתי לראשונה את המונח "מלחמת יום כיפור". קודם לא חשבנו שזו מלחמה. בשעות הראשונות לא ידענו שהמלחמה מתנהלת בשתי חזיתות. […] למזלנו, ברגע הנכון, לפנות ערב, הגיע המג"ד והוציא אותנו מהחלום. עד אז חשבתי, כמו כולם, שזה יום קרב. אחרי הצהרים, כששמעתי רדיו בפעם הראשונה ודיווחו על אש בדרום ואש בצפון, הבנתי שזה דבר יותר רציני. אבל מלחמה ממש? לא, לא האמנתי.

בדבריו ניכר תסכול רב. ראשית, המוכנות למלחמה לא עמדה על הפרק כשגויסו למילואים. שנית, לו ולחבריו נודע באיחור רב שפרצה מלחמה של ממש, בעוד שעד אז הוטעו על ידי הפיקוד הבכיר לחשוב שמדובר "בסך הכל" ביום קרב שגרתי. ולא זו בלבד, המידע בדבר פרוץ המלחמה נודע לו לראשונה משידורי הרדיו. במשך יממה שלמה היה משוכנע שמדובר בקרב: "במקרה שלי, לאחר ששמעתי חדשות כמה פעמים, ידעתי שמתרחש משהו רציני יותר מיום קרב. אבל גם למחרת בבוקר, כשיצאנו לתל סאקי […] הייתי עדיין משוכנע שמדובר ביום קרב".

מה שייקרא לימים "מחדל" ורשלנות בהכנות של צה"ל למלחמה, מתואר גם בדבריו של לוחם נוסף המתועדים באסופה: "בשלב זה נגמרה לי התחמושת […] אז, למעשה, הבנתי בפעם הראשונה שהמצב שלנו גרוע […] קשה לתאר את מה שהיה שם. זה היה ייאוש נוראי". לוחמים אלה הוכו בהלם כשהבינו שאזלה התחמושת ושמדובר ב"מחדל". הם ספרו את הדקות והשניות עד שיתברר גורלם, ובינתיים השתמשו בנשק מילולי של אדם המבין שקיצו קרב – סרקזם. כך מתאר זאת לוחם נוסף: "הסיכויים הריאליים שלנו היו אפסיים. אתה יושב עם 18 חבר'ה בתוך חדר קטן, עולה עליך חצי הצבא הסורי ולך ביד יש רק עוזי […] כולם התפללו". לבסוף החליטו הנצורים בבונקר בתל א-סאקי להתכונן לגרוע מכל: "הסורים היו כ-25 מטר מאתנו. השמדנו מפות ודפי קוד. שרפנו הכל בתוך הבונקר". אסופת העדויות מתייחסת ל"מחדל" בעקיפין ובמישרין, מתחילתה ועד סופה. היא אינה מותירה ספק בדבר חוסר הארגון וליקויי התפקוד בימים הראשונים למלחמת יום הכיפורים.

תיעוד עצמי:

שפע של ספרים המשמשים כיד זיכרון וכאמצעי להנצחת מוראות מלחמת יום הכיפורים ראו אור בעשור האחרון. אלה מבוססים על תיעוד עצמי של חברים ליחידה במלחמה, ומקצתם מתבסס על מסמכים ארכיוניים. אחד הספרים מסוג זה – מעוז צור: גדוד 68 של חטיבת ירושלים וקרב המעוזים במלחמת יום הכיפורים (רגב ורגב-ירקוני, 2010) – מציג את המחדל מנקודת המבט של לוחמי גדוד 68 מהחטיבה הירושלמית. אנשיו נקראו לתקופת מילואים שגרתית, צפו על המתרחש מעבר לגבול, בצד המצרי, וגילו אחריות כשמסרו לממונים עליהם כי המצרים מרכזים כוחות ומכשירים את גדת התעלה לצליחה. המחדל, לפי גרסתם, טמון בתגובה המזלזלת של הדרג הצבאי הבכיר, שנמנע מלהתייחס לדיווחיהם במשך שבועיים רצופים. לבסוף, כשגבר זרם הידיעות ששלחו, הם נזפו בהם בטענה שהם מעוררים "פאניקה מיותרת". הזלזול נמשך גם לאחר פרוץ המלחמה, כשהמידע על המלחמה שנפתחה בדרום לא הגיע אל מפקדי המעוזים בעוד מועד, למרות שראשי מערכת הביטחון ידעו על כך בוודאות כבר בשעות הבוקר המוקדמות של ה-6 באוקטובר 1973. הספר מסתמך על תיעוד עצמי של עשרות לוחמים ובני משפחות שכולות, ועל מסמכים צבאיים שהותרו לפרסום. קורותיהם של לוחמי גדוד 68 שאיישו מאז ערב ראש השנה תשל"ד את קו המעוזים שעל גדות התעלה הן תיאור אותנטי של המחדל. אחד מהלוחמים שנפלו בשבי המצרי השתתף בטקס המרכזי לציון שלושים שנה למלחמה, שם גם תיאר את מה שקרה ברגעים הראשונים למלחמה: "לפתע רעדה האדמה במעוזים שעל גדול התעלה, והמוות ניצב בפנינו במלוא עוצמתו ואובדנותו". לדבריו, הכל התרחש לפתע פתאום, והם ששילמו את מחיר המחדל. הפסקה האחרונה בספר מסכמת את גרסתם של לוחמי גדוד 68 ל"מחדל" כך:

אסונות מלחמת יום הכיפורים לא היו תוצאה של רשעות אלא של רשלנות ושחצנות שבה חטאו כל הדרגים, החל ברמות הפוליטיות, דרך הפיקוד העליון של צה"ל. היוהרה חלחלה עד לדרג מפקדים זוטרים בשטח. כתוצאה מחוסר הערכות מספקות ואטימות אוזניים ועיניים ניצבו לוחמי המעוזים מול כוחות עדיפים עליהם לאין ערוך, במניין ובציוד .

ספר נוסף מקטגוריית "התיעוד העצמי", המוסיף נדבך לתיאור המחדל מנקודת מבטם של הלוחמים – על בלימה: סיפורה של חטיבה 188 במלחמת יום הכיפורים (2009) – נכתב על ידי אבירם ברקאי, מ"פ שריון במילואים שפיקד על מחלקת טנקים במלחמת יום הכיפורים. הוא ערך סדרת ראיונות ושיחות תחקור עם 230 לוחמים ומפקדים, וכתב על קרבות הימים הראשונים למלחמה. המסמך מדבר בעד עצמו, במיוחד התיאור של "קומץ נערים" שניסו "בשארית כוחותיהם לבלום את הנחשול הסורי שנראה שאין לו סוף […] כשחיילי גדוד המילואים נשחטים בציר הנפט, ויתר כוחות המילואים עוד רחוקים מרמת הגולן." (עמ' 309). השאלות הנוקבות והבלתי פתורות בתיעוד קורותיה של החטיבה, המובאות בהמשך, מלוות בקביעה: "היה כאן מחדל מודיעיני ענק […] האחראי למספר כשלים מהותיים שנערמו לפתחם של לוחמי חטיבה 188 [הדגשה שלי]". הכשל החמור ביותר, מדגיש ברקאי, הוא של פיקוד הצפון, "האחראי הישיר לסדרת טעויות מעוררות תהייה ובלתי פתורות": "למה לא אמרו בקול רם "מלחמה"? האם מישהו יכול להסביר איך קרה שאף אחד מלוחמי חטיבה 188, ולא גם צדיק בודד אחד בכל רחבי רמת הגולן, לא ידע שהוא יוצא למלחמה? […] אף אחד מהם לא נערך למלחמה, אלא נותר דרוך לשגרת יום קרב, מקסימום מחטף".

מחקר אקדמי:

ספרי מחקר בתחום ההיסטוריה הצבאית שראו אור בעשור האחרון, מתעדים את מהלכי הקרבות – חלקם אינו מתמקד בשאלה האם היה "מחדל". אחד מהם הוא ספרו של  משה גבעתי, אל"ם במילואים וחוקר היסטוריה צבאית שלחם בחטיבה 188. הוא מתעד את מהלכי הקרב בתל א-סאקי בנימה שונה מזו של ספרות התיעוד העצמי, שנימתה רגשית. אך למרות שהוא מתבסס על מפגשים אישיים, עדויות של לוחמים בפני ועדות בדיקה צה"ליות מיד לאחר המלחמה, תחקירי המלחמה, מסמכים של המחלקה להיסטוריה בצה"ל, יומני מבצעים, קטעי יומן ועוד – אין גבעתי נצמד לעובדות היבשות בלבד. האידיאולוגיה הצה"לית – "מורשת הקרב" – משתלטת על חלקים בספר, והמחבר מעלה על נס את ערכי צה"ל כמו דבקות במשימה, אחריות, אמינות, דוגמה אישית, דאגה לרווחת הלוחמים, טוהר הנשק, מקצועיות, משמעת, רעות ושליחות. לשון אחר – גבעתי תורם לחיזוק הגרסה הרשמית של צה"ל ולמיתוס צה"ל.

ספר נוסף בקטגוריית המשנה "מחקר אקדמי" המציין את המחדל הוא ספרו של אורי בר יוסף, המלאך: אשראף מרואן, המוסד והפתעת מלחמת יום כיפור (2010). בר יוסף, המתמחה בביטחון לאומי, מודיעין והסכסוך הישראלי-ערבי, מתבסס על ראיות מודיעיניות וקובע כי היה "מחדל מודיעיני". לאחר הצגת הגרסאות וההשערות על אמינות מקור המידע המצרי, מציג בר יוסף גרסה מגובשת על המחדל, 37 שנה אחרי שהתבסס בזיכרון הציבורי:

מלחמת יום כיפור הייתה הקשה במלחמות ישראל מאז 1948 […] במהלכה התברר כי חיל האוויר כשל בשתי המתקפות הגדולות שביצע על מערכי הטילים של מצרים ושל סוריה וכושרו לסייע לכוחות הקרקע הוגבל משמעותית בשל הקושי לפעול באזורים מוכי הטילים בצפון ובדרום. ובחזית הצפון התחולל כאמור באותן שעות הקרב הנואש שבמרכזו עמדה חטיבה 679, על השליטה באזור נפח ועל גורלה של רמת הגולן. משה דיין, שר הביטחון שעוד 24 שעות קודם לכן הטיל ספק ברור בכך שתפרוץ מלחמה, דיבר באותן שעות על "חורבן הבית השלישי" והציע הצעות "מיניסטריאליות" לנסיגות לעומק סיני ולשיפולי הרמה.

ספר נוסף בקטגורית המחקר האקדמי המציין את המחדל הוא – 1973 – הדרך למלחמה (2012) של יגאל קיפניס. הוא מתבסס על מסמכים ארכיוניים על מלחמת יום הכיפורים שהותרו לפרסום מאז 2008, ומסיק מתמלילי השיחות של ההנהגה המדינית שהמחדל העיקרי היה מדיני: "במישור המדיני, ולא במודיעיני, אפשר למצוא את התשובות וההסברים העמוקים להפתעת יום הכיפורים. שר הביטחון ממילא התייחס בערבון מוגבל לתחזיות אמ"ן, ואימץ אותן רק במידה שתאמו את ראייתו […] ראש הממשלה הלכה בעקבותיו".

קיפניס מראה כי "כישלון הקונספציה המודיעינית", שהוביל את ראשי אמ"ן להערכת "הסבירות הנמוכה" למלחמה, כמעט שלא השפיע על קבלת ההחלטות של הדרג המדיני. לדרג זה היו שיקולים נוספים שהכריעו את הכף לטובת המהלך שבעטיו פרצה המלחמה בהפתעה. "המחדל המדיני" מסוכם על ידי קיפניס במשפט הבא: "השאלה אינה מה ידעו או העריכו ראשי מערכת המודיעין ערב המלחמה, אלא מה החליט הדרג המדיני".

פואטיקה בהשראת המחדל:

פראפרזה צינית-לוחמנית על היצירה "מגש הכסף" של אלתרמן שיקפה את הלך הרוח הציבורי כשנה וחצי אחרי מלחמת יום הכיפורים, על רקע "אות מלחמת יום הכיפורים" שהעניק שר הביטחון דאז, שמעון פרס, לקודמו בתפקיד משה דיין. גרסת הציבור ל"מחדל", כפי שהציג אותה דן אלמגור, מחבר הפראפרזה, התמקדה ב"שר המחדל", משה דיין, והציגה אותו כאחראי ל"מחדל". לימים ראה אור הספר המאבק על הזיכרון: מסות על ספרות, חברה ותרבות (2009), ובו ניתוח יצירתו של אלתרמן והפרודיה של אלמגור. נטען בו כי בעוד ש"מגש הכסף" ייצג את הקונצנזוס שלפיו מולדת מקדשת את דמם של הנופלים על הגנתה, אלמגור ראה במלחמת יום הכיפורים חריג ביחס למלחמות ישראל, שבהן התנהלה המדינה באחריות. ההנהגה לקתה במלחמת יום הכיפורים ב"מחדל". לדברי אלמגור "[…] בניגוד לימי מלחמת העצמאות ו'מגש הכסף', מותם של הצעירים […] [הוא] תוצאה של פוליטיקה הרפתקנית שעשתה את חייהם ודמם הפקר" (ד' לאור, 2009).

מה עומד מאחורי ריבוי הספרים על מלחמת יום הכיפורים, שראו אור באחרונה

ההסבר הפשטני – בוגרי המלחמה מגיעים לגיל שבו הם מרגישים צורך לסכם… כמו כן הארכיונים בארץ ובחו"ל הגיעו לבשלות ונפתחים לעיונם של חוקרים מקצועיים וחובבים. סיבה נוספת וחשובה לאין ערוך, לדעתי, היא שמלחמת יום הכיפורים הייתה אירוע טראומטי מאוד, שבמהלך השנים התגלו לגביו פרטים חדשים שהציבור לא ידע… (דברים שנאמרו על ידי פרופ' בר זוהר המוסיף  כי "אין בתולדותינו מקבילה למלחמה זו… " [מתוך הכתבה של ספיר-ויץ ב NRG]).

לדעתי – מעולם לא חווה הציבור מחדל כפי שקרה במלחמת יום הכיפורים. לא מחדל מודיעיני, לא צבאי ולא מדיני. מעל ומעבר לצורך לייצר (ו/או למכור) תיעוד מסודר של מה שקרה לפלוגה, לגדוד ולמחלקה – הטראומה והמחדל, אלו שני גורמים מרכזיים לריבוי הפרסומים.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אביתר  On 12 באוגוסט 2013 at 9:56 pm

    מה שנכתב – כולל מה שיתפרסם בחצי השנה הקרובה – הוא הצלחה כבירה של מאמצי הממסד הצבאי והמדיני בארץ לשקר לציבור אודות מלחמות ישראל. זה נעשה בעזרת הגבלות מגוחכות על חופש המידע, הניתן רק למקורבים.

    מלחמת יום הכיפורים הנה מקרה פרטי בלבד.

    מעניין שצבאנו הכושל והמסואב טרם טרח לפרסם את ההיסטוריה הרשמית של ששת הימים. זה מלמד הרבה על כוונותיו – אסור לקלקל לציבור את האשליה, שהכנופיות בירוק הן צבא, המגן עליו, וחשוב להמשיך את הזרמת בשר התותחים למערכת הקלוקלת, שתטבח בהם בחוסר כישרון מופגן.

  • אביתר  On 12 באוגוסט 2013 at 9:59 pm

    דרך אגב – וגם זה מעניין: כולם מתעלמים מהספר, הנערך כעת, של הפורום לאזרוח תחקור קרבות ולהפקת לקחי מלחמה על האסון, הנקרא מלחמת יום הכיפורים. בספרנו יש כחמישה-עשר מחקרים על המלחמה מזוויות שלא דוברו מעולם.

    זו, כנראה, הסיבה, שמתעלמים מהספר, שייצא לאור למרות הכל.

    • תרצה הכטר  On 13 באוגוסט 2013 at 12:32 am

      מאחלת לכם הצלחה גדולה.
      אגב, אתה בוודאי מבין שהמחקר שלי ייצא לאור כספר, המקיף ארבעים שנה (20 יותר מעבודת הדוקטורט שלי).

  • אביתר  On 13 באוגוסט 2013 at 10:17 am

    בהצלחה גם לך.

    ספרים עושים לי אושר.

    מתי? (מקווה, שהספר בעברית …).

  • תרצה הכטר  On 13 באוגוסט 2013 at 10:39 am

    תודה. בקרוב. בעברית.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: