מיתוס הניצחון במלחמת יום הכיפורים (ב')

יש כאלה הזוכרים גם כיום את מלחמת יום הכיפורים כ"ניצחון גדול" ואת צה"ל כצבא חזק ומאורגן היטב ש"הפך את הקערה על פיה" במלחמה זו. איך התבסס הדימוי בתודעתם והפך למיתוס 'הניצחון הגדול ביותר שהיה לצה"ל'? מדוע כה רבים מאמינים בו עד כי אינם מבחינים שאין לכך הוכחה אמפירית? האמנם היו בפתיח של המלחמה "קשיים ולא יותר" – כפי שטוענים תומכי המיתוס?

*******************

לוחמי גדוד 52 של חטיבת השריון 401 שלחמה במלחמת יום הכיפורים נפגשו לאחרונה עם לוחמי הגדוד בהווה… בראיון לערוץ 7 סיפר סא"ל במילואים ומי שהיה מפקד פלוגה בגדוד במהלך מלחמת יום הכיפורים, אבי גור, 'לא אשכח לעולם את מלחמת יום הכיפורים בה התחלתי כסגן מפקד פלוגה בתעלת סואץ כשהמלחמה נפתחה ומעלינו מטוסים מצריים. כעבור כמה שעות המפקד שלי נהרג והפכתי להיות מפקד הפלוגה של 8 טנקים מול אלפי חיילים וכלים של המצרים". גור סבור כי צה"ל היה צריך להכריע את המלחמה תוך ארבעה ימים לולי "הפקודה לסגת אחורה כדי לפנות לחיל האוויר את השטח". בסוכות הקרוב מארגן גור מה שהוא מגדיר "כנס ניצחון" במטרה "להעביר בתודעה כי המלחמה הייתה ניצחון גדול". אם כי המלחמה התחילה אחרת אך לדברי גור, "אלו היו קשיים ולא יותר" – עד כאן מתוך הכתבה של ישי קרוב ("לולא הפקודה לסגת, היינו מנצחים את מלחמת יום הכיפורים ב-4 ימים"  – 23.7.2013).

זוכרים את מלחמת יום הכיפורים כניצחון גדול

(ראו גם רשימה קודמת) יש כאלה הזוכרים גם כיום את מלחמת יום הכיפורים כ"ניצחון גדול" ואת צה"ל כצבא חזק ומאורגן היטב ש"הפך את הקערה על פיה" במלחמה זו. איך התבסס הדימוי בתודעתם והפך למיתוס הניצחון הגדול? מדוע כה רבים מאמינים בו אף כי אין לכך הוכחה אמפירית? האמנם היו בפתיח של המלחמה "קשיים ולא יותר"? אמנם האדרת צה"ל לא נולדה במלחמת יום הכיפורים; היא צמחה מתחושה של מצוקה קיומית ומתוך הוקרה לחיילי צה"ל, שערך ההגנה על המולדת מנהיג אותם בכל מלחמות ישראל. אלא שבמלחמת יום הכיפורים הזרם שטיפח את מיתוס צה"ל חש שהיכולות ועוז הרוח שהפגין הצבא היו גבוהות בהרבה מאלה שהפגין במלחמות הקודמות. זרם ספציפי מתוך האוכלוסייה בישראל הִשְווה את לוחמי 1973 לדור הפלמ"ח והדגיש את ערכה של הלחימה המשותפת "אבות" לצד "בנים", שהשיגה הרבה מעבר למה שמושג באמצעות עוצמה צבאית גרידא. בחיילי צה"ל ראה זרם זה "חומה ומגן" ששמרה על ריבונות ישראל. הקִרְבה של זרם זה לטריטוריה הייתה אמוציונלית ופיזית, והמלחמה חיזקה את תחושת ה"ישראליות" שלהם: "להשתתפות בקרבות מלחמת יום הכיפורים הייתה השפעה חיובית על הרגשת הישראליות. 80.3% דווחו על הזדהות חזקה".

רטוריקה של גבורה וניצחון

האיכות הפיזית והרוחנית של לוחמי דור 1973 תוארה על ידי כמה מהפרשנים מתומכי מיתוס צה"ל כך: "כמו לבה רותחת הפורצת מתוך לועו של הר געש, הסתערו לוחמי צה"ל חשופים בצריח". שר הביטחון, משה דיין אמר עליהם, "דור לוחמי  1973 גבר על דור לוחמי 67', שגבר על דור לוחמי 56', שגבר על דור לוחמי 48'" (שבתי טבת, משה דיין: ביוגרפיה, 1973, עמ' 18). הדימוי של "מעטים מול רבים" נשזר אף הוא בדברי ההלל, למשל בכתבה של אפרים קישון: "מול המיליונים והמיליונרים עמדה אומה בגודל זרת" (אפרים קישון, מעריב, 12.10.1973, עמ'  5).

לעתים בלטה ברטוריקה של זרם זה גם נימה מתלבטת ביחס למהות המלחמה, אך את גבורתם של הלוחמים המשיכו להלל, כפי שמשתמע מדבריו של יהושע שגיא, קצין מודיעין בשריון. הוא סיפר שמספר הנפגעים הגבוה בטנקים במלחמה הרתיע את הצעירים העומדים בפני גיוס, אך למרות זאת לא פחתה רוח ההתנדבות של הנוער, ה"מחפש סיפורי גבורה, תהילה וסמלים להיתלות בהם" (מתוך "מונולוג של קצין שריון", הארץ, 3.10.1975, עמ' 17). הלקח המרכזי של מיתוס צה"ל התמקד בראש ובראשונה באירועי המלחמה, במעבר מבלימה לתקיפת האויב וביכולתו העילאית של הצבא "להפוך את הקערה על פיה" מנקודת הפתיחה הגרועה של מלחמת יום הכיפורים. צה"ל נשא בתואר "חומה ומגן" בכל התנאים.

 מיתוס הניצחון מתבסס בתודעה

רוב יוצרי מיתוס צה"ל לחמו במלחמות ישראל עוד בטרם פרצה מלחמת יום הכיפורים, אך חלקם חווה ביום הכיפורים את המלחמה הראשונה בחייו. הבולטים שביוצרי המיתוס היו אנשי הפיקוד הבכיר של צה"ל וראשי מפלגת העבודה. את "כשלון" הצבא בהדיפת האויב מעבר לגבולות ישראל הם הציגו כתוצאה של גורם ה"הפתעה" ולא כתולדה של היערכות ביטחונית לקויה או ירידה באיכות צה"ל. לדברי יעקב חסדאי (בעט ברזל, 1983, ע'  24), תומכי מיתוס צה"ל טענו כי אין קשר בין הכישלון לאיכות צה"ל וכישוריו. לטענתם, אילו היו הכוחות ערוכים כראוי, לא היה קורה מה שקרה בפרוץ המלחמה.

במהלך הזמן שחלף מאז מלחמת יום הכיפורים המשיך זרם תומכי מיתוס צה"ל להחזיק בתפישה זו, והתמיכה במיתוס אף התרחבה. נוספו לזרם תומכים מקרב המשפחות השכולות, פרשנים, עורכי עיתונים ואנשי ציבור ואקדמיה כמו חיים הרצוג. לאחר פרסום דו"ח הביניים של ועדת אגרנט, שכלל ביקורת על צה"ל ושהיה בה כדי לערער על ערכי המיתוס, המשיכו תומכיו לדבוק בלקח המרכזי שלו. עמדתם כלפי יכולותיו של צה"ל במלחמת יום הכיפורים וגבורת לוחמיו התעלתה מעל לאפקט של מסקנות הוועדה היבשות. הרטוריקה האופיינית להם נשמעה כך, "חשופים בחצר המוות – אגדה הרואית שנרקמה מאחורי צליחתו של צה"ל אל הגדה המערבית של תעלת סואץ", "טנק הקצינים", "ראיון עם מפקד המזח – לאחר שנה", "הגיבורים רקמו אגדה לדורות".

איש האקדמיה והאלוף בצה"ל, מתי פלד, שהשמיע ביקורת על תפקודו של צה"ל במלחמת יום הכיפורים, הבהיר לצידה כמה פרטים על אופי הקרבות, תנאי הפתיחה של המלחמה ואיכות הלחימה של החיילים, ואלה האפילו על הביקורת: בימי הפתיחה כמעט שלא פעל מודיעין שדה, והייתה השתעבדות מחשבתית ל'מודלים': "[…] [היה זה] מבחנו הגדול של צה"ל, שעמד בו בצורה מזהירה, היה ביכולתו, בסופו של דבר, חרף תנאי הפתיחה הקשים, להחזיר את שווי המשקל" (מתי פלד, מעריב, 31.7.1974, עמ' 7).

אחת התובנות המרכזיות של תומכי מיתוס צה"ל, זו של עמידת "מעטים מול רבים" למרות הקושי תוך שאיבת עוז מהקשר החזק בין "אבות" ל"בנים", נותרה על כנה ושיני הזמן לא יכלו לה.

לדוגמה, על רקע מתקפת הטרור על מלון סבוי בתל אביב. למרות ביקורת על איכות האבטחה הושווה הקרב נגד המפַגעים, חברי הזרוע הצבאית של אש"ף, להישגי חיל הים במלחמת יום הכיפורים "שאותם כולנו זוכרים". דרגת האמון בצה"ל נותרה כשהייתה, וגם מי שביקר את ה"פרצות ברשת השמירה ו[ב]איכות האבטחה" במלון, שהתגלו בעת חדירת המחבלים, לא ערער על לקחי המיתוס המרכזיים.  בהמשך, הזיכרון הציבורי של תומכי מיתוס צה"ל היה פעיל גם בעיצוב מוטיבים מרכזיים בנרטיב ה"ניצחון" שנרקם סביב מבצע אנטבה. מבחינה זו הדהד הנרטיב של אנטבה את הזיכרון הציבורי של תומכי מיתוס צה"ל, תוך האדרת ביצועי צה"ל במבצע אנטבה ובמלחמת יום הכיפורים: "[…] צה"ל קשר לראשו ביום אנטבה כתר חדש […] שזקף את קומתו של העם היהודי". עיצוב האירוע ברוח לקחי המיתוס ניכר גם בדברי ההספד של שר הביטחון, שמעון פרס, לסא"ל יהונתן נתניהו. פרס ציין כי ישראל והעם היהודי כולו זקפו קומה בשעה קצרה אחת, הודות לאיכות הלחימה, וראוי שהדבר ייזקף לזכותו של צה"ל, כפי שרשם לזכותו את הישגי מלחמת יום הכיפורים:

  […] מבצע אנטבה הוא מבצע מיוחד בהיסטוריה הצבאית […] הוא הוכיח שישראל מסוגלת לקיים לא רק גבולות בני הגנה, אלא גם זקיפות קומה בת הגנה, מול שיא של טרור […] במרחק של למעלה מארבעת אלפים ק"מ מהבית. בשעה קצרה אחת הזדקפה קומתו של העם היהודי כולו [הדגשות שלי].

 מוטיב ה"ניצחון" שעוצב ברוח לקחי מיתוס צה"ל השתלט על השיח הציבורי

חלוקת עיטורי הגבורה, העוז והמופת (מבלי להיכנס לקריטריונים להענקת עיטורים אלו) ללוחמי צה"ל על תפקודם במלחמה לוותה בדברים הבאים:

"[…] אלו יזכירו לעם כולו את ימי המבחן הקשים של מלחמת יום הכיפורים […] עתה נוספים לרשימה זו 78 גיבורים". שר הביטחון ציין: "הגיבורים רקמו אגדה לדורות", והרמטכ"ל הוסיף: "לא היה עוד צבא כצה"ל, שעבר כה מהר מהגנה להתקפה". גם במאמר מערכת במעריב חזר המוטיב: "במלחמת יום הכיפורים […] את המדינה הצילו הלוחמים. הם שספגו את מהלומות הפתע, הם שבלמו את הזעזוע, הם שהתייצבו מול המחץ, הם שהפכו את הגלגל […] היום הוא [העם] עומד, בפליאה ובהודיה מול הצעירים הנפלאים שיצאו מתוכו".

 כאז כן עתה

היוזמה של סא"ל (במיל.) אבי גור לקיים בחול המועד סוכות 2013, במלאת 40 שנה למלחמת יום הכיפורים, "כנס ניצחון" כדי להחדיר לתודעה שצה"ל היה יכול לנצח במלחמת יום הכיפורים אלמלא הפקודה לסגת, מצטרפת למספר יוזמות ואמירות שכבר הופיעו בכתובים ומסתובבות בימים אלו ברשת. שכן, הדיאלוג בין אירועים הנתפסים כמשמעותיים, לבין האופן שבו זוכר חלק מהציבור את המלחמה ההיא והאידיאולוגיה המנחה אותו, ממשיך גם עתה וביתר שאת, לקראת ציון ארבעים שנה למלחמת יום הכיפורים.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יאיר דקל  On 8 באוגוסט 2013 at 7:29 pm

    השתתפתי במלחמת יום הכיפורים כחייל ולא מפקד. ראיתי את הפשלות (גוייסנו ולא היו תותחים במחסני החירום, כאשר הגיעו כמה תותחים לא היו משאיות להוביל אותם ונסענו על הזחלילים לסיני ועוד), אבל אינני מכיר את המיתוס שאת כותבת עליו. מה שאני מכיר הוא העובדה שצה"ל הופתע קשות (שלומיאליות מודיעינית, החלטות רופסות של הממשלה) וספג אבידות כבדות בקרבות קשים מאד. אני יודע שחיל האוויר הופתע על ידי טילי הכתף ולמעשה יצא כמעט לפעולה. אבל – וזה אבל חשוב – צה"ל הצליחלהעביר את הקרבות לצד השני של התעלה ובסופו של דבר צה"ל ניצח.
    אינני חושב שזה מיתוס. אני חושב שאלה העובדות.

  • תרצה הכטר  On 8 באוגוסט 2013 at 7:39 pm

    יאיר, מיתוס מודרני מוגדר כסיפור המבליט (או אפילו מגזים) חלק מסויים מהאירוע ודוחק הצידה פרט/פרטים שאינם עולים בקנה אחד עם האידיאולוגיה של הקבוצה המספרת את הסיפור. יוצא מכך שמיתוס מודרני מוגדר כסיפור המבוסס על עובדות שהתרחשו אלא שמי שתומך בו (בדרך כלל קבוצה) מחשיב מאוד את הפן המסויים ה"מתאים" לו. יתרה מכך, אישוש אמפירי של מה שנכון או לא נכון בעיני מי שבודק את הסיפור לפי קריטריון אובייקטיבי (עד כמה שזה אפשרי) כלל לא רלבנטי מנקודת המבט של תומכי המיתוס.
    מיתוס צה"ל שנרקם סביב מלחמת יום הכיפורים עשה בדיוק את הדבר הזה. קרא שוב את הפסקה שציטטתי ותראה שאבי גור מתייחס בזלזול למה שקרה בפתיח – הוא אומר בעצם שהיו קשיים מסויימים ולא יותר מכך. בסופו של דבר אנחנו ניצחנו הדבר החשוב כאן. צה"ל חזק מספיק כדי להדוף מיתקפה לשטח האוייב. והשאר ידוע.

  • יאיר דקל  On 10 באוגוסט 2013 at 8:49 pm

    כעצתך, קראתי מחדש את הציטוט של אבי גור "אלו היו קשיים ולא יותר". התביישתי לקרוא את הדברים הללו. התביישתי, כי אני זוכר את התדהמה של צה"ל ושל מדינת ישראל כולה, אני זוכר את הגיוס המבוהל והרשלני ואת אי המוכנות של הצבא. בניגוד לאבי גור, אני רואה את הניצחון של צה"ל בכך שהצליח להתאושש תוך כדי לחימה ואחרי ההפתעה הגדולה.

    • תרצה הכטר  On 11 באוגוסט 2013 at 9:13 am

      ארבעים שנה חלפו מאז וה"מחדל" עדיין חקוק בזיכרון של מי שחווה את הטראומה. המחדל הפך למעין סמל ציבורי של מלחמת יום הכיפורים (מיתוס פוליטי), על אף העובדה שצה"ל התאושש תוך כדי לחימה… להזכירך – שר הביטחון דאז, משה דיין, התפלמס מעל דפי העיתונות (ידיעות אחרונות) עם יעקב חסדאי וטען כי הופתענו במונחים של עיתוי בלבד, דהיינו, לא היה מחדל, ואילו חסדאי טען כי הופתענו בשל ליקויים בסיסיים בצה"ל, דהיינו, היה מחדל.

  • שרון הר פז  On 11 באוגוסט 2013 at 12:01 am

    גם אני הייתי שם, כחיילת בבור במשמרת של אותה השבת בבור. יום הכיפורים, לגבי דידי, הוא גם המלחמה ההיא, חודשיים לפני השחרור מהצבא. טובעת במברקים הבהולים המשתלשלים להם מכל הטלפרינטרים בחדר הענק, אינני מוצאת מנוחה, מתרוצצת ממכשיר אחד למשנהו, טלפונים נבהלים נובחים עלי רמות ומן העבר השני מתנפלים עלי בצריחות חדות לחקור אם קיבלתי את המברק הבהול ההוא ולמה לא שיגרתיו הלאה. הנה זה נשלח ומגיעים מאה תחתיו. מה בס"ה רציתי? להעביר את משמרת השבת בשלוה בקריאת הספרים שהבאתי איתי, אך למה שיניחו לי לנפשי? אין מנוחה לצדיקות…
    כל אחת חווה מהזוית שלה. אני זוכרת היטב את הטראומה, את האימה והמבטים הקשים, את הידיעות שהגיעו אלינו משדות הקרב ובהחלט היתה אוירה של אסון, שעוד מעט וכולנו נושמד. אני זוכרת את אמי ז"ל, ניצולת השואה, המרגיעה את הסביבה שצה"ל ינצח ושזה לא אותו הדבר כמו "שם". ודאי שהיה קשה, ודאי שהיתה אימה ותמוה בעיני שיש מי שמתכחש לעובדות שבהחלט היתה הפתעה גדולה על התקפת צבאות ערב, יחד עם הכשלון המודיעיני ואוזלת היד של הדרג המדיני וכן הלאה.

    • תרצה הכטר  On 11 באוגוסט 2013 at 9:24 am

      לזיכרון האנושי יש חשיבות רבה במיוחד כשמדובר בסכסוך הישראלי-ערבי.
      את זוכרת את ההפתעה הגדולה והכישלון המודיעיני כאירוע מרכזי החולש על כל מה שהתרחש אחר כך במלחמה ההיא, קורא אחר של הרשימה זוכר את התאוששות צה"ל והדיפת המתקפה לשטח האויב – כאירוע מרכזי החולש על כל השאר.
      ומהן ההשלכות? כל זה תלוי במידה ניכרת בזיכרון הציבורי של הקבוצה שנמצאת בעמדת מפתח, הקבוצה שמקבלת החלטות בדבר מהלכיה של המדינה במישור הסכסוך הישראלי-ערבי.
      מה שכתבתי הוא על קצה המזלג – מקווה שבכ"ז ניתן להבין את הרעיון המרכזי.

  • hiladg  On 13 באוגוסט 2013 at 6:39 am

    לפני שנים יצא לי לצפות בתוכנית של ה BBC ששודרה ב ABC האוסטרלי. התוכנית היתה על קרבות לאורך ההיסטוריה, בהם הוזכרה גם המלחמה היבשתית הגדולה, של מלחמת יום כיפור.
    בעוד שבכיתה ב׳ הודיעה לי המורה שבעצם, לא ניצחנו במלחמת יום כיפור, וספגנו אבידות קשות, מבחינת צבאית מה שקרה בחזית המצרית הוא ניצחון, וככה לומדים את זה בבתי ספר לביטחון באנגליה. היתה למצרים שגיאה צבאית (אגב, גם לסורים) וכוחות ישראל ניצלו אותה. אם הם לא היו שוגים ייתכן מאוד שהתוצאות היו אחרות.
    יתר על כן מדובר פה בניצחון למצרים (המורה לגיאוגרפיה בכיתה י׳ לימדה אותנו שהמצרים רואים את מלחמת יום כיפור כניצחון) כי המטרה של כל הישג צבאי היא למנף להישגים פוליטיים. המצרים הצליחו במשימתם זו ולכן הם ניצחו. אבל צבאית, קרב מול קרב, גבעה מול גבעה, מדובר פה בניצחון ישראלי.

    • תרצה הכטר  On 13 באוגוסט 2013 at 8:16 am

      הוא שאמרתי – האירוע הוא אותו אירוע אבל הנרטיב הנרקם סביבו משתנה. המצרים, הבריטים, המורה להיסטוריה (המדקלמת מה שמשרד החינוך מכתיב לה) וכו'.
      תודה על התגובה. מעניין מאוד.

    • shaultweig  On 2 באפריל 2016 at 11:14 am

      [..] אבל צבאית, קרב מול קרב, גבעה מול גבעה, מדובר פה בניצחון ישראלי.[..]

      בהחלט לא נכון

      1. הקרב הכושל בעיר סואץ
      2. הנסיונות הכושלים במשך כל המלחמה לכבוש את מיסורי ורכס חמוטל

      [..]בספרו, "חציית התעלה", הקדיש שאזלי ל"יום שלישי, 9 באוקטובר", היום בו נערכו שתי התקפות חטיבתיות משורינות של צה"ל על "חמוטל" ו"מכשיר", פסקה קצרה בלבד, הנפתחת במילים: "האויב המשיך בעקשנות להקריב את חיי צוותי הטנקים שלו. הם תקפו ב"מנות קטנות" והמשיכו בטקטיקה של הסתערות חיל הפרשים."‏[61] אברהם אדן הודה כי "חייבים להודות שלא צפינו את מהלך הצליחה המצרי שהתבסס על חי"ר שבקדמתו הוקמה על ידי קומנדו מצרי מעין חומת נ"ט, באמצעות כל כלי הנ"ט שרוכזו מכל יחידות החי"ר".‏[52] החוקר פיליפ קארבר (Phillip A. Karber), הרחיק עוד יותר וטען כי המהפכה שהביא הנשק האנטי-טנקי במלחמת יום הכיפורים משתווה רק למהפכה שהתרחשה בקרב לאופן (אנ') ב-1339 בו הצליחו חיילי הרגלים הקלים של הקונפדרציה השווייצרית הישנה להתגבר על האבירים של בית הבסבורג. קארבר טוען כי בדומה לקרב לאופן, מעבר לחידוש הטקטי שבו הוכחה עליונות ההגנה של חייל הרגלים הקל מול הפרש הכבד והנייד, יש כאן גם "דמוקרטיזציה של הלוחמה" בעלת משמעות פוליטית-חברתית.‏[..]

      חפשו בויקיפדיה רכס חמוטל

  • אייל  On 13 בספטמבר 2013 at 7:09 pm

    פעם אחת ולתמיד!!!

    1. במערב התעלה, עמדה מולנו הארמיה המצרית הראשונה, הרעננה, המובחרת והמצויידת היטב,
    וכוחות מצריים אחרים, שלא צלחו את התעלה, שהתארגנו לקראת "סגירה" על כוחותינו שם.

    הדרך לקהיר לא היתה "פתוחה", ואין מה להתגאות שעמדנו במרחק של 101 ק"מ מקהיר,
    כי גם לפני המלחמה, הרי עמדנו במרחק כמעט זהה, רק שבצד המזרחי של התעלה…

    2. גם מול כוחותינו שב"מובלעת הסורית", ולבין דמשק, עמד מיטב הצבא הסורי, המובחר
    והמצוייד היטב, והרענן, שעדיין לא שותף בקרבות.

    כל ניסיון מצידנו, להתקדם לעבר דמשק וקהיר, היה נבלם, תוך אבידות קשות מאוד.

    ראוי לציין, שרוב אבידותינו במלחמה ההיא, לא היו בשלב הבלימה דווקא, אלא שבשלב הצליחה ולאחריה,
    ובשלב החדירה לשטח סוריה ולאחר מכן.

    • תרצה  On 15 בספטמבר 2013 at 6:30 am

      הדברים הללו ידועים. כן, רוב האבידות היו בצליחה ובחדירה לשטח סוריה.
      שים לב, הרשימה הזאת לא נועדה לשקף את מה שידוע לנו כיום, לאחר ניתוח הממצאים.
      מה שעומד מנגד למיתוס צה"ל שטופח על ידי זרם מובחן בשנים רבות אחרי המלחמה – הוא הציבור הרחב שעדיין זוכר אותה כ"מחדל". יש שני "זיכרונות" – זה של הציבור הרחב וזה של מפקדי צה"ל ולוחמים. ה"מחדל" הוא הזיכרון החזק יותר מבין השניים. הוא מאחד אותנו כציבור מזה שנים רבות. וקשה למחוק זיכרון!
      ברישא של הרשימה כבר רמזתי על כך – היוזמה של גור לחזק את דימוי צה"ל במלחמת יום הכיפורים מתמודדת עם מה שרבים יותר זוכרים כ"מחדל" – גור מכנה את אי המוכנות של צה"ל בפרוץ המלחמה כ"קשיים ותו לא". אם כך – מה הוביל להקמת ועדה ממלכתית ב- 1974?… כנראה שאז לא חשבו כמוהו ולא זה מה שנחרת בזיכרון הציבורי.
      אדרבא, הציבור של שנות השבעים ואפילו השמונים – תחילה, העורף (!) ואחר כך התברר שגם הלוחמים – התאבל על מתיו וכאב את יוהרת מנהיגיו.
      אין זה משנה אם ממרחק של שנים אפשר להיות קצת יותר "אובייקטיבי" ולספר על הקושי בשדה הקרב ועל עוז רוחם של הלוחמים שהצליחו למרות הכל 'להפוך את הקערה על פיה'. הטראומה ו"רעידת האדמה" של 73' עדיין איתנו (מחצית הציבור הישראלי שהיו שם זוכרים כך את המלחמה ההיא).

    • עזרא  On 2 באוקטובר 2014 at 4:23 pm

      כל הכבוד, כחייל בשטח וגנרל קטן, לפחות באשר לסוריה העובדות הללו מופרכות, לא היה מי שיעצור את צה"ל מלבד כוחות סעודיים וחיילות משלוח אחרים!

  • shaultweig  On 8 באוגוסט 2014 at 7:58 pm

    למרות שהפוסט והתגובות הופיעו לפני שנה אני מביא בשלב זה שתי רשימות שפורסמו באתר מחלקה ראשונה ע"י תא"ל מיל אמיר ראובני שפיקד במינוי חירום על גדוד 68 שאייש את המעוזים פרוץ מלחמת אוקטובר 73.

    "גדוד 68 במעוזי קו בר-לב: המבט של המג"ד "

    http://www.news1.co.il/Archive/002-D-94756-00.html

    "גדוד 68 במלחמת יוה"כ: קרבות 8-6 באוקטובר"

    http://www.news1.co.il/Archive/003-D-94998-00.html

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: