השבוע מתחיל חודש אלול ויחד איתו, מניין ארבעים הימים עד יום הדין/הכיפורים, ובכלל זה – מלאת ארבעים שנה למלחמת יום הכיפורים שלפי הלוח העברי פרצה ביום הכיפורים תשל"ג (תאריך לועזי – 6 באוקטובר 1973). האם ארבעה העשורים שחלפו שימרו את זכרה כטראומה במידה שווה בקרב כלל הציבור?
***************************
אקדים ואציין שהתייחסתי לזיכרון הציבורי של מלחמת יום הכיפורים בעבודת המחקר שלי לדוקטורט וגם בחלק מהרשימות שלי באתר זה. ציינתי שם כי מלחמת יום הכיפורים התבססה בזיכרון הציבורי ונכתבו עליה מחקרים בתחומי ידע רבים וכמו כן, ציינתי שקיימת ספרות ענפה המתייחסת לחדירתה לתודעת הציבור בישראל. יחד עם זאת, ברשימה הנוכחית אתייחס לזיכרון הלאומי של מלחמת יום הכיפורים והאם היא נתפסת גם בימינו אנו כטראומה היסטורית.
מירב הפרסומים האחרונים, בין אם בספרות או בתקשורת הכתובה והאלקטרונית, עוסקים באינטנסיביות הולכת וגוברת במלחמה זו ובעדויות שעדיין ניתן לגבות מאלו שהיו שם. עם זאת, על מנת לבחון מה אופיו של הזיכרון הלאומי של מלחמת יום הכיפורים כיום, ולעסוק בשאלה הספציפית, "מי זוכר כיום את המלחמה ההיא כטראומטית?", יש להביא בחשבון את ההרכב החברתי והדורי של אוכלוסיית ישראל כיום, בהשוואה לשנות השבעים של המאה הקודמת.
יותר ממחצית הציבור בישראל של ימינו אינם שותפים לחוויית הטראומה של המלחמה ההיא
אחת הדרכים למפות חברה היא באמצעות חתך כרונולוגי של "דורות סוציולוגיים", קבוצות חברתיות שזהותן עוצבה בצל מלחמות שחוו. (במובן זה – צה"ל אינו רק כור-היתוך חברתי אלא מסגרת המייצגת ערכים הקשורים לביטחון המדינה ולהגנה עליה). הספרות מגדירה כך שורה ארוכה של דורות – "דור תש"ח" – דור מלחמת יום העצמאות (1948); דור 1967 – דור "מלחמת ששת הימים" (1967); דור 1973 – דור מלחמת יום הכיפורים (1973) ודור האינתיפאדה – הדור שחווה את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, בעיקר משנות ה-2000 ואילך.
זהותו של דור 1973 עוצבה, בצל מלחמת יום הכיפורים, כאירוע טראומטי שהיווה בסיס ליצירת נרטיבים מיתיים, והטראומה שלו לא פגה: "37 שנים חלפו מאז מלחמת יום הכיפורים. רבים מהמפקדים הבכירים שפיקדו על הכוחות אינם איתנו, וחיילי הסדיר של אז נושקים לגיל 60. אבל הטראומה לא קהתה" (כותב ד' ספקטור במוסף ידיעות אחרונות 17.9.2010 תחת הכותרת "זוכרים את הגיבורים"). מנגד – זהותו של הדור שנולד אחרי מלחמת יום הכיפורים, או שהיה צעיר מכדי לחוותה, עוצבה בצל הסכסוך הישראלי-פלסטיני והסוגיות הביטחוניות הקשורות בו.
גם שינויים דמוגרפיים הנובעים מגלי העלייה לישראל, משליכים על האופן שבו עשויים מגזרים בציבור לזכור את מלחמת יום הכיפורים. הדורות הסוציולוגיים שעוצבו אחרי 1973 והאוכלוסיות שעלו לישראל מאז 1973, אינם שותפים ישירים לחוויית הטראומה של המלחמה, וניזונים בדרך כלל מהזיכרון הציבורי שלה ומאזכורה בשיח הציבורי על-ידי אלה שחוו אותה ישירות. לשון אחר, מאז הסכם אוסלו (1993), ובעיקר מאז האינתיפאדה השנייה, זוכר חלק נכבד מהאוכלוסייה בישראל את מלחמות המאה העשרים כהיסטוריה "רחוקה". אוכלוסיות שלא חוו את מלחמת יום הכיפורים באופן ישיר, ובהן עיתונאים וכתבים, מעלים לסדר היום התקשורתי סוגיות ביטחוניות בלי לקשור לדיון את מלחמת יום הכיפורים ולקחיה. ואולם – בימי השנה למלחמה מתעורר זיכרה, ופרסומים על לוחמים, קרבות, ותופעות כמו הלם קרב, מופצים על ידי כתבים ובעלי עניין שאינם בהכרח בני דור 1973. חלק מהכותבים העוסק בתמורות הדמוגרפיות והסוציולוגיות, מדגיש שהדור שנולד לאחר המלחמה והאוכלוסייה החדשה, מתייחסים אליה כאל אירוע היסטורי מהעבר הרחוק: "יותר ממחצית תושבי מדינת ישראל היום, כארבעה מיליון נפש, לא היו כאן במלחמת יום הכיפורים. בעבורם מלחמת יום הכיפורים אינה יותר מסיפור היסטורי, משהו כמו מלחמת החשמונאים או מרד בר-כוכבא" (כותב א' הבר במוסף ידיעות אחרונות ב-8.10.2008 תחת הכותרת "35 שנים: מדינה בהלם קרב".)
ואילו בעיני המשפחות והחברים של אלפי ההרוגים ועשרות אלפי הפצועים והלומי הקרב, נראים הדברים אחרת: "35 שנה אחרי, המלחמה ההיא חיה הרבה יותר מרוב האירועים הישראליים. בהרבה מובנים היא מלחמת העולם השנייה שלנו: אירוע כל-כך טוטאלי, אולי האחרון שהקיף באמת מדינה שלמה ונגע בכל אחד מאזרחיה" (כותב ע' שלח במעריב, מגזין 7.8.2008 תחת הכותרת "הקרב על הזיכרון").
גם הנתונים הסטטיסטיים מראים כי למעלה ממחצית הציבור היהודי הבוגר בישראל של שנות האלפיים אינו זוכר את מלחמת יום הכיפורים כטראומה לאומית.
סקר שנערך ב-2000 בעבור הארץ הראה ש-53% מהציבור היהודי הבוגר בישראל מדווחים כי אינם זוכרים את חוויית המלחמה, בהם 40% שלא חוו אותה כלל ו-13% שחיו אז בישראל אך היו צעירים מלזכור אותה. סקר נוסף, שבדק את השפעות המלחמה על עמדות הציבור בנושאי מלחמה ושלום, העלה כי תחושת הטראומה של המלחמה מלווה פחות ממחצית הציבור בישראל. כלומר- בימינו, פחות ממחצית הציבור זוכרים את מלחמת יום הכיפורים כטראומה היסטורית לאומית.
לקראת יום השנה ה-39 למלחמה ציירו הפרסומים בתקשורת תמונת מצב שהעידה כי ה"טראומה" ההיסטורית עדיין מלווה חלקים נרחבים מהציבור. בדיקה מדוקדקת של זהות הכותבים העלתה כי רוב הפרסומים הללו הם פרי עטם של כתבים ולוחמים לשעבר. הם אלה שיצרו בדבריהם רושם שכולם שותפים לתחושותיהם. ככלל, כתבות ומאמרי דעה ופרשנות כאלה, שפורסמו בישראל במהלך עשורים השנים האחרונות, הרבו להשתמש במונח "טראומה" ביחס למלחמה:
לוחמי גדוד 13 של גולני, ששרדו מקרב החרמון ב-1973, סוחבים טראומה". "[…] יש מאות אחדות המתהלכים בינינו כשהם סובלים ממה שמכונה בשפה המקצועית 'תסמונת פוסט-טראומטית' […] כל השנים האלה, בני המשפחה ניהלו את חייהם בצל הטראומה." "מלחמת יום הכיפורים שינתה את החברה שלנו, והביאה אותי למסקנה שאסור לנו לעבור עוד טראומה כזאת.
אך כאמור – מלחמת יום הכיפורים זכורה כטראומה במיוחד למי שחוו אותה פנים-אל-פנים או לבני דורם – המהווים כיום פחות ממחצית מהאוכלוסייה היהודית בישראל.
הצלחה 
ראשית, שאלה: האם אין דור ההתשה? ציינת בהתחלה את הדורות, אך ההתשה גם היתה סוג של מלחמה.
שנית: טבעי בהחלט שעם הזמן, תשאר הטראומה נחלתם של אלה שחוו אותה ואילו הדורות לאחריהם יחוו טראומות משלהם אותן הם יסחבו עימם.
שלישית: אני סבורה שזה גם תלוי באלה שחוו – איך הם מתנהגים וכיצד התנהגותם משפיעה על הדורות שלאחריהם. אם ניקח, לדוגמא, את הדור השני לשואה והמשקע שנשאר אצלו בגלל/בעטיית התנהגות ההורים – הרי שזו טראומה שעברה הלאה. מעניין לדעת אם גם לדור השלישי נשאר משקע מזה וכיצד זה מתבטא. בנוגע לטראומת יום כיפור, אם לא ספגת בבית את השלכותיה – הרי שזו לא תשפיע.
ובנוגע להשפעת טראומה לאומית על קבלת החלטות של קברניטים – למדנו על מספר דוגמאות מהעבר (כגון הפצצת הכור בידי בגין). הזמנים השתנו. קם דור חדש שלא ידע את יוסף, כך זה מושפע מהחויות של עצמו ולא מאלה ההיסטוריות אותן קרא/למד.
שרון, סביב מלחמת ההתשה לא נוצר דור סוציולוגי. ולעומת זאת סביב האינתיפאדות כן. זה אכן ממצא מעניין, לא?
בנוסף, מלחמת יום הכיפורים הייתה המלחמה היחידה בה חווה הציבור היהודי בישראל בכללותו טראומה.
מה שמעניין אותנו כחוקרים הוא עד מתי היא תיזכר כטראומה. מה משפיע על הזיכרון הלאומי כשמדובר בטראומה היסטורית.
השואה היא מקרה יוצא דופן במובן זה שלא מדובר בטראומה לאומית אלא טראומה של עם באשר הוא. שנית, המוזיאונים, הספרים, הסרטים, הסיפורים, בכל העולם אינם מאפשרים לזיכרון הכללי של הטראומה לשקוע. לעומת זאת, מלחמת יום הכיפורים מתועדת בסרטים המוקרנים ביום השנה, בספרים שחלקם ראו אור בשנים האחרונות (!) ולא קודם לכן, ואין אף מוזיאון המוקדש למלחמה (פשלה בעיני!). אין פלא שמגיע יום השנה מדברים בתקשורת על "פסטיבל הספרים של המלחמה"… כאלו אנחנו.
שרון, כמי שהיה ולחם שם, ועוסק כיום בטיפול ומחקר בתחום הטראומה ראוי לציין שחלק מהשיכחה היא בעצמה תוצאה של דיסאסוציאציה והדחקה שכל כל אופיינים להתמודדות הנפשית האישית עם החוויה הקשה של הטראומה, ואפשר לומר זאת גם ברמה החברתית-תרבותית, שיש כאן חברה פוסט-טראומטית שפועלת מתוך החוויה בהקשר של חרדה והדחקה ואינה פנויה לעיבוד מספק של החוויה ותוצאותיה. חוסר ההתייחסות של הדורות הצעירים אף היא חלק מההעברה הבינדורית.של הטראומה לדורות הצעירים גם מתוך ניסיון להגן עליהם ומתוך רצון להבטיח להם "יונה עם ענף של זית"
דודי סנש
דוד, ידוע לי על המקרה שלך מהתקשורת. בשנת 2003, כשציינו 30 שנה למלחמת יום הכיפורים, נכתב במעריב, סופשבוע, (5.10) על הקושי להשתחרר מהטראומה וספציפית על השתיקה של הלוחמים שחוו טראומה, –
כתבתו של מרדכי חיימוביץ', "שארית הפליטה". 30 שנה ליום הכיפורים, עדויות של ניצולים. ניצולי גדוד 184, שאיבדו 80 חבריהם במלחמת יום כיפור, מרגישים כמו ההורים ששתקו אחרי השואה. 30 שנה חלפו עד שהצליחו לתרגם למילים ולהעלות על הדף את התופת שנחתה עליהם ביום בהיר אחד על גדות התעלה. ענת יהלום, החיילת היחידה שנפצעה בחזית, חיה עד היום עם הכאבים. דודי סנש, אחיינה של חנה, שנפל בשבי המצרי, עדיין מתקשה להשתחרר מהסיוטים. "
אנחנו – הציבור והלוחמים – משקרים לעצמנו בריש גלי, כיוון שקשה לקבל, שצבאנו דומה לנבחרת ישראל בכדורגל – מפטפט את עצמו לדעת, ללא שכל, וללא הבנה, ומובס בהתמדה בכל עימות עם כל אויב מאז סוף מלחמת ששת הימים. פעם חשבנו שנוכל לצבא לבנון, והנה גם מלבנון נסנו בריצת אמוק.
במחשבה שנייה – השוואת צבאנו העלוב והכושל לנבחרת ישראל בכדורגל מעליבה את הכדורגלנים.