צירוף מקרים

רשימה לזכר חנה קרסיק ז"ל. דודתי, חנה קרסיק (לבית צ'רניאק), מתה בסופשבוע זה בגיל 90. גם שאול ביבר מת בסופשבוע זה, בגיל 90. לא רק הגיל ומועד הפטירה מקשרים ביניהם. אחיה התאום של חנה, מאיר צ'רניאק, מוותיקי הפלמ"ח ובעל עיטור המופת ממלחמת ההתשה, הוא החוליה המקשרת ביניהם.

נתחיל בדודתי, חנה. אישה יקרה, אמיצה וטובת לב שגידלה ארבעה ילדים, נולדה בסמולנסק שברוסיה לפני 90 שנה. אימה, סופי צ'רניאק, לבית להמן, הייתה ילידת גרמניה ועברה להתגורר ברוסיה כשנישאה לבעלה, שלמה צ'רניאק, יליד מינסק. אירועי התקופה הילכו איימים על הקהילה היהודית בסמולנסק. הבולשביקים התחזקו באותה תקופה – שנות ה-20 במאה הקודמת – ועימם גם האנטישמיות. חיי הקהילה היהודית ברוסיה בכלל ובסמולנסק בפרט, עברו תהפוכות. תחילה היו אלה מיגבלות הקשורות לקיום מצוות הדת. הן היו מלוות ברדיפות ומעצרים של מי שעבר על צווי השלטון החדש. תוך זמן קצר נושלו רבים מנכסיהם, ויחד עמם גם משפחתה/משפחתי. בדומה לרבים אחרים, חיפשו גם הם מוצא ופתרון.

לזוג צ'רניאק נולדו בסמולנסק ארבעה ילדים. גרשון הבכור (אבא שלי), שושנה, והתאומים – חנה ומאיר. ההחלטה לצאת את רוסיה לכיוון גרמניה ולהתאחד עם משפחתה של סופי צ'רניאק, סבתי ז"ל, הייתה אמיצה ביותר. שכן איש לא הורשה לצאת את הגבול לצמיתות. המשפחות הסתננו אל מחוץ לגבולות רוסיה חלקים-חלקים. כך, גם משפחתי. לכשהגיעו לגרמניה, לעיר מיינץ, המשפחה המורחבת דאגה לתמוך בזוג ובילדיהם הרכים. ואז עלתה לשלטון המפלגה הנאצית. למודי ניסיון, החליטה המשפחה לארוז מייד ולהשיג סרטיפיקטים שיאפשרו להם לצאת מגרמניה ולעלות לישראל. השנה הייתה 1933. הם זכו לצאת מגרמניה בזמן והתיישבו בלב תל אביב. חנה ומאיר, הצעירים מבין הילדים, החלו ללמוד בבית הספר הדתי, תחכמוני – מבנה בית הספר קיים עד היום בנווה צדק.

חנה שלטה בעברית. היא גם היחידה מבין הילדים שנשארה נאמנה למסורת היהודית וקיימה מצוות יחד עם בעלה אשר. את ביתם הם הקימו בפתח תקווה, ברחוב פרנקפורטר, ליד בית הכנסת. אהבתי לבקר ולבלות עם המשפחה הזאת. חנה הקרינה אופטימיות על סביבתה. הצחוק היה בן לוויה קבוע של חנה. קשה לשכוח את הצחוק המתגלגל והרוח האופטימית שלה. הקשר המשפחתי איתנו היה הדוק ביותר, וכך הוא נשאר עד עצם היום הזה. יהי זכרה ברוך!

אחיה התאום של חנה, מאיר צ'רניאק, התגייס לפלמ"ח למחלקה הדתית בעיינות ב- 1941, פלוגה ה'. את קורותיו ניתן ללמוד מתוך אתר מוזיאון הפלמ"ח. בין היתר, כ"לוחם ללא נשק" צאיר קיבל צל"ש מאריק שרון ב-1970, ועיטור המופת מהרמטכ"ל דוד אלעזר ב- 1973. הוא קבע את ביתו בנגב והיה בין הראשונים שעברו להתגורר בדימונה, ולאחר מכן, בערד ולבסוף בבאר שבע. אנשי באר שבע מכירים את קורותיו ובמיוחד את השירים שכתב על כל נושא שהיה קרוב לליבו. החל מטיולי הטבע, החוויות ממלחמות ישראל, וכלה בעבודתו ובמשפחתו.

הקשר בין מאיר לבין שאול ביבר התגלה לי לגמרי במקרה. ביום העצמאות 2012, ביקרתי לראשונה במוזיאון הפלמ"ח. לאחר הסיור בין המוצגים – כשלעצמו חוויה בלתי נשכחת – נכנסתי לאולם הארכיון, ובו כרכים המכילים תמונות ותיעוד של הפלוגות השונות של הפלמ"ח. מצאתי כמה מסמכים מעניינים שלא ידעתי על קיומם עד היום. המסמך המורחב אודות מאיר נמצא במאגר הדיגיטלי של אתר מוזיאון הפלמ"ח. שמחתי מאוד לצרף מסמכים אלו לאוסף המסמכים המשפחתי ויצאתי מן האולם. ממש ליד הדלת עמד שאול ביבר – "אבי הלהקות הצבאיות" ומראשוני הפלמ"ח.

שאול ביבר פנה אלינו ושאל מה חיפשנו בארכיון. האם יש לנו קרוב משפחה ששירת בפלמ"ח. השבנו לו בחיוב. סיפרנו לו על קורותיו של מאיר והוא ציין שהכיר את המחלקה הדתית שבה שירת מאיר. השיחה בינינו קלחה. שאול ביבר סיפר לנו על עצמו, על תפקידיו השונים ועל ההרצאות שהוא מעביר לקהלים שונים. בינינו לבין עצמנו חישבנו שהאיש אמור להיות בן 90 בקירוב. המוטיבציה שלו לשמר את תולדות הפלמ"ח ולהפיץ ברבים את קורותיו של הארגון נמשכת מזה שנים. הפעם האחרונה שפגשתי אותו הייתה באירוע שהתקיים בבית ציוני אמריקה, באוקטובר 2012, שהנושא שלו היה מלחמת יום הכיפורים. הוא עלה לבמה בכוחות עצמו, ודילג חזרה למפלס הכיסאות ללא עזרתו של איש! הקהל היה מצומצם ולא מפרגן במיוחד. החלו לצעוק שם, מה פתאום מנצלים את האירוע כדי "לעשות נפשות" לפלמ"ח. שאול לא התווכח והמשיך בתכנית. למי שלא יודע, הסיבה לכך הייתה ברורה: דדו. הוא היה איש פלמ"ח. מאז מלחמת יום הכיפורים, מסקנות ועדת אגרנט ופרישתו של דדו מצה"ל בשברון לב, נמצאו כמה דרכים ללמד על דדו זכות. אחת מהן היא חנוך ברטוב והספר "דדו". גם שאול ביבר מצא דרך להציג לישראלים את דדו – דרך הפלמ"ח, הרמט"כלות בצה"ל ומלחמת יום הכיפורים. שאול, איש יקר. תמיד המשיך קדימה במטרה למלא שליחות. תנחומיי למשפחת ביבר. אבדה גדולה לכולנו.

כן יירבו צירופי מקרים המזמנים לנו היכרות נוספת עם קרובי משפחה שכבר אינם איתנו.