רשימה זו בוחנת את האופן בו אנו זוכרים את השואה – טראומה היסטורית בהא הידיעה, של העם היהודי.
מלבד הזיכרון ה"סטטי" של השואה שמקבל ביטוי ב"יום השואה הבינלאומי" ובטקסי זיכרון בארץ ובחו"ל, ישנם לקחים נוספים לטראומה זו: לקחים הומאניים ואוניברסאליים. אלו הן שתי זוויות ראייה המשלימות זו את זו.
**********
ההיסטוריה של העם היהודי בתפוצות ובישראל רצופה טראומות. הסיפורים, המחקרים, הסרטים וכל צורות התיעוד מסייעים להתמודד עם הזיכרון הציבורי של הטראומה ולהיחשף לפרטים. אנו מתייחדים עם זכרם של ששה וחצי מיליון היהודים שנספו בשואה ומדברים על "שואה ותקומה", העובדה שמדינת ישראל קמה למרות התכנית של גרמניה הנאצית להכחיד את זכר העם היהודי. אבל מלבד הזיכרון הסטטי של השואה שמקבל ביטוי ביום השואה הבינלאומי בטקסים בארץ ובחו"ל, ישנם לקחים נוספים לטראומה זו. לקחים הומאניים ואוניברסאליים. אלו הן שתי זוויות ראייה על לקחי השואה, המשלימות זו את זו.
זווית ראייה אחת: גם ממצבים קשים אפשר להיחלץ, ויותר מכך – לצאת מחוזקים
אחת הקרנות המספקת תמיכה כספית לחקר השואה והפצת סיפורי השואה על ידי ניצולים, היא קרן יעקב וקלרה עגיט לספרות בנושא השואה וההתנגדות היהודית. הקרן סייעה ומסייעת להעלות על הכתב סיפורם של יהודים שנשלחו למחנות עבודה ואחר-כך למחנות השמדה וניצלו ממוות. ספרים אלו הפכו לחלק בלתי נפרד מריטואל הטקסים שמתקיים כל שנה בתאריך שיועד לו בישראל – כ"ח בניסן, שבוע לפני יום הזיכרון לחללי צה"ל. ביום זה אין די בצפייה בסרטי טלוויזיה על השואה. ראוי גם לקרא ספרים, כמו ספרה של רחל ברנהיים, ממקימי קיבוץ יקום (כתבתי על רחל כאן). רחל ברנהיים נולדה בצ'כיה ולאחר הכיבוש הנאצי גורשה לאושוויץ, שם הופרדה ממשפחתה, ונשלחה למחנה עבודה ומשם נשלחה בצעדת המוות לעבר ברלין. ביום השמיני למסעה ברנהיים ברחה עם שתי חברות. לאחר תלאות רבות היא נקלעה לכפר גרמני וחיה בו במסווה של פשיסטית-הונגריה עד השחרור על ידי הצבא האדום . והסיפור שלה ממשיך כך – לאחר המלחמה ברנהיים עלתה לישראל בעלייה בלתי-לגאלית, נתפסה על ידי הברטים וגורשה לקפריסין. עם קום המדינה היא הגיעה ארצה והצטרפה לקיבוץ יקום. בנה דני נפל במלחמת יום הכיפורים.
ספרה של ברנהיים וספריהם של ניצולי שואה כמותה, מלמדים על נחישות וחוזק נפשי, על היכולת להוציא "מתוק מעַז".
זווית ראייה שנייה: נרטיב שמתנהל במקביל ליום הזיכרון לשואה
אל זווית הראייה השנייה התוודעתי דרך הרשימה "עתיד הזיכרון בדורות הבאים": מאת צבי גיל, ניצול שואה. לפי זווית הראייה של גיל, אין די בלימוד לקחי השואה ויישומם במדינת ישראל על ידי אזרחיה ובטקסים כגון, "מצעד החיים", שבו נוער מבקר במחנות ההשמדה בפולין. השואה תיזכר בספרי מחקר ובתוכניות לימוד בבתי ספר ובספרות המתעדת אותה. ומי שיתעניין יוכל לספוג לתוכו עוד ועוד מידע על מה שקרה שם. אבל לא מעבר לכך. רק כשנשאל את עצמנו לא רק "מה קרה שם", אלא "מדוע אירוע כזה התרחש בכלל", מדוע קיימת אנטישמיות בעולם, גזענות ושנאת זרים, ההיסטוריה תחדל להיות ריטואל ותהפוך לאקטואלית. בזאת עוסקת זווית הראייה של צבי גיל.
"הניסיון של שרידי השואה להפיץ את מנשר ניצולי השואה בעולם, ובעיקר ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה – כשל", לדברי צבי גיל שמפרט את תוכן המנשר, והקטע שלפני הסיום: "אין חלופה ממשית לקיום זה לצד זה של בני האדם ושל העמים. יש לעשות הכל שבעיות ייפתרו ולא בשפיכות דמים אלא בשיח ובשיג במזרח התיכון ובעולם כולו". זה הלקח שיש לאמץ ולהדריך את הדורות הבאים ביישומו בפועל, במעשים. רק כך נהפוך את הזיכרון ה"סטטי והריטואלי" לזיכרון "חי", שימושי הממלא את ייעודו. שאם לא כן, לא זו בלבד שהזיכרון יהיה מוגבל בחלקים רבים של הציבור ליום מסויים בשנה, אלא גם אומות העולם תמשכנה להחזיק בדעה שאין קשר בין משאלת הלב הזאת של העם היהודי ובמיוחד ניצולי השואה לבין הנעשה בפועל. העולם יטען כי בישראל עדיין לא הופקו הלקחים האתיים והמוסריים של אותו אירוע נורא שאירע לעם היהודי בהיסטוריה.
בנוסף, קטע הסיום של מנשר ניצולי השואה מדבר בעד עצמו: "השואה שייכת למורשת האוניברסאלית של כל בני התרבות… לקחי השואה חייבים להיות לקוד תרבות של החינוך לערכים הומניים, לדמוקרטיה, לזכויות האדם, לסובלנות וסבלנות ונגד גזענות..." מכך גוזר גיל את צו השעה: "עלינו לשנות את ה"נרטיב" של יום הזיכרון לשואה. עד היום, השואה היא טראומה שבה עוסקים חוקרים וסופרים וכל מי שהשואה מעוררת בו עניין, אבל "בלי אקטואליזציה" של השואה", אומר גיל, "היא תיוותר כסוגיה דיונית-עיונית בעיני הדורות הבאים". ובהמשך כותב גיל, "בלי אקטואליזציה, סופה שתהיה דומה לט' באב – היום בו חלקים מעטים מהציבור צמים בו כעניין שבריטואל, כדי לציין את אירוע היסטורי טראומטי, חורבן בית המקדש. המעמדים והטקסים חוזרים על עצמם ומעבירים את סיפורם של ניצולי השואה. אך ממרחק של זמן, אלו נתפסים כסיפור של שרידים חיים "שעוד מעט ייעלמו".
לפיכך, בכל הקשור לזכר השואה כנושא רלוונטי לימינו אנו, "בצד הטקסים והמעמדים הלאומיים והקהילתיים לזיכרון השואה, מערכת החינוך צריכה לשים דגש חזק על לקחי השואה היהודיים והאוניברסאליים… ומשם המסר יגלוש לציבור בכללותו".
בישראל הוקמה קבוצה בשם "קבוצת שרידים", שגיל נמנה עליה. מטרתה להציע שבמקביל לריטואל של "מצעד החיים", נקיים בישראל את "צעדת התקומה". צעדה שתתחיל ב"יד ושם" ותסתיים ב"גבעת רם", בניין כנסת ישראל, שהוא סמל לתקומת העם היהודי בארצו.
הצלחה 
פרסם את זה מחדש ב-הצלחה.