"מהומה תקשורתית" ותו לא

למרות שיש בינינו רבים הזוכרים את מלחמת יום הכיפורים כאירוע הטראומטי ביותר שחווה הציבור בישראל מאז מלחמת השחרור, וכמודל לתפקוד לקוי של השלטון, מסופקני אם מלבד קומץ חוקרים וחלק מהלוחמים, כלל הציבור מקדיש מחשבה ומעורר דיון על מה שהתרחש באותה מלחמה

******

הזיכרון הציבורי של מלחמת יום הכיפורים זוכה להתאוורר מדי שנה, לקראת יום כיפור. מידי שנה בערב יום כיפור, רואים אור ספרים העוסקים ב"מחדל", וזכר המלחמה מגיע לידיעתו של הציבור באמצעות התקשורת. האם יש בכוחם לעצב מחדש את האופן שבו הציבור "זוכר" את המלחמה? האם יש בכוחם לגרום לכך שזכר המלחמה ולקחיה יהוו פרספקטיבה לבחינת האקטואליה במישור הסכסוך הישראלי-ערבי? האם יש בכוחם לעצב עמדות של חוגים בציבור הישראלי בכל הנוגע לסכסוך הישראלי-ערבי?  מחקר מתמשך שאותו אני עורכת על הזיכרון הציבורי של מלחמת יום הכיפורים, מלמד כי מזה עשור ויותר, מלבד ה"מהומה התקשורתית" המתקיימת מידי שנה, ערב יום כיפור, סביב המלחמה וספרות חדשה אודותיה, ה"מהומה" נמוגה כלא הייתה וזכר המלחמה ולקחיה גווע תוך זמן קצר.

עשרים שנה אני עוקבת אחר מיתוסים פוליטיים שנרקמו סביב מלחמת יום הכיפורים ואת ההשלכות של האופן בו הציבור זוכר את המלחמה על תגובותיו ותגובות נציגיו בכנסת לאירועים משמעותיים במישור הסכסוך הישראלי-ערבי שהתרחשו מאז המלחמה. חקר המיתוסים הפוליטיים שנרקמו סביב מלחמת יום הכיפורים והשלכותיהם על מגמות פוליטיות וחברתיות בישראל (1993-1973) זיכה אותי בתואר דוקטור ב- 1997. הממצאים העיקריים פורסמו בבלוג. המחקר על התקופה מאז הסכמי אוסלו עד ימינו העסיק אותי מאז סיום הדוקטורט. בימים אלו אני מסיימת כתיבת המסקנות, והמחקר כולו עתיד לצאת לאור כספר, ב- 2013 –  כשנציין 40 שנה למלחמה.

המחקר רק בראשיתו

מחקרים הנערכים בישראל ומחוצה לה בודקים מזה 39 שנים היבטים מדיניים שקדמו למלחמת יום הכיפורים ואת השלכות המלחמה על עמדות הציבור. חלקם מסתמכים על מסמכים שהותרו לאחרונה לפרסום ומנתחים מחדש מהלכים מדיניים שקדמו למלחמה. קיפניס מעיר כי "את ההיבטים המדיניים ניתן לחקור רק לאחר כ- 40 שנה, ולכן המחקר על 1973 נמצא כעת רק בראשיתו" ומוסיף, "המסמכים הרבים הנחשפים, שהיו נסתרים כולם גם מחברי ועדת אגרנט, והמחקר העדכני המתבסס עליהם מלמדים על הדרך שבה הובילו אותנו ראש הממשלה ושר הביטחון אל המלחמה ההיא; הם עשו זאת תוך הסתרת מידע ופרטים חשובים מחברי הממשלה האחרים, מהרמטכ"ל ומראשי המודיעין, ובכך פגעו ביכולתם להעריך נכון את המצב וגרמו לכישלונים". במקביל, מתפרסמים ספרים ומאמרים על "קרבות הבלימה" בחזית המצרית והסורית ומופצים באמצעות האינטרנט סרטונים והקלטות אותנטיים מקרבות המלחמה. מה מכל זה מעורר את עניין הציבור? אילו אוכלוסיות מבקשות לקבל מידע חדש על המלחמה שנתפסת, מאז ועד היום, כאירוע הטראומטי ביותר שחווה הציבור בישראל?

ספציפית, חקר הזיכרון הציבורי של מלחמת יום הכיפורים מתמקד בשאלות – האם הזיכרון הציבורי של מלחמה זאת עדיין רלבנטי לימינו כפי שהיה בעבר? האם הלקחים של מלחמת יום הכיפורים ממלאים תפקיד בתפיסת הסכסוך הישראלי-ערבי בספירה הציבורית? ובעיקר – איזה פונקציה ממלאת התקשורת בשימור הזיכרון של מלחמת יום הכיפורים – האם התקשורת תורמת לעיצוב מחדש של הזיכרון או, לחילופין – לשכחה של לקחי המלחמה והסרתם מסדר היום?

ערב יום הכיפורים תשע"ג עסקה התקשורת ב"מחדל" של ההנהגה המדינית דאז, בעקבות חשיפת מסמכים שהיו שמורים עד היום בגנזך המדינה ובגנזך מערכת הביטחון והצבא, ורק לאחרונה נחשפו לעיני חוקרים ועיתונאים. התקשורת התמקדה בהם ובעיקר במחקרו של ד"ר יגאל קיפניס, שפרסם את "1973: הדרך למלחמה".

אמצעי התקשורת כסוכני הזיכרון הציבורי

חגיגת הכותרות, מאמרי הדעה והביקורת על תכנים שנחשפו בספרו של קיפניס ובמסמכים שהותרו לפרסום נמשכה כשבועיים, הן בתקשורת הכתובה והן בתקשורת האלקטרונית והאינטרנט. הציבור קרא, נרעש ונרגש. רבים צקצקו בלשונם והעלו מחדש את זכר המלחמה, בעיקר אם חוו אותה כלוחמים או כציבור בעורף. התקשורת מילאה תפקיד כסוכן הזיכרון הציבורי גם עבור מי שאינם בני דור 73' והתוודעו למלחמת יום הכיפורים ולקחיה לאחר מעשה. מאות טוקבקיסטים הגיבו לידיעות ולמאמרי הדעה. מה שהוגדר בתקשורת כ"מחדל מדיני" שהתרחש ערב פרוץ מלחמת יום הכיפורים, גרר בעקבותיו שאלות בנוגע לטיפול הדרג המדיני-ביטחוני בסוגיה האיראנית.

ניקח כדוגמא שני מאמרי דעה, האחד – מאמרו של עקיבא אלדר – עיתונאי ב"הארץ" והשני – מאמר שפרסם אורי הייטנר המפרסם בדרך כלל ב"ישראל היום" ובבלוג שלו. כל אחד מהם כותב דעה מנומקת. יחד עם זאת, דיעותיהם אינן עולות בקנה אחד. האם התעורר שיח ציבורי בעקבות הדעות הסותרות? האם דעותיהם עוררו מחלוקת מהותית, עניינית ומתמשכת?

אלדר, עיתונאי ותיק בעל נטייה מובהקת למדיניות של שלום, ולא משנה מה המחיר שהוא יגבה מישראל, כותב שלפני פרוץ המלחמה הנרי קיסינג'ר לא הפעיל מספיק לחץ על גולדה והסכים לסרבנותה למסמך רוג'רס. בעקבות כך פרצה מלחמת יום הכיפורים למרות שניתן היה למנוע אותה ולהגיע להסדר שלום עם נשיא מצרים, אנוואר סאדאת. מי שקרא זאת וירד לסוף דעתו של אלדר, ידע להשליך את המצב דאז על ימינו אנו. אלדר שאל, "מה יכתוב ההיסטוריון על ההשלמה של ממשל אובמה עם מדיניות הסרבנות של בנימין נתניהו בערוץ הפלסטיני? מה יכתוב הפרשן בעוד 40 שנה על הספר "2012: הדרך למלחמה"? מאידך, אורי הייטנר, בביקורת שלו על ספרו של קיפניס, טוען בראש ובראשונה לסימן שאלה גדול בנוגע ל"מחבר הספר" – לטענתו, הספר הקודם שכתב קיפניס, "ההר שהיה כמפלצת", "הוא ספר עלוב וחסר כל ערך, מבחינה מחקרית והיסטורית. זהו ספר תעמולה לנסיגה מהגולן, במסווה של מחקר היסטורי. כאשר כל הנתונים והעובדות בו מוכפפים למטרתו האידיאולוגית, התעמולתית… שיטתו של קיפניס בספר זה הייתה התעלמות מכל עובדה ומסמך שאינם משרתים את האג'נדה שלו."

למרות שיש בינינו רבים הזוכרים את מלחמת יום הכיפורים כאירוע הטראומטי ביותר שחווה הציבור בישראל מאז מלחמת השחרור, וכמודל לתפקוד לקוי של השלטון, מסופקני אם מלבד קומץ חוקרים וחלק מהלוחמים, הציבור מקדיש מחשבה כלשהי או דן במה שהתרחש באותה מלחמה. בחלוף תקופת ה"חגים" היהודיים, הציבור חזר לעיסוקיו והעניין של התקשורת במלחמת יום הכיפורים אף הוא הולך וגווע. מה שמצדיק את הכינוי "מהומה תקשורתית" ותו לא, שהדביקו רבים לשלל הפרסומים שהציפו את המדינה בתקופת החגים.

אמיר אורן משבח את ספרו של קיפניס. הוא גם מאשר שהזיכרון הציבורי של מלחמת יום הכיפורים הולך ודועך, "המסמכים מאשרים מה שהישראלים ידעו בפרוץ מלחמת יום הכיפורים, אבל אולי שכחו בשני הדורות הבאים …".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שרון הר פז  On 10 באוקטובר 2012 at 11:20 am

    אכן, מהומה תקשורתית ותו לא. למי יש כוח לחפור במה שקרה לפני מליון שנים (במונחים של הדור הנוכחי)? בקושי שורדים את היומיום, את הכאן והעכשו, אז איך יחשבו בכלל על העתיד? למי יש ראש לקרוא טקסטים מעבר ל-140 תוים ועוד להפעיל את הראש כדי להסיק מסקנות? פעם, היה חשוב לנו ללמוד מטעויות (הן שלנו והן של אחרים, שלא לדבר על אלה של העומדים בראשנו), כי כך חינכו אותנו, אך מאז שהמונח "הסקת מסקנות" הפך להיות ל"הפנמה" ודברים נוספים השתנו – גם חיינו עברו תמורות, בעיקר אלה של הדורות הצעירים משלי והשטחיות פשה בכל חלקה טובה. מצטערת, אך אינני אופטימית בזה

  • תרצה הכטר  On 10 באוקטובר 2012 at 12:15 pm

    שרון, תודה על המשוב. אינני מחפשת אופטימיות. אני מתיחסת לזיכרון הציבורי, ובמיוחד למיתוסים פוליטיים – נרטיבים עם לקחים בצידם שיש להם השלכות על מהלך חיינו הציבוריים בתחומי פנים וחוץ.
    מעקב ארוך וממושך אחר תפיסות שונות (יש כמה תפיסות, לא רק המחדל) של מלחמת יום הכיפורים שליוו את הציבור מאז 1973 מראה כי עשרים שנה חיינו בצילה של הטראומה ולקחיה השונים. בערך מאז הסכם אוסלו אין למלחמת יום הכיפורים מעמד והשפעה. כפי שכתבת, הדורות הצעירים שאינם בני דור 73', חיים לאור נרטיבים חדשים שהייתי מכנה את כולם "אינסטנט נרטיבים" הצומחים ודועכים חדשות לבקרים.

  • שרון הר פז  On 10 באוקטובר 2012 at 9:06 pm

    הטראומה עדיין קיימת בקרב הדור שחוה את מאורעות המלחמה, בזה אין ספק, אך אי אפשר להעביר את התחושה לדור שלא חוה אותה. מעניין מה המשמעות של חיים בצל הטראומה, כי אין פירוש הדבר שגם הפיקו לקחים או שיישְׂמו משהו. הדבר די תמוה, משום שהצמרת הבטחונית (הן בצה"ל והן בממשלה) לא השתנתה, רק הזדקנה. האם מלחמות לבנון – הן הראשונה והן השניה – נוהלו על בסיס הלקחים שהופקו ממלחמת יום הכיפורים? האם צה"ל אחר? תורת הלחימה שלו שונתה?

  • תרצה  On 10 באוקטובר 2012 at 10:55 pm

    הדור שחווה את המלחמה הוא ציבור מגוון – במישור החברתי, הפוליטי והתרבותי. ביניהם יש שתפקדו כחיילים, מפקדים, בכירים בצה"ל. או ציבור ששהה בעורף.
    צה"ל אמור היה להפיק לקחים אסטרטגיים וטקטיים.
    לי יש עניין בציבור החילוני שחווה את המלחמה בחזית או בעורף. ציבור חילוני שרקם נרטיבים סביב המלחמה ואלו התגבשו למיתוסים פוליטיים. המיתוס המאחד את הציבור הוא מיתוס המחדל.
    מאז המלחמה הציבור בחן את האקטואליה של הסכסוך הישראלי-ערבי בעד למה שנחרת בזיכרון שלו. גם הדיון בכנסת סביב ועידות שלום, אינתיפאדות, וכן הלאה התנהל בצל המיתוסים הפוליטיים ולקחיהם.
    כאמור, ביום יום כבר אין למלחמה רלבנטיות. מסיבות שונות. מאז הסכם אוסלו זוכרים לציין את המלחמה לא בהקשר של איזשהו אירוע קריטי, אלא לקראת יום הכיפורים. ובין לבין יוצאים ספרי מחקר, ספרי הנצחה, ספרי גבורה, ספרים של חטיבות וגדודים המספרים את סיפור הקרב שלהם.

  • shaultweig  On 17 באפריל 2016 at 3:53 pm

    יש בעייתיות גדולה מאוד בהצגת הדברים ע"י הייטנר.

    הפוסט של תרצה נכתב ב 2012 וניסיתי להגיע לרשימה בבלוג של הייטנר בנענע,אבל כנראה בזמן כתיבת התגובה שלי אירעה תקלה בגישה לבלוג של הייטנר בנענע. יגעתי ומצאתי דברים שכתב הייטנר בישראל היום בשנת 2013.

    אם אני מבין נכון את תרצה אז הבעיה אינה הייטנר אלא הרבה אנשים שחושבים כמוהו. מי שכותב מאמר פובליציסטי צריך להכיר את החומרים. אם ויקיפדיה אינה מקור אמין לפחות חומרי גלם יש בה. כבר ב 2010 נכתבו בויקיפדיה דברים שהייטנר היה צריך לדעת ב 2013 זמן כתיבת המאמר.

    מתוך דף השיחה בויקיפדיה

    [..]המטרות של סאדאת ברורות גם הן, ומפורטות בצורה יפה במכתב שכתב זה לשר מלחמה אחמד אסמעיל עלי, ומצוי בספר "סיפור חיי" בעמ' 250-251:
    "לערער על תורת הבטחון הישראלית על ידי ביצוע פעולה צבאית בהתאם לאפשרויות של הכוחות המזוינים במטרה להסב לאויב את האבדות הכבדות ביותר ולשכנע אותו שהמשך כיבושה של אדמתנו תובע מחיר שהוא גבוה מדי בשבילו, וכי על- כן תורת הבטחון שלו -הואיל והיא מבוססת על הטלת-אימה פסיכולוגית, מדינית וצבאית- איננה מגן פלדה שאין להבקיעו ואשר יוכל לגונן עליו היום או לעתיד לבוא"
    נראה לי, שבמידה רבה רק מבחינת הדירקטיבה ניתן להתחיל ולדון בשאלת הניצחון. סאדאת מימש באופן די מלא מימש את המטרות שהציב(בהמשך הוא גם פורס את עמדתו על כך שהטווח למימוש איננו מיידי). ישראל, לעומת זאת, הצליחה לנצח בהרבה קרבות, ולכפות על מצרים הפסקת אש, ולהגיע להפסקת אש עם סוריה מעמדה יותר טובה מבחינתה, אך לא ממשה אף אחד מן היעדים שצוינו (ומה זה משנה האם הארמיה השלישית ניצלה רק בזכות לחץ בין-לאומי). Wess – שיחה 15:07, 28 בספטמבר 2010 (IST)[..]

    לדברים האלה אין כל התייחסות במאמר של הייטנר שהופכים את המאמר שלו בלשון עדינה לתמוה

    http://www.israelhayom.co.il/opinion/115053

    • תרצה הכטר  On 18 באפריל 2016 at 11:43 pm

      שאול, הנה לך הקישור למאמרו של הייטנר משנת 2012:
      http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=272685&blogcode=13463475

      • shaultweig  On 19 באפריל 2016 at 11:52 am

        קראתי את דבריו של הייטנר בבלוג שתרצה היפנתה אליו, ואני לא יודע אם קיימת ראיה במקום כלשהושהיה אפשר למנוע את המלחמה. ייתכן מאוד שלא צריך להאשים את מדינת ישראל בהאשמות שאין להן ביסוס על סרבנות להגעה להסדר , בפרט שלחובת מדינת ישראל נזקפות האשמות רבות אחרות שתוצאתן מספר מבהיל של הרוגים.

        אלא שהייטנר הלך עוד צעד קדימה וכתב "מי שפניו לשלום לא פותח במלחמה". אם המצרים לא היו פותחים במלחמה (מאוד מוגבלת) הם לא היו רואים את סיני עד עצם היום הזה,והישראלים בשחצנותם ההזויה היו ממשיכים לחשוב שבמלחמה הערבים יחלצו את הנעליים ויברחו .

  • תרצה הכטר  On 19 באפריל 2016 at 1:16 pm

    ברור לי ששאול נמנה על קבוצה לא גדולה שעדיין מעבדת את אירועי מלחמת יום הכיפורים, המחדל, הטראומה, השאלה האם ניצחנו, הסירוב להסכם שלום בגלל שיקול מדיני ועוד.
    כדאי גם לאחרים להרהר בכל הדברים הללו, במיוחד כשאנו רחוקים בזמן מהמלחמה הנוראה ההיא ומסוגלים לדון בצורה שקולה והגיונית בפרטים ובביקורת הציבורית אז וגם מאז עד היום.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: