סינדרום ה"אוייב"

ישנו ציבור הזקוק ל"אויב" כדי לקום בבוקר השלטון שלנו נגרר אחרי ציבור שמרכיב בסיסי בזהותו הוא ה”אויב”, ואת זאת מנצל השלטון לטובתו הוא האינטרס של השלטון הנוכחי הוא לשכנע שהוא ממלא פונקציה חיונית במיגור ה”אויב”, ולהוכיח שהוא המגן והמושיע

********

איל מגד נחשב לסופר פורה. הוא נוהג לעתים גם לחוות דעה בענייני אקטואליה. מאמר הדעה של מגד בנוגע להפצצה/פצצה ויחסי ישראל-איראן שכנע אותי שישנו ציבור הזקוק ל"אוייב" כדי לקום בבוקר. זהו ציבור הזקוק להגדרה קולעת של זהותו. הוכח היסטורית, ששלטון עשוי לספק הגדרת זהות לציבור כזה, כשהיא נשנעת על זיהוי "אוייב" העם.

אומרים שבשביל לקום בבוקר, ובשביל שתהיה מוטיבציה להתחיל יום חדש בעבודה, נחוץ טריגר. אחדים מאיתנו מפתחים תחביבים, יחסים חברתיים ועיסוקים מעניינים שבשבילם כדאי להתחיל את היום. אבל בלי יוצא מן הכלל, כולנו גם יוצרים בדמיוננו חיץ דמיוני המפריד בין המחנה "שלנו" ומחנה ה"אוייב". השאלה מה מקבל משקל רב יותר בחיינו, הרצון להתפתח והסיפוק ממה שאנחנו וממי שאנחנו או, ההתעסקות הבלתי פוסקת ב"אוייב" וכמובן, השארתו על כנו? מה נותן לנו יותר טעם לחיים? אם כל מעייננו נתונים להביס או לעצבן את הבוס, הלקוח, העובד שלנו, השכן וכן הלאה, אולי כדאי שנלך לייעוץ פסיכולוגי? ובמישור המדיני, אם מענייננו נתונים להוכיח לכולי עלמא שאנחנו טובים יותר, חזקים יותר, חכמים יותר וגם מוצלחים יותר מהזולת, אנחנו מסוג האנשים שקל מאוד לתפלל אותם.

מגד מספר לנו שידידו, האינטלקטואל האיראני, סבור שהאייתוללות זקוקים לישראל כל עוד ישראל תספק להם אישור להגדרה שאנחנו ה"אוייב" של איראן. רבים מבני העם האיראני קמים בבוקר לעבודה לא עם שיר בלב אלא עם שאלה: מה התחדש היום במישור המדיני, במתיחות השוררת בינם לבין ה"אוייב" הציוני ואיך האייתוללות מגיבים. לפיכך, אם לדוגמה נחתום על הסכם שלום עם הפלסטינים ונכיר בזכותם הלאומית – האייתוללות ייחלשו ויאבדו את כוחם השלטוני. שכן, מה יעשו אז מאות אלפי איראנים שהגדרתם העצמית נשענה עלינו כ"אוייב"?

האייתוללות שלנו

אני שואלת את עצמי, מהי הצלע המקבילה אצלנו לתופעת האייתוללות וההגדרה העצמית שהם מספקים לאיראנים על בסיס הטענה שישראל היא "אוייב"? מי ביססו בישראל של ימינו את מעמדם בזירה הפנים-מדינית בזכות מסגרת חשיבה דומה, שלפיה קיים ציבור הזקוק להגדרת זהותו, ושניתן לספק לציבור כזה זהות הנשענת על זיהוי ה"אוייב" שלו?

לא אגזים אם אקח את הטענה צעד אחד קדימה ואומר שאלו הטוענים שאין אלטרנטיבה לממשלת הימין ולבכירי שריה, לרבות מי שעומד בראשם, מאושרים שיש על מי לסמוך בעניין הטיפול ב"אוייב". ממשלת הימין הגדירה את ה"אוייב", והיא מכריזה השכם והערב על מחויבותה למגר אותו. בכל יום היא מספקת מחדש תעודות לעשייה בתחום זה:

  1. עם הפלסטינים אי אפשר להגיע לשולחן הדיונים. הם "אוייב" ולא פרטנר למשא ומתן. אי לכך, מדי יום ביומו קמים מאות אלפי בני אדם בבוקר כי יש להם "אוייב" פלסטיני ויש מי שעושה את ימיו ולילותיו במטרה להגן עלינו מפני "אוייב" זה.
  2. בסוגייה האיראנית, כפי שהאייתוללות מספקות דלק ומוטיבציה למאמינים ב"אוייב", שאותו הם הגדירו ובזכותו הם מחזיקים בסטטוס המנהיגות, כך ראשי השלטון בישראל מספקים עוד ועוד מידע על האיום האיראני כל בוקר מחדש. בלי זה אין לרבים זהות ואין גם מוטיבציה וריגושים .

איזו אלטרנטיבה יכולה להיות לשלטון כזה? מה יקרה אם חלילה ישבו נציגי השלטון לשולחן הדיונים וינהלו מגעים עם ה"אוייב"?

"אוייב" הוא קוד בזהות של רבים. בלעדיו, חייהם יהיו נטולי משמעות, מתח וריגושים. כשצפיתי אמש בשידור חדשות הערב בעימות המילולי בין קיצוני הימין לבין נכדתו של יצחק רבין ז"ל, נועה בן-ארצי, הבנתי מה מריץ את הימין הקיצוני וכמה "טוב" זה עושה להם לדעת מי ה"אוייב". יחד עם זאת, הצטערתי שהשלטון שלנו נגרר אחרי ציבור שמרכיב בסיסי בזהותו הוא ה"אוייב". ואת זאת מנצל השלטון לטובתו הוא. האינטרס של השלטון הנוכחי הוא לשכנע שהוא ממלא פונקציה חיונית במיגור ה"אוייב", ולהוכיח שהוא המגן והמושיע. כמה מצער שהשלטון אינו יודע לספק לציבור ערך ממשי מלבד המרדף אחר ה"אוייב". מצער שהציבור הניזון מסיסמאות המגדירות את זהותו על בסיס קיומו של "אוייב" אינו מבין שכך מעמיק המילכוד שטמן לו השלטון ושזה כל מה שיש לשלטון להציע לציבור.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יניב מאיר  On 15 באוגוסט 2012 at 5:25 pm

    אין לי ספק בנכונות האבחנה של מגד לגבי שרידותו של המשטר האיראני, שתוארך בעקבות הפצצה ישראלית.
    אבל כשמסתכלים על המערכת הפוליטית בארץ, קל לראות שזיהוי אויב הוא פרקטיקה הנעשית בכל הקשת הפוליטית, לא רק בימין הקיצוני. שימוש בהפחדות כנגד אויב חיצוני אכן נעשה באופן תדיר ע"י הליכוד, במיוחד נתניהו, כי אין לו סחורה טובה יותר למכור. אבל גם זה לא תמיד עובד, והססמא שלו "חזק מול החמאס" לא הצילה את הליכוד מ-12 מנדטים ב-2006.

    לעומת זאת, זיהוי אויבים פנימיים זה פרקטיקה מאוד שימושית לכל הפוליטיקאים, יהיו זה חרדים (ע"י שינוי, מרצ ב-92, ועכשו יאיר לפיד), ערבים (ליברמן), סמולנים (הליכוד במיוחד, אך גם הימין הקיצוני), מתנחלים (מרצ), ליברמן (מרצ, חד"ש ובל"ד), נתניהו ("או ציפי או ביבי"), עובדים זרים (ש"ס), וכו'. עצוב שרוב הפוליטיקאים לא חושבים שיוכלו להצליח באמצעות מסרים חיוביים.

  • תרצה הכטר  On 15 באוגוסט 2012 at 5:50 pm

    מסכימה שרוב הפוליטיקאים לא חושבים שיוכלו להצליח באמצעות מסרים חיוביים ופרט לזיהוי אוייב, פנימי או חיצוני אין להם סיכוי. אנחנו, הציבור, חייבים להבחין בכך. אל לנו למכור את עצמנו לסיסמאות. בעצם, עם מי יש לנו עסק? נדמה לי שמרבית הציבור כיום הינם בני אדם קשיי יום (הגזרות הכלכליות וכו'). הם בוודאי לא יוכלו לעמוד בפני נרטיב ה"אוייב" וקסמיו של "המושיע", קינג ביבי.

  • שרון הר פז  On 16 באוגוסט 2012 at 11:59 am

    מרגיז איך אנו נתונים לגחמי הפוליטיקאים, במקום שאלה ירעדו מפנינו ויפעלו למעננו ולטובתנו – שזה הבסיס להבחרותם. איך התהפכו היוצרות! היום, לכל גחמה של הביבי יש רוב והוא עלולה לעבור. לוא היה לו אומץ, שלא לדבר על חזון ויושרה, יכול היה הוא להעביר החלטות חיוביות, לשנות לטובה את הדברים מן היסוד, לפעול למען עם ישראל ולא נגדו.
    לדאבון לב, עובר נושא ה"אויב" כחוט השני בתולדותינו, כולל בתנ"ך. עַם של "נגד" אנו וכל העולם נדמה לנו כאויב שלנו. הגיע הזמן – ויפה שעה אחת קודם – לפקוח את העיניים ולנסות להטות את הכף לכיוון חיובי, ליצירה במקום להרס, לאהבה במקום לשנאת חינם ובעיקר – להתחיל לאהוב את עצמנו, את ב"ב (זה בני ביתנו ולא "בנימין ביבי"), חברינו ושכנינו ולדאוג לעצמנו ולהתגונן קודם כל מבית, כי אנחנו פשוט מתפוררים.
    אני עדיין מקוה (אולי בתמימותי), שיש בינינו ישרי דרך והגונים שיכולים להחליף בקלות את הפוליטיקאים המסואבים הנוכחיים העומדים בראשנו ומחרבים את חיינו.
    ו"האויב"? קל מאוד להגרר אחר מניפולציות מפלציות של הפוליטיקאים וקשה מאוד לעקור מן השורש את מה שחינכו אותך מינקותך, אך עובדה מוכחת היא שכאשר מתנהלים מגעים על בסיס אישי – הדברים שלמדת מסביבתך מקבלים מימד שונה וזה פוקח את עינייך. הבעיה שנותרת בעינה היא הפוליטיקאים שבמקום לעסוק בבניה ויצירה ורווחת האזרחים עליהם הם מופקדים – דואגים לכסאותיהם בדרך שלילית. האמת, רוב הפוליטיקאים הנוכחיים לא ממש חושבים ואני חושדת שאין להם עִם מה.

  • תרצה הכטר  On 16 באוגוסט 2012 at 1:06 pm

    תודה שרון. אחרי שעוזי דיין אמר לניו יורק טיימס את שאמר (דווח הבוקר בתקשורת), מתחילה להסתמן בתודעתי תחילתה של תקווה. יכול להיות שדבריו יעשו משהו לביברק. שניהם זקוקים לתיקון הפרופורציות.
    הוא אמר: א. ביברק עדיין לא החליטו מתי ואיך. ב. בקשה לארה"ב להחמיר בסנקציות כלפי איראן ולהבהיר לכל הצדדים (מדינות המערב גם כן) מהי עמדתה המדוייקת של ארה"ב בנדון ומהו האולטימטום. ג. דבריו נאמרו בנימה חיובית.

    פרט לכך, הפסוק "הבא להורגך השכם להרגו", אינו מצדיק את מסע ההכפשה בן חמש שנים ויותר של ביבי כנגד איראן. ביבי אמנם דימה אותנו כ"קרבן" פוטנציאלי של איראן והאייתוללות. אבל דבריו תמיד שידרו פסימיות, כנקודת מוצא. בחשבון אחרון, גם לאיראנים יש קו אדום. אם כולם נגדם, אז… "הבא להרגך השכם להרגו" (או איים עליו באותה מטבע).

  • שרון הר פז  On 16 באוגוסט 2012 at 5:30 pm

    אני שמחה שאת מוצאת איזשהו סימן לתקוה כלשהי, אך אני לא ממש אופטימית בענין הזה (אף שבאופיי אני כן), כי כשדוחקים מישהו לקיר במקום להראות לו אפשרויות אחרות – אין לו ברירה אלא להתבצר בתוך הרוע, גם אם זה לרעתו. ברור כי אין אנרגיות חיוביות במקומות הללו וצריך את המבוגר האחראי כדי שיפעל בצורה חיובית. אמא שלי נהגה לומר שכשטיפש אחד זורק אבן – גם עשרה חכמים אינם יכולים להושיע. למרבה הצער, לנו יש 2 טפשים נחושים בראשנו והם נוהגים אותנו לאבדון חס ושלום.
    ביבי הרי נעול על הקונספציה הצרה והמסוכנת שלו לגבי הטרור ואי אפשר להזיזו מדעתו גם אם ידברו אליו דברי טעם, כי הוא סתום ו"חסין" בפני הגיון, שלא לדבר על שהוא חוסם כל דבר חיובי שיעשה טוב לזולת. אדם נבון ואחראי היה פועל לגמרי אחרת: במקום לנופף בחרב המלחמה ולאיים איומי סרק שיביאו עלינו שואה – היה החכם מנסה להגיע אל העם האיראני ולדבר אליו. כזכור, היה נסיון כזה בפייסבוק שתפס והיו תגובות נפלאות, אך למה שמישהו בממשלה יבין את הנושא לאשורו וירים את הכפפה? הרי קל יותר לשלוט בעם מפוחד, רעב ועסוק מכדי לחשוב – מאשר בכזה שיש לו פנאי לבקר את העומדים בראשו.
    ויפה כתבת: "שניהם זקוקים לתיקון הפרופורציות". אכן!

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: