רטוריקה משובחת

הסופרת, דלית אורבך, כובשת את תשומת לב הקורא – איך היא עושה את זה?

האמצעים הרטוריים השזורים כבר בתחילת הספר הם "האמצעי הסודי" שגורם לקורא להתמסר לספר. אופי העלילה ותהפוכותיה בהחלט משלימים את התמונה.

אתחיל בכך שאמנה כמה ממעלותיו של הספר "יותר מדי נינה". ראשית לכל הסיפור עצמו מרתק. יש לאורבך דמיון מאוד פורה וידה קלה על המקלדת; היא גם מעידה על עצמה באחד הראיונות שהעניקה לתקשורת שכך היא כותבת. אורבך שותלת בספר תעתועים כיד הדמיון הטובה עליה, כגון, בין נינה וקלרה, בין אריקה, אמו של חגי, לבין הבת המדומיינת שלה, ובין אריקה לבין ה"פסיכיאטר" שהופך למחזר שלה.

גדולתו של הספר נמצאת לדעתי בחמישים העמודים הראשונים שלו. מצאתי בהם את המפתח להצלחתו – פועל יוצא של הניסיון והידע היחצ"ני והפרסומאי של אורבך – ולכן אתמקד בעיקר בהם.

גמאתי אותם בשקיקה והתמוגגתי מיכולתה של אורבך להפיק בעיקר מפיה של נינה סגנון דיבור מסוג שאינו שכיח במקומותינו. זיהיתי בחמישים עמודים אלו עשרות מקרים בהם הרטוריקה מזכירה מאוד את הניסיון והידע היחצ"ני והפרסומאי של אורבך. מן הסתם, קורא בעל עין חדה יבחין בכך מיד ומרבית הקוראים פשוט יתענגו ויחוו קשר רגשי עם דמותו של חגי ובעיקר עם דמותה של נינה מבלי לדעת ש"זו כוונת המשורר", דהיינו, שבאמצעות אסטרטגיה מגובשת שכזו משכנעת אורבך את הקורא שיש בידיו טקסט ראוי ורצוי.

העוסקים במלאכת הכתיבה מסגלים לעצמם סגנונות כתיבה המושכים את הקורא באף – אם אפשר לומר כך – כדי שימשיך בקריאה. טקטיקות לשוניות ורטוריקה משמשות אותם במידה זו או אחרת, בהתאם לכישוריהם. ולאורבך כנראה לא חסרים הניסיון והכישורים לכך, זאת התרשמותי מהספר היחיד של אורבך, שקראתי עד כה. יש לאורבך כישרון רטורי יוצא דופן. היא יוצרת צירופי מילים ולשון פיגורטיבית יש מאין, היא שופעת אמירות הומוריסטיות ומתנסחת באמצעות אירוניה ועוקצנות.

בחמישים העמודים הראשונים של הספר ניכר שאורבך עשתה מאמץ אדיר לשכנע אותנו ביכולותיה הלשוניות דרך צורת הדיבור של כמה מהדמויות ובעיקר דרך צורת הדיבור של נינה. אורבך מציגה לקורא את נינה, כדמות ססגונית לא רק באמצעות תיאור התזזיתיות שלה כאישה רבת פעלים, יצרים, תהפוכות, רצונות, תעלולים ומהלכים בלתי צפויים. נינה ססגונית גם בסגנון הדיבור שלה. ובלי שניתן יהיה לשים את האצבע על מאפיין זה או אחר שמחבב את נינה על הקורא, רבים נשבים בקסמה, ולא רק אלו שחיים בסביבתה אלא בעיקר הקוראים. גם העלילה מתפתחת בכיוונים בלתי צפויים. כך שבנוסף לפתיח הססגוני והסגנוני המיוחד של הספר מתקבל מוצר בעל איכות שכל שנותר הוא פשוט להמליץ עליו בכל פה.

אסטרטגיות של רטוריקה ושכנוע

אתן הסבר קצרצר על אסטרטגיות של רטוריקה ושכנוע משום שהן חלק מתחום ההתמחות שלי. שכנוע יכול להיעשות דרך ההיגיון; אבל כשמשלבים בו הומור, אירוניה, לשון פיגורטיבית וצירופי לשון במטרה לרתק את הקורא, התוצאה כמעט מובטחת, שכן קוראי הספר נהנים רגשית וההיגיון נכנע לבסוף לרגש.

האפקט ההומריסטי-עוקצני מעצים את חווית הקריאה ממש מתחילת הספר ואת הילת מחברת הספר. נינה אוהבת להשתמש בהומור עוקצני: "אמא שלי חושבת שמגיע לי גבר שיוריד למעני את הירח. אמרתי לה שניל ארמסטרונג כבר תפוס, אלא שהיא לא ויתרה. 'תפוס, את אומרת? אז שיתפנה…" (ע' 16). הדוגמה הבאה מתייחסת להומור "נינאי" טיפוסי: "נו, אריקה, חקירות נוסח חוני המעגל. סחור-סחור במעגלים ובסוף עוד ירד עלינו גשם" (ע' 44). הומור שזור גם בדבריה ובהרהוריה של אריקה, אמו של חגי, "… הגבר שיצרה, שדחפורי הפלדה של הפרופסור השתלבו בו עם רככת העצמיות שלה" (ע' 152).

חלק מצירופי הלשון והמטפורות שאורבך משתמשת בהם, הם  "נדושים". כל מטרתם היא לקשט את השיח ולספק הנאה אסתטית לקוראים. אבל גם חשיפה כזו גורמת לקוראים לחוש קירבה רגשית לדמויות ואל הסופרת. לשבחה של אורבך יש לציין כי לעתים קרובות צירופי הלשון והמטפורות שהיא משתמשת בהם הם די חדשניים, לדוגמה: "אתה… עובר עם הגלגלים עד שהם הופכים לאריזה שטוחה של פיצה. ילדי הפיצה של מיכלסון. יש עם זיתים ויש עם פפרוני" (ע' 22) – כך נהגה נינה לפנות אל חגי (מיכלסון) וגם: "גם אם זה לוקח כמה דקות, מיכלסון, זה מרגיז, כי כשזה כבר בא, אני רק רוצה לתת לאורגזמה אגרוף, אבל אז היא ממלאת אותי בכל כך הרבה מתיקות, בקלאווה, טונות של בקלאווה, שאני מוותרת לה על שהתעכבה" (ע' 28). אורבך מעצבת את הדברים שאומרת נינה לדמויות שיש לה איתן קשר יום יומי והופכת אותה באמצעות המקלדת לדמות המצטיינת בצירופי לשון מקוריים, או – במה שנקרא "שבירת קולוקאציות".

מה זאת קולוקאציה?

קולוקאציה היא צירוף מילים טבעי, בקונטקסט מסוים. לדוגמה: "מילים כדרבנות" "קריאה מהנה" "עלם חמודות" "עולם ומלואו" וכן הלאה. כל אלו הם צירופים הבנויים על ערך מילוני שאליו ניתן לצרף אחת מכמה אפשרויות מצומצמות, כמקובל. לעומת זאת, "קולוקאציות שבורות" הם צירופים "לא מקובלים" לדוגמה: "אמא שלי נתנה מבט אחד בנינה החדשה ומיד צמצמה את העיניים שלה. קווי חשדנות הופיעו מעל השפה העליונה שלי, קמטי עיניה הצטופפו לקונצרטינה ערמומית ואצבעות ידיה התחילו לפתל עצמן זו בזו.." (ע' 30), אומר חגי. "אני רואה את ההורים נאחזים ביד ילדיהם, כאילו נאחזו בזנב העפיפון המוחמץ של ילדותם" (ע' 39) – שוב חגי. נינה במובן זה נמצאת כמה דרגות מעליו, בעיניה של אורבך. אורבך מציגה אותה כמי שמסוגלת לדחוס בקטע דיבור קצר יחסית כמות של קולקאציות נדושות יחד עם קולוקאציות שבורות: "בכל מקרה, הלכו החצוצרות ואיתן הילדים, כך שאם אתה בעניין של תזמורת, אז לי אין כלי נשיפה" (ע' 38). המבע האופייני של נינה הוא בעיקר קולוקאציה שבורה, כגון: "טינופת צופים" (ע' 92). לעתים גם אריקה משתמשת בקולקאציות שבורות: "אקדח קצוץ-אמביציה המכוון נגד עצמו. …" (ע' 152) וכן הלאה.

אורבך מיטיבה לחבב את יצירותיה על הקורא בזכות הדמויות והרטוריקה שלהן. חלקן מוצבות בחזית תשומת הלב, בשל התנסחותן המקורית וחלקן מוצבות בצל העלילה. אך אין זה אומר שהקורא לא יזדהה עם קלרה, או עם חגי, ודמויות נוספות שאורבך מעצבת כדמויות רקע.

סיכומו של דבר, "יותר מדי נינה" מומלץ בכל פה. אני נהניתי בעיקר מהרטוריקה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: