שקיעה

לקחנו לנו פסק זמן. במוצאי יום המנוחה, בשבת האחרונה, ישבנו בבית הקפה החדש ביפו, בקצה הטיילת בואך בת ים. התמקמנו על ספסלי במבוק צבועים תכלת קרוב לשפת הים, על גבי משטח מרוצף מוגבה מעל חוף הרחצה של גבעת עלייה. הגישו לנו בירה וצ'יפס עם חיוך. הבירה עשתה את שלה, צפינו בשמש העומדת לשקוע. בגלים המתנפצים אל החוף. בעננים השטים בשמיים ונצבעים בצבעי השקיעה. מטוסים חלפו בגובה רב מעלינו, לא הרעישו, לא טרדו את רגעי המנוחה האחרונים של השבת. המלצרים חלפו על פנינו, פניהם מחייכות. ככל שהשמש הנמיכה והרוחצים בים ארזו חפציהם בדרכם הביתה, זרמו עוד ועוד סועדים אל בית הקפה התיישבו ופטפטו להנאתם. שרויים היינו בסביבה סוריאליסטית.

הרגשה נפלאה. יש לאן לברוח בערבו של שבת באקלים החם שבאזורנו. אפשר לבחור לשבת על החול, או בבית הקפה על כסא במבוק צבוע תכלת ולצפות במשפחות ובזוגות המשחקים מטקות, בחול, בים, ובקיצור, להשתתף בחוויה יחד עם קהל הסופג לקרבו את הטבע ונהנה בסביבה מיוחדת זו, ממש ליד מרכז פרס לשלום. אסוציאציה.

שלום? מלחמה? כן, 'הנושא החם' צץ ומפר את השלווה. אשליית השלווה, אם תרצו. הנושא החם, איום הגרעין האיראני. איך על ישראל להגיב. מלחמה בשלט רחוק? מלחמה כאן!?! – הטילים ישיגו אותנו – איש איש בביתו. מאות הרוגים. נלך כצאן לטבח, בפקודת ראש ממשלתנו. כבר לא יהיה לאן לברוח.

האם זו תהיה מלחמה צודקת? לא 'ברירה' ולא 'אין-ברירה'. 'מלחמה צודקת' כמו זו שיזמה ממשלת בגין בקיץ 1982? 'מלחמה צודקת' – כך לפחות הגדיר אותה בזמנו, ראש הממשלה, בגין. שכן, הצדק דורש למנוע שואה נוספת של העם היהודי, "מה יהיה עלינו, וקודם כל ילדינו הרכים והתמימים". לא עוד. יש לחסל את האיום האיראני.

אותנו איש אינו שואל וגם לא ישאל. איש אינו יוזם ואיש אינו דורש לקיים סימפוזיונים ציבוריים שבהם ברי סמכא נושאים דברים בפני הציבור ומשיבים לשאלותיו בעניין זה. מי מכיר, מי יודע, מי מבין, מי מסוגל לשאול שאלות אם אין לו מושג במה בדיוק מדובר. רק מביני דבר, קומץ קטן של פוליטיקאים ואנשי ביטחון. הם 'שומרי היידע'. אלינו מגיעים פירורי מידע לא ברורים. אנחנו הדיוטות. ורק כשפורצת מחלוקת בין המנהיגים שלנו או אי הסכמה בינינו לבין בכירי הממשל האמריקני התקשורת מדווחת על כך, אך לא על הדבר עצמו. יש קשר של שתיקה. המחלוקת הפוליטית היא חזות הכל. לא צדקת התקיפה באיראן, לא הסברה ראויה, לא דיון ציבורי בנוגע לעניין עצמו. רק חיוכים למצלמה של המועמד לנשיאות ארה"ב ואישים בכירים המקבלים את פניו.

ראש אמ"ן לשעבר, האלוף במיל' אהרון זאבי-פרקש, אמר בליל שבת בערוץ 2 שישראל מתכננת לתקוף את מתקני הגרעין של איראן בשבועות הקרובים. הוא גם אמר, "יש אלטרנטיבות". מישהו שאל מה האלטרנטיבות? הוא לא פירט. נראה היה לי שזאבי-פרקש לחוץ לספק את "התשובות הנכונות".

האם תינתן למישהו מאיתנו, הרוב הדומם, הזדמנות לברר מהן האלטרנטיבות? מה זה משנה. ביבי כבר פסל מראש כל אלטרנטיבה. רק 300-400 הרוגים זה לא עניין גדול. העיקר שיירשם בהיסטוריה שממשלתו הצילה את העם היהודי, או לפחות התכוונה להציל את העם משואה נוספת. הצילה אותנו "וקודם כל את ילדינו הרכים והתמימים" מכליה. פגעה במתקני הגרעין של 'האויב' (והשמידה אותם???). צה"ל יידע לחסל את מזימותיו של אחמדיניג'אד. צה"ל הוא צבא חזק.

בסדרי העדיפויות של ביבי עניין התקיפה באיראן קודם לכל. ה'ברירה' הצודקת. תקיפה באיראן. צודק בעיניו לגזול חיים של כמה מאות, לגזול את ההנאה מהמעט שיש כאן, הים והשקיעה, הטבע והסביבה. יש לביבי תוכנית ואיש לא יזיז אותו ממנה. הוא כבר מזמן לא היה על חוף הים ולא צפה בשקיעה הצבעונית.

ראו גם:

רשימה קודמת

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שרון הר פז  On 5 באוגוסט 2012 at 1:22 pm

    איך מעבירים את רוע הגזרה של ראש הממשלה הזה וחבר שריו המרעים + חברי הכנסת התומכים בהם?

  • תרצה הכטר  On 5 באוגוסט 2012 at 3:49 pm

    לא צריך הרבה בשביל זה. שימשיך עיתון הארץ להפיץ סקרי דעת קהל על שביעות רצון העם ממנהיגיו. שימשיכו ל"צייץ" ביקורות על כל פיפס שהוא מוציא מפיו בעניין זה. עלינו להרעיש עולמות, אם זה מה שמפריע לנו. מספיק שאנשי ביטחון מזהירים מפני תקיפה באיראן כדי שנדע שאנחנו בכיוון הנכון, גם אם לא מגלים לנו את הקלפים. מה שהיה ב-1981 הוא לא מה שיהיה עכשיו. עלי להזכיר רק את האופוריה שלאחר מלחמת 1967 ואת ההפתעה מיכולתם האסטרטגית של המצרים ב 1973. הרי מדובר בפער של שש שנים בלבד וכעת מדובר בשלושים שנה.

  • ora21  On 6 באוגוסט 2012 at 12:53 pm

    עד סוף השבוע האחרון נראה היה שנושא איראן לא צריך להטריד אף אחד. פתאום באות ההתבטאויות של אנשי מודיעין ובטחון בעבר ובהווה ומציפות את הנושא בצורה אחרת ומטרידה/מדאיגה מאוד. אני מקווה שכל ההתבטאויות הללו הן מהלך מתוכנן ואינן משקפות את המציאות, אבל מי יודע??

  • תרצה הכטר  On 6 באוגוסט 2012 at 3:28 pm

    טוב שיש התבטאויות, לפחות זה. הרי לא נוכל להסתפק בשמועות מפה לאוזן או בדווחים על מי נגד מי במערכת הפוליטית שלנו ובינה לבין בכירי צה"ל.

  • תרצה הכטר  On 8 באוגוסט 2012 at 8:58 am

    במיוחד קטע זה:
    I have seen the trenches and the blankets on dirt
    I have seen the tears upon a farewell letter
    I have seen the faces that no bullet can hurt
    I have seen the spirit that no bomb can shatter
    The streets of Barcelona are filled with blood and rain
    The war is rolling over Spain
    נבואה שחורה…

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: