אין לזלזל בממד הרציונלי המרכזי שבקבלת ההחלטה לפעול נגד אוסירק, הכור בעירק. אך הממד האי-רציונלי, כמו תחושות בטן ואמוציונליות-יתר, כלל לא נעדר מהתהליך, שכאמור היה בעיקרו רציונלי. שכן, מנחם בגין, האדם שהוביל את מדינת ישראל במישור המדיני היה חדור ב"מנטליות מצור"
ב-27.2.12 ציינו בארץ עשרים שנה למותו של ראש הממשלה השישי של מדינת ישראל – מנחם בגין. שמו קשור לאירועים היסטוריים, כמו הסכם השלום בין ישראל למצרים, תקיפת הכור הגרעיני אוסיראק בעירק ומלחמת לבנון (1982). הדאגה מפני פיתוח נשק גרעיני על ידי איראן והשאלה האם לתקוף מטרות אסטרטגיות באיראן, הדהדה בתכנית מיוחדת ברשת ב' שהוקדשה לזכרו של בגין. דהיינו, מה היה אופי קבלת ההחלטות של ממשלת ישראל ערב הפצצת הכור הגרעיני אוסיראק ביולי 1981.
מגיש התכנית ברשת ב', יצחק נוי, התמקד בסוגיית קבלת ההחלטות של בגין וממשלתו, כשהוא מפנה שאלות למשתתפים בתוכנית, כולל: פרופ' אמציה ברעם, שלמה נקדימון, יורם ארידור, עזריאל נבו ובר-סימן-טוב. כולם מומחים בתחומי יידע כגון, קבלת החלטות, מערכת הביטחון, אמ"ן, וגם יודעי דבר מיד-ראשונה, שהכירו את מנחם בגין ואף היה להם קשר ישיר עימו במהלך כהונתו כראש ממשלה (יוני 1977 עד ספטמבר 1983).
קבלת החלטות רציונלית: תקיפת הכור הגרעיני אוסיראק 1981
תהליך קבלת החלטות על תקיפת הכור הגרעיני אוסיראק נמשך מאז שלהי ממשלתו הראשונה של יצחק רבין (1974) עד ביצוע התקיפה האווירית על ידי צה"ל ביולי 1981. במובן מסויים, מאז מלחמת ששת הימים ב-1967 חששה ישראל מפני שיתוף הפעולה בין הסובייטים לעירקים שבסופו נחנך הכור הגרעיני בבגדד ב- 1968 (מתוך: תמוז בלהבות, מאת שלמה נקדימון, 1986, ע' 49). תהליך קבלת ההחלטות התקדם בקצב מזורז בשנה שלאחר עלייתו של בגין לשלטון כראש ממשלה (1978). זרועות הביטחון ואמ"ן וגם שרי ממשלה וגורמי חוץ בדקו ושבו ובדקו את אפשרויות התקיפה לאורכן ולרחבן. בעיקרו היה זה תהליך קבלת החלטות רציונלי. בגין מינה ועדה חיצונית בראשותו של אהרון יריב, שכללה כמה מדעני גרעין שנקראה קבוצת "העידן החדש" שהתנגדה, אגב, להפצצה. אבל זרועות הביטחון וגם אמ"ן היו בדעה שיש להמשיך בתכנית והפציצו ביולי 1981, עם הסכמתה העקיפה של ארה"ב, ובלי להיות תלויה בהסכמה זו. מזכיר המדינה הייג שלח שליח אישי והממשלה ניסחה נייר הסכמה עמו. כפי שאמר אחד המעורבים בה, ההסכמה צריכה להילמד בכל מוסד אקדמי.
ב- 1979 ביקש בגין לדעת מהי עמדת עירק כלפי ישראל. כך הובאו לידיעתו דברים מתוך נאומו של שליט עירק דאז, סדאם חוסיין:
"מטרתנו היא לכבוש את ירושלים, לאסור את היהודים בנחושתיים (ביטוי מעניין…) ולהוביל אותם חזרה לבבל…" – בגין נדהם.
המשתתפים בדיון בתכניתו של נוי, ציינו פעם אחר פעם שמנחם בגין קיבל החלטה "אחרי התלבטויות". יחד עם זאת אחד המומחים לקבלת החלטות ופתרון סכסוכים, בר-סימן-טוב, ציין שהיה בקבלת החלטות זאת אלמנט חזק של אי-רציונליות – ראש הממשלה, בגין, ראה את העולם מבעד לעדשת זוועות השואה. הוא כאב במיוחד את מותם של כמיליון הילדים היהודים שנרצחו בשואה הנאצית ונשבע שדבר כזה לעולם לא יישנה.
אי רציונליות בקבלת ההחלטות
אין לזלזל בממד הרציונלי המרכזי שבקבלת ההחלטה לפעול בעירק. אך הממד האי-רציונלי, תחושות בטן ואמוציונליות יתר, לא נעדר מהתהליך, שכאמור היה בעיקרו רציונלי. שכן, מנחם בגין, האדם שהוביל את מדינת ישראל במישור המדיני, היה חדור ב"מנטליות מצור". לפי פרופ' דניאל בר-טל "מנטליות מצור" היא בדרך-כלל מצב נפשי של קבוצה, הנעשית רדופת חרדות מפני אויבים האורבים לה בכל פינה ומחפשים הזדמנות לחסלה ולמחוק את זכרה מעל פני האדמה (דניאל בר-טל חקר את "מנטליות המצור הישראלית").
ליתר דיוק, דאגתו העיקרית של מנחם בגין – וזו ייחודיותו בהשוואה לפוליטיקאים אחרים המשדרים את "מנטליות המצור" – הייתה נתונה תמיד לילדים.
מנחם בגין היה ידוע כבעל כושר רטורי איכותי. יחד עם זאת הייתה לו גם נטייה לתבל את דבריו בדמגוגיה מעוררת רחמים על עתידם של "ילדינו". חוקרי רטוריקה ודמגוגיה טוענים שבגין היה ללא ספק מומחה ברזי הדמגוגיה וייזכר בשל כך לאורך זמן (פי כמה וכמה יותר מכישוריו הדמגוגיים של בנימין נתניהו).
בנאום הבחירות שנשא בגין ב"כיכר מלכי ישראל" שנת 1981, כשהוא מתמודד מול שמעון פרס, הוקדשו כמה פסקאות לאזכור התקיפה בעירק. דבריו מזכירים לכמה מאיתנו נשכחות וממחישים מדוע הוכתר בגין כ"אלוף הדמגוגיה":
"ימים נוראים ולילות קשים עברו עלינו מאז נודע לנו שבאוסיראק מכינים נגדנו פצצות אטומיות. היתה לנו דילמה נוראה. נניח שאנחנו לא עושים שום פעולה. מה יהיה עלינו, וקודם כל על ילדינו?… הפעם, עם פצצות אטומיות בידי עירק, אויב דמים אכזרי, כאשר היינו יוצאים לרחובות ורואים קבוצת ילדים שלנו משחקת, היינו מתבוננים בהם והיינו שואלים את עצמנו: היום הם בני חמש, בעוד שנתיים, שלוש שנים, יהיו בני שבע או שמונה, מה יהיה עליהם כאשר בידי סדאם חוסיין יהיו אפילו רק שתיים או שלוש פצצות נוסח הירושימה ונגסאקי?… ולכן שאלנו את עצמנו: מה נעשה? איך נסלח לנו לעצמנו אם חלילה לא נפעל?"
וכך תיאר בגין בדרכו הדמגוגית-תיאטרלית את הפצצת הכור בעירק:
"והכור האטומי קרס נפל, איננו! לא יהיה עוד! ילדי ישראל יחיו! ויקימו בתים להם! ועם ישראל יחיה בארץ-ישראל, לדורי דורות, ולא יהיה מחריד. זאת היתה פעולת הישע, למען עמנו, ובעיקר, למען ילדינו".
סופו של דבר, ההחלטות התקבלו, הכור הגרעיני קרס ומנחם בגין נבחר לקדנציה נוספת כראש ממשלת ישראל. זו זכתה לכינוי ממשלה מרובת הגנרלים. שכן לא הייתה עוד ממשלה בישראל שהיו מעורבים בהחלטותיה כל כך הרבה גנרלים: משה דיין, עזר וייצמן, רפול, אריאל שרון, עזריאל נבו.
הצלחה 
ההבדל בין בגין (אותו לא סבלתי אישית) לבין נתניהו (שגם אליו אין לי שום סימפטיה) הוא בפתוס של הראשון ובנביבותו של השני. לזכותו של בגין אפשר לומר שהיו לו ערכים ושטובת עם ישראל עמדה תמיד לנגד עיניו. לגנותו של נתניהו יאמר שטובתו האישית בראש מעייניו. אוי היה לנו מהראשון ואבוי לנו מהשני. ובימים ההם וגם האלה אין מלך ראוי לישראל, איש הישר בעיניו יעשה.
לזכותו של בגין ייאמר שהוא הצליח לשלב במדינה את בני עדות המזרח. לחובתו ייאמר שעשה זאת על ידי הפיכתה של ישראל ממדינת הישראלים למדינת היהודים. יכול להיות שהכישלון של הישראליות לא היה שלו, אבל הוא סתם את הגולל על נסיון החלוצים להקים כאן עם חילוני, זקוף קומה, שלא כפוף לטראומות ההיסטוריה היהודית. סביב עניין היהדות נעו כל הצידוקים שלו להחלטותיו, החל מזכרון השואה, דרך ההחלטה לוותר על סיני כי היא לא היתה בליבה היהודית של ארץ ההבטחה התנ"כית ועד ליישוב יהודה ושומרון כי הם כן היו. אני לא בטוח שקבלת ההחלטות שלו היתה תמיד על בסיס דתי, אבל כך הוא הציג את הדברים.
שרון, אין ספק שאינטרס הציבור היה חשוב לבגין, יותר מאשר הוא חשוב לביבי. לא הייתי חותמת על כך שביבי מעוניין רק בטובת עצמו.
רוני, נכון שבגין זקף את קומתם של המזרחיים. ציטוט מדבריו של ארי שביט (מוסף הארץ 24.2) "הוא הפך את ישראל לאחרת במובן החיובי."
ומה לעשות, בגין היה זה שהכפיף את עמנו לטראומת של ההיסטוריה היהודית, בעיקר השואה. הילדים שנרצחו בתקופת השואה.
היו לו עוד כמה טעויות, אבל אני חולקת על כך שקבלת ההחלטות שלו נעשתה על בסיס דתי. היא נעשתה על בסיס זיכרון השואה הטראומטי ועל סמך תחושה שעמנו הוא "עם נרדף".
יש הבדל בין תחושת החרדה של עם נרדף, יהודי, לבין קבלת החלטות על "בסיס דתי".
תרצה, הטענה שלי היא שהשלטון של בגין התאפיין בכך שהמכנה המשותף שהוא מצא לשלטונו הוא רחב יותר מזה שהיה לפניו. לפני תקופתו השלטון כלל את ה"ישראלים" ואצל בגין השלטון כלל את ה"יהודים", שזה מושג רחב יותר שגם עדות המזרח וגם החרדים יכלו להתחבר אליו. אני לא חושב שאפשר להכחיש שהאתוס של בגין הוא האתוס ה"יהודי" (לא רק האתוס של השואה). זה קצת חורג מהשאלה של איך הוא קיבל החלטות. בכל אופן נתתי כדוגמה את ההסבר שהוא נתן להחלטה לפנות את סיני או להתיישב ביהודה ושומרון – בשני המקרים הוא נתן לזה צידוק דתי.
לגבי ארי שביט, שלא קראתי אותו – אני לא התייחסתי לדברים במובן של "חיובי" או "שלילי" או "טעות" אלא אני חושב שהרבה פעמים התהליכים האלה הם בלתי נמנעים. במקרה של בגין, הוא עשה לדעתי את הנדרש מבחינה פוליטית כדי לזכות ברוב, וזה תפקידו של פוליטיקאי (וזה כמובן לא סותר את העובדה שהוא האמין בדברים).
רוני, יהודים זה אכן מושג רחב ונכון שהייתה לו יד ורגל בהקלות כלפי האוכלוסייה החרדית וגיוסם לצה"ל. אבל האם יש בהשקפת עולמו משהו "דתי"? לא זכור לי שפינוי סיני ויישוב יהודה ושומרון קיבל אצלו צידוק מודגש "דתי".
לדעתי לא מדובר בהקלות פוליטיות או בהחלטות כאלה או אחרות לטובת החרדים, אלא בשינוי צורת החשיבה וההצגה של הדברים. אני בפירוש זוכר את עניין היישובים שקיבל הסבר (אולי הצדקה בדיעבד) על פי התנ"ך. הנה עוד דוגמה, הפעם על נושא החינוך:
אפשר לשמוע שם איך הוא מקשר בין החינוך החילוני לסמים ולחוסר כיבוד אב ואם.
אני לא חושב שזה קישור מחויב המציאות אלא קישור פוליטי. הרי במדינות אחרות לא נוהגים לקשר את נושא כיבוד ההורים והסמים לחינוך יהודי דווקא.
או למשל בתחום הלשון. השפה של בגין שפעה ציטוטים תנ"כיים: "זכרתי לך חסד נעורייך לכתך אחריי במדבר" (שאמר על אשתו עליזה שנפטרה), "לא אלמן ישראל" (על מצבה של ישראל בעולם), "יש שופטים בירושלים" (פרפראזה על תהילים נח) וכו'.
ההוויה שלו היתה הוויה דתית, ולדעתי זה נעשה מטעמים פוליטיים (הוא הרי לא היה אדם דתי). הוא כנראה הגיע למסקנה שהחילוניות הישראלית לא מספיק חזקה, או לא מספיקה בשביל להחזיק בשלטון.
האם היית מגדיר את בן גוריון כאיש בעל אוריינטציה "דתית"?
הוא "דילג" על דורות שלמים וחיבר אותנו מחדש לגיבורי התנ"ך…
אולי צריך להבדיל בין מקורות היהדות לבין "דתיות" (בעיני זה פשוט מתבקש משום שלא ידוע לי שבן גוריון או בגין טרחו לעקוב אחר המצוות שביהדות או למלא אותן).
את מתכוונת לעניין הציטוטים מהתנ"ך? אני חושב שאצל בן גוריון זה בא מתוך נסיון לבנות ישראליות המחוברת לשורשים אך אינה דתית. אצל בגין לדעתי זה ניסיון ליצור דמות יהודית ולהעמיד אותה בניגוד לישראליות החילונית. כמו שרואים בסרטון, זה לווה לעתים בהתקפות קשות על החילוניות עצמה. אבל אם לא הצלחתי לשכנע אותך בכך, שיהיה.
תרצה שלום,
הגעתי לכאן במקרה, ומסתבר באיחור, אך נהניתי לקרוא.
אני עצמי חקרתי לאחרונה את הנושא, ואכן מצאתי יסוד רציונלי וא-רציונלי אצל בגין, כפי שכתבת. אולם לאחרונה נעשו מחקרים, על בסיס חומר ארכיוני מעיראק שנחשף בעקבות פלישת ארה"ב, שמראים שהיסוד הרציונלי לקבלת ההחלטה היה מוטעה מיסודו. הכור עצמו לא היה בנוי לייצור נשק גרעיני, אלא לכל היותר לשמש מעין דגם ללמידת הנושא. יתרה מזו, לאחר הפצצת הכור הנחישות של סדאם חוסיין להשגת נשק גרעיני גברה, והוא תיקצב ותיעדף תוכנית גרעין חדשה שחמקה כמעט לגמרי מעיני המודיעין. כלומר, ההפצצה של בגין השיגה את המטרה ההפוכה (!) למעשה.
על כל זאת ועוד, יחד עם הפניות למאמרים האקדמאיים שעליהם התבססתי, תוכלי לקרוא פה, אם תחפצי בכך.
כמו כן, כשעברתי על המקורות שלי לא מצאתי אף עדות להבנה עקיפה שהושגה עם האמריקנים לפני ההפצצה. להיפך, הם היו מופתעים לרעה והצטרפו לגינוי ישראל במועצת הבטחון. התוכלי להפנות אותי למראה המקום שהתבססת עליו? תודה, ושוב – נהניתי מאוד לקרוא והשכלתי!
המקור העיקרי – נקדימון, שלמה – תמוז בלהבות
תודה רבה לך על ההפנייה למאמרך.
דמגוג דמגוג אבל צדק בכל מילה!
לגבי קביעתך ש"אבל זרועות הביטחון וגם אמ"ן היו בדעה שיש להמשיך בתכנית והפציצו ביולי 1981" – ממש לא כך! דווקא מספרי אחד – ראש אמ"ן, ראש מוסד, מפקד חיל האויר ועוד אחרים התנגדו לתקיפת הכור מחשש לתגובת העיראקים. מספרי 2 שלהם תמכו בתקיפה. מקור הכוח של בגין היה רפול שתמך שהתקפה ונתן תחושה לבגין שהכל אפשרי.
מטרת הפוסט הייתה להרחיב מעט על "מנטליות המצור". השאר לקוח מתוך הספר "תמוז בלהבות".