כשהממסד מכתיב כיצד נזכור אירוע לאומי

לזיכרון פנים רבות. זה קורה כל הזמן. חברה זוכרת אירוע בהתאם למה שמכתיבה האידיאולוגיה השלטת. גם תופעת השיכחה המכוּונת, המבנית, עתיקה כימיה של ההיסטוריה האנושית. והזיכרון הפרטי אינו חסין מפני עיצוב מכוון של החוויה הקולקטיבית, ברוח האידיאולוגיה המוסדית השלטת.

קראתי את הספר "המפתח של שרה" המתאר כיצד הזיכרון האישי הישיר של הפריזאים, שחוו את המצוד אחר יהדות פריז ב-1942 היה עמוק ומעיק ואילו הזיכרון הקולקטיבי של האירוע עוצב כל פעם מחדש. תלוי מי עמד בראש הרפובליקה.

האם גם אצלנו מעצב הממסד את הזיכרון של אירועים לאומיים? איזו שאלה!! ההיסטוריה היבשה נזרקת לעתים לפח כשצריך לגייס את הזיכרון ולהכשיר אידיאולוגיה "רצויה".

מטבע הדברים קל לנו יותר להתייחס אל עיצוב הזיכרון על ידי הממסד כשמדובר בעמים אחרים. אבל אין ספק שהזיכרון שלנו, בהקשר של פרשיות בהיסטוריה הקצרה יחסית של 64 שנות ריבונותנו כאן בישראל, גם כן מעוצב בהתאם ל"רוח התקופה".

"המפתח של שרה" הוא מעין "דו"ח מעבדה" על הזיכרון הפריזאי-צרפתי של אירועי השואה. אף על פי כן – מסתבר, שהמיעוט שזוכר ולא רוצה לשכוח, דורש חשיפה מלאה של עובדות אותו אירוע שהתרחש במהלך מלחמת העולם השנייה.

מעקב אחר תנודות הזיכרון מתאפשר דרך עיון בנקודות המבט של הדמויות המופיעות בספר. אלו מסייעת לנו להתבונן "מבחוץ" ולעקוב אחר תעתועי הזיכרון האישי והקולקטיבי. ללמוד משהו "על הדרך".

ג'וליה, היא עיתונאית אמריקאית החיה בפריז ונשואה לפריזאי. שניהם לא יהודים. ג'וליה חוקרת את אירוע השואה הידוע כ"מצוד הגדול אחר יהדות פריז" שהתרחש ב-16 ו-17 ביולי, 1942. היא התבקשה לכתוב על האירוע לעיתון הנקרא בעיקר על ידי אמריקאים, 60 שנה אחרי שהתרחש המצוד . במהלך התחקיר ומנקודת מבטה כאזרחית זרה-אמריקאית המתגוררת כבר 15 שנה בפריז, ג'וליה לומדת שהפרשה הושתקה שנים רבות ובעיקר, האחריות של הצרפתים למה שהתרחש.

תמצית האירוע, "וולדורום ד'איבר, או בקיצור, ול-ד'איב היה אצטדיון מקורה מפורסם למרוצי אופניים. אלפי משפחות יהודיות גורשו מבתיהם ב-16 ו-17 ביולי 1942 הוחזקו שם כמה ימים בתנאים איומים. משם הם נשלחו לאושוויץ והומתו בגז". (ע' 40). פרט חשוב שמציינת הסופרת לגבי הצרפתים: "זאת הייתה המשטרה הצרפתית וזה קרה במרכז פריז. … די מדהים עד כמה הצרפתים עדיין לא יודעים מה קרה…. (ע' 56).

וכך מגיעה הסופרת למסקנה לגבי כוחו של הממסד – "ביולי 1995 ז'ק שיראק היה הנשיא הראשון שהצביע על התפקיד שמילאה הממשלה הצרפתית בזמן הכיבוש בכלל ובמצוד הזה בפרט. הנאום שלו הגיע לכותרות." (ע' 57).

בני הדור הראשון זכרו, לא שכחו אבל סתמו את פיהם, ללא ספק משום שהממסד ניסה להשתיק את הזיכרון של האירוע. עדות על כך נמסרת לג'וליה על ידי בנו של העד, אדואר, אבי בעלה, "אבי גילה לי שידע שלפניהם בדירה גרה משפחה יהודית ושהם נעצרו בזמן המצוד הגדול. אבל הוא עצם עיניים. הוא עצם עיניים כמו כל כך הרבה פריזאים בשנת 1942 האיומה. הוא עצם עיניים ביום של המצוד כשראה את כל האנשים נוסעים משם, דחוסים באוטובוסים, מובלים אלוהים יודע לאן. הוא אפילו לא שאל למה הדירה ריקה, מה קרה לחפצים של המשפחה. הוא התנהג כמו משפחה פריזאית טיפוסית שלהוטה לעבור לדירה גדולה וטובה יותר. הוא עצם עיניים. ועכשיו, זה מה שקרה. הילדה חזרה והילד מת. הוא בטח כבר היה מת כשעברנו לשם. אבא שלי אמר שלעולם לא נשכח. לעולם. והוא צדק. זה נשאר, בתוכנו, וזה היה שם בתוכי במשך שישים השנים האחרונות. (ע' 179).

 ובכל זאת, פרטי האירוע דלפו החוצה: הסבתא הצרפתיה שהצילה את שרה לא שתקה, וכך היא כתבה אל בנה: "לפעמים אני תוהה כמה ילדים כמוה עברו את הגיהינום ושרדו, וצריכים להמשיך עכשיו בלי יקיריהם. כל כך הרבה סבל, כל כך הרבה כאב. שרה הייתה צריכה לוותר על כל מה שהיה לה: המשפחה, השם, הדת. אנחנו לא מדברים על זה, אבל אני יודעת כמה גדול החלל, כמה אכזרי האובדן… אמנם המלחמה נגמרה סוף סוף, אבל בשביל אבא שלך ובשבילי שום דבר אינו כמו שהיה. שום דבר לעולם לא ישוב להיות מה שהיה. לשלום יש טעם מר. והעתיד אינו מבשר טובה. האירועים שהתרחשו שינו את פני העולם. ואת צרפת…זאת כבר לא צרפת שהכרתי כשהייתי ילדה קטנה. זאת צרפת אחרת, זרה…" (ע' 215).

הזיכרון הפרטי של העדים למצוד הגדול בפריז, בני הדור הראשון, איפשר לחשוף את הסיפור 60 שנה אחרי שהתרחש ולהציג את הממסד כאחראי לעיוות ההיסטורי, "כל השנים סיפרו לנו, הצרפתים, שהיהודים הם אויבי המדינה… בשנים 41 ו-42 התקיימה תערוכה בבולוואר דס-איטליאן בארמון ברליץ,… תערוכה שנקרא 'היהודי וצרפת'. הגרמנים דאגו שתוצג שם חודשים ארוכים. הקהל הפריזאי אהב אותה מאוד. ומה היה שם? גילויים איומים ונוראים של אנטישמיות… אני זוכרת את השוטרים… השוטרים הפריזאים הטובים שלנו. הז'נדרמים ההגונים שלנו. דוחפים את הילדים לתוך האוטובוסים. משתמשים באלות שלהם…בושה שלא עצרנו את זה… כולם שכחו את ילדי הוול-ד'איב, זה לא מעניין אף אחד."  (ע' 83).

ומה תרמו בני הדורות הבאים?

בהשפעת עיצוב הזיכרון הקולקטיבי על ידי הממסד, מרבית בני הדור השלישי לאותו מצוד, היו אטומים לאירוע ואף ביקשו לטשטש אותו כעובדה היסטורית, כמו לדוגמא בעלה הפריזאי של ג'וליה, ברטראן. ג'וליה פונה אליו כדי לדעת האם לימדו אותו בבית הספר משהו על הוול-ד'איב והוא משיב לה בפשטות, "אין לי מושג". היא מגלה לו שזה נושא התחקיר שלה והוא נעשה תוקפני: "את חושבת שהקוראים שלך ימצאו עניין בוול-ד'איב? זה שייך לעבר. זה לא משהו שרוב האנשים ישמחו לקרא עליו". והיא מתחממת ומשיבה כך, "משום שהצרפתים מתביישים, אתה מתכוון? אז צריך לקבור את זה ולהמשיך הלאה, כמוהם?" הוא לא נשאר חייב ועונה באופן בוטה כך,"תראו, תראו, הנה יש לך עוד הזדמנות להראות לבני ארצך כמה ערמומיים אנחנו, הצפרדעים, איך שיתפנו פעולה עם הנאצים ושלחנו משפחות תמימות ומסכנות אל מותן…. מה תעשי… תזכירי לנו איזה מנוולים היינו? לאף אחד כבר לא אכפת. כולם שכחו. תכתבי על משהו אחר…. אף אחד לא יקרא את זה. הם יפהקו ויעברו למאמר הבא" (ע' 64).

ועוד עולה מהספר, ששרה, גיבורת הספר ואחת הניצולות, השתיקה את הזיכרון האישי שלה, עמדה על טעותה והבינה שזה מאוחר מדי… במחברת שבה רשמה את מחשבותיה הכמוסות ביותר נכתב: "איך אני יכולה להעמיד פנים שאני מישהו אחר. איך אני יכולה לגרום להם להאמין שאני אישה אחרת. לא, אני לא יכולה לשכוח. את האצטדיון. את המחנה. את הרכבת את ז'ול וז'נבייב…. בני לא יכול לגרום לי לשכוח. אני אוהבת אותו. הוא הבן שלי. בעלי לא יודע מי אני. מהו הסיפור שלי. אבל אני לא יכולה לשכוח. עשיתי טעות נוראה כשהגעתי לכאן. חשבתי שאוכל להשתנות. חשבתי שאוכל להשאיר הכול מאחורי. אבל אני לא מסוגלת… הם לא יודעים כלום. הם לא יודעים מי אני. הם לעולם לא יידעו." (ע' 285).

לשאלה, "מניין הדחיפה לחשיפת האמת ההיסטורית?" יש לי רק תשובה אחת. והתשובה רלוונטית לא רק לסיפור על יהדות פריז.

הדחיפה לחשיפה רשמית של האמת ההיסטורית, ובכלל זה הודאה באחריותה של צרפת והחלק שנטלה במה שאירע ליהדות פריז באותו מצוד ידוע לשמצה, באה, איך לא – מגבוה!

הגושפנקא שנותן הממסד לזיכרון של אירוע לאומי, היא האלמנט המכריע בעיצוב הזיכרון שלו. כך בסיפורה של שרה, וכך בכל אותם נרטיבים מוכרים, המעוותים את האמת. לג'וליה הייתה בת בשם זואי, בת הדור הרביעי למשפחה שתולדותיה שזורים באירוע. היא ניצבת זקופת קומה מול קרובי משפחתה שהתקבצו יחד בסלון וחשה גאווה על חשיפת האמת.

המצפון הלאומי סוף סוף טוהר. האמת יצאה לאור. רק את המתים אין להשיב.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שרון הר פז  On 21 בפברואר 2012 at 1:12 pm

    כבת להורים ניצולי שואה, כמי שנושאת את מגן הדוד של הדור השני, חשוב לי שכותבים ספרים ועושים סרטים בנושא. היתה שתיקה. הדור של הורי היה המום. קשה הרי להעלות על הדעת שדברים כאלה נעשים בידי מי שאמורים להיות גם הם בני אנוש.
    את צודקת, תרצה – אכן, מי שקובע איך נזכור ארוע לאומי הוא מי שיושב בשלטון. יחד עם זאת, מאחר ואנו בני אדם ויש לנו זכרון משלנו – אי אפשר לעבוד עלינו תמיד. עובדה שדברים יוצאים, גם אם מאוחר. אף פעם אין זה מאוחר מכדי להוציא את האמת לאור. השאלה היא מה זה עושה ואם לומדים מזה, משום שהשמדות עם מסיביות התרחשו גם לאחר השואה של עמנו (ביאפרה, סרביה).
    הנה הדיון שהיה לנו בקול ברלין על נושא השואה ואיך הדור השני מקבל את מה שעשו אבותיו: http://sharonharpaz.wordpress.com/2010/04/13/%D7%91%D7%98%D7%A8%D7%9D-%D7%A6%D7%A4%D7%99%D7%A8%D7%94/

  • תרצה הכטר  On 21 בפברואר 2012 at 8:04 pm

    הרגישות שלנו לשואה קיימת עד היום אולם, הסיפור על יהדות פריז הושתק. השלטון היה אחראי לכך. הפריזאים היססו אם לפתוח את הפה אם לאו.

    המחברת של המפתח של שרה רוצה להראות את כל זה. וזה יפה בעיני!

    אפשר רק להתרגש איך היא – כלא יהודיה – מתארת בספרה עיתונאית אמריקאית שעורכת תחקיר וככל שהיא חושפת יותר עובדות, כך היא מוצאת עצמה במצב בלתי אפשרי מול בעלה, הנוזף בה על הפרויקט. כאמור, היא אינה מוכנה לעבור בשתיקה על מה שקרה…

    פריזאים מדורות שונות – בני משפחת בעלה – חלוקים ביניהם על החיטוט בעבר בכלל ועל הצורך להזכיר את האירוע בפרט, חוץ מאבי בעלה ובתה הצעירה (שנולדה בתקופה בה הותר רשמית להודות בחלקם של הצרפתים במצוד אחר יהדות פריז והשמדתה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: