"גניבה", "השאלה" או "השראה" ספרותית?

למדתי דבר מה על חופש הביטוי והיצירה, דרך קריאת "גשר סן לואיס ריי", ספרו המעניין של תורנטון ויילדר, סופר מהמאה הקודמת שזכה בשלושה פרסי פוליצר, אחד מהם על יצירה זאת. ויילדר הוא סופר אמריקאי שהיה ידוע כאומן מילים ורעיונות שהשתמש בחומרים "ששאל" מיצירותיהם של אחרים. האם הוא "העתיק", "גנב", "שאל" או "קיבל השראה" ספרותית?

לאחרונה הועמדו לדין כמה סופרים בשל שימוש בחומרים של יוצרים אחרים, ללא ידיעתם. ביניהם הסופרות נעמי רגן וג'יי קיי רולין, מחברת סדרת הספרים על הארי פוטר. ההבחנה בין "גניבה" לבין "השאלה" או "השראה" ספרותית אינה ברורה אך מעניינת.

בוב דילן

נתחיל בזמר בוב דילן. הנרי טימרוד היה "משורר החצר" של מדינות הקונפדרציה בתקופת מלחמת האזרחים בארה"ב. בשנת 2006 יצא לאור אלבומו של בוב דילן, "זמנים מודרניים". נטען כי רבים מהשירים באלבומו שזכה לרייטינג מכירות אדיר, מזכירים את שיריו של טימרוד. דילן לא מזכיר במילה אחת את טימרוד, ועל גבי עטיפת האלבום כתוב שכל השירים נכתבו בידי בוב דילן.

שנים רבות ידעו על נטייתו של דילן ל"שאול" מאחרים. רבים סבורים שזהו סימן לגאוניותו. בדומה ליוצרים כמו ת.ס. אליוט וג'יימס גו'יס שאזכרו יצירות של קודמיהם, גם על דילן נאמר: "המטרה של גניבה ספרותית היא שהמקור לא יתגלה, בעוד שבאילוזיה (ו"השראה", תה), המטרה היא לחשוף אותו." פרופסור לספרות ושירה, המלמד את שיריו של טימרוד באוניברסיטה אמריקאית, העיר לאחרונה: "אני מתכוון ללמד את השירים של דילן השאובים מטימרוד, מכיוון שהתלמידים שלי, מכירים יותר את דילן מאשר בל טימרוד".

ג'יי קיי רולינג

לבית משפט בבריטניה הוגשה ב- 2010 תביעה נגד רולינג על "גניבה ספרותית", לאחר שבשנת 2004 הואשמה רולינג בגניבה ספרותית מספר ילדים שנכתב על ידי אדריאן ג'ייקובס המנוח. נטען כי רולינג העתיקה קטעים נרחבים מספרו, כשכתבה את הספר הרביעי בסדרת ספרי הארי פוטר. שופטת בית משפט מחוזי בניו יורק ביטלה את התביעה אשר הוגשה על ידי מנהלי עזבונו של ג'ייקובס בטענה כי הספרים שונים – "ההבדלים בין הקונספט והאווירה של שני הספרים כל כך ברורים שכל השוואה אינה רצינית".

נעמי רגן

"ריב ספרותי ארוך וקשה" – כך מתואר העימות שנמשך ארבע שנים בין הסופרת נעמי רגן לבין שפירו לפיו, רגן "גנבה" קטעים מתוך ספרה של שפירו, כשכתבה את "ואל אישך תשוקתך". רגן הודתה כי קראה את סיפרה של שפירו וחשבה כי הוא "ספר מעניין" ו"ראוי". השופט קיבל בדצמבר 2011 את טענתה של שפירו וקבע כי "מעשיה של רגן הן בבחינת גזל ביודעין, של פרי מאמץ של שנים…" רגן הביעה תדהמה והוסיפה: "זהו יום עצוב לחברה הישראלית, ולסופרים בישראל בפרט. הם ייאלצו להתמודד עם שפע של תביעות קנטרניות מצד אנשים המעוניינים בדיכוי חופש הביטוי והיצירה בישראל".

תורנטון ויילדר

ספרו של ויילדר, "גשר סן לואיס ריי" – בתרגומו המשובח של גדעון טורי, לעברית, יצא לאור בהוצאת כנרת, זמורה ביתן ב-1988 ושוב ב-2011. מבקר ספרות אמריקאי פורה וידוע, גראנביל היקס, כתב על יצירתו של ויילדר בכלל ועל ספרו "גשר סן לואיס ריי" בפרט: "בספרו… השתמש ויילדר במחזה קצר מאת פרוספר מרימה.. ומאחר שמנהג זה של ויילדר לשאול חומר מסופרים אחרים מהותי מאוד בעולמו הספרותי, מן הדין שנבחן את המחזה הזה לגופו… ויילדר שאל מן המחזה כמה משמות הגיבורים… דמותה של המרקיזה דה מונטמאיור מעניינת אותנו גם מסיבה אחרת: היא מבוססת ביסוס ברור על המפורסמות שבכותבות המכתבים, מאדאם דה סאביניה, שחיה במאה ה-17 בצרפת. ויילדר שאל ממנה את המוניטין שלה, את סגנון המכתבים שלה ומשהו מחייה…"

עם זאת, קצר הספר "גשר סן לואיס ריי" הצלחה, ויילדר עצמו הפך לדמות בולטת בספרות. הוא המשיך ל"העתיק/לשאול/לגנוב/לקבל השראה. בספרו הבא, האישה מאנדורס (1930), יש גם כן סימנים ברורים של הנטייה שלו ל"שאול" מאחרים. ווילדר עצמו הודה ש"חלקו הראשון של הרומן מבוסס על 'אנדרייה', קומדיה מאת טרנס, שנשענה גם היא על שני מחזות אבודים מאת מנאדר".

את ויילדר לא תבע איש. נהפוך הוא, הוא זכה בשלושה פרסי פוליצר, יצירותיו, הכוללות ספרים ומחזות שימשו השראה למחזאים וסופרים. ראש ממשלת בריטניה לשעבר, טוני בלייר, קיבל השראה מויילדר וציטט מספרו "גשר סן לואיס ריי" בטקס ממלכתי לזכרם של הנספים הבריטיים במתקפת הטרור על מגדלי "התאומים" (2001) בנאום שנשא בכנסיית סנט. תומס (20.9.2001):

For my reading I have chosen the final words of The Bridge of San Rey written by Thornton Wilder in 1927. It is about a tragedy that took place in Peru, when a bridge collapsed over a gorge and five people died.

"A witness to the deaths, wanting to make sense of them explained the ways of G-d to his fellow human beings, examined the lives of the people who died, and these words were said by someone who knew the victims, and who had been through the many emotions, and the many stages, of bereavement and loss.

"But soon we will die, and all memories of those five will have left earth, and we ourselves shall be loved for a while and forgotten. But the love will have been enough; all those impulses of love return to the love that made them. Even memory is not necessary for love. There is a land of the living and a land of the dead, and the bridge is love. The only survival, the only meaning."

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שרון הר פז  On 22 בינואר 2012 at 4:08 pm

    תרצה, אם תראי שלוש תגובות, נא לא להבהל – זה לא נתן לי להעלות אותן, עוד נסיון אחד ודי!
    על מה קיבל ויילדר פרסי פוליצר, על גניבה מוצלחת?
    גניבה היא גניבה היא גניבה. מי שאינו מסוגל להוציא מתוכו יצירה מקורית – שלא יגנוב מאחרים!
    כתיבה היא המצאה, הוצאת הדברים שחוית מתוכך למשהו אחר מן המציאוּת. כמה חוכמה יש בלקיחת דברים שאחרים המציאו? הרי זו גניבה וככזו – ראויה להוקעה ולא לפרסים.
    אמנם אפשר לקרוא בשם "יצירה" גם לעיבוד של מאן דהוא ליצירות של אחרים, אך כל עוד אין מזכירים במפורש את שם היוצר המקורי – הרי שזו גניבה.
    התקליטים הראשונים של משינה ושל אביב גפן היו גניבות מובהקות מיצירות לועזיות. אין לי בעיה עם ההשראה שהללו הושראו, אך מה כל כך קשה לנקוב בשם המקור? לא מוסרי לעבור על הדיבר השמיני!

    • תרצה הכטר  On 22 בינואר 2012 at 6:44 pm

      מבקרי ספרות מודעים ככל הנראה לנטיות ולמנהגים של סופרים כגון ויילדר, "לשאול חומר מסופרים אחרים" דבר שהינו "מהותי מאוד בעולמם הספרותי". ידוע שסופרים נוטים אף לבסס "ביסוס ברור" דמויות מיצירותיהם על יצירות מפורסמות אחרות. כך עשה ויילדר.
      כעת נשאלת השאלה, האם המקור ממנו נלקחו רעיונות, דמויות וכן הלאה רואה זאת בעין טובה, דהיינו, מקבל זאת כמחמאה. שכן, ברור לו שאלמלא היה ביצירתו "דובדבן" שכזה, לא היה "זוכה" שישאבו ממנו השראה. וכאן יש להבדיל בין מקורות השראה שהלכו לעולמם, וכל שנותר הוא מנהל עזבון. ומאידך, יצירות של אמן בעודו בחיים. אני מוצאת את הנושא הזה כמאתגר. בעקבות הספר "גשר סן לואיס ריי" וה"גילוי" על נטיותיו של ויילדר ועל מעמדו הרם בתחום הספרות האמריקאית, מתעורר בלבי חשד שאין כאן תחום שחור או לבן. יש בהחלט גוונים, גישות, תגובות, התייחסויות, נסיבות וכן הלאה.
      נעמי רגן מייצגת מקרה שראוי היו לדון בו לאור הנקודות שהעליתי כאן, ולאו דווקא כפי שנדון, הפרת זכויות יוצרים.
      את מה שעשתה נעמי שמר ביצירתה, לא העליתי כאן….

      • שרון הר פז  On 22 בינואר 2012 at 7:57 pm

        כפי שכתבתי – לא מפריע לי שיצירה משרה השראה על אחרים, כי כפי שכתבת – זו בהחלט מחמאה שמישהו מוצא לנכון להתבסס על מה שהרשים אותו. יחד עם זאת – לגנוב זה לא מוסרי. לגנוב, מבחינתי, זה שלוקחים דברים בלי להזכיר את המקור. אם ניקח לדוגמא את התחום האקדמי – הרי לא יעלה על הדעת שמאן דהוא יגיש עבודות שגנב מזולתו וכל ציטוט מחויב באזכור המקורות, לא ככה? במה שונה התחום הספרותי? האם מישהו מעלה על הדעת שאחר יעתיק את המונה ליזה ויתימר להציגה כיצירתו הוא? אז'ן באטיי, מרסל דושאן ואחרים, שעשו פרודיות על הציור הרי לא הציגו אותו כשלהם.
        התיק של נעמי רגן אכן כבד מנשוא. אני קוראת לזה בשם המפורש: גניבה

  • תרצה הכטר  On 23 בינואר 2012 at 9:04 am

    כמובן. גניבה של קטעים היא גניבה ויש להוקיע זאת.
    אבל, טוב נעשה אם נעמיק לחקור את המקרים שעליהם כתבתי ודומיהם. אנחנו הרי לא מעוניינים שבשם "זכויות היוצרים" נאבד את "חופש הביטוי והיצירה". ראי מקרה נעמי שמר.

    • שרון הר פז  On 23 בינואר 2012 at 10:47 am

      א. אני תמיד בעד העמקת-חקר והשכלה רחבה ככל האפשר.
      ב. אני תוהה מה הקשר בין הוקעת הגניבה ופעילות למניעתה לבין חופש הביטוי והיצירה. מעצם מהות המושג הזה של חופש הביטוי והיצירה – אנחנו גוזרות את המובן מאליו שאין כאן קריאה לגנוב מאחרים, אלא ליצור דברים משלך.
      ג. מאחר ואין אנו חיות בבועה, הרי שאנו מקבלות השראה מכל מה שסובב אותנו. יחד עם זאת, אם כבר להתבסס על יצירות של אחרים – כל מה שצריך לעשות, זה לא "לשכוח" להזכירם. תארי לך שהייתי מעתיקה מלה במלה את הרשומות שלך וחותמת בשמי בלי להזכיר את שמך, שאת זו שיצרת אותה. האם אקבל על כך פרס עבור הכתיבה שלי, על הרעיונות שהעליתי?
      ד. אני ממש לא אוהבת את היצירות של נעמי שמר וכנראה זה לא בכדי, כי אני חשה שזה לא אמיתי. זיוף וגניבה לא עושים לי את זה.

      • תרצה הכטר  On 23 בינואר 2012 at 11:05 am

        יש לי הרגשה שהמושג המעורפל כאן הוא "זכויות יוצרים". סטודנט שהעתיק מילה במילה והגיש לי עבודה חתומה בשמו על קטע מועתק וללא אזכור המקור – זו גניבה והפרת זכויות יוצרים. נקודה.
        כל השאר, פתוח לפרשנויות. יש מי שרוצה להגביל את חופש הביטוי ויש מי שרוצה לתת דרור לחשיבה יצירתית, הגם שהיא נוצרת כתוצאה מהשראה שבאה לאחר חשיפה ליצירותיו של שייקספיר, מתי כספי או רמברנדט.

Trackbacks

  • By מרד הנפילים « הוזה מִלִים on 28 בינואר 2012 at 3:07 pm

    […] בספרה המאלף "מרד הנפילים" (Atlas Shrugged), מעלה איין ראנד על נס את רוח האדם לשבחה. בעלי העסקים, עמוד השדרה של המשק, אלה המניעים את גלגלי הכלכלה, מרדו במטרה ליצור עולם צודק יותר. הקטע הזה נכתב בהשראתה. ואם בהשראה עסקינן, ממליצה לקרוא רשומה מעניינת של ד"ר תרצה הכטר על "גניבה", "השאלה" או "השראה ספרותית"? […]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: