הצעת חוק שמבקשת להגביל את חופש הביטוי על-ידי איסור פלילי של השימוש בסמלי השואה הנאצית בשיח הציבורי, עושה עוול לעם שסוע מבחינה אידיאולוגית, שהזיכרון הקולקטיבי שלו רווי טראומות היסטוריות. באגודה לזכויות האזרח מותחים ביקורת על הצעת החוק, והצדק עימם. עם זאת, הטיעון של האגודה אינו משכנע דיו.
הטיעון של האגודה לזכויות האזרח בישראל :
דווקא בשל חשיבות ומרכזיות השואה, הניסיון להכתיב מתי ובאיזה הקשר מותר להתייחס אליה הוא חמור במיוחד". לפי הטיעון, להצעת החוק יש השלכות חמורות משום שהיא מבקשת "לשלוט בכח ובאמצעות איסורים פליליים ואיומים במאסר, על הדיון הציבורי, תוכנו ונימותיו… חופש הביטוי… כולל גם את הזכות לעשות שימוש רטורי בדימויים קשים ופרובוקטיביים.
השואה הנאצית והזיכרון הקולקטיבי
מה שנעלם מהדיון בעד או נגד הצעת החוק הוא, שכל אירוע הנחקק כטראומתי בזיכרון הציבורי הנו באורח פרדוכסלי פונקציונאלי לגמרי, בקונטקסט של שסעים אידיאולוגיים. שכן, אירוע טראומתי משרת נאמנה ומחזק אידיאולוגיות מובחנות. זהות עצמית. כאשר קולקטיב חברתי מנסה להצדיק עמדות קונקרטיות כלפי החלטות בעלות אופי לאומי, שעומדות להתקבל או להתממש, חשיבות האידיאולוגיה עולה עשרות מונים על השתקתה במדינה דמוקרטית השואפת לדיאלוג. דוגמא טרייה לכך היא התנגדותם של תושבי עוטף עזה וצפון השומרון ל"תכנית ההתנתקות".
סמלי השואה ו"תכנית ההתנתקות"
בעבודת מחקר שלי, שפורסמה בכתב העת "פנים" (חוברת 31, 2007, עמ' 124-100) הראיתי שאירוע היסטורי הנתפס כטראומתי, נחקק בזיכרון הלאומי, לאורך זמן, כסיפר/נרטיב מלכד. יחד עם זאת, אותו אירוע משרת אידיאולוגיות של זרמים מובחנים החיים זה לצד זה באותה מדינה. האף שהם שונים ו/או יריבים, מבחינתם לטראומה הלאומית יש רבדי זיכרון מתחת לקליפה החיצונית של הזיכרון הלאומי. אלו חיוניים כדי לחזק דיאלוג פורה בחברה דמוקרטית, לתמוך בטיעונים של קבוצות מישנה אלו, במיוחד בעניינים קיומיים מעוררי מחלוקת.
ב-18 באפריל 2004 פרסם משרד ראש הממשלה בישראל את עקרונות "תוכנית ההתנתקות", לפיהם מתחייבת ישראל לסגת מרצועת עזה וצפון השומרון, ולפרק כעשרים יישובים. ב- 20 באוקטובר 2004 הצביעה כנסת ישראל בעד "תכנית ההתנתקות".
מאז סוף שנת 2004 חוגים אידיאולוגיים מובחנים בחברה הישראלית העלו טיעונים בעד ו/או נגד יוזמת ההתנתקות וביצועה. הטיעונים נועדו להעניק לגיטימציה, או דה-לגיטימציה, לאופי היהודי של היישובים בגוש קטיף ובצפון השומרון.
המחאה נגד "תכנית ההתנתקות" התנהלה בדרך כלל באמצעות טיעונים סבירים
מחאתם של מתיישבי סובב עזה וצפון השומרון, שהתנגדו לתוכנית ההתנתקות, נתמכה בטיעונים שבבסיסם זיקה היסטורית בין העם היהודי לבין ארץ ישראל ותפיסת עולם לפיה "אין בסיס מוסרי ל'טרנספר' של יהודים על ידי יהודים". בהפגנה נגד תוכנית ההתנתקות, שהתקיימה בכיכר ציון בירושלים בספטמבר 2004, קרא יושב ראש מועצת יהודה ושומרון, בנצי ליברמן, מסמך שנכתב ברוח עשרת הדיברות: "לאו לעקירת ישובים שהנה עוול אישי ולאומי". שלמה אבינר, רבה של התנחלות בית-אל, אמר בהפגנה: "הארץ הזאת נקראת ארץ-ישראל ולא ארץ ישמעאל," והוסיף: "לערבים יש עשרים מדינות ולנו רק אחת… חזרנו ולא נזוז מארצנו לעולם."
אולם בזאת לא נעצרו ביטויי המחאה. סגנון ההתבטאויות נגד תכנית התנתקות הלך והקצין
צעירים חמומי אידיאולוגיה, המשלבים את תורות הרב אברהם יצחק קוק, רבי נחמן מברסלב והרב מאיר כהנא עם חלוציות על פי דרכם, ושפעילותם מתרכזת באזור גבעות יהודה ושומרון, התארגנו כ"נוער הגבעות" והפגינו נגד התוכנית באמרם, "אנחנו לא מתכוונים לוותר".
בהעדר אירוע טראומתי מהזמן האחרון, שיספק דלק למתנגדים לתוכנית, הקיצוניים שביניהם עשו לבסוף צעד דרמתי על מנת לשכנע בצדקתם. הם הרחיקו לכת עד לשימוש בשואה הנאצית, טראומה היסטורית יהודית מאמצע המאה הקודמת, המחברת את פזורות העם היהודי ואת תושביה היהודים של מדינת ישראל לקהילה אחת של "קורבנות השואה". יתרה מכך, הם האמינו שגיוס מוטיבים מתוך הנרטיב המיתי של השואה, יאחד את עם-ישראל מול מה שייזכר, כפי שטענו, כטראומה היסטורית נוספת בתולדות המדינה והעם היהודי. וכך, הקיצוניים שבין מתיישבי רצועת עזה השתמשו בטלאי צהוב, הניפו שלטים הנושאים דימויים וסמלים מתקופת השואה ואישי ציבור שסלדו מכך העלו את התופעה לשיח הציבורי אך שום הצעת חוק בעניין השימוש בטלאי הצהוב או סמלים אחרים מתקופת השואה לא הועלה על שולחן הכנסת.
המסקנה העולה מכאן, בנוגע ליוזמת הצעת החוק, שאושרה בקריאה טרומית על-ידי מליאת הכנסת, די עגומה: הסחף בהגבלת חופש הביטוי בישראל הנו רע כשלעצמו, אך בעיקר פוגע ביכולת הלגיטימית הדמוקרטית של קבוצות להשתמש בסמלים כדי להיאבק נגד מה שנתפס על ידם כעוולות פנים-חברתיות בישראל.
הצלחה 
לדעתי לא יתכן שיהודים בארץ ישראל, ולא חשוב מי הם, ישתמשו בסמלים נאציים והשואה, כדי למחות נגד מדינת ישראל או היהודים הגרים במדינה זו.
יתכן שיש לגיטימציה להשתמש בסמלים כאלו כאשר מתייחסים לעמים אחרים, אבל אסור כאשר מתייחסים ליהודים אשר יתכן שחלק ממשפחותיהם היו קורבנות של הנאצים והשואה.
חייב להתנהל דיון על השימוש בסמלי השואה. בזה אני מסכימה איתך בהחלט. מה שאיננו מתקבל על הדעת הוא לחוקק חוק פלילי האוסר זאת.
אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאירה שלמה. אי אפשר להשתמש במשהו מסוים ובה בעת להעמיד פנים שלא היו דברים מעולם. אנחנו צריכות להחליט איזו מדינה אנו רוצות לראות ולהנחיל לצאצאינו: האם מדינה של חופש ודמוקרטיה לכל תושביה והגרים בתוכה או ישרַאלַאבַּד? אם אנו רוצות לחיות בדמוקרטיה, הרי שאי אפשר לאסור חופש ביטוי או להגבילו. מה שאפשר לאסור זה את ההסתה או התארגנויות בלתי חוקיות או כאלה המכוונות לפגוע במדינה או בתושביה אם באלימות או בחביבות. יש הבדל בין הבעת דעות נגד החלטות ממשלה או התנגדות פסיבית לגזרות, אך בשום אופן אסור לנקוט באלימות, כפי שעושָה החבורה הקרויה "נוער הגבעות". לזרוק סלעים על חיילים? הלוווווו! אם חבורה פורעת חוק זו היתה מורכבת מערבים, איך זה היה מתקבל וכיצד היו מגיבים כלפיהם? האם החוק אינו אמור להיות ללא משוא פנים, ללא הבדל דת, גזע ומין?
בנוגע לסמלים כלשהם בכלל ואלה של השואה בפרט: אני רוצה להאמין שבמדינה חופשית ומתוקנת, רשאי כל אדם להביע את דעותיו בחופשיות, גם אם השימוש בסמלים הללו פוגעים במאן דהוא. הרי אין אנו עשויים מקשה אחת ולכל יהודי באשר הוא לפחות 8 דעות שונות, אז איך אפשר לקבוע שדעה מסוימת נכונה ולגיטימית והאחרת לא? אמי זצ"ל, ניצולת שואה ושומרת מסורת, ודאי שלא היתה רווה נחת מהשימוש שעושים החרדים בסמלים שהיוו עבורה טראומה כה נוראה. יחד עם זאת, היא לא היתה מעלה על דעתה לאסור עליהם להשתמש בהם. היא היתה מקוננת על מה שנהיה מהמדינה ובזה לאותם יהודים שאין בלבם רגישות ואין במוחם חוכמה, גם אם מלומדים בתורה הֵמָה. "דרך ארץ קדמה לתורה", היתה מזכירה להם.
ואם בחקיקת חוקים עסקינן, אני מזכירה את החוק הנורא החדש, של גזירת מאסר 3 שנים למסתננים ללא משפט! לאן הגענו? משהו יסודי דפוק אצל המחוקקים אצלנו!
מי שלא גר בארץ וקורא את תגובתך יכול להתרשם שעד שהחרדים השתמשו בסמלים אלו – הכל היה בסדר.
ולא היא, ואת גם יודעת את זה
אבל כנראה האויר העכור משפיע על כולם
הייתי שמחה אילו הייתם נצמדים בדיון למה שקרה סביב תכנית ההתנתקות.
נכון שבבית שמש ענדו טלאי צהוב לאחרונה…. אבל קדמו לכך אירועים דרמתיים בהרבה. מה לגביהם? שימו בבקשה לב איך התייחסו אז לשימוש בסמלי השואה? חוקים??? חלילה!!! פלילי??? לא ולא!!! שיח ציבורי המוקיע זאת היה ועוד איך. זו הדמוקרטיה של איש ימין, אריאל שרון.
הציבור חייב להתעשת ולהבין שגם חרדים הם "אנחנו"!! (כך בעניין סמלי שואה וכך גם בנוגע לסמלי האומה, וכאן, יש לציין, יש מקום לעשות מעשה אם מאן דהוא שורף/שורפת את דגל ישראל וכן הלאה!)
הגבתי לגבי מה שהחרדים עשו ולא הלכתי אחורה. פשעתי בזה?
תרצה, חרדים, מבחינתי, זה לא "אנחנו" בשום פנים ואופן, לא באופן גורף. אלה המוכנים לשאת יחד איתי בעול, לעבוד, לשלם מסים וכו, דהיינו – להיות תושבים ולא עלוקות על גבינו – אל אלה אני מוכנה להתיחס כאל "אנחנו".
בענין הסמלים הלאומיים: מבחינתי, מי ששורף את דגל ישראל כאות מחאה, מה לזה ולחוק פלילי? לא ברור למה אסור לשרוף את הדגל. זה דגל, לא אדם. זה דומם, לא חי.
בענין ההתנתקות מעזה: תלי-תלים כבר נשפכו על המחדל הנורא הזה, על איך הימין לא השכיל לעשות את הצעד ההכרחי הזה בצורה חכמה.
את ודאי זוכרת את המדים השחורים של השוטרים שהזכירו את מדי הנאצים. אם אינני טועה, זה מה שהצית את הדמיון של הדתיים לזכור את גרמניה ההיא.
יש גם כאלו שעובדים… אז איך נבדיל ביניהם ועם מי אנחנו מוכנים להזדהות?
בעניין הסמלים, גם ישעיהו ליבוביץ אמר שדגל הוא סמרטוט על גבי מקל וכן הלאה. כמו רוב הסמלים הויזואליים העשויים חומר, למשל אבן. אבל חלקם מייצגים משהו, לא? ומי ששורף, שורף לא את האובייקט הפיזי אלא את המשמעות שלו!
לגבי ההתנתקות, מה זה משנה מה הצית את הדמיון, משנה שהתגובה הייתה "דמוקרטית"
פרסם את זה מחדש ב-הצלחה.