"נטיות אנטי-ציוניות" ושאר ירקות

לעתים, כוונה טובה להפיץ במרחב הציבורי מידע על העשייה האקדמית, מלווה ברטוריקה נמוכה. כתוצאה מכך פוחת ערכו של המחקר המדעי בעיני הציבור. נכון שכלי השכנוע המתאימים ביותר למרחב הציבורי הם הדמגוגיה והשפה הפופוליסטית, אבל מאנשי אקדמיה אפשר לצפות לקצת יותר אחריות בהבאת דברים שכאלו לידיעת הציבור. שכן, אני עדיין חושבת שאנשי אקדמיה אמורים להעביר מסר ולא להשתמש בו כדי 'לעשות כותרות'….. 

למען הדיוק אומר שמדובר בדווח על ספרות אקדמית נרחבת העוסקת בהיבטים של הגשמת הציונות מאז תקופת היישוב עד ימינו אנו. באקדמיה ניטש ויכוח סביב עובדות ונתונים שמספקת לנו ספרות זו. לאחרונה גלש הויכוח מבין כותלי האקדמיה החוצה אל המרחב הציבורי ומתקבל רושם שמתנהל דו-קרב בין 'מנצחים' ל'מפסידים'. איכשהו הגענו חיש מהר לכך, שבמקום להפיץ מידע מתוך המחקר, רבים נאחזים בקרנות המזבח של כותרות העיתונות. והציונות בתווך. התוצאה היא שלאחרונה קורא הציבור ביקורת על חוקרים במוסדות אקדמיים בארץ ש"נוטים לאנטי-ציונות". יש מי שטוען ואף מוכיח שחומרים מסויימים, "אנטי-ציוניים", נלמדים בקורסים אקדמיים. המירוץ להוכחת ה"אמת" מתנהל בכותרות העיתון וחברי כנסת מזדרזים להתערב בנעשה בתחום האקדמיה [זו דוגמא מצוינת להשפעה של 'סדר היום התקשורתי' על 'סדר היום של בית המחוקקים']. 

על מה ניטש הויכוח?  

סקירה תמציתית של הספרות המדעית מראה שאי שם בין שנות ה-70 וה- 80, הציונות, שחרתה על דגלה 'עקרונות לאומיים אוניברסליים' ושאפה ל'גאולה חילונית' של הארץ, הגיעה לנקודת חדלון בולטת. תהליך זה החל את דרכו עוד בעשור הראשון למדינה אך התחזק ביתר שאת בין מלחמת ששת הימים ומלחמת יום-כיפור. לפיכך, במונחים של עידן היסטורי, התקופה הנוכחית נקראת לעתים 'פוסט-ציונית', או 'בתר-ציונית'. מדברים על עידן  שהיה עד לכירסומה של האידיאולוגיה הציונית.

המחקר מצביע למעשה על כישלון הציונות, במיוחד במישור החברתי. השאיפה ליצור "יהודי חדש" והטענה שחלום זה יתגשם היא לכל היותר בגדר "מסורת מומצאת" (מושג שאותו אני מסבירה בהמשך). בפועל התבססה בישראל שכבה חברתית מטופחת, "ישראל הראשונה" (שמוצאה בעיקר מאירופה) ומנגד, שכבה מקופחת, "ישראל השנייה" (מהגרים מצפון  אפריקה ואסיה), שדבק בהם דימוי של "לא מפותחים" משום ש"הגיעו מעולם לא מפותח". 

"המצאת מסורת": או "מסורת מומצאת" 

דוגמא עכשווית קשורה לקבוצה שמכנה עצמה "ניאו שמרנים". אלו טוענים שיש טעם לפגם בעשייה האקדמית של קבוצת חוקרים שאותם הם מכנים, "בעלי נטייה אנטי-ציונית". הטוענים ל"כתר האמת" הם לעתים אלו ולעתים האחרים. כיום אלו ה"ניאו שמרנים" המסבירים בכותרות העיתונות שבעלי "הנטייה האנטי ציונית" הם ממש "מתאבדים". אלו אוחזים במסורת זו והאחרים במסורת מומצאת אחרת. הבסיס נשאר אותו בסיס. הפרשנות המיתית משתנה, בהתאם למחנה שאותו שואלים.

מאז שחר האנושות כל חברה, בכל המקומות ובכל הזמנים, נסמכה לצורך קיומה החברתי על "מסורת מומצאת". הציונות המוקדמת עשתה זאת בסיפור מיתי המסתכם בשורה אחת, "טוב למות בעד ארצנו". מסורת מומצאת זו עיצבה במשך שנים רבות את הזהות הקולקטיבית של ה"צבר" עד שהגיע העידן של "שרוליק". בספרו מתאר עוז אלמוג ש"שרוליק התבגר יחד עם המיתוס ודמותו איבדה מהתמימות וערכי הצבר". מתוך המסה של אלמוג אפשר ללמוד כיצד בן גוריון טיפח את דימוי הצבר כ"מסורת מומצאת" כשהוא מציב כנגדו את האנטי-גיבור, "היהודי הגלותי". לפי מסורת מומצאת זו דימו את דור הצברים לגיבורי התנ"ך, והנגידו אותם "לאלו שהלכו כצאן לטבח" (ביטוי שהיה שגור פעם ולאור ממצאים חדשים מתברר שגם כאן הומצאה מסורת מגמתית). כלומר, לוקחים מציאות חברתית ויוצרים עבורה סביבה של מושגים שבכוחם לעצב אותה. ההזדקקות לכך היא ממשית, שכן המטרה היא לסייע לנו לצלוח הווה קשה, להעניק לנו ביטחון מול אימה קיומית ומפני שרירותיות הסבל. אפשר להתווכח על הדרך, אבל התוצאה היא הקמת מדינה ריבונית שצמחה מנקודת האפס הודות ל"מסורת המומצאת". 

עד כאן הבנו שיש תועלת עצומה במסורת מומצאת. אך יש גם מכשלה. כאשר המחקר מראה שחלקים רבים באתוס הציוני היו למעשה "מסורת מומצאת" מקימים באקדמיה קול צעקה. אבל מה שרואים מכאן לא ראו משם ועובדות תישארנה עובדות. העקרונות האוניברסליים שעליהם התבסס החזון הציוני, דהיינו, עקרונות שלפיהן לכל עם קיימת זכות אוניברסלית להגדרה עצמית ואוטונומיה, היו למילים הכתובות על הנייר בלבד. גם סמלי הציונות: "קליטת עלייה", "מיזוג גלויות", ו"יישוב הארץ" מומשו חלקית בלבד. 

לא קשה להבין את הבעייתיות בקבלת עובדות כפי שהן במיוחד כשצריך לנטוש מיתוסים ומסורות מומצאות. אבל מכאן ועד לטענה שבעלי נטיות "אנטי ציוניות" באקדמיה אינם מקדמים מרצים באוניברסיטאות משום שהינם "ניאו שמרנים", זו דמגוגיה לשמה. אם נידרש מחקר שיבדוק טענה זו, עלינו להעמיד מחקר אובייקטיבי כשהדגש הוא על ערך ה"אובייקטיביות", משום שהנתונים שהגיעו לידינו עד כה אינם כאלו. 

סיכומו של דבר

אלו שמכנים עצמם "ניאו שמרנים" והעניקו לעמיתיהם תדמית של בעלי "נטיות אנטי-ציוניות", שוכחים שכולם עוסקים באותן סוגיות חברתיות ופוליטיות, כותבים ומפרסמים את ממצאיהם על התפתחויות חברתיות לאור ערכי הציונות, בכתבי עת מדעיים שעברו שיפוט קפדני. מי מרוויח מההתכתשות מעל דפי העיתונות? תדמיתו הציבורית של המחקר האקדמי בוודאי אינה מרוויחה מכך, אלא ניזוקה במידה רבה ומיותרת.

אלו המעדיפים להימצא במצב של הכחשה עצמית לנוכח המציאות, חייבים להתעשת. עלינו לעצור את הטעיית הציבור. אין "אנטי ציונות" יש "בתר-ציונות" והאחריות לדייק בנתונים המופצים בתקשורת ולתקן את דימוי המחקר האקדמי שניזוק היא של האקדמיה בלבד.  

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רוני ה.  On 5 ביולי 2010 at 10:53 pm

    קשה לענות למאמר כזה שאין בו דוגמאות אלא טענות כלליות בלבד. למשל: בוודאי שיש "אנטי ציונות" (כמושג). למשל: ברור שגם לכתבי עת אוניברסיטאיים יש הטיות פוליטיות. נראה לי שיש כאן הרבה מקום לדיון אבל המאמר כתוב באופן כללי כל כך שאין במה להיאחז.

  • תרצה  On 6 ביולי 2010 at 12:05 am

    תתיחס לכל שהוויכוח הגיע לתקשורת, בנוסח די דמגוגי ורדוד, ושכך נודע לציבור שבאקדמיה יושבים "בעלי נטייה אנטי ציונית" שהם בחזקת "מתאבדים". מה הציבור אמור לחשוב על כך? על כותרות פופוליסטיות, שמהן עולה שהמחקר האקדמי לקוי? מה לחברי הכנסת ולדבר הזה? האם הציבור הרחב הנו שופט ראוי של חילוקי הדעות באקדמיה?

  • רוני ה.  On 6 ביולי 2010 at 12:23 am

    באופן הזה היריעה רחבה מדי, אבל בקצרה:
    א) לדעתי בוודאי שלציבור ולחברי הכנסת מותר לקבוע איך תראה האקדמיה ואפילו האם היא בכלל תתקיים. מי שחי על חשבון הציבור ורוצה כספי ציבור חייב לציבור דין וחשבון.
    ב) בניסוח פשטני ובלשון הילדים: מי ש"התחיל" בזה זו האקדמיה. אם לאקדמיה מותר לשפוט את הציבור אז גם לציבור מותר לשפוט את האקדמיה.
    ג) לדעתי איש אקדמיה שמביע בציבור עמדה פוליטית צריך להופיע בשמו הפרטי ובלי תוארו האקדמי. אחרת לדעתי הוא מנצל לרעה את המעמד שהוא קיבל לא בזכות דעותיו.
    ד) לדעתי איש אקדמיה שקורא להחרים את האוניברסיטאות בישראל צריך להיות מפוטר מיידית.

    אפשר להמשיך עוד הרבה, אבל כאמור, בלי דוגמאות קונקרטיות קשה מאוד להתמקד..

    • יובל א  On 7 ביולי 2010 at 12:25 am

      א. לא. לציבור אין זכות. המדינה מקיימת אקדמיה, לא (רק) משרד הסברה. המדינה יכולה לסגור את האקדמיה, אבל אין לה זכות לקבוע תכנים.
      ב. מה? אקדמיה הפיסקה לציבור מימון איימה עליו בפיטורין?
      ג. לדעתי אתה אידיוט. אז מה? התואר מבטא את הישגי האדם – ומי שחשוב שזה רבלנטי זכותו בהחלט. אתה סבור שלא? תתעלם.
      ד. לדעתי לא.

  • תרצה  On 6 ביולי 2010 at 8:13 am

    לגבי א' – היידע אינו תלוי-ציבור או כנסת. הכסף הציבורי בוודאי איננו גורם משמעותי.
    לגבי ב' – מחקר מתמשך אודות החברה וערכיה אינו בחזקת "שופט" החברה אלא מפענח, מבהיר, מתעד התפתחותה.
    לגבי ג' – האם יש פסול באופן כללי אם אדם מביע עמדה בפומבי ומציין את תוארו האקדמי ?
    לגבי ד' – לזה לא התייחסתי ברשימה.
    תוספת: דוגמא קונקרטית – תנועת "אם תרצו" עומדת מאחורי מחקר שקובע שיש אנשי אקדמיה בעלי נטיות אנטי ציוניות.
    http://vaadatwino.co.il/imti/%D7%90%D7%96-%D7%9E%D7%94-%D7%94%D7%95%D7%A4%D7%9A-%D7%90%D7%AA-%D7%90%D7%9D-%D7%AA%D7%A8%D7%A6%D7%95-%D7%9C%D7%AA%D7%A0%D7%95%D7%A2%D7%94-%D7%A4%D7%90%D7%A9%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%99%D7%AA

  • רוני ה.  On 6 ביולי 2010 at 8:55 am

    תשובות:
    א) מאחר שלפחות שליש מתקציב האוניברסיטאות מגיע מכסף ציבורי, אני חושב שהאוניברסיטאות צריכות לשכנע את החברה שהן נותנות עבורו תמורה טובה. יש כמובן טענות טובות בעד המחקר האוניברסיטאי, אבל נטל ההוכחה והשכנוע מוטל על האוניברסיטאות ואינו מובן מאליו.
    ב) את מדברת כאן על מדעי החברה שהם חלק קטן בלבד מהאוניברסיטאות, ועל מחקר חברתי ופוליטי עכשווי שהוא חלק קטן ממדעי החברה. אמנם גם כאן יש הטיות פוליטיות (למשל סיפור ה"טבח" שלא היה בטנטורה), אבל רוב הבעיה הפוליטית שהציבור מוצא באוניברסיטאות היא באנשי אקדמיה שמתבטאים לא בנושא המחקר הישיר שלהם.
    ג) לדעתי יש בכלל למנוע כניסה של פוליטיקה ושל אנשים פוליטיים לקמפוס. בעיניי זאת מעילה בתפקיד האוניברסיטה. ספציפית לתשובתך – כאשר אדם רגיל מדבר על נושא פוליטי ברור שהוא מביע דעה אישית. כאשר פרופסור מדבר על נושא פוליטי (שאינו בתחום מחקרו) הוא משתמש בהילה האקדמית (של יושרה, של אובייקטיביות וכו') כדי לקדם דעה אישית, ואני חושב שזה פסול.

    המאמר שצירפת טוען ש"אם תרצו" היא פשיסטית ולא שיש אנשי אקדמיה אנטי-ציוניים. היום "פשיסט" הפך למין קללה ובכל העניין יש משהו ילדותי לדעתי. לעצם העניין – ברור לי שיש אנשי אקדמיה אנטי ציוניים, אבל לדעתי זה בסדר, ובתנאי שהם יודעים להפריד בין דעותיהם האישיות לבין המחקר האקדמי שהם עושים ושהם עומדים ביתר התנאים שפירטתי למעלה (אי שימוש בתוארם האקדמי בהקשרים פוליטיים, אי קריאה לחרם).

  • תרצה  On 6 ביולי 2010 at 9:52 am

    בכל תחום פועלים אנשים "לא ישרים".
    אני כועסת על אנשי אקדמיה שמנצלים את הבמה העיתונאית (מתוקף תפקידם שם) כדי לנגח בחוקרים שבסך הכל עושים כמיטב יכולתם ונאמנים לקריטריונים של מחקר אובייקטיבי. במיוחד כשעיתון הוא שופר של הימין ופונה לציבור של הדיוטות.
    כנ"ל כשתנועה כמו "אם תרצו" תומכת בחוקרים שאינם מבדילים בין דעה אישית לבין מחקר אקדמי. אני מעדיפה לא להיכנס לפרטים.

  • רוני ה.  On 6 ביולי 2010 at 10:33 am

    כמו שבטח אפשר היה להבין מדבריי, אני נגד פוליטיזציה מכל סוג שהוא באקדמיה. לצערי, ישראל מותקפת היום בחו"ל בחזית האקדמית וכדי להתקבל כבני שיח בחו"ל חוקרים ישראליים נדרשים להוכיח שהם לא מזדהים עם הממשלה (או המדינה). לצערי, אני חושב שאנשי האקדמיה אינם תמיד מצליחים לעמוד מול הלחצים האלה, ובמקום לומר ש"הם לא אנשים פוליטיים" התשובה הנפוצה יותר היא "שהם לא בעד הממשלה הזאת". כלומר לא מדובר לדעתי באנשים לא ישרים אלא בלחץ פוליטי חיצוני שנותן את אותותיו גם בפנים. הפתרון לזה לדעתי הוא הוצאת הפוליטיקה מהאוניברסיטה ולא מלחמה פנימית ישראלית בין שני הצדדים.

  • תרצה הכטר  On 6 ביולי 2010 at 11:02 am

    לפני מספר שנים פרסמתי רשימה תחת כותרת: "חרם על מוסדות אקדמיים".

    תוכל לעיין בכל מה שקרה לי בסיטואציה של כנס שנתי אקדמי בקיימברידג'. לא חששתי, לא שתקתי ולא התחנפתי לאיש. מה גם שבמסגרת אותו כנס הצגתי "פייפר" על הרטוריקה של ערפאת…. :
    https://hatzlacha.wordpress.com/wp-admin/post.php?post=10962&action=edit

  • דויד  On 6 ביולי 2010 at 11:04 am

    עננה כבדה מרחפת מעל האקדמאיה, גם מכוון הימין וגם לשמאל. גם אני עוקב אחרי שטף המאמרים שמפורסמים למכביר באתרי החדשות ובפורומים האקדמאים השונים – שעוסקים בזה באובססיות יתרה.

    עד לאיפה הגענו? ומה עושים הלאה? אלו שאלות שנצטרך כחברה, כסטודנטים וכסגל אקדמאי לברר.

    • תרצה  On 6 ביולי 2010 at 11:43 am

      מאמרים באתרי חדשות הם עניין תקשורתי-רייטינגי.
      פורומים אקדמיים זה כבר דבר אחר לגמרי – כאן אפשר וגם רצוי ללבן האם ועד כמה חזקה הפוליטיזציה באקדמיה עד כדי הטייה מחקרית.
      אני מדברת מתוך האקדמיה ולשמחתי אוכל לציין ש'לא כצעקתה' היא.

  • oren  On 6 ביולי 2010 at 11:25 am

    אורה-

    הטענה האחרונה שלך לא מתייחסת לדבריו של רוני. הוא טוען טענת קיום ואילו את משיבה לו בטענת קיום אחרת; הוא טוען "יש ישראלים שמקיימים X" ואת משיבה ב"יש ישראלים שלא מקיימים את X". כדי לענות על דבריו את צריכה לענות לו בטענת "לכל" (קרי – אין ישראלים שמקיימים את X).

    • תרצה  On 6 ביולי 2010 at 11:50 am

      הערה: שמי תרצה, לא אורה.

      יש חוקרים ישראלים, העוסקים בתופעות חברתיות או פוליטיות, שאומרים בריש גליי שהם נגד הממשלה הזו. זו דעתם. זה בסדר בקונטקסט של המרחב הציבורי ולא כחלק מפרשנות ומחקר אקדמי.
      כל עוד מדובר בשיח ציבורי זכאי כל אחד מאיתנו להגנה של העקרון הדמוקרטי של חופש הביטוי.

  • עידו לם  On 6 ביולי 2010 at 12:10 pm

    מצטער לא הוכחת כלום, יש לך אסמכתאות שאין אנטי ציונות באקדמיה? והאם מבחינה עובדתית השמאל הרדיקלי לא מעוות את הסיפור הציוני בצורה דמגוגית והלכה למעשה מאמץ את הנרטיב הפלסטיני?

    • תרצה  On 6 ביולי 2010 at 12:20 pm

      ספציפית – פרסומים בכתבי עת מדעיים מדרגה א' עוברים שיפוט קפדני, "עיוור".

      זה מספק אותך, או שדרושה דוגמא של כתב עת כזה?

      • עידו לם  On 6 ביולי 2010 at 12:49 pm

        זהו שזה לא ממש מספק אותי, המאמרים של בן דרור ימיני משכנעים אותי קצת יותר עם כול הכבוד. ואני לא איש ימין או משהו כזה אבל אני בהחלט חושב שבמדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב מסתמנת הטייה ברורה לכיוון שמאל ויש לא מעט הוכחות לזה חלק של הסטודנטים עצמם.

  • תרצה  On 6 ביולי 2010 at 1:01 pm

    בתחום הפובליציסטיקה מי כמוהו!

    אני נצמדת ברשימה זו לדיון על האקדמיה והשתקפותה בשיח הציבורי, קרי, תקשורת וכל היתר.

    לא קרה כלום…

  • דובי קננגיסר  On 6 ביולי 2010 at 6:24 pm

    אפשר בבקשה איזה רפרנס או שניים ספציפית לגבי תזמון "נקודת החדלון" של הציונות לאיפשהו בין שנות ה-70 לשנות ה-80? זה תואם לאינטואיציה שלי, אבל אני אשמח לספרים או מאמרים שדנים בזה. תודה!

  • תרצה  On 6 ביולי 2010 at 6:35 pm

    Eric Cohen, 2003, Israel as a Post-Zionist Society. The Shaping of Israeli Identity
    pp. 203-214, Wistrich and Ohana, eds., London: Frank Cass

  • דובי קננגיסר  On 6 ביולי 2010 at 10:58 pm

    מוזר. חיפשתי במאגרי המידע, והמאמר היחיד של מר ישראל ישראלי שמצאתי התפרסם דווקא בכתב העת להשקייה והנדסת ביוב. כמה פואטי!

    (באמת! http://cedb.asce.org/cgi/WWWdisplay.cgi?8903520 )

Trackbacks

  • By 6.7.2010 « מה אני קוראת on 6 ביולי 2010 at 3:13 pm

    […] 12:08 pm | פורסם בכללי | להגיב תרצה הכטר ממתנת את הדיון על ציונות וביקורת הציונות ונותנת בו סימנים בשפה קורקטית ולא מתלהמת. על פי הניתוח […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: