כמה מילים על 'תחקיר עיתונאי'

תחקיר עיתונאי תוצרת ארה"ב, מקרה ראשון:

יושב לו עיתונאי אחד לבד, לא בלונדון אלא בארצות הברית וכותב תחקיר על מוסד מכובד – הפנטגון. התחקיר שלו מתפרסם ב-20 באפריל 2008 בעיתון 'ניו יורק טיימס'. אחר כך הוא זוכה בפרס פוליצר לשנת 2009 בקטגוריה של 'עיתונות חוקרת'. מה זיכה את דיויד ברסטו (Barstow) בפרס היוקרתי …?

התחקיר של דיויד ברסטו שפורסם ב'ניו יורק טיימס' חשף בראש ובראשונה מדיניות קלוקלת ומגנון משומן לטיוח, בתכנונו וביוזמתו של הפנטגון, בנוגע לכלא גוואנטנמו. כל מי שעיניו בראשו מבין מה משמעות הדבר כפי שכל מי שמכיר את ההיסטוריה של ארה"ב יודע איך חשפו את פרשת ווטרגייט בזמנו של ניקסון ומה היו ההשלכות דאז. רבים מאיתנו זוכרים בוודאי את ועדת אגרנט, עם תום מלחמת יום כיפור וחשיפת המחדלים שקדמו לה, את ועדת כהאן בעקבות הטבע בסברה ושתילה במלחמת לבנון. אצלנו העיתונות חשפה מעט מאוד מה'קלקולים' ברמת המערכת הפוליטית והצבאית בהשוואה לתחקירי ווטרגייט ותחקירים נוספים שחשפו קלקולים ברמת הממשל.

נחזור לדיויד ברסטו. בשנת 2005 סערו הרוחות בארה"ב, רבים גינו את ממשל בוש בהקשר לגוונטנאמו. אמנסטי הדביקה לכלא בגוונטנאמו את הכינוי ה'גולאג של כל הזמנים' והדימוי 'סוס טרויאני' תקשורתי'. איך פעלו יועצי התקשורת של בוש בעקבות הגינוי? הם הפעילו מייד מנגנון טיוח ברשתות התקשורת המרכזיות, הרדיו והטלוויזיה באמצעות 'מומחים לענייני צבא', קציני צבא בכירים בדימוס. הפרוייקט התקשורתי נועד להדוף את הביקורת השלילית הזו. הקצינים בדימוס הוטסו במטוסו של המישנה לנשיא, דיק צ'ייני, לקובה ונערך להם סיור מודרך בכלא גוונטנאמו. המידע שהופץ ברשתות התקשורת המרכזיות היה מראית עין של אובייקטיביות ובפועל היה זה סיקור חדשותי מוטה לטובת תפקודיו של הנשיא בוש בעיתות מלחמה. כשהחוקה שלך קובעת בתיקון לסעיף הראשון, שחופש העיתונות וחופש הביטוי הם ערך עליון, ברור שעיתונאי כמו ברסטו, יעמוד על המשמר ואם יש בידיו חומר מפליל על פעילות הממשל בכל תחום שהוא, כולל תחום הביטחון, לא יהסס להמשיך בתחקיר משום שהחוקה קובעת שאין ממה לחשוש.

לפני שנעבור הלאה, עלינו להבין דבר נוסף. מנגנון הטיוח של הפנטגון במקרה הנ"ל נשען על ההנחה שהציבור מזהה את 'המומחים לענייני צבא' כ'כוכבי תקשורת' משום שהם נהגו לככב בתכניות חדשותיות בטלוויזיה וברדיו כשהם נושאים את התואר המכובד 'פרשנים לענייני צבא'. בל נטעה, הם הרוויחו את התואר שלהם ביושר. שירותם הצבאי הממושך הכשיר אותם לתפקיד לאומי אחראי זה בעולם שאחרי ספטמבר 11.  הציבור הלך שבי אחרי תדמית זו שלהם ולולי התחקיר לא היה מתגלה שהם למעשה עברו תהליך הכשרה מושקע ותדרוך ברור לפני כל שידור. הכתבה שפרסם ברסטו עשירה בפרטים על כך.

תחקיר עיתונאי תוצרת ארה"ב, מקרה שני:

שנה אחר כך, ב- 2010, מוענק פרס פוליצר בקטגוריה של העיתונות החוקרת לשירות חדשות אינטרנטי בשם 'פרופובליקה' Propublica.com. ספציפית, הפרס מוענק לעיתונאית שרי פינק, שיחד עם המגזין של ה'ניו יורק טיימס' פרסמו תחקיר על טיוח הנעשה בבית חולים בניו אורלינס. כשלעצמו, זהו חידוש. שכן, שירות חדשות אינטרנטי איננו עיתון במשמעות המקובלת, והחומר שבו הוא למעשה מעין רשימות בלוג. בסדרה של כתבות חשפה העיתונאית פינק, רופאה במקצועה, מקרים רפואיים שלא נחקרו כלל ומרגע החשיפה נודע לציבור על השערורייה הרפואית הגדולה: סדרה של 'המתות חסד' של נפגעי אסון הוריקן ה'קתרינה' בבית חולים בניו אורלינס, באוגוסט 2005. מצב החירום גרם לכך שהצוות הרפואי הזריק לחולים רבים מנות מופרזות של חומר רפואי (מורפיום) והשאלה הגורלית ששאלה את עצמה פינק (עיתונאית רופאה) הייתה – האם הטיפול שנתנו שם נועד להמית ולעשות חסד עם המטופלים או להרגיעם… הסיפור נחשף על ידי פינק והיתר הוא היסטוריה.

תחקיר עיתונאי תוצרת כחול לבן:

כדי להשלים את התמונה אוסיף כמה מלים על 'תחקיר עיתונאי' תוצרת כחול לבן .

נראה לי מתאים להתייחס לדברים בצל האירועים האחרונים שכולנו שטופים במידע אודותם, בוקר צהרים וערב. בהתיחסות שלי אני נעזרת בחומר מתועד – קטעי דברים שעלו בראיון שנתן עיתונאי ישראלי לענייני ערבים, דני רובינשטיין לארגון 'קשב', בינואר 2006. רובינשטיין, עיתונאי ותיק שהחל לעבוד בעיתונאות ב- 1967, תחילה ב'דבר' ולאחר מכן ב'הארץ', מלמד תקשורת באוניברסיטה העברית ובמכללת ספיר. אצטט מתוך דבריו בראיון:

"…יש לך אשליה שאתה עיתונאי חופשי…". "היום התקשורת מדווחת… עם הרבה פחות לויאליות פוליטית אבל לא כל כך מתחשבים בה. ההתייחסות היא – אז גזלו קצת לערבי, או – היכו קצת ערבי… הם באים ומפוצצים אותנו פה, ואז מצפים שנתייחס בכבוד לרכוש שלהם?…";                  "יש אינטרסים פוליטיים…והתקשורת משרתת בהיבטים אלה את השלטון בצורה כמעט מלאה…"; "קשה לי לומר איך נוצרה המגמה הזו…. היום יחסי הכוחות בין העיתונאים לבין המודיעין הישראלי השתנו שינוי אדיר. במערכות המודיעין הישראליות שעוסקות בשטחים עובדים אלפי אנשים…";

לקראת סיום הראיון כשהתבקש רובינשטיין לקבוע, מנקודת מבטו, האם הנרטיב שמייצר הממסד הביטחוני-פוליטי תואם את הנרטיב התקשורתי או האם התקשורת מצליחה להציג תזה עצמאית השיב: "לא, התקשורת ברב המקרים, בסופו של דבר, נוהה אחרי הממסד…."  – סוף ציטוט.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: