עיר האורות לובשת חג

"יש לך שמלה מיוחדת לריקודים?"
"יש לך נעלי ריקוד עם עקב?"
"את רוקדת גם טנגו?"

על השאלות האלה השבתי, במסגרת שיחה פרטית שניהלתי ביום חמישי, כשעה לפני שיצאנו ל'טקס' קבלת השנה האזרחית החדשה. אגב, כן, טנגו אני רוקדת לא פחות טוב מריצ'רד גיר בסרט הנפלא, "הנרקוד". גם ריקודים מהירים וקצביים יותר. את הצעד הקובני הפנמתי גם כן. אבל מה לגבי השמועה שתל אביב הייתה צוהלת ושמחה יותר מהשנה שעברה? לפי הסטטיסטיקות שהופיעו בתקשורת של תחילת השנה האזרחית החדשה, The sky was not the limit.

נניח שהיו יותר חוגגים מאי פעם, נניח ש"היו פקקים באיילון" ובדרכים המובילות למרכז הארץ, "הרבה יותר מאי פעם". נניח שהמסעדות היו מפוצצות "יותר מאי פעם". אבל לבוא ולומר שהפעם הסילווסטר "היה קיצוני"? לבוא ולומר ש"הסעודה האחרונה" של 2009 במסעדות היוקרה הכניסה אלפי-אלפים של שקלים?

שמישהו יאמר לי בבקשה איך מסעדן ידוע הצליח להרים הסעדה בכל סניפי הרשת שלו ליותר מ-4,000 איש, בעוד ששאר 1,800 הברים ו-1,600 המסעדות בעיר, שהיו "פתוחים כל הלילה", התמלאו אף הם עד אפס מקום, אפילו עד כדי חריגה מהתפוסה המותרת בחוק. בשביל מה להגזים ככה? בשביל מה צריך את כל המספרים האלו, "100 אלף איש חיפשו מידע על הסילווסטר באתר 'עכבר העיר'", מי צריך את זה? אני בטוחה שרבים חגגו כמוני, כל אחת ואחד בדרכם הם. באמת לא מבינה על מה המהומה.

כן, שכחתי לומר שאת המידע הצבעוני הזה אני שואבת מתוך כתבה בעיתון דה מרקר, המקור הטוב ביותר לכל הידיעות הכלכליות של המדינה (והעולם). נכון שזו הבמה המתאימה ביותר לעדכונים באשר למצבנו הכלכלי עם סיום או לקראת סיום המשבר הכלכלי של 2008-9. אפשר אפילו לציין לכבוד הנתונים המופיעים כאן, "תכלה שנה וקללותיה". את המוטיבציה הזו אני קולטת ומבינה היטב.

פשר ה"דיווחים המשמחים" הוא בוודאי הרצון לשמח את כולנו. והבשורות הטובות, על פי דה מרקר, מגיעות אלינו באופן עקיף דרך דווח מספרי ססגוני על כמות החוגגים, כמות הברים והמסעדות שהיו פתוחים במהלך הלילה שבין 31 בדצמבר עד מוקדם בבוקר של ה-1 בינואר 2010. יופי טופי! עד כאן! זהו זה. אסור לקחת את כל זה צעד אחד קדימה. חס וחלילה. במטותא מכם. בבקשה לא להיכנס לפאניקה ולא להצטער שלא פתחתם ברגע הנכון איזה בר (פדיון ממוצע של 'בר גדול' היה בערך 80 אלף שקל בלילה המדובר כאן), או אפילו ברצ'יק (בר קטן – פדיון של 20 אלף שקל). אל תצטערו ששמעתם בקול האישה ורק בגללה הפסדתם כשלא הגשמתם את שאיפותיכם להיות בעלים של מועדון יוקרה או להיות די ג'יי. בסך הכל, רצינו בשורה טובה בפתחה של השנה האזרחית החדשה! תודה, קיבלנו. That's it my friends.

תחשבו 'אופטימיות', אפשר אפילו לעשות משהו מקורי עם כל הנתונים האלה – לדוגמא, למה לא לרוץ לספר לחבר'ה בעבודה שאין כמו מסעדת פושקין (מחיר סעודת ה'חג' לזוג הייתה 1,000 שקל), או יותר טוב מזה, מסעדת מול-ים (מחיר לסועד אחד בודד, 900 שקל), או אולי מסעדת כתית, או קלוליס (מה, מסעדת רפאל לא מצוטטת כאן?? שומו שמיים). ברצינות, לכו על זה! אף אחד עוד לא מת מלספר סיפורים…. שימותו הקנאים!

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אחד  On 4 בינואר 2010 at 7:10 am

    סתם פוזות תל אביביות. מודבר באחת מהערים הגדולות והמרכזיות הכי פחות מרשימות בעולם. עיר מכוערת, מלוכלכת, פקוקה ובלי מבנה מרשים אחד בכל העיר. אחרי שחוזרים מפראג מבינים כמה תל אביב היא עיר סתמית שתושביה מלאים בתנשאות שאין לה כל בסיס.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: