מילים, מילים…. אליעזר בן יהודה ופרס ספיר

אבל בעקבות פסילת פרס ספיר 2009, ועוד קודם לכן, עוסקת התקשורת באובססיביות בפן הכספי של הזכייה ו"מקדיחה" את המהות עצמה – היצירה הספרותית – עד כדי בחילה.

מי הסופר שירצה לקחת חלק בתחרות החלופית של פרס ספיר השנה, ומה יקרה בשנה הבאה? מדוע המדיה עוסקים בסכום הכספי ואילו על  איכות הכתיבה, היצירתיות, הכישרון והעמידה בקריטריונים ספרותיים גבוהים של הסופרים שהגיעו לשלב הגמר פוסחים?

היכן הכשל? מאין נובעת הנטייה לתרגם מידע למונחים של כסף, סכומים, מטבעות וערכים מספריים? ואם אלו הם פני הדברים מה הפלא שהציבור התרגל לדרוש את המנה היומית שלו: הדווח היומי על רווח והפסד, על מעילות ושוחד כספיים.

בפרפראזה על שיר ידוע, הפנמנו קוד ציבורי ואנו "קמים בבוקר עם שיר חדש [על כסף] בלב..".
גם פרס ספיר מתומצת לכסף. "איך ייתכן … פרס כספי נכבד של 150 אלף ₪ מוענק לקרוב של האחות של הגיס של היו"ר שערכה את הספר שכתב" (ההגזמה בייחוס המשפחתי מוקצנת במתכוון).

בסוף השבוע התנהל בין החבר'ה ויכוח נוקב. לפי דעת המיעוט נחוץ להפריד בין שיח על כסף לבין שיח על כישורים ייחודיים. בשיח מהסוג השני  יוצא היוצר נשכר וזוכה במוניטין כאדם יצירתי.  אבל מיהו המיעוט מול סוללה של בוגרי אמצעי התקשורת שרואים קודם כל מספרים וסופרים את כמות הספרות?

ההבחנה בין הראייה העסקית לבין מישור הכישורים הייחודיים קיימת לא רק בתחום הרוח כי אם גם בתחום הספורט. המוניטין מקנה אמנם יתרון כספי אולם הוא כשלעצמו מציב את השחקן ברף גבוה לעומת אחרים. לשחקן טניס, כדורגל וענפי ספורט אחרים יש לגיטימציה למוניטין על כישוריו. המדור היומי מקדיש שטח נרחב בעיתון לניתוח איכות המשחק של הקבוצה או השחקן היחיד.

אם כך, איך מסבירים את התופעה של התמקדות התקשורת בשמות הספרים והסופרים ובעניין הכספי ומדוע אין בתקשורת פרסום מפורט ומסיבי של הנושאים בהם עוסקים הספרים, שעלו לשלב הגמר בתחרות, ושל חוות דעת השופטים? מדוע לא מעודדים את הציבור לדון בפורומים באיכות ובסיכויי שלהם לזכות בפרס היוקרתי?

דבריהן של שתי סופרות שצוטטו בעיתונות – נורית גרץ ואיריס לעאל, שהתמודדו בשלב האחרון בתחרות על פרס ספיר – משקפים היטב את תחושתי. סופרות אלו מדירות רגליהן ממפעל ספרותי חשוב בטענה ש"רומסים" את המוניטין שלהן כסופרות ומתוך תחושה שהן ה"הקרבן האמיתי". לדבריהן, "כאילו ביצענו חטא או פשע".

מצער ביותר שתרומתו של אליעזר בן-יהודה להחייאת השפה העברית, המוצגת בשיר על ידי מתי כספי וחווה אלברשטיין, נרמסת כך ובמקומה משגשגת התשוקה והקנאה לכסף.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שאול סלע  On 5 ביולי 2009 at 7:07 pm

    למזלי לא לימדו את עגנון בבית ספר כך שאת "תמול שלשום" ו "שירה" קראתי פעמיים. לא נזקקתי לתקשורת כדי לדעת על האיכות הספרותית

    אותו דבר לגבי האדונית והרוכל ולגבי הרופא וגרושתו

  • אלין  On 5 ביולי 2009 at 7:22 pm

    שתי הסופרות שצוטטו בעיתונות – נורית גרץ ואיריס לעאל עסקו אך ורק בכסף:
    1. התלוננו שכספי הפרס טרם נכנסו לחשבון למרות שהובטח שיכנסו לחשבון בשבוע הספר.
    2. התלוננו שנודע להן שהכסף כבר לא יכנס לחשבון לעולם.

  • תרצה  On 5 ביולי 2009 at 8:32 pm

    שאול, פני הדור כפני התקשורת. לא כולם כמוך וכמוני מתעניינים מיוזמתם בספרות יפה.
    אלין, זו בדיוק הבעיה שלנו. התקשורת מציגה לנו רק את הנושא העסקי ואפילו מנפחת אותו על חשבון המהות.

  • רוני ה.  On 5 ביולי 2009 at 9:08 pm

    הוא תחליף נוח לדיון פוליטי. כשהיושב ראש הוא איש פוליטי (למה בעצם?), וכשהזוכה הוא ספר המביע עמדה פוליטית הקרובה כנראה לעמדתו של היושב ראש, קשה לצפות מהציבור להתמקד באיכות הספרותית.

  • תרצה  On 5 ביולי 2009 at 10:03 pm

    רוני, ישנה עוד אפשרות והיא, להעלות לדיון את הסוגיה האתנית, למה לא? ןאפשר לדבר על אפליה מתקנת. ובנוגע לשאלת הנטייה הפוליטית של הסופר ויו"ר הועדה, איש אינו מתחמק משאלה זו .
    במיוחד כאשר השיפוט אינו אובייקטיבי מעצם טיבו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: