די.אן.איי של עם – עבר, הווה ועתיד

מאז ימיו של בן-גוריון עד ימינו עולה שאלת האיום בהשמדת ישראל בשיח הציבורי והפרטי. אלמלא היינו חשים, כעם במדינתו הריבונית, את הצורך להתגונן בפני איומים מבחוץ בהשמדתנו – בצדק או שלא בצדק – היה הבסיס של הנרטיב נשמט ונעלם.

התחושה ניזונה ממקורות רבים ושונים. היא ניזונה מעובדות בשטח, כמו פגיעות באזרחי המדינה על לא עוול בכפם, היא ניזונה גם מדימויים העולים מדבריהם של מנהיגי מדינות שלהן כוח צבאי, המביעים כוונות ברורות לתקוף אותנו ולעתים מאיימים עלינו בהשמדה. התחושה בצבצה מתוך שורשים של חרדות ופחדים שהתפתחו במשך אלפי שנות קיומנו, בעקבות אירועים היסטוריים.

יש קושי רב להכהות את התחושה, למגר פחדים ולהתמודד עם חרדות קיומיות כשאלו נובעות ממגוון רחב של מקורות, כמו אלו שצוינו כאן.

בעת האחרונה – במיוחד במהלך עשרים השנה האחרונות – חווינו חרדות קיומיות שמתבססות הן על איומים והן על מעשים ושמקורם ברודן ששלט בעיראק, סדאם חוסיין. פעמיים מאז תחילת שנות ה-90 של המאה האחרונה היה עלינו להתמודד עם הבלתי נודע, להתפלל לנס בעת מתקפת הטילים שהונחתה על ישראל במהלך מלחמת המפרץ הראשונה ואחריה, בתחילת המאה ה-21, התחדש החשש מפני פרוץ מלחמת מפרץ שנייה, שאת מוראותיה חווינו, תודה לאל, רק בתקופת ההכנה למתקפת הטילים. המתקפה לא התממשה. ממש לאחרונה החיזבאללה הטיל חיתתו על אזורי צפון המדינה מה שגרר עימות צבאי במלחמת לבנון השנייה; הסורים מאיימים עלינו בירי טילים ארוכי טווח ומרצועת עזה ירו פעילי החמאס על יישובי דרום הארץ טילי קסאם שזרעו הרג והרס. החשש העכשווי נובע מהאיום בהשמדת ישראל שבא מכיוונה של איראן שמפתחת אמצעי לוחמה גרעיניים ומדבריו של נשיאה, אחמדי נג'אד.

חללי מלחמות ישראל, 22,570 במספר, שנפלו במערכה מאז תש"ח עד ימינו, מהווים עדות נחרצת לכך שגם מדינה ריבונית איננה יכולה להרשות לעצמה לשבת לבטח. במקרה של ישראל, חייבת היא לתחזק צבא ואמצעי לוחמה ולעמוד על המשמר באורח קבע. המלחמה על קיומנו – פנים רבות לה. היא מתנהלת בשדה הקרב, בעורף, בים באוויר וביבשה, וגם בחילופי איומים.ואנו כואבים כל אבדה בנפש שנובעת מפעולות איבה, מלחמה, תקרית, פיגוע ועוד.

יחד עם זאת, אני טוענת שהתמונה איננה קודרת עד כדי כך.

ביום הזיכרון לחללי צה"ל, אנו זוכרים גם את אלו שנפלו בשדה הקרב וגם את אלו שנהרגו בפעולות איבה בתוך שטחה של מדינתנו הריבונית. הכאב קשה מנשוא ואנו מתלכדים סביב המשפחות ששכלו את יקיריהם. יום הזיכרון לחללים אלו הוא יום כבד, יום של חשבון נפש. ליבנו יוצא אל כל מי ששכל קרוב משפחה מאז תש"ח. אך כעבור 24 שעות, אנו 'יוצאים מזה' ונכנסים לאווירת חג של ציון העצמאות שזכינו בה בזכותם של אלו שחרפו נפשותיהם והגנו בגופם על גבולות המדינה ועל אזרחיה, בזכותם של אלו ששמו נפשם בכפם והתישבו באזורי ספר ובזכותם של גיבורים שסיפוריהם עדיין לא סופרו.

יש לנו מדינה. זאת עובדה. יש לנו ריבונות. זאת עובדה. יש לנו צבא של חיילים ואמצעי לחימה חדשניים. זאת עובדה. יש לנו מנהיגות היודעת מה לעשות ומתי. זאת עובדה. אנחנו על המפה. זאת עובדה. נכון שאנחנו מדינה קטנטונת, דמוקרטיה יחידה בתוך אזור רחב ידיים שבתוכו מדינות רבות לא דמוקרטיות. עם חלק מהן יש לנו הסכמי שלום ועם חלק אחר מתוכן יש ניסיון להגיע להסדרים של שקט תעשייתי.

יחד עם זאת, אם נביט אחורה לעבר העבר ולאורך התקופה שחלפה מאז תש"ח – אין לנו כל הצדקה, לא בבהווה ואף לא בעתיד, לטפח חששות קיומיים ולחוש חרדה מפני השמדה. כמו בעבר, כך גם בהווה ובעתיד יעמוד לנו כוחנו ותימצא התושייה.

כנגד תחושת המחנק והאיום הקיומי קיימת תודעה עמוקה לגבי המקום שבו קמה מדינת יהודים עצמאית, מדינת ישראל; זהו מקום שנצרב בתודעתנו כ'מקלט בטוח' עוד בתקופת ה'עליות' והחלוציות. פליטי השואה מצאו כאן 'מקלט בטוח'. אין כל סיבה לדמות שאי פעם יקיץ הקץ על כל מה שהשגנו במונחים של ריבונות.

במעמקי נפשנו אנחנו 'עם סגולה' שנושא בדי.נ.איי שלו תודעה של שליחות. תודו בכך. יש לנו שליחות כלפי העם היהודי וכך זה יישאר. צברים היינו וכך נישאר. בתוך תוכנו נמצא תמיד הניצוץ ה'צברי', שלא נכנע לחרדות ולא נותן להן להחליש אותו. הדיבורים שאנו שומעים על 'שרוליק' שהפך לאגדה וחלף מן העולם הם פרי של הגות בלבד.

נכון, יש לחשש הקיומי תפקיד, והוא חשוב ביותר – תפקידו לדרבן את הניצוץ הזה ולשמור עליו שלעולם לא ייכבה. אך בפועל, אין לחשש הזה בסיס. איומים היו ויהיו. תחושות של אבדן קיומי היו מנת חלקם של דור מלחמת ששת הימים. בשלושת ימי הלחימה הראשונים של מלחמת יום כיפורים היו חששות שנושמד, שנחדל להתקיים, שהארץ נכבשת או-טו-טו. בפועל, אנחנו עדיין כאן, בזכות ולא בחסד, בזכותם של עשרות אלפי קרבנות, חיילים ואזרחים כאחד, בזכות התושייה והניצוץ שבפנים.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אהרון תמוז  On 27 באפריל 2009 at 8:46 pm

    יש לנו מנהיגות היודעת מה לעשות ומתי. זאת עובדה.""

    ראי ערך גולדה 1973
    ראי ערך עסק הביש 1954

  • אזרח.  On 27 באפריל 2009 at 9:55 pm

    ?
    מי אלה לנו?האוליגרכיה השלטת ?

    http://markets.themarker.com/tmc/archive/arcSimplePrint.jhtml?ElementId=skira20090416_1078440&ElementId=skira20090416_1078440

  • תרצה  On 28 באפריל 2009 at 7:54 am

    To err is human
    הדמוקרטיה בישראל מאז ומתמיד לקתה באותן מחלות שכל דמוקרטיה מערבית לוקה בהן. גם לזה יש להתיחס באופן פרופורציונלי.
    כנגד טענתו של אהרון תמוז – יש להציב את הקמתן של ועדות חקירה כמו ועדת אגרנט, ועדת כהאן, ועדת וינוגרד.
    כנגד טענתו של האזרח – יש חוק במדינה, יש כאלו שישבו בכלא (כמו אריה דרעי) ויהיו אחרים שיצטרפו לרשימת האולגרכים ששילמו על כך.
    הקשר הון-שלטון כפוף למרות כמו הממונה על ההגבלים העסקיים.
    צריך לקחת את הדברים בפרופורציה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: