היה גם בונוס

לכן, התנדבתי להיות אחראית מטעם הירוקה-מימד באחד מאשכולות הקלפיות שברמת גן. היה לזה גם בונוס – יד המקרה הפגישה אותי עם גיל גרינברג.
גיל לקה בשיתוק מוחין עם צאתו לאוויר העולם. הוא היה שם, באשכול הקלפיות שבו פעלתי, פנה לעוברים ושבים, חיוך על פניו "עיזרו לנו, המוגבלים והנכים והצביעו 'פ'".
בחור צעיר מלא הומור, מתנייד על כסא נכים חשמלי, ואופטימי מאוד.

יש כאלו שזוכרים את גיל גרינברג מהמחווה שלו לפני יותר מעשור – את יצחק רבין ז"ל הוא הספיד בטקס ההלוויה הממלכתי. בנוסף לכך, חמש שנים אחר כך, ב- 2000 הגיע גיל לבית משפחת רבין בשבעה של לאה רבין ז"ל. גם אותה הוא הספיד ואת דבריו נשא מן הכתב.

 

גיל גרינברג בטקס ההלוויה לרבין ז"ל

את הצעתי לכתוב בבלוג שלי עליו ולסכם את הדברים שאמר לי תוך כדי נסיונות השכנוע של הקולות הצפים בפתח לקלפי, קיבל גיל בשמחה. השיחה והמפגש עם גיל עשו לי משהו. במסגרת עבודתי עם סטודנטים פגשתי מקרים קשים וגם קלים יותר מהמקרה של גיל. הסטודנטים האלו היו נחושים בדעתם להשיג תואר אקדמי. רובם התקדמו וסיימו את לימודיהם וחלקם אף המשיכו לתארים מתקדמים. כל זה הודות לסידורים טכניים וענייניים שהמסגרת האקדמית מקפידה עליהם.

במסגרת החיים היומיומית גם כן נתקלתי בבעלי מוגבלויות. המפגש עם אדם בעל מוגבלות אך גם רצון לשנות את המערכת במדינת ישראל היה הבונוס של יום הבחירות מבחינתי.

גיל דיבר על אכזבותיו מצד אחד ועל תקוותיו מצד שני. לביבי נתניהו וגם לאהוד ברק אין לו סנטימנטים. מנסיונו, את מצוקות המוגבלים והנכים הם לא מעוניינים להכיר וכל שכן לסייע להם. ההדגש של גיל הוא – הקצבאות הם סעיף זעום ברשימה ארוכה של סעיפים שהמוגבלים והנכים זקוקים להם. הסדרים טכניים וענייניים.
הסדרים טכניים כמו הסדרים של נגישות וניידות נמצאים בראש הרשימה. מתקנים חיוניים נוספים כוללים מתקן כמו זה המוצג בסרטון התעמולה של התנועה, המתאר נכה המגיע למשרד שנמצא בבניין ציבורי ומאחר שהוא על כסא גלגלים הוא בקושי מצליח להגיע לדלת הכניסה. שם, לרוע מזלו, העין האלקטרונית האמורה לזהות את אלו שמתקרבים לדלת ולפתוח אותה, מותקנת גבוה ומותאמת לגובה ראשו של אדם במצב עמידה ולא במצב של ישיבה על כסא גלגלים.
גיל תיאר לי גם מצבים של מפגש פנים אל פנים עם אזרחים מן השורה. זהו הצד הענייני של מה זה להיות מוגבל. ישנם רבים שמיד מתרגמים נכות ומוגבלות למונחים של פיגור שכלי ופונים אליו בדחילו ורחימו כמו אל ילד מפגר. זאת למרות שבעשורים האחרונים רובם התפתחו, רכשו מקצוע, ורוצים לממש את זכותם להשתלב במעגל העבודה כמו כל בעל מקצוע בתחום שלו.
כבר בכניסה לחצרבית הספר שבו הייתה ממוקמת הקלפי שגיל שובץ אליה הוצב המכשול הטכני שעליו גיל הצביע בפני. לא מצאנו במדרכה מגרעת שתאפשר לו בכוחות עצמו לנוע פנימה על גבי כסא הגלגלים החשמלי שלו. אחר כך נשמטו מידיו כמה פתקי הצבעה והוא מיד שמע את אחד התועמלנים אומר "מסכן, אני מרחם עליו" כשהלה התכופף להרים את הפתקים ולמסור אותם לגיל.

לאחר שסיפרתי לו שבאזור מגורי יש הרבה יותר שלטי תעמולה למפלגת הנכים מאשר בנקודה שבה בחר לקדם את התנועה שלו, שאל אותי האם זה רחוק, והאם כדאי "להגיע לשם ברגל".שאלתי באיזו תחבורה הוא משתמש בדרך כלל משום שלהגיע לשם "ברגל" יהיה לו קשה. גיל השיב, מוניות לא מוכנות לעצור לי כי הנסיעה כרוכה באיבוד זמן יקר מבחינתם שאין עליו תמורה כספית נאותה. הכניסה למונית, קיפול הכסא והעמסתו על המונית הן פעולות שמסבכות את המצב עוד יותר. סך הכל זה תלוי בטוב ליבו ובהתחשבותו של נהג המונית. האפשרות האחרונה היא אוטובוס המאובזר במתקן המנמיך את מדרגת הכניסה וכך מאפשר לאדם על כסא גלגלים כניסה לרכב.

את כל זה סיפר לי גיל, ויותר מכך, השתדל לגרום לסובבים אותו להבין שהוא לא מצפה שירחמו עליו. זה מרגיז אותו. גיל יודע שבארה"ב רואים בכל אדם פוטנציאל ומשתדלים לאפשר לו לממש את הפוטנציאל שלו. אבל בישראל מרחמים. למה? כי המדינה שלנו משבצת אנשים מוגבלים, מבוגרים, זקנים וחולים ברובריקה של מסכנים. הם מסכנים מפני שהמדינה עושה מעט מאוד עבורם והופכת אותם למסכנים החיים מקצבאות עלובות. 
כאדם שבא מבפנים. גיל מבין מה צריך לעשות כדי שיהיה למוגבלים כמוהו יהיה טוב יותר. צריך להכניס לסדר היום שינוים בהתיחסות לסוגיית המוגבלים בישראל.

את המטרות שהציב לעצמו בחיים משתדל גיל להשיג. כיום הוא נמנה על עובדי קשת, והוא האחראי על הדסק של פניות הציבור של חברת קשת. לפני כן למד לתואר באוניברסיטת תל אביב, שם לדבריו, זכה ליחס הולם ולשיתוף פעולה. הסטודנטים סייעו בכל מה שאפשר, כדי שירגיש חלק מהחבר'ה.

מדוע המדינה מתייחסת למגזר זה כאל מטרד? 

אני כבר לא מסוגלת ולא רוצה לשמוע את התשובה שביטחון המדינה והכלכלה הם החשובים ביותר. אקורד הסיום שלי הוא – יחס של רחמים והתיחסות למוגבלים כקבוצה של נכים הם פתרון גרוע. 

את אחוז החסימה מפלגת הנכים אולי לא עברה. לאנשים כמו גיל יש עוד על מה להיאבק והם ינהלו מאבקי חורמה. שכן, העמותות הן גלגל הצלה לא רע, הכרחי אבל לא מספיק.
 

גיל גרינברג – יישר כוח!!

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: