בפיתחה של אולימפיידת בייג'ין

בביוגרפיה שלו "מסע של אלפי מילין", באלבום רב המכר שלו "שירי דרקון" ובסרט הדוקומנטרי "שירו של לאנג לאנג לשנת 2008" מציינים הסינים עידן חדש המחזק את החיבור בין המזרח למערב, כשסמל העל של העידן החדש הוא אולימפיאדת בייג'ין, 2008.

לאנג לאנג שהחל לנגן בפסנתר בהיותו בן שנתיים, הוא בן חסותו של הפסנתרן דניאל ברנבוים מזה זמן לא רב. בסין הוא נחשב ככוכב תרבות המוסיקה והראשון בדורו שחצה את הקו המפריד בין המערב לבין המזרח. באמתחתו חוזי עבודה לא רק מתחום המוסיקה וההופעה באולמות קונצרטים. יש לו הסכמים עם עולם העסקים. יצרניות של מכוניות כמו, ותאגידים מעולם העסקים כמו מונטבלאן ואדידס, הבטיחו לעצמן שימוש בכוכב וביצירותיו למטרות השיווק שלהן.

בגיל 15 נסע לאנג הצעיר בלוויית אביו ללמוד נגינה במכון למוסיקה בפילדלפיה ע"ש קרטיס. בחמש השנים האחרונות כשהוא כיום בן 26, טיפס לאנג לאנג מדרגה כשהפך מילד מחונן לפסנתרן מכובד המנגן באולמות מכובדים ברחבי העולם כמו הקרנגי הול.

באמתחתו הספק אדיר של כ- 126 קונצרטים בשנה, במהלך השנים האחרונות ועוד ידו נטויה. עורכי דינו של לאנג עובדים כעת על מיסוד המוניטין שלו והגנת שמו כסמל מסחרי לכל דבר.

פריצת דרך בעולם תרבות המוסיקה של סין התרחשה לראשונה לפני כ- 36 שנה, כך מדווח המגזין ניו יורקר. האירוע זכור היטב לרבבות סינים שבאו בהמוניהם להאזין לקונצרט בהופעותיה המרשימות ופורצות הדרך של תזמורת פילדלפיה, בבייג'ין ושנחאי, ב- 1973 בניצוחו של המנצח בעל המוניטין, יוג'ין אורמנדי.  השנה, בחודש יוני, חזרה התזמורת של פילדלפיה בניצוחו של כריסטוף אשנבך לנגן בסין, כהמשך לפריצת הדרך שנעשתה מספר שנים קודם לכן. הייחודיות שבסיפור הזה הוא שהפסנתרן לאנג לאנג זכה כעת לכבוד גדול, לאחר שמנהל התזמורת של פילדלפיה שכר את שירותיו כסולן, לצורך השמעת הקונצרט לפסנתר של גריג,  ואת "הקונצרטו לפסנתר של הנהר הצהוב" – קונצ'רטו סיני פופולרי בקרב הסינים של ימינו, שנכתב במאה ה- 19 שקטעי הסולו שלו ידועים כקשים ביותר לביצוע.

לפני למעלה מ- 40 שנה, בשנת 1966, החל מאו טסה דונג את מהפיכת התרבות בסין. מי שקרא ספרות כמו "ברבורי הפרא" של יונג צ'אנג, זוכר בוודאי כיצד אשתו של מאו, ניצחה על החרם נגד מוסיקה קלאסית שמקורה במערב אירופה. הטענה שלהם הייתה שמוסיקה מערבית זו היא סמל פיאודלי של החברה הבורגנית השנואה. וכך, ג'יאנג קינג, או גברת מאו, הפכה לדמות מרכזית בדיכוי מוסיקה קלאסית כגון יצירותיו של צ'ייקובסקי ויצירותיהם של אחרים שמסמלים את החברה המערבית הרקובה.

לאנג לאנג הוא סיני בכל נימי נפשו, זאת ניתן היה לחוש לאחרונה כשנתן קונצרט מיוחד כדי להתרים את הציבור בעקבות רעידת האדמה הקשה שפקדה את מרכז חבל סצ'ואן בחודש מאי השנה, והותירה מיליונים ללא קורת גג. דימויו הסיני והוירטואזיות שלו עומדים במוקד האירוע הבינלאומי שמסמל את זיקתה של סין למערב.

מוסיקה וספורט הוא תמהיל לא רע ודי נייטרלי ליצירת סמל של אחווה. הוא כבר הוכיח את עצמו בעבר כגשר חיובי בין תרבויות. הסינים בוודאי יקצרו את הפירות הנובעים ממהלך שכזה.

תוספת קטנה לנאמר לעיל, לקוחה מתוך האתר הרשמי של התנועה האולימפית, לקראת המשחקים בבייג'ין –

 

 The Beijing Games will show the world what the Olympic Games really are: a gathering of young people who share the same goal and the same enthusiasm for sport. As well as inviting the finest athletes in the world to compete against each other, the Games will also provide a stage      for  China to present itself to the world during 16 days and 17 nights of sporting celebrations

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אפרת  On 28 ביולי 2008 at 3:04 pm

    לא כל כך הבנתי מה את מנסה להגיד.
    מוזיקה מערבית היתה פופלרית בסין העירונית השבעה כבר לפני המהפיכה הקומוניסטית. בשנגחאי היו מועדוני ג'אז. בשנות "מהפיכת התרבות" הוחרם כל מה שלא עמד בקריטריונים שהגדיר מאו, וזה כלל את כל מה שהוא סיני מסורתי וכל מה שמזוהה עם המערב הדקדנטי. ג'יאנג צ'ינג (לא קינג), אישתו של מאו, קידמה משהו שנקרא "אופרות מודל", שימוש בפורמט של האופרות הסיניות עם סיפורים קומוניסטיים מוסריים. אבל הסינים התנערו מזה וחזרו מהר מאד ל"דקדנטיות" עם סיום המהפיכה בשנות השבעים, והיום יש גם תחנת טלוויזיה שמשדרת רק אופרות סיניות מסורתיות, וגם מוזיקאים מחוננים שמנגנים מוזיקה קלאסית מערבית וגם היפ-הופ וגם רוק…

  • תרצה  On 28 ביולי 2008 at 3:15 pm

    עדיין יש מקום לצטט את מה שטוען הניו יורקר לגבי הביצוע ההיסטורי בניצוחו של יוג'ין אורמנדי ב- 1973 שאותו הכתיר המגזין כביצוע היסטורי לאחר החרם והצנזורה שהטילה גב' מאו על קלאסיקה מוסיקלית (כגון צ'ייקובסקי) כפי שציינתי, במסגרת המהפכה התרבותית. הלא כן?

  • אפרת  On 28 ביולי 2008 at 3:21 pm

    בוודאי, זה גם מעניין אותי, בגלל זה אני מגיבה🙂 אבל אני רוצה להבין מה את מנסה להגיד – שמוזיקה קלאסית (ומערבית…) היא דבר מקובל מסין ואפילו הופכת לחלק מהסימנים שלה, דרך מישהו פופולרי כמו לאנג לאנג?

  • תרצה  On 28 ביולי 2008 at 3:40 pm

    האמריקני, שרואה בזאת אות לבאות. עדיין לא כל כך ברור איך הדבר ייקלט בעיני הציבור הסיני שכן, אירועים לא הופכים יוצרות בין רגע. אם את דוברת סינית ייקל עליך לבדוק את אפקט הפופולריזציה של לאנג לאנג בתחומי הדוקו, המוסיקה והספרות על הסינים בסופו של יום. וכמובן שאשמח אם תעדכני גם אותי. אני מתחקה אחר יצירת סמלי תרבות והשתרשותם.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: